מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי · ה
אמרינן בירושלמי תרומות (פ"ג ה"ב) מאימתי מטמאין את הגת בש"א משיוציא את השני היינו משיוציא מע"ש ובה"א משיוציא את הראשון אמר ר"י הלכה כב"ש והרבים נהגו כב"ה אמר ר"ש נראין דברי ב"ש בשעת מקדש ודברי ב"ה בזה"ז ע"ש ונראה דפליגי בהא דאע"ג דאסור לטמאות מע"ש ואף להכשירו אסור כדאמרינן בסוכה באתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשירו אבל הכא מיירי בטבל וזה בעלמא דאסור לטמא טבל הוא משום דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי אבל טבול למעשר כמעשר דמי לא אשכחן וב"ש סברי אף למעשר כן ור"ש דמפליג בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין בזה"ז נראה דאף דל"ש טבול למעשר כמעשר דמי מ"מ אסור לטמאות כדי שיאכל מע"ש בטהרה דבנדה (ו') אמרינן רק דאם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה אבל לאכול דס"ט אף קודם גלגול אין לעשות בטומאה אף דקודם גלגול אינה עדיין טבולה לחלה ומש"ה בזמן שביהמ"ק קיים אסור לטמאות כדי שיהא מע"ש נאכל בטהרה אבל בזה"ז דסוף סוף אינו נאכל הוי כמו התם דנולד ס"ט דתעשה בטומאה כיון דבלא"ה אינו נאכל וגם אינה טבולה לחלה ולב"ה דלא מפלגי ואף בזמן המקדש מותר לטמאות צריך לחלק מההיא דנולד לה ס"ט עד שלא גלגלה דהתם כי לא נולד ס"ט אי מטמאה איכא הפסד כהן כמ"ש בתוס' שם אבל במע"ש ל"ש הפסד כהן א"נ כיון דאפשר לחלל מע"ש לא איכפת לן בטומאה:
אמרינן בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ג) במע"ש בזה"ז שנכנס לירושלים דאיכא פלוגתא אי קולט כיון דליכא מחיצות אי אמרינן רואין את המחיצות כאילו הן עולות ואמרינן שם דרב פנחס מסאב להו ופריק להו שהיה מטמא להמע"ש שנכנס לירושלים כדי שיהא אפשר לפדותו דפירות שנטמאו פודין אותן בירושלים ועיין כ"מ (פ"ב ה"ד) בשם הטור דבזה"ז מותר להכשיר מע"ש כדי לטמאותו והכי איתא בירושלמי רב פנחס מסאב לה ע"ש והנה יש לעיין אי מע"ש שנכנס לירושלים בזה"ז דקלטוהו מחיצות דא"א לפדותן וגם א"א לאוכלן בלא מחיצות מותר לטמאן כדי שיהא אפשר לפדותן א"כ קשה ההיא דב"מ (נ"ג) דאמרינן מע"ש שנכנס לירושלים ויצא דהוי דבר שאין לו מתירים ובטל ברוב ומקשינן וניעייליה ואמרינן דנפול מחיצות ומ"מ א"א לפדותן דקלטוהו מחיצות דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ע"ש וקשה הא אכתי הוי דבר שי"ל מתירים דאפשר לטמאותו ולפדותו כיון דלכתחילה מותר לטמאותו כדי שיהיה אפשר לפדותו. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ב ה"ד) כתב דמע"ש שנכנס בזה"ז בירושלים מניחין אותו עד שירקב ע"ש ולא אמרינן שיטמאו ויפדהו כהירושלמי ונראה דסמך על ההיא דב"מ דמוכח דאי נפול מחיצות אי"ל תקנה ולהטור אפשר לומר דרק בההיא דרב פנחס שכל המעשר גדל שלא בפני הבית כיון דמעולם לא היה המעשר ראוי לאכילה מותר לטמאותו כדי שיהא אפשר לפדותו אבל ההיא דב"מ שהמעשר היה גדל בפני הבית והיה קודם ראוי לאכילה רק אח"כ כשנכנס לירושלים חרב הבית דנפול מחיצות לא מקילינן ביה לטמאותו אף כדי שיהא ראוי לפדיון וצ"ע בזה:
והנה הגר"א ז"ל (יו"ד סי' של"א ס"ק ר"ה) מפרש דברי הירושלמי דרב פנחס מסאב לה לא כהטור דמיירי במע"ש אלא בפירות שנגמרו מלאכתן וחשש לדין ולדין היינו לר"י דקדשה בזה"ז ולת"ק דמתני' דפירות שנגמרו מלאכתן ונכנסו לירושלים דלא יצאו ע"ש. והנה לשיטה זו ל"ק איך מותר לטמאות דאף דמע"ש אסור לטמאות אך קודם הפרשה לאחר גמר מלאכה מותר לטמאות וכב"ה דמותר לטמא הגת קודם הפרשת מע"ש ואף לר"ש שם בזה"ז מותר:
אמרינן ביו"ד (סי' של"א סעיף קל"ג) דבזה"ז מחל על פרוטה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחילה וכן אם חילל על ש"פ מפירות אחרות שורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהא תקלה לאחרים וכתב הגר"א ז"ל שם דזה דשורף היינו אם נטמאו כמו תרומה טמאה ע"ש היינו דמשום תקלה לבד א"א לשורפו כמו תרומה תלויה דאין שורפין ולא חיישינן לתקלה ובהדיא אמרינן במע"ש (פ"א מ"ה) הלוקח פירות שוגג כו' ואם אין מקדש ירקבו ולא אמרינן ישרפו משום תקלה ובמחלל על פרוטה דאמרינן שוחק ומשליך לנהר משום תקלה יש לעיין איך שרי מ"ש מפירות מע"ש עצמן דאין שורפן משום תקלה דשמא יבוא אליהו ויבנה הבית ויאכלו וה"נ במעות מע"ש ואי הטעם דאין שורפין מע"ש משום משמרת תרומותי כמו דאסור לטמאות מע"ש משום משמרת תרומותי כמ"ש רש"י ז"ל בסוכה ושייך אף בזה"ז אמאי לא יהיה זה אף במעות מע"ש ואי הטעם משום בזיון קדשים כיון דאי"ל פסול הגוף כמ"ש התוס' דמש"ה אין שורפין קדשים כשאין פסולו בגופו משום בזיון קדשים ושייך זה אף במע"ש א"כ במעות מע"ש נהי דל"ש בהו קדשים מ"מ איכא בזוי מצוה דהא סלע של מע"ש אין שוקלין כנגדו דינרי זהב משום בזוי מצוה כדאמרינן בשבת וצריך לחלק בין בזוי מצוה לבזיון קדשים דהמע"ש עצמו שהוא בכלל קדשים כששורף הוי בזיון קדשים אבל כסף דאין עליו שם קדשים רק מצוה אדרבה משום בזוי מצוה צריך לשורפו וכדאמרינן במותר נר חנוכה דלאחר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו (ועיין תוס' שבת מ"ד ד"ה שבנר] אך ע"מ שכתב הגר"א ז"ל דזה דישרף מיירי בשנטמא היינו דמע"ש שנטמא הוא בשריפה יש לעיין דהא אמרינן לר"י בלקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר ואמאי לא ישרף (והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים דכשפודה על פרוטה דשוחק ומשליך לים משום תקלה ומאי תקלה שייך במעות מע"ש דאם יוציאם לא קנה מע"ש כדאמרינן בירושלמי דבזה"ז אם לקח בכסף מע"ש הפירות כמו שהן והמעות כמו שהן צ"ל דהאי תקלה הוא שמא ישקול בה משקולות]:
חקר המנחת חינוך (מצוה תמ"ב) אם יש מצוה באכילת מע"ש דהרמב"ם ז"ל לא חשיב לה במנין המצות ואפשר דאינו אלא רשות ע"ש. הנה אמרינן בירושלמי (ר"פ בתרא דיומא) גבי תענו את נפשותיכם אין לי אלא חולין שאינו בעמוד ואכול מנין לרבות מע"ש ותרומה שהוא בעמוד ואכול ת"ל תענו ועניתם ריבה כו' ומוכח דאיכא מצוה מה"ת באכילת מע"ש: