אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש › ג

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן ס - חנטה לקיטה והבאת שליש · ג

ב

הקשו התוס' ריש קידושין כיון דאזלינן באתרוג בתר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים א"כ לשביעית אמאי אזלינן בתר חנטה וכתבו בחד תי' דזה דאזלינן באתרוג לשביעית בתר חנטה הוא דוקא לחומרא כגון של שביעית שיצא לשמינית ע"ש ואכתי יש לעיין מ"ש דהחמירו באתרוג שלא ליזל בתר לקיטה לשביעית מה שלא החמירו בירק ונראה דאין זה חומרא בעלמא רק אתרוג שחנט בשביעית ונכנס לשמינית הרי בשביעית לא השקו אותו דהא משקין רק את הנטיעות ורק עד ר"ה אבל אילנות אף בתוספת שביעית אין להשקותן ואף אתרוג דגדל על כל מים אין להשקותו דרק משום הפסד הנטיעות התירו להשקות עד ר"ה אבל בשביל הפירות שגדלין על כל מים לא התירו וכיון דבשביעית לא השקו אותו נמצא שאינו גדל על כל מים והוי כבצלים הסריסים שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה דאמרינן בירושלמי דנפיק מתורת ירק הגדל על כל מים ואף שכתב רש"י ז"ל (ר"ה י"ד) דדוקא בצלים הסריסים דאורחייהו בכך אבל שאר ירק לא מהני מה שמנע מהם מים לאפוקי מינייהו שם ירק ובטלה דעתו זה שייך רק היכא שהוא ירק מצד עצמו לא מהני מה שמנע ממנו מים לאפוקיה מתורת ירק אבל אתרוג אדרבה הוא אילן מצד עצמו שהרי זהו טעמו של ר"א דאזלינן ביה בתר חנטה בין לשביעית בין למעשר דלא מפקינן ליה מתורת שאר אילן כמ"ש התוס' שם ולר"ג מהני מה שגדל על כל מים למיזל ביה בתר לקיטה אף שהוא אילן אבל זה שמנע ממנו מים ולא גדל על כל מים כיון שהוא אילן ודאי אזלינן ביה בתר חנטה כשאר אילן אך לפ"ז אתרוג בר ששית שנכנס לשביעית כיון דבתוספת שביעית לא השקו אותו א"כ מנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה אף למעשר אזלינן בו בתר חנטה ולא בתר לקיטה כמו בבצלים הסריסים דלא אזלינן בתר לקיטה אך זה אינו כהירושלמי דאתרוג של ששית שנכנס לשביעית פטור מן השביעית ופטור מן המעשר ואפשר דשיעור ל' יום שייך רק בבצלים הסריסים שמסתפקין בהשקאה אחת לל' יום כמ"ש רש"י ז"ל בר"ה שם אבל באתרוג שיעור, אחר י"ל במנע ממנו מים:

אמרינן רפ"ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' פטורין מן המעשרות ונלקחין מכ"א בשביעית והקשה הר"ש ז"ל הא ספיחי שביעית לר"ע אסורין מדאורייתא ולרבנן עכ"פ מדרבנן ותי' דמיירי הכא בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית דליכא בהן משום איסור ספיחין ויש עליהן תורת שביעית משום דנלקטין בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה ע"ש אך נראה דבהנך לא אזלינן בתר לקיטה דהא כל הנך מינים מן ההפקר הן ואף בשאר שני שבוע דמש"ה הן פטורות מן המעשרות לפי שהן מן המדבריות כמ"ש בפה"מ שם א"כ מי משקה אותם שם א"כ אינם גדלין על כל מים והוי כבצלים הסריסים שמנע מהם מים שנעשו כבעל ואף שכתב רש"י ז"ל דזה רק בבצלים הסריסים משום דאורחייהו בכך הא גם אותן מינים אורחייהו בכך כיון דאותן המינים פטורין מן המעשרות היינו שאותן המינים הן לעולם מן ההפקר א"כ אותן המינים אין דרך להשקות לעולם:

כתב רש"י ז"ל בר"ה שם דבצלים הסריסים מסתפקין לשנה בהשקאה אחת לל' יום ויותר לפיכך אם השקן בתוך ל' יום לפני ר"ה נמצאת השקאה זאת מועלת להם בשביעית לפיכך אסירין בשביעית ולענין מעשר נמי הוו להו כגדילין על מי שנה הבאה אבל ירק שדרכו להג"ז צריך להשקותו תדיר כו' ע"ש והנה ע"ז שכתב דבצלים הסריסים דרכן להשקותן אחד לל' יום יש לעיין מהירושלמי (פ"ב ה"ו) דאיבעי לן בבצלים הסריסים שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה אי למפרע נעשה זרע או מכאן ולהבא ונ"מ בלקט בתוך ל' יום ולאחר ל' יום אין תאמר למפרע הוא נעשה זרע מעשר מזה ע"ז אין תאמר מכאן ולהבא אין מעשרין מזע"ז ע"ש ואי נימא דדרכן למנוע מהם מים ל' יום ונ"מ רק אם ר"ה חל בתוך ל' יום של השקאה או אח"כ א"כ מה שייך שיעשו זרע למפרע או מכאן ולהבא אמאי הן נפקין מתורת ירק הרי משקה אותן כדרכן ונראה ודאי דלהירושלמי אין דרכן להשקותן א' לל' יום ואם מנע מהם מים ל' יום נעשין כזרע כיון שמנע מהם מים ואיבעי לן אי למפרע נעשין כזרע או מכאן ולהבא דהירושלמי לשיטתיה דמפרש דההיא דבצלים הסריסים אתיא כר"ע דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטתו הוא משום שגדל על כל מים ובהנך כיון שמנע מהם מים ל' יום נעשו כבטל והיינו כזרע וע"כ שאין דרכן בכך דאי דרכן בכך הרי גדלין על כל מים שזהו דרך השקאתה אבל רש"י ז"ל דמפרש שם דאדרבה דאתיא מתני' כריה"ג דס"ל דזה דבירק אזלינן בתר לקיטה הוא משום דגדל על מי שנה הבאה והנך כל שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה הן גדלין על מי שנה שעברה א"כ שפיר כתב דדרכן בכך ומ"מ כיון דהשקאה האחרונה שלהם היתה ל' יום לפני ר"ה לא הועילה להם ההשקאה אחר ר"ה והן גדלין על מי שנה העברה:

כתבו בתוס' ר"ה (י"ד ע"ב) דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה אינו לקיטה ממש רק בתר גמר פרי ואם נגמר גידולין בששית שרי בין לריה"ג בין לר"ע דתו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר"ע כיון דתו לא גדלי על כל מים יוצאין מתורת ירקות הגדלין על כל מים כמו בבצלים הסריסים דאמרינן בירושלמי דנעשו כשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר ע"ש. והנה יש לעיין הא בירושלמי איבעי לן בבצלים הסריסים אי למפרע בטל מהם דין ירק הגדל על כל מים א"כ לשיטת התוס' בטל דין ירק לגמרי כיון שכתבו דכל ירק אחר שנגמר גידולו בטל ממנו דין ירק הגדל על כל מים ונעשה כבעל כבצלים הסריסים א"כ להירושלמי דמועיל זה למפרע א"כ כל ירק כשנגמר גידולו נפיק מתורת ירק למפרע וע"כ לר"ע בבצלים הסריסים דנעשו כבעל הוא משום דדרכן להשקותן והוא מנע מהם מים אז נעשו כבעל אבל לאחר גמר פרי דל"ש עוד בהו השקאה א"כ לא מנע מהם מים ואין נעשין בשביל זה כבעל:

אמרינן (שביעית פ"ב מ"י) הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית כו' והוקשו היינו יבשו כמ"ש בפה"מ ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל כיצד הוא בודק ריב"ח אומר עוקצו אם מתאחה מותר ואם לאו אסור פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ע"ש. והנה הטעם דאם הוקשו לפני ר"ה מותרין יש לומר בזה ב' טעמים דהנה אמרינן בחולין (קכ"ז ע"ב) תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין דכתלושין דמי לימא מסייע ליה ירקות שצמקו באביהן כגון הכרוב והדלעת אין מטמאין ט"א קצצן ויבשן טמאין ט"א קצצן ויבשן ס"ד עץ בעלמא הוא ואמר ר"י בעל מנת ליבשן טעמא דכרוב ודלעת הוא כיון דיבשו לאו בני אכילה נינהו הא שאר פירות מטמאין כו' משום כיון שיבשו חשיבי כתלושין ע"ש והנה לפ"ז בירק אף דאזלינן בתר לקיטה ולפמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי מ"מ כיון שהוקשו לפני ר"ה כיון שיבשו קודם חשיבי כתלושין לפני ר"ה ואזלינן בתר שנה העברה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ד הי"ח) הדלועין שמקיימן לזרע אם היקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול לאדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית ע"ש היינו דההיתר הוא משום דחשיבי פירות ששית אך הר"ש ז"ל הביא שם מהירושלמי למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ע"ש אלמא דההיתר הוא משום דנעשין כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ונראה דהטעם הוא כדאמרינן בחולין שם דדלעת כשיבש עץ בעלמא הוא וכתב רש"י ז"ל דדלעת שיבש אינו עומד למאכל אלא לעץ דלעת לעשות ממנו כלי ע"ש וכיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען כמו זרעוני גנה שאין נאכלין כיון דאין עומדין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה מותר לזורען וז"ש הרמב"ם ז"ל הטעם מפני שהן פירות ששית הוא משום שכתב שם וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית והוא מהתוספתא ושאר ירקות ראוין לאכילה כשהן יבשין כדאמרינן בחולין שם וע"כ משום דחשיבי כפירות ששית דכיון שיבשו הוי כלקיטה וזה דאמרינן במתני' בדלועין שהוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם אין זה הטעם משום דנפסלו מאוכל אדם רק הוי סימנא בעלמא בדלועין דכל שיבשו כ"כ שנפסלו מאוכל הוי כתלוש. והנה זה דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דכשיבש חשיב כמו לקיטה לשביעית ואף דבחולין שם מפלגינן בין טומאת אוכלין דיבש חשיב כתלוש ובין לענין שבת דהתולש מהן בשבת חייב חטאת דלענין שבת לא חשיב להו כתלושין הוא משום דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (פ"ה מ"ג) על מתני' דלוף שעבר עליו שביעית רא"א אם לקטו העניים את עליו לקטו כו' דמיירי שנטעו בששית ועשה ביצה לפני שביעית ודיכנן בשביעית ומספקא ליה אי דיכון כעיקור דאי דיכון כעיקור חשיב פירות שביעית דהוי כנלקטו בשביעית ואי אין דיכון כעיקור הוא לבעה"ב כיון דלקטן בשמינית דבירק אזלינן בתר לקיטה ע"ש ודיכון היינו שדרך העלין במקום חיבורן כמ"ש הר"ש ז"ל ופי' הפ"מ שם שדיכנו שכפל העלין למטה שלא יתגדלו יותר ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דמספקא לן אי דיכון כעיקור כיון דא"י ליגדל עוד א"כ היכא דיבשו לגמרי ודאי הוי כעיקור:

הנה להרמב"ם ז"ל דס"ל דזה דאזלינן בירק בתר לקיטה הוא לקיטה ממש ולא גמר פרי יש לחקור אי איכא קדושת שביעית על ירק במחובר כגון לענין הפסד כיון דאפשר להשהותן וללוקטן אחר שביעית ולא תהיה עליהן קדושת שביעית וכן אם הן הפקר בשביעית כיון דאם ילקטום אחר שביעית נמצא שאינן פירות שביעית כלל אם יכול הזוכה ללקטן בשביעית ולגרום להם קדושת שביעית וכן בסיאה אזוב וקורנית דאמרינן לקטן לאכילה י"ל קדושת שביעית לקטן לעצים אי"ל קדושת שביעית יש לחקור אם הן הפקר בשביעית אם יכול הזוכה ללוקטן לאכילה ולגרום להם קדושת שביעית הנה אמרינן בב"ק (ק"ב) דזה דסתם עצים להסקה הן עומדין תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה רי"א נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה וכתב רש"י ז"ל דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית דכ"ד שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכבוסה לא מהני מחשבה לאפקועי איסורן למהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דאשתרי דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכבוסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור"י סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית ע"ש ויש לעיין לר"י דלא ס"ל סתם פירות לאכילה עומדין ומהניא בהו מחשבה למשרה וכבוסה דלא תיחול עלייהו קדושת שביעית אמאי כל הפירות הן הפקר בשביעית ואפשר שבעה"ב ילקוט אותן למשרה וכביסה ולא יהיה עליהן קדושת שביעית כלל ואיך יכול הזוכה במה שמלקטו לאכילה לגרום להן דין הפקר ומוכח דרשאין לגרום להן דין הפקר ע"י לקיטתן:

אמרינן בר"ה (י"ג) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין דמש"ה אזלינן בהו בתר השרשה מתוך שעשויין פרכין פרכין וכתב רש"י ז"ל דאין לקיטתן כאחד מש"ה לא אזלו בהו בתר לקיטה כירק ע"ש ויש לעיין תי"ל דאין גדילין על כל מים שהרי הן קטניות כמ"ש רש"י ז"ל שם דאף בצלים הסריסים שהן ירק אם מנע מהם מים לא אזלינן בהו בתר לקיטה והנה יש להקשות לאידך גיסא דהא שמעינן כאן דכל שאין לקיטתו כאחד לא אזלינן ביה בתר לקיטה א"כ איך אמרינן דאתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה משום דגדל על כל מים הא אין לקיטתו כאחד דהא רק ח' אילנות חשבינן במס' פאה דלקיטתו כאחד וכ"כ תוס' קידושין (ג' ע"א) דאתרוג אין לקיטתו כאחד ונראה דאפשר למיזל בתר לקיטה אף שאינו גדל על כל מים דלקיטה הוא גבול בפ"ע לילך אחריה דהא לר' נחמיה אזלינן באילנות בתר לקיטה אף שאין גדלין על כל מים. והנה בבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה דמתעשרין לשעבר משום דנעשין כבעל ואין גדלין על כל מים אמרינן בירושלמי דדינן כזרע והיינו כפול המצרי שזרעו לזרע ועיין בפ"מ שם היינו דאזלינן בהו בתר השרשה כאורז ודוחן או בתר גמר פרי אליבא דידן דאזלינן באורז ודוחן אחר גמר פרי דדינן שוה לאורז ודוחן כמ"ש בכ"מ (פ"ד הי"ז) ע"ש א"כ זה דבעלמא בעינן בירק שהוא גדל על כל מים הוא רק לאפוקי דלא ניזול בהו בתר השרשה או בתר גמר פרי כאורז ודוחן אך זה דוקא לבתר דקים לן באורז ודוחן דאזלינן בהו בתר השרשה או בתר גמר פרי אבל אי אורז ודוחן היתה לקיטתן כאחד והוי אזלינן בהו בתר לקיטה א"כ לא היה גבול של השרשה וגמר פרי כלל דאז לא היה דבר בעולם דאזלינן ביה בתר השרשה ואז גם בצלים הסריסים שמנע מהם מים ג"כ אזלינן בתר לקיטה ורק עתה דבאורז ודוחן לא אפשר למיזל בתר לקיטה לפי שאין לקיטתן כאחד וע"כ אזלינן בתר השרשה או גמר פרי א"כ עתה יש גבול של השרשה וגמר פרי צריך עתה בירק שיהא גדל על כל מים לאפוקי דלא ניזל ביה בתר גבול של אורז ודוחן דזה דגדל על כל מים מהני למיזל בתר לקיטה ולא אחר גבול אחרינא ובצלים הסריסים שמנע מהם מים אזלינן אחר גבול של אורז ודוחן דגבול של השרשה מכריע יותר מגבול של לקיטה מיהו הטעם דגדל על כל מים דליזול ביה בתר לקיטה דילפינן מקרא מה גורן ויקב כו' מהני אף אי אין לקיטתו כאחד ומש"ה אתרוג אף דאין לקיטתו כאחד אזלינן ביה בתר לקיטה רק באורז ודוחן שאינו גדל על כל מים וכן אילנות לר' נחמיה ורק דלקיטה הוא גבול בפ"ע ליזל בתרה אף היכא דליכא טעם דגדל על כל מים כל שאין לקיטתו כאחד לא אזלינן בתרה:

הנה לדידן דאזלינן באורז ודוחן כו' אחר גמר פרי כתב הראב"ד ז"ל (פ"א מהל' מע"ש ה"י) בפול המצרי שזרעו לזרע שאם לא הביא שליש לפני ר"ה אינו מתעשר לשעבר שהרי פסק שמואל הלכה שהולכין בו אחר גמר פרי והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע כו' והנה הפ"י (ר"ה י"ד) הקשה על הראב"ד ז"ל דס"ל דהבאת שליש חשוב גמר פרי איך אמרינן שם בגמרא לשמואל דאי אשמעינן הכל הלך אחר גמר פרי הו"א אפילו תבואה וזיתים כו' הא בתבואה וזיתים ג"כ אזלינן בתר הבאת שליש ע"ש ונראה דמפרש דברי הראב"ד ז"ל דכל הבאת שליש חשיב גמר פרי אך נראה דודאי אין כוונת הראב"ד ז"ל כן דהראב"ד ז"ל קאמר לה רק לפול המצרי שזרעו לזרע דשיטת רש"י ז"ל בר"ה שם דזרעו לזרע היינו לאכול את זרעו אך שיטת הרמב"ם ז"ל בפה"מ שביעית (פ"ב מ"ח) שזרעו לזרע היינו לקחת ממנו זרע ולא לאכילה ע"ש וכן הוא שיטת הראב"ד ז"ל א"כ משהביא שליש שזהו השיעור שזורע ומצמיח כדאמרינן בירושלמי א"כ לזריעה הוי גמר פרי ממש אבל תבואה וזיתים לאכילה גמר פרי הוא גמר פרי ממש:

אמרינן במעשרות (פ"ה מ"ה) הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב ומשבא לעונת המעשרות פטור כו' רבי אומר אף לפי חשבון היינו אם לקח משבא לעונת המעשרות התוספת חייב וכתב הר"ש ז"ל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד עכו"ם ושני שלישים ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי תני שדה שהביאה שליש ביד עכו"ם ולקחה ממנו ישראל רע"א התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר"ע ע"ש היינו דפלוגתא דת"ק ורבי תלוי בפלוגתא דר"ע ורבנן הנה אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"ב) דאפילו למ"ד בהביאה שליש לפני עכו"ם התוספת חייב ולא אזלינן בתר הבאת שליש מודה בסדר השנים דאזלינן בתר הבאת שליש והפלוגתא הוא רק לענין פטור עכו"ם אי אזלינן בתר הבאת שליש והנה זה דאזלינן בתר הבאת שליש ואף הב' שלישים הנוספים נגררים אחר שליש הראשון אמרינן בירושלמי שביעית (פ"ה מ"א) משום דשליש הראשון קשה לבוא מכיון שהוא בא מיד גדל ע"ש אך כל זה שייך רק בתבואה דאזלינן ביה בתר הבאת שליש לסדר השנים א"כ פלוגתא דר"ע ורבנן אם גם לענין פטור עכו"ם אזלינן כן אך מתני' דמעשרות דאיירי בירק ולא מצינו לשום דבר דאזלינן בירק בתר עונת המעשרות דבירק אזלינן בסדר השנים בתר לקיטה ולשביעית מחלוקת הרמב"ם ז"ל והתוס' ריש קידושין אי אזלינן ביה בתר לקיטה או בתר רוב גידולין אבל עונת המעשרות לא אשכחן בירק כלל ואיך אזלינן ביה לקנין עכו"ם בתר עונת המעשרות ועל מתני' דפ"ה דמעשרות צ"ל שזהו רק קולא בסוריא דכל שהגיע לעונת המעשרות ביד עכו"ם אף מה שהוסיף ביד ישראל פטור א"כ אין ראיה דרבי דס"ל התוספת חייב דס"ל בעלמא נמי כרבנן דהתוספת חייב דבתבואה כיון דאזלינן לכל מילי אחר עונת המעשרות אפשר דשפיר ס"ל כר"ע דאף לענין קנין עכו"ם אזלינן בתר הבאת שליש וכמ"ש רש"י ז"ל (חולין קל"ו) בפלוגתא דר"ע ורבנן בהביאה שליש לפני עכו"ם דחכמים פוטרין דכיון שהביאה שליש ביד עכו"ם כאילו נגמרה כולו בידו דקי"ל תבואה בתר שליש אזלא ע"ש א"כ זה שייך רק בתבואה ולא בירק דהא לא אזלינן בירק אחר הבאת שליש:

והנה זה דאמרינן בירושלמי דמ"ד התוספת חייב מודה לענין סדר השנים דאזלינן אחר הבאת שליש נראה טעם החילוק דלענין שיקראו הפירות פירות שביעית או שמינית בזה ל"ש לחלק הפירות שמקצתן יקראו פירות שביעית ומקצתן פירות שמינית דחד פרי הוא וא"א שיקרא עליהן ב' שמות וכן להתעשר לשנה הבאה או לשעבר ל"ש דמקצת הפירות יקראו פירות שניה ומקצתן פירות שלישית דשם הפרי א"א לחלק ומש"ה שדינן כולה בתר העיקר שהוא הבאת שליש וכדאמרינן בירושלמי משום דשליש הראשון קשה לבוא אבל בהביאה שליש ביד עכו"ם שהיא רק שאלה של פטור וחיוב אפשר לחלקן דהשליש הראשון פטור והתוספת חייב:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א דתרומות הי"ב) דאם מכר עכו"ם לישראל הפירות אחר שהביאו שליש דמה שהוסיף אח"כ נותן לכהן וכתב הכ"מ דפסק כחכמים לפי גרסת הירושלמי דהתוספת חייב ובפ"ה (הט"ו) כתב הרמב"ם ז"ל זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב ה"ה כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש והוא מהירושלמי ע"ש. והנה הכא לא אמרינן דהתוספת חייב ונראה הטעם משום דעציץ שאינו נקוב מה שגדל בהם אין שם זרעים עליהם כלל וכדאמרינן במנחות (ע') גבי הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור אמר אביי בשלמא כו' אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום ע"ש ומכלל דזה דפטור מדאורייתא עציץ שאינו נקוב הוא משום דמדאורייתא אין זו זריעה וזהו הפטור בכלאים ובמעשרות דאין שם זרעים עליהם לחייבן במעשרות וא"כ ל"ש שעל מקצתן יהיה שם זרעים ועל מקצתן לא יהיה שם זרעים כיון דפרי אחד הוא א"א לחלקן לב' שמות ומש"ה אזלינן בכוליה בתר הבאת שליש משא"כ בשליש ביד עכו"ם:

כתבו התוס' ע"ז (י"ד) גבי הוסיפו עליהן כו' ובנות שוח כו' דמעיקרא סברי דאין עליהן קדושת שביעית כיון דאין נגמרין בשנה שחונטין כדאמרינן דבנות שוח שביעית שלהן שניה לפי שעושות לג' שנים ל"ש למיזל בהו בתר חנטה והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד הט"ז) בבנות שוח כשנגמרין בשניה הן באין לעונת המעשרות בשביעית וצריך לאוכלן בתורת שביעית דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאזלינן באילן בתר עונת המעשרות ונראה דהטעם דמעיקרא סברי דלית בהו קדושת שביעית ולא אזלינן בהו בתר עונת המעשרות לפי מה דאמרינן בירושלמי הטעם דאזלינן בתר הבאת שליש שהוא עונת המעשרות משום דשליש הראשון קשה לבוא מכיון שבא מיד גדל אך בבנות שוח דמעונת המעשרות עד גמר פרי הוא ב' שנים ל"ש למיזל בהו אחר עונת המעשרות ואחר שהוסיפו עליהן בנות שוח סברי דמ"מ לא נפקי מתורת שאר אילנות דאזלינן בהו בתר עונת המעשרות:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה