אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סא - כלאים › ה

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סא - כלאים · ה

ד

אמרינן (פ"ב מ"ח) וסומך לבור ולניר ולנפה ולדרך ולגדר שהוא גבוה י"ט ולחריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' כו'. והנה דברים אלו מפסיקין אף לפאה (ובפ"ד מ"ז) אמרינן הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חברו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע כו' ה"א מצטרפות וכתב הר"ש ז"ל דתנן גבי פאה דאין מפסיקין לאילן וה"ה בכלאים דלגבי אילן לא חשיב הפסק ע"ש היינו דאמרינן בפאה דלגבי אילן אינו מפסיק אלא גדר וה"נ לענין כלאים ונראה מזה דכל שמפסיק לענין פאה מפסיק לענין כלאים דההפסקות דכלאים אינן דין בכלאים רק דין בהפסקת זרעים ואילן וטעם הדבר נראה דהנה זה דמפסיקין לפאה אמרינן בירושלמי (רפ"ב דפאה) דכתיב שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה ע"ש היינו דאלו ההפסקות עושין אותה לב' שדות וה"נ בכלאים דכלאים אינו שייך רק כשהן שדה אחת. הנה בפאה (פ"ג מ"ו) אמרינן רא"א קרקע בית רובע חייבת בפאה ואמרינן עלה בירושלמי מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך שנאמר להלן בית רובע אף שדך שנאמר כאן בית רובע וכתב הפ"מ כדתנן (פ"ב דכלאים) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ע"ש ולא יתכן כלל דמה ענין רובע לבית רובע ועוד דהתם רק חושבנא בעלמא דשיעור כלאים הוא אחד מכ"ד ואם הוא חצי סאה שיעורו חצי רובע. והנה זה דאמרינן בירושלמי דשדך האמורה בכלאים בית רובע היינו מה דאמרינן דתבואה בתבואה בית רובע דזה חשיב הפסק לענין כלאים ונראה מהירושלמי דהא דבית רובע חשיב הפסק לענין כלאים הוא משום דזהו שיעור שדה לענין כלאים ומזה יליף ר"א לפאה דשיעור שדה הוא ג"כ, בית רובע ופחות מכאן לא מקרי שדה ופטורה מן הפאה הנה (בפ"ב דכלאים) פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר דעושין כ"ד קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע וזורע בתוכה כל מין שירצה וא"צ להרחיק כלל ורבנן סברי דרק ט' קרחות מותר דצריך להיות בין הזרעים הפסק בית רובע ע"ש ונראה דבהא פליגי כיון דשיעור שדה לענין כלאים הוא בית רובע ס"ל לר"מ כיון דזורע בית רובע ממין אחד א"צ להרחיק ויכול לזרוע אצלו מין אחר כיון דיש שם שיעור שדה ממין אחד אפשר לחושבו לאותו מין לשדה בפ"ע והמין האחר שזרע בצדו כיון שיש בו ג"כ בית רובע אפשר ג"כ לחשבו לשדה בפ"ע דהתורה לא אמרה רק ששדה אחת לא תהא זרועה ב' מינים אבל יותר מכ"ד קרחות לבית סאה אסור לעשות כיון דאין במין אחד שיעור שדה ע"כ ב' מינים יחד חשיבי שדה אחת וזה אסור וס"ל דכלאים לא הוי אא"כ אי אפשר לחשוב ב' המינים אלא לשדה אחת ורבנן ס"ל דאף דבית רובע הוא שיעור שדה ואפשר לחושבו לשדה בפ"ע מ"מ אפשר לחשוב ב' המינין ג"כ לשדה אחת גדולה וכל דאפשר לחשבן לשדה אחת אסור ע"כ צריך שיהיה ביניהון הפסק בית רובע כיון דבית רובע הוא שיעור שדה מפסיק בין הזרעים כיון שיש ביניהם הפסק שדה אי אפשר תו לחושבן לשדה אחת. והנה לענין פאה אי ילפינן מכלאים דשיעור שדה הוא רק בית רובע ופחות מזה לא יתחייב בפאה איכא פלוגתא אבל לענין הפסק בפאה דינו ככלאים דאמרינן אלו מפסיקין לפאה הבור והניר ואמרינן בירושלמי רב אמר הבור והניר שיעורו בית רובע דשיעור בית רובע מפסיק לפאה כמו בכלאים דמפרידן לב' שדות. והנה ר' יוחנן ס"ל התם דשיעורו בג' תלמים של פתיח ע"ש והנה מצינו שיעור זה ג"כ לענין הפסק כלאים בפ"ב מ"ו ע"ש:

כתב בחיד' מהרי"ח (כלאים פ"ב מ"ו) דכלאים קיל מפאה דבכלאים אי איכא במקום אחד הפסק ב' אמות על ב' אמות חשיב הפסק על כולו ובפאה אם היו רק נפרדות באורך ורוחב ד' אמות ואח"כ נתחברו אז נותן פאה אחת מן המקום ששם נתחברו ע"ש ונראה דאין זה משום חומרא דפאה רק בכלאים שהן ב' מינים ובמקום אחד יש הפסק בין אותן המינים אותו ההפסק מתפשט על כל אורך של בין ב' המינים אבל בפאה שהיא מין אחד אם יש במקום אחד הפסק איך שייך להמשיך זה ההפסק דלאיזה מקום תמשיכהו:

והנה זה דאמרינן תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ו' טפחים היינו ו"ט על ו"ט נראה דטעם החילוק בין תבואה לירק הוא דבתבואה שדרכה לזרוע שדה צריך שיהיה שיעור שדה אבל בירק שדרכן לזרוע ערוגות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א דכלאים ה"ט) צריך להיות שיעור ערוגה ושיעור ערוגה הוא ו"ט על ו"ט כדאמרינן בשבת (פ"ז) מנין לערוגה שהיא ו"ט על ו"ט כו' וערוגה הוי בירקות כמו שדה וכתבו התוס' שם דשיעור ערוגה שהיא ו"ט נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומש"ה בירק שיעור ההרחקה הוא ו"ט על ו"ט וכן הוא לענין פאה דשבת וחרדל כיון דדרכן לזרוע ערוגות ערוגות חשיב כל ערוגה כשדה בפ"ע כדאמרינן בפאה (פ"ג מ"ב):

וכן מצינו היתר בירקות שערוגה שהיא וע"ו זורעין בתוכה ה' זרעונים ואמרינן בכלאים (פ"ג מ"ב) ובפסחים (ל"ט) דדוקא ירקות אבל זרעים לא וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד ה"ט) הטעם דמיני ירקות שאין דרך בנ"א לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו ה' מינים בתוך ערוגה אחת שהיא ו"ט על ו"ט כו' והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"א ה"ט) דהחילוק בין מיני זרעים למיני ירקות דזרעים היינו אותן שדרך בנ"א לזרוע מהן שדות וירקות היינו אותן שדרך בנ"א לזרוע מהם ערוגות ערוגות קטנות כו' וכ"כ בפה"מ (פ"ג מ"ב) על ההיא דכל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה כו' ז"ל הירקות יזרעו מהם מעט וע"כ הם נזרעות ערוגות ערוגות ומיני זרעים שיזרעו מהם שדה גדולה כו' היינו דהקולא של ירקות לענין היתר ערוגה הוא משום דאין נזרעות שדה כ"א ערוגות והנה כמו כן זהו הקולא של ירקות לגבי שאר זרעים שהירקות הרחקתן רק ו"ט ולא בית רובע משום דדרך לזורען ערוגות דשאר זרעים כיון שדרכן לזרוע שדה צריך להרחיק שיעור שדה וירקות שדרכן לזרוע ערוגה צריך להרחיק רק שיעור ערוגה. אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) דכמו בירקות דנזרעין ה' מינים בערוגה ה"נ בתבואה נזרעין ה' מיני תבואה בבית רובע ע"ש ומשום דבית רובע שהיא שיעור שדה הוא בתבואה כמו ערוגה בירקות והנה זה דה' מיני ירקות נזרעין בערוגה וע"ו אע"ג דירק בירק צריך הרחקה ו"ט כתב הר"ש ז"ל דהיכא דזרוע מכל אחד רק מעט לא בעי הרחקה כולי האי ע"ש וזה הקולא איכא גם בתבואה רק בית רובע של תבואה הוא במקום ערוגה בירקות

אמרינן דתבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ו"ט ובשאר זרעים אם הם בכלל תבואה או בכלל ירק כתב המ"ר שהן בכלל ירק אך אינו נראה כן דהא אמרינן בירושלמי דמותר להקריח בית רובע ולזרוע בתוכה ה' מיני תבואה ובתבואה עצמה ליכא רק ג' מינים שהם כלאים זה בזה כדאמרינן בריש כלאים וע"כ שאר זרעים בכלל תבואה ושוין הן לשיעור של בית רובע והטעם דשאר זרעים ג"כ דרכן לזרוע מהן שדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א ה"ט:

והנה כל שיעורים אלו הן רק לאיסורא אבל ללקות אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ט) דאינו חייב עד שיהיו וע"ו מוקרחין בתוך שדה תבואה או מוקפין גדר ע"ש דללקות אף בתבואה כל שיש שם וע"ו שהוא שיעור ערוגה ואפשר לחשוב המין האחד לערוגה בפ"ע שהוא שיעור שדה בפ"ע לשום דבר אין לוקין ואף אי אין שם וע"ו רק לא מוקפות בהמין השני מכל צד נהי דשיעור ערוגה הוא וע"ו ולא פחות מ"מ לצרף לשיעור ערוגה א"צ דוקא בהמין השני ואפשר להשלימו מהצד הפנוי אבל אי מוקפות מהמין השני מכל צד אי אפשר להשלים לשיעור ערוגה אלא בהמין השני וע"כ הם ב' מינים בערוגה אחת א"נ מוקפות גדר דהגדר מחברן לאחת וא"א לחשבן לשתים דללקות הוא רק באופן דע"כ אי אפשר לחשוב ב' המינים רק לערוגה אחת וזה דאמרינן עד שיהו וע"ו מוקרחות בתוך שדה של תבואה ע"כ מעט פחות מוע"ו דוע"ו הוא שיעור המתיר וכן מוכח מדאמרינן שם לקמן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות וע"ו כן ר"י אמר באיסור וע"ו ללקות טפח ע"ש והאי טפח ע"כ פחות מטפח דהא ס"ל לר"י דטפח הוי הפסק וע"כ ה"ק דלענין מלקות שיעור המתיר הוא טפח וכן לרבנן וע"ו א"נ משום דאמות של כלאים שוחקות והכא במצומצמות וכמ"ש תוס' שבת פ"ה]:

והנה השנו"א דרך אחרת י"ל משאר המפרשים ז"ל בכלאי זרעים שכתב בפ"ב מ"ו הכלל בזה שא"צ שום הרחק כלל בזרעים רק משום ערבוב צריך שיהי' שיעור כעין שדה מכל מין דהיינו בתבואה בית רובע ובירק ו"ט וכל אחד לפי שיעוריה הוא נחשב לשדה בפ"ע ע"ש והטעם כמ"ש דאין איסור כלאים אלא היכא שהם שדה אחת וכל היכא דאפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע שיש שם שיעור שדה מותר ולשיטות הפוסקים ז"ל דכל השיעורים הללו הם לענין הרחקה דצריך בין תבואה לתבואה הפסק בית רובע ובירק הפסק של ו"ט הוא כמ"ש דס"ל דאף אם אפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע ג"כ אסור כיון דאפשר לחשוב ג"כ ב' המינים לשדה אחת ואינו מותר רק אם יש שם הפסק כשיעור שדה דאז אין לחשוב ב' המינים לשדה אחת אך כ"ז רק לרבנן אבל לר"מ ודאי כל שאפשר לחשוב כל מין לשדה בפ"ע מותר וכמ"ש:

כתב השנו"א שם מ"י על ההיא כל שהוא בתוך רובע עולה במדת בית רובע אכילת הגפן כו' ז"ל תבואה בתבואה שהשיעור בית רובע אם בור סמוך לשדה שיכול לזרוע בתוך הבור בית רובע אז נחשב הבית רובע כשדה בפ"ע ואין כאן ערבוב והייתי אומר דוקא צריך לזרוע את הכל קמ"ל במתני' דכל שהוא בתוך בית רובע אף שא"י לזרוע המקום מ"מ עולה לבית רובע דהכלל אף שאינו זורע אלא גרעין אחד בתוך בית רובע שפיר דמי ע"ש והנה לפ"ז אופן האיסור אינו כל שאין במין אחד בית רובע רק בעינן ג"כ שלא יהא מקום בור סמוך לו שיצטרף עמו לבית רובע ורק היכא שיש שם מין אחד פחות מבית רובע ושאר המקום זרוע במין אחר זהו אסור. והנה יש לעיין דאמרינן שלהי פ"ק הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים ואמאי אסור דהא הכא מיירי שאין זרעים אחרים דהא בהנך לחוד הוי כלאים וכיון דהבור עולה לחשבון בית רובע א"כ מקום הפנוי שאצל החטה יעלה לה לבית רובע והפנוי אצל השעורה יעלה להשעורה לבית רובע כיון דא"צ לזרוע בבית רובע רק גרעין אחד והוי כמו בית רובע חטים אצל בית רובע שעורים דשרי ואין לומר כל שזרען במפולת יד לא מהני הרחקה דהא אמרינן בירושלמי שהביא השנו"א ספ"א בפלוגתא דר"י ור"ל בזורע ב' מינים בבקעה או בחורבה או ב' מינים וחלקן הרוח ר"י אומר פטור רשב"ל אומר חייב דרשב"ל אזיל בתר עקירה ואף שנתפזרו אח"כ חייב ור"י אזיל בתר הנחה ואמרינן שם ומודה רשב"ל בזורע ע"מ לחלק הרוח שהוא פטור ע"ש אלמא אף דזורע במפולת יד כל שזורע ע"מ שיחלקו אח"כ פטור וקשה הא לעולם אפילו נפלו זה אצל זה ג"כ הן מוחלקין כיון שהוא בבקעה או בחורבה שאין שם זרע אחר הוי כבית רובע חטים אצל בית רובע שעורים ונראה דזה דשרי כשנזרע רק גרעין אחד בבית רובע הוא רק במין אחד שרינן זה אבל המין השני צריך להיות כל הבית רובע זרוע אבל לא שרינן כשהשני מינים זרועים רק גרעין אחד בבית רובע והנה לפי' השנו"א אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי דזה דר' יהודה לא מחייב בזורע חטה ושעורה אלא עד שיהיו ב' חטים ושעורה כו' משום דהוי כראש תור וראש תור מתיר בחורבה ע"ש והנה אי ראש תור מתיר בחורבה הוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי (פ"ב מ"ה) ויש לעיין הא אמרינן במתני' (פ"ב מ"ז) טעם של ראש תור מפני שנראה כסוף שדהו א"כ כל שהוא בחורבה ואין שם אלא ראש תור זה בלבד מה שייך שהוא סוף שדהו ולפי פי' השנו"א אתי שפיר כיון דא"צ לזרוע אלא קלח אחד בתוך בית רובע וחשיב כאילו כולה זרועה מאותו המין וחשיב כשדה בפ"ע א"כ ה"נ ראש תור הבא מחורבה כיון דראש תור שייך להשדה הסמוכה דהא אמרינן דראש תור הוי כסוף שדהו זה דשאר השדה אינה זרועה לא איכפת לן דא"צ לזרוע רק גרעין אחד בכל הבית רובע וחשיב הכל כשדה אחת ולר"י דאמר אין ראש תור מתיר בחורבה הטעם כמו דאמרינן בשבת פ"ה למ"ד אין ראש תור בערוגה וכתב רש"י ז"ל דלא הוי היכר דלא חשיבא כל חדא באפי נפשיה ע"ש וה"נ נהי דכל החורבה חשיבא נמי כמו שדה מ"מ לראש תור בעינן היכרא וכיון דאינה זרועה ליכא היכרא:

והנה שיטת השנו"א דלא בעינן שיהא כל הבית רובע זרוע ואם רק מקצתו זרוע והשאר פנוי עולה לבית רובע לשיטתיה ע"כ צריך לפרש כן כיון דס"ל דא"צ הרחקה כלל בין הזרעים רק שיהא זרוע מכל מין שיעור שדה דהיינו בית רובע א"כ איך משכחת לה שיהא מותר הא אי אפשר לזרוע כל הבית רובע בב"א וכשזרע מקצת הבית רובע כבר עבר על כלאים כיון דליכא הרחקה וגם עדיין אינו זרוע המין שיעור בית רובע וזה שדעתו להוסיף ודאי אינו כלום וע"כ כיון דאיכא מקום פנוי עולה לבית רובע אף דאינו זרוע:

כתב הר"ש ז"ל (פ"ב מ"י) גבי תבואה בתבואה בית רובע כו' ובלבד שלא יהא מוקף מד' רוחות דלא מהני הרחקה וכתב ע"ז המ"ר אין לומר דלא מהני הרחקה כלל אפי' טובא דמי חמור מקרחת הכרם אלא דבעי טפי מבית רובע וצ"ע בכמה שיעורו ע"ש אך נראה דל"ד לכלאי הכרם דהתם בשם כרם תלי רחמנא כמ"ש התוס' בעירובין (צ"ב) וקרחת הכרם כל שיש שם שיעור השנוי במשנה אין שם כרם על המקום הפנוי ומותר להביא שם זרע אבל בכלאי זרעים ל"ש זה ושם השאלה היא רק אי חשיב שדה אחת או ב' שדות ומהני זה שמקיף מד' רוחות למחשב כשדה אחת אבל בכה"כ אין השאלה אי חשיב כרם אחד או ב' כרמים רק אי חשיב אותו המקום כרם כלל וכל שהקרחת י"ל שיעור השנוי שם אין שם כרם עליו ולא מהני הקפה לזה:

אמרינן (כלאים פ"ב מ"ח) סומכין לבור ולניר ולגפה ולדרך כו' והיינו לדרך היחיד וכתב התי"ט דלא תני הכא שביל הרבים שביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן ב' פאות והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע ב' מינים ותרוייהו לחומרא ע"ש וזה דדרך היחיד מפסיק לכלאים ע"כ צ"ל דדרך היחיד חשיב להפסיק טפי משביל הרבים אך אינו נראה כן דעת התוס' ב"ב (נ"ה ע"ב) שהקשו דלא לתני גבי פאה שביל הרבים דבעינן קבוע ואנא ידענא מדתנן דרך היחיד דאי לא בעינן קבוע לא לתני דרך היחיד אלא לתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי כו' ותי' דאי לאו דתני תרוייהו לא הוי ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים ע"ש ואמאי הא חזינן גבי כלאים דדרך היחיד מפסיק ושביל הרבים אינו מפסיק אלמא דדרך היחיד חשיב להפסיק טפי:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"י) היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה ירק אחר כו' מרחיק בין השדות ו"ט על ו"ט כו' ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אין דברים הללו אמורים אלא לדעת ר"י אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו"ט וכתב הכ"מ דזה דבעינן בית רובע הוא תבואה בתבואה והכא ירק בירק וס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י ורבנן לא פליגי מדאמרינן בירושלמי דר' זעירה יליף הדה דר"י מדרבנן כמא דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות וע"ו כן ר"י אמר באיסור וע"ו ללקות טפח והיינו דרבנן איירי בתבואה ור"י איירי בירק ולא פליגי ע"ש. והנה בירושלמי (פ"ג ה"ג) אמרינן מ"ט דר"י והשקית ברגלך כגן הירק וכמה היא שיעורה של פרסה טפח וכן אמרינן בשבת (פ"ה) וכתב רש"י ז"ל שם והשקית ברגלך להטעין על כתפך מים ולהלוך ברגלך סביבותיה להשקותה ל"ל למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא ע"ש ונראה הטעם דחשיב הפסק טפח הוא משום דהולכין שם להשקותה והוי כמו דרך היחיד דמפסיק בכלאים וזה רק בירק דגדל על כל מים ומהלכין להשקותה אבל בתבואה ל"ש זה ולא חשיב הפסק טפח דהא ר"י מוכיח מקרא רק דמקום מהלך להשקותה הוא כשיעור רגל שהוא טפח כמ"ש רש"י ז"ל אבל זה דחשיב הפסק בין הזרעים לא יליף לה כלל דזהו ממילא דהוי כמו דרך היחיד דמפסיק ואף דדרך היחיד הוא ד"א זהו רק לאיסור אבל ללקות כל דרך מפסיק:

בירושלמי (פ"ב ה"ו) שקלינן וטרינן אי גדר זרוע מציל את הזרעים היינו אי מותר לסמוך לו ב' מינים ע"ש ויש לעיין תי"ל דצריך הרחקה מהזרעים של הגדר עצמו ואם הוא ממין אחד של אלו ב' המינים הרי צריך המין השני להרחיק מן הגדר כשיעור ההרחקה. והנה אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ו) הלפת עם הצנון אינן כלאים זע"ז מפני שפריהן שוין והלפת עם הנפוס אינם כלאים מפני שהעלין שלהן שוין אבל צנון עם הנפוס כלאים זה בזה ע"ש א"כ משכחת לה שזרע על הגדר לפת ומשני הצדדין סומך צנון ונפוס דבשביל הזרעים שעל הגדר א"צ להרחיק דלפת אינו כלאים עם שתיהן ואיבעיא לן רק אי גדר זרוע מציל על הזרעים אך נראה דאצ"ל דמיירי בכה"ג רק דמן הזרעים שעל הגדר עצמו א"צ להרחיק דאמרינן ר"פ ערוגה היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול ואחד באמצע ומקשינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דיזרע ג' על כל גבול וה' באמצע כשאר ערוגה דזורעין בתוכה ה' מינים ואמרינן תפתר שהגבולין ממעטין ופי' הר"ש ז"ל שם היינו דצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין והביא ע"ז מהירושלמי ר"י אמר ר"ז ור"א תרויהון בשם ר' יוחנן חד אמר סומכין לגדר ואין סומכין לגבול כו' ע"ש והיינו זה דאין סומכין לגבול הוא דצריך להרחיק מהזרעים שנזרע על הגבול א"כ דכוותה סומכין לגדר דא"צ להרחיק מזרעים הנזרעים על הגדר וא"כ איבעי לן רק אם גדר זרוע מפסיק בין הזרעים שבצדדין [וזה דאיבעי לן אי גדר זרוע מציל על הזרעים נראה משום דדמי לשער כותש דאינו מפסיק אך ל"ד לגמרי דהתם הענפים של הצדדין עולין על הגדר והכא על הגדר זרעים אחרים ומש"ה איבעי לן דאפשר כיון דעכ"פ יש זרע על הגדר כמו בהצדדין מבטלין ממנו תורת גדר ואינו מפסיק]:

אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) היה שם סלע ארוכה עשרה ורחבה ד' מותר לסמוך לה לב' רוחותיה כו' היינו כיון דארוכה י' א"צ להיות גובהה י' כמ"ש המפרשים ז"ל שם והנה לענין שבת לא שמעינן דאם ארכו י' לא בעינן גבהו י' וצ"ל דכלאים שאני דיש חילוק לענין מחיצות בין שבת לכלאים כדאמרינן בעירובין (י"א) אך יש לעיין למה צריך שיהא רוחב ד' והאי רוחב ד' ע"כ הוא בעביו דהא ארכו י' ולא מצינו לענין מחיצות שיעור לעביו של מחיצה ואפשר דהכא אינו מדין מחיצה כלל רק הוי כשאר דברים המפסיקים וכמו דרך היחיד וה"נ סלע שארכו י' ד' ואשכחן נמי סלע דמפסיק לענין פאה דאמרינן בירושלמי פאה (פ"ב ה"ב) היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו לצד זה מפסיק כו' היינו דאם גבוה רק כ"כ דצריך לעקור המחרישה מצד זה לצד זה מפסיק וזה דצריך להיות הסלע ע"פ כל השדה הכא בכלאים ע"כ ג"כ מיירי שסומך הזרעים רק משני צדי הסלע דבמקום דליכא הפסק ודאי אסור לזרוע ב' מינים א"כ הסלע הוא ע"פ כל השדה ואשמעינן כאן דאף שהוא כנגד כל השדה בעי ארכו י' ורחבו ד' ואפשר דאף לענין פאה כן:

כתב הגר"א ז"ל בביאורו לפ' ערוגה דערוגה שהיא וע"ו זורעין בתוכה ה' זרעונים היינו שהיא וע"ו וכל שהוא דוע"ו היינו חוץ מגבולותיה ויכול למלאות כל וע"ו מין אחד ולזרוע הכ"ש מינים אחרים דא"צ הרחקה וכתב דמש"ה אמרינן במתני' דרק מיני ירקות נזרעין בערוגה אבל מיני זרעים אין נזרעים בערוגה דשיעור ו"ט הוא רק בירק ע"ש הנה אמרינן שם במתני' דחרדל מין זרעים ואין נזרעים בערוגה והיינו דחרדל אין שיעורה ו"ט כ"א בית רובע כזרעים ואע"ג דהחילוק בין ירק לזרעים הוא משום דירק דרכו לזרוע ערוגות ואמרינן בפאה דהזורע חרדל בג' מקומות דנותן פאה לכל או"א משום דדרכו לזרוע ערוגות ערוגות כל ערוגה חשיבא כשדה בפ"ע הנה התי"ט כתב על ההיא דכל מין זרעים אין זורעין בערוגה פי' הרע"ב שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא בפ"ב מ"ט כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה ע"ש וזה דאמרינן בירושלמי פאה בחרדל שדרכה לזרוע ערוגות ערוגות ע"כ אתי רק לאפוקי שאין דרכו לזרוע שדה גדולה דחרדל נפקא מתורת זרעים ונפקא מתורת ירקות שאין דרכו לזרוע שדה גדולה אך יותר מערוגה ונראה דלענין פאה הוא לחומרא כיון דאין רגילות לזרוע שדה גדולה שיעורה בערוגה דכל ערוגה חשיב כשדה בפ"ע ומניח פאה לכל או"א ולענין כלאים הוא לחומרא כיון דדרכה לזרוע יותר מערוגה שיעורה בשדה שהיא בית רובע דליכא שיעורים אחרים חוץ משיעור ערוגה ושיעור שדה והנה כה"ג כתב התי"ט פ"ב דאין נחל ושלולית מפסיקין לכלאים אף דמפסיקין לפאה דהכא לחומרא והכא לחומרא ע"ש:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה