אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סב - לקט שכחה ופאה

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סב - לקט שכחה ופאה

סימן סא - כלאים

א

גרסינן (רפ"ב דפאה) אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית כו' הבור והניר וזרע אחר כו' ובירושלמי ובת"כ פ' קדושים אמרינן שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה כו':

אמרינן (פ"ג מ"ב) המנמר שדהו ושייר קלחים לחים רע"א נותן פאה מכל או"א וחכ"א מאחד על הכל ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בב' או בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל או"א וכתב הר"ש ז"ל מהירושלמי דשבת וחרדל מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הו"ל אותן ערוגות שדות טובא ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת ע"ש היינו דהכא לא בעינן שתפסיק שדה בור דשיעורה בג' תלמים של פתיח אך כל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע כמ"ש המשנת חכמים מהירושלמי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ג מהל' מ"ע הי"א) שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר כו' עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו אם היה דרך בנ"א שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל ה"ז מניח פאה מכל מלבן ומלבן שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו ואם היה מין אחד שזורעין אותו שדות כגון תבואה וקטניות נותן אחת לכל ע"ש היינו שמפרש הסיפא ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל כו' ג"כ במנמר וזה דמניח פאה מכל או"א הוא רק כיון דדרכן לזרוע ערוגות ערוגות יאמר הרואה שערוגות ערוגות נזרעו מתחילה ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלעולם בזורע מתחילה ערוגות ערוגות כל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע לענין פאה ואין חילוק איזה מין שזרע שם ורק הכא במנמר שלא זרע מתחילה ערוגות ערוגות ולא הוי רק חשש שהרואה יאמר שזרעו ערוגות מתחילה זה החשש איכא רק בשבת וחרדל שדרכן לזרוע ערוגות אבל דברים שאין דרכן לזרוע ערוגות רק שדה אחת ליכא חשש שיאמרו שנזרעו ערוגות מתחילה וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם לעיל בהזורע שדה שי"ב אילנות אעפ"י שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע ע"ש הא אם אין שם אילנות צריך להניח מכל מלבן ומלבן ואע"ג דהכא מיירי בשדה תבואה ומ"מ צריך להניח מכל ערוגה וערוגה וכבר הרגיש בזה המ"ר ע"ש. והנה להרמב"ם ז"ל זה דבעינן ג' תלמים להפסק הוא רק בשדה חלקה שאינה עשויה ערוגות:

ונראה שיטת הרמב"ם ז"ל דכל שמחלק הזרע מפני שרוצה שיהיה חלוק מהשאר דינו כשדה בפ"ע דדעת הבעלים ג"כ מפסיק דכל שרוצה להיות מופסקין זה מזה זה גופא חשיב הפסק וכל שזורע ערוגות ערוגות ולפי שרוצה שיהיו מובדלין זה מזה ולא יהיו שדה אחת חשיב כל ערוגה כשדה בפ"ע אבל הזורע שדה שי"ב אילנות אעפ"י שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב כתב הרמב"ם ז"ל נותן פאה אחת לכל השדה שהדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע היינו שאין כוונתו שיהיה הזרע מופסק זה מזה ורק בשביל האילנות עשה כן א"כ מחוסר רצון הבעלים להפסיקן וליכא הפסק ול"ק מה שהקשה המ"ר על הרמב"ם ז"ל הא בור וניר צריך ג' תלמים של פתיח להפסיק והכא ע"כ מיירי דליכא ג' תלמים של פתיח ע"ש דכל שמפסיק שדה בור שרוצה להיות בורה זה שנחלק הזרע אינו משום שרוצה להפסיקו רק שרוצה להוביר הקרקע שבינתים א"כ ההפסק היה בשביל איזה סיבה והוי כמו במלבנות שבין האילנות שבשביל האילנות נחלק הזרע א"כ בבור אין ההפסק בשביל רצון הבעלים להפסיקן אלא משום בור וניר המפסיקין לפאה ולזה בעינן שיעור של ג' תלמים של פתיח. (הנה בשו"ת הרדב"ז ז"ל ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' צ"ו כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל בשדה קטנה זרע אחר מפסיק בג' תלמים ובשדה גדולה בכ"ש וכתב דבשדה הקטנה דרך בנ"א לזרוע אותה מינים הרבה ומש"ה לא סגי בזרע אחר כ"ש להפסיק והרואה אומר לא נתכוין זה להפסיק בין ב' השדות אלא לזרוע מין זה כאורחייהו והרי הכל שדה אחת אבל שדה גדולה אין דרך העולם לזרוע אלא מין אחד וזה הביא זרע אחר לשם אפילו כ"ש מפסיק שהרואה אומר ודאי להפסיק בין ב' השדות נתכוין זה ע"ש והיינו ג"כ דכוונה להפסיק מפסיק] הנה התוס' רע"ק פי' במלבנות התבואה שבין הזיתים דמיירי שיש שם הפסק ג' תלמים של פתיח ומפסיק מדין שדה בור ע"ש אך א"א לומר כן דהא קתני ואם היו ראשי שורות מעורבין נותן פאה אחת ואם ההפסק מדין שדה בור לא מהני ראשי שורות רק בעינן עירוב שיעור ד' אמות שיהא הבקר יכול לעבור בכליו כמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל פ"ב דפאה ולהרמב"ם ז"ל שההפסק הוא משום דמתחילה זרעה מלבנות ורוצה בחילוק הזרע א"כ בראשי השורות מעורבות אינו רוצה לחלקן:

והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר ההיא דנדרים ו' דאמרינן יש יד לפאה או אין יד לפאה היכא דמי כו' דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין מכלל דכי אמר שדה כולה תהוי פאה הוי פאה כו' ונדחקו שם המפרשים ז"ל היכא מוכח דעושה כל שדהו פאה [ועיין בר"ן ותוס' ובפי' הרא"ש ז"ל שם] ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר בפשוטו דאוגיא היא ערוגה כמ"ש הר"ן ז"ל שם ובשביל החריץ שעושין סביבות הערוגה נקראת כן ע"ש ולענין פאה ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע שנותן פאה לכל או"א א"כ כשאומר הדין אוגיא להוי פאה דעושה כל הערוגה לפאה מוכח שפיר דעושה כל שדהו פאה הנה המל"מ הקשה על ההיא דהדין אוגיא להוי פאה והדין הרי אי אפשר להוסיף על פאה שכבר הפריש א"כ איך חיילי תרווייהו ותי' דמיירי שאמר תוך כ"ד ע"ש וא"צ לזה כיון דכל אוגיא היא שדה בפ"ע וחייבת בפאה בפ"ע ליכא כאן הוספת פאה רק דדייקינן דיש יד לפאה ודעתו על האוגיא השניה לעשותה פאה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים וא"ל תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר ה"ז פאה וגם זו או שאמר ה"ז פאה וזו הרי שתיהן פאה ע"ש ולא נקט לשון הש"ס הדין אוגיא להוי פאה והדין ומשום דהרמב"ם ז"ל התם אתי לאשמעינן דיכול להוסיף על פאה שהרי כתב שם בעה"ב שנתן פאה לעניים וא"ל תן לנו מצד זה כו' זה וזה פאה היינו דיכול להוסיף על הפאה כמ"ש המל"מ בפ"א הט"ו וע"ז כתב וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר ה"ז פאה וגם זו כו' זה וזה פאה דיכול להוסיף על הפאה ואי אמר הדין אוגיא להוי פאה כו' אין כאן הוספת פאה דכל אוגיא חייבת בפאה בפ"ע ואגב אורחא פסק ג"כ דיש יד לפאה דאם אמר ה"ז פאה וזו שתיהן פאה אבל ההיא דנדרים דאיירי רק לענין יש יד לפאה קתני שפיר הדין אוגיא כו' ומה שהקשה המל"מ על הרמב"ם ז"ל איך יכול להוסיף על הפאה הנה הרמב"ם ז"ל בזה לשיטתיה כאשר יתבאר לקמן בס"ד:

כתב רש"י ז"ל (נדה נ"א) על ההיא דמודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות כו' ז"ל להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בב' או בג' מקומות ע"ש ונראה פירושו דדעת רש"י ז"ל הוא כהרמב"ם ז"ל דערוגה היא כשדה בפ"ע ומחויבת בפאה בפ"ע א"כ בהנך שדרכן לזרוע ערוגה ליכא רבותא דמניח פאה לכל או"א דבלא"ה כל ערוגה חייבת בפאה ולהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה ואשמעינן דבהנך כל מקצת ערוגה חייבת בפאה והנה פי' רש"י ז"ל אינו כהירושלמי דאמרינן בירושלמי בשבת או חרדל שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות והחילוק בין רש"י והרמב"ם ז"ל הוא דהרמב"ם ז"ל שכתב שדרכן לזרוע ערוגות פירש דההיא דשבת וחרדל מיירי נמי במנמר ולא נזרעה מתחילה כן והחילוק בין שבת וחרדל לשאר דברים הוא משום דבשבת וחרדל לפי שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות הרואה יאמר שמתחילה זרע ערוגות אבל שאר דברים דאין דרכן לזרוע ערוגות אלא שדות ליכא למטעי אבל בזרען מתחילה ערוגות כולן שוין ורש"י ז"ל פי' דלא מיירי במנמר אלא בזורע לכתחילה בג' מקומות א"כ אי אפשר לפרש דדרכן לזרוע ערוגות דא"כ אין נ"מ בין שבת וחרדל לשאר דברים וע"כ פי' דהנך דרכן לזרוע פחות מערוגה ובזה החילוק בין הנך לשאר זרעים דאף מקצת ערוגה חייבת בפאה:

והנה מהירושלמי ג"כ מוכח דזה דכל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ט אין זה דוקא בזרעה שבת או חרדל דבפ"ב ה"א איבעי לן אם המיצר חשיב הפסק לענין פאה ומקשינן מההיא דהזורע שבת או חרדל בג' מקומות כו' ואמר ר"י מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות וכא את אמר הכין היינו דמה ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע לענין פאה כ"ש כשיש הפסק מיצר [ועיין בפ"מ שם] ואי זה דערוגה חשיבא כשדה בפ"ע הוא רק בזורע שבת או חרדל מאי קשיא ליה הא האיבעיא אי מיצר מפסיק לא איירי בשבת או חרדל ונראה כהרמב"ם ז"ל דבשבת או חרדל איכא רק חשש שיאמרו שמתחילה נזרעו ערוגות ובשאר דברים ליכא חשש אבל אם זרען ערוגות כל ערוגה כשדה בפ"ע א"כ דייק שפיר דאם ערוגה הוי כשדה בפ"ע כ"ש היכא דאיכא מיצר דמפסיק:

אמרינן (פ"ג מ"ה) שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו כו' והטעם הוא דשם הבעלים מפסיקין לפאה ואף דבאילנות אינו מפסיק אלא גדר שם הבעלים מפסיקין אף באילן אחד ונותנין ב' פאות הנה אמרינן (בב"ב נ"ו) אין שם לא מיצר ולא חצב מאי פי' ר' מרינס משמו כל שנקראת על שמו וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' זכיה) בקעה גדולה שיש בה שדות רבות וכולן של גר אחד ולא היה ביניהם לא מיצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו הגר קונה אותו ועיין בהה"מ שם דרק במכוש אחד אינו קונה רק כדאזיל פדנא דתורי אבל בחזקה אחרת קונה כל הבקעה ע"ש ובכ"ז בעינן שיהיו כולן של גר אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומאי נ"מ אם הן של גר אחד או של ב' גרים ולפ"ז כיון דאמרינן כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר וכיון דשם הבעלים מפסיקין לפאה א"כ ה"נ מפסיקין בנכסי הגר ואם אין שם לא מיצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים שם הבעלים מפסיקין:

אמרינן שם המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל או"א וכתב רש"י ז"ל (בחולין קל"ח) דמש"ה צריך הלוקח ליתן פאה מכל אילן ואילן ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן פאה א' לכולן וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל בפאה שם דמש"ה נותן פאה מכל אילן ואילן כיון שאי"ל בקרקע כלום אפילו לצורך יניקת האילן אין השדה מצרפן ע"ש היינו דשם בעלים אחר מפסיק אף לאילנות וכיון שיש ביניהם שדה של אחר מפסיק ונראה דזה דוקא אם האילנות היו נטועים פחות ממטע י' לבית סאה אבל בחטע י' לבית סאה הלוקח נותן רק פאה אחת אף אם אין השדה שלו דהא בזרעים במוכר קמתו לחברו לקצור הלוקח חייב בפאה ואינו נותן רק פאה אחת ואף שאין להלוקח בקרקע כלום ואמאי אין הקרקע מפסקת בין שבולת ושבולת וכדאמרינן בירושלמי קידושין לענין זכיה ר"ח אמר נכסי הגר החזיק בצפונן ע"מ לקנות בדרומן כו' ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה מתני' פליגא על דר"ח גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה כו' ואין אויר מפסיק בין שבולת ושבולת כו' ע"ש וא"כ ה"נ לענין פאה כיון דאיכא הפסק בין שבולת ושבולת והקרקע אינו שלו מה מצרפן לפאה וע"כ לענין הפסק בפאה כיון דכל הקרקע צריך לקמה אפילו לא הקנה לו הקרקע ואי"ל בה כלום אינה מפסקת דזה דוקא אם הקרקע ראויה לעצמה וה"נ באילנות במטע י' לבית סאה דכל הקרקע צריכה לאילנות דמ"ש אילנות מקמה. והנה רש"י ז"ל שם כתב קלחי אילן אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה אילנות ומכרן ע"ש ונראה דלהכי כתב רש"י ז"ל כן דאם היתה שדה אילן אף אם שייר קרקע לעצמו הלוקח נותן פאה אחת כיון דכל הקרקע צריכה לאילנות:

אמרינן הקוצר לשחת מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש וכתב רש"י ז"ל (מנחות ע"א) דאם חרש מפסיק משום דהוי שדה ניר ע"ש, וקשה א"כ אם לא חרש יפסיק משום שדה בור דשדה ניר ושדה בור שיעורן להפסיק שוה בג' תלמים של פתיח ונראה מזה דשדה בור אין זה מקום שאין שם זרעים אלא כל שהובירה ולא זרעה אבל כאן הרי לא הובירה, והנה נחל דמפסיק כתב הר"ש ז"ל דהיינו נהר אבל הרשב"ם ז"ל (בב"ב נ"ה) פי' שהוא נחל איתן קרקע מלאה צרורות ואבנים שאינה ראויה לזריעה והר"ש ז"ל הקשה על פי' זה דא"כ הו"ל שדה בור ע"ש ולפ"ז דשדה בור אינו מקום שאין שם זרעים אלא כל שהובירה ולא עבדה זה שייך רק בקרקע שראויה לזריעה אבל בקרקע שאינה ראויה לזריעה ל"ש שהובירה. והנה התוס' בב"ב שם כתבו ד"ה דאצטריך לאשמיעינן דרך הרבים ודרך היחיד שביל הרבים ושביל היחיד דמפסיקין הכל לרבותא דרך היחיד אשמועינן דלא בעי קבוע ובשביל הרבים אשמועינן דבעי קבוע והקשו דלא לתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעי קבוע מדתני שביל הרבים ולא תני דרך היחיד דהוי רבותא טפי ותי' אי לאו דתני תרווייהו לא הוי ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים ע"ש ואיך אפשר לומר דדרך היחיד בעינן קבוע א"כ הו"ל שדה בור דמפסיק ואף פחות מדרך היחיד ג"כ מפסיק דדרך היחיד הוא ד"א ושדה בור שעוריה בג' תלמים של פתיח שהן ב' אמות כמ"ש הר"ש ז"ל בכלאים (פ"ב מ"ו) ולפ"ז דרך שאינו עומד לזריעה ל"ש שיפסיק מדין שדה בור ואינו מפסיק רק מדין דרך וה"נ נחל איתן שאינו ראוי לזריעה מפסיק רק מדין נחל. והנה זה דזרע אחר מפסיק כתב המ"ר דהיינו מין אחר שאינו כלאים עם השדות אבל אם הוא כלאים כבר הוצרך להרחיק בית רובע בשביל הכלאים ובלא הזרע ההרחק מפסיק ע"ש אך רש"י ז"ל כתב במנחות (ע"א) דזרע אחר היינו שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטים ע"ש ובפה"מ פיאה שם כתב כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים ע"ש ובפסקיו כתב כגון חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע ע"ש ואע"ג דקטניות עם תבואה ותבואה עם תבואה כלאים וצריך להרחיק בית רובע אך ל"ק קושית המ"ר דההרחק יפסיק דהכא ל"ש שיפסיק מדין שדה בור כיון דלא אפשר לזרוע ההפסק משום כלאים לא מקרי שדה בור דזה רק אם אפשר לזורעה והובירה:

והנה זה דלר"מ הקוצר לשחת מפסיק הוא משום דס"ל דאין זו תחילת קצירה ויש לעיין מ"מ מאיזה טעם הוא מפסיק בין השדות לחייבן ב' פאות כשיקצור אותן ונראה דמפסיק מדין שדה בור דזה דאמרינן דאף אם עתה אין שם זרעים כל שלא הובירה אין זה שדה בור הוא רק בזרעה וקצרה אף דעתה אין שם זרעים אינה מפסקת בין השדות שיש שם זרעים אבל בזרעה ולא קצרה הוי כמו שהובירה וכיון דלר"מ קוצר לשחת אין זו קצירה וכיון דבשנה זו לא היתה קצירה באותה שדה הוי כמו שהובירה ומפסקת הנה התוס' במנחות שם איכא תרי לישני אי דוקא בקצר משהביאה שליש מהני חרישה להפסיק או אפילו קצר קצירה גמורה ע"ש, והנה להאי לישנא דדוקא קצר משהביאה שליש מהני חרישה אח"כ להפסיק אבל קצר תבואה העומדת לקצור לא מהני חרישה להפסיק זה דשדה ניר מפסיק ג"כ אינו כל שהיא עתה חרושה רק שלא נעבדה בשנה זו רק נרה א"כ כל היכא שהיתה שם קצירה גמורה כיון שנעבדה כדינה אין זו שדה ניר להפסיק אף שחרשה עתה ורק כל שלא היה בה קצירה גמורה אם נרה עתה לא חשיב מה שנעבדה לגבי הניר של עתה וחשיב שדה ניר וההפרש בין ניר לבור הוא דבבור בעינן שלא היה שם קצירה כלל דכל שהיה שם קצירה אף אם אינה קצירה גמורה לא חשיב תו שדה בור משא"כ בניר דכל שלא היה שם קצירה גמורה חשיב שדה ניר ולהאי לישנא בהתוס' דאף אם קצר קצירה גמורה ג"כ אם חרש מפסיק ס"ל דבניר אזלינן רק בתר השתא כל שעתה חרושה חשיבא שדה ניר להפסיק:

והנה במנחות שם אמרינן דטעמא דר"מ בקוצר לשחת הוא משום דלאו קצירה היא ואמרינן שם ר"מ בשטת ר"ע רבו אמר במנמר שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה לכל או"א משום דס"ל דלאדם נמי לא הוי קצירה ע"ש, אך בירושלמי אמרינן בענין אחר דאמרינן ר"מ דאמר קוצר לשחת מפסיק בשטת ר"ע רביה אמרה במנמר שדהו ושייר קלחים לחים כו' כמה דר"ע אמר לח ויבש ב' מינים כן ר"מ אמר לח ויבש ב' מינים הן והביא הכ"מ (בפ"ג הי"ב) בשם הר"ש שיביליו ז"ל פי' הירושלמי דההיא דהמנמר שדהו ושייר קלחים לחים מיירי בלוקט היבש מה שנתבשל כל צרכו ומשייר הלח וס"ל לר"ע דלח ויבש הוי ב' מינים ומש"ה מפריש על הלח בפ"ע ועל היבש בפ"ע וכן מפריש מכל לח ולח משום דאפסקיה היבש דחשיב כמו זרע אחר דמפסיק וה"נ לר"מ בקוצר לשחת ומיירי בשהביא שליש רק הוי לח ומניח השאר ליבש כיון דלח ויבש ב' מינים חשיב כזרע אחר דמפסיק ומש"ה מניח אח"כ ב' פאות ע"ש, והנה יש לעיין אפילו אי לח ויבש ב' מינים הם הא אמרינן במלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פאה מכל אחת ואחת וחכ"א פאה אחת על הכל ואמרינן בירושלמי מ"ט דר"י דאין דרך בנ"א להכניס בצלים בין הירק והוי כזרע אחר דמפסיק ע"ש ונראה מזה דכל שדרך לזורען יחד אף דהוי מין אחר לגמרי כגון בצלים וירק לא חשיב כזרע אחר להפסיק א"כ הני לח ויבש נהי דחשיב כב' מינים מ"מ הרי נזרעים יחד שהרי מין אחד הם רק אלו קוצר כשהוא לח ואלו מניח ליבשן א"כ נהי דחשיבי כב' מינים לענין שנותן פאה מן הלח בפ"ע ומן היבש בפ"ע אבל לענין שהלח יפסיק בין היבש לחייב את היבש בב' פאות וכן שהיבש יפסיק בין הלח והיינו מדין זרע אחר דמפסיק ל"ש בזה:

הנה זה דלח ויבש חשיבי ב' מינים אשכחן נמי גבי תרומה דאמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' תרומות ה"י) אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה כיצד ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר אין תורמין מזע"ז כו' ע"ש והנה אי אפשר לומר דהטעם הוא משום דהוי מן הרעה על היפה דא"כ אמאי אין תורמין מזע"ז הא מן היפה על הרעה רשאי לתרום וע"כ משום דחשיבי כב' מינים ועיין ש"ך יו"ד סי' של"א ס"ק פ"ג. והנה זה דבדיעבד תרומתו תרומה צ"ל דרק לענין לכתחילה חשיבי לח ויבש כב' מינים דלזה דלא תהני ההפרשה בדיעבד בעינן דוקא ב' מינים שהם כלאים זה בזה כדאמרינן בתרומות (פ"ב מ"ו) אך לענין לכתחילה אשכחן אף באופן דלא הוי כלאים זה בזה מ"מ אין תורמין דאמרינן בירושלמי (שלהי פ"ד דמעשרות) לר"א דאמר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין דהקפרס והתמרות מין אחד הם מעשר מקפרס על התמרות ומן התמרות על הקפרס אבל לא מהן על האביונות ומן האביונות עליהן משום דהוי מין על שאינו מינו ע"ש ואף דמאילן אחד הוא ול"ש שיהיו כלאים זה בזה והנה בזה דלח ויבש חשיבי ב' מינים לגבי תרומה אתי שפיר ההיא דתרומות (פ"ו מ"ו) גבי אוכל תרומה שוגג רע"א אין משלמין אלא ממין על מינו לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וכתב הר"ש ז"ל כשאכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואין של ששית מצוין בשביעית וכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה ומין אחר אי"ל לשלם לר"ע וצריך להמתין עד מוצ"ש ע"ש, והנה זה דכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה הוא רק בכרוב ודלעת ולא בשאר ירקות כדאמרינן בחולין (קכ"ז) ע"ש. ולפ"ז מש"ה אי אפשר לשלם בשביעית מקשואין של ערב שביעית משום דלח ויבש ב' מינים וכשאכל קשואין ערב שביעית שהיה לח א"א לשלם מאותן קשואין בשביעית שהן עתה יבש ואין משלמין ממין על שאינו מינו ומש"ה צריך להמתין למוצ"ש שאז יהיה לח:

אמרינן (פ"ג מ"ג) המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן ובירושלמי (פ"ב ה"ד) פליגי אמוראי איכא למ"ד משום דלח ויבש חשיבי ב' מינים ואיכא למ"ד דשוק וגורן חשיבי כב' מינים ע"ש, והנה בההיא דמחליק בצלים לחים כו' פי' הרע"ב ז"ל דמתליק היינו שמחלק שנוטל חלק מן הבצלים לחים למוכרן בשוק והאחרים מניח ליבשן לגורן לקיום ע"ש היינו שעתה כל הבצלים שוים שכולן לחים רק חלק מהן מלקט עתה כשהן לחין לשוק והאחרים מניח ליבשן לגורן והנה למ"ד בירושלמי הטעם משום דשוק וגורן חשיבי ב' מינים יש לעיין הא אותן שמניח פאה במחובר מה שייך בהן גורן ושוק דמי יודע לאיזה צורך ילקטוה העניים א"כ מה שייך שצריך להניח פאה מכל מין ומין ושוק וגורן חשיבי ב' מינים דאותן שמניח לפאה במה הן מאותו המין יותר ממין אחר ונראה דלבד שאין מפרישין פאה ממין על חבירו איכא ג"כ דין דכל מין חייב בפאה בפ"ע והיכא שיש ב' מינים צריך להניח ב' פאות והכא במחליק לשוק ולגורן נהי דהפאות שמניח על אותן של גורן ושל שוק הם שוין ואינם ב' מינים מ"מ כיון דהבצלים שמלקט הם ב' מינים דשוק וגורן ב' מינים חייבין ב' פאות והכא ל"ש דמפריש ממין על שאינו מינו דאותן שמניח לפאה כיון דלא הוקבעו לא לשוק ולא לגורן לא חשיב ממין על שאינו מינו לא על אותן של שוק ולא על אותן של גורן, והנה זה דאין מפרישין פאה ממין על שאינו מינו הוא ע"כ משום דב' מינים חשיבי כב' שדות ואין מפרישין פאה משדה על חברתה והנה בזה איכא ב' דרשות דבירושלמי רפ"ב דפאה אמרינן שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה ובת"כ שהביא הר"ש ז"ל אמרינן שדך לחייב על כל שדה ושדה ע"ש היינו דאיכא תרתי דלא מהני הפרשה משדה על חברתה אפילו אי מפריש ב' פאות וחדא דעל כל שדה ושדה איכא חיוב פאה ואפילו היכא דליכא הפרשה משדה לחברתה צריך להניח ב' פאות:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"ז) והוא מהירושלמי שדה שהגיעה חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון ע"ש אבל מן הראשון על האחרון אינו מפריש ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם דהראשון עם האמצעית מצטרפין לשדה אחת וכן האמצעית עם האחרון אבל לא הראשון עם האחרון ע"ש, והנה לפמ"ש כשמפריש מן האמצעיים על הראשון ועל האחרון צריך להניח ב' פאות ולא סגי במניח מן האמצעית פאה אחת על שתיהן ואע"ג דהאמצעית מצטרפת עם הראשון לשדה אחת וכן עם האחרון וליכא כאן משום מפריש משדה על חברתה מ"מ כיון דהראשון והאחרון חשיבי כב' שדות צריכות ב' פאות וכמו גורן ושוק אע"ג דזו שמניח לפאה שאינה לא לשוק ולא לגורן אפשר לצרפה לאיזה שירצה מ"מ צריכות ב' פאות:

הנה בב' מיני חטים אמרינן דאם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת עשאן ב' גרנות נותן ב' פאות ואמרינן בירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן גורן אחד ונמלך לעשותן ב' גרנות אינו מפריש מן האגדו על השחמתית לא בתחילה ולא בסוף וכתב התי"ט הטעם משום דלא אזלינן בתר מחשבתו אלא כאשר עשה כן יקום וכיון דאח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות הוי כב' מינים ע"ש אך נראה דאין ראיה מזה דמעשיו של אח"כ מבטלין מחשבתו ולא אזלינן בתר מחשבתו אלא בתר מעשיו וי"ל שפיר דנמלך מהני רק מכאן ולהבא וטעם הירושלמי הוא דהא אמרינן לרבנן בקוצר לשחת אינו מפסיק אא"כ חרש דס"ל דקוצר לשחת הוי אתחלתא דקצירה ואם חרש מפסיק משום דהוי שדה ניר כמ"ש רש"י ז"ל. והנה הרמב"ם ז"ל כתב או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר ה"ז נפסקת לב' שדות ע"ש, ונראה מדבריו דכ"ש אם קצרה משהביאה שליש דהוי קצירה גמורה וחרש מקום שקצר דנפסקת לב' שדות ואע"ג דבשעה שהתחיל לקצור היתה שדה אחת ונתחייב בפאה אחת מ"מ אם אח"כ נפסקה לב' שדות ע"י שחרש צריך להניח ב' פאות וה"נ כשקצר חציה הראשון ע"מ לעשותן גורן אחד דנתחייב בפאה אחת מ"מ כיון דאח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות דעכשיו חשיב ב' מינים צריך להפריש ב' פאות ולא מהני מה שבתחילת קצירה היו שדה אחת והטעם נראה דאע"ג דחיוב פאה חל משעת התחלת קצירה וחל עליו חיוב רק פאה אחת מ"מ כיון דקודם הפרשת הפאה נעשו ב' שדות כיון דלבד שכל שדה ושדה חייבת בפאה בפ"ע איכא ג"כ דין שלא יוציא פאה משדה לחברתה וזה תלוי בשעת הפרשת הפאה דלא מהני משדה לחברתה וכיון דבשעת הפרשה הם ב' שדות א"כ ע"כ צריך להניח מזו לעצמה ומזו לעצמה. עוד אמרינן שם בירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאו גורן אחד מפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבסוף מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה אבל אינו יכול להפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבתחילה וכן מן השחמתית שבסוף על האגדו שבתחילה ע"ש. ונראה לפרש טעם הירושלמי דהנה זה דמפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה ומן האגדו שבסוף על השחמתית שבסוף ואע"ג דתחילת קצירה היה לעשותן ב' גרנות והיה דינן כב' מינים הוא משום דכל היכא שבתחילת קצירה היו ב' שדות ואח"כ נעשו שדה אחת מפריש מזע"ז וכדאמרינן בחציה הביאה שליש וחציה לא הביאה וקצר חצי חציה ולא הספיק לקצור חציה השני עד שהביאה כולה שליש דמפריש מן האמצעיים על האחרון ומן האחרון על האמצעיים והא התם כשהתחיל לקצור ונתחייב כל החצי שהביא שליש בפאה לא היתה שדה אחת עם זו שלא הביאה שליש והיה אז הדין שאין מפרישין מזע"ז ומ"מ אם בשעת הנחת פאה הביאה כולה שליש ונעשו עתה שדה אחת מפריש מן האחרון על האמצעיים וה"נ כיון דנמלך עתה לעשותן גורן אחד ונעשו עתה מין אחד מפריש מן האגדו על השחמתית ומן השחמתית על האגדו ואף לפמ"ש לעיל דאף שמפריש מן האמצעיים על הראשון ועל האחרון מ"מ צריך להניח ב' פאות כיון שנתחייבה בב' פאות בתחילת קצירה ה"נ כיון דאינו מפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבסוף כו' כדאמרינן בירושלמי א"כ ע"כ מניח ב' פאות

והנה זה דאינו מפריש מן האגדו שבסוף על השחמתית שבתחילה ומן השחמתית שבסוף על האגדו שבתחילה נראה משום דזה דאחרי שהיו ב' מינים יכולים אח"כ להיות מין אחד הוא דוקא בששניהם תלושין או שניהם מחוברין אבל אחד תלוש ואחד מחובר כל שהיו קודם ב' מינים אי אפשר להיות עתה מין אחד וראיה לזה מההיא דהמנמר שדהו ושייר קלחים לחים ופי' הרמב"ם ז"ל וכן רש"י ז"ל בנדה (נ"א) דהיינו שהתחילו מקומות מקומות ליבש ותולש מה שיבש ומניח הלחים וס"ל לר"ע דמניח פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן דס"ל לח ויבש ב' מינים הן כדאמרינן בירושלמי והנה יש לעיין הא אלו שעדיין לחים הן שמניח אותן הרי תולשן אח"כ לכשיבשו א"כ נהי דלח ויבש ב' מינים הן ובשעת התחלת קצירה שאלו המקומות כבר יבשו ואלו המקומות עדיין לחים הם והם ב' מינים מ"מ כשתולש אח"כ הלחין כשיבשו הם אז עם אלו שתלשן קודם מין אחד ואמאי לא יניח פאה מאלה שבסוף על הכל ונראה מזה כיון דבשעת תחילת קצירה היו ב' מינים ואח"כ כשיבשו הלחין היו היבשים כבר תלושין אי אפשר להעשות אז מין אחד לפאה וה"נ כשקצר חציה השני לעשותן גורן אחד אי אפשר עתה להאנדו שבתחילה דהיינו התלושה להעשות מין אחד עם השחמתית שבסוף דהיינו המחוברת וכן השחמתית שבתחילה עם האגדו שבסוף:

ובעיקר מה דאמרינן בב' מיני חטים עשאן גורן אחד נותן פאה אחת עשאן ב' גרנות נותן ב' פאות כתב התי"ט דמיירי שלא נתן פאה במחובר דב' גרנות היינו שעשאן ב' גרנות ממש בתלוש והשנו"א כתב דהאי ב' גרנות היינו שקוצר אחד מעט לח ואחד ביבש ע"ש. והנה נראה לומר דזה תלוי בפלוגתא בירושלמי בההיא דהמחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן דנותן ב' פאות והטעם משום דהוי כב' מיני חטים דאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ד) דזה המחליק בבצלים דנותן ב' פאות למדו מההלכה של ב' מיני חטים ע"ש ופליגי אמוראי בירושלמי במחליק בצלים לחים כו' איכא למ"ד דלח ויבש חשיבי ב' מינים ואיכא למ"ד דשוק וגורן חשיבי ב' מינים ע"ש א"כ למ"ד דלח ויבש חשיבי ב' מינים א"כ ע"כ גורן ושוק חשיבי ב' גרנות כיון דהוי כב' מיני חטים והתם בעינן תרתי שיהיו ב' מינים וב' גרנות וא"כ הגרנות הן בתלוש שאלו לשוק ואלו לגורן ולמ"ד דשוק וגורן חשיבי כב' מינים א"כ לח ויבש חשיבי כב' גרנות וזהו כהשנו"א אך השנו"א כתב דההיא דהמחליק בצלים לחים כו' דלחים ויבשים לאו דוקא ואפילו שניהם יבשים או שניהם לחים רק דדרך לחים לשוק ויבשים לגורן ע"ש היינו דמפרש כמ"ד דשוק וגורן ב' מינים הן וגם ס"ל להשנו"א דשוק וגורן חשיבי תרתי כב' מינים וכב' גרנות וז"ש השנו"א דב' גרנות של ב' מיני חטים היינו שקצר אחד מעט לח ואחד ביבש ג"כ אין הכוונה משום דלח ויבש חשיבי ב' גרנות אלא העיקר לפי שקצרן בב' זמנים וזה מקרי ב' גרנות דלהתי"ט אפילו קצרן כאחת רק שעושה מהן ב' גרנות בתלוש הוי ב' גרנות ולהשנו"א תלוי בקצירה דקצירה בב' זמנים חשיב ב' גרנות והנה על השנו"א יש לעיין איך יפרנס הירושלמי בקצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאן גורן אחד דמפריש מן האגדו שבתחילה על השחמתית שבתחילה ולהשנו"א זה דקצר חצי אגדו וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות היינו שקצר אחד מהם מעט לח ואחד ביבש וזה דנמלך אח"כ ועשאן גורן אחד היינו דהשאר קצר יחד א"כ מאי מועיל זה לגבי אותן שכבר קצר שיפריש מזע"ז ולהתי"ט אתי שפיר דגורן אחד היינו בתלוש א"כ אח"כ כשנמלך לעשותן גורן אחד א"כ היה ההמלכה אף על אותן שכבר קצר לעשותן גורן אחד ומהני המלכה לעשותן מין אחד:

הנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ג הי"ב) פסק במנמר שדהו ושייר קלחים לחים היינו שלקט היבש ושייר הלח כרבנן דלח ויבש אינן כב' מינים ובהלכה י"ז כתב שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואח"כ הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון ע"ש היינו דאין מפרישין מן הראשון על האחרון כיון דבשעת קצירת הראשון האחרון לא הגיע שליש ויש לעיין בטעם הדבר כיון דס"ל לח ויבש מין אחד וי"ל כיון בשעת קצירת הראשון האחרון עדיין לא היה ראוי לפאה אינו ראוי להפריש מזע"ז. עוד י"ל אע"ג דאמרינן לח ויבש מין אחד מ"מ לח כזה שעדיין לא הביא שליש חשיב ב' מינים לכ"ע ואין מפרישין מזע"ז. עוד י"ל לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דזה דלרבנן בקצר את היבש והניח הלח דמפריש פאה אחת הוא דוקא ביבש מכאן ומכאן ולח באמצע היינו שהיבש יותר על הלח אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע היינו דהלח יותר על היבש נותן מן היבש בפ"ע ומן הלח בפ"ע וכתב הכ"מ בשם הר"ש שיביליו ז"ל הטעם דהיכא דהלח פחות אמרינן דסוף קצירה הוא אבל כשהיה הלח מרובה אין טופלין הלח עם היבש ע"ש דטעם דרבנן הוא רק משום דנעשה הלח טפל אל היבש וסוף קצירו וזה שייך דוקא היכא דהלח המשוייר ג"כ ראוי אז לקצירה וחשיב סוף קצירו של היבש אבל אם המשוייר עדיין לא הגיע שליש אי אפשר לטפל לו וליחשב סוף קצירו כיון דאינו ראוי אז לקצירה והוי כמו לח יותר על היבש דאף לרבנן נותן מכל אחד בפ"ע:

בההיא דפ"ג מ"ה דהמוכר קלחי אילן בתוך שדהו דס"ל לר"י אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל כתב הר"ש ז"ל היינו דנותן מן האילן ששייר פאה ע"מ שמכר אך רש"י ז"ל בחולין קל"ח כתב שהמוכר נותן מן הזרעים על האילנות ע"ש ויש לעיין איך מהני פאה מהזרעים על האילנות הא אין מפרישין ממין אחד על מין אחר וכ"ש מזרעים על אילנות ונראה דהטעם דאין מפרישין ממין על מין אחר אינו משום דצריך הפרשה דוקא ממין על מינו כמו בתרומה רק כל שהוא מין אחר הוא שדה אחרת ואין מפרישין משדה על חברתה והנה בחולין שם כתב רש"י ז"ל דמיירי שיש שם רק שנים ושלשה אילנות בתוך שדהו ע"ש ובשביל זה לא מקרי שדה אחרת דבטלי אגב השדה ונותן אף ממין על שאינו מינו והנה לגבי תרומה אמרינן בפ"ב דתרומות דכל מין חטים אחד ותורם מזע"ז וגבי פאה תלוי אם עשאן גורן אחד או ב' גרנות ומשום דבפאה גדר אחר הוא דאינו תלוי במין הפירות עצמן אלא במה שעושה אותן לב' שדות:

אמרינן בירושלמי פאה (פ"ג ה"א) על ההיא דמלבנות התבואה שבין הזיתים בש"א פאה מכל או"א ובה"א מאחת על הכל אנן תנינן של בין הזיתים ותנייא דבי רבי שבין האילנות ואמרינן דמתני' צורכה לבית רבי ובית רבי צורכה למתני' אילו תנינן מתני' ולא תנינן דבית רבי הוינן אמרינן לא אמרנו אלא שבין הזיתים דבר שהוא חייב בפאה אבל דבר שהוא פיטור פאה אף ב"ש מודים שהוא נותן פאה אחת על הכל כו' או אילו תניי לדבית רבי ולא תנינן במתני' הוינן אמרין לא אמרנו אלא שבין האילנות דבר שהוא פיטור פאה אבל דבר שהוא חייב פאה אף ב"ה מודים שהוא נותן פאה מכל או"א הוי צורכה למתני' וצורכה לדבית רבי ע"ש ונראה מכל זה דדבר שהוא חייב בפאה סברא יותר שתפסיק לפאה מדבר שהוא פטור מפאה והטעם הוא דדבר שחייב בפאה היינו שחייב בפאה בפ"ע כגון זיתים המפסיקים דחייבין בפאה בפ"ע הקצירה שלהם היא קצירה בפ"ע לפאה סברא יותר שתפסיק בין הקצירות שבצדדין שלא יחשבו קצירה אחת ויתחייבו בב' פאות מדבר שפטור מפאה לגמרי הנה בירושלמי פאה (פ"ב ה"ה) ר' פנחס בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל ופי' הפ"מ דהאיבעיא הוא אם העלה אותו הקציר לא"י אי חייב בפאה והגר"א ז"ל פי' שם דמיירי בקצר בא"י לצורך חו"ל אי פטור מפאה והר"ש שיריליו פי' דמיירי שהירדן הכניס אחר הקצירה המקום לא"י ע"ש אך כ"ז דחוק בדברי הירושלמי. והנה האור שמח כתב דהאיבעיא של הירושלמי הוא לענין הפסק אם רצועה של ארץ העמים מפסקת בהשדה אי מפסיק לפאה וכתב דצריך להגיה בהירושלמי מהו שתפסיק לפאה וזה דאמרינן אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב פירושו דשדה הקדש אינו מפסיק בין השדות לחייב ב' פאות ודוגמתו מה דאמרינן בחלה דקב הקדש אינו מפסיק ה"נ חו"ל אינו מפסיק ואמרינן דתנא קציר ארצכם ולא קציר חו"ל היינו דחו"ל מפסיק ע"ש. והנה בעיקר מ"ש דהאיבעיא הוא אי חו"ל מפסקת בפאה נראין דבריו ומ"ש דצריך להגיה בהירושלמי מהו שתפסיק בפאה א"צ להגיה כלל וזה דאמרינן קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה פירושו שתהא מפסקת לפאה וכיוצא בו אשכחן בירושלמי (פ"ב ה"א) תני הבור והניר חייבין בפאה כו' כלומר מפסיקין ומחייבין ב' פאות כמ"ש המפרשים ז"ל שם ולפ"ז פי' דברי הירושלמי הוא להפך ממ"ש האור שמח ופירושו הוא קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה היינו שתפסיק לחייב ב' פאות הקדש פטור מפאה וחו"ל פטור אי מה הקדש חייב כלומר שמפסיק לחייב ב' פאות וכדאמרינן שם אח"כ בירושלמי קצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר כו' היינו שאינו מפריש מן הקמה על הקציר דקציר הקדש מפסיק בינתים כמה שפי' הגר"א ז"ל שם [ומה שגם הקדש אינו מפסיק לחלה התם גדר אחר לגמרי] ופי' הירושלמי הוא כיון דקצירה הפטורה מפאה הוא סברא יותר שלא תפסיק מקצירה החייבת בפאה מש"ה דייקינן אי מה הקדש פטור מפאה ומ"מ מפסקת א"כ ה"נ חו"ל אף שהיא פטורה ומ"מ מפסקת ואמרינן דתני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל דקציר חו"ל לא חשיב קצירה כלל לענין פאה ואינה מפסקת דגרע טפי מקציר הקדש דלענין פאה כל שהוא פטור יותר אינו מפסיק:

אמרינן במנחות (ע"א) בקוצר לשחת מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש דר"מ בשטת ר"ש אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביא שליש אלמא כל לשחת לאו קצירה היא כו' וכתב הרגמ"ה בשטת ר"ש אמרה דקסבר ר"ש כל לשחת לצורך בהמה אפילו הביאה שליש לא הוי קצירה כו' ה"נ גבי פאה לא הוי קצירה גמורה דלהוי אתחלתא דקצירה כו' לחייבה בפאה אחת אלא לצורך בהמה הוא ומפסיק השדה לחייבה ב' פאות בשעה שקצירתה קצירה גמורה עכ"ל ומקשינן שם בגמרא מההיא דאכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק אח"ב מתני' בשלא הביאה שליש ברייתא דחרש אין לא חרש לא בשהביאה שליש שפיר אא"א מתני' נמי בשהביא שליש השתא ומה התם דקצירה דאדם אמר ר"מ ל"ש קצירה הכא לא כ"ש וכתב הרגמ"ה אכלה חגב הכל מודים מאן ר"מ דאע"ג דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק בלא חרש מודה הכא באכלה חגב כו' דלא מפסיק אא"כ חרש דלא הויא קצירה בידי אדם אא"ב מתני' דאלו מפסיקין לפאה בשלא הביאה שליש וברייתא דאכלה חגב כו' דחרש אין לא חרש לא כשהביאה שליש ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה מש"ה בעי חרש שפיר אא"א אידי ואידי כשהביא שליש כו' אמר ר"מ לא שמה קצירה גמורה דתהוי התחלת קצירה אלא מפסקת לפאה הכא דלא הוי ע"י אדם כ"ש דמפסקא עכ"ל ודבריו תמוהין מאד שכתב דאי מתני' בשלא הביאה שליש וברייתא בשהביאה שליש זה באכלה חגב לא חרש אינו מפסיק אע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה מש"ה בעי חרש היינו דמה שהביא שליש היה ראוי שתפסיק רק כיון דלאו אדם קצרה אינו מפסיק בלא חרש והיינו דמה דלאו אדם קצר גורם שלא תפסיק והרי איפכא הוא דמשום זה דלאו אדם קצר היה ראוי שתפסיק דלאו קצירה היא ורק בשביל שהביא שליש מש"ה אינו מפסיק דמה שהביא שליש גורם שיחשב קצירה וכ"כ הרגמ"ה בעצמו ברישא הכל מודים מאן ר"מ דאע"ג דאמר ר"מ קוצר לשחת מפסיק מודה הכא באכלה חגב דלא מפסיק אא"כ חרש דלא הוי קצירה בידי אדם היינו מה דלא הוי קצירה בידי אדם הוא טעם שלא להפסיק ודבריו סתרי אהדדי ונראה מזה דאי סבירא לן בשהביאה שליש ואדם קא קצר לה לא הוי קצירה גמורה כמה דס"ל ברישא אז מה שאין הקצירה ע"י אדם הוי טעם יותר להפסיק אבל אח"כ דבעינן למימר דאם הביא שליש בעלמא הוי קצירה גמורה באכלה חגב דלאו אדם קא קצר לה אז הוי איפכא דמה שהביא שליש הוי טעם להפסיק ומה שאין הקצירה ע"י אדם הוא טעם שלא להפסיק ונראה טעמו של דבר דאי ס"ל דאף משהביא שליש לאו קצירה גמורה ולא הוי אתחלתא דקצירה ומפסקת לר"מ ומשום דכל לשחת לאו קצירה היינו כיון דלאו שם קצירה על המקום שקצר הוי כשדה בור דמפסקת וכיון דזה דמפסיק הוא משום דלאו שמיה קצירה א"כ כ"ש כשלא היה הקצירה בידי אדם דלאו שם קצירה עלה ומפסקת אבל אי ס"ל כשהביא שליש קצירה גמורה היא ואתחלתא דקצירה היא ואפילו קצרה לשחת ס"ל דכל שהביאה שליש אפילו היתה הקצירה באיזה אופן שיהיה אינה עוד שדה בור להפסיק מיהו באכלה חגב יש לפטור מטעם אחר משום דפטורה מפאה ואפילו בתבואה גמורה דהא משנה שלמה היא דאכלה חגב קרסמוה נמלים שברתו הרוח פטורה וא"כ תפסיק מדין קצירה הפטורה מפאה. והנה בירושלמי גבי מלבנות התבואה של בין הזיתים אמרינן דקצירה החייבת בפאה סברא יותר שתפסיק מקצירה הפטורה מפאה היינו היכא שיש בינתים קצירה החייבת בפאה בפ"ע מפסקת יותר משיש בינתים קצירה הפטורה מפאה לגמרי והנה אשכחן קצירה הפטורה מפאה שמפסקת כגון קציר הקדש וכדאמרינן בירושלמי דקצר גזבר חצי חציה כו' אבל כל שהוא פטור יותר אדרבה הוא סברא שלא תפסיק כמו קציר חו"ל כיון דאינה קצירה כלל לענין פאה אינה מפסקת דרק קצירה פטורה מפסקת שיש שם איזה פטור אבל אם אינה קצירה כלל לענין פאה אינה מפסקת דרק קצירה מפסקת בין הקצירות ולזה כתב הרגמ"ה באכלה חגב כו' דזה דהביא שליש כיון דשם קצירה עלה היה ראוי להפסיק כיון דשם קצירה עלה הוי קצירה הפטורה מפאה רק כיון דלאו אדם קא קצר לה אינו מפסיק דלאו קצירה היא כלל לפאה:

אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) ר"ז בשם ר"א ר"מ ור"י שניהם אמרו ד"א כמה דר"מ אמר הקוצר לשחת מפסיק כן ר' יהודא אומר הקוצר לשחת מפסיק כמה דר"י אומר חיוב פאה מפסיק כן ר"מ אומר חיוב פאה מפסיק והא אשכחן דר"מ אומר חיוב בפאה מפסיק כהדא דתני אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתו הרוח או בהמה פטורה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק מאן הכל מודים לאו ר"מ הדא אמרה מפני שהוא פיטר פאה אבל אם הוא חייב אפילו לא חרש מפסיק כיי דתנינן תמן א"ר יודן אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אבל אם הביא שליש אסור לקצור יקצור חייב בפאה ודבר שהוא חייב בפאה מפסיק ע"ש דהירושלמי מוקי לההיא דר"מ בקוצר לשחת בשהביא שליש ופי' הפ"מ שם דר"א מפרש ההיא דר"מ דקוצר לשחת היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר"מ משום דס"ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח"כ כו' דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שתהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה היא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיבא הפסק לפאה ע"ש אך נראה דבחנם פי' כן דבירושלמי (פ"ג ה"א) מבואר יותר שטת הירושלמי אליבא דר"מ בקוצר לשחת מפסיק דאמרינן שם אתי דר"מ בשטת ר"ע רבו כמה דר"ע אמר לח ויבש ב' מינים הם כן רמ"א לח ויבש שני מינין הן ושקלינן וטרינן התם אליבא דר"ע אי ס"ל לח ויבש ב' מינים הן אך ר"מ ודאי ס"ל דלח ויבש ב' מינים הן ומש"ה מפסיק. והנה הפ"מ כתב שם דר"מ בקוצר לשחת מיירי קודם שהביא שליש ע"ש אך אין לעשות פלוגתא בהירושלמי דמהירושלמי דלעיל מבואר להדיא דמפרשי ההיא דר"מ בשהביא שליש דאף משהביא שליש לח הוא דאינו אלא שליש בישולו וב' דברי הירושלמי אחד הן דס"ל דר"מ אזיל בשטת ר' יהודא דמשהביא שליש קצירה היא וחייבת בפאה רק כיון שאלה קצר משהביא שליש והשאר קצר משנתבשל כל צרכו הו"ל לח ויבש וחשיב כב' מינים ומש"ה פאה לכל או"א וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ג הי"ב) מפרש דברי הירושלמי דמיירי בשהביא שליש ומ"מ הוי לח לגבי זה שיבש כל צרכו והוי לר"מ ב' מינים ועיין בכ"מ שם באריכות וכיון שמה שקצר משהביא שליש חייב בפאה בפ"ע מפסיק דס"ל להירושלמי דמה שלח ויבש ב' מינים הוא רק שהלח חייב בפ"ע והיבש בפ"ע אבל לא זה שהלח יפסיק בין היבשים מדין זרע אחר ורק כיון דהלח חייב בפאה בפ"ע א"כ מפסיק משום דחיוב פאה מפסיק דכל קצירה המחויבת בפאה בפ"ע מפסקת. והנה דברי הרגמ"ה ז"ל עולין עפ"י הירושלמי ואף דתלמודא דידן חולק על הירושלמי ומוקמינן לר"מ בשלא הביא שליש מ"מ זה דאמרינן בירושלמי באכלה חגב כו' דהטעם דאינו מפסיק הוא משום דפטור פאה אינו מפסיק היינו פטור פאה כזה דלאו אדם קא קצר לה אינו מפסיק ס"ל להרגמ"ה דהוא אף לתלמודא דידן:

כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב ה"ז) דהקוצר קודם הבאת שליש פטור מן הפאה ובפ"ג ה"ד כתב דהקוצר קודם הבאת שליש דוקא חרש מפסיק ע"ש וצ"ל דאע"ג דהקצירה בעצמה פטורה מ"מ אינה מפסקת בין הקצירות וכמו אכלה חגב כו' אע"ג דהיא עצמה פטורה מן הפאה ומ"מ אינה מפסקת אא"כ חרש מ"מ יש לדון בזה בשלמא באכלה חגב כו' דאינה מפסקת משום דאתחלתא דקצירה היא ומ"מ היא עצמה פטורה מן הפאה ומשום דכתיב ובקוצרכם דאפילו קצרוה לסטים בודאי קצירה היא מ"מ פטורה משום דבעינן ובקוצרכם שתהא הקצירה לצורך בעה"ב אבל בקצר קודם שהביא שליש ממ"נ אי אינה מפסקת דחשיב קצירה והוי אתחלתא דקצירה כדאמרינן במנחות א"כ מאיזה טעם תפטר מן הפאה:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ז) מדרגות שהן גבוהות י"ט נותן פאה מכל או"א ואם היו ראשי שורות מעורבין נותן מאחת על הכל ע"ש. ונראה הטעם דנותן פאה מכל או"א משום דהוי כמו גדר המפסיק כיון דהוא גבוה י"ט הוי כגדר דשיעור גדר הוא י"ט כדאמרינן בת"כ ואם באילנות חשיב גדר להפסיק כ"ש בזרעים וזה דאם היו ראשי שורות מעורבין דאינו מפסיק משום דאף באילנות בגדר אם היה שער כותש אינו מפסיק היינו שהענפים מעורבין דכל שמעורבין לא מהני גדר להפסיק הנה בפ"ב מ"ב דאמרינן וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אעפ"י שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל כתב השנו"א דדוקא מן ההר על השדות שבצדדין אבל לא משדה על חברתה דההר הוי כמו גדר דמפסיק ע"ש. הנה מדבריו נראה דזה דגדר מפסיק הוא רק בין השדות שבצדדין אבל מן ראש הגדר על השדות אינו מפסיק דהא הכא מפריש מראש ההר על השדות שבצדדין וא"כ לפ"ז אין לפרש במדרגות שהן גבוהות י"ט זה דנותן פאה לכל או"א הוא משום הפסק גדר ששם ההפסק הוא עם הזרעים שהן בראש המדרגה אך נראה דזה דכל ההרים אשר במעדר יעדרון שכתב השנו"א דאינו מפריש משדה על חברתה אינו משום דההר חשיב כגדר להפסיק דהא לא מיירי התם בתל המתלקט עשרה מתוך ד' שיהא חשוב מחיצה דקתני רק שאין הבקר יכול לעבור בכליו ולגדר שיפסיק כיון דבעינן י"ט כדאמרינן בת"כ א"כ בעינן שיהא עליו תורת מחיצה א"כ ה"נ בעינן שיתלקט י' ד' דכל שאינו מתלקט מתוך ד' לא חשיב י"ט ונראה הטעם דאין מפרישין משדה על חברתה הוא לפי שאין רואין זא"ז דהא ההר מפסיק דאם בחרובין כל שאין רואין זא"ז אין מפרישין מזע"ז כ"ש בזרעים דזה דאמרינן כל שאין רואין זא"ז היינו שיש בין אילן לאילן שום סתר שיסתיר ביניהון כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ב מ"ד) והראב"ד ז"ל בת"כ כתב דזה דבחרובין בעינן שיהיו רואין זא"ז הוא משום דנמוכין הן משאר אילנות ונחבאין בעינן שיהיו רואין זא"ז ע"ש א"כ כ"ש זרעים דנמוכין יותר דבעינן שיהיו רואין זא"ז שלא יהיה ביניהון דבר סתר ומש"ה אין מפרישין מן השדות שבצדי ההר מאחת על חברתה אבל הזרעים שבראש ההר שרואין את השדות שבצדדין מפרישין מזע"ז וההיא דמדרגות אפשר לפרש שהוא מדין גדר כיון שהוא מחיצה מעלייתא מפסקת אף לראשו יעל השנו"א שכתב דחשיב כמו גדר יש לעיין טובא אמאי לא בעינן הכא תל המתלקט י' מתוך ד':

ב

גרסינן בפאה (פ"א מ"ג) נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור רי"א אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כו' והאי אמצע וסוף היינו סוף קצירו ואמצע קצירו דבירושלמי (פ"א ה"ג) מפקינן דנותנין פאה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף מדכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו י"ל כמה לקצור ולר"ש דס"ל דצריך דוקא להניח בסוף שדהו היינו ג"כ בסוף קצירו וכמ"ש רש"י ז"ל (שבת כ"ג ע"א) לסוף שדהו גמר קצירו כדכתיב לא תכלה משמע בשעת כלוי ולא שיקצה אותה קודם לכן ע"ש אך באיזה מקום בשדה הוא מניח את הפאה לא איכפת לן כמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ פ' קדושים על הא דאמרינן שם אין פאה אלא מחמת כלוי היינו שלא תאמר דפאה הוי כמו פאת הראש וזקן דצריך להניח דוקא בקרנות השדה דאף באמצע יכול להניח רק שלא יכלה השדה ע"ש. הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה והקשה עליו המל"מ בפ"א דמשמע שנתן להם מתחילה כשיעור פאה ומשמע נמי שלא היה מתחילה דעתו להוסיף ואמאי זו"ז פאה הא כבר נפטרה השדה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק כר"ש דאם נתן פאה בתחילה או באמצע הוי פאה וצריך ליתן פאה לבסוף כמ"ש שם הי"ב ומשום דר"ש נתן כמה טעמים לדבריו כמ"ש הכ"מ א"כ הכא כשהפריש בעה"ב פאה ואח"כ הפריש עוד פאה א"כ כשנתן הפאה הראשונה עדיין נשאר לו קמה א"כ הפאה הראשונה לא היתה סוף קצירו כ"א באמצע וכל שהפריש פאה באמצע הוי פאה וצריך להניח אף בסוף. ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך להניח בסוף השדה רק כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה מ"מ כיון דעדיין חייב להניח פאה יכול להניח כמה שירצה דפאה אי"ל שיעור למעלה ומה שהביא שם המל"מ מהירושלמי על ההיא דלעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דב"ש היא דהפקר לעניים הפקר אבל לב"ה כיון שנתן שיעור פאה אינו חל על התוספת תורת פאה ע"ש התם שאני כיון דאמרינן דנותן משום פאה עד שימרח היינו בתלוש וכיון שהניח במחובר שיעור פאה א"כ הניח פאה בסוף אי אפשר להוסיף פאה בתלוש שכבר יצא ידי פאה:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב הי"ב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו וכדי שתהא ניכרת לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו ע"ש. והנה ז"ש כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו נראה דמפרש זה דאמרינן משום ביטול עניים היינו שידעו המקום שהניח ולא יצטרכו לחפש ויבטלו אך רש"י ז"ל (בשבת כ"ג) פי' משום ביטול עניים שלא היו יודעים מתי יקצור אותה היינו שאם לא יניח הפאה בסוף קצירו לא יהיה אפשר להם לכוין השעה שיניח ויצטרכו להמתין ויבטלו ואפשר דיש נפקותא לדינא בין רש"י והרמב"ם ז"ל אם כשגומר קצירו יניח שיעור פאה במקום אחר דלרש"י ז"ל דתלוי רק בזמן שיכוונו העניים הזמן שמניח פאה היינו כשיגמור קצירו יכול להניח אז הפאה אף במקום אחר אך להרמב"ם ז"ל דצריכים העניים לכוין המקום שמניח והיינו במקום שגומר קצירו שלא יצטרכו לחפש צריך להניח רק במקום שגומר קצירו כתב הרמב"ם ז"ל שם אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כו' עבר והניח הפאה בתחילת השדה כו' ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה ע"ש ונראה מדבריו דלכתחילה צריך להניח כל הפאה בסוף שדהו ומשום דכל הנך ד' דברים שבשבילן צריך להניח פאה בסוף שדהו שייך ג"כ שלא יניח אף מקצת פאה באמצע השדה וס"ל דהנך ד' דברים הם רק לכתחילה ומש"ה אם עבר והניח בתחילה או באמצע ה"ז פאה אבל להניח בסוף שדהו כשיעור הפאה הראויה למי שנשאר בשדה זה צריך אפילו בדיעבד היינו אף אם הפריש באמצע כשיעור כל השדה דזה אינו משום הנך ד' דברים רק שאין פאה מועלת רק ע"מ שקצר ולא ע"מ שי"ל עוד לקצור:

כתב הר"ש ז"ל על ההיא דרי"א אם שייר קלח אחר סומך לו משום פאה כו' היינו דיכול להוסיף וליתן משום פאה וכתב ואף דאמרינן דאם נתן שיעור פאה א"י להוסיף שאני התם דנתן כדינו בסוף שדהו והכא מיירי שנתן באמצע השדה ע"ש וקשה כיון דהתם אמרינן דא"י להוסיף אף במחובר א"כ עדיין יש במחובר וא"כ אין זה סוף שדהו וצ"ע. הביא הר"ש ז"ל שם דברי הירושלמי לר"ש אי דצריך ליתן בסוף כשיעור כל שדהו או רק כשיעור המשתייר ומסקינן דנותן כשיעור המשתייר ופי' הר"ש ז"ל כשיעור המשתייר בב' ענינים חדא כגון שהשלים בסוף עד ס' עם מה שהוא נותן בתחילה א"נ האי משתייר על התבואה הנשארת קאמר ע"ש. והנה לפי' הראשון היינו שישלים לשיעור ס' יש לעיין כיון דמיירי שקודם הפריש פחות משיעור ס' איך חל עליה שם פאה דהתוס' חגיגה (ו') הביאו מהירושלמי פאה י"ל שיעור בעינן שיפריש שיעור אחד מס' בב"א ואם לא הפריש בב"א אינו חל עליה שם פאה ע"ש וצ"ל דזה רק בסוף שדהו כיון שיכול אז להפריש כל הפאה צריך להפריש בב"א אבל באמצע לר"ש דא"י להפריש אז כל הפאה דבעינן ג"כ בסוף חל אפילו על פחות מכשיעור:

הביא הר"ש ז"ל ריש פאה מהירושלמי דהיכא דנתן פאה פחות מס' אף דאין בעה"ב יכול לחזור בו אינה פאה לפוטרה מן המעשר ע"ש. והנה יש לעיין נהי דלענין מעשר לא חשיבא פאה מ"מ יהיה פטור מן המעשרות מדין הפקר כיון דא"י לחזור ולזכות בו והוי הפקר לעניים ונראה מזה דהא דאמרינן הפקר לעניים אינו הפקר אינו רק שלא חל ההפקר כל שהפקירו רק לעניים אלא אף היכא שחל ההפקר ג"כ אין הפקר לעניים פוטר מן המעשר. והנה התוס' ב"ק (כ"ח) כתבו דזה דפאה פטורה מן המעשר אין זה משום הפקר דהא הפקר לעניים אינו הפקר אלא דהפטור משום ובא הלוי כו' יצאה ש"נ חלק ונחלה עמך וכ"כ בשמ"ק שם דאין לפטור ננומי"ם מטעם דהוי הפקר לעניים ע"ש ואף דהתם בי הרי חל ההפקר ומ"מ אין הפטור מטעם הפקר משום דהוי רק הפקר לעניים ובפ"ב מהל' מ"ע ה"ז בהגדיש עמא קט דכל הנוגעות בארץ ה"ה של עניים מטעם שז ב הרדב"ז ז"ל דפטורין מן המעשר משום דהפקר בי"ד הפקר ופטור מן המעשרות ואפילו למ"ד שאם לא הפקירו לעניים ולעשירים לא הוי הפקר שאני הכא דהוי הפקר ב"ד ועשו אותו הפקר גמור לפוטרו מן המעשר קם ונראה מזה דהפקר לעניים אף במקום דמהני מ"מ אינו הפקר גמור ואינו פוטר מן המעשר ופטור פאה מן המעשר אינו משום הפקר כמ"ש תוס' והשמ"ק רק מקרא דובא הלוי כו' דשם פאה פטורה מן המעשר אף שהוא רק לעניים אבל אם אין עליו שם פאה אף שהוא הפקר לעניים אינו פטור ממעשרות ומש"ה בנותן פאה פחות מכשיעור אף דא"י לחזור בו והוי הפקר לעניים מ"מ כיון דאין עליו שם פאה אינו נפטר מן המעשרות:

הנה המל"מ (פ"א מהל' מ"ע) הביא דברי הירושלמי דכל שהפריש פאה פחות מכשיעור אינו פאה והקשה מזה על הראב"ד ז"ל דס"ל דמפריש מקצת תרומה היינו פחות מכשיעור קדשה ומ"ש תרומה מפאה אף דשיעור של תרומה אחד מס' הוא רק מדרבנן הא אף שיעור פאה אחד מס' הוא ג"כ רק מדרבנן ע"ש אך נראה דל"ד דבתרומה כיון דמדאורייתא אי"ל שיעור וחל התרומה ומדרבנן נימא דלא חל התרומה והדר לטבלא משום דהוי פחות מכשיעור וזה אי אפשר כדאמרינן בפ' האשה רבה גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור דמדאורייתא תרומה מעליא האי גריוא אי אפשר למהדר לטיבלה דאין כח ביד חכמים לעקור כו' אבל בפאה זה דאם הפריש פחות מכשיעור דחייב במעשרות הוא לחומרא וכיון דמדרבנן י"ל שיעור אינו נפטר כשהקדיש פחות:

הנה בשיעור פאה שהוא אחד מס' יש לחקור זה דאמרינן (בנדרים נ"ט) דליטרא בצלים שתקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו' דאף הזרע שתיקן כבר ג"כ צריך לעשר אם גם לענין פאה כן בבצלים שהפריש עליהם פאה וזרען אם רק הגידולין חייבין בפאה או גם הזרע שכבר נפטר דקרא דעשר תעשר במעשרות כתיב [אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ג) הדין קיצחא כי זרע לה עביד בצל דק וכי שתיל לה עביד בצל רב מחייב בב' פאות היינו דאם זרעה והפריש פאה ואח"כ שתיל לה חייב עוד בפאה ואשמועינן רבותא אע"ג דהשתא שתיל לה רק לזרע (ועיין במפרשים ז"ל שם) אך שם לא נתבאר אם מפריש עתה שיעור פאה על הכל או רק ע"מ שנתוסף]:

אמרינן מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים כו' (ובפ"ב מ"ז) אמרינן קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הט"ז) בשותפין שקצרו חצי שדה בשותפות ואח"כ חלקו ואחד נטל קציר ואחד קמה דהקציר כבר נפטר והטעם משום דחובת הקציר בהקמה וכן אמרינן בירושלמי באגדו ושחמתית דאם קצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד ואח"כ נמלך לעשותן ב' גרנות דהשחמתית נפטרה ע"ש ומשום דחובת פאה בקמה וכשקצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד היה אפשר להפריש עליה מן האגדו ושם הוא חובת פאה. והנה יש לעיין בשלמא בקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטורה משום דחובת פאה בהקמה היינו כיון שחובת פאה נשארה בהקמה א"כ ממון עניים לסטים שקלוה אבל בקצר חצי שדה בשותפות וכן קצר כל השחמתית לעשותן גורן אחד נהי דחובת הקציר בהקמה מ"מ ממון עניים להיכן הלך הרי קצר גם החצי השני. ונראה דהנה אמרינן בירושלמי ספ"ב קצר ושייר כדי פאה כיון שקצר שבולת ראשונה חזרה פאה לעומרים ויש לעיין כיון שהפריש פאה ונעשית הפאה ממון עניים כשקצר מהם שבולת ראשונה איך נעשה הכל של בעה"ב וחזרה פאה לעומרים ונראה מזה חידוש בפאה דאף לאחר הפרשה כל שכילה פאת שדהו נעשית הפאה של בעה"ב וכיון שהפריש פאה כל מה שהפריש חשיב פאת שדהו וכל שקצר ממנה שבולת אחת מקרי כילה פאת שדהו ונעשה הכל שלו רק כל שעבר על לאו דלא תכלה והוי לאו הניתק לעשה ואיכא עשה דתעזוב זה חיוב פאה חדש וזה החיוב הוא על העומרים. והנה בקצר חצי שדה בשותפות כבר יש שם ממון עניים כיון שכבר נתחייב בפאה אף שעדיין לא הפריש דהא מהני שינוי לקנות אף קודם שהפריש דהא אמרינן לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים כו' אבל לא מפריש מן העיסה משום דשינוי קונה ורש"י ז"ל (סנהדרין פ"ח) כתב דמהני תפיסה בפאה קודם הפרשה ע"ש ואח"כ כשחלקו ונתחלק לב' שדות הקצורה ושאינה קצורה נמצא שהשדה הקצורה כילה שדהו שהרי כולה קצורה וכל שכילה שדהו בטל ממון עניים מהקמה אפילו כשכבר הפריש וכ"ש כשעדיין לא הפריש והכא ל"ש שיחזור הפאה לעומרים דזה דוקא היכא דעבר על לאו דלא תכלה והוי לאו הניתק לעשה ואיכא עשה דתעזוב וזה הוי חיוב חדש על העומרים אבל כאן דבשעה שקצרה היה ראוי להפריש פאה מן השאר ולא עבר על לאו רק אח"כ ע"י החלוקה נחלקו לב' שדות ונמצא ע"י זה שכילה שדהו כיון דלא עבר על לאו ליכא עשה אבל זה שנפקע ממון עניים מן הקמה אינו תלוי בעבירת הלאו רק כל שכלה שדהו ע"י איזה אופן שיהיה בטל ממון עניים מן הקמה ומש"ה נפטר לגמרי וכן בשחמתית כיון שקצר כל השחמתית ע"מ לעשותן גורן אחד לא עבר על לאו דלא תכלה שהרי אז היתה שדה אחת עם האגדו ואח"כ כשנמלך לעשותן ב' גרנות דנעשית כל השחמתית שדה בפ"ע והרי כילה שדהו בטל ממון עניים מן הקמה וחיוב על העומרים לא חל כיון דלא עבר על לא תכלה וליכא ניתק לעשה:

ולבד זה בההיא דקצר חציה וקצרו לסטים חציה אפילו קצרו שלא לאבדה והשיבו מה שקצרו ג"כ פטור מפאה ואע"ג דכבר יש שם ממון עניים אף קודם הפרשה מ"מ אותו ממון עניים מתלי תלי וקאי אם יהיה אח"כ אפשר להפריש וכיון שקצרו לסטים חציו השני ליכא עוד קמה להפריש ולהפריש מן העומרים אי אפשר דהפרשה מן העומרים הוא רק בשעבר על לאו דלא תכלה והכא לא עבר וכיון דלא אפשר עוד להפריש פקע ממון עניים וזה הטעם יש נמי לומר בקצרו חצי השדה בשותפות וקצר כל השחמתית ע"מ לעשותן גורן אחד כו' כיון דאח"כ אי אפשר עוד להפריש מן הקמה דנתחלקו אח"כ לב' שדות פקע ממון עניים:

אמרינן בירושלמי נשתתפו בחצי שדה וקצר חצי חציו ולא הספיק לקצור את השאר עד שנשתתפו בכלו מפריש מן הראשין על האמצעות ומן האמצעות על הראשין אבל לא מן הראשין על הראשין ופי' השנו"א היינו דמפריש מן החצי חציו שקצר בתחילה על החצי חציו השני ומן החצי חציו השני על החציו השני שנשתתפו אח"כ אבל לא מן החצי חציו שקצר מתחילה על החצי השני שנשתתפו אח"כ ע"ש ונראה מזה דאין מפרישין משל שותפות על של אחד מהם וכשקצר החצי חציו בשותפות חצי השני לא היה עדיין בשותפות והיה מיוחד לכל אחד חלקו אין מפרישין משל שותפות ע"מ שמיוחד לכ"א מהשותפין ויש לחקור אם בחצי שדה היו שותפין בשוה ובחצי שדה לזה ג' חלקים ולזה רביע אי מפרישין מזע"ז אי שדה של שותפות חשיב לעולם כב' שדות כיון שהיא של ב' בעלים ושל ב' בעלים חשיב ב' שדות ולפ"ז שדה של שותפות חייבת לעולם בב' פאות וזה בשדה של שותפות דאינו מפריש רק פאה אחת הוא משום כיון דהפאה היא ג"כ של שותפות א"כ איכא הפרשה משל זה על חלקו ומשל זה על חלקו ולעולם בפאה אחת איכא ב' פאות וא"כ היכא דבחצי שדה הן שותפין בשוה ובחצי לאחד ג' חלקים ולאחד רביע אין מפרישין מזע"ז דנמצא מפריש משלו על של חברו ושלו וש"ח חשיבי כב' שדות או דלעולם שדה של שותפין אינה חייבת רק בפאה אחת דל"ש דשם בעלים יחלקו השדה לב' שדות כיון דבכל מקצת ומקצת הם שותפין ושם הבעלים על כל מקצה ומקצת רק להפריש משל שותפות על של אחד מהשותפין אי אפשר דבזה שם בעלים אחד עליו ובזה ב' בעלים וזה מחלקן לב' שדות אבל אם שניהם של שותפות רק בזה יש לאחד חלק יותר גדול כיון דמ"מ שם שניהם עליו אין מה שיחלקם לב' שדות:

הנה בההיא דקצר חציה וקצרו הלסטים חציה דפטור מפני שחובת הקציר בהקמה איכא מ"ד בירושלמי דזה דוקא בשקצרו לאבד דמה שקצרו אינו בעולם אבל כשיש מה שקצרו לפנינו אינו נפטר מהפאה. והנה להאי מ"ד זה דקצרו לאבד דנפטר החצי של בעה"ב לפי שחובת הקציר בהקמה נראה פירושו דהפטור הוא מדין הפרשה כיון דחובת הקציר בהקמה וכשקצר חציה נתיחד הפאה בהחצי השני וזה הוי קצת הפרשה וכמו בתרומה כשאומר תרומתו בצפונו אף שכל חציו הצפוני מדומע דלא נתיחד עדיין באיזה מקום בחצי הצפונו תהיה התרומה מ"מ חציו הדרומי הותר כיון דנתיחדה התרומה בחציו הצפוני וה"נ כיון שנתיחדה הפאה בהקמה נפטר הקציר ורק היכא שלא הניח אח"כ פאה כלל וכילה שדהו חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב אף שכבר נפטר ובקצרו לסטים חציו השני לאבד וממון עניים לסטים שקלוה דלא חזרה לעומרים הקציר כבר נפטר דחובת הקציר בקמה אבל אם נשאר מה שקצרו הלסטים ס"ל כיון דיש שם ממון עניים לא נפקע ומ"ד שם בירושלמי דאפילו קצרו שלא לאבד ג"כ נפטר אמרינן משום שהפאה נתנית במחובר ואין קרקע נגזלת ופי' הגר"א ז"ל דאם היה קרקע נגזלת וקנו הלסטים התבואה במחובר היו צריכים הלסטים להפריש בשביל קצירן ע"ש היינו אף שיש לפנינו מה שקצרו הלסטים מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת נפטר לגמרי והטעם להאי מ"ד הוא כמ"ש כיון דליכא מחובר א"א להפריש דחובת פאה בהקמה ומן העומרים אי אפשר להפריש רק אם כילה שדהו ועבר על לא תכלה אז חזרה פאה לעומרים וכאן לא עבר על לא תכלה אבל אם קרקע נגזלת וקנו הלסטים במחובר כיון שהלסטים קצרו וכילו השדה ועברו על לא תכלה חזרה פאה לעומרים וצריך להפריש מן התלוש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג הט"ז) השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד וכתב הכ"מ הטעם דהקציר נפטר דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר חציו השני אין לחברו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו ע"ש היינו אף דאמרינן בקצר חציה ומכר השאר דהלוקח מפריש על הכל הכא ל"ד ללוקח דאגלאי מילתא דמשעה ראשונה היה זה חלקו וא"כ אי"ל להפריש על של חברו אך יש לעיין א"כ אמאי פטור זה שלקח הקציר כיון דאגלאי מילתא שהחצי המחובר היה של חברו א"כ אינו שייך לומר שהפאה הוא בהמחובר וצ"ל כמ"ש נהי דעתה אגלאי מילתא למפרע דחלק הקציר היה של אחד והקמה של חברו מ"מ סוף סוף לא עבר על לאו דלא תכלה דהיה אפשר אז שלא לעשות חלוקה אח"כ ולהפריש וא"כ לא חזרה פאה לעומרים ומן הקמה אי אפשר להפריש כיון דהקמה הוא של חברו:

כתב הר"ש ז"ל (פ"א מ"ג) לר"י דאם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה היינו אם הפריש כשיעור פאה ורוצה להוסיף דבמחובר רשאי להוסיף וי"ל דין פאה להפטר מן המעשר אבל לא בתלוש ע"ש והטעם הוא ג"כ דאי אפשר להפריש מן התלוש כל שלא עבר על לא תכלה והכא כיון דהפריש פאה כדינו ובא להוסיף אי אפשר להוסיף מן התלוש. והנה שיטת השנו"א עפ"י הירושלמי לר"י דאם שייר קלח אחד כו' הוא דאם שייר קלח אחד משיעור של פאה שהפריש מעט פחות מכשיעור ושייר ג"כ במחובר יכול להוסיף אפילו מן התלוש ואם נתן כל השיעור פאה או שנתן פחות משיעור פאה אלא שלא הניח כלום במחובר א"י להוסיף וכ"ז דוקא אם מתחילה נתכוין להוסיף אבל לא נתכוין להוסיף בכל אופן א"י להוסיף ע"ש. והנה זה כשנתן שיעור פאה או שנתן פחות ולא נתכוין להוסיף דא"י להוסיף הוא משום דכבר נפטרה שדהו ובלא נתן כשיעור ונתכוין להוסיף דלא נפטר עדיין יכול להוסיף אף מן התלוש אם נשאר גם מן המחובר והטעם דס"ל דכל שאפשר להפריש מן הקמה שיש עוד מחובר אם הפריש מן התלוש ג"כ חל ואין זה מדין חזרה פאה לעומרים ואף דמצות פאה להפריש מן הקמה כיון דאיכא קמה וראוי להפריש לא נפקע ממנו זה החיוב וכיון שלא נפקע אף אם הפריש מן התלוש ג"כ חל רק אם לא שייר כלום ממחובר אף דעדיין לא הפריש כשיעור כיון דאי אפשר עוד להפריש מן הקמה א"כ חובת הפאה להפריש מן הקמה נפקע ודין חזרה פאה לעומרים מעשה דתעזוב שהוא חיוב חדש ל"ש הכא דזה דוקא בשעבר על לא תכלה והכא לא עבר שהרי הפריש פאה ואף שהפריש פחות מכשיעור על לא תכלה לא עבר ולא חזרה פאה לעומרים. (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב ה"ד דשדה שקצרוה לסטים כו' פטורה דחובת הפאה בקמה ע"ש. והנה יש לעיין דבמתני' קתני טעם זה לסיפא בקצר חציה וקצרוה לסטים חציה אבל לא ברישא בקצרו כל השדה דלזה לא אצטריך טעם זה אלא משום דכתיב בקוצרכם פרט לקצרוה לסטים כו' כדאמרינן בת"כ וכ"כ בפה"מ שם ע"ש]:

כתב המ"ר בפשיטות דאם קצר חציה והפקיר חציה הזוכה מן ההפקר נותן פאה לכל כיון שכבר נתחייבה כל שדהו בפאה והוי כמו קצר חציה והקדיש חציה דאמרינן דהפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהנה זה דאמרינן דהפודה מיד גזבר נותן פאה לכל הוא דוקא בשלא קצר הגזבר אבל אם קצר הגזבר פטור כדאמרינן בירושלמי ספ"ב דקצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לפדות את השאר עד שפדה את כולה כו' וכל מה שנקצר ביד הקדש כבר נפטר ואע"ג דהתם מיירי שקצר חציה קודם שהקדישה ע"ש וכבר נתחייבה כל השדה כולה מ"מ קציר הקדש פוטר דקצירך ולא קציר הקדש והנה בזה אלים הפקר מהקדש דבהקדש רק קציר הקדש עצמו פוטר אבל זה שהיה הקדש בין קודם קצירה ובין לאחר קצירה אינו פוטר דאם הקדיש קמה ופדה קמה חייב בפאה ובהפקר אם הפקיר קמה וזכה בו אחר פטור מפאה כדאמרינן גבי המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דדוקא אם זכה בו הוא אבל אם זכה בו אחר פטור ואף שהיתה הקצירה אחר ההפקר דלא מהני זכיה בהפקר לחייבו בפאה כמו פדייה בהקדש ואף שזכה בו קודם קצירה הוי כנקצר כשהוא הפקר וא"כ כמו קצר חציה והקדיש חציה וקצרה הגזבר דפטור ה"נ כשקצר חציה והפקיר חציה אף שזכה אחר קודם הקצירה פטור ויש לדון בזה:

אמרינן (פ"ד מ"ז) הקדיש קמה ופדה עומריה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש רה זה דאמרינן פדה עומרים אפשר לומר דכל לאחר קצירה עומרים קרי ליה אך בפה"מ כתב שם הקדיש קמה קצר הגזבר ועשאום עומרים ואח"כ פדאום כו' משמע דר ן שיקצור הגזבר וגם יעשה עומרים ונראה דעשיית עומרים בכלל קצירה היא לענין פאה ואשכחן עוד יותר מזה לענין שביעית בלאו דלא תקצור שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' שמטה ה"א) ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' דהכל בכלל קצירת היא לענין שביעית:

בפ"ב (מ"ז) אמרינן שדה שקצרוה עכו"ם כו' פטורה ואמרינן בת"כ בקצרנם פרט לקצרוה עכו"ם מכאן אמרו עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטורה ע"ש. והנה בגיטין (מ"י) גבי הלקט השכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר ובעינן שם למימר דהיינו של עכו"ם ולקטינהו ישראל וכתב רש"י ז"ל דכיון דעכו"ם לא מיפקד להניח פאה ולקט לא חייל עלייהו שמא כו' ויש לעיין ל"ל טעם זה תי"ל דבקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דאפילו קצר כשהוא עכו"ם ונתגייר דמיפקד ג"כ פטור ואפשר דיש פטורים כאלה מפאה דמ"מ אם הפריש הוי פאה ואשכחן כה"ג גבי תרומה בהפקיר קמה וזכה בה דפטור ומ"מ אם הפריש הוי תרומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל היכא שההפרשה היתה כשהוא עכו"ם דלא מיפקד לא חייל שמא כלל וצ"ע בזה:

הנה זה דאמרינן דאצטריך קרא ובקצרכם לקצר כשהוא עכו"ם ונתגייר נראה דאף בלא נתגייר איכא נפקותא לפי מה דקי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה בדין היה ישראל שמכר שדה לעכו"ם וקצרה העכו"ם שהמוכר יקח ממנו ויניח פאה וכמו בבכורים דאמרינן בגיטין שם דהמוכר שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מדאורייתא כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י כו' וכתב רש"י ז"ל כיון דבכורים אינן טובלין הוי מצוה דרמיא עליה ואי אין קנין לעכו"ם להפקיעה מקדושתה הו"ל לענין קדושתה ברשות ישראל מחייב ליקח ולהביא ע"ש וה"נ פאה דאינה טובלת הוי מצוה דרמיא עליה ולענין קדושה עדיין של ישראל היא והיה צריך ליקח ולהפריש פאה ואצטריך בקצרכם פרט לקצרוה עכו"ם דקציר עכו"ם פוטר:

ג

גרסינן (פ"א מ"ד) כלל אמרו בפאה כ"ש אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה ודעת הרבה מהראשונים ז"ל דזה רק מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר וכתב הר"ש ז"ל שם דל"ש קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר חייבין משום דכתיב כרם וזית ע"ש אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב מדאורייתא [ועיין מנחת חינוך סי' רט"ז] והנה הרמב"ם ז"ל לשטתיה מוכרח לפרש כן כיון דס"ל במעשרות דמעשר פירות מה"ת א"כ ע"כ גם הפאה שלהם מדאורייתא דאי מדרבנן איך הפאה שלהם פטורה מן המעשרות איך אתי פאה דרבנן ומפקעת ממעשרות דאורייתא. הנה בשבת (ס"ח) אמרינן כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה נשמר לאפוקי הפקר כו' והנה זה דהפקר פטור מן הפאה הוא רק בזכה בו אחר אבל אי קדם וזכה בו הוא אמרינן המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הכ"ז) המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט כו' שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו וה"ה שלו והקשו על הרמב"ם ז"ל הרי אמרו בגמרא הטעם משום דכתיב תעזוב יתירא ונראה דהרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה דפסק בפ"א ה"ב כר"י דלא הפריש פאה מן הקמה כו' דאף מפריש מן העיסה ואמרינן בב"ק (צ"ד) דטעמא דר"י אי משום דס"ל שינוי אינו קונה או משום דכתיב תעזוב יתירא ע"ש והרמב"ם ז"ל פוסק דשינוי קונה וע"כ משום תעזוב יתירא. והנה התוס' בב"ק שם הקשו לר"י דדריש לתעזוב יתירא למפריש מן העיסה מנ"ל ההיא דהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו מ"ש ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל משום דכתיב שדך וכרמך דלר"י ע"כ אין זה משום תעזוב יתירא:

והנה בתמורה (ו') על ההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפרט כו' משום דכתיב תעזוב יתירא כתב הרגמ"ה ז"ל חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה דכל הני כתיב בהו תעזוב דריבה אפילו הפקר ע"ש ונראה מדבריו דכל הפקר חייב בכולהו ולאו דוקא אם זכה בעצמו וזהו עפ"י הירושלמי פ"ק דקידושין דאמרינן שם גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב דכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות ע"ש והא התם שזכו בהן אחרים ומ"מ חייב בשכחה ובפאה וכבר עמד בזה במרה"פ שם וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בת"כ שכתב דזה דאמרינן נשמר לאפוקי הפקר היינו מין השמור למעוטי מין שאינו חשוב שאין שומרין ומפקירין אותו. אך יש לעיין מההיא דתמורה (כ"ה) דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר הפקר הוי או לקט הוי כו' ומכלל דאם הפקיר קודם נשירת רובו הוי הפקר ולא לקט דהפקר פטור מן הלקט ונראה דודאי כשהיה הפקר בשעת קצירה פטור כמ"ש בפה"מ דל"ש עזיבה בדבר שכבר עזוב אך כל שהיה הפקר קודם קצירה ובשעת קצירה אינו הפקר זה ג"כ פטור משום שאינו נשמר ולזה כתב הראב"ד ז"ל דזהו רק מין הנשמר ולאפוקי העוזרדין והערמונים שהביא הראב"ד ז"ל שם שאלה מינים הן מההפקר ע"ש ולא מהני אפילו זכה בהו קודם קצירה לפי שהן מין שאינו נשמר וכמו בלקיטתו כאחד ומכניסו לקיום דאזלינן בתר המין כדאמרינן בירושלמי גבי המחליק בבצלים וה"נ בנשמר:

אמרינן בירושלמי על ההיא דהאמהות של בצלים חייבין בפאה ר' יוסי פוטר דטעם דר"י דפטר הוא משום הפקר ומקשינן והפקר חייב בפאה היינו דמ"ט דרבנן ואמרינן בזכה בהן אחת אחת ופי' הפ"מ דגלי אדעתיה דלא הפקירן ע"ש וקשה דא"כ מ"ט דר"י אפילו אי נימא דר"י ס"ל דלא אמרינן כיון דזכה בהן אגלאי מילתא דלא הפקירן מעולם מ"מ כיון דזכה בהן עתה בעצמו הו"ל המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דאינו נפטר מן הפאה ואף ר' יוסי ס"ל במפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בפאה כדמוכח מההיא דנדרים (מ"ד ע"ב) ע"ש ומ"ש השנו"א דר' יוסי ורבנן לשטתייהו צע"ג ובהדיא הוכיחו התוס' ב"ק (צ"ד) דליכא מאן דפליג אההיא דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו כו' ע"ש ונראה טעמו דר"י באמהות של בצלים כיון דהכל מפקירין אותן הו"ל מין שאינו נשמר ולא מהני מה שזכה בהן הוא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בת"כ דמין שאינו נשמר אפילו אלו נשמרין פטור ורבנן לא חשבי לאמהות של בצלים למין בפ"ע כיון דשאר בצלים נשמרין:

אמרינן דהתבואה והקטניות בכלל הזה היינו דנשמרין ולקיטתן כאחד ומכניסן לקיום. והנה בר"ה (י"ג) אמרינן דאורז ודוחן הפרגין והשומשמין אזלינן בתר השרשה מתוך שעשוין פרכין פרכין כו' וכתב רש"י ז"ל שהן קטניות ואין לקיטתן כאחד ומש"ה לא אזלינן בהו בתר לקיטה ע"ש והכא אמרינן דקטניות לקיטתן כאחד ועוד יותר קשה דאמרינן בספרי (דברים י"ד) גבי מעשר עשר תעשר כו' יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות ת"ל תבואת יאמרו תבואות אלמלי כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום אף אני מרבה אלא כיוצא בה הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגין ואת השומשמין מנין לרבות קטניות כו' ע"ש ונראה מזה דשאר קטניות חוץ מאורז ודוחן כו' אינו מכניסן לקיום א"כ זה דקטניות חייבות בפאה באיזה קטניות אמרו אי באורז ודוחן ופרגין ושומשמין הא הנך אין לקיטתן כאחד ואי בשאר קטניות היו אין מכניסן לקיום ועוד דבירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן להדיא דאורז ודוחן חייבין בפאה. והנה התי"ט כתב דלקיטתן כאחד היינו שמתבשלין יחד וא"כ ל"ק דאורז ודוחן כו' אף שאין לקיטתן כאחד מ"מ מתבשלות יחד כדאמרינן בר"ה שם הכל הולך אחר גמר פרי ע"ש אך נראה דאף בבישול גמור אינו תלוי דאמרינן בירושלמי שם ה"ד תני ריב"י אומר רוטבי תמרים פטורין מן הפאה לפי שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון ואמרינן מ"ט דרבנן דמחייבי אמר ר"ז מפני שכולן צריכין שאור בב"א היינו שהטלת שאור שלהן הוא בב"א כמ"ש הפ"מ והטלת שאור הוא שיעור של עונת המעשרות כדאמרינן פ"א דמעשרות התמרים משיטילו שאור דבישול גמור בהן הוא משתפרש הגרעינה כדאמרינן בירושלמי ונראה מזה דכל שבאין לעונת המעשרות בב"א שהיא הבאת שליש חשיב לקיטתן כאחד:

והנה לפ"ז הא דחשבינן בפ"א דפאה האוג והחרובין האגוזים והשקדים הגפנים והרמונים והזיתים והתמרים דחייבין בפאה כל הנך עונת המעשרות שלהן הוא בב"א והנה בגפנים ורמונים יש להוכיח דעונת המעשרות שלהן הוא בב"א שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מעשר והוא מהירושלמי אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי לעונת המעשרות כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותו הגפן שיש בו האשכול וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור ע"ש א"כ כל הגפנים וכל הרמונים של אותו הרוח באין לעונת המעשרות בב"א וכן בזיתים יש להוכיח דעונת המעשרות שלהן הוא בב"א דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ב) זיתים מאימתי חייבין במעשר משביכר צמייא קייטא ע"ש. והנה זה דתלינן עונת המעשרות של זיתים בביכור של פירות אחרים הוא לפי שכתבו התוס' ר"ה (י"ב) דעונת המעשר של כל הפירות הוא הבאת שליש וזה דקתני בתבואה וזיתים משהביאו שליש ובשאר פירות אמרינן התאנים משיבחילו הענבים משיבאישו כו' משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים ע"ש ומש"ה נתנו סימן להבאת שליש של זיתים בזמן ביכור של פירות אחרים והנה מוכח מזה דעונת המעשר בכל הזיתים הוא בב"א כיון דלא נתנו סימן בגופן כ"א בזמן ביכור של פירות אחרים ואי זיתים גופייהו אין עונת המעשרות שלהן בזמן אחד מה שייך ליתן להן סימן בביכור של פירות אחרים. והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מנחות (פ"ו) גבי ג' זיתים הן כו' ופי' רש"י ז"ל דאין הזיתים מתבשלין בב"א והקשו כיון דאין לקיטתן כאחד אמאי חייבין בפאה ע"ש ולפ"ז כיון דלפאה לא תלוי בבישול גמור רק בעונת המעשרות ל"ק דלעונת המעשר הן באין כאחד כדמוכח מהירושלמי אך לפ"ז תקשה באורז ודוחן פרגין ושומשמין אמאי חייבין בפאה הרי כתב הר"ש ז"ל בשביעית (פ"ב מ"ז) דאין מביאין שליש בב"א ונראה דזה דנראה מהירושלמי דכל שמטילין שאור שהוא עונת המעשר בב"א חשיב לקיטתו כאחד אין זה דתלוי רק בעונת המעשרות דכ"ש אם גמר בישולן הוא בב"א דחשיב לקיטתו כאחד רק אף אם אין גמר בישולן כאחד כיון שבאין לעונת המעשרות בב"א חשיב ג"כ לקיטתו כאחד דאז כבר ראוין ללקיטה ע"י הדחק וא"כ אורז ודוחן כו' נהי דאין הבאת שליש שלהן בב"א מ"מ כיון דגמר בישולן בב"א כדאמרינן בר"ה חייבין בפאה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה