אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סא - כלאים

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סא - כלאים

סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש

א

גרסינן המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' כלאים ה"ג) ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ע"ש וכתב הכ"מ דרבנן פליגי על ר"ע רק שאינו לוקה אבל איסורא איכא ונקטינן כרבנן ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו והמל"מ השיג עליו מדאמרינן בע"ז (ס"ד) אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו למעט את התפלה סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה כו' ואילו למעוטי תפלה שרי לא הא מני רבנן אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומי נמי שפיר דמי ומוכח דלרבנן מותר אף לכתחילה. והנה ע"ז שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע כלאי זרעים הקשה הראב"ד ז"ל הא אי אפשר שלא ינכש ולא ישקה אותם וא"כ הו"ל מקיים וכתב בשו"ת הרדב"ז ז"ל (ח"ב סי' קצ"ט) דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים מיירי בשדה של העכו"ם ובזה אף דרוצה בקיומן מותר בשדך כתיב ובזה תי' קושית המל"מ מההיא דע"ז דמוכח דלרבנן מותר לגמרי לקיים כלאים דהתם דמיירי בשדה של עכו"ם ובזה ס"ל לרבנן דמותר לגמרי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' רצ"ז סק"ז) דז"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם כו' מיירי בשדה של עכו"ם אף לצורך ישראל אבל בשדה ישראל אפילו לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ע"ש. והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דההיתר בשדה עכו"ם הוא משום דשדך כתיב קשה דהא בע"ז שם אמרינן דלר"ע אסור אף בשדה עכו"ם והא לא אשכחן דר"ע וחכמים פליגי אי דרשינן שדך ולא שדה עכו"ם רק פליגי במקיים כלאים:

והנה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא יש לעיין מה דאמרינן בע"ז שם דכשעוקרין עם העכו"ם בכלאים חשוב מקיים וכתבו רש"י ז"ל ותוס' משום דרוצה בקיומן שלא יעקרו מאליהן עד שיעקרם הוא היינו כדי להשתכר הא אמרינן בכלאים (פ"ב מ"ז) ר"י אומר אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן וכתב בפי' הרא"ש ז"ל כיון דאינו מתכוין לקיים הפשתן שאינו חושש בו אלא לבדוק אם השדה יפה לפשתן מותר ורבנן דאסרו הוא רק דחיישינן למראית העין ע"ש ומ"ש מלעקור בכלאים דרוצה בקיומו עד שיעקרם כדי להשתכר בו וה"נ רוצה בקיומו עד שיבדוק כדי לבדוק בו את השדה דמ"ש בדיקת השדה מלהשתכר בעקירתן ועוד דבבודק בתלם של פשתן הרי הוא זורע כלאים לכתחילה וזהו אסור לכ"ע ומאי נ"מ אם רוצה רק לבדוק ואח"כ אינו חושש בו ומוכח מההיא דמותר לבדוק שדהו דכל שאינו חושש בהזרעים עצמן אם יאבדו ומתכוין רק לבדוק שדהו ואח"כ אינו חושש בהם אין זו זריעת כלאים כלל ומותר אף לכתחילה דאין שם כלאים עליהן כלל אבל בההיא דעוקרין עם העכו"ם בכלאים התם העכו"ם זרען לקיום וכבר נעשה כלאים וכל שהוא כלאים אסור בכל קיום אף שמתכוין רק לקיום עד שיעקור כדי להשתכר. והנה בכלאים שעלו מאליהן דאמרינן דצריך לעקור יש לעיין הא אם זרע בעצמו ונתכוין רק לבדוק מותר לכתחילה וכ"ש שעלו מאליהן ואין כאן כוונה כלל לזריעה ואמאי יהא חייב לעקור וצ"ל כיון שרואה אח"כ כלאים ואינו עוקרן א"כ רוצה עתה בקיומן לגמרי נעשו עתה כלאים ולפ"ז נראה דר"ע ורבנן במקיים כלאים פליגי רק בשל חברו שזרע כלאים וכההיא דע"ז בעוקרין עם העכו"ם או בשלו אם כבר זרע כלאים גמור ואח"כ מקיימן אם לוקה אף על הקיום דפליגי אם יש על מקיים איסור מצד עצמו אבל בעלו כלאים מאליהן בתוך שדהו דקודם אין נעשין כלאים כלל דלא גרע מזורע כלאים לכתחילה לבדוק שדהו דמותר אף בזריעה ממש ואח"כ כשרוצה בקיומן לגמרי נעשים עתה כלאים בזה יש איסור משום זורע כלאים משום דעד עתה אין להם תורת כלאים כלל דאף לכתחילה מותר לזרוע כה"ג ובזה אף לרבנן אסור ולא משום איסור מקיים רק דהוי כזורע כלאים או דמהני זה למפרע כיון שרוצה בהן נעשים כלאים למפרע או דמהני זה מכאן ולהבא אסור כיון דעל ידו נעשים כלאים וודאי אם יהיו זרועים ב' מינים וגדר ביניהם אסור ליטול הגדר כיון דע"י זה עושה אותן לכלאים ורק היכא שכבר נעשה כלאים קודם כגון שזרע חברו כלאים גמור אי מותר לזה לקיימן דאין הקיום עושה אותן לכלאים בזה פליגי ר"ע ורבנן אי יש על הקיום איסור מצד עצמו וכן בע"ז שם לר"ע דאמר אף המקיים כתב רש"י ז"ל אם זרען אחר ובא זה ועשה להם סייג וגדר כדי לקיימן ע"ש אבל בעלו מאליהן אף לרבנן אסור לקיימן וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן והיינו בעלו מאליהן דאף לרבנן אסור לקיים וז"ש ואם קיימן אינו לוקה ודאי ליכא מלקות בכה"ג דהוי רק גרם דע"י שרוצה בקיומן וצריך להם נעשו כלאים וז"ש דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים והקשה הראב"ד ז"ל הא מקיימן אח"כ התם כיון דהעכו"ם זורע לשם כלאים גמור נעשו כלאים ע"י זריעתו של עכו"ם ומה שמקיימן הישראל אח"כ הוי כשאר קיום כלאים דלרבנן מותר אף לכתחילה כדמוכח מההיא דע"ז:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ז) הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחר א' מכ"ד בשדה ה"ז ילקט עד שימעיטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה כו' בד"א בזמן שיש מקום לחשוד אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטים כו' וכן מקום גרנות שעלו בו מינין הרבה שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר ע"ש. והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל בעלו מאליהן דצריך לעקרן רק משום מראית העין הוא משום דאינו מקיימן כלל רק שמתעצל ללקטן וזה דחייבוהו למעט הוא משום מראית העין וכמ"ש הט"ז רצ"ז סק מקצתן כתב הרמב"ם ז"ל דאומרין לו עקור הכל גילה בדעתו שרוצה בקיום השאר וכאן לא כתב הרמב"ם ז"ל מפני מראית העין דשם חייב מדינא להסירן דכל שרוצה בקיומן אסור מדינא:

כתבו התוס' עירובין (צ"ב ע"ב) דההיא דמנחות במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים מיירי שלא ידע בעל הכרם שהזרעים בכרמו דאי ידע ולא עקרן נאסר דאפילו עלו מאליהן אמרינן דהרואה ירק בכרמו ואמר כשאחזור אלקטנו אסור ע"ש והריטב"א ז"ל כתב שם עוד לתרץ לפי שלא היו הזרעים שלו ולא היה בידו לעקור את הזרעים ע"ש ואף דהיה יכול לעקור את הגפנים שלו שמעינן מינה דזה דמקיים כלאים בכרם ואינו עוקרן דנאסר הוא דוקא ביכול לעקור את שניהם או את הגפנים או את הזרעים ואינו עוקרן א"כ ניחא ליה בשתיהן וזה מקרי דניחא ליה בכלאים אבל היכא דאין בידו לעקור את הזרעים אף דבידו לעקור הגפנים זה רק גלוי בניחא ליה בהגפנים ואף דהגפנים נטועים באופן שהן כלאים זה לא מקרי ניחא ליה בכלאים לאסור בכרם אא"כ רוצה בשתיהן ובמחיצת הכרם שנפרצה למ"ד אדם אוסר דשא"ש דנאסרין ואף דאין ביד בעל הכרם לעקור את הזרעים ולא ביד בעל הזרעים לעקור את הגפנים התם אי אדם אוסר דשא"ש ומהני מחשבתו של זה לאסור את של זה מצטרף מחשבת שניהם שזה רוצה בקיום גפניו וזה רוצה בקיום זרעו ואיכא יחד מחשבה לקיום כלאים אבל אי אין אדם אוסר דשא"ש אין מחשבתו לקיום גפניו מהני לאסור זרעו ש"ח א"כ לענין הזרעים ליכא רק מחשבת קיום זרעים דאין זו מחשבת קיום כלאים:

והנה התוס' שכתבו דמיירי שלא ידע בעל הכרם בהזרעים נראה דס"ל ג"כ האי כללא דכל שאין בידו לעקור את שניהם אין זה מקיים כלאים לאסור הכרם דבההיא דמחיצת הכרם שנפרצה דאומרים לו גדור כתבו התוס' (ב"ק ק') משום דהוא המזיק לפי שד"א של עבודת הכרם אוסרות ועליו מוטל לגדור א"כ מיירי התם אף בשידע בעל הזרעים שנפרצה רק כיון דבעל הכרם המזיק עליו מוטל לגדור ולא על בעל הזרעים ומש"ה בעל הכרם חייב באחריותו. והנה לר"י ור"ש דאמרי אין אדם אוסר דשא"ש אמאי אין נאסרת התבואה מ"ש מעלו מאליהן דצריך לעקרן ואם אינו עוקרן נאסרין וע"כ כיון דבידו לעקור רק התבואה ולא הגפנים אין נאסרין ובזורע כרמו ש"ח סמדר דכתבו התוס' דמיירי שלא ידע בעל הכרם מהזרעים נראה דהוא משום דהתם היה בידו לעקור אף הזרעים ואף שזה זרע הזרעים משלו כמ"ש רש"י ז"ל במנחות מ"מ כיון שזרען בכרמו ש"ח הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה שלא ברשות שהן של בעל השדה וזה דאמרינן שם דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים דלדידיה דעבד איסורא קנסוהו כו' הקנס הוא אף שאין הזרעים שלו שיפסיד יציאותיו דאם לא יאסרו הזרעים הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה בשדה שאין עשויה ליטע דעכ"פ שמין לו וידו על התחתונה ונוטל יציאותיו וכשנאסרין הזרעים לא יטול כלום ועוד דאף אם הזרעים הן של בעל הזרעים מ"מ ודאי י"ל רשות לבעל הכרם לעוקרן דאינו רוצה שיגדלו זרעים ש"ח בכרמו ומש"ה ע"כ מיירי בשלא ידע בעל הכרם מהזרעים:

אמרינן (פ"ז מ"ז) הרוח שעלעלה את הגפנים ע"ג תבואה יגדור מיד ואם אירע אונס מותר ע"ש והנה הר"ש ז"ל גרס שם בלשון שני יגדור היינו שיעשה גדר ואם אירע אונס בעשיית גדר אינו נאסר ואין מחייבין אותו לחתוך הגפנים או התבואה אף דבזה לא היה אנוס אך בלשון ראשון גרס וכן פסק הרמב"ם ז"ל דיגדוד היינו שיחתוך שמיד יסירם מהרה כמ"ש בפה"מ ונראה ללשון שני של הר"ש ז"ל כמו דבידו לחתוך רק אחת או הגפנים או התבואה אינו נאסר דאין זה מקיים כלאים רק היכא שבידו לעשות כל התחבולות שלא יהיו כלאים ואינו עושה אבל אם בתחבולה אחת הוא אנוס שאומר שרוצה לעקור הזרעים ואינו בידו לפי שאזנו שלו אין זה מקיים כלאים ה"נ יכול לומר שרוצה לעשות גדר וע"י זה לא יהיו כלאים וכל דבזה אנוס אינו נאסר אבל ללשון ראשון ולהרמב"ם ז"ל צ"ל דרק היכא שאינו רוצה בקיום שניהם התבואה והגפנים שהם העושים הכלאים רק שאין בידו לעקור אחת מהן לפי שאינו שלו אז לא מקרי מקיים כלאים אבל כל שרוצה לעשות תחבולה למנוע מהן דין כלאים אף שהוא אנוס כל שבקיום ב' המינים הוא רוצה נאסר הכרם:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ב) אנס שזרע הכרם כשינא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחוה"מ ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר מיכן כו' ה"ז יבקש בנחת וקוצר ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיתקדש ה"ז יקדש ויאסרו שניהם והקשה הרדב"ז ז"ל וא"ת מ"ש מהך דלעיל דאם אירעו אונס ולא סילקן מותרין ולא נתקדשו וי"ל דהתם הוי אונס גמור דמאי הו"ל למיעבד אבל הכא לאו אונס גמור הוא שאם לא ימצא בד' ישכור בה' ע"ש. והנה בההיא דהרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לי אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור אמרינן בירושלמי דבפועל שנו א"נ בבעה"ב שעוסק במלאכתו היינו דזה דכשאמר כשאגיע לי אלקטנו דמותר ואף שאינו הולך מיד מיירי בפועל א"נ בבעה"ב העסוק במלאכתו אבל אם אינו עוסק במלאכתו אף בשאומר כשאגיע לי אלקטנו כיון שלא הלך מיד הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור ע"ש וקשה כי עוסק במלאכה אמאי אינו מקדש בהוסיף מאתים מ"ש מלא מצא פועלים וצריך להוסיף על שכרן אף שאינו מחויב מ"מ מקדש ולא חיישינן להפסד ממון כיון שהיה יכול לעקרן קודם ומ"ש בעוסק במלאכה דהוי ג"כ הפסד ממון אמאי אינו מקדש כיון שהיה יכול לעקרן קודם. והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא דברי הירושלמי וכתב ע"ז הכ"מ (פ"ה ה"ט) דרבנו שכתב לקמן דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעושה במלאכה מיירי כיון דמלישנא כשאגיע לי אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה זה נ"ל לדחוק בדעת רבנו שהשמיט הירושלמי הזה עכ"ל אך נראה דמש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דברי הירושלמי דלהרמב"ם ז"ל לשיטתיה ע"כ א"א לפסוק כהירושלמי דעשיית מלאכה אין זה אונס שלא יקדש ובשאומר כשאגיע לי אלקטנו ע"כ מפרש דמיירי שלא היה אפשר לו בשום אופן לילך קודם:

והנה בההיא דהאנס שזרע את הכרם כו' דמוסיף לפועלים עד שליש כתב הר"ש ז"ל שם כדאמר ר"ה בפ"ק דב"ק במצוה עד שליש ע"ש ויש לעיין הא במצוה עד שליש הוא רק במ"ע אבל באיסורין ל"ש האי שיעור ונראה מזה דבכלאים לבד האיסור איכא ג"כ מצוה למעט את התפלה והכא איסור ליכא על בעה"ב שהרי האנס זרע את הכרם והוא ג"כ אינו מקיימו שהרי רוצה לעקרו ולא עבר איסורא ורק מצוה למעט את התפלה וצריך ליתן עד שליש כשאר מצות ונראה דהאי מצוה למעני את התפלה רמי ג"כ על כל ישראל ולא רק על הבעלים דאמרינן בע"ז גבי אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה ואמרינן שם דאיכא איסורא בזה שנוטל שכר לעקור משום מקיים כלאים ומ"מ למעוטי תפלה עדיף ע"ש ואף שאין הכלאים שלו אלא של עכו"ם ואין שום אדם עובר ע"ז וגם לא רמי על הזרעים שום איסור דהתם מיירי בכלאי זרעים דמותרין אף באכילה ומ"מ איכא מצוה למעוטי תפלה שלא יהיו כלאים בא"י ונראה דזהו הטעם נמי מה דאמרינן במו"ק (ו') גבי יוצאין על הכלאים דשלוחי ב"ד יוצאין לעקור הכלאים ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"ש דמצות עקירת כלאים למעוטי תפלה הוא מצוה על כל ישראל ולא רק על הבעלים ומש"ה היו עושין זה שלוחי ב"ד. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה ה"ט) הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן ה"ז הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהם ע"ש ומשום דיש מצוה על כל הרואה לעקרן ומיהו על בעה"ב איכא מצוה טפי שהוא חייב לשכור פועלים וז"ש הרמב"ם ז"ל בכלאים שעלו מאליהן דצריך לעקור רק משום מראית העין דשמא יאמרו דכלאים זרע לכתחילה אבל אינו מחויב לעקור משום מיעוט תפלה הוא משום דהתם ליכא תפלה כלל כיון שעלו מאליהן ולא ניחא ליה ג"כ בקיומן רק דטרח מלעקרן וכה"ג אינן כלאים כלל וכמ"ש לעיל ורק משום מראית העין חייב לעקרן ובההיא דאנס שזרע את הכרם התם האנס זרע בכוונה רק דאינו נאסר הכרם משום דאין אדם אוסר דשא"ש אבל תפלה הוי וצריך לעקרן ואדרבה התם ליכא משום מראית העין שהרי האנס זרעו ומ"מ צריך לעקרן ולשכור פועלין וזה אינו כדי שלא יקדש הכרם דהא מיירי באופן דליכא הוספת מאתים דהא יותר משליש דפטור ג"כ מקדש הכרם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה דמחויב לשכור פועלין ולהוסיף עד שליש אעפ"י שהוא לא זרעו ע"כ משום מיעוט תפלה היא והרואה ירק בכרם ש"ח דחייב לעקור ואף דמיירי בעלו מאליהן נראה דהתם כיון דע"כ מיירי שלא ידעו בו עדיין הבעלים דאם ידעו ולא עקרו א"כ מקדש לכל וכיון דאם ידעו אח"כ הבעלים וניחא להו יהיה כלאים א"כ הכלאים עדיין תלוי ועומד וחשיב תפלה אך בידעו כבר הבעלים ולא ניחא להו אין כאן כלאים כלל וליכא תפלה ומההיא דבקשו ממנו יותר משליש דא"צ להוסיף ומ"מ מקדש נראה דקיום כלאים לענין קידוש הכרם שונה מאיסור של קיום כלאים דלאסור את הכרם כל שאפשר לו לעקור את הגפנים או את הזרע ואינו עושה זאת בלא אונס גמור חשיב מקיימן לאסור הכרם:

אמרינן (פ"א דשקלים) גבי יוצאין על הכלאים אמר ר"י בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ואמרינן במו"ק (ו') בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן והיו בע"ב שמחין ב' שמחות אחת שמנכשין להם שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתן כו' ופי' רש"י ז"ל היינו שמנכשין שלוחי ב"ד משלהם דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ופי' המפרשים ז"ל בשקלים משרבו עוברי עבירה שלא היו נמנעין מלזרוע כלאים ויש לעיין לאחר שהיו משליכין על הדרכים מאי איכפת לן במה שהיו שמחין שמחה גדולה שמנכשין להם שדותיהם ולא היו נמנעין מלזרוע כיון שאין נהנין מן הכלאים רק שרוצים שינכשו להם שדותיהן ע"י שלוחי ב"ד כיון שאין זורעין מפני צורך המין רק שינכשו להן שדותיהן אמאי אסור מי גרע מלבדוק בתלם של פשתן דשרי דאינו רק בשביל לבדוק ולאחר שיבדוק לא איכפת לו בקיומן וכ"ש הכא שודאי עוקרין ומשליכין על הדרכים והולך לאיבוד ורק עושה כן שינכשו לו שדהו וצ"ע. אמרינן בתוספתא (פ"ב דכלאים) ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין אחיו הכהנים נכנסין לתוכה אלא רואין אותו בציון בית הקברות ע"ש ותמוה מאד וכבר עמד ע"ז הא"ז ונראה הטעם משום דאמרינן בשקלים ובמו"ק בא' באדר משמיעין על הכלאים בט"ו בו מציינין על הקברות ויוצאין על הכלאים ע"ש וכיון דלא ציית ולא יצא על הכלאים חשדינן ליה נמי שלא ציין על הקברות לפיכך כל שדהו רואין אותה כאילו מצוינת בבית הקברות]:

אמרינן (בב"ק פ"א) בתנאין שהתנה יהושע שיהיו מלקטין עשבים בכ"מ חוץ משדה תלתן ומקשינן למימרא דתלתן מעלי להעשבים ורמינהו תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור ואמרינן כאן לזרע כאן לזירין והקשו התוס' לזירין דמעלו ליה עשבים א"כ איכא איסור כלאים ואמאי אסור ללקט הא אמרינן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ותי' דהכא מיירו בדליכא שיעורא היינו פחות מרובע לבית סאה ע"ש. והנה בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ג) הקשו כן וכי בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה ומסקינן שם שהוא אינו מקיים ורוצה לעקרן וליכא עבירה רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר דצריך להם לאחר עקירתן ומש"ה אסורין לאחרים ע"ש. והנה יש לעיין הא אמרינן גבי עוקרין עם העכו"ם בכלאים דאיכא איסור משום מקיים כלאים כיון שרוצה בקיומן עד שיעקרם וישתכר בהן א"כ הכא נהי דעוקרן הוא מ"מ הרי רוצה במה שגדלו עד עתה כיון דאינו מניח אחרים לעקרן משום דצריך להן אחר עקירתן א"כ אכתי אמאי שרי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז שם דבלא מעשה ליכא איסור מקיים כלל והתם ע"י שעוקרן אח"כ בשכר הוי מעשה המוכיח דניחא ליה בקיומן קודם ע"ש י"ל דהכא נהי דידעינן דרוצה בהן דצריך להם מ"מ אינו עושה שום מעשה ע"ז דמה שעוקרן אח"כ הוא משום מצות כלאים ואף להשיטות דבלא מעשה ג"כ איכא איסור מקיים ועיין בכ"מ פ"א ה"ב] נראה לומר דמה דניחא ליה שגדלו אין כאן איסור קיום כלאים כלל דאיסור מקיים כלאים הוא רק דניחא ליה בקיומן ולא דניחא ליה בגידולן וניחא ליה בקיומן מקרי היכא שכבר נראו לעקור ומניחן או דניחא ליה במה שלא נעקרו אבל ההיא דב"ק דאמרינן בירושלמי דרוצה בעקירתן רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר מיירי שעוקרן בשעה שראוין לעקירה וכדאמרינן בריש שקלים בא' באדר משמיעין על הכלאים ואמרינן בירושלמי שם דקודם אין הכלאים ניכרין דאינון דקיקין וכיון דעוקרן בשעה שראוין לעקירה אין זה מקיים כלל ומה שרוצה במה שגדלו עד עתה אין זה בכלל איסור מקיים כלאים כלל:

ונראה דאף אי נימא דבלא מעשה ליכא איסור מקיים ג"כ ע"כ צ"ל כן ואי אפשר לתרץ משום דליכא מעשה דהכא איכא מעשה ואף שהעקירה אין זו מעשה המוכיח דניחא ליה במה שהיו קודם דהעקירה הוא משום מצות עקירת כלאים מ"מ מה שמשתמש בהן אח"כ ועושה צרכיו הוא מעשה המוכיח דניחא ליה במה שגדלו קודם דמ"ש מעקירה בשכר דחשיב מעשה המוכיח דניחא ליה במה שלא נעקרו קודם. והנה התוס' בב"ק שם בתלתן שעלתה במיני עשבים דאין מחייבין אותו לעקור משום דקשה להו עשבים כתבו דאצטריך לר"ע דס"ל דהמקיים כלאים לוקה ולא מלקות ממש דלאו שאי"ב מעשה הוא ע"ש ולכאורה הוא סתירה למ"ש בע"ז דבלא מעשה ליכא איסור כלל אך אין זו קושיא דהכא ג"כ איכא מעשה לבסוף דמשתמש בהן ומוכיח דניחא ליה בהן וכמו בעוקר עם העכו"ם בכלאים רק ללקות אינו לוקה דלענין מלקות בעינן מעשה בשעת האיסור ולא אח"כ ול"ק ג"כ קושית הט"א פ"ק דמגלה על התוס' דבלא מעשה ליכא איסור כלל מההיא דיוצאין על הכלאים ואע"ג דליכא מעשה לבסוף ומ"מ צריך לעקרן ע"ש דהתם נמי כיון שהיו נהנים בהם אח"כ שהיו נותנין לפני בהמתן כדאמרינן בגמרא א"כ איכא מעשה לבסוף:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"ג ה"ה) וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעליו של זה או פרי של זה דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין ע"ש ונראה דזהו נמי הטעם מ"ש רש"י ז"ל (שבת פ"ד ע"ב) במתני' דאע"ג דיונקין למטה כיון דליכא עירבוב למעלה לא איכפת לן משום כלאים ע"ש ומשום דכלאים תלוי רק במראית העין וכמו היכא שהן ב' מינים בטבען כיון דלפי מראית העין הן כמין אחד לא איכפת לן בכלאים דבכלאים המין תלוי במראית העין ה"נ הערבוב הוא ג"כ תלוי במראית העין אף שהשרשים מתערבין זע"ז כיון דלפי מראית העין ליכא ערבוב לא איכפת לן:

הנה שיטת הרמב"ם ז"ל (רפ"ב) דברובע לסאה ממין אחר ימעט ואם זרע לוקה ובפחות מרובע לסאה א"צ למעט היינו דס"ל דהחילוק בין רובע לפחות מרובע הוא מדאורייתא ונראה דטעמו הוא דביטול ל"ש בכלאים כמ"ש התי"ט דאי הוי משום ביטול היה בטל ברוב רק כיון דכל איסור כלאים הוא רק היכא דאיכא מראית העין שהוא כלאים כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואי ליכא מראית העין מותר מה"ת אף שהוא כלאים בעצמותן כמו היכא שהן ב' מינים בטבען רק שאין ניכרין שהן ב' מינין מש"ה נמי פחות מרובע לסאה אין בו משום כלאים לפי שאינו ניכר שהן כלאים וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל רפ"ב דכלאים ז"ל דאמר יבור אם נתערבו ב' מינים ויחד הם רובע א"צ רק לבור אחד מהם דמין האחר כיון דאין בו רובע אינו ניכר ואין בו משום מראית העין עכ"ל ולהרמב"ם ז"ל כיון דאינו ניכר שהן כלאים הוא היתר מה"ת ול"ק מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דרובע לבית סאה לוקה מהירושלמי דאמרינן כיצד ימעט יוסיף על הסאה או ימעט את הרובע ומקשינן הא אמר כו' כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ומתרצינן תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע"ש דלהרמב"ם ז"ל האי מראית העין הוא ג"כ מדאורייתא רק לא חשיב מבטל איסור דהכא ההיתר כי מרבה על הסאה אינו משום ביטול רק כל דליכא מראית העין ליכא איסור כלאים כלל. והנה בפחות מרובע לסאה רק שעירבן בידים כתב הרמב"ם ז"ל רק דאסור לזורעה ולא כתב שם דלוקה דמלקות ליכא כיון דליכא מראית העין רק אסור כיון שעירב בידים וצ"ל שהוא רק מדרבנן:

כתב במעדני יו"ט על הרא"ש ז"ל הל' כלאים על הירושלמי פ"ק דכלאים דעכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטעם במקום אחר ובס' מ"י ס"ס רצ"ה יהיב טעמא כיון שהאיסור אינו ניכר בו וכתב ע"ז המעדני יו"ט ואינו מן הצורך דהתורה לא אסרה הפרי והעץ אלא בכה"כ וכל אלו הדינים מכלל חוקי התורה הן שאין אנו צריכים למצוא להם טעם ע"ש ונראה דאין כוונת המ"י שיהיה אסור לנטוע היחור משום איסור הנאה אלא משום כלאים כיון שאותו היחור בא מהרכבת ב' מינים חשוב עצמו כב' מינים וכמו פרדה שהיא חשובה עצמה כב' מינים כיון דבאה מב' מינים ולכן כתב כיון שאין האיסור ניכר כו' דבכלאי זרעים אעפ"י שהן ב' מינים כיון שאינו ניכר שהם ב' מינים מותר כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ כ"ש אותו היחור כיון שאין הכלאים ניכר בו שרי:

הנה בנתערב פחות מרובע לסאה דא"צ למעט דעת הרא"ש והרע"ב ז"ל שהוא מדין ביטול ממש דמדאורייתא חד בתרי בטל ושיעור רובע לסאה הוא רק מדרבנן משום מראית העין וכן דעת השנו"א שהוא מדין ביטול ומה שהקשה התי"ט הא היכא דניכרים ל"ש ביטול כתב בהגהת השנו"א דאשכחן ביטול כה"ג גבי העושה סוכתו תחת האילן ע"ש. והנה בזה מתיישב ג"כ מה שהקשה המנ"ח להשיטות שהוא מדין ביטול הא לאחר שגדלו שלא יהא צריך למעט השיעור הוא ג"כ רובע לסאה הא במחובר ל"ש ביטול ע"ש ולפמ"ש בהגהת השנו"א דביטול זה הוא בגדר כמו העושה סוכתו תחת האילן ובההיא דהתם אף מחובר בטל הנה בתוס' א"ש הקשה להשיטות שהוא, מדין ביטול איך שייך ביטול כיון דהאיסור הוא ע"י תערובת וכמו בכלאי בגדים דבגד שאבד בו כלאים לא בטל ותי' דהתם משום דחוטין חשיבי ולא בטלי אך כתב שאין כן דעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו (בנדה ס"א) הטעם בבגד שאבד בו כלאים דלא בטל הוא משום דהאיסור בתערובת דכל אחד היתר ונאסרין ע"י תערובתן כך אסור המרובה כמו המועט ע"ש ונראה לומר דל"ד לכלאי בגדים דבכלאי בגדים התערובת גורם האיסור דכל שהם תפורים יחד נאסר הבגד בלבישה ונאסר כל הבגד דאפילו חוט של מין אחד היוצא ממנו אסור להתחמם בו ואפילו אם יש ג"כ צמר גמלים באותו בגד של שעטנז נאסר גם הצמר גמלים כדפסקינן בש"ע א"כ התערובת של צמר ופשתים זהו מוליד איסור על כל הבגד ואף על צמר גמלים שבו וכיון דהתערובת הוא סיבת האיסור ל"ש ביטול אבל בכלאי זרעים אין התערובת עושה האיסור רק אדרבה גוף האיסור הוא שלא יזרעו ע"י תערובת זה אצל זה בתוך ו' טפחים א"כ ע"י שנתערבו הזרעונים קודם זריעה לא נתחדש איסור כלל דאף אם לא נתערבו אסור לזורעם זה אצל זה ולר"י דאמר דאינו חייב בכלאי זרעים אא"כ הן ב' חטים ושעורה או ב' שעורים וחטה להשיטות דמדאורייתא בכלאי זרעים חד בתרי בטל קשה איך מתחייב כה"ג משום כלאים הא בטל החטה בב' השעורים וע"כ מיירי בשלא עירבן קודם זריעה ובידו אחת חטה ובידו אחת ב' שעורים וזרען זה אצל זה וחייב בכה"ג אף שלא עירבן קודם זריעה א"כ אם ערבן קודם לא נולד בהם ע"י זה שום איסור ונשארים כמו קודם דלזרוע כ"א לבדו מותר ולזורען יחד אסור א"כ אין האיסור נעשה ע"י תערובת ושייך בהן ביטול [ורק להשיטות דהיתר בהיתר לא בטל יש לעיין היכא בטל מין אחד בחברו הא כל מין לבדו הוא היתר ועיין בתשו' הרעק"א ז"ל סי' ל"ח דכה"ג ל"ש היתר בהיתר דלא בטל ע"ש]. והנה בזריעת כלאים בין שזורען כאחת בין סומך מין לשאינו מינו הזרוע מכבר הוא זורע עתה כלאים דהמין שהיה זרוע קודם לא היה כלאים ועכשיו שסמך לו מין אחר נעשה הכל כלאים ואף המין הראשון הוא עתה זרוע בכלאים נמצא שעושה עתה כל הכלאים והוי כזורען בב"א והנה באיסור של מקיים כלאים שאינו עושה כלאים כלל וגם אינו עושה שום דבר שיתקיימו רק מגלה דעתו ע"י מעשה שרוצה בקיומן דאסור יש לעיין אי בעינן שירצה בקיום ב' המינים או סגי בקיום של מין אחד והנה מההיא דע"ז בעוקרין עם העכו"ם בכלאים דאמרינן דאיכא איסור משום מקיים כלאים ומשום דרוצה בקיומן כדי להשתכר אח"כ בעקירתן ע"ש והתם לא שכרו אלא לעקור מין אחד א"כ ניחא ליה רק בקיום של אותו המין ששכרו ומ"מ אסור ונראה מזה דקיום כלאים שאני דכל שכבר נזרע בכלאים וחל תורת כלאים עליהם איסור הקיום חל על כל מין ומין ובזה הוי ככלאי בגדים דכל שכבר נעשו כלאים ע"י תפירה נאסר כל מין ומין לבדו בלבישה דאף להתחמם במין אחד שבו ג"כ אסור וה"נ נאסר כל מין לבדו בקיום והנה בזה אתי שפיר מ"ש הרע"ב ז"ל רפ"א דשקלים דזה דאמרינן דרובע לסאה ימעט הוא רק מדרבנן משום מראית העין דמדאורייתא חד בתרי בטל אך זה דוקא בנתערבו הזרעים קודם זריעה אבל בגדלו הזרעים ויש בהן כלאים אפילו אחד באלף חייב לעקור ולא בטל כיון דכל חד באפי נפשיה שרי בתערובות איסור ל"ש ביטול ע"ש היטב וקשה א"כ מ"ש נתערבו קודם הזריעה דבטלי ומ"ש בשגדלו הזרעים ולפ"ז קודם הזריעה שייך ביטול דעדיין כל אחד ואחד הוא היתר והתערובת לא אסרה אותם כלל אבל כשגדלו הזרעים קודם ביטול ונעשו כלאים לענין שיהא צריך לעקור והיינו לענין איסור של קיום כלאים זה האיסור הוא ממש ככלאי בגדים דמה שגדלו יחד ונעשו כלאים נאסר כל מין בקיום וכולו איסור ול"ש ביטול:

הנה בתוס' א"ש כתב לתרץ מה שמקשים על השיטות דההיתר של פחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הא בניכרים ל"ש ביטול וכתב דהוי כמו ההיא דפסחים בבצק בסדקי עריבה אם אין כזית במק"א בטל במיעוטו ואע"ג דניכר החמץ ע"ש היינו דהאי ביטול אין זה ביטול ברוב רק ביטול החשיבות. והנה כן נראה ממ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב (צ"ד) דרובע דכלאים האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מה"ת ולא בטל ע"ש אלמא דמשום חשיבות הוא ולא בטל לגבי אידך מין וכמו בבצק דאם יש שם כזית במק"א לא בטל לגבי עריבה. והנה דעת התיו"ט (רפ"ב דכלאים) דמש"ה פחות מרובע לסאה מותר הוא משום שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר ע"ש ואעפ"י שיודע שיש שם כלאים וזורע מ"מ כיון דאין כוונתו לזרוע כלאים רק שטורח לברר כמ"ש בתוס' א"ש אינו אסור מה"ת ונראה דע"כ צ"ל כן לכל השיטות דאיך יפרנסו ההיא (דפ"ב מ"ג) דהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כו' אם צימחה לא יאמר אזרע ואח"כ אופך אלא הופך ואח"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה ע"ש ואיך שרי התם כיון שצימחו וכשחורש כתלמי הרביעה ונשתיירו מהם אפילו חטה אחת איך רשאי לזרוע שם שעורים הא זורע ממש שעורים בצד חטים ויודע בשעת זריעה שיש שם חטים ולהשיטות דפחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הכא ל"ש ביטול כלל דהא הכא לא נתערבו אלא זורע שעורים בצד חטים וע"כ כל שאין כוונתו לזריעת כלאים שרי והכא אינו רוצה בקיומן של החטים רק שמתעצל לחרוש חרישה דקה וחורש כתלמי הרביעה ואף בעלו מאליהן אף שרק מתעצל בעקירתן מדרבנן חייב לעקרן הכא שרי אף מדרבנן דכיון שחרש וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהם. והנה להרשב"ם ז"ל דפחות מרובע לסאה הוא משום דאי"ל חשיבות י"ל נמי בזה דכיון בחרש והפכן רק שנשתיירו מהם בטלה חשיבותן וכמו בתרומה דאמרינן המערה מכד לכד לאחר הטפת ג' טיפין נותן לתוכו חולין וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב לחכמי לוניל על מה שפסק דקדרה שבישל בה תרומה א"צ הגעלה משום שסמך על מתני' דהמערה מכד לכד כו' היינו דהתם ההיתר משום דבטלה חשיבותן דכל שמפנה אותן רק שטורח למצות בטלה חשיבותן וה"נ כיון דמהפכן רק שטורח לחרוש חרישה דקה ונשתיירו מהן בטל חשיבותן מן הנשאר:

הנה המ"ר כתב בהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דס"ל לאבא שאול כדי שלא ישאר רובע לבית סאה הוא משום דס"ל לאבא שאול כיון שמהפך כל השדה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בכלאים וגם ספק הוא שמא אין שם זרע במקום ששייר מותר וחכמים ס"ל דלכתחילה לא שרינן בשום ענין ליכנס בספק איסור ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהא מיירי התם שצימחו החטים שמהפך וניכרים וכשמשייר הרי ניכרין הם ואין שם ספק כלל ואף לרבנן קשה דרבנן ג"כ לא מחייבי לחרוש רק כתלמי הרביעה ולא חרישה דקה ואעפ"י שמשייר וע"כ דהטעם דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה סגי. והנה ההיתר של ספקות כתב הרדב"ז ז"ל (פ"ב הי"ב) על הראב"ד ז"ל בהיתה שדהו זרועה חטים וקצר הזרע דס"ל להראב"ד ז"ל דמותר לזרוע שעורים וא"צ להפוך והקשה הרדב"ז ז"ל הא איכא ספיחי חטים בתוך השעורים וכתב דשמא לא יעלו ספיחים ואת"ל יעלו שמא לא יהיה בהם שיעור א' מכ"ד ואת"ל יהיה בהם שיעור ימעט אחר שיצמחו ע"ש דהתם מיירי שלא צמחו עדיין שהרי קצרן רק חיישינן שמא יעלו ספיחין ואיכא ספיקות ושם צריך דוקא לההיתר של ספיקות דבהיתה שדהו זרועה חטים וקצרה לא גלי אדעתיה כלל שאינו רוצה בהספיחין אבל בזרועה חטים והפכה א"צ לספיקות כלל ונראה דזה דאמרינן היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דלא יאמר אזרע ואח"כ אהפוך אלא הופך ואח"כ זורע כו' התם נמי אם אמר אזרע ואח"כ אהפוך ג"כ ליכא איסור כלאים ממש כיון דאינו רוצה בקיומן של החטים ודעתו לעקרן אין עושין כלאים דהא הרדב"ז ז"ל צירף לההיתר בהיתה זרועה חטים וקצרה דא"צ להפוך להראב"ד ז"ל דאם יעלו ספיחין ויהיו אחד מכ"ד ימעט ואיך שרי בשביל זה דימעט אח"כ לזרוע שעורים בצד חטים וע"כ כיון דדעתו לעקרן אח"כ ליכא כלאים כלל ורק מדרבנן אמרינן דיהפוך ואח"כ יזרע והתם בספיקות טובא שרינן לכתחילה:

ג

אמרינן במנחות (ט"ו) בההיא במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר כו' דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן וכתבו התוס' שם היינו דרק קנבוס ולוף וה' מיני דגן הן מה"ת ושאר זרעים מדרבנן ע"ש. והנה אי גם בכלאי זרעים אמרינן זה דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נראה זה ממ"ש התוס' (חולין ס') על הא דאיבעי לן הרכיב ב' מיני דשאים מהו והקשו הא מתני' היא דאין נוטעין ירק בירק ותי' שם דזה דאין נוטעין ירק בירק הוא משום כלאי זרעים ולא משום הרכבה וכאן מיירי באופן דליכא כלאי זרעים וכתבו שם אופנים הרבה דלא להוי כלאי זרעים בהרכבה וחדא משום דרק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן ע"ש היינו דאף בכלאי זרעים יש זה הכלל והנה לפי הטעם שכתב רש"י ז"ל במנחות שם דטעם דקנבוס ולוף הוא משום דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כמו ענבים ע"ש א"כ ל"ש זה הטעם רק בכה"כ צ"ל דבכלאי זרעים אין איסור רק על ה' מיני דגן לבד. והנה על התוס' יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ט) דפול המצרי מין זרעים ואינו מקדש בכרם ובכלאי זרעים מוכח מפ"א דכלאים מ"ב וכן מפ"ג מ"ד דפול המצרי כלאים בזרעים ע"ש אלמא דאין דין כלאי זרעים שוה לכה"כ וצ"ל נהי דמדאורייתא הן שוים דבשניהם שאר זרעים מותרין מיהו לענין דרבנן חלוקין הן דפול המצרי בכרם אף מדרבנן אינו כלאים ובכלאי זרעים אסורי מדרבנן:

הנה הרמב"ם ז"ל כתב דעיקרין שמקיימין אותן רק לרפואה אין בהם משום כלאי זרעים וכתב ע"ז הרדב"ז ז"ל דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מההיא דהארוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ע"ש היינו דכמו שאינן כלאים בכרם ה"נ אינן כלאים בזרעים והיינו דאף מדרבנן הן שוין כה"כ וכלאי זרעים דכל שאינו אסור בזה אינו אסור בזה וכן נראה מהגהת הגר"א ז"ל סי' רצ"ז סק"ו דאותן הזרעים שאינן כלאים בכרם ה"נ אינן כלאים בזרעים ע"ש וקשה מפול המצרי דבכה"כ הן מותרין אף מדרבנן מפני שהן כאירוס וקיסוס ושושנת המלך כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט) ובכלאי זרעים הם אסורים:

אמרינן בירושלמי ספ"ק דירק בירק ללקות טפח כו' ע"ש א"כ מוכח דירק אסור בכלאי זרעים מה"ת והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר דס"ל דאף בכה"כ אסור ירק מה"ת ועיין בכ"מ פ"ה ה"ג] אך להתוס' דס"ל דאינו אסור רק קנבוס ולוף וה' מיני דגן וס"ל דאף בכלאי זרעים כן צ"ע:

כתב הגר"א ז"ל יו"ד ריש סי' רצ"ו דזה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן היינו דבמפולת יד אסור אף שאר זרעים אבל שלא במפולת יד שאר זרעים מותרין לגמרי ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן (פ"ב מ"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטים אין מחייבין אותו לנכש אם ניכש או כסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד ע"ש והא אסטים לכל השיטות הן כשאר זרעים שאין אסורין מה"ת דלהתוס' רק קנבוס ולוף וה' מיני דגן מה"ת ולהרמב"ם ז"ל לפמ"ש הכ"מ גם ירקות וקטניות מה"ת אבל אסטים שהוא ממין הצובעין הן בכלל שאר זרעים דאין אסורין אלא מדרבנן א"כ להגר"א ז"ל דבשאר זרעים אינו אסור אלא במפולת יד אמאי מחייבין אותו לעקור. והנה י"ל דהכא בניכש חשיב כמו מפולת יד שהרי הרמב"ם ז"ל פסק דהמנכש בכלאים לוקה וכתב המנחת חינוך כיון דהניכוש מועיל לשני המינים הו"ל זריעה לשניהם בב"א והוי כמו מפולת יד ע"ש א"כ הכא שניכש הוי כמו מפולת יד אך אינו מתיישב בזה דזה דאמרי' תבואה שעלו בה ספיחי אסטים וכן מקום הגרנות כו' זה דאין מחייבין אותו לנכש הוא רק משום דקשה להו ואינו רוצה בקיומן וכמ"ש התוס' (ב"ק פ"א) הא בלא"ה היה צריך לנכש ואמאי הא ליכא מפולת יד וע"כ צ"ל דלא ס"ל להגר"א ז"ל כהכ"מ שכתב דאף בכלאי זרעים בעינן מדאורייתא במפולת יד וכיון דלא בעינן מפולת יד הוי כמו בכה"כ במפולת יד דאסור מדרבנן אף שאר זרעים והנה כ"כ המ"ר רפ"ג דכלאים דבכלאי זרעים לא בעינן מפולת יד דלא כהכ"מ והתי"ט אך התוס' חולין (ס' ע"א) גבי הרכיב ב' מיני דשאים כו' כתבו להדיא דאף בכלאי זרעים בעינן מפולת יד וכ"כ הרשב"א ז"ל (חולין פ"ב) בשם הראב"ד ז"ל ע"ש (וכן נראה מההיא דב"ק נ"ה אלא מעתה חיבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחו"ל כו' ול"ל חיבר חטה ושעורה בידו לימא זרע חטה בארץ ושעורה בחו"ל ונראה ג"כ דבעינן במפולת יד] וצ"ע:

כתב השנו"א (פ"ז מ"ז) דזה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הוא רק לר' יאשיה דאינו אסור אלא במפולת יד א"כ לא משכחת לה בשאר זרעים דהא תבואה משיבשה אינה מתקדשת וודאי כשנטע אילן ותבואה במפולת יד התבואה נגמרת קודם שנעשה אילן סמדר והגפן קודם שנעשה סמדר בודאי אינו מקדש ולא אשכחן אלא בקנבוס ולוף שהן עושין לג' שנים דבשנה הג' דאז נגמר הגפן והקנבוס הוי כלאים לכך לר' יאשיה לבד הוא דרק קנבוס ולוף הוא מדאורייתא ע"ש ויש לעיין בקנבוס ולוף בעושות לג' שנים נמי היכא משכחת לה שתאסר תבואת הכרם מדין כלאים הא ג"ש הן ערלה ואף דלענין ערלה מקצת השנה ככולה מ"מ אף בשנה הרביעית כשהוא כרם רבעי ג"כ אינו נאסר משום כה"כ לפי שהוא ממון גבוה ואין אדם אוסר דבר שא"ש וכמו ההיא דזרע כרמו בשביעית דאמרינן דאינו נאסר משום דאין אדם מקדש דבר שא"ש א"כ אינו מקדש רק בשנה החמישית וקנבוס ולוף אין עושות רק לג' שנים וי"ל באופן שעמדו הקנבוס והלוף אחר שנגמרו בשדה עד שנה החמישית דתבואה שיבשה נהי דאינה מתקדשת מ"מ מקדשת הגפנים אך דוחק גדול לומר דכל דין כלאים מיירי בכה"ג:

הקשה המנחת חינוך מצוה תקמ"ח דבפ"א בכלאי זרעים כתב הרמב"ם ז"ל דהמנכש והמחפה לוקה ובפ"ה בכה"כ כתב רק המחפה דלוקה אבל מנכש לא הזכיר שם וכתב דאי משום דבעינן שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ה"נ בכלאי זרעים בעינן מפולת יד כמ"ש הכ"מ וע"כ דמפולת יד היינו בב"א וה"נ במנכש דמהני לשניהם הוי הזריעה לשניהם בב"א וא"כ ה"נ בכה"כ ע"ש ונראה דמש"ה בכה"כ מנכש לא הוי כמפולת יד דבכה"כ אין הקפידא על הגפנים רק על שם כרם כמ"ש התוס' עירובין (צ"ב ע"ב) ד"ה גפנים דזה דגפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה הוא משום דשם גדולה על הקטנה ובגפנים בגדולה שם כרם על הקטנה ואע"ג דאין גפנים בקטנה אסור לזורעה דרחמנא קפיד על שם כרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים ולא כתיב שדך לא תזרע כרם ע"ש א"כ זה דבעינן שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דבעינן שיעשה כרם יחד עם זריעת הזרעים אבל המנכש נהי דהוי תולדה דזורע שממהר גידולו זה שייך רק בכלאי זרעים כיון שממהר גידולו בכלל זורע הוא וכיון שממהר גידול ב' המינים בב"א הוי כמו מפולת יד אבל בכה"כ דבעינן שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו שיעשה כרם בב"א עם זריעת הזרעים דהאיסור הוא על הזריעה ולא על הנטיעה דלא כתיב שדך לא תטע כרם כמ"ש התוס' רק בעינן שיעשה כרם יחד עם זריעת הזרעים הכא במנכש שממהר אח"כ גידולן נהי דחשיב להו זריעה מיהו כבר נעשה כרם קודם ומה שממהר גידול הכרם אינו עושה עליו שם כרם ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל מנכש בכה"כ אבל המחפה שמכסהו בעפר זהו זריעה ממש ולא שממהר גידולו אלא זריעה ממש היא כמ"ש רש"י ז"ל (ע"ז ס"ד) והמחפה לאחר זריעתן חיפה עפר עליהן כדרך כל הזורעים ע"ש דהזריעה והחיפוי בעפר שניהם הם לקליטת הזרע וע"י זה נעשו כרם ומש"ה חייב בכה"כ:

הנה לר' יאשיה דבעינן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הכל בכלל האיסור דבעינן זריעה הכרם עצמו יהיה בכלאים כמ"ש רש"י ז"ל (קידושין ל"ט ע"א) ולר' יונתן דאפילו היה כרם תחילה וזרע לוקה לדידיה האיסור הוא זריעת התבואה דאסור לזרוע תבואה בכרם. והנה בחולין (פ"ב ע"ב) אמרינן הזורע כלאים כלאים לוקה כו' אלא פשיטא ב' מלקיות כו' אלא פשיטא בב"א בהתראה אחת וכתב רש"י ז"ל בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן ע"ש והנה ע"כ לא אתיא כר' יאשיה דלדידיה איך איכא ב' מלקיות הא בעינן חטה ושעורה וחרצן למלקות אחת וע"כ הוא כר' יונתן ויש לעיין ל"ל בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן כיון דלר' יונתן האיסור הוא רק על זריעת התבואה והכרם הוא תנאי דבעינן שיזרע בכרם א"כ בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה לחוד כיון דנעשה כרם ע"י החרצן שבידו זה א"כ איכא מלקות על החטה ומלקות על השעורה:

אמרינן (בסוטה מ"ג) דילדה פחות מטפח אינה מקדשת את הזרעים והנ"מ ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אבל כרם כולו מקדש ושיטת רש"י ז"ל שם דהטעם משום דקנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן ובכרם כי האי לא גזור אבל הרמב"ם ז"ל לא חילק בין קנבוס ולוף לשאר זרעים וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל שהוא בכלל כל שיעורין שהן הלל"מ ע"ש. והנה לר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואעפ"י דאז הגפנים הם פחות מטפח צ"ל דתחילת זריעת הכרם שאני דבהכי חייביה רחמנא דבעינן זריעת הכרם וזריעת התבואה כאחת. והנה בההיא (דחולין פ"ב) דהזורע כלאים כלאים לוקה מסקינן לאפוקי מדר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן שעורה וחרצן נמי מיחייב ע"ש והיינו כר' יונתן ויש לעיין הא לר' יונתן אין האיסור על זריעת הכרם יחד עם זריעת התבואה רק אסור לזרוע תבואה בכרם והא הכא אי זרע קודם החרצן ואח"כ החטה אינו חייב דהא הוי ילדה פחות מטפח דאינה מקדשת הזרעים וא"כ כ"ש דאינו לוקה א"כ בב"א אמאי חייב וצ"ל דאף ר' יונתן ס"ל כר' יאשיה בהא דיש איסור מיוחד על זריעת הכרם עצמו בכלאים רק ס"ל דאסור ג"כ לזרוע תבואה בכרם. והנה בזה אפשר היה ליישב מה שהקשיתי לעיל על הס"ד בחולין שם דהזורע כלאים כלאים דהיינו דלוקה שתים ובב"א וכתב רש"י ז"ל דבידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן כיון דע"כ אתיא כר' יונתן א"כ בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה סגי ולפ"ז י"ל דהכא אף לר' יונתן אי אפשר לחייבו משום זריעת תבואה בכרם דהוי ילדה פחותה מטפח וע"כ הכא אף לדידיה האיסור רק משום זריעת הכרם והתבואה כאחת ומש"ה בעינן בידו אחת חטה וחרצן לחיוב אחד ובידו אחת שעורה וחרצן לחיוב שני אך לרש"י ז"ל אכתי קשה דהא רש"י ז"ל ס"ל בסוטה דכל פטור של ילדה פחותה מטפח הוא רק מדרבנן א"כ הכא שהוא לחיוב מלקות ל"ש זה וצ"ע. [כתב הרגמ"ה ז"ל (בכורות נ"ד) לר' יאשיה דעד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' אבל לא במפולת שוורים ע"ש ונראה הטעם דהזריעה במפולת שוורים הוי רק מחמר ובכלאים ליכא איסור מחמר]:

ד

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ה) וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין ש"ז או פרי של זה דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זע"ז מפני שפרייהן שוין והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין אבל צנון עם הנפוס אעפ"י שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"ש וכתב ע"ז התי"ט (פ"א מ"ה) ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' כלאים הואיל וטעם פרי רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"כ משא"כ לפת ונפום דמשנה ג' שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין אא"כ טעם הפרי רחוק מטעם פרי זה ביותר כך עולים דברי הרמב"ם ז"ל שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין הצעת דברי הרמב"ם ז"ל כזה אלא דהלכו בכלאים אחר מראית העין ואם שוין הן לא הוי כלאים אף אם טעם הפרי רחוק זה מזה ביותר והנ"מ רק אם העלין או הפרי שוין זה לזה או רק דומין זה לזה דבלפת עם הנפוס כתב הרמב"ם ז"ל שהעלין שלהן שוין וכן בלפת עם הצנון כתב שפרייהן שוין זה לזה והיינו שדומין זה לזה דמיון גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לעיל ובזה לא אזלינן בתר טעמא כלל אבל בצנון עם הנפוס כתב הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי ובזה כיון דטעמן רחוק זה מזה הוא כלאים כיון דהעלין והפרי רק דומין זה לזה ולא שוין ואם היו דומין זה לזה בכל הדברים ואף בטעמן ואף שרק דומין ג"כ לא היה כלאים דהא ע"כ צנון עם הנפוס אין העלין והפרי שוין זה לזה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דלפת עם צנון אינן כלאים מפני שפרייהן שוין ובלפת עם נפוס כתב מפני שעליהן שוין א"כ לפת עם נפוס אין פרייהן שוין ואי צנון ונפוס פרייהן שוין וכיון דלפת עם צנון פרייהן שוין א"כ ה"נ לפת עם נפוס ולמה כתב מפני שעליהן שוין וכמו כן יש להוכיח דצנון ונפוס אין עליהן שוין דאי שוין א"כ ה"נ לפת עם צנון שהרי לפת עם נפוס עליהן שוין א"כ למה כתב דלפת עם צנון רק פרייהן שוין ע"כ הנ"מ בין שוין לדומין והנה ע"כ צ"ל דלפת וצנון ג"כ טעמן רחוק דלא כהתי"ט והמהר"י קורקוס ז"ל דאי אין רחוקין בטעמן למה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דמותרין משום דשוין זה לזה היינו דדומין זה לזה דמיון גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לעיל הא צנון ונפוס אף שרק דומין זה לזה ולא שוין מ"מ אילו טעמן לא היה רחוק זה מזה ג"כ היו מותרין וא"כ למה כתב הרמב"ם ז"ל מפני שהן שוין וע"כ זה דבעינן שיהיו שוין זה לזה הוא במקום שטעמן רחוק זה מזה:

כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ג) יש מינין בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה כו' עד שיראה כב' מינים ואעפ"י שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה ויש בזרעים ב' מינים שהן דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן ב' מינים ה"א אסורין זע"ז כיצד החזרת וחזרת גלים כו' ויש לעיין איזה דבר עושה אותן לב' מינים בטבען דאף אם נפרדין לצורות הרבה מ"מ הן מין אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואדרבה אם הן דומין זה לזה דמיון גדול מ"מ הן ב' מינין בטבען כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ה"ה וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינין בטבען הואיל ועלין ש"ז דומין לעלין ש"ז או פרי ש"ז דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד כו' א"כ איזה דבר עושה אותן למין אחד או לב' מינין בטבען ונראה דמין אחד או ב' מינים בטבען תלוי בטעם הפרי דחזרת וחזרת גלים כו' אף שצורתן משונה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ טעם הפרי שוה וזה עושה אותן למין אחד בטבע ולפת עם הצנון אין טעמן שוה ומש"ה חשיב להו הרמב"ם ז"ל לב' מינים בטבע ומ"מ לענין כלאים כיון דפרייהן או עליהן דומין זה לזה דמיון גדול מותרין אף שהן ב' מינים בטבע ומשום דלא הלכו בכלאים אלא אחר מראית העין והיכא דאין טעם הפרי שוה רק אינו רחוק אז מהני דמיון הפרי והעלין להיות מותר אף שאין דומין דמיון גדול:

כתב הר"ש ז"ל (פ"א מ"ז) דמותר להרכיב אילן סרק על אילן סרק משום דכל אילן סרק כחד מינא חשיב ע"ש וטעם הדבר נראה כיון דשינוי המינין בטבען הוא בטעם הפרי שלהן א"כ אילן סרק דל"ש זה אף שמשונין במראה העלין אין זה עושה אותן לב' מינים כיון דשוין בזה שאין עושין פירות:

עוד נראה לומר טעם אמאי מותר להרכיב אילן סרק ע"ג אילן סרק דאמרינן (פ"א מ"ז) ר"י מתיר ירק באילן וכתב התי"ט שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק באילן שאינן מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אעפ"י שיונקין זה מזה לא אסרה התורה ע"ש אך מהירושלמי מוכח דכל שאין הפרי משתנה ע"י ההרכבה לכ"ע ליכא איסור מרכיב דאמרינן (פ"א ה"ז) תני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן ומקשינן מר' לוי דאמר כשתילי זיתים כו' מה זיתים אין בהם הרכבה כו' היינו דאין הפרי שלהן משתנה ע"י הרכבה ומשנינן מפני שהוא עתיד למתקה ע"ש ומוכח משם דכל שאין הפרי משתנה כלל ע"י הרכבה ליכא איסור ע"ש ונראה דזהו נמי הטעם דאילן סרק באילן סרק מותר דאינו אסור רק היכא דהפרי משתנה ע"י ההרכבה אבל באילן סרק דל"ש זה מותר ובאילן סרק על אילן מאכל דאסור הוא משום דהאילן מאכל משתנה ע"י ההרכבה:

הקשו בתוס' חולין (ס') בהא דאיבעיא לן הרכיב ב' מיני דשאים אי איכא משום הרכבה הא מתני' היא דירק בירק אסור ואין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק ותי' שם דההיא דהתם הוא משום כלאי זרעים והכא מיירי בחו"ל דליכא משום כלאי זרעים ואיבעי לן אי איכא משום הרכבה א"נ מיירי הכא בעכו"ם דאינו מוזהר על כלאי זרעים א"נ ההיא דירק בירק אסור לא ס"ל כר' יאשיה דבעינן במפולת יד והכא איבעי לן אליבא דר' יאשיה ע"ש והרמב"ן ז"ל שם ג"כ הקשה במרכיב ב' מיני דשאים ל"ל משום מרכיב תי"ל משום כלאי זרעים ותי' דבתוספתא איכא פלוגתא אי דשאים אסורין משום כה"כ והכא אזיל כמ"ד דאינן כלאים בכרם וה"נ דאין בהן משום כלאי זרעים ואיבעי לן רק משום הרכבה ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דאיכא ב' מיני מרכיב כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מע"ש ונ"ר הי"ד) חדא שחותך בד ומרכיבו באילן וחדא כשב' אילנות נשארות מחוברין בארץ רק מותח בד מאילן אחד ומרכיבו באילן אחר ע"ש. והנה בזרעים בהרכבת ירק בירק אי איכא ג"כ משום כלאי זרעים נראה דרק אם לא חתך הזרע והרכיבו זה בזה איכא ג"כ משום כלאי זרעים כיון דהזרעים סמוכים זה לזה אבל אם חתך הזרע והרכיבו בזרע אחר מחובר ל"ש בזה משום כלאי זרעים כלל דכלאי זרעים הוא כשיש שם ב' זרעים סמוכים זה לזה וזה שייך רק כשהן מחוברין כל אחד לבדו אז הם ב' זרעים רק שמעורבין אבל בתולש בד ומרכיבו בזרע אחר אין כאן אלא זרע אחד מורכב ול"ש משום כלאי זרעים כלל אלא משום הרכבה ובכה"ג איבעי לן בחולין:

אמרינן (פ"ב מ"ד) נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש כו' ואם רצה גומם עד פחות מטפח ואח"כ משרש וכתב הר"ש ז"ל דגומם סמוך לארץ שלא ישייר טפח. והנה זה דמהני גומם עד פחות מטפח הוא משום דכל שגמם עד פחות מטפח אינו אילן עוד. והנה ספ"ק דשביעית אמרינן אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש דכל פחות מטפח אינו אילן ומה שגדל אח"כ הוי כאילן חדש ואמרינן שם בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דס"ל לראב"י הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה דחשיב כאילן חדש ורבנן סברי עד שיגום מעם הארץ ע"ש וכיון דפחות מטפח אינו אילן עוד מש"ה גומם וזורע וזה דצריך אח"כ לשרש משום דמה שיגדל אח"כ נהי דחשיב כאילן חדש מ"מ אוסר את הזרעים אך קשה דלפ"ז מתני' דלא כרבנן דס"ל עד שיגום עם הארץ וכשהוא גומם עד פחות מטפח פטור מן הערלה דעדיין חשיב אילן. והנה הפה"מ בכלאים שם כתב גומם עד פחות מטפח יכרות השרשים עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח ע"ש היינו דהאי פחות מטפח אינו מעל הארץ אלא נין השרשין בעומק ונראה דקשיתיה דאתיא דלא כרבנן דס"ל דבעינן שיגום מעם הארץ אך בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ו) ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ ה"ז מותר לזרוע ע"ש היינו דמפרש כהר"ש ז"ל דהאי פחות מטפח הוא סמוך לארץ ויש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב לענין ערלה (בפ"י מהל' מע"ש הי"ג) אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה כו' וכתב הכ"מ דהיינו כחכמים דבעינן דוקא שיגום מן הארץ ע"ש א"כ גם לקולא חשיב אילן פחות מטפח וכ"ש לחומרא. והנה הרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ו) דמש"ה גומם עד פחות מטפח דפחות מטפח אינו כרם ע"ש היינו דהוי כילדה פחות מטפח דאינה מקדשת את הזרעים אך קשה הא אמרינן בסוטה (מ"ג) דזהו דוקא בכרם של ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אבל כרם גדול לא והכא מיירי בכל ענין ועוד דהרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ד) דמש"ה ילדה פחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים ודוקא בכרם של ב' כנגד ב' כו' אבל כרם כולו מקדש דהטעם דלא אמרו חכמים ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אלא בזמן שהוא כשאר הכרמים אבל פחות מטפח לא נקרא כרם ע"ש, והנה לפ"ז נראה דעכ"פ מקדש ו"ט כדין גפן יחידי דרק אי"ל דין של ב' כנגד ב' כו' וא"כ איך אפשר לזרוע הא זורע בתוך ו"ט של הגפנים לכן נראה דההיתר של גומם פחות מטפח הוא כיון שאינו רוצה בקיומן של הגפנים ועתיד לשרשן אח"כ כמאן דליתנהו דמיין ואין מקדשין וכיון דעשה מעשה שקצצן עד פחות מטפח גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ועתיד לשרשן והוי ככרם הנטוע על פחות מד"א דס"ל לרבנן דרואין את האמצעים כאילו אינן ואמרינן בירושלמי דמותר להדלותן ע"ג הזרעים דכיון דלעקירה קיימי אין אוסרין ע"ש ואף דל"ד לגמרי לההיא דהתם דהתם מעיקרא נטע ע"מ לעקרן מ"מ הכא שכבר התחיל לקוצצן ג"כ חשיבי כעקורין ואין אוסרין:

אמרינן (ספ"ו) המקיים קוצים בכרם רא"א קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וטעמא דר"א שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן. והנה יש לחקור בטעם הדבר זה דבעינן דוקא דבר שכמותו מקיימין אי משום דבכלאים אינו נאסר אא"כ רוצה בקיומו א"כ בדבר שאין מקיימין כיוצא בו בטלה דעתו ואף אם רוצה בקיומו אינו אוסר ובזה פליגי ר"א ורבנן אי במקום אחד מקיימין כיוצא בו אי מהני אז דעתו שרוצה לקיימן או אזלינן בתר המקום שהוא שם או אפשר דזה דבעינן דבר שכיוצא בו מקיימין הוא משום דכל מין שאין מקיימין כיוצא בו אינו מכלל זרעים המקדשים בכרם. והנה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ד) דעשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים ע"ש ואף דמקיימין אותן לרפואה וע"כ דהנך אינן בכלל זרעים לכלאים וכ"ש היכא דאין מקיימין אותן כלל. הנה בשבת (קמ"ד) גבי סוחטין ברימונים אי אמרינן בטלה דעתו ופשטינן מההיא דר"א דהמקיים קוצים בכרם קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופי' רש"י ז"ל דפשטינן מההיא שכן בערביא מקיימין קוצין כו' אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב ודחינן שם מידי איריא ערביא אחרא הרי בטלה דעתו אצל כ"א וכתב רש"י ז"ל אתרא הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא ע"ד ונראה מזה דהא דבעינן בכלאים שיהיו מקיימין כיוצא בהן הוא משום חשיבות דלכלאים בעינן זרע שי"ל חשיבות. והנה לפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל דעשבים המרים אף שמקיימין אותן לרפואה אין בהם משום כלאים הטעם הוא משום דאינן חשובין וקיום לצורך רפואה אינו מחשיבן. (כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהן הוקדש ע"ש ונראה דקדש לאו דוקא דערב הוא חו"ל ובחו"ל רק אסור באכילה ואינו מקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ח]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) לענין כה"כ הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו אעפ"י שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום כו' ונראה מזה דאי מקיימין אותו רוב העם באותו מקום לרפואה מקדש ובפ"א ה"ד) לענין כלאי זרעים כתב אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהם מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהם משום כלאי זרעים ונראה מזה אף דהכל מקיימין אותן לרפואה ג"כ אין בהן משום כלאי זרעים וכבר עמד בזה הכ"מ ע"ש ונראה דיש חילוק בין כה"כ לכלאי זרעים דכה"כ חמיר טפי דהא לר"א דאסור לקיים קוצים בכרם מ"מ לא שמענו דאסור לקיים קוצים בשדות משום כלאי זרעים דלכלאי זרעים בעינן זרע חשוב טפי. (כתב הר"ן ז"ל פ' ראשית הגז זה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה כו' היינו מזרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש ויש לעיין דרק זרע לוף העליון חשבינן שלהי מס' מעשרות מזרעוני גנה שאין נאכלין והיינו לוף שוטה אבל לוף עצמו אינו כן כדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם].

ה

אמרינן (פ"ב מ"ח) וסומך לבור ולניר ולנפה ולדרך ולגדר שהוא גבוה י"ט ולחריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' כו'. והנה דברים אלו מפסיקין אף לפאה (ובפ"ד מ"ז) אמרינן הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חברו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע כו' ה"א מצטרפות וכתב הר"ש ז"ל דתנן גבי פאה דאין מפסיקין לאילן וה"ה בכלאים דלגבי אילן לא חשיב הפסק ע"ש היינו דאמרינן בפאה דלגבי אילן אינו מפסיק אלא גדר וה"נ לענין כלאים ונראה מזה דכל שמפסיק לענין פאה מפסיק לענין כלאים דההפסקות דכלאים אינן דין בכלאים רק דין בהפסקת זרעים ואילן וטעם הדבר נראה דהנה זה דמפסיקין לפאה אמרינן בירושלמי (רפ"ב דפאה) דכתיב שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה ע"ש היינו דאלו ההפסקות עושין אותה לב' שדות וה"נ בכלאים דכלאים אינו שייך רק כשהן שדה אחת. הנה בפאה (פ"ג מ"ו) אמרינן רא"א קרקע בית רובע חייבת בפאה ואמרינן עלה בירושלמי מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך שנאמר להלן בית רובע אף שדך שנאמר כאן בית רובע וכתב הפ"מ כדתנן (פ"ב דכלאים) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ע"ש ולא יתכן כלל דמה ענין רובע לבית רובע ועוד דהתם רק חושבנא בעלמא דשיעור כלאים הוא אחד מכ"ד ואם הוא חצי סאה שיעורו חצי רובע. והנה זה דאמרינן בירושלמי דשדך האמורה בכלאים בית רובע היינו מה דאמרינן דתבואה בתבואה בית רובע דזה חשיב הפסק לענין כלאים ונראה מהירושלמי דהא דבית רובע חשיב הפסק לענין כלאים הוא משום דזהו שיעור שדה לענין כלאים ומזה יליף ר"א לפאה דשיעור שדה הוא ג"כ, בית רובע ופחות מכאן לא מקרי שדה ופטורה מן הפאה הנה (בפ"ב דכלאים) פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר דעושין כ"ד קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע וזורע בתוכה כל מין שירצה וא"צ להרחיק כלל ורבנן סברי דרק ט' קרחות מותר דצריך להיות בין הזרעים הפסק בית רובע ע"ש ונראה דבהא פליגי כיון דשיעור שדה לענין כלאים הוא בית רובע ס"ל לר"מ כיון דזורע בית רובע ממין אחד א"צ להרחיק ויכול לזרוע אצלו מין אחר כיון דיש שם שיעור שדה ממין אחד אפשר לחושבו לאותו מין לשדה בפ"ע והמין האחר שזרע בצדו כיון שיש בו ג"כ בית רובע אפשר ג"כ לחשבו לשדה בפ"ע דהתורה לא אמרה רק ששדה אחת לא תהא זרועה ב' מינים אבל יותר מכ"ד קרחות לבית סאה אסור לעשות כיון דאין במין אחד שיעור שדה ע"כ ב' מינים יחד חשיבי שדה אחת וזה אסור וס"ל דכלאים לא הוי אא"כ אי אפשר לחשוב ב' המינים אלא לשדה אחת ורבנן ס"ל דאף דבית רובע הוא שיעור שדה ואפשר לחושבו לשדה בפ"ע מ"מ אפשר לחשוב ב' המינין ג"כ לשדה אחת גדולה וכל דאפשר לחשבן לשדה אחת אסור ע"כ צריך שיהיה ביניהון הפסק בית רובע כיון דבית רובע הוא שיעור שדה מפסיק בין הזרעים כיון שיש ביניהם הפסק שדה אי אפשר תו לחושבן לשדה אחת. והנה לענין פאה אי ילפינן מכלאים דשיעור שדה הוא רק בית רובע ופחות מזה לא יתחייב בפאה איכא פלוגתא אבל לענין הפסק בפאה דינו ככלאים דאמרינן אלו מפסיקין לפאה הבור והניר ואמרינן בירושלמי רב אמר הבור והניר שיעורו בית רובע דשיעור בית רובע מפסיק לפאה כמו בכלאים דמפרידן לב' שדות. והנה ר' יוחנן ס"ל התם דשיעורו בג' תלמים של פתיח ע"ש והנה מצינו שיעור זה ג"כ לענין הפסק כלאים בפ"ב מ"ו ע"ש:

כתב בחיד' מהרי"ח (כלאים פ"ב מ"ו) דכלאים קיל מפאה דבכלאים אי איכא במקום אחד הפסק ב' אמות על ב' אמות חשיב הפסק על כולו ובפאה אם היו רק נפרדות באורך ורוחב ד' אמות ואח"כ נתחברו אז נותן פאה אחת מן המקום ששם נתחברו ע"ש ונראה דאין זה משום חומרא דפאה רק בכלאים שהן ב' מינים ובמקום אחד יש הפסק בין אותן המינים אותו ההפסק מתפשט על כל אורך של בין ב' המינים אבל בפאה שהיא מין אחד אם יש במקום אחד הפסק איך שייך להמשיך זה ההפסק דלאיזה מקום תמשיכהו:

והנה זה דאמרינן תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ו' טפחים היינו ו"ט על ו"ט נראה דטעם החילוק בין תבואה לירק הוא דבתבואה שדרכה לזרוע שדה צריך שיהיה שיעור שדה אבל בירק שדרכן לזרוע ערוגות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א דכלאים ה"ט) צריך להיות שיעור ערוגה ושיעור ערוגה הוא ו"ט על ו"ט כדאמרינן בשבת (פ"ז) מנין לערוגה שהיא ו"ט על ו"ט כו' וערוגה הוי בירקות כמו שדה וכתבו התוס' שם דשיעור ערוגה שהיא ו"ט נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומש"ה בירק שיעור ההרחקה הוא ו"ט על ו"ט וכן הוא לענין פאה דשבת וחרדל כיון דדרכן לזרוע ערוגות ערוגות חשיב כל ערוגה כשדה בפ"ע כדאמרינן בפאה (פ"ג מ"ב):

וכן מצינו היתר בירקות שערוגה שהיא וע"ו זורעין בתוכה ה' זרעונים ואמרינן בכלאים (פ"ג מ"ב) ובפסחים (ל"ט) דדוקא ירקות אבל זרעים לא וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד ה"ט) הטעם דמיני ירקות שאין דרך בנ"א לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו ה' מינים בתוך ערוגה אחת שהיא ו"ט על ו"ט כו' והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"א ה"ט) דהחילוק בין מיני זרעים למיני ירקות דזרעים היינו אותן שדרך בנ"א לזרוע מהן שדות וירקות היינו אותן שדרך בנ"א לזרוע מהם ערוגות ערוגות קטנות כו' וכ"כ בפה"מ (פ"ג מ"ב) על ההיא דכל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה כו' ז"ל הירקות יזרעו מהם מעט וע"כ הם נזרעות ערוגות ערוגות ומיני זרעים שיזרעו מהם שדה גדולה כו' היינו דהקולא של ירקות לענין היתר ערוגה הוא משום דאין נזרעות שדה כ"א ערוגות והנה כמו כן זהו הקולא של ירקות לגבי שאר זרעים שהירקות הרחקתן רק ו"ט ולא בית רובע משום דדרך לזורען ערוגות דשאר זרעים כיון שדרכן לזרוע שדה צריך להרחיק שיעור שדה וירקות שדרכן לזרוע ערוגה צריך להרחיק רק שיעור ערוגה. אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) דכמו בירקות דנזרעין ה' מינים בערוגה ה"נ בתבואה נזרעין ה' מיני תבואה בבית רובע ע"ש ומשום דבית רובע שהיא שיעור שדה הוא בתבואה כמו ערוגה בירקות והנה זה דה' מיני ירקות נזרעין בערוגה וע"ו אע"ג דירק בירק צריך הרחקה ו"ט כתב הר"ש ז"ל דהיכא דזרוע מכל אחד רק מעט לא בעי הרחקה כולי האי ע"ש וזה הקולא איכא גם בתבואה רק בית רובע של תבואה הוא במקום ערוגה בירקות

אמרינן דתבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ו"ט ובשאר זרעים אם הם בכלל תבואה או בכלל ירק כתב המ"ר שהן בכלל ירק אך אינו נראה כן דהא אמרינן בירושלמי דמותר להקריח בית רובע ולזרוע בתוכה ה' מיני תבואה ובתבואה עצמה ליכא רק ג' מינים שהם כלאים זה בזה כדאמרינן בריש כלאים וע"כ שאר זרעים בכלל תבואה ושוין הן לשיעור של בית רובע והטעם דשאר זרעים ג"כ דרכן לזרוע מהן שדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א ה"ט:

והנה כל שיעורים אלו הן רק לאיסורא אבל ללקות אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ט) דאינו חייב עד שיהיו וע"ו מוקרחין בתוך שדה תבואה או מוקפין גדר ע"ש דללקות אף בתבואה כל שיש שם וע"ו שהוא שיעור ערוגה ואפשר לחשוב המין האחד לערוגה בפ"ע שהוא שיעור שדה בפ"ע לשום דבר אין לוקין ואף אי אין שם וע"ו רק לא מוקפות בהמין השני מכל צד נהי דשיעור ערוגה הוא וע"ו ולא פחות מ"מ לצרף לשיעור ערוגה א"צ דוקא בהמין השני ואפשר להשלימו מהצד הפנוי אבל אי מוקפות מהמין השני מכל צד אי אפשר להשלים לשיעור ערוגה אלא בהמין השני וע"כ הם ב' מינים בערוגה אחת א"נ מוקפות גדר דהגדר מחברן לאחת וא"א לחשבן לשתים דללקות הוא רק באופן דע"כ אי אפשר לחשוב ב' המינים רק לערוגה אחת וזה דאמרינן עד שיהו וע"ו מוקרחות בתוך שדה של תבואה ע"כ מעט פחות מוע"ו דוע"ו הוא שיעור המתיר וכן מוכח מדאמרינן שם לקמן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות וע"ו כן ר"י אמר באיסור וע"ו ללקות טפח ע"ש והאי טפח ע"כ פחות מטפח דהא ס"ל לר"י דטפח הוי הפסק וע"כ ה"ק דלענין מלקות שיעור המתיר הוא טפח וכן לרבנן וע"ו א"נ משום דאמות של כלאים שוחקות והכא במצומצמות וכמ"ש תוס' שבת פ"ה]:

והנה השנו"א דרך אחרת י"ל משאר המפרשים ז"ל בכלאי זרעים שכתב בפ"ב מ"ו הכלל בזה שא"צ שום הרחק כלל בזרעים רק משום ערבוב צריך שיהי' שיעור כעין שדה מכל מין דהיינו בתבואה בית רובע ובירק ו"ט וכל אחד לפי שיעוריה הוא נחשב לשדה בפ"ע ע"ש והטעם כמ"ש דאין איסור כלאים אלא היכא שהם שדה אחת וכל היכא דאפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע שיש שם שיעור שדה מותר ולשיטות הפוסקים ז"ל דכל השיעורים הללו הם לענין הרחקה דצריך בין תבואה לתבואה הפסק בית רובע ובירק הפסק של ו"ט הוא כמ"ש דס"ל דאף אם אפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע ג"כ אסור כיון דאפשר לחשוב ג"כ ב' המינים לשדה אחת ואינו מותר רק אם יש שם הפסק כשיעור שדה דאז אין לחשוב ב' המינים לשדה אחת אך כ"ז רק לרבנן אבל לר"מ ודאי כל שאפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע מותר וכמ"ש:

כתב השנו"א שם מ"י על ההיא כל שהוא בתוך רובע עולה במדת בית רובע אכילת הגפן כו' ז"ל תבואה בתבואה שהשיעור בית רובע אם בור סמוך לשדה שיכול לזרוע בתוך הבור בית רובע אז נחשב הבית רובע כשדה בפ"ע ואין כאן ערבוב והייתי אומר דוקא צריך לזרוע את הכל קמ"ל במתני' דכל שהוא בתוך בית רובע אף שא"י לזרוע המקום מ"מ עולה לבית רובע דהכלל אף שאינו זורע אלא גרעין אחד בתוך בית רובע שפיר דמי ע"ש והנה לפ"ז אופן האיסור אינו כל שאין במין אחד בית רובע רק בעינן ג"כ שלא יהא מקום בור סמוך לו שיצטרף עמו לבית רובע ורק היכא שיש שם מין אחד פחות מבית רובע ושאר המקום זרוע במין אחר זהו אסור. והנה יש לעיין דאמרינן שלהי פ"ק הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים ואמאי אסור דהא הכא מיירי שאין זרעים אחרים דהא בהנך לחוד הוי כלאים וכיון דהבור עולה לחשבון בית רובע א"כ מקום הפנוי שאצל החטה יעלה לה לבית רובע והפנוי אצל השעורה יעלה להשעורה לבית רובע כיון דא"צ לזרוע בבית רובע רק גרעין אחד והוי כמו בית רובע חטים אצל בית רובע שעורים דשרי ואין לומר כל שזרען במפולת יד לא מהני הרחקה דהא אמרינן בירושלמי שהביא השנו"א ספ"א בפלוגתא דר"י ור"ל בזורע ב' מינים בבקעה או בחורבה או ב' מינים וחלקן הרוח ר"י אומר פטור רשב"ל אומר חייב דרשב"ל אזיל בתר עקירה ואף שנתפזרו אח"כ חייב ור"י אזיל בתר הנחה ואמרינן שם ומודה רשב"ל בזורע ע"מ לחלק הרוח שהוא פטור ע"ש אלמא אף דזורע במפולת יד כל שזורע ע"מ שיחלקו אח"כ פטור וקשה הא לעולם אפילו נפלו זה אצל זה ג"כ הן מוחלקין כיון שהוא בבקעה או בחורבה שאין שם זרע אחר הוי כבית רובע חטים אצל בית רובע שעורים ונראה דזה דשרי כשנזרע רק גרעין אחד בבית רובע הוא רק במין אחד שרינן זה אבל המין השני צריך להיות כל הבית רובע זרוע אבל לא שרינן כשהשני מינים זרועים רק גרעין אחד בבית רובע והנה לפי' השנו"א אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי דזה דר' יהודה לא מחייב בזורע חטה ושעורה אלא עד שיהיו ב' חטים ושעורה כו' משום דהוי כראש תור וראש תור מתיר בחורבה ע"ש והנה אי ראש תור מתיר בחורבה הוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי (פ"ב מ"ה) ויש לעיין הא אמרינן במתני' (פ"ב מ"ז) טעם של ראש תור מפני שנראה כסוף שדהו א"כ כל שהוא בחורבה ואין שם אלא ראש תור זה בלבד מה שייך שהוא סוף שדהו ולפי פי' השנו"א אתי שפיר כיון דא"צ לזרוע אלא קלח אחד בתוך בית רובע וחשיב כאילו כולה זרועה מאותו המין וחשיב כשדה בפ"ע א"כ ה"נ ראש תור הבא מחורבה כיון דראש תור שייך להשדה הסמוכה דהא אמרינן דראש תור הוי כסוף שדהו זה דשאר השדה אינה זרועה לא איכפת לן דא"צ לזרוע רק גרעין אחד בכל הבית רובע וחשיב הכל כשדה אחת ולר"י דאמר אין ראש תור מתיר בחורבה הטעם כמו דאמרינן בשבת פ"ה למ"ד אין ראש תור בערוגה וכתב רש"י ז"ל דלא הוי היכר דלא חשיבא כל חדא באפי נפשיה ע"ש וה"נ נהי דכל החורבה חשיבא נמי כמו שדה מ"מ לראש תור בעינן היכרא וכיון דאינה זרועה ליכא היכרא:

והנה שיטת השנו"א דלא בעינן שיהא כל הבית רובע זרוע ואם רק מקצתו זרוע והשאר פנוי עולה לבית רובע לשיטתיה ע"כ צריך לפרש כן כיון דס"ל דא"צ הרחקה כלל בין הזרעים רק שיהא זרוע מכל מין שיעור שדה דהיינו בית רובע א"כ איך משכחת לה שיהא מותר הא אי אפשר לזרוע כל הבית רובע בב"א וכשזרע מקצת הבית רובע כבר עבר על כלאים כיון דליכא הרחקה וגם עדיין אינו זרוע המין שיעור בית רובע וזה שדעתו להוסיף ודאי אינו כלום וע"כ כיון דאיכא מקום פנוי עולה לבית רובע אף דאינו זרוע:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ב מ"י) גבי תבואה בתבואה בית רובע כו' ובלבד שלא יהא מוקף מד' רוחות דלא מהני הרחקה וכתב ע"ז המ"ר אין לומר דלא מהני הרחקה כלל אפי' טובא דמי חמור מקרחת הכרם אלא דבעי טפי מבית רובע וצ"ע בכמה שיעורו ע"ש אך נראה דל"ד לכלאי הכרם דהתם בשם כרם תלי רחמנא כמ"ש התוס' בעירובין (צ"ב) וקרחת הכרם כל שיש שם שיעור השנוי במשנה אין שם כרם על המקום הפנוי ומותר להביא שם זרע אבל בכלאי זרעים ל"ש זה ושם השאלה היא רק אי חשיב שדה אחת או ב' שדות ומהני זה שמקיף מד' רוחות למחשב כשדה אחת אבל בכה"כ אין השאלה אי חשיב כרם אחד או ב' כרמים רק אי חשיב אותו המקום כרם כלל וכל שהקרחת י"ל שיעור השנוי שם אין שם כרם עליו ולא מהני הקפה לזה:

אמרינן (כלאים פ"ב מ"ח) סומכין לבור ולניר ולגפה ולדרך כו' והיינו לדרך היחיד וכתב התי"ט דלא תני הכא שביל הרבים שביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן ב' פאות והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע ב' מינים ותרוייהו לחומרא ע"ש וזה דדרך היחיד מפסיק לכלאים ע"כ צ"ל דדרך היחיד חשיב להפסיק טפי משביל הרבים אך אינו נראה כן דעת התוס' ב"ב (נ"ה ע"ב) שהקשו דלא לתני גבי פאה שביל הרבים דבעינן קבוע ואנא ידענא מדתנן דרך היחיד דאי לא בעינן קבוע לא לתני דרך היחיד אלא לתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי כו' ותי' דאי לאו דתני תרוייהו לא הוי ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים ע"ש ואמאי הא חזינן גבי כלאים דדרך היחיד מפסיק ושביל הרבים אינו מפסיק אלמא דדרך היחיד חשיב להפסיק טפי:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"י) היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה ירק אחר כו' מרחיק בין השדות ו"ט על ו"ט כו' ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אין דברים הללו אמורים אלא לדעת ר"י אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו"ט וכתב הכ"מ דזה דבעינן בית רובע הוא תבואה בתבואה והכא ירק בירק וס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י ורבנן לא פליגי מדאמרינן בירושלמי דר' זעירה יליף הדה דר"י מדרבנן כמא דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות וע"ו כן ר"י אמר באיסור וע"ו ללקות טפח והיינו דרבנן איירי בתבואה ור"י איירי בירק ולא פליגי ע"ש. והנה בירושלמי (פ"ג ה"ג) אמרינן מ"ט דר"י והשקית ברגלך כגן הירק וכמה היא שיעורה של פרסה טפח וכן אמרינן בשבת (פ"ה) וכתב רש"י ז"ל שם והשקית ברגלך להטעין על כתפך מים ולהלוך ברגלך סביבותיה להשקותה ל"ל למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא ע"ש ונראה הטעם דחשיב הפסק טפח הוא משום דהולכין שם להשקותה והוי כמו דרך היחיד דמפסיק בכלאים וזה רק בירק דגדל על כל מים ומהלכין להשקותה אבל בתבואה ל"ש זה ולא חשיב הפסק טפח דהא ר"י מוכיח מקרא רק דמקום מהלך להשקותה הוא כשיעור רגל שהוא טפח כמ"ש רש"י ז"ל אבל זה דחשיב הפסק בין הזרעים לא יליף לה כלל דזהו ממילא דהוי כמו דרך היחיד דמפסיק ואף דדרך היחיד הוא ד"א זהו רק לאיסור אבל ללקות כל דרך מפסיק:

בירושלמי (פ"ב ה"ו) שקלינן וטרינן אי גדר זרוע מציל את הזרעים היינו אי מותר לסמוך לו ב' מינים ע"ש ויש לעיין תי"ל דצריך הרחקה מהזרעים של הגדר עצמו ואם הוא ממין אחד של אלו ב' המינים הרי צריך המין השני להרחיק מן הגדר כשיעור ההרחקה. והנה אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ו) הלפת עם הצנון אינן כלאים זע"ז מפני שפריהן שוין והלפת עם הנפוס אינם כלאים מפני שהעלין שלהן שוין אבל צנון עם הנפוס כלאים זה בזה ע"ש א"כ משכחת לה שזרע על הגדר לפת ומשני הצדדין סומך צנון ונפוס דבשביל הזרעים שעל הגדר א"צ להרחיק דלפת אינו כלאים עם שתיהן ואיבעיא לן רק אי גדר זרוע מציל על הזרעים אך נראה דאצ"ל דמיירי בכה"ג רק דמן הזרעים שעל הגדר עצמו א"צ להרחיק דאמרינן ר"פ ערוגה היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול ואחד באמצע ומקשינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דיזרע ג' על כל גבול וה' באמצע כשאר ערוגה דזורעין בתוכה ה' מינים ואמרינן תפתר שהגבולין ממעטין ופי' הר"ש ז"ל שם היינו דצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין והביא ע"ז מהירושלמי ר"י אמר ר"ז ור"א תרויהון בשם ר' יוחנן חד אמר סומכין לגדר ואין סומכין לגבול כו' ע"ש והיינו זה דאין סומכין לגבול הוא דצריך להרחיק מהזרעים שנזרע על הגבול א"כ דכוותה סומכין לגדר דא"צ להרחיק מזרעים הנזרעים על הגדר וא"כ איבעי לן רק אם גדר זרוע מפסיק בין הזרעים שבצדדין [וזה דאיבעי לן אי גדר זרוע מציל על הזרעים נראה משום דדמי לשער כותש דאינו מפסיק אך ל"ד לגמרי דהתם הענפים של הצדדין עולין על הגדר והכא על הגדר זרעים אחרים ומש"ה איבעי לן דאפשר כיון דעכ"פ יש זרע על הגדר כמו בהצדדין מבטלין ממנו תורת גדר ואינו מפסיק]:

אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) היה שם סלע ארוכה עשרה ורחבה ד' מותר לסמוך לה לב' רוחותיה כו' היינו כיון דארוכה י' א"צ להיות גובהה י' כמ"ש המפרשים ז"ל שם והנה לענין שבת לא שמעינן דאם ארכו י' לא בעינן גבהו י' וצ"ל דכלאים שאני דיש חילוק לענין מחיצות בין שבת לכלאים כדאמרינן בעירובין (י"א) אך יש לעיין למה צריך שיהא רוחב ד' והאי רוחב ד' ע"כ הוא בעביו דהא ארכו י' ולא מצינו לענין מחיצות שיעור לעביו של מחיצה ואפשר דהכא אינו מדין מחיצה כלל רק הוי כשאר דברים המפסיקים וכמו דרך היחיד וה"נ סלע שארכו י' ד' ואשכחן נמי סלע דמפסיק לענין פאה דאמרינן בירושלמי פאה (פ"ב ה"ב) היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו לצד זה מפסיק כו' היינו דאם גבוה רק כ"כ דצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד זה מפסיק וזה דצריך להיות הסלע ע"פ כל השדה הכא בכלאים ע"כ ג"כ מיירי שסומך הזרעים רק משני צדי הסלע דבמקום דליכא הפסק ודאי אסור לזרוע ב' מינים א"כ הסלע הוא ע"פ כל השדה ואשמעינן כאן דאף שהוא כנגד כל השדה בעי ארכו י' ורחבו ד' ואפשר דאף לענין פאה כן:

כתב הגר"א ז"ל בביאורו לפ' ערוגה דערוגה שהיא וע"ו זורעין בתוכה ה' זרעונים היינו שהיא וע"ו וכל שהוא דוע"ו היינו חוץ מגבולותיה ויכול למלאות כל וע"ו מין אחד ולזרוע הכ"ש מינים אחרים דא"צ הרחקה וכתב דמש"ה אמרינן במתני' דרק מיני ירקות נזרעין בערוגה אבל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה דשיעור ו"ט הוא רק בירק ע"ש הנה אמרינן שם במתני' דחרדל מין זרעים ואין נזרעים בערוגה והיינו דחרדל אין שיעורה ו"ט כ"א בית רובע כזרעים ואע"ג דהחילוק בין ירק לזרעים הוא משום דירק דרכו לזרוע ערוגות ואמרינן בפאה דהזורע חרדל בג' מקומות דנותן פאה לכל או"א משום דדרכו לזרוע ערוגות ערוגות כל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע הנה התי"ט כתב על ההיא דכל מין זרעים אין זורעין בערוגה פי' הרע"ב שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא בפ"ב מ"ט כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה ע"ש וזה דאמרינן בירושלמי פאה בחרדל שדרכה לזרוע ערוגות ערוגות ע"כ אתי רק לאפוקי שאין דרכו לזרוע שדה גדולה דחרדל נפקא מתורת זרעים ונפקא מתורת ירקות שאין דרכו לזרוע שדה גדולה אך יותר מערוגה ונראה דלענין פאה הוא לחומרא כיון דאין רגילות לזרוע שדה גדולה שיעורה בערוגה דכל ערוגה חשיב כשדה בפ"ע ומניח פאה לכל או"א ולענין כלאים הוא לחומרא כיון דדרכה לזרוע יותר מערוגה שיעורה בשדה שהיא בית רובע דליכא שיעורים אחרים חוץ משיעור ערוגה ושיעור שדה והנה כה"ג כתב התי"ט פ"ב דאין נחל ושלולית מפסיקין לכלאים אף דמפסיקין לפאה דהכא לחומרא והכא לחומרא ע"ש:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה