מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן סב - לקט שכחה ופאה · ג
גרסינן (פ"א מ"ד) כלל אמרו בפאה כ"ש אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה ודעת הרבה מהראשונים ז"ל דזה רק מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר וכתב הר"ש ז"ל שם דל"ש קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר חייבין משום דכתיב כרם וזית ע"ש אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב מדאורייתא [ועיין מנחת חינוך סי' רט"ז] והנה הרמב"ם ז"ל לשטתיה מוכרח לפרש כן כיון דס"ל במעשרות דמעשר פירות מה"ת א"כ ע"כ גם הפאה שלהם מדאורייתא דאי מדרבנן איך הפאה שלהם פטורה מן המעשרות איך אתי פאה דרבנן ומפקעת ממעשרות דאורייתא. הנה בשבת (ס"ח) אמרינן כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה נשמר לאפוקי הפקר כו' והנה זה דהפקר פטור מן הפאה הוא רק בזכה בו אחר אבל אי קדם וזכה בו הוא אמרינן המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ז) המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט כו' שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו וה"ה שלו והקשו על הרמב"ם ז"ל הרי אמרו בגמרא הטעם משום דכתיב תעזוב יתירא ונראה דהרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה דפסק בפ"א ה"ב כר"י דלא הפריש פאה מן הקמה כו' דאף מפריש מן העיסה ואמרינן בב"ק (צ"ד) דטעמא דר"י אי משום דס"ל שינוי אינו קונה או משום דכתיב תעזוב יתירא ע"ש והרמב"ם ז"ל פוסק דשינוי קונה וע"כ משום תעזוב יתירא. והנה התוס' בב"ק שם הקשו לר"י דדריש לתעזוב יתירא למפריש מן העיסה מנ"ל ההיא דהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו מ"ש ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל משום דכתיב שדך וכרמך דלר"י ע"כ אין זה משום תעזוב יתירא:
והנה בתמורה (ו') על ההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפרט כו' משום דכתיב תעזוב יתירא כתב הרגמ"ה ז"ל חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה דכל הני כתיב בהו תעזוב דריבה אפילו הפקר ע"ש ונראה מדבריו דכל הפקר חייב בכולהו ולאו דוקא אם זכה בעצמו וזהו עפ"י הירושלמי פ"ק דקידושין דאמרינן שם גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב דכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות ע"ש והא התם שזכו בהן אחרים ומ"מ חייב בשכחה ובפאה וכבר עמד בזה במרה"פ שם וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בת"כ שכתב דזה דאמרינן נשמר לאפוקי הפקר היינו מין השמור למעוטי מין שאינו חשוב שאין שומרין ומפקירין אותו. אך יש לעיין מההיא דתמורה (כ"ה) דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר הפקר הוי או לקט הוי כו' ומכלל דאם הפקיר קודם נשירת רובו הוי הפקר ולא לקט דהפקר פטור מן הלקט ונראה דודאי כשהיה הפקר בשעת קצירה פטור כמ"ש בפה"מ דל"ש עזיבה בדבר שכבר עזוב אך כל שהיה הפקר קודם קצירה ובשעת קצירה אינו הפקר זה ג"כ פטור משום שאינו נשמר ולזה כתב הראב"ד ז"ל דזהו רק מין הנשמר ולאפוקי העוזרדין והערמונים שהביא הראב"ד ז"ל שם שאלה מינים הן מההפקר ע"ש ולא מהני אפילו זכה בהו קודם קצירה לפי שהן מין שאינו נשמר וכמו בלקיטתו כאחד ומכניסו לקיום דאזלינן בתר המין כדאמרינן בירושלמי גבי המחליק בבצלים וה"נ בנשמר:
אמרינן בירושלמי על ההיא דהאמהות של בצלים חייבין בפאה ר' יוסי פוטר דטעם דר"י דפטר הוא משום הפקר ומקשינן והפקר חייב בפאה היינו דמ"ט דרבנן ואמרינן בזכה בהן אחת אחת ופי' הפ"מ דגלי אדעתיה דלא הפקירן ע"ש וקשה דא"כ מ"ט דר"י אפילו אי נימא דר"י ס"ל דלא אמרינן כיון דזכה בהן אגלאי מילתא דלא הפקירן מעולם מ"מ כיון דזכה בהן עתה בעצמו הו"ל המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דאינו נפטר מן הפאה ואף ר' יוסי ס"ל במפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפאה כדמוכח מההיא דנדרים (מ"ד ע"ב) ע"ש ומ"ש השנו"א דר' יוסי ורבנן לשטתייהו צע"ג ובהדיא הוכיחו התוס' ב"ק (צ"ד) דליכא מאן דפליג אההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו כו' ע"ש ונראה טעמו דר"י באמהות של בצלים כיון דהכל מפקירין אותן הו"ל מין שאינו נשמר ולא מהני מה שזכה בהן הוא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ דמין שאינו נשמר אפילו אלו נשמרין פטור ורבנן לא חשבי לאמהות של בצלים למין בפ"ע כיון דשאר בצלים נשמרין:
אמרינן דהתבואה והקטניות בכלל הזה היינו דנשמרין ולקיטתן כאחד ומכניסן לקיום. והנה בר"ה (י"ג) אמרינן דאורז ודוחן הפרגין והשומשמין אזלינן בתר השרשה מתוך שעשוין פרכין פרכין כו' וכתב רש"י ז"ל שהן קטניות ואין לקיטתן כאחד ומש"ה לא אזלינן בהו בתר לקיטה ע"ש והכא אמרינן דקטניות לקיטתן כאחד ועוד יותר קשה דאמרינן בספרי (דברים י"ד) גבי מעשר עשר תעשר כו' יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות ת"ל תבואת יאמרו תבואות אלמלי כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום אף אני מרבה אלא כיוצא בה הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגין ואת השומשמין מנין לרבות קטניות כו' ע"ש ונראה מזה דשאר קטניות חוץ מאורז ודוחן כו' אינו מכניסן לקיום א"כ זה דקטניות חייבות בפאה באיזה קטניות אמרו אי באורז ודוחן ופרגין ושומשמין הא הנך אין לקיטתן כאחד ואי בשאר קטניות היו אין מכניסן לקיום ועוד דבירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן להדיא דאורז ודוחן חייבין בפאה. והנה התי"ט כתב דלקיטתן כאחד היינו שמתבשלין יחד וא"כ ל"ק דאורז ודוחן כו' אף שאין לקיטתן כאחד מ"מ מתבשלות יחד כדאמרינן בר"ה שם הכל הולך אחר גמר פרי ע"ש אך נראה דאף בבישול גמור אינו תלוי דאמרינן בירושלמי שם ה"ד תני ריב"י אומר רוטבי תמרים פטורין מן הפאה לפי שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון ואמרינן מ"ט דרבנן דמחייבי אמר ר"ז מפני שכולן צריכין שאור בב"א היינו שהטלת שאור שלהן הוא בב"א כמ"ש הפ"מ והטלת שאור הוא שיעור של עונת המעשרות כדאמרינן פ"א דמעשרות התמרים משיטילו שאור דבישול גמור בהן הוא משתפרש הגרעינה כדאמרינן בירושלמי ונראה מזה דכל שבאין לעונת המעשרות בב"א שהיא הבאת שליש חשיב לקיטתן כאחד:
והנה לפ"ז הא דחשבינן בפ"א דפאה האוג והחרובין האגוזים והשקדים הגפנים והרמונים והזיתים והתמרים דחייבין בפאה כל הנך עונת המעשרות שלהן הוא בב"א והנה בגפנים ורמונים יש להוכיח דעונת המעשרות שלהן הוא בב"א שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מעשר והוא מהירושלמי אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי לעונת המעשרות כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותו הגפן שיש בו האשכול וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור ע"ש א"כ כל הגפנים וכל הרמונים של אותו הרוח באין לעונת המעשרות בב"א וכן בזיתים יש להוכיח דעונת המעשרות שלהן הוא בב"א דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ב) זיתים מאימתי חייבין במעשר משביכר צמייא קייטא ע"ש. והנה זה דתלינן עונת המעשרות של זיתים בביכור של פירות אחרים הוא לפי שכתבו התוס' ר"ה (י"ב) דעונת המעשר של כל הפירות הוא הבאת שליש וזה דקתני בתבואה וזיתים משהביאו שליש ובשאר פירות אמרינן התאנים משיבחילו הענבים משיבאישו כו' משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים ע"ש ומש"ה נתנו סימן להבאת שליש של זיתים בזמן ביכור של פירות אחרים והנה מוכח מזה דעונת המעשר בכל הזיתים הוא בב"א כיון דלא נתנו סימן בגופן כ"א בזמן ביכור של פירות אחרים ואי זיתים גופייהו אין עונת המעשרות שלהן בזמן אחד מה שייך ליתן להן סימן בביכור של פירות אחרים. והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מנחות (פ"ו) גבי ג' זיתים הן כו' ופי' רש"י ז"ל דאין הזיתים מתבשלין בב"א והקשו כיון דאין לקיטתן כאחד אמאי חייבין בפאה ע"ש ולפ"ז כיון דלפאה לא תלוי בבישול גמור רק בעונת המעשרות ל"ק דלעונת המעשר הן באין כאחד כדמוכח מהירושלמי אך לפ"ז תקשה באורז ודוחן פרגין ושומשמין אמאי חייבין בפאה הרי כתב הר"ש ז"ל בשביעית (פ"ב מ"ז) דאין מביאין שליש בב"א ונראה דזה דנראה מהירושלמי דכל שמטילין שאור שהוא עונת המעשר בב"א חשיב לקיטתו כאחד אין זה דתלוי רק בעונת המעשרות דכ"ש אם גמר בישולן הוא בב"א דחשיב לקיטתו כאחד רק אף אם אין גמר בישולן כאחד כיון שבאין לעונת המעשרות בב"א חשיב ג"כ לקיטתו כאחד דאז כבר ראוין ללקיטה ע"י הדחק וא"כ אורז ודוחן כו' נהי דאין הבאת שליש שלהן בב"א מ"מ כיון דגמר בישולן בב"א כדאמרינן בר"ה חייבין בפאה:
הקשה הגר"א ז"ל על הירושלמי בההיא דמודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל או"א ואמרינן בירושלמי הטעם לפי שאין הראשון ממתין לאחרון ואמרינן דמפריש מכל קלח וקלח והקשה א"כ אין לקיטתו כאחד ואמאי חייבין בפאה ע"ש והנה אף דמוכח מהירושלמי דאם באין לעונת המעשרות בב"א חשיב לקיטתן כאחת מ"מ קושית הגר"א ז"ל חזקה וא"א לומר דאף דאין נגמרין כאחד מ"מ הבאת שליש שלהן הוא בב"א דע"כ בשבת וחרדל כשלוקט את זה האחרים עדיין לא הביאו שליש דאי הביאו שליש אמאי מודים חכמים לר"ע הא ס"ל לרבנן דלא אמרינן לח ויבש ב' מינים וע"כ כשלוקט אלו האחרים עדיין לא הביאו שליש וכה"ג חשיבי כב' שדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל מהירושלמי שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל לקצר כו' דאינו מפריש מן הראשון על האחרון א"כ בשבת וחרדל אף בשעת לקיטתן של אלו האחרים לא הביאו שליש א"כ אין לקיטתן כאחד:
אך מדברי התוס' נראה דלא ס"ל דכל שבאין לעונת המעשרות בב"א חשיב לקיטתו כאחד לפאה שהקשו בר"ה (י"ב ע"א) על הא דתנן האוג והחרובין כו' כיון דמדאורייתא לא מחייבי בפאה אלא זיתים וגפנים בלבד אמאי לא קתני להו ברישא ואי משום דחביבא ליה מילתא דרבנן לתני זיתים וגפנים לבסוף וכתבו דבפאה לא אתיא אלא לפרושי אלו שלקיטתן כאחד כו' א"נ האחרון אחרון אין לקיטתו כאחד כולי האי כמו הראשון שלפניו ופאה שייך בדבר שלקיטתו כאחד ותני לא זו אף זו ע"ש ואי תלוי בעונת המעשרות הא גפנים ורמונים עונת המעשרות שלהן הוא ממש כאחד דאם הגיע גרגיר יחידי כל הגפנים של כל הרוח הגיעו וכן ברמונים א"כ איך אפשר שיש מינים אחרים שעונת המעשרות שלהן הוא יותר בב"א וא"כ אמאי לא קתני גפנים ורמונים ברישא. והנה ז"ש התוס' דאין לקיטתן כאחד כולי האי היינו דאין הפסק גדול ביניהם ומ"מ חשיב לקיטתן כאחד הנה בתאנה דחשיבא אין לקיטתה כאחד ג"כ אין הפסק גדול ביניהן דכולן מתבשלות ביום אחד רק זו שחרית וזו ערבית וכדאמרינן בב"ב (כ"ח ע"ב) אכל תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה כו' ורק בצלף משכחת לה תלתא פירי בתלתא יומי ועיין בתוס' שם וצ"ל דבהנך ההפסק עוד יותר קטן ולא חשיב הפסק לענין פאה אך רש"י ז"ל כתב בפסחים (נ"ז) דתאנה אינה מתבשלת כאחת אלא זו גמורה היום ואחרת יוצאה בצדה כל ימות הקיץ ע"ש והנה זה תלוי בגרסאות בב"ב שם דהר"ח והערוך גרסי בצלף אכל תלתא פירי בחד יומא ובתאנה אכל תלתא פירי בתלתא יומי ע"ש:
והנה זה דאמרינן בספרי גבי מעשר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן את הפרגין ואת השומשמין מנין לרבות קטניות כו' דנראה מזה דשאר קטניות אינו מכניסן לקיום נראה דמ"מ אי אפשר לומר דלענין פאה רק אורז ודוחן כו' חייבין בפאה דהא אשכחן שאר מינים שחייבין בפאה כגון שבת וחרדל וכן תלתן כדאמרינן בירושלמי הנח לפניהם כו' תלתן בעמיר וצ"ל דשאר קטניות אינו מכניסן לקיום כמו הנך ולא הוי דומיא דתבואה אבל אין זה שאינו מכניסן לקיום כלל דיש מדרגות בזה ולענין פאה סגי:
אמרינן בירושלמי על ההיא דהמחליק בבצלים כו' דזה דבעינן מכניסו לקיום תלוי רק במין דבעינן רק מין המכניסו לקיום ע"ש הנה אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ד) אי מה קציר דבר שלקיטתו כאחד ומכניסו לקיום וחייב בפאה ואומר אף בפועל כן כלומר דאף פועל לא יאכל אלא מדבר שלקיטתו כאחד ומכניסו לקיום אמר ר"י שנייא היא דכתיב וקטפת מלילות בידך אפילו מדבר שאינו לקיום ע"ש דמלילות אינו מכניסן לקיום ונראה מזה דבפאה כה"ג פטור ויש לעיין הא מלילות הוא תבואה שמכניסה לקיום ואותה תבואה הראויה לעשות ממנה גורן ראויה למלילות כדאמרינן בביצה (י"ג) המכניס שבלין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למלילות כו' א"כ הוא מין המכניסו לקיום רק דעתו למלילות ולא לקיום וצ"ע:
אמרינן (פ"ג מ"ג) המדל נותן מן המשואר ע"מ ששייר והנה זה דהבצלים שהוא מדל פטורין מן הפאה כתב הר"ש ז"ל ב' טעמים חדא דלאו קצירה היא כיון דעושה כן בשביל תקנת הנשארים עוד כתב שם משום דאינו מכניסו לקיום דאותן הבצלים שהוא מדל אין נגמרים ונדקבים ע"ש הנה אמרינן בירושלמי דזה דפטורין הוא דוקא בשעיבה ע"מ להדל ופי' המפרשים ז"ל [ועיין בשנו"א] היינו שמתחילה זרע ע"מ להדל ע"ש. והנה לפ"ז י"ל הטעם דהבצלים שמדל שהן פטורין הוא משום דאינן בכלל זרע השדה כלל והוי כמו כרם הנטוע על פחות מד"א או יותר ממטע י' לבית סאה דאמרינן ה"ז כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינן כיון דלמעקר קיימי ואמרינן בירושלמי דמותר להביא זרע תחת האמצעיים ולא הוי כה"כ כיון דלמעקר קיימא אינן בכלל הכרם וה"נ אותן הזרעים שמתחילה עומדים ליעקר מתחילה אינן שייכים להשדה כלל ול"ש שיתחייבו בפאה:
אמרינן מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה כו' מרחו מעשר ונותן לו וכתבו התוס' (ב"ק צ"ד) דאע"ג דפאה פטורה מן המעשרות כ"ז שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ע"ש אך הר"ש ז"ל פ"א דפאה כתב הטעם דמרחו מעשר ונותן לו משום דאמרינן הלקט והשכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו ע"ש. והנה טעם התוס' לפי שאינו מבורר אצטריך לר"ל דס"ל בירושלמי הממרח כריו ש"ח שלא מדעתו לא הוקבע וה"נ כיון שהפאה של העני מאי מהני מירוח של בעה"ב וצ"ל משום דקודם שהוברר חשיב כמו הכל שלו. והנה ז"ש התוס' לפי שאינו מבורר חלק העניים חייב במעשר הנה אשכחן כל שלא קרא עליה שם פאה אפילו אי מבורר חלק העני ג"כ חייב במעשרות דאמרינן בתוספתא (פ"ב דפאה) פועלין שהיו עושין אצל בעה"ב אין רשאין לגמור את כל השדה אלא משיירין כדי פאה ואינה פאה עד שיפרישנה בעה"ב לשם פאה ע"ש ולמאי הלכתא אינה פאה עד שיפרישנה כיון דשייר רק כדי פאה א"כ ודאי זהו הפאה ומבורר הוא ומ"מ אמרינן דאינה פאה ואסור לעניים ליקח וחייבת במעשר דבעינן קריאת שם לפאה. ל אמרינן בתוספתא שם עני שראה כדי פאה בין בתבואה באילן אינו רשאי ליגע בה ואסור משום גזל עד שתידע שהוא פאה ע"ש והנה בסנהדרין (פ"ח) אמרינן פאה בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן מצות פאה להפריש מן הקמה כו' רי"א אף מפריש מן העיסה ונותן לו וכתב רש"י ז"ל ולת"ק טחנה פטור דקנייה בשנוי ואם הא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר"י לא הוי גזל ולרבנן הוי גזל ע"ש ויש לעיין לר"י אמאי לא הוי גזל הא לא הפריש בעה"ב וכ"ז שלא הפריש בעה"ב הוי גזל כדאמרינן בתוספתא וצ"ל דזה דוקא אם דעת בעה"ב להפריש פאה אבל כשאין דעת בעה"ב להפריש פאה כלל יכולים העניים בעצמן להפריש פאה וליטלן ולפ"ז נראה בשדה של חש"ו דאין בעה"ב יכול לקרוא שם על הפאה יכולים העניים ליטול מעצמן בלא הפרשת בעה"ב:
כתב רש"י ז"ל (ב"ק צ"ד) על ההיא דמרחו מעשר וניתן לו ז"ל מרחו מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחילה ואח"כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו היה נותנו קודם מירוח אעפ"י שעני מצרף לקט שו"פ הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב נתחייב במעשר דהכי אמרינן במס' ברכות לקט שו"פ שעשאן גורן הוקבעו עכ"ל והקשה עליו הרש"ש ז"ל דבברכות (מ') ובסוטה פי' רש"י ז"ל דהלקט שו"פ שעשאן גורן היינו שהעני עשאן גורן ולפי' רש"י ז"ל כאן קשה מאי קמ"ל ר' יצחק הא מתני' היא וידי מעשר ונותן לו ע"ש היינו שמפרש דברי רש"י ז"ל בב"ק דהחילוק הוא בין עשה העני גורן לעשאו בעה"ב אך אין זה כוונת רש"י ז"ל דרש"י ז"ל כאן סובר ג"כ כמו שפי' בברכות ובסוטה דעשאן גורן היינו העני ורש"י ז"ל כאן מחלק רק בין עשאן כרי ובין מרחו דאם העני צירף הרבה ועשה מהן כרי פטור אבל עכשיו שנתמרח ביד בעה"ב חייב וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב דתרומות ה"ט) אלו פטורין מן התרומה כו' הלקט השכחה והפאה כו' אפילו העמיד מהן כרי ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות וזהו דלא כהירושלמי כמ"ש הכ"מ שם ומ"ש אפילו העמיד כרי הוא לאפוקי ממ"ש בירושלמי (פ"ה דפאה) אמר ראב"י העושה כרי מן הלקט כו' חייב בתרומה גדולה מאחר שבפ' משוח מלחמה לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן נקטינן כגמרא דידן ע"ש. והנה על הכ"מ יש לעיין ל"ל לדקדק מלשון הש"ס שעשאו גורן ולא קתני שעשאו כרי הרי אמרינן בהדיא לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא נתמרח מרחו מעשר ונותן לו ומוכח דאם עשאו כרי עד שלא נתמרח פטור מן המעשר:
כתב הרע"ב ז"ל (פ"א מ"ו) על ההיא לעולם הוא נותן לשם פאה ופטור מן המעשר עד שימרח כו' דהיינו עד שיעשה כרי וצבור של תבואה והקשה עליו התי"ט הא לקמן (פ"ד מ"ח) גבי המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות כו' פי' כשהוא משוה פני הכרי ברחת ע"ש והנה ל"ק דדברי הרע"ב ז"ל הן עפ"י הירושלמי דלקט שו"פ משעשה כרי נתחייב במעשרות:
כתב התי"ט (פ"א מ"ו) דזה דאמרינן מרחו מעשר ונותן לו ולא אמרינן שיפרישו העניים דפן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו ובתו"ח הקשה עליו דהטעם הוא שלא יפסידו העניים שהוא גרם שיתחייב במעשרות ול"ל טעמים אחרים ע"ש. והנה בתמורה (ו') גבי מצות פאה להפריש מן הקמה כו' מרחו מעשר ונותן לו כתב הרגמ"ה ז"ל מרחו ששיוה פני הכרי ונגמר מלאכתו למעשר אסור באכילה לכ"א עד שיעשר הלכך מעשר ואח"כ נותן לו פאה משום ר"י אמרו אף מפריש מן העיסה עד שלא הורמה חלתה ולכן מאחר שנתחייבה בחלה מפריש חלתה ונותן פאה ע"ש היינו דאף חלה צריך להפריש קודם שנותן פאה ובחלה ל"ש הטעם שלא יפסידו העניים דהא כל פאה חייבת בחלה כדאמרינן בפ"ק דחלה וע"כ כהחי"ט משום דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אך מדברי התוס' סנהדרין (פ"ח) יש להוכיח דכל דאינו שייך משום הפסד עניים א"צ להפריש דהקשו שם אמאי קתני מרחו מעשר ונותן לו ולא קתני נמי תורם ונותן לו וכ"ת דתרומה בלא"ה מפריש העני דכל פאה חייבת בתרומה כו' היינו דבתרומה ל"ש הפסד עניים ואי דאיכא נמי טעם דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מאי איכפת לן אי כל פאה חייבת בתרומה כיון דמרחו ונתחייב תחת ידו בתרומה צריך להפריש:
אמרינן (פ"ה מ"ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו וכתב הרע"ב ז"ל דמש"ה צריך לעשר משום הפסד עני דחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט שפטורה מן המעשרות ע"ש ואמרינן בירושלמי דמביא ג' שבלין ומתנה אם הראשונה לקט מוטב ואם אינה לקט מעשרותיה קבועין בשניה ואם השניה לקט מעשרות הראשונה קבועין בשלישית ונותן הראשונה לעני אך הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה ה"י דמביא רק ב' שבלין ועיין בכ"מ שם דמתנה על שניהם דזו שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועין בה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת לקט ואחת בתורת מעשר והעני מוכר שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין ע"ש ויש לעיין הא אכתי איכא הפסד עני כיון דהעני צריך למכור שתיהן לכהן משום ספק תרו"מ והכהן כשנותן לו דמי אחת מהן אינו נותן לו אלא בדמי תרומה כיון דאינו ראוי אלא לכהן ואמאי לא יעשה כדאמרינן בירושלמי דמביא ג' שבלין ותהיה הראשונה חולין בלא ספק ויתננה לעני ונראה דלהרמב"ם ז"ל לא חיישינן לפסידא דעני דאף אם בעה"ב פשע במה שנתערב בגדיש ההיזק להעני נעשה תכף כשנתערב דצריך להפריש תרו"מ מספק ומזיק מתנות עניים פטור דהא הכא לא משתרשרי ליה וזה דצריך לעשר הוא רק משום דאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא איכפת לן במה שהעני יהיה צריך למוכרו לכהנים בדמי תרומה אך זה רק בלקט אבל בפאה זה דאמרינן מרחו מעשר ונותן לו שנתחייב במעשרות קודם הפרשת פאה י"ל הטעם דהוי כמפריש פאה פחות מכשיעור כיון שיש שם ממון כהנים דבכל טבל כבר יש שם ממון כהן נמצא שמפריש לעניים פחות מכשיעור פאה ומש"ה מעשר ונותן לו:
אמרינן בתרומות (פ"ט מ"ב) גבי גדולי תרומה וחייבת בלקט בשכחה ובפאה כו' וכתב המ"ר לכאורה מלתא דפשיטא היא בשלמא מה דתני לקמן וחייבת במעשרות ניחא משום דתרומה דעלמא פטורה מן המעשר הכא קמ"ל אע"ג דהגדולין תרומה חייבין דמדאורייתא אינה תרומה אבל לקט שכחה ופאה מהיכא תיתי למיפטר ע"ש היינו דבעלמא תרומה ג"כ חייבת בלקט שו"פ וקשה דבהדיא כתבו התוס' פסחים (ל"ד) דמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שו"פ וגידולי תרומה דחייבין הוא משום שהן תרומה רק מדרבנן ע"ש ובאמת יש לחקור אמאי תרומה פטורה מלקט שו"פ מאיזה טעם פטורה ואין לומר כל שהוא קדש פטור מלקשו"פ דהא כרם רבעי לב"ה דפטור מן הפרט ומן העוללות הוא רק משום דהוי ממון גבוה כדאמרינן בקידושין (נ"ד) וכתב רש"י ז"ל דלא קרינן בו כרמך אבל משום קדושתן אין נפטרין ואפשר כיון דעל תרומה יש מצות נתינה לכהנים א"א לחול עליה מצות נתינה לעניים:
בפ"ג (מ"ו) פליגי תנאי בשיעור הקרקע החייבת בפאה והנה הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע דקרקע כ"ש חייבת בפאה והתי"ט עמד ע"ז וכתב דריב"ב דאף דקדם לר"ע לא היה רבו והני תנאי דפליגי על ר"ע אין שנים חברים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) גבי ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שנותן פאה לכל או"א אמר שמואל לפי שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"ש דכל קלח וקלח חשיב כשדה בפ"ע וקשה א"כ אמאי חייבין בפאה כלל וע"כ משום דקרקע כ"ש חייבת בפאה וכן כל קלח וקלח חשיב קרקע כ"ש וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) לר"ע דקרקע כ"ש חייבת בפאה היינו קלח אחד ומוכח דאף חכמים ס"ל דקרקע כ"ש חייבת בפאה ופסק כחכמים דהלכה כרבים:
כתב הרש"ש ז"ל (פ"ג מ"ו) דלוקח חייב בפאה אף שלא קנה קרקע והוכיח ממה דאמרינן המוכר קלחי אילן כו' דאף דהתם אי"ל קרקע ללוקח ומ"מ חייב בפאה והקשה מזה על הרשב"ם ז"ל שכתב בב"ב (ק"נ) על ההיא דקרקע כ"ש חייבת בפאה דבפאה כתיב פאת שדך קרקע כ"ש אלמא בעינן קרקע ע"ש. והנה זה דאם מכר קמתו ושייר קרקע לפניו דחייב בפאה מוכח להדיא מההיא (דפ"ה מ"ו) דהמוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך ע"ש ומוכח דאם מכר קמה ושייר קרקע לפניו חייב בפאה אך מוכח ג"כ משם דבין הקציר ובין השדה מחייבין הפאה דהא בין הלוקח ובין המוכר אסורין דאצל זה אני קורא קצירך ואצל זה אני קורא שדך דשניהם חשיבי בעלים לענין פאה ואסורים ליטלה רק לא בעינן שהקרקע והקמה יהיו של אחד א"כ ל"ק על הרשב"ם ז"ל שכתב דקרקע כ"ש חייבת בפאה משום דכתיב פאת שדך דהשדה ג"כ מחייבת בפאה דבעינן קרקע. והנה בהגהות תפארת יעקב שם הביא על דברי הרש"ש ז"ל התוספתא דפ"ב דפאה עכו"ם שמכר קמתו לישראל חייב בפאה אך הביא שם ראיה מדברי התוס' תמורה (ו') דבעינן שיהיה לו קרקע היינו ממ"ש התוס' שם על ההיא דהמפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו דחייב בלשו"פ דזהו רק בזכה בגוף השדה אבל אם זכה רק בפירות פטור והיינו משום דאי"ל קרקע ע"ש. והנה התוספתא דעכו"ם שמכר קמתו לישראל כו' כיון דע"כ אתיא כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י כו' שדה של עכו"ם שפיר מחייבת בפאה מיהו אם גם הקמה של עכו"ם פטורה דממעטינן מקרא דקצירך ולא קציר עכו"ם אבל שדה עכו"ם לא ממעטינן א"כ במכר קמתו לישראל שפיר מהני השדה של עכו"ם והקמה של ישראל יחד לחייב בפאה כיון דלא בעינן שיהא הקרקע והקמה של אחד אבל התוס' בתמורה במפקיר כרמו והשכים לבוקר ובצרו אם לא זכה בגוף השדה ועדיין היא הפקר השדה עצמה פטורה מפאה דכמו אם הקמה הפקר פטורה ה"נ אם השדה הפקר דשדך וכרמך ולא של הפקר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דחייב משום דקרינן ביה שדך וכרמך דמשדך וכרמך ממעטינן של הפקר דלחיוב פאה בעינן ג"כ קרקע דאף השדה מחייבת בפאה רק לא בעינן שתהא השדה והקמה של אחד אבל כל שהשדה פטורה אף הקמה פטורה: