מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן סא - כלאים · א
גרסינן המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' כלאים ה"ג) ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ע"ש וכתב הכ"מ דרבנן פליגי על ר"ע רק שאינו לוקה אבל איסורא איכא ונקטינן כרבנן ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו והמל"מ השיג עליו מדאמרינן בע"ז (ס"ד) אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו למעט את התפלה סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה כו' ואילו למעוטי תפלה שרי לא הא מני רבנן אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומי נמי שפיר דמי ומוכח דלרבנן מותר אף לכתחילה. והנה ע"ז שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע כלאי זרעים הקשה הראב"ד ז"ל הא אי אפשר שלא ינכש ולא ישקה אותם וא"כ הו"ל מקיים וכתב בשו"ת הרדב"ז ז"ל (ח"ב סי' קצ"ט) דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים מיירי בשדה של העכו"ם ובזה אף דרוצה בקיומן מותר בשדך כתיב ובזה תי' קושית המל"מ מההיא דע"ז דמוכח דלרבנן מותר לגמרי לקיים כלאים דהתם דמיירי בשדה של עכו"ם ובזה ס"ל לרבנן דמותר לגמרי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' רצ"ז סק"ז) דז"ש הרמב"ם ז"ל דמותר לומר לעכו"ם כו' מיירי בשדה של עכו"ם אף לצורך ישראל אבל בשדה ישראל אפילו לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ע"ש. והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דההיתר בשדה עכו"ם הוא משום דשדך כתיב קשה דהא בע"ז שם אמרינן דלר"ע אסור אף בשדה עכו"ם והא לא אשכחן דר"ע וחכמים פליגי אי דרשינן שדך ולא שדה עכו"ם רק פליגי במקיים כלאים:
והנה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא יש לעיין מה דאמרינן בע"ז שם דכשעוקרין עם העכו"ם בכלאים חשוב מקיים וכתבו רש"י ז"ל ותוס' משום דרוצה בקיומן שלא יעקרו מאליהן עד שיעקרם הוא היינו כדי להשתכר הא אמרינן בכלאים (פ"ב מ"ז) ר"י אומר אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן וכתב בפי' הרא"ש ז"ל כיון דאינו מתכוין לקיים הפשתן שאינו חושש בו אלא לבדוק אם השדה יפה לפשתן מותר ורבנן דאסרו הוא רק דחיישינן למראית העין ע"ש ומ"ש מלעקור בכלאים דרוצה בקיומו עד שיעקרם כדי להשתכר בו וה"נ רוצה בקיומו עד שיבדוק כדי לבדוק בו את השדה דמ"ש בדיקת השדה מלהשתכר בעקירתן ועוד דבבודק בתלם של פשתן הרי הוא זורע כלאים לכתחילה וזהו אסור לכ"ע ומאי נ"מ אם רוצה רק לבדוק ואח"כ אינו חושש בו ומוכח מההיא דמותר לבדוק שדהו דכל שאינו חושש בהזרעים עצמן אם יאבדו ומתכוין רק לבדוק שדהו ואח"כ אינו חושש בהם אין זו זריעת כלאים כלל ומותר אף לכתחילה דאין שם כלאים עליהן כלל אבל בההיא דעוקרין עם העכו"ם בכלאים התם העכו"ם זרען לקיום וכבר נעשה כלאים וכל שהוא כלאים אסור בכל קיום אף שמתכוין רק לקיום עד שיעקור כדי להשתכר. והנה בכלאים שעלו מאליהן דאמרינן דצריך לעקור יש לעיין הא אם זרע בעצמו ונתכוין רק לבדוק מותר לכתחילה וכ"ש שעלו מאליהן ואין כאן כוונה כלל לזריעה ואמאי יהא חייב לעקור וצ"ל כיון שרואה אח"כ כלאים ואינו עוקרן א"כ רוצה עתה בקיומן לגמרי נעשו עתה כלאים ולפ"ז נראה דר"ע ורבנן במקיים כלאים פליגי רק בשל חברו שזרע כלאים וכההיא דע"ז בעוקרין עם העכו"ם או בשלו אם כבר זרע כלאים גמור ואח"כ מקיימן אם לוקה אף על הקיום דפליגי אם יש על מקיים איסור מצד עצמו אבל בעלו כלאים מאליהן בתוך שדהו דקודם אין נעשין כלאים כלל דלא גרע מזורע כלאים לכתחילה לבדוק שדהו דמותר אף בזריעה ממש ואח"כ כשרוצה בקיומן לגמרי נעשים עתה כלאים בזה יש איסור משום זורע כלאים משום דעד עתה אין להם תורת כלאים כלל דאף לכתחילה מותר לזרוע כה"ג ובזה אף לרבנן אסור ולא משום איסור מקיים רק דהוי כזורע כלאים או דמהני זה למפרע כיון שרוצה בהן נעשים כלאים למפרע או דמהני זה מכאן ולהבא אסור כיון דעל ידו נעשים כלאים וודאי אם יהיו זרועים ב' מינים וגדר ביניהם אסור ליטול הגדר כיון דע"י זה עושה אותן לכלאים ורק היכא שכבר נעשה כלאים קודם כגון שזרע חברו כלאים גמור אי מותר לזה לקיימן דאין הקיום עושה אותן לכלאים בזה פליגי ר"ע ורבנן אי יש על הקיום איסור מצד עצמו וכן בע"ז שם לר"ע דאמר אף המקיים כתב רש"י ז"ל אם זרען אחר ובא זה ועשה להם סייג וגדר כדי לקיימן ע"ש אבל בעלו מאליהן אף לרבנן אסור לקיימן וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן והיינו בעלו מאליהן דאף לרבנן אסור לקיים וז"ש ואם קיימן אינו לוקה ודאי ליכא מלקות בכה"ג דהוי רק גרם דע"י שרוצה בקיומן וצריך להם נעשו כלאים וז"ש דמותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים והקשה הראב"ד ז"ל הא מקיימן אח"כ התם כיון דהעכו"ם זורע לשם כלאים גמור נעשו כלאים ע"י זריעתו של עכו"ם ומה שמקיימן הישראל אח"כ הוי כשאר קיום כלאים דלרבנן מותר אף לכתחילה כדמוכח מההיא דע"ז:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ז) הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחר א' מכ"ד בשדה ה"ז ילקט עד שימעיטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה כו' בד"א בזמן שיש מקום לחשוד אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטים כו' וכן מקום גרנות שעלו בו מינין הרבה שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר ע"ש. והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל בעלו מאליהן דצריך לעקרן רק משום מראית העין הוא משום דאינו מקיימן כלל רק שמתעצל ללקטן וזה דחייבוהו למעט הוא משום מראית העין וכמ"ש הט"ז רצ"ז סק מקצתן כתב הרמב"ם ז"ל דאומרין לו עקור הכל גילה בדעתו שרוצה בקיום השאר וכאן לא כתב הרמב"ם ז"ל מפני מראית העין דשם חייב מדינא להסירן דכל שרוצה בקיומן אסור מדינא:
כתבו התוס' עירובין (צ"ב ע"ב) דההיא דמנחות במעשה באחד שזרע כרמו ש"ח סמדר דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים מיירי שלא ידע בעל הכרם שהזרעים בכרמו דאי ידע ולא עקרן נאסר דאפילו עלו מאליהן אמרינן דהרואה ירק בכרמו ואמר כשאחזור אלקטנו אסור ע"ש והריטב"א ז"ל כתב שם עוד לתרץ לפי שלא היו הזרעים שלו ולא היה בידו לעקור את הזרעים ע"ש ואף דהיה יכול לעקור את הגפנים שלו שמעינן מינה דזה דמקיים כלאים בכרם ואינו עוקרן דנאסר הוא דוקא ביכול לעקור את שניהם או את הגפנים או את הזרעים ואינו עוקרן א"כ ניחא ליה בשתיהן וזה מקרי דניחא ליה בכלאים אבל היכא דאין בידו לעקור את הזרעים אף דבידו לעקור הגפנים זה רק גלוי בניחא ליה בהגפנים ואף דהגפנים נטועים באופן שהן כלאים זה לא מקרי ניחא ליה בכלאים לאסור בכרם אא"כ רוצה בשתיהן ובמחיצת הכרם שנפרצה למ"ד אדם אוסר דשא"ש דנאסרין ואף דאין ביד בעל הכרם לעקור את הזרעים ולא ביד בעל הזרעים לעקור את הגפנים התם אי אדם אוסר דשא"ש ומהני מחשבתו של זה לאסור את של זה מצטרף מחשבת שניהם שזה רוצה בקיום גפניו וזה רוצה בקיום זרעו ואיכא יחד מחשבה לקיום כלאים אבל אי אין אדם אוסר דשא"ש אין מחשבתו לקיום גפניו מהני לאסור זרעו ש"ח א"כ לענין הזרעים ליכא רק מחשבת קיום זרעים דאין זו מחשבת קיום כלאים:
והנה התוס' שכתבו דמיירי שלא ידע בעל הכרם בהזרעים נראה דס"ל ג"כ האי כללא דכל שאין בידו לעקור את שניהם אין זה מקיים כלאים לאסור הכרם דבההיא דמחיצת הכרם שנפרצה דאומרים לו גדור כתבו התוס' (ב"ק ק') משום דהוא המזיק לפי שד"א של עבודת הכרם אוסרות ועליו מוטל לגדור א"כ מיירי התם אף בשידע בעל הזרעים שנפרצה רק כיון דבעל הכרם המזיק עליו מוטל לגדור ולא על בעל הזרעים ומש"ה בעל הכרם חייב באחריותו. והנה לר"י ור"ש דאמרי אין אדם אוסר דשא"ש אמאי אין נאסרת התבואה מ"ש מעלו מאליהן דצריך לעקרן ואם אינו עוקרן נאסרין וע"כ כיון דבידו לעקור רק התבואה ולא הגפנים אין נאסרין ובזורע כרמו ש"ח סמדר דכתבו התוס' דמיירי שלא ידע בעל הכרם מהזרעים נראה דהוא משום דהתם היה בידו לעקור אף הזרעים ואף שזה זרע הזרעים משלו כמ"ש רש"י ז"ל במנחות מ"מ כיון שזרען בכרמו ש"ח הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה שלא ברשות שהן של בעל השדה וזה דאמרינן שם דאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים דלדידיה דעבד איסורא קנסוהו כו' הקנס הוא אף שאין הזרעים שלו שיפסיד יציאותיו דאם לא יאסרו הזרעים הוי כיורד לתוך שדה ש"ח ונטעה בשדה שאין עשויה ליטע דעכ"פ שמין לו וידו על התחתונה ונוטל יציאותיו וכשנאסרין הזרעים לא יטול כלום ועוד דאף אם הזרעים הן של בעל הזרעים מ"מ ודאי י"ל רשות לבעל הכרם לעוקרן דאינו רוצה שיגדלו זרעים ש"ח בכרמו ומש"ה ע"כ מיירי בשלא ידע בעל הכרם מהזרעים:
אמרינן (פ"ז מ"ז) הרוח שעלעלה את הגפנים ע"ג תבואה יגדור מיד ואם אירע אונס מותר ע"ש והנה הר"ש ז"ל גרס שם בלשון שני יגדור היינו שיעשה גדר ואם אירע אונס בעשיית גדר אינו נאסר ואין מחייבין אותו לחתוך הגפנים או התבואה אף דבזה לא היה אנוס אך בלשון ראשון גרס וכן פסק הרמב"ם ז"ל דיגדוד היינו שיחתוך שמיד יסירם מהרה כמ"ש בפה"מ ונראה ללשון שני של הר"ש ז"ל כמו דבידו לחתוך רק אחת או הגפנים או התבואה אינו נאסר דאין זה מקיים כלאים רק היכא שבידו לעשות כל התחבולות שלא יהיו כלאים ואינו עושה אבל אם בתחבולה אחת הוא אנוס שאומר שרוצה לעקור הזרעים ואינו בידו לפי שאזנו שלו אין זה מקיים כלאים ה"נ יכול לומר שרוצה לעשות גדר וע"י זה לא יהיו כלאים וכל דבזה אנוס אינו נאסר אבל ללשון ראשון ולהרמב"ם ז"ל צ"ל דרק היכא שאינו רוצה בקיום שניהם התבואה והגפנים שהם העושים הכלאים רק שאין בידו לעקור אחת מהן לפי שאינו שלו אז לא מקרי מקיים כלאים אבל כל שרוצה לעשות תחבולה למנוע מהן דין כלאים אף שהוא אנוס כל שבקיום ב' המינים הוא רוצה נאסר הכרם:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ב) אנס שזרע הכרם כשינא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחוה"מ ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר מיכן כו' ה"ז יבקש בנחת וקוצר ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיתקדש ה"ז יקדש ויאסרו שניהם והקשה הרדב"ז ז"ל וא"ת מ"ש מהך דלעיל דאם אירעו אונס ולא סילקן מותרין ולא נתקדשו וי"ל דהתם הוי אונס גמור דמאי הו"ל למיעבד אבל הכא לאו אונס גמור הוא שאם לא ימצא בד' ישכור בה' ע"ש. והנה בההיא דהרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לי אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור אמרינן בירושלמי דבפועל שנו א"נ בבעה"ב שעוסק במלאכתו היינו דזה דכשאמר כשאגיע לי אלקטנו דמותר ואף שאינו הולך מיד מיירי בפועל א"נ בבעה"ב העסוק במלאכתו אבל אם אינו עוסק במלאכתו אף בשאומר כשאגיע לי אלקטנו כיון שלא הלך מיד הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור ע"ש וקשה כי עוסק במלאכה אמאי אינו מקדש בהוסיף מאתים מ"ש מלא מצא פועלים וצריך להוסיף על שכרן אף שאינו מחויב מ"מ מקדש ולא חיישינן להפסד ממון כיון שהיה יכול לעקרן קודם ומ"ש בעוסק במלאכה דהוי ג"כ הפסד ממון אמאי אינו מקדש כיון שהיה יכול לעקרן קודם. והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא דברי הירושלמי וכתב ע"ז הכ"מ (פ"ה ה"ט) דרבנו שכתב לקמן דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעושה במלאכה מיירי כיון דמלישנא כשאגיע לי אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה זה נ"ל לדחוק בדעת רבנו שהשמיט הירושלמי הזה עכ"ל אך נראה דמש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דברי הירושלמי דלהרמב"ם ז"ל לשיטתיה ע"כ א"א לפסוק כהירושלמי דעשיית מלאכה אין זה אונס שלא יקדש ובשאומר כשאגיע לי אלקטנו ע"כ מפרש דמיירי שלא היה אפשר לו בשום אופן לילך קודם:
והנה בההיא דהאנס שזרע את הכרם כו' דמוסיף לפועלים עד שליש כתב הר"ש ז"ל שם כדאמר ר"ה בפ"ק דב"ק במצוה עד שליש ע"ש ויש לעיין הא במצוה עד שליש הוא רק במ"ע אבל באיסורין ל"ש האי שיעור ונראה מזה דבכלאים לבד האיסור איכא ג"כ מצוה למעט את התפלה והכא איסור ליכא על בעה"ב שהרי האנס זרע את הכרם והוא ג"כ אינו מקיימו שהרי רוצה לעקרו ולא עבר איסורא ורק מצוה למעט את התפלה וצריך ליתן עד שליש כשאר מצות ונראה דהאי מצוה למעני את התפלה רמי ג"כ על כל ישראל ולא רק על הבעלים דאמרינן בע"ז גבי אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה ואמרינן שם דאיכא איסורא בזה שנוטל שכר לעקור משום מקיים כלאים ומ"מ למעוטי תפלה עדיף ע"ש ואף שאין הכלאים שלו אלא של עכו"ם ואין שום אדם עובר ע"ז וגם לא רמי על הזרעים שום איסור דהתם מיירי בכלאי זרעים דמותרין אף באכילה ומ"מ איכא מצוה למעוטי תפלה שלא יהיו כלאים בא"י ונראה דזהו הטעם נמי מה דאמרינן במו"ק (ו') גבי יוצאין על הכלאים דשלוחי ב"ד יוצאין לעקור הכלאים ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"ש דמצות עקירת כלאים למעוטי תפלה הוא מצוה על כל ישראל ולא רק על הבעלים ומש"ה היו עושין זה שלוחי ב"ד. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה ה"ט) הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן ה"ז הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהם ע"ש ומשום דיש מצוה על כל הרואה לעקרן ומיהו על בעה"ב איכא מצוה טפי שהוא חייב לשכור פועלים וז"ש הרמב"ם ז"ל בכלאים שעלו מאליהן דצריך לעקור רק משום מראית העין דשמא יאמרו דכלאים זרע לכתחילה אבל אינו מחויב לעקור משום מיעוט תפלה הוא משום דהתם ליכא תפלה כלל כיון שעלו מאליהן ולא ניחא ליה ג"כ בקיומן רק דטרח מלעקרן וכה"ג אינן כלאים כלל וכמ"ש לעיל ורק משום מראית העין חייב לעקרן ובההיא דאנס שזרע את הכרם התם האנס זרע בכוונה רק דאינו נאסר הכרם משום דאין אדם אוסר דשא"ש אבל תפלה הוי וצריך לעקרן ואדרבה התם ליכא משום מראית העין שהרי האנס זרעו ומ"מ צריך לעקרן ולשכור פועלין וזה אינו כדי שלא יקדש הכרם דהא מיירי באופן דליכא הוספת מאתים דהא יותר משליש דפטור ג"כ מקדש הכרם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה דמחויב לשכור פועלין ולהוסיף עד שליש אעפ"י שהוא לא זרעו ע"כ משום מיעוט תפלה היא והרואה ירק בכרם ש"ח דחייב לעקור ואף דמיירי בעלו מאליהן נראה דהתם כיון דע"כ מיירי שלא ידעו בו עדיין הבעלים דאם ידעו ולא עקרו א"כ מקדש לכל וכיון דאם ידעו אח"כ הבעלים וניחא להו יהיה כלאים א"כ הכלאים עדיין תלוי ועומד וחשיב תפלה אך בידעו כבר הבעלים ולא ניחא להו אין כאן כלאים כלל וליכא תפלה ומההיא דבקשו ממנו יותר משליש דא"צ להוסיף ומ"מ מקדש נראה דקיום כלאים לענין קידוש הכרם שונה מאיסור של קיום כלאים דלאסור את הכרם כל שאפשר לו לעקור את הגפנים או את הזרע ואינו עושה זאת בלא אונס גמור חשיב מקיימן לאסור הכרם:
אמרינן (פ"א דשקלים) גבי יוצאין על הכלאים אמר ר"י בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ואמרינן במו"ק (ו') בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן והיו בע"ב שמחין ב' שמחות אחת שמנכשין להם שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתן כו' ופי' רש"י ז"ל היינו שמנכשין שלוחי ב"ד משלהם דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ופי' המפרשים ז"ל בשקלים משרבו עוברי עבירה שלא היו נמנעין מלזרוע כלאים ויש לעיין לאחר שהיו משליכין על הדרכים מאי איכפת לן במה שהיו שמחין שמחה גדולה שמנכשין להם שדותיהם ולא היו נמנעין מלזרוע כיון שאין נהנין מן הכלאים רק שרוצים שינכשו להם שדותיהן ע"י שלוחי ב"ד כיון שאין זורעין מפני צורך המין רק שינכשו להן שדותיהן אמאי אסור מי גרע מלבדוק בתלם של פשתן דשרי דאינו רק בשביל לבדוק ולאחר שיבדוק לא איכפת לו בקיומן וכ"ש הכא שודאי עוקרין ומשליכין על הדרכים והולך לאיבוד ורק עושה כן שינכשו לו שדהו וצ"ע. אמרינן בתוספתא (פ"ב דכלאים) ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין אחיו הכהנים נכנסין לתוכה אלא רואין אותו בציון בית הקברות ע"ש ותמוה מאד וכבר עמד ע"ז הא"ז ונראה הטעם משום דאמרינן בשקלים ובמו"ק בא' באדר משמיעין על הכלאים בט"ו בו מציינין על הקברות ויוצאין על הכלאים ע"ש וכיון דלא ציית ולא יצא על הכלאים חשדינן ליה נמי שלא ציין על הקברות לפיכך כל שדהו רואין אותה כאילו מצוינת בבית הקברות]:
אמרינן (בב"ק פ"א) בתנאין שהתנה יהושע שיהיו מלקטין עשבים בכ"מ חוץ משדה תלתן ומקשינן למימרא דתלתן מעלי להעשבים ורמינהו תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור ואמרינן כאן לזרע כאן לזירין והקשו התוס' לזירין דמעלו ליה עשבים א"כ איכא איסור כלאים ואמאי אסור ללקט הא אמרינן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה ותי' דהכא מיירו בדליכא שיעורא היינו פחות מרובע לבית סאה ע"ש. והנה בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ג) הקשו כן וכי בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה ומסקינן שם שהוא אינו מקיים ורוצה לעקרן וליכא עבירה רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר דצריך להם לאחר עקירתן ומש"ה אסורין לאחרים ע"ש. והנה יש לעיין הא אמרינן גבי עוקרין עם העכו"ם בכלאים דאיכא איסור משום מקיים כלאים כיון שרוצה בקיומן עד שיעקרם וישתכר בהן א"כ הכא נהי דעוקרן הוא מ"מ הרי רוצה במה שגדלו עד עתה כיון דאינו מניח אחרים לעקרן משום דצריך להן אחר עקירתן א"כ אכתי אמאי שרי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז שם דבלא מעשה ליכא איסור מקיים כלל והתם ע"י שעוקרן אח"כ בשכר הוי מעשה המוכיח דניחא ליה בקיומן קודם ע"ש י"ל דהכא נהי דידעינן דרוצה בהן דצריך להם מ"מ אינו עושה שום מעשה ע"ז דמה שעוקרן אח"כ הוא משום מצות כלאים ואף להשיטות דבלא מעשה ג"כ איכא איסור מקיים ועיין בכ"מ פ"א ה"ב] נראה לומר דמה דניחא ליה שגדלו אין כאן איסור קיום כלאים כלל דאיסור מקיים כלאים הוא רק דניחא ליה בקיומן ולא דניחא ליה בגידולן וניחא ליה בקיומן מקרי היכא שכבר נראו לעקור ומניחן או דניחא ליה במה שלא נעקרו אבל ההיא דב"ק דאמרינן בירושלמי דרוצה בעקירתן רק רוצה שיעקרן הוא ולא אחר מיירי שעוקרן בשעה שראוין לעקירה וכדאמרינן בריש שקלים בא' באדר משמיעין על הכלאים ואמרינן בירושלמי שם דקודם אין הכלאים ניכרין דאינון דקיקין וכיון דעוקרן בשעה שראוין לעקירה אין זה מקיים כלל ומה שרוצה במה שגדלו עד עתה אין זה בכלל איסור מקיים כלאים כלל:
ונראה דאף אי נימא דבלא מעשה ליכא איסור מקיים ג"כ ע"כ צ"ל כן ואי אפשר לתרץ משום דליכא מעשה דהכא איכא מעשה ואף שהעקירה אין זו מעשה המוכיח דניחא ליה במה שהיו קודם דהעקירה הוא משום מצות עקירת כלאים מ"מ מה שמשתמש בהן אח"כ ועושה צרכיו הוא מעשה המוכיח דניחא ליה במה שגדלו קודם דמ"ש מעקירה בשכר דחשיב מעשה המוכיח דניחא ליה במה שלא נעקרו קודם. והנה התוס' בב"ק שם בתלתן שעלתה במיני עשבים דאין מחייבין אותו לעקור משום דקשה להו עשבים כתבו דאצטריך לר"ע דס"ל דהמקיים כלאים לוקה ולא מלקות ממש דלאו שאי"ב מעשה הוא ע"ש ולכאורה הוא סתירה למ"ש בע"ז דבלא מעשה ליכא איסור כלל אך אין זו קושיא דהכא ג"כ איכא מעשה לבסוף דמשתמש בהן ומוכיח דניחא ליה בהן וכמו בעוקר עם העכו"ם בכלאים רק ללקות אינו לוקה דלענין מלקות בעינן מעשה בשעת האיסור ולא אח"כ ול"ק ג"כ קושית הט"א פ"ק דמגלה על התוס' דבלא מעשה ליכא איסור כלל מההיא דיוצאין על הכלאים ואע"ג דליכא מעשה לבסוף ומ"מ צריך לעקרן ע"ש דהתם נמי כיון שהיו נהנים בהם אח"כ שהיו נותנין לפני בהמתן כדאמרינן בגמרא א"כ איכא מעשה לבסוף: