אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סב - לקט שכחה ופאה › ב

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סב - לקט שכחה ופאה · ב

א

גרסינן בפאה (פ"א מ"ג) נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור רי"א אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כו' והאי אמצע וסוף היינו סוף קצירו ואמצע קצירו דבירושלמי (פ"א ה"ג) מפקינן דנותנין פאה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף מדכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו י"ל כמה לקצור ולר"ש דס"ל דצריך דוקא להניח בסוף שדהו היינו ג"כ בסוף קצירו וכמ"ש רש"י ז"ל (שבת כ"ג ע"א) לסוף שדהו גמר קצירו כדכתיב לא תכלה משמע בשעת כלוי ולא שיקצה אותה קודם לכן ע"ש אך באיזה מקום בשדה הוא מניח את הפאה לא איכפת לן כמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ פ' קדושים על הא דאמרינן שם אין פאה אלא מחמת כלוי היינו שלא תאמר דפאה הוי כמו פאת הראש וזקן דצריך להניח דוקא בקרנות השדה דאף באמצע יכול להניח רק שלא יכלה השדה ע"ש. הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה והקשה עליו המל"מ בפ"א דמשמע שנתן להם מתחילה כשיעור פאה ומשמע נמי שלא היה מתחילה דעתו להוסיף ואמאי זו"ז פאה הא כבר נפטרה השדה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק כר"ש דאם נתן פאה בתחילה או באמצע הוי פאה וצריך ליתן פאה לבסוף כמ"ש שם הי"ב ומשום דר"ש נתן כמה טעמים לדבריו כמ"ש הכ"מ א"כ הכא כשהפריש בעה"ב פאה ואח"כ הפריש עוד פאה א"כ כשנתן הפאה הראשונה עדיין נשאר לו קמה א"כ הפאה הראשונה לא היתה סוף קצירו כ"א באמצע וכל שהפריש פאה באמצע הוי פאה וצריך להניח אף בסוף. ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך להניח בסוף השדה רק כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה מ"מ כיון דעדיין חייב להניח פאה יכול להניח כמה שירצה דפאה אי"ל שיעור למעלה ומה שהביא שם המל"מ מהירושלמי על ההיא דלעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דב"ש היא דהפקר לעניים הפקר אבל לב"ה כיון שנתן שיעור פאה אינו חל על התוספת תורת פאה ע"ש התם שאני כיון דאמרינן דנותן משום פאה עד שימרח היינו בתלוש וכיון שהניח במחובר שיעור פאה א"כ הניח פאה בסוף אי אפשר להוסיף פאה בתלוש שכבר יצא ידי פאה:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו וכדי שתהא ניכרת לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו ע"ש. והנה ז"ש כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו נראה דמפרש זה דאמרינן משום ביטול עניים היינו שידעו המקום שהניח ולא יצטרכו לחפש ויבטלו אך רש"י ז"ל (בשבת כ"ג) פי' משום ביטול עניים שלא היו יודעים מתי יקצור אותה היינו שאם לא יניח הפאה בסוף קצירו לא יהיה אפשר להם לכוין השעה שיניח ויצטרכו להמתין ויבטלו ואפשר דיש נפקותא לדינא בין רש"י והרמב"ם ז"ל אם כשגומר קצירו יניח שיעור פאה במקום אחר דלרש"י ז"ל דתלוי רק בזמן שיכוונו העניים הזמן שמניח פאה היינו כשיגמור קצירו יכול להניח אז הפאה אף במקום אחר אך להרמב"ם ז"ל דצריכים העניים לכוין המקום שמניח והיינו במקום שגומר קצירו שלא יצטרכו לחפש צריך להניח רק במקום שגומר קצירו כתב הרמב"ם ז"ל שם אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כו' עבר והניח הפאה בתחילת השדה כו' ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה ע"ש ונראה מדבריו דלכתחילה צריך להניח כל הפאה בסוף שדהו ומשום דכל הנך ד' דברים שבשבילן צריך להניח פאה בסוף שדהו שייך ג"כ שלא יניח אף מקצת פאה באמצע השדה וס"ל דהנך ד' דברים הם רק לכתחילה ומש"ה אם עבר והניח בתחילה או באמצע ה"ז פאה אבל להניח בסוף שדהו כשיעור הפאה הראויה למי שנשאר בשדה זה צריך אפילו בדיעבד היינו אף אם הפריש באמצע כשיעור כל השדה דזה אינו משום הנך ד' דברים רק שאין פאה מועלת רק ע"מ שקצר ולא ע"מ שי"ל עוד לקצור:

כתב הר"ש ז"ל על ההיא דרי"א אם שייר קלח אחר סומך לו משום פאה כו' היינו דיכול להוסיף וליתן משום פאה וכתב ואף דאמרינן דאם נתן שיעור פאה א"י להוסיף שאני התם דנתן כדינו בסוף שדהו והכא מיירי שנתן באמצע השדה ע"ש וקשה כיון דהתם אמרינן דא"י להוסיף אף במחובר א"כ עדיין יש במחובר וא"כ אין זה סוף שדהו וצ"ע. הביא הר"ש ז"ל שם דברי הירושלמי לר"ש אי דצריך ליתן בסוף כשיעור כל שדהו או רק כשיעור המשתייר ומסקינן דנותן כשיעור המשתייר ופי' הר"ש ז"ל כשיעור המשתייר בב' ענינים חדא כגון שהשלים בסוף עד ס' עם מה שהוא נותן בתחילה א"נ האי משתייר על התבואה הנשארת קאמר ע"ש. והנה לפי' הראשון היינו שישלים לשיעור ס' יש לעיין כיון דמיירי שקודם הפריש פחות משיעור ס' איך חל עליה שם פאה דהתוס' חגיגה (ו') הביאו מהירושלמי פאה י"ל שיעור בעינן שיפריש שיעור אחד מס' בב"א ואם לא הפריש בב"א אינו חל עליה שם פאה ע"ש וצ"ל דזה רק בסוף שדהו כיון שיכול אז להפריש כל הפאה צריך להפריש בב"א אבל באמצע לר"ש דא"י להפריש אז כל הפאה דבעינן ג"כ בסוף חל אפילו על פחות מכשיעור:

הביא הר"ש ז"ל ריש פאה מהירושלמי דהיכא דנתן פאה פחות מס' אף דאין בעה"ב יכול לחזור בו אינה פאה לפוטרה מן המעשר ע"ש. והנה יש לעיין נהי דלענין מעשר לא חשיבא פאה מ"מ יהיה פטור מן המעשרות מדין הפקר כיון דא"י לחזור ולזכות בו והוי הפקר לעניים ונראה מזה דהא דאמרינן הפקר לעניים אינו הפקר אינו רק שלא חל ההפקר כל שהפקירו רק לעניים אלא אף היכא שחל ההפקר ג"כ אין הפקר לעניים פוטר מן המעשר. והנה התוס' ב"ק (כ"ח) כתבו דזה דפאה פטורה מן המעשר אין זה משום הפקר דהא הפקר לעניים אינו הפקר אלא דהפטור משום ובא הלוי כו' יצאה ש"נ חלק ונחלה עמך וכ"כ בשמ"ק שם דאין לפטור ננומי"ם מטעם דהוי הפקר לעניים ע"ש ואף דהתם בי הרי חל ההפקר ומ"מ אין הפטור מטעם הפקר משום דהוי רק הפקר לעניים ובפ"ב מהל' מ"ע ה"ז בהגדיש עמא קט דכל הנוגעות בארץ ה"ה של עניים מטעם שז ב הרדב"ז ז"ל דפטורין מן המעשר משום דהפקר בי"ד הפקר ופטור מן המעשרות ואפילו למ"ד שאם לא הפקירו לעניים ולעשירים לא הוי הפקר שאני הכא דהוי הפקר ב"ד ועשו אותו הפקר גמור לפוטרו מן המעשר קם ונראה מזה דהפקר לעניים אף במקום דמהני מ"מ אינו הפקר גמור ואינו פוטר מן המעשר ופטור פאה מן המעשר אינו משום הפקר כמ"ש תוס' והשמ"ק רק מקרא דובא הלוי כו' דשם פאה פטורה מן המעשר אף שהוא רק לעניים אבל אם אין עליו שם פאה אף שהוא הפקר לעניים אינו פטור ממעשרות ומש"ה בנותן פאה פחות מכשיעור אף דא"י לחזור בו והוי הפקר לעניים מ"מ כיון דאין עליו שם פאה אינו נפטר מן המעשרות:

הנה המל"מ (פ"א מהל' מ"ע) הביא דברי הירושלמי דכל שהפריש פאה פחות מכשיעור אינו פאה והקשה מזה על הראב"ד ז"ל דס"ל דמפריש מקצת תרומה היינו פחות מכשיעור קדשה ומ"ש תרומה מפאה אף דשיעור של תרומה אחד מס' הוא רק מדרבנן הא אף שיעור פאה אחד מס' הוא ג"כ רק מדרבנן ע"ש אך נראה דל"ד דבתרומה כיון דמדאורייתא אי"ל שיעור וחל התרומה ומדרבנן נימא דלא חל התרומה והדר לטבלא משום דהוי פחות מכשיעור וזה אי אפשר כדאמרינן בפ' האשה רבה גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור דמדאורייתא תרומה מעליא האי גריוא אי אפשר למהדר לטיבלה דאין כח ביד חכמים לעקור כו' אבל בפאה זה דאם הפריש פחות מכשיעור דחייב במעשרות הוא לחומרא וכיון דמדרבנן י"ל שיעור אינו נפטר כשהקדיש פחות:

הנה בשיעור פאה שהוא אחד מס' יש לחקור זה דאמרינן (בנדרים נ"ט) דליטרא בצלים שתקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו' דאף הזרע שתיקן כבר ג"כ צריך לעשר אם גם לענין פאה כן בבצלים שהפריש עליהם פאה וזרען אם רק הגידולין חייבין בפאה או גם הזרע שכבר נפטר דקרא דעשר תעשר במעשרות כתיב [אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ג) הדין קיצחא כי זרע לה עביד בצל דק וכי שתיל לה עביד בצל רב מחייב בב' פאות היינו דאם זרעה והפריש פאה ואח"כ שתיל לה חייב עוד בפאה ואשמועינן רבותא אע"ג דהשתא שתיל לה רק לזרע (ועיין במפרשים ז"ל שם) אך שם לא נתבאר אם מפריש עתה שיעור פאה על הכל או רק ע"מ שנתוסף]:

אמרינן מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים כו' (ובפ"ב מ"ז) אמרינן קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הט"ז) בשותפין שקצרו חצי שדה בשותפות ואח"כ חלקו ואחד נטל קציר ואחד קמה דהקציר כבר נפטר והטעם משום דחובת הקציר בהקמה וכן אמרינן בירושלמי באגדו ושחמתית דאם קצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד ואח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות דהשחמתית נפטרה ע"ש ומשום דחובת פאה בקמה וכשקצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד היה אפשר להפריש עליה מן האגדו ושם הוא חובת פאה. והנה יש לעיין בשלמא בקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטורה משום דחובת פאה בהקמה היינו כיון שחובת פאה נשארה בהקמה א"כ ממון עניים לסטים שקלוה אבל בקצר חצי שדה בשותפות וכן קצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד נהי דחובת הקציר בהקמה מ"מ ממון עניים להיכן הלך הרי קצר גם החצי השני. ונראה דהנה אמרינן בירושלמי ספ"ב קצר ושייר כדי פאה כיון שקצר שבולת ראשונה חזרה פאה לעומרים ויש לעיין כיון שהפריש פאה ונעשית הפאה ממון עניים כשקצר מהם שבולת ראשונה איך נעשה הכל של בעה"ב וחזרה פאה לעומרים ונראה מזה חידוש בפאה דאף לאחר הפרשה כל שכילה פאת שדהו נעשית הפאה של בעה"ב וכיון שהפריש פאה כל מה שהפריש חשיב פאת שדהו וכל שקצר ממנה שבולת אחת מקרי כילה פאת שדהו ונעשה הכל שלו רק כל שעבר על לאו דלא תכלה והוי לאו הניתק לעשה ואיכא עשה דתעזוב זה חיוב פאה חדש וזה החיוב הוא על העומרים. והנה בקצר חצי שדה בשותפות כבר יש שם ממון עניים כיון שכבר נתחייב בפאה אף שעדיין לא הפריש דהא מהני שינוי לקנות אף קודם שהפריש דהא אמרינן לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים כו' אבל לא מפריש מן העיסה משום דשינוי קונה ורש"י ז"ל (סנהדרין פ"ח) כתב דמהני תפיסה בפאה קודם הפרשה ע"ש ואח"כ כשחלקו ונתחלק לב' שדות הקצורה ושאינה קצורה נמצא שהשדה הקצורה כילה שדהו שהרי כולה קצורה וכל שכילה שדהו בטל ממון עניים מהקמה אפילו כשכבר הפריש וכ"ש כשעדיין לא הפריש והכא ל"ש שיחזור הפאה לעומרים דזה דוקא היכא דעבר על לאו דלא תכלה והוי לאו הניתק לעשה ואיכא עשה דתעזוב וזה הוי חיוב חדש על העומרים אבל כאן דבשעה שקצרה היה ראוי להפריש פאה מן השאר ולא עבר על לאו רק אח"כ ע"י החלוקה נחלקו לב' שדות ונמצא ע"י זה שכילה שדהו כיון דלא עבר על לאו ליכא עשה אבל זה שנפקע ממון עניים מן הקמה אינו תלוי בעבירת הלאו רק כל שכלה שדהו ע"י איזה אופן שיהיה בטל ממון עניים מן הקמה ומש"ה נפטר לגמרי וכן בשחמתית כיון שקצר כל השחמתית ע"מ לעשותן גורן אחד לא עבר על לאו דלא תכלה שהרי אז היתה שדה אחת עם האגדו ואח"כ כשנמלך לעשותן ב' גרנות דנעשית כל השחמתית שדה בפ"ע והרי כילה שדהו בטל ממון עניים מן הקמה וחיוב על העומרים לא חל כיון דלא עבר על לא תכלה וליכא ניתק לעשה:

ולבד זה בההיא דקצר חציה וקצרו לסטים חציה אפילו קצרו שלא לאבדה והשיבו מה שקצרו ג"כ פטור מפאה ואע"ג דכבר יש שם ממון עניים אף קודם הפרשה מ"מ אותו ממון עניים מתלי תלי וקאי אם יהיה אח"כ אפשר להפריש וכיון שקצרו לסטים חציו השני ליכא עוד קמה להפריש ולהפריש מן העומרים אי אפשר דהפרשה מן העומרים הוא רק בשעבר על לאו דלא תכלה והכא לא עבר וכיון דלא אפשר עוד להפריש פקע ממון עניים וזה הטעם יש נמי לומר בקצרו חצי השדה בשותפות וקצר כל השחמתית ע"מ לעשותן גורן אחד כו' כיון דאח"כ אי אפשר עוד להפריש מן הקמה דנתחלקו אח"כ לב' שדות פקע ממון עניים:

אמרינן בירושלמי נשתתפו בחצי שדה וקצר חצי חציו ולא הספיק לקצור את השאר עד שנשתתפו בכלו מפריש מן הראשין על האמצעות ומן האמצעות על הראשין אבל לא מן הראשין על הראשין ופי' השנו"א היינו דמפריש מן החצי חציו שקצר בתחילה על החצי חציו השני ומן החצי חציו השני על החציו השני שנשתתפו אח"כ אבל לא מן החצי חציו שקצר מתחילה על החצי השני שנשתתפו אח"כ ע"ש ונראה מזה דאין מפרישין משל שותפות על של אחד מהם וכשקצר החצי חציו בשותפות חצי השני לא היה עדיין בשותפות והיה מיוחד לכל אחד חלקו אין מפרישין משל שותפות ע"מ שמיוחד לכ"א מהשותפין ויש לחקור אם בחצי שדה היו שותפין בשוה ובחצי שדה לזה ג' חלקים ולזה רביע אי מפרישין מזע"ז אי שדה של שותפות חשיב לעולם כב' שדות כיון שהיא של ב' בעלים ושל ב' בעלים חשיב ב' שדות ולפ"ז שדה של שותפות חייבת לעולם בב' פאות וזה בשדה של שותפות דאינו מפריש רק פאה אחת הוא משום כיון דהפאה היא ג"כ של שותפות א"כ איכא הפרשה משל זה על חלקו ומשל זה על חלקו ולעולם בפאה אחת איכא ב' פאות וא"כ היכא דבחצי שדה הן שותפין בשוה ובחצי לאחד ג' חלקים ולאחד רביע אין מפרישין מזע"ז דנמצא מפריש משלו על של חברו ושלו וש"ח חשיבי כב' שדות או דלעולם שדה של שותפין אינה חייבת רק בפאה אחת דל"ש דשם בעלים יחלקו השדה לב' שדות כיון דבכל מקצת ומקצת הם שותפין ושם הבעלים על כל מקצה ומקצת רק להפריש משל שותפות על של אחד מהשותפין אי אפשר דבזה שם בעלים אחד עליו ובזה ב' בעלים וזה מחלקן לב' שדות אבל אם שניהם של שותפות רק בזה יש לאחד חלק יותר גדול כיון דמ"מ שם שניהם עליו אין מה שיחלקם לב' שדות:

הנה בההיא דקצר חציה וקצרו הלסטים חציה דפטור מפני שחובת הקציר בהקמה איכא מ"ד בירושלמי דזה דוקא בשקצרו לאבד דמה שקצרו אינו בעולם אבל כשיש מה שקצרו לפנינו אינו נפטר מהפאה. והנה להאי מ"ד זה דקצרו לאבד דנפטר החצי של בעה"ב לפי שחובת הקציר בהקמה נראה פירושו דהפטור הוא מדין הפרשה כיון דחובת הקציר בהקמה וכשקצר חציה נתיחד הפאה בהחצי השני וזה הוי קצת הפרשה וכמו בתרומה כשאומר תרומתו בצפונו אף שכל חציו הצפוני מדומע דלא נתיחד עדיין באיזה מקום בחצי הצפונו תהיה התרומה מ"מ חציו הדרומי הותר כיון דנתיחדה התרומה בחציו הצפוני וה"נ כיון שנתיחדה הפאה בהקמה נפטר הקציר ורק היכא שלא הניח אח"כ פאה כלל וכילה שדהו חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב אף שכבר נפטר ובקצרו לסטים חציו השני לאבד וממון עניים לסטים שקלוה דלא חזרה לעומרים הקציר כבר נפטר דחובת הקציר בקמה אבל אם נשאר מה שקצרו הלסטים ס"ל כיון דיש שם ממון עניים לא נפקע ומ"ד שם בירושלמי דאפילו קצרו שלא לאבד ג"כ נפטר אמרינן משום שהפאה נתנית במחובר ואין קרקע נגזלת ופי' הגר"א ז"ל דאם היה קרקע נגזלת וקנו הלסטים התבואה במחובר היו צריכים הלסטים להפריש בשביל קצירן ע"ש היינו אף שיש לפנינו מה שקצרו הלסטים מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת נפטר לגמרי והטעם להאי מ"ד הוא כמ"ש כיון דליכא מחובר א"א להפריש דחובת פאה בהקמה ומן העומרים אי אפשר להפריש רק אם כילה שדהו ועבר על לא תכלה אז חזרה פאה לעומרים וכאן לא עבר על לא תכלה אבל אם קרקע נגזלת וקנו הלסטים במחובר כיון שהלסטים קצרו וכילו השדה ועברו על לא תכלה חזרה פאה לעומרים וצריך להפריש מן התלוש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הט"ז) השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד וכתב הכ"מ הטעם דהקציר נפטר דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר חציו השני אין לחברו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו ע"ש היינו אף דאמרינן בקצר חציה ומכר השאר דהלוקח מפריש על הכל הכא ל"ד ללוקח דאגלאי מילתא דמשעה ראשונה היה זה חלקו וא"כ אי"ל להפריש על של חברו אך יש לעיין א"כ אמאי פטור זה שלקח הקציר כיון דאגלאי מילתא שהחצי המחובר היה של חברו א"כ אינו שייך לומר שהפאה הוא בהמחובר וצ"ל כמ"ש נהי דעתה אגלאי מילתא למפרע דחלק הקציר היה של אחד והקמה של חברו מ"מ סוף סוף לא עבר על לאו דלא תכלה דהיה אפשר אז שלא לעשות חלוקה אח"כ ולהפריש וא"כ לא חזרה פאה לעומרים ומן הקמה אי אפשר להפריש כיון דהקמה הוא של חברו:

כתב הר"ש ז"ל (פ"א מ"ג) לר"י דאם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה היינו אם הפריש כשיעור פאה ורוצה להוסיף דבמחובר רשאי להוסיף וי"ל דין פאה להפטר מן המעשר אבל לא בתלוש ע"ש והטעם הוא ג"כ דאי אפשר להפריש מן התלוש כל שלא עבר על לא תכלה והכא כיון דהפריש פאה כדינו ובא להוסיף אי אפשר להוסיף מן התלוש. והנה שיטת השנו"א עפ"י הירושלמי לר"י דאם שייר קלח אחד כו' הוא דאם שייר קלח אחד משיעור של פאה שהפריש מעט פחות מכשיעור ושייר ג"כ במחובר יכול להוסיף אפילו מן התלוש ואם נתן כל השיעור פאה או שנתן פחות משיעור פאה אלא שלא הניח כלום במחובר א"י להוסיף וכ"ז דוקא אם מתחילה נתכוין להוסיף אבל לא נתכוין להוסיף בכל אופן א"י להוסיף ע"ש. והנה זה כשנתן שיעור פאה או שנתן פחות ולא נתכוין להוסיף דא"י להוסיף הוא משום דכבר נפטרה שדהו ובלא נתן כשיעור ונתכוין להוסיף דלא נפטר עדיין יכול להוסיף אף מן התלוש אם נשאר גם מן המחובר והטעם דס"ל דכל שאפשר להפריש מן הקמה שיש עוד מחובר אם הפריש מן התלוש ג"כ חל ואין זה מדין חזרה פאה לעומרים ואף דמצות פאה להפריש מן הקמה כיון דאיכא קמה וראוי להפריש לא נפקע ממנו זה החיוב וכיון שלא נפקע אף אם הפריש מן התלוש ג"כ חל רק אם לא שייר כלום ממחובר אף דעדיין לא הפריש כשיעור כיון דאי אפשר עוד להפריש מן הקמה א"כ חובת הפאה להפריש מן הקמה נפקע ודין חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב שהוא חיוב חדש ל"ש הכא דזה דוקא בשעבר על לא תכלה והכא לא עבר שהרי הפריש פאה ואף שהפריש פחות מכשיעור על לא תכלה לא עבר ולא חזרה פאה לעומרים. (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"ד דשדה שקצרוה לסטים כו' פטורה דחובת הפאה בקמה ע"ש. והנה יש לעיין דבמתני' קתני טעם זה לסיפא בקצר חציה וקצרוה לסטים חציה אבל לא ברישא בקצרו כל השדה דלזה לא אצטריך טעם זה אלא משום דכתיב בקוצרכם פרט לקצרוה לסטים כו' כדאמרינן בת"כ וכ"כ בפה"מ שם ע"ש]:

כתב המ"ר בפשיטות דאם קצר חציה והפקיר חציה הזוכה מן ההפקר נותן פאה לכל כיון שכבר נתחייבה כל שדהו בפאה והוי כמו קצר חציה והקדיש חציה דאמרינן דהפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהנה זה דאמרינן דהפודה מיד גזבר נותן פאה לכל הוא דוקא בשלא קצר הגזבר אבל אם קצר הגזבר פטור כדאמרינן בירושלמי ספ"ב דקצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לפדות את השאר עד שפדה את כולה כו' וכל מה שנקצר ביד הקדש כבר נפטר ואע"ג דהתם מיירי שקצר חציה קודם שהקדישה ע"ש וכבר נתחייבה כל השדה כולה מ"מ קציר הקדש פוטר דקצירך ולא קציר הקדש והנה בזה אלים הפקר מהקדש דבהקדש רק קציר הקדש עצמו פוטר אבל זה שהיה הקדש בין קודם קצירה ובין לאחר קצירה אינו פוטר דאם הקדיש קמה ופדה קמה חייב בפאה ובהפקר אם הפקיר קמה וזכה בו אחר פטור מפאה כדאמרינן גבי המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דדוקא אם זכה בו הוא אבל אם זכה בו אחר פטור ואף שהיתה הקצירה אחר ההפקר דלא מהני זכיה בהפקר לחייבו בפאה כמו פדייה בהקדש ואף שזכה בו קודם קצירה הוי כנקצר כשהוא הפקר וא"כ כמו קצר חציה והקדיש חציה וקצרה הגזבר דפטור ה"נ כשקצר חציה והפקיר חציה אף שזכה אחר קודם הקצירה פטור ויש לדון בזה:

אמרינן (פ"ד מ"ז) הקדיש קמה ופדה עומריה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש רה זה דאמרינן פדה עומרים אפשר לומר דכל לאחר קצירה עומרים קרי ליה אך בפה"מ כתב שם הקדיש קמה קצר הגזבר ועשאום עומרים ואח"כ פדאום כו' משמע דר ן שיקצור הגזבר וגם יעשה עומרים ונראה דעשיית עומרים בכלל קצירה היא לענין פאה ואשכחן עוד יותר מזה לענין שביעית בלאו דלא תקצור שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' שמטה ה"א) ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' דהכל בכלל קצירת היא לענין שביעית:

בפ"ב (מ"ז) אמרינן שדה שקצרוה עכו"ם כו' פטורה ואמרינן בת"כ בקצרנם פרט לקצרוה עכו"ם מכאן אמרו עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטורה ע"ש. והנה בגיטין (מ"י) גבי הלקט השכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר ובעינן שם למימר דהיינו של עכו"ם ולקטינהו ישראל וכתב רש"י ז"ל דכיון דעכו"ם לא מיפקד להניח פאה ולקט לא חייל עלייהו שמא כו' ויש לעיין ל"ל טעם זה תי"ל דבקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דאפילו קצר כשהוא עכו"ם ונתגייר דמיפקד ג"כ פטור ואפשר דיש פטורים כאלה מפאה דמ"מ אם הפריש הוי פאה ואשכחן כה"ג גבי תרומה בהפקיר קמה וזכה בה דפטור ומ"מ אם הפריש הוי תרומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל היכא שההפרשה היתה כשהוא עכו"ם דלא מיפקד לא חייל שמא כלל וצ"ע בזה:

הנה זה דאמרינן דאצטריך קרא ובקצרכם לקצר כשהוא עכו"ם ונתגייר נראה דאף בלא נתגייר איכא נפקותא לפי מה דקי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה בדין היה ישראל שמכר שדה לעכו"ם וקצרה העכו"ם שהמוכר יקח ממנו ויניח פאה וכמו בבכורים דאמרינן בגיטין שם דהמוכר שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מדאורייתא כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י כו' וכתב רש"י ז"ל כיון דבכורים אינן טובלין הוי מצוה דרמיא עליה ואי אין קנין לעכו"ם להפקיעה מקדושתה הו"ל לענין קדושתה ברשות ישראל מחייב ליקח ולהביא ע"ש וה"נ פאה דאינה טובלת הוי מצוה דרמיא עליה ולענין קדושה עדיין של ישראל היא והיה צריך ליקח ולהפריש פאה ואצטריך בקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דקציר עכו"ם פוטר:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה