מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי · ד
אמרינן במנחות (פ"ב ע"א) על ההיא דהלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין דהכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דנעשה כלוקח שור לחרישה ופי' רש"י ז"ל בלשון שני אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו דשלמים דלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מע"ש דמוכר הוא ועורו ויאכלו כל דמיו בתורת מעשר ע"ש. והנה יש לעיין דמוכח דקדושת מע"ש חל על העור דהא לוקח בדמי העור בהמה לשלמים וכן בלוקח שור לחרישה חל עליו קדושת מע"ש דהא מוכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר ומאיזה טעם חל עליהם קדושת מע"ש דא"א שחל בתורת פדיון דהא בעינן כסף צורה וע"כ בתורת לקוח בכסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי א"כ קשה איך אפשר למוכרו בלוקח שור לחרישה הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון דהא אינו נפדה בריחוק מקום ונראה מזה דהא דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה הוא רק בלקחו ע"מ לאכלו בירושלים אבל בלוקח שור לחרישה נהי דמתחלל עליו כסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי כשאר לקוח בכסף מע"ש מ"מ כיון שלקחו לחרישה ולא ע"מ לאוכלו בירושלים נפדה. והנה בב"מ (נ"ה) גבי מחללין אותו כסף על כסף נחושת על נחושת כו' ונחושת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות כו' כתב רש"י ז"ל דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן לירושלים והקשו בתוס' הא אדרבה להעלות לירושלים טפי עדיף דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום ופי' התוס' דה"ק אם ירצה יכול לפדות הפירות אך הקשו דהא גרסינן ובלבד שיפדה את הפירות וכתבו דה"ק דאם היה בדעתו מתחילה כשמחלל נחושת על הפירות לחזור ולפדות את הפירות אז מותר לפדותן אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך עליהן לפדותן צריך להעלות ע"ש ונראה מזה דיש חילוק בין לקוח ע"מ לאוכלו בירושלים ובין לקחו ע"מ לפדותו דנפדה והנה צ"ל דלאו דוקא אם לקחן ע"מ לפדותן אז נפדין כיון דמתחילה לקחן ע"מ לפדותן אלא כל שלא לקחן ע"מ לאוכלן בירושלים נפדה דהא לוקח שור לחרישה נפדה. והנה ז"ש רש"י ז"ל בלוקח שור לחרישה דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין ל"ל להמכר יאכל הוא עצמו בתורת מעשר ונראה מזה דכל שלא לקחו ע"מ לאוכלו טוב יותר לפדותו מלאכול הוא עצמו בתורת מעשר ונראה דזהו נמי טעם רש"י ז"ל בב"מ דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן דרש"י ז"ל ג"כ מפרש כהתוס' דמיירי שלא חילל הנחושת על הפירות ע"מ לאוכלן בירושלים וכה"ג טוב יותר לפדותו ולרבנן דס"ל דיעלו הפירות ויאכלו בירושלים היינו דמותר להעלותן הוא רק בדמאי אבל בודאי לכ"ע יפדו:
אמרינן בקידושין (נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה ממעות מע"ש כו' אמר ר"י בד"א במתכוין ולקח מתחילה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם וכתב רש"י ז"ל דנתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין היינו שלקחו ע"מ לאוכלו חוץ לירושלים וכיון דעבר המוכר על לפני עור קנסינן ליה דיחזרו דמים למקומן והקשו בתוס' דמשמע מתוך פירושו דהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי בשביל קנס נאמר יחזרו דמים למקומן והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וכתבו דלי"ל שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא על ר"י קיימא דסבר לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה דלא אלים למתפס פדיונו כו' ויש לעיין ל"ל להתוס' לאקשויי דהכא אר"י קיימא הא זה ל"ש לפלוגתא דר"י ורבנן כלל הא אף לרבנן לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום וכל מחלקותם הוא רק בשנטמא והנה לפמ"ש אתי שפיר דזה דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון הוא רק בשלקחו ע"מ לאוכלו בירושלים והכא כיון שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים נפדה אך זה רק לרבנן אבל לר"י דס"ל דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון כלל אפילו נטמא ומשום דלא אלים למתפס פדיונו ה"נ אם לקחה שלא ע"מ לאכלה בירושלים מ"מ כיון דקדושתה מדין לקוח בכסף מע"ש לא אלים קדושתה וא"א למתפס פדיונה:
והנה בזה דלר"י לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון אפילו אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (מע"ש פ"א מ"ד) בלוקח חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין כו' דבשלהי פ' התודה פליגי במתפיס מעות מע"ש לשלמים אליבא דר"מ דמע"ש ממון גבוה ופריך ר"א ממתני' דהכא דאפילו העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוי מצי לשנויי ר"י הוא דאמר מע"ש ממון הדיוט כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' ר"מ היא ע"ש והתוס' בפ' התודה שם כתבו דמצי גם הכא לשנויי דמני ר"י היא ע"ש ולפי מה דמוכח מתוס' קידושין דלר"י אף אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים ג"כ לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון א"כ א"א לאוקמא הכא כר"י דימכר הוא ועורו ויביא בדמיו שלמים הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון ואע"ג דהכא לקח החיה שלא ע"מ לאכלה רק לצורך שלמים וצריך להמכר וליקח בדמיו שלמים הא ע"כ זה שחל הקדושה על החיה הוא מדין לקוח בכסף מע"ש דאין מע"ש מתחלל רק על כסף צורה ולקוח בכסף מע"ש לר"י אי"ל פדיון דלא אלימא למתפס פדיונו:
והנה בההיא דלוקח שור לחרישה שכתב רש"י ז"ל דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין נהי דכה"ג בשלקחו לחרישה לא אמרינן דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה מיהו התם בירושלים קיימינן ואיך פודין בירושלים הא בירושלים לא אשכחן פדיון אא"כ נטמא שאינו ראוי לאוכלו והכא האי שור לחרישה ראוי הוא לאכילה וצ"ל כיון שמתחילה לקחו לחרישה לא חל עליו תורת אכילה בירושלים וכה"ג נפדה אף בירושלים. עוד נראה דלא אשכחן קליטת מחיצות בלקוח בכסף מע"ש כלל וזה דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בירושלים אם לא נטמא הוא משום דלקוח בכסף מע"ש אף בריחוק מקום אינו נפדה א"כ אין זה מדין קליטת מחיצות ואם נטמא נפדה בכ"מ ולא אשכחן חילוק בלקוח בכסף מע"ש בין ירושלים לגבולין לענין פדיון דאם לא נטמא אין פודין אותו בשום מקום ואם נטמא פודין אף בירושלים וא"כ לפ"ז בלוקח שור לחרישה דכה"ג לקוח בכסף מע"ש נפדה אין חילוק בין ירושלים לגבולין אך זה תלוי אי זה דאינו נפדה טהור בריחוק מקום לרבנן הוא דאורייתא או דרבנן דהתוס' (פסחים ל"ח) כתבו שהוא רק מדרבנן א"כ שייך שפיר קליטת מחיצות בלקוח שאינו נפדה שם מה"ת אך השמ"ק (ב"מ נ"ה) כתב תרי טעמי חדא שהוא רק מדרבנן א"נ כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ואע"ג דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ע"ש א"כ הוא מה"ת ולפ"ז אינו שייך קליטת מחיצות כלל בלקוח בכסף מע"ש דלא יהא אלא ריחוק מקום. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ב ה"ט) מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר כו' וכתב הכ"מ ומ"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר הכי משמע בפ' הזהב (נ"ג) ע"ש היינו דאמרינן שם על ההיא דמע"ש שנכנס לירושלים ויצא וניעייליה בשנטמא ונפרקינהו כו' אלא בלקוח בכסף מע"ש ומקשינן לקוח בכסף מע"ש נמי ליפרקיה דתנן הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי אלא לעולם בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כו' לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ופי' רש"י ז"ל לעולם בטהור בין מעשר בין לקוח ומזה הוכיח הכ"מ דמחיצות קולטות בלקוח בכסף מע"ש אך נראה דזה דמקשינן והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתנהו למחיצות כו' ע"כ זו הקושיא היא רק על מע"ש עצמה ולא על לקוח דהא לקוח אף אם אין מחיצות קולטות ג"כ אינו נפדה דהא אינו נפדה טהור בריחוק מקום ואפילו בזמן דליכא מחיצות אינו נפדה בריחוק מקום כדאמרינן במע"ש (פ"א מ"ה) בלוקח פירות שוגג כו' ואם אין שם מקדש ירקבו ואין נפדין משום דאין נפדין טהור בריחוק מקום כמ"ש הר"ש ז"ל ואף דאין שם מקדש א"כ אין ראיה משם דמחיצות קולטות ללקוח וז"ש הרמב"ם ז"ל דלקוח בכסף מע"ש מחיצות קולטות אין זה לפדיון דל"ש קליטה לפדיון ללקוח דבלא"ה אין נפדה רק לענין שאסור להוציאו חוץ לירושלים ובמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ונראה דלמד זה מדאמרינן במתני' רק דמעות נכנסות לירושלים ויוצאות הא פירות הנלקחות אין יוצאין:
עוד י"ל טעם בלקח שור לחרישה דנפדה בירושלים דהנה אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) דמע"ש שנטמא בולד הטומאה בחוץ נפדה אף בפנים והיינו בולד הטומאה דרבנן ומקשינן כיון דמדאורייתא טהור הוא וקלטן מחיצות איך נפדין ומתרצינן שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות וכיון שהיה טמא בולד הטומאה הכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות ופודין אותו אף בירושלים [ועיין בשנו"א שם] ואמרינן שם אמר ר"ז הדא אמרה מע"ש טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות אין מחיצה תופסתו ומסקינן שם דבטהור לכתחילה אינו נפדה רק אם פדאו פדוי ע"ש וא"כ בלוקח שור לחרישה שלא לקחו ע"מ לאוכלו כלל א"כ הוי כהתנה שלא תתפסנו מחיצות ומש"ה נפדה אף בירושלים ואף לפי מה דמסקינן דבטהור לכתחילה אינו נפדה הכא שלקח לחרישה ומעיקרא אינו עומד לאכילה כ"א לפדיון אף לכתחילה פודין אותו:
כתבו התוס' (ב"מ נ"ג ע"ב) במע"ש דאם נפלו מחיצות וחזרו ונבנו דיאכלו ולא אמרינן הואיל ואידחו אידחו והוכיח זה מההיא דסנהדרין גבי עיר הנדחת דמע"ש יגנזו ומוקמינן לה באסקוה לירושלים ונפלו מחיצות מכלל דשאר מע"ש שאינו של עיר הנדחת כי נפלו מחיצות וחזר ונבנו יאכלו ע"ש. והנה מההיא דב"מ גופא יש להוכיח כן דאמרינן שם גבי שנכנס לירושלים ויצא מאי יצא דנפול מחיצות ואינו נפדה דמחיצות קולטות ולא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ואי נימא במע"ש שהיה בירושלים ונפלו מחיצות דנדחה ואינו חוזר ונראה אף אם חזרו ונבנו א"כ אמאי לא יפדו מ"ש ממע"ש שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים משום שאינו ראוי לאכילה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה משום טומאה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה מחמת דיחוי כיון דפסולן בגופן מלאכול וקרינן ביה לא תוכל שאתו ואמאי לא יפדו:
אמרינן במכות דמע"ש חייבין עליו משיראה פני החומה וכתב רש"י ז"ל שם וזה דמחיצות קולטות לענין פדייה הוא ג"כ משום ראיית פני החומה ויש לחקור בהכניסו דרך גגין אי הוי לענין זה כראיית פני הבית בטבל דלאפוקי גגות וקרפיפות דלא. הנה במע"ש (פ"ג מ"ו) בההיא דפירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים דיחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהם מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה כו' ע"ש היינו שאינו מפרש שהוציא אח"כ הפירות בטבלן מירושלים אלא שהפריש המעשר עצמו בירושלים וע"י זה נכנס המעשר לירושלים ויש לעיין כיון דהמעשר עצמו נכנס לירושלים כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מאי רבותא דקלטוהו מחיצות ונראה משום דלקליטת מחיצות בעינן ראיית פני החומה וכשהכניס בטבלן והפריש בירושלים ליכא ראיית פני החומה בהמעשר עצמו וקמ"ל דראיית פני החומה בטבלן מהני אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פי"ב ה"י) כתב דמיירי שנכנסו בטבלן ויצאו ואח"כ הפריש מע"ש ע"ש ונראה דלשטתיה אזיל דס"ל בפסקיו (מעשרות פ"ג ה"ו) גבי ראיית פני הבית דאם הכניס במוץ ועשה שם גמר מלאכה חייב במעשרות דתוך הבית חשיב כמו פני הבית:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ד) כשם שאין אוכלין מע"ש בזה"ז בירושלים כך אין פודין אותו שם כו' ואם נכנס בירושלים אף בזה"ז אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו עד שירקב כו' לפיכך אין מפרישין מע"ש בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזה"' ירקב ע"ש ומהכא נמי נראה דכל שמפרישו בירושלים עצמה הוי כמו הכניסו לירושלים ומחיצות קולטות והנה בזה יש לעיין איך מוציאין אותן בטבלן חוץ לעיר ומפרישין ופודין הא פירות שנגמרו מלאכתן כבר קלטן מחיצות וצ"ל דזה דאמרינן גבי קליטת מחיצות דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות הוא רק במע"ש עצמו אבל טבל קולט רק באיתנהו למחיצות:
והנה מדברי רש"י ז"ל מכות שם ג"כ נראה דאם הפרישו בירושלים מחיצות קולטות בההיא דכהן שעלה בידו תאנה של טבל ומוקמינן שהכניסה בטבל וכתב רש"י ז"ל שנכנסו בטבלן ויצאו בטבלן והפריש אח"כ ע"ש. ונראה דאם הפריש בירושלים עצמה הוי כמו שהכניס המעשר לירושלים ואמאי הא ליכא ראיית פני החומה והוי כמו שהכניסן במוץ ומירחן אח"כ דס"ל לרש"י ז"ל דלא מהני ומשום דתוך הבית אינו כפני הבית ונראה דכל שהפריש המעשר בירושלים הוי כאילן העומד בחצר דהוי כמו ראיית פני החצר וכמ"ש בתוס' (ב"מ פ"ח) דכיון שעומד שם הוי תוך החצר כמו פני החצר ה"נ בהפריש המעשר בירושלים עצמה [אמרינן בירושלמי (מע"ש פ"ג ה"ג) במע"ש בזה"ז שנכנס לירושלים כו' א"ל חד סב אבוכון מפקרן חוץ לחומה ופודה אותו שם ופי' המפרשים ז"ל דמשליכן כלאחר יד חוץ לחומת ירושלים ע"ש. והנה זה דהשליכן כלאחר יד הוא דומה לההיא דזבחים דוחה היה אבא את בע"מ מע"ג המזבח ואמרינן בגמרא מאי דוחה כלאחר יד דאף שאין המזבח קולטן לא שרי לדחותן אלא כלאחר יד וה"נ ס"ל דאין המחיצות קולטות בזה"ז ומותר להוציאן ומ"מ לא שרי אלא כלאחר יד]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) מעות מע"ש אם רצה לצרפן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה ע"ש. והנה שם לעיל ה"ג כתב פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן כו' ע"ש. והנה לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי דבאיזה אופן הוא מוסיף חומש כשפודה פדיונו אם לא כשמחלל אח"כ על זהב ונראה דזה דמוסיף חומש כשפודה פדיונו היינו בירושלים כשפורט סלע דזה דמצרף מעות מע"ש לרינרי זהב כדי להקל משאן שכתב הרמב"ם ז"ל דאינו מוסיף חומש מפני שאין זה דרך פדיון הוא משום דהפדיון הראשון שחילל הפירות על המעות היה ג"כ כדי להקל משאן א"כ זה שמחלל עתה על זהב אין זה פדיון חדש רק גמר הפדיון הראשון אבל כשפורט סלעים בירושלים לקנות בהם בקר וצאן זה חשיב פדיון חדש ומוסיף חומש וכן צריך לפרש מה דאמרינן במנחות (פ"ב) המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהן ב' חומשים א' למעשר וא' לשלמים ומוכח כשפודה המעות מוסיף עוד חומש דמיירי שפורטן בירושלים וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל שם כשהוא פודן היינו שמחללן על פרוטות או על דינרין ע"ש וע"כ בירושלים איירי דבחוץ אין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק כשמתערבין עם חולין והנה לפ"ז צ"ל לעולם בלקוח בכסף מע"ש בירושלים אם עושה לעצמו מוסיף חומש וכן נראה ממ"ש בפה"מ (מע"ש פ"ד מ"ח) גבי המניח איסר של מע"ש ואכל עליו י"א באיסר דמיירי שהניח איסר של מע"ש לאכול כנגדו כמו שהוא חייב לעשות בירושלים כו' ופי' שם שהוא חייב להוסיף חומש ובפי' הרא"ש ז"ל תמה עליו הא מע"ש אין מוסיפין חומש בפדיון אלא בפדיון ראשון וכשמחלל איסר זה א"צ להוסיף חומש ע"ש ודברי הרא"ש ז"ל הם תמוהים הא בפ' הזהב אמרינן דרק על החומש אין מוסיפין חומש אבל על עיקר הפדיון מוסיף חומש וכן הוא במנחות (פ"ב) דכשפודה מעות מע"ש מוסיף חומש וכבר עמדו בזה על הרא"ש ז"ל. ונראה דתמיהת הרא"ש ז"ל הוא דלא מצינו הוספת חומש רק בפדיון חוץ לירושלים דבפדיון הוא משום כי ירחק ממך הדרך דבזה איירי קרא כשפודה לעצמו מוסיף חומש אבל כשמחלל המעות בירושלים שהוא מדין ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' זה גדר אחר לגמרי ואין זה מדין פדייה דבירושלים אינו נפדה אלא מדין לקיחה בכסף מע"ש לאכילה בזה לא אשכחן שחייבה התורה חומש. והנה להרא"ש ז"ל זה דמוסיף חומש בפדיון שני היינו כשפודה חוץ לירושלים כגון סלעים על דינרי זהב שהוא להקל ממשאו שזהו ג"כ מדין פדיון מוסיף חומש שני ולא כהרמב"ם ז"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתיה כיון כשפודה על זהב אינו מוסיף חומש א"כ ע"כ חומש שני הוא בלקוח (יש לחקור בפודה מע"ש של חבירו ואח"כ פדה בעל המעות על מעות אחרות אם מוסיף חומש כיון דאיכא חומש על פדיון שני אם חשיב הוא בעלים כיון דהמעות שהוא פודה הן שלו או אזלינן בתר עיקר המעשר ואינו בעלים]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ז) הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשבח למעשר משך פירות בב' סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליהן סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר כו' ובפה"מ (פ"ד מ"ו) כתב ז"ל קראו בזו הלכה מעשר לפירות הנלקחים בכסף מע"ש וקרא פדייה נתינת הזהב של מע"ש כו' ואמר כי אם קנה פירות מדמי מע"ש בסלע ומשך הפירות שנתחייב בקנייתן ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בב' סלעים מה שקנה בסלע שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו וירויח הוא סלע אחד ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו לפי שאלו הפירות הם ב' סלעים שוות ולפיכך חושב אותם במעות מע"ש בב' סלעים וזה ענין אמרם ומשתכר בסלע ומע"ש שלו ענינו שחוזר במנינו וחושב אותם בב' סלעים כמו שהוא שוה ואם היה הדבר להפך וחזר מה שקנה בב' סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב נותן לו סלע שהוא שוה עכשיו ממעות מע"ש והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול ר"ל על המוכר שיתן לו ב' סלעים מן המע"ש ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע עכ"ל. והנה בבבא בתרייתא דמשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע בפה"מ ובפסקיו אחת הן שצריך ליתן לו סלע מן המעשר וסלע מן החולין ורק בבבא קמייתא במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים בזה מתחלק מ"ש בפה"מ ובפסקיו דבפה"מ כתב שנותן לו סלע מן המעשר והסלע השני מרויח הלוקח ועושה בו צרכיו ובפסקיו כתב שהשבח למעשר והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפה"מ הוא ברור דהפדיון למע"ש אינו חל אלא בנתינת הכסף והמשיכה קודם מהני ללוקח כדין הדיוט ומש"ה במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נותן להמוכר רק סלע שהלוקח קנאו במשיכה והפדיון חל אח"כ כשנותן הכסף ואז הוא מתחלל על הפירות שהן של הלוקח ושוות אז שתים ונותן למע"ש רק שיעור סלע ובסלע הוא ללוקח ועושה בו צרכיו דהוא חושב הפירות למע"ש בב' סלעים כמו שהוא שוה בשעת פדיון ולהפך במשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע כשקנאם הלוקח במשיכה נתחייב להמוכר שתים אך כיון שהפדיון הוא כששוה סלע אינו נותן ממע"ש אלא סלע וסלע צריך ליתן הלוקח משלו מן החולין ומזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפסקיו בבבא שנייה שנותן למוכר סלע מן המעשר ומוסיף סלע מן החולין מוכח ג"כ דס"ל דהמשיכה מהני ללוקח וצריך ליתן סלע מביתו וזה שהקשה הראב"ד ז"ל אטו גזבר של מעשר הוא ע"ש אדרבה אינו גזבר של מעשר והמשיכה מהני לעצמו והחילול הוא בשעת נתינת מעות וז"ש בבבא דרישא דמשך בסלע והוקרו ועמדו בשתים דהשבח למעשר נראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שפסק (בפ"ד ה"כ) בפדיון מע"ש דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וא"י לחזור בו וזה היפך התוספתא דקתני דיכול לחזור בו וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהתוספתא אזיל כמ"ד מע"ש ממון הדיוט ומש"ה יכול לחזור אבל הרמב"ם ז"ל דפסק מע"ש ממון גבוה א"י לחזור בו ע"ש היינו דבמע"ש שייך אמירה לגבוה וא"י לחזור בו וא"כ במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נהי דהמשיכה לא מהני למעשר כ"א ללוקח מ"מ הרי משכן בשביל פדיון המעשר בסלע א"כ לא גרע מאומר שיפדם בסלע וא"י לחזור בו וצריך אח"כ לפדותן בסלע והשבח למעשר וז"ש בפה"מ דהשבח ללוקח הוא משום דבקידושין אמרינן דמתני' ר"י דמעשר ממון הדיוט ע"ש וכל דמעשר ממון הדיוט יכול לחזור בו כדאמרינן בתוספתא ומש"ה השבח ללוקח. והנה זה שהקשה הראב"ד ז"ל במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים אמאי לא נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נראה דבמעשר ל"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' דרק בהקדש שייך זה דהמקנה להקדש קנה רק בהקדש קנין כסף קונה ולא משיכה שייך לומר שלא יהא כח הדיוט חמור כו' ואף משיכה קונה לחומרא אבל במעשר דהמקנה למעשר ל"ש שיהא מעשר ורק דרך חילול נעשה מעשר ומדאורייתא כסף עושה חילול ולא משיכה ול"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' שתהני משיכה דאף בהדיוט משיכה רק עושה קנין ולא חילול ובמעשר ל"ש קנין בלא חילול:
הנה בפ"ד ה"כ שכתב הרמב"ם ז"ל דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש השיגו הראב"ד ז"ל מהתוספתא דאמרינן כופין אותו לפתוח ראשון ואם רצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר וכתב הכ"מ דגרסא אחרת היה לו בהתוספתא א"נ אתיא כמ"ד מע"ש ממון הדיוט. והנה להראב"ד יש לעיין כיון דכופין אותו אמאי יכול לחזור בו יכפוהו עתה ומ"ש דבתחילה כופין אותו ועכשיו אין כופין אותו וצ"ל דזה דיכול לחזור בו אינו על עצם החילול רק שרוצה עתה לפדותו בפחות אך קשה מאי מהני פתיחתו כיון שיכול אח"כ לחזור וליתן פחות ולהרמב"ם ז"ל יש לעיין שכתב דחומר במעשר מבהקדש דבמעשר כופין לפתוח משא"כ בהקדש מ"ש דבמעשר כפינן ובהקדש דלא כפינן ונראה משום דבמעשר יד כל אדם שוה והכל יכולים לפדותו וכדאמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם רק בעינן שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו לירושלים וזה תלי בבעלים דקודם שהמעשר עומד לפדיון אי אפשר לפדות אותו וזה שהבעלים נותנין רשות לאחרים לפדותו אינו כלום דא"צ רשות לזה דבפדיון יד הכל שוין ורק בעינן תנאי שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו וזה נעשה רק ע"י שהבעלים עצמן פותחין בפדיונו אז מקרי שהמעשר עומד לפדיון ומש"ה כופין את הבעלים לפתוח ראשון דכ"ז שאין הבעלים פותחין אין אחר יכול לפדות דעדיין אין המעשר עומד לפדיון אבל בהקדש ל"ש זה דכל הקדש עומד לפדיון ואין זה שייך להבעלים כלל ובזה מתיישב ג"כ להרמב"ם ז"ל מאי מהני פתיחתו אם אח"כ יכול לחזור וליתן פחות דהכא אין הפתיחה רק שיהא המעשר עומד לפדיון א"כ לא איכפת לן אם אח"כ נותן פחות [אמרינן פ"ד מ"ג בעלים אומרים בסלע וא' אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ובערכין מקשינן מ"ש מהקדש דבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש ומשנינן דהתם חומש רווחא דהקדש הכא רווחא דבעלים קרנא תפרוק שפיר חומש לא איכפת לן ובירושלמי מע"ש מקשינן כה"ג ואמרינן שנייא היא שיכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש והקשה המשנה ראשונה איך יכול עתה להערים ולפוטרו מן החומש כיון שכבר אמר בסלע ע"ש ונראה דאין כוונת הירושלמי מפני שהוא יכול עתה להערים ולפטור מן החומש אלא כתלמודא דידן דבמע"ש לא איכפת לן בחומש רק בתלמודא דידן יהיב טעמא מפני דרווחא דבעה"ב ובירושלמי מפני שהוא יכול להערים ולפוטרו מן החומש היינו כיון שרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש ואמרינן בירושלמי למה מערימין לפי שנאמר בו ברכה א"כ כיון דרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש לא איכפת לן בחומש ואזלינן רק בתר קרנא]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ד) הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים לא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל דיחזור הדמים למקומן אם לקחן מאחר ואם הלך לו יאכל כנגדן וכתב הכ"מ דגם הרמב"ם ז"ל פוסק דיחזרו דמים למקומן ואם ליתא למוכר יאכל כנגדן כמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כל שהוא חוץ מאכילה ושתיה וסיכה יאכל כנגדו ואם המוכר קים יחזרו דמים למקומן וז"ש אעפ"י שיצאו מעות לחולין אתא רק לאפוקי ממ"ד בירושלמי כאן דרך מקח כאן דרך חילול וס"ל דלא קי"ל כהאי מ"ד אלא אעפ"י שהוא דרך חילול לא קנה מעשר והקשה הכ"מ במזיד אמאי אוכל כנגדן או יחזרו דמים למקומן הא מעשר במזיד מתחלל ותי' דלא מדינא אמרינן דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא ע"ש והמשנה ראשונה תמה על הכ"מ היאך מצינו מעשר במזיד מתחלל. והנה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תר"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל שיש לאו במוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שהוא בכלל ולא נתתי ממנו למת והרמב"ן ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא ילקה על לאו זה וכתב החינוך ז"ל שם שלא להוציא דמי מע"ש אלא בצורכי אכילה ושתיה וע"ז נאמר לא נתתי ממנו למת כו' כלומר לא הוצאתי ממנו דבר שאינו מקים את הגוף כו' ולשון ספרי שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכים ואמרו ז"ל שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שתשלום זה שישלם מעות כנגדן ויאכל מהם בירושלים צרכי סעודה ומן הדומה דכיון דיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות ע"ש וכ"כ בפי' הרדב"ז ז"ל (פ"ג מ"י) דמש"ה לא לקי על לאו זה משום שי"ל תקנתא שיאכל כנגדן ע"ש. ונראה מזה דהא דיאכל כנגדן אינו מדין קנס כמ"ש התוס' בקידושין ואף לא בתורת חילול שמחלל מעות שביד המוכר עליהן כמ"ש רש"י ז"ל בקידושין שם אלא הוא דין תשלומין דכל שהוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה חייב בתשלומין ומש"ה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין ואף בסך שמן של מע"ש למת דעבר על לאו זה ג"כ אינו לוקה ומשום דניתן לתשלומין דיאכל כנגדן ועיין במנחת חינוך שם ואף דליכא עוד מעשר בעולם ול"ש חילול כלל אלא תשלומין והוא מדאורייתא דהא אינו לוקה בשביל זה והנה לפ"ז בלוקח בדמי מע"ש דברים שאין נלקחים בהם כיון דחייב בתשלומין למעשר יצאו המעות לחולין דהא זהו תשלומין בעד המעשר שיצא לחולין וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בלוקח מים ומלח כו' דלא קנה מעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין דזהו לעולם בלוקח דברים שאין נקנין בכסף מע"ש יצאו המעות לחולין כו' שצריך לשלם ויאכל כנגדן וה"נ בלוקח מים ומלח יאכל כנגדן כמ"ש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כו' קאי אכולהו אך המעות יצאו לחולין תיכף וזה דצריך לאכול כנגדן הוא רק מדין תשלומין ולהרמב"ם ז"ל זה דיאכל כנגדו הוא מדאורייתא ורק מה דאמרינן יחזרו דמים למקומן הוא משום קנסא כדאמרינן בקידושין דקנסינן ליה למוכר שלא יהא המקח קיים ויחזרו דמים למקומן וממילא לא יצאו המעות לחולין היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן או אפשר דאף היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן לא הפקיעו חכמים הדין דיצאו המעות לחולין רק קנסו שיחזרו דמים למקומן ויאכל אותן המעות עצמן בקדושת מע"ש היינו שהתשלומין יהי' מאותן המעות עצמן ולא ממעות אחרות:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח הי"ב) מי שהיה לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן אומר לחברו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיו ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מע"ש ויאכל אותם חברו בטהרה ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין בד"א בשהיה חברו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות מע"ש של ודאי אלא לחבר לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לע"ה ע"ש. והנה יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ח) אין נותנין פירות מע"ש לע"ה ולא פירות הנלקחות בכסף מע"ש כו' ומותר לאכול מע"ש של דמאי באנינות וליתנו לע"ה והוא שיאכל כנגדו ע"ש א"כ קשה מאי משתכר התם החבר במה שמחלל על פירותיו של ע"ה כיון שצריך לאכול כנגדו בקדושת מעשר והרי צריך החבר להמעות:
כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"א מ"ה) על ההיא דהלוקח מים ומלח ממעות מע"ש כו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכמו שיבוא הפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ כו' ולפיכך אסור ליקח ממעות מע"ש מים ומלח לפי שאעפ"י שהן נאכלין אינם גדלין מן הארץ כמו המים כו' והמלח אדמה שרופה ע"ש. והנה ז"ש דמלח חשיב אוכל לגבי מע"ש רק משום דאין גידולו מן הארץ קשה הא מלח אינו מטמא טומאת אוכלין כדמוכח מב"ב (כ') ועיין בתוס' שם א"כ אינו ניקח בכסף מע"ש דזה בזה תלוי כדאמרינן בנדה (נ"א ע"ב) גבי הקושט וראשו בשמים דאם אין מטמאין ט"א אין נלקחין בכסף מע"ש ורק בקור אמרינן דאינו מטמא ט"א ומ"מ נלקח בכסף מע"ש משום דהתם הטעם דאינו מטמא ט"א הוא משום חסרון מלאכה ולמע"ש לא איכפת לן בזה כמ"ש התוס' שם אבל מלח דאינו מטמא ט"א בשביל שאינו אוכל בפ"ע ורק בא לתבל הוי כמו קושט וראשי בשמים דבאין לתבל אין מטמאין ט"א ואין נלקחין בכסף מע"ש:
והנה בלוקח בהמה לשלמים מדמי מע"ש נראה דיכול ליקח השלמים גם בשביל אדם אחר ואע"ג דמעשר ממון גבוה וא"י ליתנו לאחרים דכל שלוקח ממעות מע"ש שלמים אין זה דרך חילול דאמרינן בירושלמי (פ"א ה"ב) דהלוקח בהמה לשלמים ממעות מע"ש בלקיחתה פקע ממנה קדושת מע"ש א"כ אין זה בדרך חילול רק גזיה"כ דכל שלוקח שלמים במעות מע"ש יצא הכסף לחולין א"כ הפרשת שלמים היא כשאר שלמים ויכול להפרישו לשם מי שירצה ונראה ראיה לזה מדאמרינן בב"מ (כ"ו) גבי מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכתב רש"י ז"ל שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים ע"ש ואי השלמים הם לעולם לבעל המעשר דמע"ש ממון גבוה הוא וא"א לתתו במתנה א"כ איך מקריבין כשהבעלים אינם בירושלים הא בעיא סמיכה ונראה מזה דאף שהמעשר הוא של הבעלים השלמים יכול להפריש לשם מי שירצה: