מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן סא - כלאים · ב
כתב הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"ג ה"ה) וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעליו של זה או פרי של זה דומה לפרי ש"ז דמיון גדול עד שיראו כב' גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זע"ז שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין ע"ש ונראה דזהו נמי הטעם מ"ש רש"י ז"ל (שבת פ"ד ע"ב) במתני' דאע"ג דיונקין למטה כיון דליכא עירבוב למעלה לא איכפת לן משום כלאים ע"ש ומשום דכלאים תלוי רק במראית העין וכמו היכא שהן ב' מינים בטבען כיון דלפי מראית העין הן כמין אחד לא איכפת לן בכלאים דבכלאים המין תלוי במראית העין ה"נ הערבוב הוא ג"כ תלוי במראית העין אף שהשרשים מתערבין זע"ז כיון דלפי מראית העין ליכא ערבוב לא איכפת לן:
הנה שיטת הרמב"ם ז"ל (רפ"ב) דברובע לסאה ממין אחר ימעט ואם זרע לוקה ובפחות מרובע לסאה א"צ למעט היינו דס"ל דהחילוק בין רובע לפחות מרובע הוא מדאורייתא ונראה דטעמו הוא דביטול ל"ש בכלאים כמ"ש התי"ט דאי הוי משום ביטול היה בטל ברוב רק כיון דכל איסור כלאים הוא רק היכא דאיכא מראית העין שהוא כלאים כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואי ליכא מראית העין מותר מה"ת אף שהוא כלאים בעצמותן כמו היכא שהן ב' מינים בטבען רק שאין ניכרין שהן ב' מינין מש"ה נמי פחות מרובע לסאה אין בו משום כלאים לפי שאינו ניכר שהן כלאים וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל רפ"ב דכלאים ז"ל דאמר יבור אם נתערבו ב' מינים ויחד הם רובע א"צ רק לבור אחד מהם דמין האחר כיון דאין בו רובע אינו ניכר ואין בו משום מראית העין עכ"ל ולהרמב"ם ז"ל כיון דאינו ניכר שהן כלאים הוא היתר מה"ת ול"ק מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דרובע לבית סאה לוקה מהירושלמי דאמרינן כיצד ימעט יוסיף על הסאה או ימעט את הרובע ומקשינן הא אמר כו' כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ומתרצינן תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע"ש דלהרמב"ם ז"ל האי מראית העין הוא ג"כ מדאורייתא רק לא חשיב מבטל איסור דהכא ההיתר כי מרבה על הסאה אינו משום ביטול רק כל דליכא מראית העין ליכא איסור כלאים כלל. והנה בפחות מרובע לסאה רק שעירבן בידים כתב הרמב"ם ז"ל רק דאסור לזורעה ולא כתב שם דלוקה דמלקות ליכא כיון דליכא מראית העין רק אסור כיון שעירב בידים וצ"ל שהוא רק מדרבנן:
כתב במעדני יו"ט על הרא"ש ז"ל הל' כלאים על הירושלמי פ"ק דכלאים דעכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטעם במקום אחר ובס' מ"י ס"ס רצ"ה יהיב טעמא כיון שהאיסור אינו ניכר בו וכתב ע"ז המעדני יו"ט ואינו מן הצורך דהתורה לא אסרה הפרי והעץ אלא בכה"כ וכל אלו הדינים מכלל חוקי התורה הן שאין אנו צריכים למצוא להם טעם ע"ש ונראה דאין כוונת המ"י שיהיה אסור לנטוע היחור משום איסור הנאה אלא משום כלאים כיון שאותו היחור בא מהרכבת ב' מינים חשוב עצמו כב' מינים וכמו פרדה שהיא חשובה עצמה כב' מינים כיון דבאה מב' מינים ולכן כתב כיון שאין האיסור ניכר כו' דבכלאי זרעים אעפ"י שהן ב' מינים כיון שאינו ניכר שהם ב' מינים מותר כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ כ"ש אותו היחור כיון שאין הכלאים ניכר בו שרי:
הנה בנתערב פחות מרובע לסאה דא"צ למעט דעת הרא"ש והרע"ב ז"ל שהוא מדין ביטול ממש דמדאורייתא חד בתרי בטל ושיעור רובע לסאה הוא רק מדרבנן משום מראית העין וכן דעת השנו"א שהוא מדין ביטול ומה שהקשה התי"ט הא היכא דניכרים ל"ש ביטול כתב בהגהת השנו"א דאשכחן ביטול כה"ג גבי העושה סוכתו תחת האילן ע"ש. והנה בזה מתיישב ג"כ מה שהקשה המנ"ח להשיטות שהוא מדין ביטול הא לאחר שגדלו שלא יהא צריך למעט השיעור הוא ג"כ רובע לסאה הא במחובר ל"ש ביטול ע"ש ולפמ"ש בהגהת השנו"א דביטול זה הוא בגדר כמו העושה סוכתו תחת האילן ובההיא דהתם אף מחובר בטל הנה בתוס' א"ש הקשה להשיטות שהוא, מדין ביטול איך שייך ביטול כיון דהאיסור הוא ע"י תערובת וכמו בכלאי בגדים דבגד שאבד בו כלאים לא בטל ותי' דהתם משום דחוטין חשיבי ולא בטלי אך כתב שאין כן דעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו (בנדה ס"א) הטעם בבגד שאבד בו כלאים דלא בטל הוא משום דהאיסור בתערובת דכל אחד היתר ונאסרין ע"י תערובתן כך אסור המרובה כמו המועט ע"ש ונראה לומר דל"ד לכלאי בגדים דבכלאי בגדים התערובת גורם האיסור דכל שהם תפורים יחד נאסר הבגד בלבישה ונאסר כל הבגד דאפילו חוט של מין אחד היוצא ממנו אסור להתחמם בו ואפילו אם יש ג"כ צמר גמלים באותו בגד של שעטנז נאסר גם הצמר גמלים כדפסקינן בש"ע א"כ התערובת של צמר ופשתים זהו מוליד איסור על כל הבגד ואף על צמר גמלים שבו וכיון דהתערובת הוא סיבת האיסור ל"ש ביטול אבל בכלאי זרעים אין התערובת עושה האיסור רק אדרבה גוף האיסור הוא שלא יזרעו ע"י תערובת זה אצל זה בתוך ו' טפחים א"כ ע"י שנתערבו הזרעונים קודם זריעה לא נתחדש איסור כלל דאף אם לא נתערבו אסור לזורעם זה אצל זה ולר"י דאמר דאינו חייב בכלאי זרעים אא"כ הן ב' חטים ושעורה או ב' שעורים וחטה להשיטות דמדאורייתא בכלאי זרעים חד בתרי בטל קשה איך מתחייב כה"ג משום כלאים הא בטל החטה בב' השעורים וע"כ מיירי בשלא עירבן קודם זריעה ובידו אחת חטה ובידו אחת ב' שעורים וזרען זה אצל זה וחייב בכה"ג אף שלא עירבן קודם זריעה א"כ אם ערבן קודם לא נולד בהם ע"י זה שום איסור ונשארים כמו קודם דלזרוע כ"א לבדו מותר ולזורען יחד אסור א"כ אין האיסור נעשה ע"י תערובת ושייך בהן ביטול [ורק להשיטות דהיתר בהיתר לא בטל יש לעיין היכא בטל מין אחד בחברו הא כל מין לבדו הוא היתר ועיין בתשו' הרעק"א ז"ל סי' ל"ח דכה"ג ל"ש היתר בהיתר דלא בטל ע"ש]. והנה בזריעת כלאים בין שזורען כאחת בין סומך מין לשאינו מינו הזרוע מכבר הוא זורע עתה כלאים דהמין שהיה זרוע קודם לא היה כלאים ועכשיו שסמך לו מין אחר נעשה הכל כלאים ואף המין הראשון הוא עתה זרוע בכלאים נמצא שעושה עתה כל הכלאים והוי כזורען בב"א והנה באיסור של מקיים כלאים שאינו עושה כלאים כלל וגם אינו עושה שום דבר שיתקיימו רק מגלה דעתו ע"י מעשה שרוצה בקיומן דאסור יש לעיין אי בעינן שירצה בקיום ב' המינים או סגי בקיום של מין אחד והנה מההיא דע"ז בעוקרין עם העכו"ם בכלאים דאמרינן דאיכא איסור משום מקיים כלאים ומשום דרוצה בקיומן כדי להשתכר אח"כ בעקירתן ע"ש והתם לא שכרו אלא לעקור מין אחד א"כ ניחא ליה רק בקיום של אותו המין ששכרו ומ"מ אסור ונראה מזה דקיום כלאים שאני דכל שכבר נזרע בכלאים וחל תורת כלאים עליהם איסור הקיום חל על כל מין ומין ובזה הוי ככלאי בגדים דכל שכבר נעשו כלאים ע"י תפירה נאסר כל מין ומין לבדו בלבישה דאף להתחמם במין אחד שבו ג"כ אסור וה"נ נאסר כל מין לבדו בקיום והנה בזה אתי שפיר מ"ש הרע"ב ז"ל רפ"א דשקלים דזה דאמרינן דרובע לסאה ימעט הוא רק מדרבנן משום מראית העין דמדאורייתא חד בתרי בטל אך זה דוקא בנתערבו הזרעים קודם זריעה אבל בגדלו הזרעים ויש בהן כלאים אפילו אחד באלף חייב לעקור ולא בטל כיון דכל חד באפי נפשיה שרי בתערובות איסור ל"ש ביטול ע"ש היטב וקשה א"כ מ"ש נתערבו קודם הזריעה דבטלי ומ"ש בשגדלו הזרעים ולפ"ז קודם הזריעה שייך ביטול דעדיין כל אחד ואחד הוא היתר והתערובת לא אסרה אותם כלל אבל כשגדלו הזרעים קודם ביטול ונעשו כלאים לענין שיהא צריך לעקור והיינו לענין איסור של קיום כלאים זה האיסור הוא ממש ככלאי בגדים דמה שגדלו יחד ונעשו כלאים נאסר כל מין בקיום וכולו איסור ול"ש ביטול:
הנה בתוס' א"ש כתב לתרץ מה שמקשים על השיטות דההיתר של פחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הא בניכרים ל"ש ביטול וכתב דהוי כמו ההיא דפסחים בבצק בסדקי עריבה אם אין כזית במק"א בטל במיעוטו ואע"ג דניכר החמץ ע"ש היינו דהאי ביטול אין זה ביטול ברוב רק ביטול החשיבות. והנה כן נראה ממ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב (צ"ד) דרובע דכלאים האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מה"ת ולא בטל ע"ש אלמא דמשום חשיבות הוא ולא בטל לגבי אידך מין וכמו בבצק דאם יש שם כזית במק"א לא בטל לגבי עריבה. והנה דעת התיו"ט (רפ"ב דכלאים) דמש"ה פחות מרובע לסאה מותר הוא משום שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר ע"ש ואעפ"י שיודע שיש שם כלאים וזורע מ"מ כיון דאין כוונתו לזרוע כלאים רק שטורח לברר כמ"ש בתוס' א"ש אינו אסור מה"ת ונראה דע"כ צ"ל כן לכל השיטות דאיך יפרנסו ההיא (דפ"ב מ"ג) דהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כו' אם צימחה לא יאמר אזרע ואח"כ אופך אלא הופך ואח"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה ע"ש ואיך שרי התם כיון שצימחו וכשחורש כתלמי הרביעה ונשתיירו מהם אפילו חטה אחת איך רשאי לזרוע שם שעורים הא זורע ממש שעורים בצד חטים ויודע בשעת זריעה שיש שם חטים ולהשיטות דפחות מרובע לסאה הוא מדין ביטול הכא ל"ש ביטול כלל דהא הכא לא נתערבו אלא זורע שעורים בצד חטים וע"כ כל שאין כוונתו לזריעת כלאים שרי והכא אינו רוצה בקיומן של החטים רק שמתעצל לחרוש חרישה דקה וחורש כתלמי הרביעה ואף בעלו מאליהן אף שרק מתעצל בעקירתן מדרבנן חייב לעקרן הכא שרי אף מדרבנן דכיון שחרש וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהם. והנה להרשב"ם ז"ל דפחות מרובע לסאה הוא משום דאי"ל חשיבות י"ל נמי בזה דכיון בחרש והפכן רק שנשתיירו מהם בטלה חשיבותן וכמו בתרומה דאמרינן המערה מכד לכד לאחר הטפת ג' טיפין נותן לתוכו חולין וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב לחכמי לוניל על מה שפסק דקדרה שבישל בה תרומה א"צ הגעלה משום שסמך על מתני' דהמערה מכד לכד כו' היינו דהתם ההיתר משום דבטלה חשיבותן דכל שמפנה אותן רק שטורח למצות בטלה חשיבותן וה"נ כיון דמהפכן רק שטורח לחרוש חרישה דקה ונשתיירו מהן בטל חשיבותן מן הנשאר:
הנה המ"ר כתב בהיתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דס"ל לאבא שאול כדי שלא ישאר רובע לבית סאה הוא משום דס"ל לאבא שאול כיון שמהפך כל השדה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בכלאים וגם ספק הוא שמא אין שם זרע במקום ששייר מותר וחכמים ס"ל דלכתחילה לא שרינן בשום ענין ליכנס בספק איסור ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהא מיירי התם שצימחו החטים שמהפך וניכרים וכשמשייר הרי ניכרין הם ואין שם ספק כלל ואף לרבנן קשה דרבנן ג"כ לא מחייבי לחרוש רק כתלמי הרביעה ולא חרישה דקה ואעפ"י שמשייר וע"כ דהטעם דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה סגי. והנה ההיתר של ספקות כתב הרדב"ז ז"ל (פ"ב הי"ב) על הראב"ד ז"ל בהיתה שדהו זרועה חטים וקצר הזרע דס"ל להראב"ד ז"ל דמותר לזרוע שעורים וא"צ להפוך והקשה הרדב"ז ז"ל הא איכא ספיחי חטים בתוך השעורים וכתב דשמא לא יעלו ספיחים ואת"ל יעלו שמא לא יהיה בהם שיעור א' מכ"ד ואת"ל יהיה בהם שיעור ימעט אחר שיצמחו ע"ש דהתם מיירי שלא צמחו עדיין שהרי קצרן רק חיישינן שמא יעלו ספיחין ואיכא ספיקות ושם צריך דוקא לההיתר של ספיקות דבהיתה שדהו זרועה חטים וקצרה לא גלי אדעתיה כלל שאינו רוצה בהספיחין אבל בזרועה חטים והפכה א"צ לספיקות כלל ונראה דזה דאמרינן היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים דלא יאמר אזרע ואח"כ אהפוך אלא הופך ואח"כ זורע כו' התם נמי אם אמר אזרע ואח"כ אהפוך ג"כ ליכא איסור כלאים ממש כיון דאינו רוצה בקיומן של החטים ודעתו לעקרן אין עושין כלאים דהא הרדב"ז ז"ל צירף לההיתר בהיתה זרועה חטים וקצרה דא"צ להפוך להראב"ד ז"ל דאם יעלו ספיחין ויהיו אחד מכ"ד ימעט ואיך שרי בשביל זה דימעט אח"כ לזרוע שעורים בצד חטים וע"כ כיון דדעתו לעקרן אח"כ ליכא כלאים כלל ורק מדרבנן אמרינן דיהפוך ואח"כ יזרע והתם בספיקות טובא שרינן לכתחילה: