אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן סא - כלאים › ד

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן סא - כלאים · ד

ג

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ה) וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין ש"ז או פרי של זה דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זע"ז מפני שפרייהן שוין והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין אבל צנון עם הנפוס אעפ"י שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"ש וכתב ע"ז התי"ט (פ"א מ"ה) ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' כלאים הואיל וטעם פרי רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"כ משא"כ לפת ונפום דמשנה ג' שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין אא"כ טעם הפרי רחוק מטעם פרי זה ביותר כך עולים דברי הרמב"ם ז"ל שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין הצעת דברי הרמב"ם ז"ל כזה אלא דהלכו בכלאים אחר מראית העין ואם שוין הן לא הוי כלאים אף אם טעם הפרי רחוק זה מזה ביותר והנ"מ רק אם העלין או הפרי שוין זה לזה או רק דומין זה לזה דבלפת עם הנפוס כתב הרמב"ם ז"ל שהעלין שלהן שוין וכן בלפת עם הצנון כתב שפרייהן שוין זה לזה והיינו שדומין זה לזה דמיון גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לעיל ובזה לא אזלינן בתר טעמא כלל אבל בצנון עם הנפוס כתב הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי ובזה כיון דטעמן רחוק זה מזה הוא כלאים כיון דהעלין והפרי רק דומין זה לזה ולא שוין ואם היו דומין זה לזה בכל הדברים ואף בטעמן ואף שרק דומין ג"כ לא היה כלאים דהא ע"כ צנון עם הנפוס אין העלין והפרי שוין זה לזה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דלפת עם צנון אינן כלאים מפני שפרייהן שוין ובלפת עם נפוס כתב מפני שעליהן שוין א"כ לפת עם נפוס אין פרייהן שוין ואי צנון ונפוס פרייהן שוין וכיון דלפת עם צנון פרייהן שוין א"כ ה"נ לפת עם נפוס ולמה כתב מפני שעליהן שוין וכמו כן יש להוכיח דצנון ונפוס אין עליהן שוין דאי שוין א"כ ה"נ לפת עם צנון שהרי לפת עם נפוס עליהן שוין א"כ למה כתב דלפת עם צנון רק פרייהן שוין ע"כ הנ"מ בין שוין לדומין והנה ע"כ צ"ל דלפת וצנון ג"כ טעמן רחוק דלא כהתי"ט והמהר"י קורקוס ז"ל דאי אין רחוקין בטעמן למה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דמותרין משום דשוין זה לזה היינו דדומין זה לזה דמיון גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לעיל הא צנון ונפוס אף שרק דומין זה לזה ולא שוין מ"מ אילו טעמן לא היה רחוק זה מזה ג"כ היו מותרין וא"כ למה כתב הרמב"ם ז"ל מפני שהן שוין וע"כ זה דבעינן שיהיו שוין זה לזה הוא במקום שטעמן רחוק זה מזה:

כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ג) יש מינין בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה כו' עד שיראה כב' מינים ואעפ"י שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה ויש בזרעים ב' מינים שהן דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן ב' מינים ה"א אסורין זע"ז כיצד החזרת וחזרת גלים כו' ויש לעיין איזה דבר עושה אותן לב' מינים בטבען דאף אם נפרדין לצורות הרבה מ"מ הן מין אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואדרבה אם הן דומין זה לזה דמיון גדול מ"מ הן ב' מינין בטבען כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ה"ה וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינין בטבען הואיל ועלין ש"ז דומין לעלין ש"ז או פרי ש"ז דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד כו' א"כ איזה דבר עושה אותן למין אחד או לב' מינין בטבען ונראה דמין אחד או ב' מינים בטבען תלוי בטעם הפרי דחזרת וחזרת גלים כו' אף שצורתן משונה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ טעם הפרי שוה וזה עושה אותן למין אחד בטבע ולפת עם הצנון אין טעמן שוה ומש"ה חשיב להו הרמב"ם ז"ל לב' מינים בטבע ומ"מ לענין כלאים כיון דפרייהן או עליהן דומין זה לזה דמיון גדול מותרין אף שהן ב' מינים בטבע ומשום דלא הלכו בכלאים אלא אחר מראית העין והיכא דאין טעם הפרי שוה רק אינו רחוק אז מהני דמיון הפרי והעלין להיות מותר אף שאין דומין דמיון גדול:

כתב הר"ש ז"ל (פ"א מ"ז) דמותר להרכיב אילן סרק על אילן סרק משום דכל אילן סרק כחד מינא חשיב ע"ש וטעם הדבר נראה כיון דשינוי המינין בטבען הוא בטעם הפרי שלהן א"כ אילן סרק דל"ש זה אף שמשונין במראה העלין אין זה עושה אותן לב' מינים כיון דשוין בזה שאין עושין פירות:

עוד נראה לומר טעם אמאי מותר להרכיב אילן סרק ע"ג אילן סרק דאמרינן (פ"א מ"ז) ר"י מתיר ירק באילן וכתב התי"ט שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק באילן שאינן מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אעפ"י שיונקין זה מזה לא אסרה התורה ע"ש אך מהירושלמי מוכח דכל שאין הפרי משתנה ע"י ההרכבה לכ"ע ליכא איסור מרכיב דאמרינן (פ"א ה"ז) תני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן ומקשינן מר' לוי דאמר כשתילי זיתים כו' מה זיתים אין בהם הרכבה כו' היינו דאין הפרי שלהן משתנה ע"י הרכבה ומשנינן מפני שהוא עתיד למתקה ע"ש ומוכח משם דכל שאין הפרי משתנה כלל ע"י הרכבה ליכא איסור ע"ש ונראה דזהו נמי הטעם דאילן סרק באילן סרק מותר דאינו אסור רק היכא דהפרי משתנה ע"י ההרכבה אבל באילן סרק דל"ש זה מותר ובאילן סרק על אילן מאכל דאסור הוא משום דהאילן מאכל משתנה ע"י ההרכבה:

הקשו בתוס' חולין (ס') בהא דאיבעיא לן הרכיב ב' מיני דשאים אי איכא משום הרכבה הא מתני' היא דירק בירק אסור ואין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק ותי' שם דההיא דהתם הוא משום כלאי זרעים והכא מיירי בחו"ל דליכא משום כלאי זרעים ואיבעי לן אי איכא משום הרכבה א"נ מיירי הכא בעכו"ם דאינו מוזהר על כלאי זרעים א"נ ההיא דירק בירק אסור לא ס"ל כר' יאשיה דבעינן במפולת יד והכא איבעי לן אליבא דר' יאשיה ע"ש והרמב"ן ז"ל שם ג"כ הקשה במרכיב ב' מיני דשאים ל"ל משום מרכיב תי"ל משום כלאי זרעים ותי' דבתוספתא איכא פלוגתא אי דשאים אסורין משום כה"כ והכא אזיל כמ"ד דאינן כלאים בכרם וה"נ דאין בהן משום כלאי זרעים ואיבעי לן רק משום הרכבה ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דאיכא ב' מיני מרכיב כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מע"ש ונ"ר הי"ד) חדא שחותך בד ומרכיבו באילן וחדא כשב' אילנות נשארות מחוברין בארץ רק מותח בד מאילן אחד ומרכיבו באילן אחר ע"ש. והנה בזרעים בהרכבת ירק בירק אי איכא ג"כ משום כלאי זרעים נראה דרק אם לא חתך הזרע והרכיבו זה בזה איכא ג"כ משום כלאי זרעים כיון דהזרעים סמוכים זה לזה אבל אם חתך הזרע והרכיבו בזרע אחר מחובר ל"ש בזה משום כלאי זרעים כלל דכלאי זרעים הוא כשיש שם ב' זרעים סמוכים זה לזה וזה שייך רק כשהן מחוברין כל אחד לבדו אז הם ב' זרעים רק שמעורבין אבל בתולש בד ומרכיבו בזרע אחר אין כאן אלא זרע אחד מורכב ול"ש משום כלאי זרעים כלל אלא משום הרכבה ובכה"ג איבעי לן בחולין:

אמרינן (פ"ב מ"ד) נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש כו' ואם רצה גומם עד פחות מטפח ואח"כ משרש וכתב הר"ש ז"ל דגומם סמוך לארץ שלא ישייר טפח. והנה זה דמהני גומם עד פחות מטפח הוא משום דכל שגמם עד פחות מטפח אינו אילן עוד. והנה ספ"ק דשביעית אמרינן אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש דכל פחות מטפח אינו אילן ומה שגדל אח"כ הוי כאילן חדש ואמרינן שם בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דס"ל לראב"י הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה דחשיב כאילן חדש ורבנן סברי עד שיגום מעם הארץ ע"ש וכיון דפחות מטפח אינו אילן עוד מש"ה גומם וזורע וזה דצריך אח"כ לשרש משום דמה שיגדל אח"כ נהי דחשיב כאילן חדש מ"מ אוסר את הזרעים אך קשה דלפ"ז מתני' דלא כרבנן דס"ל עד שיגום עם הארץ וכשהוא גומם עד פחות מטפח פטור מן הערלה דעדיין חשיב אילן. והנה הפה"מ בכלאים שם כתב גומם עד פחות מטפח יכרות השרשים עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח ע"ש היינו דהאי פחות מטפח אינו מעל הארץ אלא נין השרשין בעומק ונראה דקשיתיה דאתיא דלא כרבנן דס"ל דבעינן שיגום מעם הארץ אך בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ו) ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ ה"ז מותר לזרוע ע"ש היינו דמפרש כהר"ש ז"ל דהאי פחות מטפח הוא סמוך לארץ ויש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב לענין ערלה (בפ"י מהל' מע"ש הי"ג) אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה כו' וכתב הכ"מ דהיינו כחכמים דבעינן דוקא שיגום מן הארץ ע"ש א"כ גם לקולא חשיב אילן פחות מטפח וכ"ש לחומרא. והנה הרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ו) דמש"ה גומם עד פחות מטפח דפחות מטפח אינו כרם ע"ש היינו דהוי כילדה פחות מטפח דאינה מקדשת את הזרעים אך קשה הא אמרינן בסוטה (מ"ג) דזהו דוקא בכרם של ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אבל כרם גדול לא והכא מיירי בכל ענין ועוד דהרדב"ז ז"ל כתב (בפ"ו ה"ד) דמש"ה ילדה פחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים ודוקא בכרם של ב' כנגד ב' כו' אבל כרם כולו מקדש דהטעם דלא אמרו חכמים ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אלא בזמן שהוא כשאר הכרמים אבל פחות מטפח לא נקרא כרם ע"ש, והנה לפ"ז נראה דעכ"פ מקדש ו"ט כדין גפן יחידי דרק אי"ל דין של ב' כנגד ב' כו' וא"כ איך אפשר לזרוע הא זורע בתוך ו"ט של הגפנים לכן נראה דההיתר של גומם פחות מטפח הוא כיון שאינו רוצה בקיומן של הגפנים ועתיד לשרשן אח"כ כמאן דליתנהו דמיין ואין מקדשין וכיון דעשה מעשה שקצצן עד פחות מטפח גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ועתיד לשרשן והוי ככרם הנטוע על פחות מד"א דס"ל לרבנן דרואין את האמצעים כאילו אינן ואמרינן בירושלמי דמותר להדלותן ע"ג הזרעים דכיון דלעקירה קיימי אין אוסרין ע"ש ואף דל"ד לגמרי לההיא דהתם דהתם מעיקרא נטע ע"מ לעקרן מ"מ הכא שכבר התחיל לקוצצן ג"כ חשיבי כעקורין ואין אוסרין:

אמרינן (ספ"ו) המקיים קוצים בכרם רא"א קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וטעמא דר"א שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן. והנה יש לחקור בטעם הדבר זה דבעינן דוקא דבר שכמותו מקיימין אי משום דבכלאים אינו נאסר אא"כ רוצה בקיומו א"כ בדבר שאין מקיימין כיוצא בו בטלה דעתו ואף אם רוצה בקיומו אינו אוסר ובזה פליגי ר"א ורבנן אי במקום אחד מקיימין כיוצא בו אי מהני אז דעתו שרוצה לקיימן או אזלינן בתר המקום שהוא שם או אפשר דזה דבעינן דבר שכיוצא בו מקיימין הוא משום דכל מין שאין מקיימין כיוצא בו אינו מכלל זרעים המקדשים בכרם. והנה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ד) דעשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים ע"ש ואף דמקיימין אותן לרפואה וע"כ דהנך אינן בכלל זרעים לכלאים וכ"ש היכא דאין מקיימין אותן כלל. הנה בשבת (קמ"ד) גבי סוחטין ברימונים אי אמרינן בטלה דעתו ופשטינן מההיא דר"א דהמקיים קוצים בכרם קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופי' רש"י ז"ל דפשטינן מההיא שכן בערביא מקיימין קוצין כו' אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב ודחינן שם מידי איריא ערביא אחרא הרי בטלה דעתו אצל כ"א וכתב רש"י ז"ל אתרא הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא ע"ד ונראה מזה דהא דבעינן בכלאים שיהיו מקיימין כיוצא בהן הוא משום חשיבות דלכלאים בעינן זרע שי"ל חשיבות. והנה לפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל דעשבים המרים אף שמקיימין אותן לרפואה אין בהם משום כלאים הטעם הוא משום דאינן חשובין וקיום לצורך רפואה אינו מחשיבן. (כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהן הוקדש ע"ש ונראה דקדש לאו דוקא דערב הוא חו"ל ובחו"ל רק אסור באכילה ואינו מקדש כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ח]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ח) לענין כה"כ הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו אעפ"י שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום כו' ונראה מזה דאי מקיימין אותו רוב העם באותו מקום לרפואה מקדש ובפ"א ה"ד) לענין כלאי זרעים כתב אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהם מן העיקרין שאין ראוין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהם משום כלאי זרעים ונראה מזה אף דהכל מקיימין אותן לרפואה ג"כ אין בהן משום כלאי זרעים וכבר עמד בזה הכ"מ ע"ש ונראה דיש חילוק בין כה"כ לכלאי זרעים דכה"כ חמיר טפי דהא לר"א דאסור לקיים קוצים בכרם מ"מ לא שמענו דאסור לקיים קוצים בשדות משום כלאי זרעים דלכלאי זרעים בעינן זרע חשוב טפי. (כתב הר"ן ז"ל פ' ראשית הגז זה דאמרינן קנבוס ולוף אסרה תורה כו' היינו מזרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש ויש לעיין דרק זרע לוף העליון חשבינן שלהי מס' מעשרות מזרעוני גנה שאין נאכלין והיינו לוף שוטה אבל לוף עצמו אינו כן כדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם].

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה