אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש

סימן נט - שביעית

א

גרסינן בר"ה (י"ג ע"ב) אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה כו' אך הרמב"ם ז"ל ריש הל' מע"ש כתב וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אעפ"י שנגמרו ונאספו אח"כ כו' מתעשרין לשעבר ע"ש היינו דאזלינן באילנות בתר עונת המעשרות ולא בתר חנטה וכ"כ בהל' שמטה (פ"ד ה"ט) לענין שביעית בא' בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה ה"א מותרין ע"ש וכתב המהר"י קורקוס ז"ל בחידושיו ריש הל' מע"ש דכן הדעת נותן דכיון דנתחייבו במעשר בשלישית למה יעשרו מעשר שנה שניה ודאי דראוי ללכת אחר עונת המעשרות לענין סדר השנים ע"ש היינו דצריך לילך למעשר בתר שעת החלות של דין מעשר:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דאף לענין שביעית אזלינן בתר עונת המעשרות נראה דאף חלות דיני שביעית על הפירות הוא ג"כ בשעת עונת המעשרות וראיה לזה מהא דאמרינן במעשרות (פ"ה מ"ג) לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שא"נ על המעשרות ולא בשביעית למי שחשוד על השביעית ע"ש ומה תלוי שביעית בעונת המעשרות ובפה"מ כתב שם וכן אמרו ושאר כל פירות האילן כעונתם למעשרות כן עונתם לשביעית ע"ש והיינו דחלות קדושת שביעית הוא בשעת עונת המעשרות וכן הביא המלאכת שלמה שם דבשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע"ש. והנה זה דאסור בהפסד קודם דהא אמרינן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית החרובין משישלשלו כו' צ"ל דלענין הפסד נידונין ע"ש סופן דמפסידן שלא יבואו לעונת המעשרות וזה אסור בשביעית דהא הפגין כשהם עתה אינו מפסיד במה שקוצצן רק שגורם שלא יגדלו עוד וזה ג"כ אסור וע"ז חל האיסור תכף כשנעשו פרי אבל קדושת שביעית אין להם אלא משבאו לעונת המעשרות:

והנה זה שפסק הרמב"ם ז"ל שלא כדברי הש"ס דאמרינן אילן בתר חנטה נראה דפסק כהירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) דאמרינן שם ר"י ורשב"ל כו' הביא שליש קודם ט"ו בשבט מתעשר לשעבר אחר ט"ו בשבט מתעשר לבא ע"ש היינו דאזלינן באילנות בתר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות:

והנה לענין ערלה ורבעי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"י) דהנוטע אילן בט"ו באב משנה עשירית ה"ה בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג וכ"מ שיוציא האילן בתוך זמן זה ה"ה ערלה אעפ"י שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי וכ"מ שיוציא בתוך זמן זה ה"ה רבעי ע"ש וכאן לא כתב הרמב"ם ז"ל דאזלינן בתר עונת המעשרות רק כל מה שיוציא בתוך זמן האיסור הוא אסור. ונראה דהכא מודה הרמב"ם ז"ל דאזלינן בתר חנטה וכדעת רש"י ז"ל ותוס' בר"ה דכל שחנט קודם ט"ו בשבט הוא ערלה ומשום דל"ש עונת המעשרות לענין ערלה ורבעי דדין ערלה חל אף על הפגים וכדאמרינן דהמעמיד בשרף הפגים אסור וכן רבעי כדאמרינן בירושלמי שלהי פ"א דערלה דפגין של רבעי טעונין קבורה וז"ש הרמב"ם ז"ל דכל מה שיוציא האילן בתוך הזמן ה"ה ערלה הוא משום דיציאה זהו שיעור של פרי באילנות כדאמרינן בפסחים (נ"ב) בפלוגתא דר"י ורבנן אי סמדר הוי פרי דמודים חכמים לר"י בשאר אילנות ומייתינן שם ברייתא דשאר אילנות משיוציאו חשוב פרי ע"ש ולערלה אזלינן בסדר השנים כשנעשין פרי דאז הוא חלות איסור ערלה:

הנה זה דבסדר השנים אזלינן בתר שעת חלות הדינים לענין זה חזינן נמי בירושלמי חלה (פ"א ה"ג) דהנה חלה ג"כ אין מפרישין מן החדש על הישן ואמרינן שם איזה חדש וישן שבחלה ב' שדות אחת הביאה שליש ואחת פחות משליש לחלה אחת למעשרות שתים דחלה כיון דקודם הבאת שליש ג"כ חייבת בחלה לחלה חשיבי של שנה אחת אף דזו הביאה שליש לפני ר"ה וזו הביאה שליש לאחר ר"ה כיון דפחות משליש הביאו שתיהן לפני ר"ה ולמעשרות חשיבי של ב' שנים. עוד אמרינן שם אחת פחות משליש ואחת עשבים לחלה שתים ולמעשרות אחת ומשום דעשבים ל"ש בהו חלה ואם אחת הביאה רק עשבים לפני ר"ה ואחת הביאה פחות משליש דשייך בה חלה לחלה חשיבי של ב' שנים ולמעשרות כיון ששניהם הביאו שליש אחר ר"ה חשיבי של שנה אחת ע"ש ומוכח דבכ"ד אזלינן בסדר השנים בתר שעה הראויה לאותה דבר ומש"ה לערלה אזלינן בתר הוצאת הפרי דאז חלות דיני ערלה:

הנה בפ"ב מהל' בכורים ה"ז כתב הרמב"ם ז"ל אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש כיצד לא יביא מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו ע"ש היינו דלבכורים אזלינן בתר חנטה וטעם הדבר הוא ג"כ משום דלהפרשת בכורים לא בעינן עונת המעשרות וראוין משעת חנטה כדאמרינן בירושלמי רפ"ג דבכורים הבאתי ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' בכורים הט"ו) המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ממנה בכורים מה"ת שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אעפ"י שבכרו ברשות העכו"ם ע"ש היינו דביכור לבכורים הוי כמו הבאת שליש ביד עכו"ם למעשרות דאם היה קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה הבאת שליש ביד עכו"ם פוטר ממעשר וה"נ ביכור ביד עכו"ם רק דאינה נפקעת בקנין עכו"ם ומש"ה חייבת וביכור הוא שיעור של פגים וכדאמרינן רפ"ג דבכורים כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר כו' ואמרינן עלה בירושלמי משום דכתיב הנה הבאתי כו' בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ואף דלענין פטור עכו"ם לכל השיטות אזלינן אף באילנות רק אחר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות ולא אחר חנטה לבכורים שיעור של פגין הוא כהבאת שליש למעשרות לכ"ד:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א דמע"ש ה"ג) והחרובין אעפ"י שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא הואיל ומתעשרות מד"ס יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם כו' ע"ש. והנה כאן תלה הרמב"ם ז"ל בחנטה ולא בעונת המעשרות ולא כתב אעפ"י שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט ונראה דבחרובי צלמונה עונת המעשרות שלהן הוא בשעת חנטה דכל הפירות בשעת חנטה שהוא שיעור של פגים הן ראוין קצת לאכילה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שביעית (פ"ד מ"ז) על הא דאמרינן מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה כו' וכן כיוצא בהם וכתב בפה"מ ומנהג כמו כן לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו ועודנו קשה מעט על דרך שיזדמן להם ובשביל זה אמר יאכל הפגים משיזריחו כו' וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות כשהזריחו פניהם וזו היא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי ע"ש רק לעונת המעשרות בעינן שיהא אוכל גמור כמה שהביא הר"ש ז"ל רפ"א דמעשרות על ההיא דכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל כהדא דתני מאימתי כל הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו ע"ש היינו דקודם עונת המעשרות אינו אוכל להתחייב במעשרות דבעינן אוכל גמור אך חרובי צלמונה דלעולם אין ראוין רק קצת לאכילה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין ראוין למאכל רוב האדם ומש"ה פטורין במעשרות מה"ת משום דלמעשרות בעינן אוכל גמור אך כשחייבו רבנן הנך במעשרות משעת חנטה חייבות במעשרות דאז ראויין קצת לאכילה ואין חילוק בהם בין שעת חנטה לאח"כ דלעולם אין ראוין רק קצת לאכילה:

הנה להרמב"ם ז"ל דאזלינן בסדר השנים בתר עונת המעשרות יש לעיין אמאי ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות דהתוס' כתבו הטעם משום דאם חנטו קודם ט"ו בשבט גדלין על מי שנה שעברה היינו קודם ר"ה ורש"י ז"ל כתב משום דט"ו בשבט הוא' זמן חנטה וב' הטעמים אלו הן בירושלמי אך זה שייך רק בחנטה ולא בעונת המעשרות שהוא הבאת שליש וכיון דלא אזלינן באילן בתר חנטה מה הוא שייך לט"ו בשבט ואף דאתרוג אזלינן בתר לקיטה ומ"מ אמרינן בר"ה (ט"ו ע"א) דר"ה שלו הוא ט"ו בשבט התם הוא משום דלא נפיק מתורת שאר אילנות דר"ה שלהם ט"ו בשבט וכמ"ש התוס' ריש קדושין דמש"ה אתרוג שוה לאילן לשביעית ואף דגדל על כל מים משום דלא נפיק מתורת שאר אילנות וכן הטעם לר"א דאתרוג שוה לאילן לכ"ד ע"ש וה"נ לא נפיק מתורת שאר אילן לר"ה שלו אבל להרמב"ם ז"ל דבכל אילנות אזלינן בתר עונת המעשרות יש לעיין אמאי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות (כתב הריטב"א ז"ל (ר"ה י"ב) דמש"ה הלכו באילן אחר חנטה ובתבואה אחר שליש דאילן כשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפירות לכלל שלמות ועוד נראה כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה לפיכך קבעו לה תשרי ע"ש. והנה עמ"ש שהאילן א"צ רק לרוב גשמי שנה עד שבט יש לעיין דהא אמרינן פ"ג דתענית מתריעין על האילנות בפרס הפסח וכתב הריטב"א ז"ל דאם יחסרו להם הגשמים באותה שעה ילקו לגמרי וכתב דמיירי שירדו גשמים ברביעה לצמחים ולאילנות אך כשיגיע פרס הפסח הם צריכים לרביעה אחרת ואם לא ירדו מתריעין מיד ע"ש ומוכח מזה דאין האילנות מסתפקים בהגשמים עד שבט]:

הנה המהר"י קורקוס כתב שם על הרמב"ם ז"ל שפסק דאזלינן באילנות בתר עונת המעשרות ואף דאמרינן בגמרא דאילן בתר חנטה משום דחצטה זהו עונת המעשרות והביא לזה דברי רש"י ז"ל בשיר השירים התאנה חנטה פגיה הגיע זמן בכורים ליקרב שתכנסו לארץ ע"ש אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) מצאת העלין ועד הפגין נ' יום מן הפגים ועד שיתין הנובלות נ' יום מן שיתין הנובלות ועד התאנים נ' יום כו' לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה אמר ר"י מונה ק' יום למפרע ע"ש היינו דחנטה הוא שיעור פגין ופגין הן קודם עונת המעשרות כדמוכח מההוא דשביעית (פ"ד מ"ז) מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות וכן מההיא דעוקצין (פ"ג מ"ו) דאמרינן הפגין והבוסר ר"ע מטמא ט"א ריב"נ אומר משיגיעו לעונת המעשרות ע"ש. עוד אמרינן ספ"ד דשביעית מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית כו' בה"א החרובין משישלשלו והגפנים משיגריעו כו' וכן האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקצצו כו' ואמרינן עלה בירושלמי דחרובין שלשולן זהו חנטן ע"ש ומוכח דחנטה אינה עונת המעשרות דמשהגיעו לעונת המעשר מותר לקוצצן דעונת המעשרות של חרובין אמרינן ריש מעשרות החרובין משינקדו ומה שהביא מרש"י ז"ל שיר השירים התאנה חנטה פגיה הגיע זמן בכורים ליקרב כו' הוא משום דביכורים בשעת הפרשה אפילו פגים כדאמרינן בירושלמי ומדברי רש"י ז"ל (ב"ק נ"ט) נראה דחנטה הוא שיעור פחות עוד יותר מסמדר שכתב על ההיא דלולבי גפנים האשכלות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים ע"ש היינו דחנטה הוא שיעור לולבין ובגמרא אמרינן שם דלולבין הוא פחות מסמדר ע"ש:

והנה מפה"מ שביעית (פ"ד מ"ז) נראה להפך דשיעור עונת המעשרות הוא שיעור פגין שכתב שם על הא דאמרינן מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם וזו הוא סברא כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע חייב במעשרות ר"ל כשיזריחו הפגים אז יהיו באין לעונת המעשרות ע"ש היינו דשיעור עונת המעשרות הוא פגין והנה לפ"ז כשיגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול רק בשדה ולהכניס לביתו צריכים להגיע לתכלית בישולם וז"ש ביחלו כונס לתוך ביתו היינו תכלית בישולם ולכאורה קשה הא אמרינן במעשרות (פ"א מ"ב) דעונת המעשרות התאנים משיבחילו אך זה יובן ממ"ש בפה"מ מעשרות שם שכתב משיבחילו משיתחילו להתבשל כו' ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל ע"ש והנה בעונת המעשרות קתני משיבחילו היינו משיתחילו להתבשל אבל בשביעית לא קתני משיבחילו אלא ביחלו כונס לתוך ביתו והיינו גמר הבישול אבל בפסקיו לא ס"ל כן שכתב בפ"ה דשמטה הט"ז ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה כו' הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות ע"ש היינו משהגיעו לעונת המעשרות מותר להכניס לביתו ופגין ע"כ הוא קודם עונת המעשרות:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד דשמטה הט"ז) בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר ג' שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה של שמינית כו' היינו דאזלינן בבנות שוח בתר עונת המעשרות ובפה"מ שביעית רפ"ה על הא דאמרינן בנות שוח שביעית שלהן שנייה כתב ז"ל שאפשר להיות דינם דין פירות שביעית בשנה שנייה מן השבוע וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית והן עושות פרי לג' שנים ונגמר פרים בשנה שנייה מן השבוע שהיא שלישית לתחילת שנת השמטה שהתחילו להנץ בו כו' היינו דאזלינן בתר הנצה ועמד בזה המהר"י קורקוס ז"ל בפ"ד דשמטה וכתב משום דהרמב"ם ז"ל ס"ל דחנטה הוא שיעור עונת המעשרות ע"ש וקשה הא הנצה הוא קודם חנטה כדאמרינן במנחות (ס"ט) שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא דהנצה הוא קודם חנטה ועיין ברש"י ז"ל שם א"כ אפילו אי חנטה הוא עונת המעשרות איך אזלינן בתר הנצה וע"כ דבריו בפה"מ שם אין עולין כדבריו בפסקיו ודברי הפה"מ שם מרפסין איגרי איך אשכחן דאזלינן באילן בתר הנצה:

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ בכורים (פ"ב מ"ו) על ההיא דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך א' שוה לאילן כו' ובשביעית כו' וז"ל ואמרם לשביעית כו' והוא שאם נגמר פרי האתרוג בשנה השביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אעפ"י שנלקטה בשנה השמינית ע"ש וכאן פירש דבאילן אזלינן בתר גמר פרי וזהו ג"כ קשה דאיך שמענו דאזלינן באילן בתר גמר פרי:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות וכתב המהר"י קורקוס ז"ל דהוי סברא דאזלינן בסדר השנים בתר חלות דיני מעשרות נראה דאף זה דאזלינן בירק בתר לקיטה ולהרמב"ם ז"ל הוא בתר לקיטה ממש ולא בתר גמר פרי הוא ג"כ משום דהוי גבול לענין מעשרות דקודם לקיטה אינה ראויה למעשרות וכן לדיני שביעית וכשמגיעים לעונת המעשרות הם ראוים למעשרות ולשביעית אם יתלשו אבל ראוין ממש למעשר ולשביעית הוא כשיתלשו ומש"ה הוי לקיטה ג"כ גבול למעשרות ולשביעית ויש דברים שהולכין בהם בתר גבול של עונת המעשרות ויש אחר גבול של לקיטה ובפירות האילן אזלינן בתר גבול של עונת המעשרות ובחרובין שהן מדרבנן הלכו חכמים בתר לקיטה אך כל הגבולים הם חלות של הדינים הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"ח) ישראל שלקח בסוריא שדה מן העכו"ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעכו"ם מאחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה ה"ז חייב בתרומות ומעשרות שהרי נתחייבה ביד ישראל והכ"מ תמה על הרמב"ם ז"ל למה צריך שיקח ישראל פעם שנייה והביא שם בשם המהר"י קורקוס ז"ל שר"ל שכוונת הרמב"ם ז"ל הוא רק שיהיה המירוח ביד ישראל אך לא בעינן שיקח הישראל עם הקרקע אך הביא שם הכ"מ שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה דחייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל אלמא שצריך שיקנה עם הקרקע ע"ש. והנה שיטת הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש בפה"מ חלה (פ"ד מ"ז) גבי ישראל שהיו אריסין לעכו"ם בסוריא כו' ז"ל כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מא"י וכבר ביארנו במס' דמאי שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ומאחוזתו כו' ע"ש היינו דבסוריא בעינן שתהא הלקיטה מקרקע שלו ומש"ה בעינן שיקח אותם ישראל עם הקרקע קודם לקיטה. והנה בזה פחותה סוריא מא"י כמ"ש בפה"מ מעשרות (פ"ה מ"ה) ובדמאי (פ"ו מי"א) ע"ש ונראה הטעם דצריך להיות ג"כ הלקיטה מקרקע ישראל דכמו דצריך להיות הבאת שליש ביד ישראל שהיא עונת המעשרות דבעינן דבשעת חיובה בשעה שראויה למעשרות תהיה ביד ישראל ה"נ בעינן בשעת לקיטה שהוא ג"כ גבול של חיוב מעשרות שתהיה אז ביד ישראל ובא"י סגי בהבאת שליש ביד ישראל אבל סוריא שהיא מדרבנן בעינן שכל הגבולים של חיוב מעשרות יהיו ביד ישראל:

הנה כתב הריטב"א ז"ל בר"ה דזה דאזלינן באילן בתר חנטה ובתבואה אחר שליש שהיא עונת המעשרות דהאילן כשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלמות אעפ"י שהפרי עצמו לא קבל שלמות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות מעתה י"ל שלמות גמר פרי בכח ע"ש היינו דחנטה הוא ג"כ משום עונת המעשרות רק הוי עונת המעשרות בכח דיש מדרגות בחיוב המעשרות דאי אזלינן בתר עונת המעשרות ממש הוא ג"כ רק חיוב מעשרות בכח דכ"ז שלא נתלשו ל"ש עדיין בהם חיוב מעשרות בפועל רק חשוב יותר בפועל מחנטה דאינו מחוסר רק תלישה ושעת קליטה הוא חיוב מעשר בפועל שכבר הוא ראוי למעשרות נמצא שכל אלו הגבולים שהלכו בהם בסדר השנים הם גבולים בחיוב מעשרות:

כתב הראב"ד ז"ל (פ"א מהל' מע"ש) דמש"ה נהגו העם בחרובין כר' נחמיה דאזלינן בתר לקיטה ולא נהגו בשאר אילנות אפשר מפני שרוב העולם אין רצין אחריהם כשאר פירות ומניחין אותם באילן הרבה לפיכך לא נחשבו בעיניהם עד שעת לקיטה ע"ש ונראה פירושו כיון דאין בנ"א רצין אחריהם כדאמרינן בירושלמי דחרובין מאכל בהמה הוא וקודם לא נחשב בעיניהם למאכל רק כשלקטו לצורך אדם אז הו"ל חשיבות אוכל ומש"ה אי אפשר להלוך בהם רק אחר לקיטה דאז חל עליהן דין מעשרות דעונת המעשרות אינו עושה עליהן דין מעשרות דעדיין מחוסר להחשיבן לאוכל ומש"ה לא אזלינן אחריה לסדר השנים:

בר"ה (ט"ו) אמרינן אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה כו' א"ר נחמיה בד"א באילן שעושה ב' בריכות כו' אבל אילן שעושה בריכה אחת כגון דקלים כו' אעפ"י שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה היינו דאזלינן בהו בתר לקיטה וכתב רש"י ז"ל ב' בריכות שאין פירותיו נגמרין כאחד כגון תאנים כדאמרן לעיל גבי קטניות מתוך שעשוין פרכין כו' אבל אילן שפירותיו נגמרין כאחד בתר לקיטה אזלינן בהו ע"ש היינו דאמרינן שם לעיל גבי האורז והדוחן כו' דלא אזלינן בהו בתר לקיטה מתוך שעשוין פרכין פרכין כו' וכתב רש"י ז"ל שם שאין נלקטין כאחד ונמצאו חדש וישן מעורבין יחד ואם הולכין בהם אחר לקיטה ה"ל מעשר מן החדש על הישן ע"ש וא"כ ה"נ בתאנים כיון דאין נלקטים כאחת לא אזלינן בהו בתר לקיטה. והנה יש לעיין א"כ איך אזלינן בהו בתר חנטה הא ג"כ אין חונטין כאחת כדאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה ה"א) מצאת העלין ועד הפגין נ' יום מפגין ועד שיתין הנובלות נ' יום מן שיתין הנובלות ועד התאנים נ' יום כו' לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה אמר ר' יונה מונה ק' יומין למפרע אם חל לתוכן ט"ו בשבט והוא יודע מאימתי חנטה ע"ש היינו דלעולם בתאנה מתנטה ועד לקיטה ק' יום א"כ כמו דאין לקיטתה כאחת ה"נ אין חנטתה כאחת א"כ מה מועיל דאזלינן בה בתר חנטה דאכתי מפריש מן החדש על הישן:

הנה יש לחקור בעלין דקדושת שביעית חלה עליהן כדאמרינן בפ"ט מ"ו עלי קנים ועלי גפנים עד שישורו מאביהן כו' וכן בפ"ז מ"ו לולבי האלה והבטנה כו' אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן ע"ש איך אזלינן בהו לסדר השנים דבאילן אזלינן בתר חנטה אי בתר חנטה דידהו אזלינן דאף בעלין שייך חנטה כדאמרינן במנחות (ס"ט) שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא מאי הנצה ומאי חנטה אילימא הנצה דפירי וחנטה דפירי כו' אלא הנצה דעלה וחנטה דעלה ע"ש או אזלינן אף בעלין בתר חנטת הפרי דהעלין טפלין להפרי וכמו בפול המצרי שזרעו לזרע דבין זרעו ובין ירקו מתעשר לשעבר כדאמרינן בירושלמי דכיון שזרעו לזרע אזלינן בכולו בתר הזרע דאזלינן בתר העיקר וה"נ בגפנים שנוטעין בשביל הפרי אזלינן בכולו בתר שנת הפרי וכן בתבואה דאזלינן בתר הבאת שליש יש לחקור איך דינן בקשין דאף קשין יש בהם קדושת שביעית כמבואר בכמה מקומות אם התבואה הביאה שליש בשמינית רק הקש גדל בשביעית אם הקש אסור משום שביעית וכן של ששית שנכנס לשביעית והביאה שליש בשביעית אם הקש מותר כיון דגדל בששית דמצינו פרי מקצתה אסורה משום שביעית ומקצתה מותרת כמו הדלועין שקיימן לזרע והוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית והתמרות שלהן אסורות אי בטל הקש לגבי עיקר הפרי לענין סדר השנים או לא:

והנה אפשר דתלוי בסתירה שבין דברי רש"י ז"ל דבפסחים (נ"ב) על ההיא מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ואמרינן ושאר כל האילנות משיוציאו וכתב רש"י ז"ל משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן ובברכות (ל"ו) פי' רש"י ז"ל משיוציאו את הפרי וכבר עמד בזה בגה"ש ע"ש. והנה טעם רש"י ז"ל בפסחים שכתב משיוציאו את העלין הוא משום דאף על העלין יש קדושת שביעית א"כ משיוציאו את העלין אסור לקוץ משום דמפסיד העלין שכבר ישנם עלין ועדיין לא נגמרו ואסור להפסיד אף אוכלי בהמה בשביעית ולדעת רש"י ז"ל בברכות שכתב משיוציאו את הפרי צ"ל דס"ל דבעלין ג"כ אזלינן בתר הפרי דכל כמה דלא הוציא הפרי ליכא על העלין קדושת שביעית כמו בסדר השנים דהעלין טפל לפרי וכשחל קדושת שביעית על הפרי אז חל אף על העלין:

הנה בסוכה (ל"ט) אמרינן לולב ששית שנכנס לשביעית כו' וכתב רש"י ז"ל הא בט"ו יומי מר"ה עד החג לא גדל וקי"ל אילן בתר חנטה ע"ש ואי נימא דאזלינן בתר חנטת הפרי א"כ שפיר משכחת לה שהלולב הוא של שביעית דהלולב עצמו היה גדל בששית אך הפרי שהן התמרים חנטו בשביעית וא"כ יש להלולב קדושת שביעית ומוכח מזה דבלולב אזלינן בתר חנטה דידיה ולא בתר חנטת הפרי וא"כ ה"ה לעלין ולקש אך יש לעיין אי נימא דתבואה שהביאה שליש בשמינית והקש גדל בשביעית הקש אסור א"כ איך מותרת התבואה דהא אמרינן בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ו) גבי כה"כ פעמים שהקשין מותרין והדגן אסור פעמים שהקשין אסורין והדגן מותר היאך עבידא זרע בהיתר וסיכך ע"ג כו' זרע באיסור והעביר את הסכך הקשין אסורין והדגן מותר ומקשינן עלה ניחא הקשין מותרין והדגן אסור אבל הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך איסור ואת אמרת הדגן מותר ואמרינן שם משום דאין גידולי איסור מעלין את האיסור ע"ש וא"כ בתבואה שנכנסה משביעית לשמינית והביאה שליש בשמינית אמאי התבואה מותרת אי על הקשין איסור שביעית הא הוי גדל מתוך איסור:

הביאו התוס' ר"ה (י"ד ע"ב) מהירושלמי באתרוג בר ששית שנכנס לשביעית ה"ה לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק בתר לקיטה ע"ש ואף דאינו הפקר דהא לשביעית הוא בתר חנטה וה"ה לבעלים מ"מ פטורה מן המעשרות דפירות שביעית פטורין מן המעשר אף דאינן הפקר ועיין בשו"ת הפוסקים ז"ל מה שנחלקו בזה] והנה לפ"ז בכל אילנות שחנטו בשמינית בין ר"ה לט"ו בשבט יהיו פטורין מן המעשרות אף דאין עליהן קדושת שביעית דלשביעית ר"ה שלהם א' בתשרי אך למעשרות ר"ה שלהם ט"ו בשבט ומה שחנטו קודם ט"ו בשבט חשיבי למעשרות של שנה שביעית דאין בה מעשרות וזהו חידוש גדול שכל הפירות שחנטו בין ר"ה לט"ו בשבט של שמינית אין חייבין במעשרות אף שאין עליהם קדושת שביעית. והנה הראב"ד ז"ל בת"כ כתב דלחומרא ט"ו בשבט ר"ה לאילנות אף לשביעית היינו דהפירות שחנטו בשמינית בין ר"ה לט"ו בשבט י"ל קדושת שביעית אך מהרמב"ם ז"ל נראה דלא ס"ל כן אלא א' בתשרי ר"ה לשביעית בין לקולא בין לחומרא הקשו הפוסקים ז"ל אי שביעית פטורה מן המעשר אף אם אין הפירות הפקר ומשום דשנה שביעית לא ניתנה למעשר כלל ל"ל קרא דדרשינן בת"כ דפירות שביעית דפטורין מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך כו' מה חיה אוכלת ופטורה כו' ונראה דאיצטריך שפיר קרא לפירות שחנטו מר"ה עד ט"ו בשבט של שביעית דלענין סדר השנים של מעשר ה"ה של שנה ששית דט"ו בשבט ר"ה לאילנות למעשר ומ"מ כיון דלקדושת שביעית ר"ה א' בתשרי ויש עליהן קדושת שביעית פטורין מן המעשרות משום ואכלו אביוני עמך כו':

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג דשמטה הי"ב) והאתרוג אפילו היה כפול לפני ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית ה"ה כפירות שביעית ומתעשר כפירות ששית להחמיר וכתב הכ"מ דמספקא ליה אי כרבותינו דאתרוג בתר לקיטה לשביעית או כה' זקנים דאחר חנטה לשביעית ועוד אי בתר חנטה למעשר כר"א או בתר לקיטה למעשר כר"ג ופסק בתרווייהו לחומרא ע"ש והקשה השעה"מ כיון דאזלינן לחומרא אף לשביעית א"כ חכמים חייבו להפקיר א"כ יהיה פטור מן המעשרות מטעם הפקר ע"ש. והנה בירושלמי פאה (פ"ה ה"א) איכא פלוגתא בהפקר ב"ד אי פטור מן המעשרות ע"ש א"כ אפשר דפסק הרמב"ם ז"ל דלא פטר והכא בהצד שאין שביעית נוהגת רק חכמים חשו לספק וחייבו להפקיר אין זה כ"א הפקר ב"ד אך נראה דבספק שביעית אף שכל דיני שביעית נוהגין מספק מ"מ אינו הפקר מספק דהוי ספק ממון ויש להבעלים חזקת מ"ק על הפירות דהא אמרינן בנדרים (מ"ב) במודר הנאה לחברו לפני שביעית דבשביעית אינו אוכל מן הנוטות אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו ע"ש ומוכח דקודם שביעית י"ל זכות בנכסיו אף לפירות שביעית רק אח"כ כשנעשה פרי אז יוצאין מרשותו א"כ איכא חזקת מ"ק והפירות הן שלו מספק:

ב

נקטינן דבירק אזלינן בתר לקיטה והנה מהו ירק ביאר הרמב"ם ז"ל (פ"א דכלאים ה"ח) וכתב ז"ל הזרעונים נחלקין לג' חלקים א' מהם הוא הנקרא תבואה והוא ה' מינים החטים כו' והב' מהם הוא הנקרא קטניות והן כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספוד וכיוצא בהן והג' הוא הנקרא זרעוני גנה והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומים וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן ה"ה בכלל זרעוני גנה כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כלו כ"ז שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעונים ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בנ"א לזרוע מהן אלא ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדום והבצלים הכסבר והכרפס והמדור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות ע"ש. והנה במיני ירקות כתב הרמב"ם ז"ל התנאי שהזרע מהן אינו מאכל אדם והנה יש לעיין דאמרינן בפול המצרי שזרעו לירק דינו כירק זרעו לזרע דינו כזרע אלמא דאף זרען ראוי לאכילה ומ"מ אפשר להם להיות כירק מיהו הרמב"ם בפה"מ שביעית (פ"ב מ"ח) כתב על ההיא דפול המצרי שזרעו לזרע דהיינו שזרעו לקחת ממנו זרע ולא לאכילה היינו לזרוע השדה ולא כפי' רש"י ז"ל (ר"ה י"ג ע"ב) דלזרע היינו לאכול את זרעו מ"מ אי אפשר לומר דאין הזרע של פול המצרי ראוי לאכילה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א דמע"ש ה"י) בפול המצרי שזרעו לירק ולזרע מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו אלמא זרעו ראוי לאכילה וצ"ל דז"ש הרמב"ם ז"ל דהזרע אינו מאכל אדם אין כוונתו אין מאכל אדם כלל אלא אינו עיקר מאכל דהא חשיב שם זרע פשתן ג"כ בין זרעוני גנה שאין נאכלין אף דראוין לאכילה כדאמרינן בפ' המוכר פירות וגם חייבין במעשרות ובפאה ומ"מ כיון דאין זורעין אותן בשביל אכילת זרען כדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל בתרומות (פ"ט מ"א) הן בכלל זרעוני גנה שאין נאכלין. והנה פול המצרי הוא מין קטניות כמ"ש רש"י ז"ל בר"ה שם מ"מ בזרעו לירק הוא כירק לכ"ד, דכיון שלא זרעו בשביל הזרע אף שזרעו ראוי לאכילה הוא מזרעוני גנה שאין נאכלין כמו זרע פשתן וא"א לו להיות קטניות כ"א ירק דמתנאי הקטניות כתב הרמב"ם ז"ל שהזרעים נאכלין לאדם ודברים אחרים שזרען לירק לא מהני דבטלה דעתו אבל בפול המצרי מהני דעתו אמרינן בכלאים (פ"ג מ"ב) כל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה כו' אפונין הגמלונין מין ירק וכתב בפה"מ הירקות יזרעו מהן מעט וע"כ הן נזרעות ערוגות ערוגות ומיני זרעים שיזרעו מהם שדה גדולה אין זורעין אותן ערוגות והוא אומר כי מה שהקדים בהתרת ה' זרעונים בערוגה כו' זה במיני הירקות בלבד אבל מיני זרעים אסור מפני שהם נראים כלאים ע"ש והיינו כמ"ש בפסקיו שהובא לעיל דבזרעוני גנה שאין נאכלין איכא הפרש בין זרעים לירקות וזהו ההפרש שירקות נזרעות רק ערוגות והזרעים שדה גדולה. והנה הר"ש ז"ל שם הביא מהירושלמי אפונין הגמלונין ופול המצרי שזרען לזרע אין נותנין אותן ע"ג ערוגה זרען לירק נותנין אותן ע"ג ערוגה ע"ש ויש לעיין להרמב"ם ז"ל כיון דהחילוק תלוי אם זורעין אותן שדות או ערוגות א"כ מאי נ"מ אם זרען לזרע או לירק וצ"ל כדאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ב ה"ה) דמקשינן כיון דהטעם דבירק אזלינן בתר לקיטה משום דגדל על מי שנה הבאה ושאר זרעים דרכן ליגדל על מי שנה העברה א"כ אמאי בפול המצרי בזרעו לירק אזלינן בתר לקיטה ואם זרעו לזרע לא אזלינן בתר לקיטה ומתרצינן דאם זרעו לירק גדל על מי שנה הבאה ואם לזרע גדל על מי שנה שעברה היינו כשזורעין לזרע נוהגין בו כמו בזרעים ומונעין מהם מים וגדלין על מי שנה שעברה וכשזורעין לירק נוהגין בו כמו בירק וה"נ י"ל דכל שזורעין אותו לירק זורעין מהן ערוגות ולזרע זורעין אותן שדות אך בזה יש לעיין דאמרינן בפול המצרי שזרעו לזרע ולירק זרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר להבא כדין ירק א"כ ה"ד אי כשזורעין לזרע ולירק מונעין מהם מים כזרעים א"כ יתעשר הכל לשעבר ואם אין מונעין מים יתעשר הכל להבא ונראה דהוי כמ"ש רש"י ז"ל בר"ה (י"ד) גבי בצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה דמתעשרין לשעבר דדינן כזרעים וכתב דדוקא הנך אבל שאר ירק אפילו מנע מהם מים שאין דרכן בכך לא יצאו מדין ירק דבטלה דעתו ע"ש אלמא דלא תלוי אם זה הירק גדל על כל מים או לא רק תלוי בשם ירק דכל ששם ירק עליו מתעשר להבא רק שם ירק תלוי בגדל על כל מים א"כ בפול המצרי כיון דכל שזורעין אותו לזרע אין דרכו ליגדל על כל מים ושם זרע עליו וכל שזורעין אותו לירק דרכו ליגדל על כל מים ושם ירק עליו א"כ מה שזורעו לזרע עושה עליו שם זרע ומה שזורעו לירק עושה עליו שם ירק ואם זורעו לזרע ולירק זרעו י"ל שם זרע וירקו שם זרע ואינו תלוי אם כאן מנע מהם מים או לא כתב רש"י ז"ל (ע"ז ז') על ההיא דשבת מתעשר זרע וירק וזירין כו' דשבת הוא ירק ע"ש ואע"ג דגם זרעו ראוי לאכילה דהא מתעשר זרע וצ"ל כמ"ש דבשבת הירק עיקר וחשיב הכל מין ירק וכ"כ התוס' עירובין (כ"ח) בשחליים וגרגיר דאם זרען לירק הוי ירק עיקר ואף הזרע מתעשר כמו ירק ואם זרען לזרע הזרע עיקר והכל מתעשר כדין זרע ע"ש הנה אמרינן בעירובין שם דהפול והשעורה כו' שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור כו' היינו דאף בתבואה איכא ירק וזהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"א דכלאים דבכ"ד יש ירק אך הרמב"ם ז"ל שם כתב דזהו הצמח עד שלא ניכר הזרע א"כ יש לעיין ל"ל טעם דירקן פטור משום דבטלה דעתו תי"ל דכ"כ שלא ניכר הזרע הכל פטור מן המעשר וכדאמרינן בירושלמי מקרא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך דבעינן כל שנזרע ומצמיח וצ"ל דז"ש הרמב"ם ז"ל עד שלא ניכר הזרע היינו דאז הוא הכל ירק ואף אח"כ יש בהם ירק וכמו בשבת דמתעשר זרע וירק וזורין וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ד דמעשרות) דהיינו הזרע והעלין והגבעולין ע"ש דהעלין הם לעולם ירק אף כשיצא הזרע:

הנה הר"ש ז"ל בשביעית (פ"ה מ"ג) בההוא דלוף שעבר עליו שביעית אם לקטו עניים את עליו כו' הקשה הא בירק אזלינן בתר לקיטה ואמאי יש עליהן קדושת שביעית ע"ש היינו דלוף הוא ירק אך רש"י ז"ל כתב במנחות (ט"ו ע"ב) דלוף הוא קטניות ע"ש. והנה להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר דלוף הוא מין ירק דהא אמרינן שלהי פ"ה דמעשרות זרע לוף העליון ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דדוקא זרע לוף העליון דהיינו לוף שוטה אבל זרע לוף חייב במעשר ע"ש א"כ א"א לומר דלוף הוא מין ירק דלהרמב"ם ז"ל תנאי הוא בירק שהוא מזרעוני גנה שאין נאכלין וע"כ מין קטניות הוא דכל שזרעו נאכל להרמב"ם ז"ל מין קטניות הוא. והנה אף אי לוף מין קטניות שפיר הקשה הר"ש ז"ל דלפמ"ש הרמב"ם ז"ל דבכ"ד איכא ירק והעלין הן לעולם ירק וכמו בשבת א"כ בההוא דלוף שעבר עליו שביעית אם לקטו עניים את עליו כו' דמיירי לענין עלים שפיר הקשה אמאי לא אזלינן ביה בתר לקיטה דרק עיקר הלוף הוא קטניות אבל עלה הלוף הוא ירק וס"ל דהעלין חשובין ולא בטלי אגב הזרע והוי כמו פול המצרי שזרעו לזרע ולירק דירקו מתעשר להבא אך הרדב"ז ז"ל כתב (פ"ה דכלאים ה"ג) דלהרמב"ם ז"ל לוף הוא ירק ולא קטניות ע"ש וקשה הא להרמב"ם ז"ל מתנאי הירק שהוא מזרעוני גנה שאין נאכלין וצ"ע:

הנה השנו"א שיטה אחרת לו בזרעים וירק שכתב בפאה (פ"א מ"ב) ז"ל והכלל ירקות נקרא מה שזורעין ואינו אוכל הזרע בעצמו רק הדבר שיוצא ממנו כמו לפת וצנונות ודומיהן ותבואה הוא ה' מינים והשאר הוא נקרא קטניות אבל תבואה אינו אוכל רק הזרע שנזרע דהיינו התבואה בעצמה והשאר מה שנתגדל דהיינו התבן אינו אוכל אבל בירקות הוא להיפך הזרע אינו אוכל רק מה שנתגדל מהזרע ע"ש היינו דכל זרעוני גנה שאין נאכלין הן בכלל ירקות ולא כהרמב"ם ז"ל שמחלקן דאותן שדרכן לזרוע שדות הן זרעים ויש רק ג' חלוקות תבואה וקטניות וירק ולא כהרמב"ם ז"ל שמחלקן לד' תבואה וקטניות וזרעים וירק וזה דפשתן אינו בכלל ירק להשנו"א צ"ל משום דהזרע שלו נאכל ואינו תלוי במה שאין זורעין אותו בשביל הזרע כמו להרמב"ם ז"ל. והנה יש לעיין דבנדה נ' חשבינן שומים בכלל ירק ואף שזרעו נאכל כדאמרינן בירושלמי ריש מעשרות דזרע שומים חייב במעשרות כתב הריטב"א ז"ל (ר"ה י"ב) דזה דאמרינן שם דהתלתן משתצמח לזרעים הנ"מ כשזרעו לזרע ואזלינן בו בתר גמר פרי אבל אם לירק דינו כשאר ירקות לחיוב המעשרות ולכל דבר ע"ש והנה יש לעיין טובא דהא דאמרינן בעירובין (כ"ח) דתלתן שזרעו לירק בטלה דעתו זרעו חייב וירקו פטור ע"ש וצע"ג]:

ג

הקשו התוס' ריש קידושין כיון דאזלינן באתרוג בתר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים א"כ לשביעית אמאי אזלינן בתר חנטה וכתבו בחד תי' דזה דאזלינן באתרוג לשביעית בתר חנטה הוא דוקא לחומרא כגון של שביעית שיצא לשמינית ע"ש ואכתי יש לעיין מ"ש דהחמירו באתרוג שלא ליזל בתר לקיטה לשביעית מה שלא החמירו בירק ונראה דאין זה חומרא בעלמא רק אתרוג שחנט בשביעית ונכנס לשמינית הרי בשביעית לא השקו אותו דהא משקין רק את הנטיעות ורק עד ר"ה אבל אילנות אף בתוספת שביעית אין להשקותן ואף אתרוג דגדל על כל מים אין להשקותו דרק משום הפסד הנטיעות התירו להשקות עד ר"ה אבל בשביל הפירות שגדלין על כל מים לא התירו וכיון דבשביעית לא השקו אותו נמצא שאינו גדל על כל מים והוי כבצלים הסריסים שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה דאמרינן בירושלמי דנפיק מתורת ירק הגדל על כל מים ואף שכתב רש"י ז"ל (ר"ה י"ד) דדוקא בצלים הסריסים דאורחייהו בכך אבל שאר ירק לא מהני מה שמנע מהם מים לאפוקי מינייהו שם ירק ובטלה דעתו זה שייך רק היכא שהוא ירק מצד עצמו לא מהני מה שמנע ממנו מים לאפוקיה מתורת ירק אבל אתרוג אדרבה הוא אילן מצד עצמו שהרי זהו טעמו של ר"א דאזלינן ביה בתר חנטה בין לשביעית בין למעשר דלא מפקינן ליה מתורת שאר אילן כמ"ש התוס' שם ולר"ג מהני מה שגדל על כל מים למיזל ביה בתר לקיטה אף שהוא אילן אבל זה שמנע ממנו מים ולא גדל על כל מים כיון שהוא אילן ודאי אזלינן ביה בתר חנטה כשאר אילן אך לפ"ז אתרוג בר ששית שנכנס לשביעית כיון דבתוספת שביעית לא השקו אותו א"כ מנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה אף למעשר אזלינן בו בתר חנטה ולא בתר לקיטה כמו בבצלים הסריסים דלא אזלינן בתר לקיטה אך זה אינו כהירושלמי דאתרוג של ששית שנכנס לשביעית פטור מן השביעית ופטור מן המעשר ואפשר דשיעור ל' יום שייך רק בבצלים הסריסים שמסתפקין בהשקאה אחת לל' יום כמ"ש רש"י ז"ל בר"ה שם אבל באתרוג שיעור, אחר י"ל במנע ממנו מים:

אמרינן רפ"ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' פטורין מן המעשרות ונלקחין מכ"א בשביעית והקשה הר"ש ז"ל הא ספיחי שביעית לר"ע אסורין מדאורייתא ולרבנן עכ"פ מדרבנן ותי' דמיירי הכא בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית דליכא בהן משום איסור ספיחין ויש עליהן תורת שביעית משום דנלקטין בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה ע"ש אך נראה דבהנך לא אזלינן בתר לקיטה דהא כל הנך מינים מן ההפקר הן ואף בשאר שני שבוע דמש"ה הן פטורות מן המעשרות לפי שהן מן המדבריות כמ"ש בפה"מ שם א"כ מי משקה אותם שם א"כ אינם גדלין על כל מים והוי כבצלים הסריסים שמנע מהם מים שנעשו כבעל ואף שכתב רש"י ז"ל דזה רק בבצלים הסריסים משום דאורחייהו בכך הא גם אותן מינים אורחייהו בכך כיון דאותן המינים פטורין מן המעשרות היינו שאותן המינים הן לעולם מן ההפקר א"כ אותן המינים אין דרך להשקות לעולם:

כתב רש"י ז"ל בר"ה שם דבצלים הסריסים מסתפקין לשנה בהשקאה אחת לל' יום ויותר לפיכך אם השקן בתוך ל' יום לפני ר"ה נמצאת השקאה זאת מועלת להם בשביעית לפיכך אסירין בשביעית ולענין מעשר נמי הוו להו כגדילין על מי שנה הבאה אבל ירק שדרכו להג"ז צריך להשקותו תדיר כו' ע"ש והנה ע"ז שכתב דבצלים הסריסים דרכן להשקותן אחד לל' יום יש לעיין מהירושלמי (פ"ב ה"ו) דאיבעי לן בבצלים הסריסים שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה אי למפרע נעשה זרע או מכאן ולהבא ונ"מ בלקט בתוך ל' יום ולאחר ל' יום אין תאמר למפרע הוא נעשה זרע מעשר מזה ע"ז אין תאמר מכאן ולהבא אין מעשרין מזע"ז ע"ש ואי נימא דדרכן למנוע מהם מים ל' יום ונ"מ רק אם ר"ה חל בתוך ל' יום של השקאה או אח"כ א"כ מה שייך שיעשו זרע למפרע או מכאן ולהבא אמאי הן נפקין מתורת ירק הרי משקה אותן כדרכן ונראה ודאי דלהירושלמי אין דרכן להשקותן א' לל' יום ואם מנע מהם מים ל' יום נעשין כזרע כיון שמנע מהם מים ואיבעי לן אי למפרע נעשין כזרע או מכאן ולהבא דהירושלמי לשיטתיה דמפרש דההיא דבצלים הסריסים אתיא כר"ע דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטתו הוא משום שגדל על כל מים ובהנך כיון שמנע מהם מים ל' יום נעשו כבטל והיינו כזרע וע"כ שאין דרכן בכך דאי דרכן בכך הרי גדלין על כל מים שזהו דרך השקאתה אבל רש"י ז"ל דמפרש שם דאדרבה דאתיא מתני' כריה"ג דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטה הוא משום דגדל על מי שנה הבאה והנך כל שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה הן גדלין על מי שנה שעברה א"כ שפיר כתב דדרכן בכך ומ"מ כיון דהשקאה האחרונה שלהם היתה ל' יום לפני ר"ה לא הועילה להם ההשקאה אחר ר"ה והן גדלין על מי שנה העברה:

כתבו בתוס' ר"ה (י"ד ע"ב) דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אינו לקיטה ממש רק בתר גמר פרי ואם נגמר גידולין בששית שרי בין לריה"ג בין לר"ע דתו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר"ע כיון דתו לא גדלי על כל מים יוצאין מתורת ירקות הגדלין על כל מים כמו בבצלים הסריסים דאמרינן בירושלמי דנעשו כשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר ע"ש. והנה יש לעיין הא בירושלמי איבעי לן בבצלים הסריסים אי למפרע בטל מהם דין ירק הגדל על כל מים א"כ לשיטת התוס' בטל דין ירק לגמרי כיון שכתבו דכל ירק אחר שנגמר גידולו בטל ממנו דין ירק הגדל על כל מים ונעשה כבעל כבצלים הסריסים א"כ להירושלמי דמועיל זה למפרע א"כ כל ירק כשנגמר גידולו נפיק מתורת ירק למפרע וע"כ לר"ע בבצלים הסריסים דנעשו כבעל הוא משום דדרכן להשקותן והוא מנע מהם מים אז נעשו כבעל אבל לאחר גמר פרי דל"ש עוד בהו השקאה א"כ לא מנע מהם מים ואין נעשין בשביל זה כבעל:

אמרינן (שביעית פ"ב מ"י) הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית כו' והוקשו היינו יבשו כמ"ש בפה"מ ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל כיצד הוא בודק ריב"ח אומר עוקצו אם מתאחה מותר ואם לאו אסור פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ע"ש. והנה הטעם דאם הוקשו לפני ר"ה מותרין יש לומר בזה ב' טעמים דהנה אמרינן בחולין (קכ"ז ע"ב) תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין דכתלושין דמי לימא מסייע ליה ירקות שצמקו באביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין ט"א קצצן ויבשן טמאין ט"א קצצן ויבשן ס"ד עץ בעלמא הוא ואמר ר"י בעל מנת ליבשן טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשו לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות מטמאין כו' משום כיון שיבשו חשיבי כתלושין ע"ש והנה לפ"ז בירק אף דאזלינן בתר לקיטה ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי מ"מ כיון שהוקשו לפני ר"ה כיון שיבשו קודם חשיבי כתלושין לפני ר"ה ואזלינן בתר שנה העברה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ד הי"ח) הדלועין שמקיימן לזרע אם היקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול לאדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ע"ש היינו דההיתר הוא משום דחשיבי פירות ששית אך הר"ש ז"ל הביא שם מהירושלמי למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש אלמא דההיתר הוא משום דנעשין כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ונראה דהטעם הוא כדאמרינן בחולין שם דדלעת כשיבש עץ בעלמא הוא וכתב רש"י ז"ל דדלעת שיבש אינו עומד למאכל אלא לעץ דלעת לעשות ממנו כלי ע"ש וכיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען כמו זרעוני גנה שאין נאכלין כיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען וז"ש הרמב"ם ז"ל הטעם מפני שהן פירות ששית הוא משום שכתב שם וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית והוא מהתוספתא ושאר ירקות ראוין לאכילה כשהן יבשין כדאמרינן בחולין שם וע"כ משום דחשיבי כפירות ששית דכיון שיבשו הוי כלקיטה וזה דאמרינן במתני' בדלועין שהוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם אין זה הטעם משום דנפסלו מאוכל אדם רק הוי סימנא בעלמא בדלועין דכל שיבשו כ"כ שנפסלו מאוכל הוי כתלוש. והנה זה דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דכשיבש חשיב כמו לקיטה לשביעית ואף דבחולין שם מפלגינן בין טומאת אוכלין דיבש חשיב כתלוש ובין לענין שבת דהתולש מהן בשבת חייב חטאת דלענין שבת לא חשיב להו כתלושין הוא משום דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ג) על מתני' דלוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו לקטו כו' דמיירי שנטעו בששית ועשה ביצה לפני שביעית ודיכנן בשביעית ומספקא ליה אי דיכון כעיקור דאי דיכון כעיקור חשיב פירות שביעית דהוי כנלקטו בשביעית ואי אין דיכון כעיקור הוא לבעה"ב כיון דלקטן בשמינית דבירק אזלינן בתר לקיטה ע"ש ודיכון היינו שדרך העלין במקום חיבורן כמ"ש הר"ש ז"ל ופי' הפ"מ שם שדיכנו שכפל העלין למטה שלא יתגדלו יותר ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דמספקא לן אי דיכון כעיקור כיון דא"י ליגדל עוד א"כ היכא דיבשו לגמרי ודאי הוי כעיקור:

הנה להרמב"ם ז"ל דס"ל דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי יש לחקור אי איכא קדושת שביעית על ירק במחובר כגון לענין הפסד כיון דאפשר להשהותן וללוקטן אחר שביעית ולא תהיה עליהן קדושת שביעית וכן אם הן הפקר בשביעית כיון דאם ילקטום אחר שביעית נמצא שאינן פירות שביעית כלל אם יכול הזוכה ללקטן בשביעית ולגרום להם קדושת שביעית וכן בסיאה אזוב וקורנית דאמרינן לקטן לאכילה י"ל קדושת שביעית לקטן לעצים אי"ל קדושת שביעית יש לחקור אם הן הפקר בשביעית אם יכול הזוכה ללוקטן לאכילה ולגרום להם קדושת שביעית הנה אמרינן בב"ק (ק"ב) דזה דסתם עצים להסקה הן עומדין תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה רי"א נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וכתב רש"י ז"ל דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית דכ"ד שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכבוסה לא מהני מחשבה לאפקועי איסורן למהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דאשתרי דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכבוסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור"י סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית ע"ש ויש לעיין לר"י דלא ס"ל סתם פירות לאכילה עומדין ומהניא בהו מחשבה למשרה וכבוסה דלא תיחול עלייהו קדושת שביעית אמאי כל הפירות הן הפקר בשביעית ואפשר שבעה"ב ילקוט אותן למשרה וכביסה ולא יהיה עליהן קדושת שביעית כלל ואיך יכול הזוכה במה שמלקטו לאכילה לגרום להן דין הפקר ומוכח דרשאין לגרום להן דין הפקר ע"י לקיטתן:

אמרינן בר"ה (י"ג) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין דמש"ה אזלינן בהו בתר השרשה מתוך שעשויין פרכין פרכין וכתב רש"י ז"ל דאין לקיטתן כאחד מש"ה לא אזלו בהו בתר לקיטה כירק ע"ש ויש לעיין תי"ל דאין גדילין על כל מים שהרי הן קטניות כמ"ש רש"י ז"ל שם דאף בצלים הסריסים שהן ירק אם מנע מהם מים לא אזלינן בהו בתר לקיטה והנה יש להקשות לאידך גיסא דהא שמעינן כאן דכל שאין לקיטתו כאחד לא אזלינן ביה בתר לקיטה א"כ איך אמרינן דאתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה משום דגדל על כל מים הא אין לקיטתו כאחד דהא רק ח' אילנות חשבינן במס' פאה דלקיטתו כאחד וכ"כ תוס' קידושין (ג' ע"א) דאתרוג אין לקיטתו כאחד ונראה דאפשר למיזל בתר לקיטה אף שאינו גדל על כל מים דלקיטה הוא גבול בפ"ע לילך אחריה דהא לר' נחמיה אזלינן באילנות בתר לקיטה אף שאין גדלין על כל מים. והנה בבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה דמתעשרין לשעבר משום דנעשין כבעל ואין גדלין על כל מים אמרינן בירושלמי דדינן כזרע והיינו כפול המצרי שזרעו לזרע ועיין בפ"מ שם היינו דאזלינן בהו בתר השרשה כאורז ודוחן או בתר גמר פרי אליבא דידן דאזלינן באורז ודוחן אחר גמר פרי דדינן שוה לאורז ודוחן כמ"ש בכ"מ (פ"ד הי"ז) ע"ש א"כ זה דבעלמא בעינן בירק שהוא גדל על כל מים הוא רק לאפוקי דלא ניזול בהו בתר השרשה או בתר גמר פרי כאורז ודוחן אך זה דוקא לבתר דקים לן באורז ודוחן דאזלינן בהו בתר השרשה או בתר גמר פרי אבל אי אורז ודוחן היתה לקיטתן כאחד והוי אזלינן בהו בתר לקיטה א"כ לא היה גבול של השרשה וגמר פרי כלל דאז לא היה דבר בעולם דאזלינן ביה בתר השרשה ואז גם בצלים הסריסים שמנע מהם מים ג"כ אזלינן בתר לקיטה ורק עתה דבאורז ודוחן לא אפשר למיזל בתר לקיטה לפי שאין לקיטתן כאחד וע"כ אזלינן בתר השרשה או גמר פרי א"כ עתה יש גבול של השרשה וגמר פרי צריך עתה בירק שיהא גדל על כל מים לאפוקי דלא ניזל ביה בתר גבול של אורז ודוחן דזה דגדל על כל מים מהני למיזל בתר לקיטה ולא אחר גבול אחרינא ובצלים הסריסים שמנע מהם מים אזלינן אחר גבול של אורז ודוחן דגבול של השרשה מכריע יותר מגבול של לקיטה מיהו הטעם דגדל על כל מים דליזול ביה בתר לקיטה דילפינן מקרא מה גורן ויקב כו' מהני אף אי אין לקיטתו כאחד ומש"ה אתרוג אף דאין לקיטתו כאחד אזלינן ביה בתר לקיטה רק באורז ודוחן שאינו גדל על כל מים וכן אילנות לר' נחמיה ורק דלקיטה הוא גבול בפ"ע ליזל בתרה אף היכא דליכא טעם דגדל על כל מים כל שאין לקיטתו כאחד לא אזלינן בתרה:

הנה לדידן דאזלינן באורז ודוחן כו' אחר גמר פרי כתב הראב"ד ז"ל (פ"א מהל' מע"ש ה"י) בפול המצרי שזרעו לזרע שאם לא הביא שליש לפני ר"ה אינו מתעשר לשעבר שהרי פסק שמואל הלכה שהולכין בו אחר גמר פרי והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע כו' והנה הפ"י (ר"ה י"ד) הקשה על הראב"ד ז"ל דס"ל דהבאת שליש חשוב גמר פרי איך אמרינן שם בגמרא לשמואל דאי אשמעינן הכל הלך אחר גמר פרי הו"א אפילו תבואה וזיתים כו' הא בתבואה וזיתים ג"כ אזלינן בתר הבאת שליש ע"ש ונראה דמפרש דברי הראב"ד ז"ל דכל הבאת שליש חשיב גמר פרי אך נראה דודאי אין כוונת הראב"ד ז"ל כן דהראב"ד ז"ל קאמר לה רק לפול המצרי שזרעו לזרע דשיטת רש"י ז"ל בר"ה שם דזרעו לזרע היינו לאכול את זרעו אך שיטת הרמב"ם ז"ל בפה"מ שביעית (פ"ב מ"ח) שזרעו לזרע היינו לקחת ממנו זרע ולא לאכילה ע"ש וכן הוא שיטת הראב"ד ז"ל א"כ משהביא שליש שזהו השיעור שזורע ומצמיח כדאמרינן בירושלמי א"כ לזריעה הוי גמר פרי ממש אבל תבואה וזיתים לאכילה גמר פרי הוא גמר פרי ממש:

אמרינן במעשרות (פ"ה מ"ה) הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב ומשבא לעונת המעשרות פטור כו' רבי אומר אף לפי חשבון היינו אם לקח משבא לעונת המעשרות התוספת חייב וכתב הר"ש ז"ל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד עכו"ם ושני שלישים ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי תני שדה שהביאה שליש ביד עכו"ם ולקחה ממנו ישראל רע"א התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר"ע ע"ש היינו דפלוגתא דת"ק ורבי תלוי בפלוגתא דר"ע ורבנן הנה אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"ב) דאפילו למ"ד בהביאה שליש לפני עכו"ם התוספת חייב ולא אזלינן בתר הבאת שליש מודה בסדר השנים דאזלינן בתר הבאת שליש והפלוגתא הוא רק לענין פטור עכו"ם אי אזלינן בתר הבאת שליש והנה זה דאזלינן בתר הבאת שליש ואף הב' שלישים הנוספים נגררים אחר שליש הראשון אמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה מ"א) משום דשליש הראשון קשה לבוא מכיון שהוא בא מיד גדל ע"ש אך כל זה שייך רק בתבואה דאזלינן ביה בתר הבאת שליש לסדר השנים א"כ פלוגתא דר"ע ורבנן אם גם לענין פטור עכו"ם אזלינן כן אך מתני' דמעשרות דאיירי בירק ולא מצינו לשום דבר דאזלינן בירק בתר עונת המעשרות דבירק אזלינן בסדר השנים בתר לקיטה ולשביעית מחלוקת הרמב"ם ז"ל והתוס' ריש קידושין אי אזלינן ביה בתר לקיטה או בתר רוב גידולין אבל עונת המעשרות לא אשכחן בירק כלל ואיך אזלינן ביה לקנין עכו"ם בתר עונת המעשרות ועל מתני' דפ"ה דמעשרות צ"ל שזהו רק קולא בסוריא דכל שהגיע לעונת המעשרות ביד עכו"ם אף מה שהוסיף ביד ישראל פטור א"כ אין ראיה דרבי דס"ל התוספת חייב דס"ל בעלמא נמי כרבנן דהתוספת חייב דבתבואה כיון דאזלינן לכל מילי אחר עונת המעשרות אפשר דשפיר ס"ל כר"ע דאף לענין קנין עכו"ם אזלינן בתר הבאת שליש וכמ"ש רש"י ז"ל (חולין קל"ו) בפלוגתא דר"ע ורבנן בהביאה שליש לפני עכו"ם דחכמים פוטרין דכיון שהביאה שליש ביד עכו"ם כאילו נגמרה כולו בידו דקי"ל תבואה בתר שליש אזלא ע"ש א"כ זה שייך רק בתבואה ולא בירק דהא לא אזלינן בירק אחר הבאת שליש:

והנה זה דאמרינן בירושלמי דמ"ד התוספת חייב מודה לענין סדר השנים דאזלינן אחר הבאת שליש נראה טעם החילוק דלענין שיקראו הפירות פירות שביעית או שמינית בזה ל"ש לחלק הפירות שמקצתן יקראו פירות שביעית ומקצתן פירות שמינית דחד פרי הוא וא"א שיקרא עליהן ב' שמות וכן להתעשר לשנה הבאה או לשעבר ל"ש דמקצת הפירות יקראו פירות שניה ומקצתן פירות שלישית דשם הפרי א"א לחלק ומש"ה שדינן כולה בתר העיקר שהוא הבאת שליש וכדאמרינן בירושלמי משום דשליש הראשון קשה לבוא אבל בהביאה שליש ביד עכו"ם שהיא רק שאלה של פטור וחיוב אפשר לחלקן דהשליש הראשון פטור והתוספת חייב:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א דתרומות הי"ב) דאם מכר עכו"ם לישראל הפירות אחר שהביאו שליש דמה שהוסיף אח"כ נותן לכהן וכתב הכ"מ דפסק כחכמים לפי גרסת הירושלמי דהתוספת חייב ובפ"ה (הט"ו) כתב הרמב"ם ז"ל זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב ה"ה כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש והוא מהירושלמי ע"ש. והנה הכא לא אמרינן דהתוספת חייב ונראה הטעם משום דעציץ שאינו נקוב מה שגדל בהם אין שם זרעים עליהם כלל וכדאמרינן במנחות (ע') גבי הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור אמר אביי בשלמא כו' אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום ע"ש ומכלל דזה דפטור מדאורייתא עציץ שאינו נקוב הוא משום דמדאורייתא אין זו זריעה וזהו הפטור בכלאים ובמעשרות דאין שם זרעים עליהם לחייבן במעשרות וא"כ ל"ש שעל מקצתן יהיה שם זרעים ועל מקצתן לא יהיה שם זרעים כיון דפרי אחד הוא א"א לחלקן לב' שמות ומש"ה אזלינן בכוליה בתר הבאת שליש משא"כ בשליש ביד עכו"ם:

כתבו התוס' ע"ז (י"ד) גבי הוסיפו עליהן כו' ובנות שוח כו' דמעיקרא סברי דאין עליהן קדושת שביעית כיון דאין נגמרין בשנה שחונטין כדאמרינן דבנות שוח שביעית שלהן שניה לפי שעושות לג' שנים ל"ש למיזל בהו בתר חנטה והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד הט"ז) בבנות שוח כשנגמרין בשניה הן באין לעונת המעשרות בשביעית וצריך לאוכלן בתורת שביעית דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות ונראה דהטעם דמעיקרא סברי דלית בהו קדושת שביעית ולא אזלינן בהו בתר עונת המעשרות לפי מה דאמרינן בירושלמי הטעם דאזלינן בתר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות משום דשליש הראשון קשה לבוא מכיון שבא מיד גדל אך בבנות שוח דמעונת המעשרות עד גמר פרי הוא ב' שנים ל"ש למיזל בהו אחר עונת המעשרות ואחר שהוסיפו עליהן בנות שוח סברי דמ"מ לא נפקי מתורת שאר אילנות דאזלינן בהו בתר עונת המעשרות:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה