מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי
א
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש הי"א) פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה מפריש מע"ש מן הכל אבל לא מ"ע שמע"ש חמור שהרי הוא קדש ומ"ע חול וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהם מע"ש והקשה עליו הראב"ד ז"ל למה לא יפריש מ"ע והלוא יש עליהם איסור טבל ומצינו לר"ע על ספיקו הפריש ב' עישורים מע"ש ומ"ע ע"ש וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל לא ידעתי איך הקשה כן אם זה נקרא טבל תקשה ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכין אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כ"מ שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כ"מ שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פי' מה שאמרו הולכין להחמיר כו' כך נ"ל לדעת רבנו ע"ש היינו כשמפריש המעשר הוא על דעת כן שאם צריך להיות שני הוא שני ואם עני הוא עני א"כ הטבל ודאי נתקן והספק הוא רק על המעשר אם הוא מע"ש או מ"ע ואמרינן שהוא להחמיר וטוב לעשות חול קדש כו' אך קשה קושית הראב"ד מההיא דר"ע דמספק עישר ב' עישורים:
ונראה לומר דהנה בההיא דר"ע ליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורים הביאו התוס' (ר"ה י"ד) מהירושלמי דהיינו שהפריש מעשר אחד למע"ש ופדאו וחלקו לעניים וכן הר"ש ז"ל במכשירין שם בההיא דפירות שנה שנייה שרבו על של שלישית כו' מחצה על מחצה להחמיר כתב דהיינו במפריש מעשר אחד ומחלל המעשר על המעות ויחלק הפירות לעניים והיינו ב' עישורים דר"ע ע"ש והרמב"ם ז"ל שלא כתב כן דצריך לפדותו ולחלקו לעניים דלי"ל דין מ"ע כלל ודאי הצדק אתו דבכל ספק מ"ע אמרינן הממע"ה כמו בדמאי דא"צ ליתן מ"ע לעניים משום דהממע"ה וכיון דמטבל ודאי יצא כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל רק הוי ספק מע"ש ספק מ"ע אמרינן הממע"ה וזה דר"ע חילק לעניים כבר הקשה הט"א בר"ה שם למה צריך לחלק לעניים נימא הממע"ה ע"ש ונראה הטעם דר"ע חילקו לעניים דהנה התוס' ב"ב (פ"א ע"ב) גבי קונה ב' אילנות דמביא ואינו קורא משום דהוי ספק אם קנה קרקע ומקשינן ודילמא לאו בכורים וקא מפקע להו מתרו"מ ומשנינן דמפריש להו ומקשינן בשלמא ת"ג יהיב ליה לכהן כו' אלא מע"ר דלוי הוא כו' והקשו בתוס' אמאי צריך ליתן מע"ר ללוי הא הוי רק ספק מע"ר ובדמאי א"צ ליתן מע"ר ללוי משום דא"ל אייתי ראיה ותי' דהכא אין הכהן מוחזק יותר מהלוי דאם הוא בכורים הוא של כהן ואם מע"ר הוא של לוי ע"ש היינו היכא דליכא מוחזק והוי ספק בלא מוחזק צריך לקיים מצות נתינה וליתן ללוי והנה בההיא דר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט והפריש עישור אחד והיה ספק מע"ש ספק מ"ע זה שחלקו לעניים הוא משום דר"ע שאני דאמרינן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה כו' ועישור אחר שאני עתיד למוד והיינו מ"ע נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ואמרינן בקידושין (כ"ז) דשאני ר"ע דיד עניים הוי דהיה גבאי של עניים כמ"ש רש"י ז"ל והיה ידו כיד עניים ע"ש כיון דר"ע היה ידו כיד עניים לענין מ"ע א"כ כשליקט אתרוג והיה המעשר ספק מע"ש ספק מ"ע דאם הוא מע"ש הוא המוחזק ואם הוא מ"ע העניים מוחזקין דלענין מ"ע ידו כיד עניים א"כ אין זה מוחזק יותר מזה וכל דאין זה מוחזק יותר מזה צריך לקיים מצות נתינה כמ"ש התוס' לענין מע"ר אבל באינש דעלמא כיון שהוא המוחזק או"ל הממע"ה וא"צ לחלק לעניים:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש ה"ז) האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מע"ר ואח"כ מפריש מעשר אחד ופודהו ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מע"ש ונמצא כמו שהפריש מע"ש ומ"ע ע"ש והקשה הראב"ד ז"ל זהו כב"ש שעושה אותו ספק דאי לב"ה אילן גמור הוא והנה דברי הרמב"ם ז"ל הוא בירושלמי (ספ"ד דמעשרות) וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם ז"ל דהירושלמי אתיא אפילו לב"ה דאע"ג דס"ל דהוי כאילן הנ"מ לכלאים ולערלה אבל לענין מע"ש ומ"ע החמירו ביה וכדאמרינן בירושלמי שם דנתנו עליהם חומרי זרעים וחומרא בעלמא הוא ע"ש ובמראה הפנים שם כתב כיון דצלף אם זרעו לירק דינו כירק כדאמרינן בתוספתא החמירו בו ונתנו עליו גם חומרי זרעים ע"ש אך הרדב"ז ז"ל כתב דהרמב"ם ז"ל פוסק הכא כב"ש ע"ש והנה ע"כ צ"ל דדברי הרמב"ם ז"ל אינו כב"ש דהוי ספק אילן ספק ירק דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפירות שנייה שנתערבו עם של שלישית מחצה על מחצה וכן פירות ספק של שנייה ספק של שלישית דאינו מעשר רק מע"ש לבד ולא אמרינן דמספק יפדהו ויחלק לעניים וע"כ בצלף אינו מדין ספק רק שנתנו עליו חומרי אילן וחומרי זרעים כמ"ש הכ"מ והפ"מ:
ב
מע"ש נפדה ואינו נפדה אלא על כסף שי"ל צורה ומעשר שוה מנה שחללו על ש"פ דעת התוס' בהרבה מקומות דמהני אך במקומות אחרים פקפקו בזה [עיין תוס' ר"ה ל"א ע"ב ד"ה וביקש ותוס' יומא ט' ע"א ד"ה ולא] והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ד הי"ח) דמהני ופסקינן ביו"ד (סי' של"א סעיף קל"ג) דבזה"ז אף לכתחילה יכול לחלל על ש"פ ע"ש והגר"א ז"ל בביאורו (סי' רצ"ד סק"כ) הקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב דמע"ש הורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה לא יהא זה חמור מן ההקדש מאי ראיה מהקדש הא בהקדש הטעם משום דאין אונאה להקדש ואף די"ל דמע"ש בזה"ז אינו שוה כלום מ"מ ל"ד להקדש והביא שם מהירושלמי דהאמוראים היו מקפידים אף בזה"ז שיפדו בשווין וכתב דהטעם דמעשר שוה מנה שפדאו על ש"פ מחולל הוא משום דקי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה וי"ל דין הקדש היינו דאין אונאה להקדש והירושלמי סובר כר"י דמע"ש ממון הדיוט ומש"ה היו מקפידין לחלל בשויו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז דהא הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ה ה"ו) דהפודה מע"ש ביותר משויו לא נתפס התוספת במעשר ע"ש ואי אין אונאה בפדיון מעשר כמו בהקדש הא זה דאין אונאה להקדש הוא בין לקולא בין לחומרא (וזה דאמרינן בירושלמי פ"ד ה"ב אמר ר' יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס את הכל מע"ש שפדאו יותר על דמיו לא תפס את הכל מה בין הקדש מה בין מע"ש אמר ר"א שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדש ע"ש וזה דצריך לטעם זה ולא אמרינן משום דאין אונאה להקדש לקולא כ"ש. לחומרא נראה משום דר"י לשטתיה דאמרינן (בב"מ נ"ז) והאמר ר' יונה אהקדשות ורי"א אקרקעות ותרווייהו משמיה דר' יוחנן אונאה אי"ל ביטול מקח יש להם ע"ש ואשמועינן בזה דוקא לקולא אבל לחומרא בפדה יותר משויו אף ביטול מקח ל"ש מפני שאדם מצוי להיות מרבה בהקדש]:
עוד יש לעיין דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד דמע"ש אפשר לחללן על כסף וזה הנקרא פדיון כו' ויכול ג"כ לחללן על פירות מין במינו וזה נקרא חילול וכתב שם (הי"ח) כשפודין מע"ש פודין אותו בשויו כו' ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה על שוה פרוטה ה"ז מחולל ע"ש וזה דחילל שוה מנה על שוה פרוטה היינו בחיללן על פירות וכ"כ (בפ"י מהל' מ"א הי"ז) בכרם רבעי בזה"ז מחלל לכתחילה על ש"פ מפירות אחרות ע"ש ובזה יש לעיין כשמחלל מע"ש על פירות וצריך להיות דוקא מין במינו מה שייך בזה אין אונאה להקדש דכשמחלל חטים על חטים רק מחלל סאה חטים על רובע חטים אין זה שייך לאונאה דאין האונאה בשויו כ"א במדה וכ"ד שבמדה ושבמשקל ושבמנין אינו שייך לדין אין אונאה להקדש ואיך מהני כשמחלל שוה מנה על ש"פ:
והנה ע"מ שהגר"א ז"ל רצה לומר הטעם דמהני בזה"ז על ש"פ משום דבזה"ז אין מע"ש שוה כלום יש לעיין הא מ"מ להפודה הוא שוה דהא יוצא לחולין וכשפודין מע"ש פודין כמה הוא שוה להפודה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ד) והוא מהירושלמי כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוין פירות חולין אלו ואע"פ שהכל יודעין שהן מעשר ועיין בהשגות וכתב הכ"מ וא"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותין מדמי חולין ולמה הן פחותין מדמי חולין הלא כשפודה אותו ה"ה חולין גמורים וי"ל דמ"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותין מדמי חולין ע"ש ומוכח דכשפודין דמיו הוא כמו שהוא שוה להפודה לאחר שיצאו לחולין וא"כ ה"נ בזה"ז:
והנה בזה נראה ליישב דברי רש"י ז"ל (בפסחים י') גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומע"ש מעורבין זה בזה וכתב רש"י ז"ל שמביא סלעים בשוה מנה ואומר כ"מ שהוא מעות מע"ש יהיו מחוללין על מעות האלו ובתוס' כתבו דבחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות מעשר הרי טוב ואם לאו כ"מ שהן ה"ה מחוללין על אלו ע"ש ונראה טעם רש"י ז"ל דאינו מחלל על אותן מעות עצמן מפני שאותן המעות המעורבין קודם שפודאן הרי צריך להעלות כולן לירושלים משום ספק ונמצא שאף החולין שבו אינן שוין אלא כמו מעשר כיון שצריך להעלותן לירושלים ואם יפדה עליהן של מע"ש ויצאו לחולין נמצא שמה שפדה שוה לו יותר ממה שנתן למע"ש ואף דלמע"ש אין נ"מ שקודם היה מנה למעשר ועכשיו מנה אך בפדיון בעינן שיהא שוה בשוה להפודה ולהפודה מה שפדה שוה יותר ממה שנתן ומש"ה צריך לחלל על מעות אחרות שלא נתערבו ואז הפדיון הוא שוה בשוה:
ובעיקר מה שחקרו בתוס' אי אמרינן במע"ש דשוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל נראה להביא ראיה דאמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ע"ש ויש לעיין הא מע"ש שפדאו יותר מדמיו לא נתפס התוספת למעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי א"כ מה שייך שמוסיף על הקרן וצ"ל כיון שעושין הכרזה כל מה שנותנים ביותר זהו שויו וא"כ הא דמקשינן עלה (ערכין כ"ז) מהקדש דחומש עדיף ומתרצינן דהתם חומש רווחא דהקדש והכא רווחא דבעה"ב ובירושלמי מתרצינן משום דיכול להערים על החומש ע"ש ואי נימא דמע"ש ל"ד להקדש ואינו מתחלל בפחות משויו דאין איסור מע"ש נפקע עד שיפדנו שוה בשוה א"כ כיון דאחד אומר בסלע ואיסר ע"כ זהו שויו דהא על יתר משויו לא נתפס א"כ איך יחלל בעה"ב בסלע הא הוי פחות משויו ולא יצא מע"ש לחולין וזה שמוסיף חומש לא מהני דצריך להיות שוה בלא החומש ומוכח דדין מעשר כדין הקדש ונתפס אף על פחות משויו ומשגחינן על רווחא דהקדש וכיון דזה מוסיף חומש נוח להקדש שיפדה בעה"ב א"כ היה צריך להיות כן אף במעשר ומתרצינן משום דבמעשר רווחא דבעה"ב א"נ משום שיכול להערים על החומש:
עוד נראה ראיה דאמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דאין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כאסימון ע"ש ויש לעיין ל"ל טעם מפני שהוא כאסימון היינו דהחסרון בהמטבע תי"ל כשמחלל על פחות מפרוטה א"כ המעשר ג"כ הוא פחות מפרוטה א"כ הוי מע"ש שאין בו ש"פ דלא תפיס פדיונו דנפקא לן מאם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למעשר שאי"ב ש"פ וע"כ מיירי במחלל מעשר שוה פרוטה על חצי פרוטה ובזה החסרון בהמטבע דהוי כאסימון ומוכח דיכול לחלל מע"ש על פחות משויו דאל"כ אכתי למה אצטריך טעם דאסימון. והנה המהר"י קורקוס ז"ל כתב דכוונת רבנו דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכ"א חצי פרוטה אינו מחולל משום דהוי כאסימון ע"ש אך אי אפשר לומר דמיירי שמחללו שוה בשוה א"כ אכתי הוי מע"ש שאין בו ש"פ דאזלינן בזה אחר מטבעות כדאמרינן (בב"מ נ"ג) וניתי ב' פרוטות ונחלל עלייהו מע"ש בפרוטה ומחצה מי סברת פרוטה ומחצה תפסא פרוטה ומחצה פרוטה תפסא פרוטה חצי פרוטה לא תפסה כלל ע"ש ואכתי הוי מע"ש שאי"ב ש"פ וע"כ מיירי הכא במחלל מע"ש של פרוטה על מטבע פחות מפרוטה:
הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הי"ח) אם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה בשוה פרוטה ה"ז מחולל היינו שפדאו על פרוטה או חיללו על פירות בפרוטה וכ"כ בפ"י מהל' מ"א גבי כרם רבעי דבזה"ז פודה את כולן אפילו בפרוטה אחת ומשליך אותה פרוטה לים או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ע"ש ויש לעיין כשמחלל על פירות אחרות למה דוקא על שוה פרוטה יחלל אף על פחות מפרוטה כיון דזה דאם חילל על פחות מפרוטה לא מהני הוא משום שהוא כאסימון זה שייך רק במטבע אבל כשמחללו על פירות ל"ש זה וצ"ע:
כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ מע"ש (פ"ד מ"ח) על ההיא דהמניח איסר של מע"ש ואכל עליו י"א באיסר כו' דמיירי שהניח איסר של מע"ש לאכול כנגדו כמו שהוא חייב לעשות בירושלים ומחללו מעט מעט על פירות ואוכלן ואם נשאר מן האיסר פחות מפרוטה שלא חיללו יצא האיסר לחולין וכ"כ בפסקיו (פ"ח הי"ד) דהמניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו פחות מפרוטה יצא לחולין כו' והרא"ש ז"ל במע"ש שם הקשה על פי' הרמב"ם ז"ל וכתב איך מזלזלין בו להוציא לכתחילה לחולין פחות מש"פ הא אמרינן בפ' הזהב מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ע"ש ונראה דבכסף שאני כיון דהפדיון של מע"ש חל עליו בתורת כסף א"כ כל קדושתו בתורת כסף וכל שנשאר בו פחות מפרוטה שאינו שיעור כסף פקע קדושתו אבל בפירות של מע"ש שאין קדושתן מדין כסף אפילו פחות מפרוטה קדושה וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם דפחות מש"פ אין חוששין לה לא לגזל ולא לנהנה מן ההקדש ע"ש היינו דפחות מש"פ אינו ממון א"כ ה"נ קדושת המטבע שהוא מדין כסף אינו יכול להיות על פחות מש"פ הנה בב"מ (נ"ג ע"ב) על ההיא דאם גאל יגאל איש ממעשרו כו' פרט למע"ש שאי"ב ש"פ כתב רש"י ז"ל שאינה בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה ע"ש היינו דזה דאי אפשר לחללה על פחות מפרוטה א"צ קרא משום דא"א להיות על כסף קדושה פחות מש"פ ואם יביא פרוטה ויחלל על חציה המעשר שאי"ב ש"פ בלא"ה לא חל ואצטריך קרא רק דלא תפסה פרוטה דא"א לחללו אפילו על פרוטה שלימה משום דמע"ש שאי"ב ש"פ אינה בכלל גאולה ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דהפודה מעשר ביותר מדמיו לא נתפס המותר למעשר הא אמרינן בירושלמי הטעם דאין אדם מתכוין לוותר למע"ש ואין בדעתו לפדות אלא בשויו אבל אם דעתו לפדות בכלו נתפס הכל והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דמע"ש שאי"ב ש"פ אינו נפדה ובפ"ה (ה"ד) פסק כמ"ד אין בחומשו ש"פ אך פי' זה לענין דאינו מוסיף חומש ולא לענין דאי"ל פדיון ועיין בפ"ו הט"ז] וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל מפרש ההיא דאם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למע"ש שאי"ב ש"פ לענין חומש ולא לענין שאינו נפדה יפסק כמ"ד אין בחומשו ע"ש ואף דמתלמודא דידן בב"מ שם מוכח דלענין פדיון הוא דהא אמרינן פרוטה תפסה פרוטה פחות מפרוטה לא תפסה כלל כו' הרמב"ם ז"ל סמך על הירושלמי במע"ש (פ"ד ה"ב) דאמרינן שם ר"י בשם ר' אידא כו' כל מע"ש שאין בקרנו ש"פ אינו מוסיף חומש ר"י בי ר' סימון כו' כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ע"ש היינו דפליגי רק לענין חומש אבל נפדה אף אם הוא פחות מפרוטה וא"כ להרמב"ם ז"ל יכול לחלל מע"ש שאי"ב ש"פ על פרוטה שלמה שאין עיכוב בהפדיון מצד מע"ש שאי"ב ש"פ אבל על פחות מפרוטה א"א לחללו משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ומש"ה המניח איסר של מע"ש ואכל כנגדו עד שלא נשאר בו מע"ש רק פחות מפרוטה יצא לחולין:
והנה (בפ"ח הי"ד) במניח דינר של מע"ש ואכל כנגדו כתב דבדמאי כיון שלא נשאר בו אלא פחות מפרוטה יצא לחולין אבל בודאי עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין את החומש ע"ש והטעם כיון דבחילול מע"ש של ודאי איכא חומש כיון שנשאר בהמטבע כ"כ כשיקנה בהן פירות יהיה למע"ש פרוטה ע"י הוספת חומש חשיב שיש למע"ש ממון בהמטבע כיון דע"י מקח יהיה למע"ש פרוטה וכמו בורר צרור מגורנו ש"ח דאמרינן דחייב כיון דע"י מקח יהיה לו ממון בעד זה חשיב גופו ממון. והנה המ"ר הקשה על הרמב"ם ז"ל דאמר דבודאי עד שיהיה בו ובחומשו פחות מפרוטה הרי הרמב"ם ז"ל פסק דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש כלל ואי נימא כיון דהאיסר כלו היה מעיקרא בר חומש השתא נמי בר חומש א"כ אפילו נשתייר חצי פרוטה נמי בר חומש הוא ע"ש אך ל"ק דכל שנשתייר חצי פרוטה דאף אם יחד עם החומש אי"ב ש"פ הטעם דיצא לחולין הוא משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ובעיקר הדין במניח איסר כו' דאם נשתייר כדי פרוטה י"ל חומש ואין דנין בו מדין מע"ש שאין בחומשו ש"פ כו' כיון דקודם היה כלו קדוש כמ"ש המ"ר נראה הטעם משום דהחילולין מצטרפין זע"ז וכשחילל האיסר מעט מעט מצטרפין והוי כמו שחיללו בב"א ואיכא חומש כיון שכל החילולין הן ממטבע אחת ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ד) מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכתב שם ה"ה הפודה מע"ש והיה לו מע"ש אחר שלא נפדה אם אין בחומשו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ע"ש וקשה כיון דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אי"ב חומש כלל א"כ למה צ"ל הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות הא אין בו חומש ולפ"ז כיון דעל מטבע זו כבר חילל ועכשיו נמי מחלל מצטרפין החילולין זע"ז כיון שהם על מטבע אחת והוי כמו שחיללן בב"א וכיון דיחד הם יותר מד' פרוטות איכא חומש:
עוד יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין אחר דהנה הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ב ה"ט) דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא רק מדבריהם ע"ש והנה י"ל דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש הוא משום דכל המע"ש אינו רק מדבריהם והוי כמו דמאי דאי"ל חומש ואמרינן בפ' הזהב דאף לר"מ דעשו חכמים חיזוק לדבריהם מ"מ מיקל הוא בפדיונו ואף דמצינו מע"ש דרבנן דמוסיף חומש כגון עציץ שאינו נקוב וכדמוכח מההיא דגיטין (ס"ה) דמערימין על מע"ש ואומר לעבדו ולשפחתו העברים כו' והיינו לפוטרן מן החומש ומוקמינן לה בעציץ שאינו נקוב דרבנן מע"ש שאי"ב ש"פ קיל טפי דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ט) כתב מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות כו' ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ שהוא מדבריהם מחיצות קולטות כו' ולא כתב שם שאר מע"ש שהוא מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ולא הזכיר אלא מע"ש שאין בחומשו ש"פ ודמאי דהנך קילי טפי ואשמיעינן דאף בהנך מחיצות קולטות ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ עוד קיל מדמאי דמתחילה כתב ואפילו של דמאי ואח"כ כתב ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ והנה בזה אפשר ג"כ ליישב מה שהקשה המ"ר על הרמב"ם ז"ל בהמניח איסר של מע"ש להיות אוכל עליו והולך דבודאי כל שנשאר יחד עם חומשו ש"פ לא יצא לחולין והקשה הא מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ולפ"ז כיון דהטעם דאינו מוסיף חומש הוא משום דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם זה שייך רק היכא דמעולם לא היה בחומשו ש"פ אבל אם היה בחומשו ש"פ אם אח"כ אכל קצת או שחילל קצת לא נפקע איסורו וכן מוכח מההיא דפ' הזהב דמקשינן וניתי ב' פרוטות ונחלל עליה מע"ש בפרוטה ומחצה כו' ומשנינן מי סברת פרוטה ומחצה תפסא פרוטה ומחצה פרוטה תפסא פרוטה חצי פרוטה לא תפסא כלל הדר הו"ל דאורייתא ודרבנן כו' וקשה להרמב"ם ז"ל אמאי חשיב לה דאורייתא הא מע"ש שאי"ב ש"פ הוא מדרבנן וע"כ כיון שהיה קודם מע"ש יותר על פרוטה ולפי שחילל פרוטה ונשתייר חצי פרוטה לא נפקע דינו וכ"כ בשמ"ק שם וא"כ במניח איסר להיות אוכל עליו והולך כיון דמעיקרא היה בחומשו ש"פ והוא מדאורייתא אף אח"כ מוסיף חומש אך נראה דחוק לומר דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ דאינו מוסיף חומש הוא תוצאה מזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם דנראה שהוא להפך דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם הוא תוצאה מזה דאינו מוסיף חומש דכל מעשר שאי אפשר לקיים בו כל הדינים האמורים בו פדיון והוספת חומש הוא רק מדבריהם והנה השמ"ק בב"מ שם הביא בשם שטה אחת דמע"ש שאין בו ש"פ מדאורייתא א"צ פדיון ויכול לאוכלה חוץ לחומה לפי שאי"ל כסף וכתיב וצרת הכסף בידך ע"ש היינו נ"כ דכל שאי אפשר לקיים וצרת הכסף בידך הוא רק מדבריהם והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם נראה שאין זה שהוא מדבריהם לכ"ד ומדאורייתא לא חל קריאת שם דא"כ מדאורייתא הפירות נשארו בטבלן ואי אפשר להפריש רק פירות כאלו שיהיה בחומש מעשרן ש"פ והנה אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) דר"ע היה לוקח בפרוטה כמה מינים כדי להפריש מכל מין ומין ע"ש ואיך היה מתקנן ממע"ש אלא כוונת הרמב"ם ז"ל שהן מדבריהם רק לאיסור חוץ לחומה וכן נראה מהשמ"ק בשם שטה אחת דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא יכול לאוכלן חוץ לחומה כו' ונראה דרק לענין חוץ לחומה הדין כן אבל לענין שאר איסורי מע"ש דאסור לבער בטומאה ואינו נאכל לאונן הם מדאורייתא והטעם דרק אכילת חוץ לחומה תלי הכתוב בפדיון דכתיב וכי ירחק ממך הדרך כו' ונתת בכסף כו' ובעינן שיהא ראוי לפדיון ולהוספת חומש אבל שאר דיני מע"ש אין תלויין בדיני פדיון ולפ"ז נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ להרמב"ם ז"ל אם פדאו חל הפדיון מדאורייתא לענין שהראשונים יצאו לחולין לגמרי ורק אי"ל חומש דממעטינן מאם גאל יגאל איש ממעשרו הנה השמ"ק שם הקשה על השטה דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא מותר לאוכלו חוץ לחומה מההיא (דמכות) דכהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' ואמרינן דלוקה משום חוץ לחומה ואיך אפשר דמע"ש של תאנה יהיה בו ש"פ ע"ש והנה בלבד זה תקשה הא מע"ש של תאינה אין בו כזית דגרוגרות הוא פחות מכביצה כדמוכח בשבת (פ' ע"ב) א"כ מע"ש של תאנה שהוא פחות מכזית איך לוקה עליה חוץ לחומה וע"כ כמ"ש תוס' דלוקה רק מכת מרדות [ועיין לעיל ריש סי' נ"ו]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מע"ש) הפודה מע"ש מברך אקב"ו על פדיון מע"ש ואם חיללן על פירות אחרים מברך אקב"ו על חילול מע"ש ע"ש והנה מדמברך ברכה אחרת מכלל דפדיון על כסף ועל פירות ב' ענינים הם ונראה טעם הדבר דאמרינן (פ"ב דמע"ש) דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף אף מדוחק לא וכתב רש"י ז"ל (בב"מ נ"ו) משום דכסף על כסף לאו דרך חילול הוא וכ"כ התוס' (ב"מ מ"ה) דסלעים על סלעים כל ששניהם שוים אין מחללין זע"ז והר"ש ז"ל כתב בדמאי (פ"א מ"ב) דאף דמרבינן כסף ראשון ואפילו כסף שני הוא דוקא בסלעים של ב' מלכים אבל של מלך אחד לאו דרך חילול הוא והשמ"ק בשם הראב"ד ז"ל כתב דאף בדמאי דמחללין כסף על כסף הוא דוקא איסר על דינר או דינר על איסר אבל בששניהם שוין אף בדמאי אין מחללין ע"ש דכל ששניהם שוין אין זה דרך חילול ובההיא דמחללין פירות על פירות כתב הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי דדוקא מין על מינו אבל מין על שאינו מינו לא ואמרינן שם בירושלמי דלא מבעיא חטים על שעורים אלא אף ב' מיני חטים כגון אגדו ושחמתית ג"כ אין מחללין דבעינן שיהו שוין לגמרי א"כ בפירות על פירות הוא אדרבה כל ששניהם שוין יותר הוא יותר דרך חילול וע"כ דפירות על כסף ופירות על פירות ב' גדרים לגמרי הם ומין חילול אחר הוא:
והנה הראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל וכתב דאי אפשר לחלל מע"ש על הפירות ואם חילל לא יצאו לחולין ורק בדמאי מחללין לכתחילה ע"ש הנה התוס' (בכורות ל') הקשו אמאי חשודין ע"ה על מע"ש הא אפשר להם לחלל על ש"פ ותי' דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה ע"ש ואמאי הא יכול לחלל על ש"פ מאותן הפירות עצמן שעישר עליהן ונראה מזה דס"ל כהראב"ד ז"ל דאין מחללין על הפירות. והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין שכתב דבודאי אם חילל אין יוצאין הפירות לחולין ובדמאי מחללין לכתחילה הא אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) דכל שבדמאי מחללין אותו לכתחילה בודאי עבר וחילל מחולל ע"ש:
הנה להרמב"ם ז"ל דמע"ש נפדה על הפירות במינן יש לחקור אם אותן הפירות י"ל דין לקוח בכסף מע"ש כיון דראוין לאוכלן בירושלים ואין נ"מ אם נלקחו בכסף מע"ש או במע"ש עצמו וי"ל דין לקוח לכ"ד או כל שנלקח במע"ש עצמו הוי רק כשאר פדיון והנה ביו"ד (סי' של"א) פסקינן דבזה"ז פודה אותן על פרוטה או על פירות ש"פ מאותו המין ע"ש ואי לאותן הפירות שמחלל עליהן י"ל דין לקוח איך מחלל הא אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ג) דלקוח בכסף מע"ש בזה"ז אינו קדוש כלל ומוכח דאי"ל דין לקוח רק הוי כשאר פדיון ונראה לפ"ז דיכול אותן הפירות לחזור ולחללן על פירות אחרים אפילו ק' פעמים מאותו המין או לחללן על מעות דמאיזה טעם לא יוכל לחללן כיון דאי"ל דין לקוח:
הנה בשו"ת בצלאל אשכנזי (סי' ב') העיר השואל על המנהג בא"י שמחללין המע"ש על מעט קמח וכתב כי רוב הקמח טמא שבאו עליו מים ולא קנה המעשר דהא אפילו קונה פירות שא"י להגיע לירושלים לא קנה מעשר מכ"ש זה שטמא ע"ש ולפ"ז להרמב"ם ז"ל דפירות מתחללין על הפירות אין זה משום לקוח בכסף מע"ש ויכול לחזור ולפדותן ול"ש בהם דין דפירות שא"א להגיע לירושלים דזהו בלקוח:
הנה יש לחקור פירות הללו שחילל עליהן שנכנסו לירושלים אם אסור להוציאן אי שייך בהן קליטת מחיצות כיון שאינן לא מע"ש ולא לקוח בכסף מע"ש אפשר דאינן רק ככסף מע"ש דנכנס לירושלים ויוצא או כל שראוי לאוכלן בירושלים שייך בהן קליטה:
עוד יש לחקור להרמב"ם ז"ל אם חילל מע"ש על פירות מין במינו וחזר ופדה אותן על הכסף אי מוסיף חומש בפדיון שני הנה אמרינן במע"ש (פ"ד מ"ה) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי פירות אלו נתונין לך במתנה כו' וכתב בפה"מ דאי אתיא ככ"ע מיירי בנתן לו בטבלו דאי מע"ש ממון גבוה א"א ליתן במתנה וכ"כ בפסקיו (פ"ה ה"י) וכן מערים ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו ואומר הנותן הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבבית ע"ש ויש לעיין דדייקינן מזה בב"מ דאין מטבע נקנה בחליפין דאי נקנה לקנינהו להמעות אגב סודר דהכי עדיף דהו"ל נכרי ומהדרינן שם לאשכוחי טצדקא שיפדה הנכרי ע"ש ואי מיירי הכא כשהפירות בטבלן ל"ל להקנות כולן לחברו וחברו יפריש ואח"כ יחלל הוא על מעות שבביתו יפריש הוא עצמו המע"ש ויקנה לחברו מן החולין כשיעור המע"ש ויפדה חברו בהן את המע"ש כיון דמע"ש נפדה על הפירות מין במינו והו"ל נכרי ואח"כ יחזור הוא ויחללן על מעות שי"ל בביתו אך אי נימא דאם חילל על הפירות וחוזר ומחללן על המעות מתחייב בחומש אתי שפיר דבהפדיון השני על מעות שבביתו זה דאינו מוסיף חומש הוא משום שהקנה הפירות קודם לחברו א"כ אינו נכרי בהאי פדיון והוי כמו שהקנה המעשר וחוזר ומחללן על מעות שבביתו:
אמרינן (פ"א דמע"ש) הלוקח מים ומלח ופירות המחוברים לקרקע בכסף מע"ש לא קנה מעשר ופי' הר"ש ז"ל דפירות המחוברים לקרקע ה"ה כקרקע ואין מעות מע"ש מתחללות עליהן ובפה"מ כתב הטעם דפירות המחוברין לקרקע אין דומין לבקר וצאן ע"ש והנה יש לחקור כשמחלל מע"ש על פירות מין במינו אי מתחלל על פירות המחוברין לקרקע דבזה ל"ש שאינן דומיא דבקר וצאן כיון שאי"ל דין לקוח בכסף מע"ש:
ג
גרסינן בב"מ (מ"ד ע"ב) בש"א לא יעשה אדם סלעים דנרי זהב וב"ה מתירין ר"י ור"ל חד אמר מחלוקת בסלעים על דנרין דב"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירי וטבעא אפירי לא מחללינן כו' וכתבו התוס' שם וטבעא אפירי לא מחללינן ואע"ג דבהגוזל קמא גבי מעות של בבל והם בבבל פריך אי מלכיות מקפידות היכי ממטי להו ואמרינן דזבין בהו בהמה אלמא מחללינן טבעא אפירי ותי' דהתם שאני שהפירות הם כבדים להוליך ולקנות מעות ירושלים מלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה היינו דבשעת הדחק מחללינן ע"ש והנה יש לעיין מאי ראיה מייתי התוס' דטבעא אפירי מחללינן מהא דלוקחין בהמה שאני בהמה דמעות מע"ש ניתנו ליקח בהם בהמה דונתת הכסף בבקר ובצאן כו' ומותר ליקח אף חוץ לירושלים וכ"כ התוס' קידושין (נ"ה ע"ב) דדוקא לקנות דבר שאינו אוכל אסור משום דבעינן וצרת הכסף בידך אבל לקנות אוכל שאפשר לאוכלו בירושלים מותר ומש"ה לוקחין בהמה אף חוץ לירושלים ע"ש א"כ מה זה ענין לסלעים על דינרין ונראה דטעם התוס' הוא לפי מה דאמרינן לקמן גבי כסף ראשון ולא כסף שני ת"ש הפורט סלע של מע"ש בירושלים כו' השתא כספא לגבי פריטי מחללינן ולא אמרינן כסף ראשון כו' א"ר ירושלים קאמרת שאני ירושלים דכתיב ביה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן כו' וכתבו בתוס' שם וא"ת הא בעינן פירי מפירי וגידולי קרקע וי"ל דלא ממעטינן רק מים ומלח אבל לא פרוטה דפרוטה קונה בקר וצאן כו' ע"ש וה"נ בסלעים ודינרין כיון דרשאי לקנות חוץ לירושלים בהמה ולחלל עליהם כסף מע"ש א"כ ה"נ דינרין דקונין בקר וצאן מיהו יש לפקפק בזה דרק לחלל סלעים על פרוטות חשיב צורך בקר וצאן דפרוטות נוח לקנות בהם צורכי אוכל דצריך להוציאם מעט מעט בירושלים והשמ"ק בב"מ שם כתב דזה ידעינן מסברא דרשאי לפרוט סלע על פרוטות בירושלים דצריך הוא לפרוט על פרוטות כדי ליקח פירות ע"ש א"כ זה ל"ש לחלל סלעים על דינרי זהב דאדרבה הם קשין יותר להוציאן אך השמ"ק כתב שם עוד כתב הרשב"א ז"ל זה דמייתי ראיה מדכתיב ונתת הכסף כו' בבקר ובצאן פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן כל שהוא צורך האכילה והם הפרוטות שהם צריכות להוצאה ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פירי מפירי וגידולי קרקע אלא נ"ל דלא מבקר וצאן מרבינן הכא פרוטות אלא הכא פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללינן טבעא אפירות עיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן הילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירי בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע דוקא הנ"מ מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא כעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק וסנדלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא ע"ש ונראה דאינו מפרש דזה דיכול לחלל על פרוטות הוא משום דצריך לחילול זה לצורך בקר וצאן אלא דלא מיעט הכתוב רק צורך הוצאות שאינן כעין הפרט כגון חלוק וסנדלים שקונה אותן לצורך עצמן אבל פרוטות שאין זה לצורך עצמן אלא לקנות בהן בקר וצאן זה לא אמעוט א"כ ה"נ דינרי זהב שאין זה הוצאה לצורך עצמן להשתמש בהן אלא לקנות בהן בקר וצאן זה לא אמעוט מכעין הפרט א"כ כמו דשרי בירושלים ה"נ שרי חוץ לירושלים כדאשכחן כחן בבהמה ולזה תי' דאף בהמה לקנות חוץ לירושלים רק מדוחק:
והנה לפמ"ש התוס' אתי שפיר מה דאמרינן גבי סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות ומחללו כו' לפי שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק כו' וזה דרק מדוחק הוא משום דנחושת לגבי כספא פירי וטבעא אפירי לא מחללינן אבל מדוחק מחללינן טבעא אפירי כמ"ש התוס' דמותר ליקח בהמה חוץ לירושלים היכא דלא אפשר בגוונא אחריתא והיינו מדוחק וה"נ על פרוטות כיון דקונין בקר וצאן דינן כבקר וצאן והנה ביו"ד (סי' של"א) לא נזכר כלל האי דינא דסלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו כו', ונראה דבזה"ז לי"ל תקנתא כלל דזה דמביא בסלע מעות ומחללן דמחללין כסף על נחושת מדוחק ואע"ג דנחושת לגבי כסף פירי וטבעא אפירי לא מחללינן הוא משום דכסף מע"ש לוקחין בהם בקר וצאן וכן פרוטות שהן לצורך בקר וצאן ולכתחילה הוא רק בירושלים ובשעת הדחק אף חוץ לירושלים אך בזה"ז אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ג) דהלוקח בכסף מע"ש בזה"ז כיון דאי אפשר לאוכלן בירושלים לא קדוש כלל ולא קנה מע"ש ע"ש א"כ א"א ליקח בזה"ז בקר וצאן וא"כ אי אפשר ג"כ לחללן על פרוטות דל"ש שהם לצורך בקר וצאן ומתורת פדיון לא מהני דטבעא אפירי לא מחללינן:
והנה זה דאמרינן במביא מעות ומחללן דחוזר ומחללן על הכסף ואף דזה דקדשו המעות של נחושת הוא משום ונתת הכסף כו' דהוי כמו בקר וצאן והיינו דקדשו בתורת לקוח בכסף מע"ש א"כ איך חוזר ומחללן על הכסף הא לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום זה ל"ק דאף דמחללין על פרוטות שהן לצורך בקר וצאן כמ"ש בתוס' מ"מ ע"כ דין לקוח לענין זה דאינו נפדה בריחוק מקום אין להם דהטעם דאין לקוח בכסף מע"ש נפדה בריחוק מקום אמרינן בזבחים (מ"ט) לר"י משום דלא אלימא קדושתה למתפס פדיונו ע"ש אבל כשמחלל על פרוטות כיון דצריך ליקח בהם בקר וצאן ע"כ אלים קדושתן למתפס פדיונן דאל"כ איך יקח בהם בקר וצאן וזה דלקוח אינו נפדה דלא אלים קדושתיה הוא רק בלקוח ממש היינו פירות עצמן שצריך לאוכלן בירושלים ולרבנן זה דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום כתב השמ"ק בפ' הזהב דפדייה הוא במעשר ראשון ולא במעשר שני אע"ג דבכסף אמרינן כסף ראשון ואפילו כסף שני ע"ש זה שייך ג"כ רק בלקוח בכסף מע"ש עצמו שראוי לאכילה בירושלים והוא מעשר עצמו ולא כסף ובמעשר נתנה תורה פדייה אחת ולא ב' פדיות אבל כל שהוא כסף נפדה:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו ה"ב סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפילו מעות של נחושת ואומר סלע של מע"ש בכ"מ שהוא כו' ע"ש וממ"ש הרמב"ם ז"ל ואפילו מעות של נחושת מכלל דמעות של כסף טפי עדיף וכמ"ש. הרדב"ז ז"ל שם וא"כ קשה יברר הסלע היפה שבשניהם ויחלל עליה ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל שהביא השמ"ק בפ' הזהב דזה דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא סלע על דינר או דינר על סלע אבל סלע על סלע או דינר על דינר הוי חילול שלא לצורך ע"ש ומש"ה אינו מחלל כאן על הסלע השני וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דמביא בסלע מעות ואפילו מעות של נחושת דשל כסף עדיף טפי היינו דינרין ויחלל עליהן הסלע אבל סלע על חבירו א"א לחלל וכ"כ המהר"י קורקוס ז"ל:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה הי"ד הפורט סלע ממעות מע"ש בין בירושלים בין חוץ לירושלים לא יצרפנה כולה במעות נחושת אלא בשקל מעות כסף ובשקל מעות נחושת וכתב הכ"מ דרבינו מפרש ההיא דהפורט סלע ממעות מע"ש כו' היינו שהיה לו סלע ורוצה להחליפו בפרוטות ע"ש. והנה יש לעיין עמ"ש שיכול לפרוט סלע של מע"ש על פרוטות חוץ לירושלים הרי הרמב"ם ז"ל כתב בעצמו (פ"ד ה"ה) אין מחללין מעות מע"ש על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת או הראשונות כסף והשניות נחושת כו' ושם (ה"ז) כתב ובשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על מעות נחושת כו' ע"ש א"כ הכא איך מחלל לכתחילה חוץ לירושלים כסף על נחושת ונראה בשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהראב"ד ז"ל דזה דאמרינן בדמאי מחללין אותו כסף על כסף הוא רק סלע על איסר או איסר על סלע אבל בשניהם שוים אין מחללין דהוי חילול שלא לצורך היינו דאין מחללין חילול שלא לצורך וההיא דפורט סלע של מע"ש בין בירושלים בין חוץ לירושלים היינו משום דצריך לפרוט הסלע כדי להוציאן בירושלים וכיון שהוא לצורך מותר לפורטו בין בירושלים בין חוץ לירושלים וז"ש אין מחללין מעות של מע"ש על מעות אחרות כו' היינו רק ברוצה להשתמש בהראשונות ומשום זה מחללן וזה אסור בין כסף על כסף ובין כסף על נחושת וכן נראה ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם אח"כ בה"ז בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על של נחושת לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחושת על מעות הכסף ע"ש והכא לא מיירי בנתערבו דדין סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא מעות של נחושת הביא הרמב"ם ז"ל אח"כ (בפ"ו ה"ב) והכא מיירי בנצרך לו מעות הכסף להרויח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל כו' וכיון דמיירי במחלל מפני שנצרך להמעות כתב דרק בשעת הדחק מותר אבל כל שהוא צורך המע"ש לעולם מחללין פעם שניה וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה הי"ג) מעות מע"ש אם רצה לצורפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן כו' ונקט כדי להקל משאן היינו לצורך וכל שהוא לצורך מחללין פעם שניה אך בזה דס"ל להראב"ד ז"ל דאף בדמאי אין מחללין שלא לצורך ע"כ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כן כיון דס"ל דמע"ש ודאי ג"כ מותר לחללו כסף על כסף או על נחושת לצורך וזה דאין מחללין הוא שלא לצורך, א"כ ע"כ בדמאי אף שלא לצורך מותר דהא מחלקינן בזה בפ' הזהב בין דמאי לודאי וכן (בפ"ד ה"ח) כתב הרמב"ם ז"ל מע"ש של דמאי מחללין אותו לכתחילה כסף על כסף נחושת על נחושת כו' ולא חילק בין סלע על סלע ובין איסר על סלע והנה זה דס"ל להרמב"ם ז"ל דבשעת הדחק להרויח מותר לחלל מעות מע"ש על אחרים אף שאין זה צורך המע"ש נראה דלמד זה מההיא דסלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות כו' מפני שאמרו מחללין אותו כסף על נחושת מדוחק והתם בלא האי תקנה היה צריך להעלות שניהם לירושלים א"כ האי תקנה דמביא בסלע מעות הוא בשביל הסלע של חולין שלא יצטרך להעלותו לירושלים א"כ מדוחק אף שלא לצורך מע"ש מותר א"כ ה"נ להרויח דמ"ש להרויח משלא יצטרך להעלות סלע של חולין לירושלים:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הט"ו) דמותר לחלל כסף מעשר עם פירות מעשר על הכסף והוא שיהו בפירות פחות מדינר אבל אם היה בהם שוה דינר לא יחללם עם הכסף אלא בפ"ע וכתב הראב"ד ז"ל לא כמו שהוא סובר כי הוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות ואינו כן שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף שאין מחללין כסף על כסף אלא משום זיקת הפירות הואיל והפירות מועטין ואין מתפיסין סלע בשבילם מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקין כסף עמהם לחללן על כסף אחר עכ"ל. והנה יש לעיין מה לי אם הפירות פחותין מסלע מ"מ יחלל על הסלע ויתפסו כשיעור שויין דהא אמרינן במע"ש (פ"ד מ"ח) המניח איסר ואכל עליו חציו כו' היינו דמניח איסר ומחלל עליו פחות מאיסר ונתפס כפי שויין למעשר ול"ל לחלל יחד עם הכסף וצ"ל כיון שיחלל על סלע מעשר פחות מסלע ויהיה זקוק להעלות כל הסלע לירושלים אף חלק החולין שבו משום תקנה זו שלא יהא צריך להעלות יותר מכדי המעשר מקילין לחלל כסף על כסף וקשה הא אמרינן בסלע של מעשר ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות כו' דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף אף מדוחק לא והא התם נמי התקנה דמביא בסלע מעות הוא ג"כ שלא יצטרך להעלות את שניהם את של חולין ואת של מעשר לירושלים וזהו מדוחק ושרינן רק לחלל בשביל זה כסף על נחושת אבל לא כסף על כסף. והנה הרמב"ם ז"ל שכתב גבי סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות ואפילו של נחושת דשל כסף טפי עדיף כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ורק סלע על סלע אין מחללין אף מדוחק כיון דשניהם שוין ומש"ה אינו בורר היפה שבהם ומחללו תיכף רק מביא מעות של כסף ממקום אחר א"כ הכא כשמחלל כסף של מע"ש עם פירות על סלע ע"כ הכסף שמחלל אינם סלעים וכל שאינם שוים מחללין מדוחק אבל להראב"ד ז"ל אי אפשר לומר כן שהביא השמ"ק בב"מ שם בשם הראב"ד ז"ל דזה דאמרינן דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא דוקא בשאינן שוין כגון דינר על סלע או סלע על דינר א"כ בודאי כה"ג אין מחללין אף מדוחק כדמוכח סוגיא דב"מ וכן בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבעינן למימר דכל שבדמאי מחללין לכתחילה בודאי מחללין מדוחק ומקשינן ע"ז והתנינן מחללין כסף על נחושת מדוחק הא כסף על כסף לא ודחינן התם ההיא דכל שבדמאי מחללין בודאי מחללין מדוחק ע"ש ולהראב"ד ז"ל זה דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא רק באינן שוין א"כ בודאי כה"ג אין מחללין אף מדוחק וצ"ע:
אמרינן (מע"ש פ"ב מ"ה) מעות חולין ומעות מע"ש שנתפזרו מה שלקט לקט למע"ש כו' ואמרינן בירושלמי דמתנה אם מה שלקט הוא מע"ש טוב ואם לאו אותן שנשארו יהו מחוללין על אלו והקשה בפי' הרא"ש ז"ל הא אין מחללין כסף על כסף נחושת על נחושת אלא דוקא כסף על נחושת כדאיתא בסמוך וכתב וצ"ל האי חילול דירושלמי לא שיחלל על אלו המעות אלא יביא מטבע אחר שאינו חריף כזה המטבע ויחלל המעשר עליו בכ"מ שהוא ויחזור ויחללנו על המעות שבידו ע"ש. והנה ז"ש שיביא מטבע שאינו חריף כזה ויחלל לכאורה הוא אדרבה דמביא מטבע שהוא חריף יותר דעל מטבע שהוא חריף יותר ראוי יותר לחלל דחשיב טבעא לגבי האי ונראה הטעם דאם יביא מטבע שהוא חריף יותר כשיחזור אח"כ ויחלל על מעות שהן בידו יהיה חילול טבעא אפירא אבל כשמביא מטבע שאינו חריף כזו כשחוזר ומחללו על מעות שבידו הוא חילול טוב שהוא פירא אטבעא וזה דמדקדקינן יותר אחילול שני מחילול ראשון הוא משום דחילול ראשון אינו חילול גמור כדאמרינן בירושלמי בההיא דסלע של חולין ושל מע"ש שנתערבו דג"כ מביא בסלע מעות ומחללן ובורר היפה שבהם וחוזר ומחללן ואמרינן דמש"ה בורר דוקא היפה משום דהחילול על המעות של נחושת לא היה חילול גמור כיון דמחללו ע"מ לחזור ולחללן על אותן שנתערבו ע"ש ועיין בר"ש ז"ל שם וכיון דחילול הגמור הוא מה שחוזר ומחללן על מעות שבידו והחילול הראשון הוא רק ע"מ לחזור ולחללו על מעות שבידו קפדינן יותר על חילול האחרון מהראשון שיהא פירא אטבעא. והנה ז"ש דמביא מטבע שאינו חריף כזו ולא קאמר שיביא מעות של נחושת כדקתני בסיפא בסלע של חולין ושל מע"ש שנתערבו משום דסתם מעות הם של נחושת ונחושת על נחושת אין מחללין וזה שלא כתב שיביא כסף ויחלל המע"ש בכ"מ שהוא דנחושת על כסף לכ"ע מחללינן ולא יהיה צריך לחזור ולחללן על מעות שבידו משום דלא לעולם המעות של נחושת שוים לדינרי כסף שלמים א"כ לאו לעולם אפשר לחלל על הכסף וז"ש רש"י ז"ל (פסחים י') גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומע"ש מעורבין זב"ז דמביא סלעים שוה מנה ואומר כ"מ שהן ה"ה מחוללין על הסלעים האלה וכתב הר"ש ז"ל (מע"ש פ"ב מ"ו) דמיירי שהיו מנה של מעות נחושת התם אפשר הוא דמנה הוא כ"ה סלעים ולעולם אפשר לחלל על כסף והנה ז"ש הרא"ש ז"ל דמביא מטבע שאינו חריף כמותו נראה שטתיה דזה דאמרינן דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף מדוחק נמי לא אינו תלוי בכסף ונחושת רק משום דכסף הוא יותר טבעא מנחושת דעל דבר שהוא טבעא פחות מחללין מדוחק אבל ע"ד שטבען שוה אין מחללין אף מדוחק שאין זה דרך חילול וה"ל כסף על כסף ונחושת על נחושת אם השני חריף פחות מחללין ואם שניהם שוין אין מחללין:
אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) על ההיא דמחללין כסף על נחושת מדייק תני ראב"ש אומר כשם שמחללין כסף על נחושת כך מחללין זהב על הכסף א"ל רבי מפני מה מחללין כסף על נחושת שכן מחללין כסף על זהב ויחללו זהב על כסף שאין מחללין זהב על נחושת א"ל ראב"ש שכן מע"ש של זהב מחללין אותו על מעות בירושלים ע"ש ונראה פירושו דקאמר ראב"ש שכשם שמחללין כסף על נחושת מדוחק ואף שאין זה הפדיון לצורך להקל משאו דהא אדרבה הנחושת כבדים יותר מ"מ מדוחק מחללין וה"נ זהב על כסף וא"ל רבי דאינו דומה דכסף בר פדיון יותר מזהב דהא מחללין כסף לכתחילה על זהב כדי להקל משאו וכיון דאשכחן פדיון בכסף לכתחילה מחללין אותו אף על נחושת מדוחק אבל בזהב לא אשכחן פדיון כלל דהא אין מחללין זהב על נחושת דאין זה להקל משאו וה"נ אין מחללין זהב על כסף אף מדוחק כיון דלא אשכחן שום פדיון בזהב לכתחילה והשיב לו ראב"ש דאשכחן פדיון לכתחילה בזהב דבירושלים שהוא צריך לפורטן שם מחללין אותו על מעות:
אמרינן בתוספתא פ"ב דמע"ש מע"ש של זהב שעשאו כלים אי"ל פדיון ואם היה של כסף ה"ז מותר ע"ש ונראה דהתוספתא אזיל אליבא דר"ד דאמר מחללין מע"ש על אסימון ואמרינן בירושלמי פ"א ה"א דלר"ד מחללין מע"ש על ליטרא כסף ואמרינן שם דדוקא על של כסף ולא על של זהב משום דכתיב וצרת הכסף בידך דבכסף לא בעינן צורה וכל שהוא כסף מחללין עליו אבל זהב בעינן דוקא מטבע ע"ש וא"כ מע"ש של זהב שעשאו כלים כיון דעתה אינו עוד מטבע וכיון שכל פדייתו היה בתורת מטבע א"י תו לחזור ולפדות אותו דפקע דין פדייתו אבל של כסף אם עשאן כלים מותר לחללן דכסף אין פדיונו משום מטבע:
ביו"ד סי' של"א איכא תרי לישני אי בזה"ז מותר לחלל על מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ועל מעות שאינן ברשותו ע"ש ונראה דיש לחלק בין מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ובין מעות שאינן ברשותו דהרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"י) כתב אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהא ראוי להוצאה ואח"כ כתב אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך כו' ע"ש והנה במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שכתב הטעם דונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' עד שיהא ראוי להוצאה ל"ש בזה"ז דבזה"ז אם קנה פירות במעות מע"ש לא קנה מעשר כדאמרינן בירושלמי אבל מעות שאינן ברשותו דהטעם משום דוצרת הכסף בידך דבעינן שיהו מצויין בידך מנ"ל דבזה"ז לא בעינן זה:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו הי"א) תיבה שנשתמש בה חולין ומע"ש ונמצא בתוכו מעות אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר ואם רוב מניחין חולין חולין מחצה למחצה חולין ע"ש ויש לעיין מחצה על מחצה אמאי חולין הא לעולם מחצה על מחצה להחמיר וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל. ונראה לפי מה דאמרינן בהניח מנה ומצא מאתים וכן הניח מאתים ומצא מנה לרבנן הכל חולין דאמרינן הניח מעות אחרות ושכח אע"ג דלא חיישינן לזה אלא היכא דאיכא הוכחה מ"מ כיון דאפשר במציאות שהניח מעות אחרות ושכח א"כ היכא דאיכא פלגא ופלגא סמכינן האי מיעוטא שהניח מעות אחרות לגמרי ושכח להאי פלגא והוי רובא חולין:
ד
אמרינן במנחות (פ"ב ע"א) על ההיא דהלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין דהכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דנעשה כלוקח שור לחרישה ופי' רש"י ז"ל בלשון שני אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו דשלמים דלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מע"ש דמוכר הוא ועורו ויאכלו כל דמיו בתורת מעשר ע"ש. והנה יש לעיין דמוכח דקדושת מע"ש חל על העור דהא לוקח בדמי העור בהמה לשלמים וכן בלוקח שור לחרישה חל עליו קדושת מע"ש דהא מוכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר ומאיזה טעם חל עליהם קדושת מע"ש דא"א שחל בתורת פדיון דהא בעינן כסף צורה וע"כ בתורת לקוח בכסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי א"כ קשה איך אפשר למוכרו בלוקח שור לחרישה הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון דהא אינו נפדה בריחוק מקום ונראה מזה דהא דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה הוא רק בלקחו ע"מ לאכלו בירושלים אבל בלוקח שור לחרישה נהי דמתחלל עליו כסף מע"ש כיון שהוא פרי מפרי כשאר לקוח בכסף מע"ש מ"מ כיון שלקחו לחרישה ולא ע"מ לאוכלו בירושלים נפדה. והנה בב"מ (נ"ה) גבי מחללין אותו כסף על כסף נחושת על נחושת כו' ונחושת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות כו' כתב רש"י ז"ל דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן לירושלים והקשו בתוס' הא אדרבה להעלות לירושלים טפי עדיף דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום ופי' התוס' דה"ק אם ירצה יכול לפדות הפירות אך הקשו דהא גרסינן ובלבד שיפדה את הפירות וכתבו דה"ק דאם היה בדעתו מתחילה כשמחלל נחושת על הפירות לחזור ולפדות את הפירות אז מותר לפדותן אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך עליהן לפדותן צריך להעלות ע"ש ונראה מזה דיש חילוק בין לקוח ע"מ לאוכלו בירושלים ובין לקחו ע"מ לפדותו דנפדה והנה צ"ל דלאו דוקא אם לקחן ע"מ לפדותן אז נפדין כיון דמתחילה לקחן ע"מ לפדותן אלא כל שלא לקחן ע"מ לאוכלן בירושלים נפדה דהא לוקח שור לחרישה נפדה. והנה ז"ש רש"י ז"ל בלוקח שור לחרישה דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין ל"ל להמכר יאכל הוא עצמו בתורת מעשר ונראה מזה דכל שלא לקחו ע"מ לאוכלו טוב יותר לפדותו מלאכול הוא עצמו בתורת מעשר ונראה דזהו נמי טעם רש"י ז"ל בב"מ דדוקא צריך לפדות את הפירות ולא להעלותן דרש"י ז"ל ג"כ מפרש כהתוס' דמיירי שלא חילל הנחושת על הפירות ע"מ לאוכלן בירושלים וכה"ג טוב יותר לפדותו ולרבנן דס"ל דיעלו הפירות ויאכלו בירושלים היינו דמותר להעלותן הוא רק בדמאי אבל בודאי לכ"ע יפדו:
אמרינן בקידושין (נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה ממעות מע"ש כו' אמר ר"י בד"א במתכוין ולקח מתחילה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם וכתב רש"י ז"ל דנתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין היינו שלקחו ע"מ לאוכלו חוץ לירושלים וכיון דעבר המוכר על לפני עור קנסינן ליה דיחזרו דמים למקומן והקשו בתוס' דמשמע מתוך פירושו דהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי בשביל קנס נאמר יחזרו דמים למקומן והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וכתבו דלי"ל שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא על ר"י קיימא דסבר לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה דלא אלים למתפס פדיונו כו' ויש לעיין ל"ל להתוס' לאקשויי דהכא אר"י קיימא הא זה ל"ש לפלוגתא דר"י ורבנן כלל הא אף לרבנן לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום וכל מחלקותם הוא רק בשנטמא והנה לפמ"ש אתי שפיר דזה דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון הוא רק בשלקחו ע"מ לאוכלו בירושלים והכא כיון שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים נפדה אך זה רק לרבנן אבל לר"י דס"ל דלקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון כלל אפילו נטמא ומשום דלא אלים למתפס פדיונו ה"נ אם לקחה שלא ע"מ לאכלה בירושלים מ"מ כיון דקדושתה מדין לקוח בכסף מע"ש לא אלים קדושתה וא"א למתפס פדיונה:
והנה בזה דלר"י לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון אפילו אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים מתיישב מה שהקשה הר"ש ז"ל (מע"ש פ"א מ"ד) בלוקח חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין כו' דבשלהי פ' התודה פליגי במתפיס מעות מע"ש לשלמים אליבא דר"מ דמע"ש ממון גבוה ופריך ר"א ממתני' דהכא דאפילו העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוי מצי לשנויי ר"י הוא דאמר מע"ש ממון הדיוט כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' ר"מ היא ע"ש והתוס' בפ' התודה שם כתבו דמצי גם הכא לשנויי דמני ר"י היא ע"ש ולפי מה דמוכח מתוס' קידושין דלר"י אף אם לא לקחו ע"מ לאוכלו בירושלים ג"כ לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון א"כ א"א לאוקמא הכא כר"י דימכר הוא ועורו ויביא בדמיו שלמים הא לקוח בכסף מע"ש אי"ל פדיון ואע"ג דהכא לקח החיה שלא ע"מ לאכלה רק לצורך שלמים וצריך להמכר וליקח בדמיו שלמים הא ע"כ זה שחל הקדושה על החיה הוא מדין לקוח בכסף מע"ש דאין מע"ש מתחלל רק על כסף צורה ולקוח בכסף מע"ש לר"י אי"ל פדיון דלא אלימא למתפס פדיונו:
והנה בההיא דלוקח שור לחרישה שכתב רש"י ז"ל דימכר הוא ועורו ויאכל דמיו בתורת מעשר יש לעיין נהי דכה"ג בשלקחו לחרישה לא אמרינן דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה מיהו התם בירושלים קיימינן ואיך פודין בירושלים הא בירושלים לא אשכחן פדיון אא"כ נטמא שאינו ראוי לאוכלו והכא האי שור לחרישה ראוי הוא לאכילה וצ"ל כיון שמתחילה לקחו לחרישה לא חל עליו תורת אכילה בירושלים וכה"ג נפדה אף בירושלים. עוד נראה דלא אשכחן קליטת מחיצות בלקוח בכסף מע"ש כלל וזה דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בירושלים אם לא נטמא הוא משום דלקוח בכסף מע"ש אף בריחוק מקום אינו נפדה א"כ אין זה מדין קליטת מחיצות ואם נטמא נפדה בכ"מ ולא אשכחן חילוק בלקוח בכסף מע"ש בין ירושלים לגבולין לענין פדיון דאם לא נטמא אין פודין אותו בשום מקום ואם נטמא פודין אף בירושלים וא"כ לפ"ז בלוקח שור לחרישה דכה"ג לקוח בכסף מע"ש נפדה אין חילוק בין ירושלים לגבולין אך זה תלוי אי זה דאינו נפדה טהור בריחוק מקום לרבנן הוא דאורייתא או דרבנן דהתוס' (פסחים ל"ח) כתבו שהוא רק מדרבנן א"כ שייך שפיר קליטת מחיצות בלקוח שאינו נפדה שם מה"ת אך השמ"ק (ב"מ נ"ה) כתב תרי טעמי חדא שהוא רק מדרבנן א"נ כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ואע"ג דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם א' הוא נפדה ואינו נפדה ב' פעמים ע"ש א"כ הוא מה"ת ולפ"ז אינו שייך קליטת מחיצות כלל בלקוח בכסף מע"ש דלא יהא אלא ריחוק מקום. והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ב ה"ט) מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר כו' וכתב הכ"מ ומ"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר הכי משמע בפ' הזהב (נ"ג) ע"ש היינו דאמרינן שם על ההיא דמע"ש שנכנס לירושלים ויצא וניעייליה בשנטמא ונפרקינהו כו' אלא בלקוח בכסף מע"ש ומקשינן לקוח בכסף מע"ש נמי ליפרקיה דתנן הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי אלא לעולם בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כו' לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ופי' רש"י ז"ל לעולם בטהור בין מעשר בין לקוח ומזה הוכיח הכ"מ דמחיצות קולטות בלקוח בכסף מע"ש אך נראה דזה דמקשינן והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתנהו למחיצות כו' ע"כ זו הקושיא היא רק על מע"ש עצמה ולא על לקוח דהא לקוח אף אם אין מחיצות קולטות ג"כ אינו נפדה דהא אינו נפדה טהור בריחוק מקום ואפילו בזמן דליכא מחיצות אינו נפדה בריחוק מקום כדאמרינן במע"ש (פ"א מ"ה) בלוקח פירות שוגג כו' ואם אין שם מקדש ירקבו ואין נפדין משום דאין נפדין טהור בריחוק מקום כמ"ש הר"ש ז"ל ואף דאין שם מקדש א"כ אין ראיה משם דמחיצות קולטות ללקוח וז"ש הרמב"ם ז"ל דלקוח בכסף מע"ש מחיצות קולטות אין זה לפדיון דל"ש קליטה לפדיון ללקוח דבלא"ה אין נפדה רק לענין שאסור להוציאו חוץ לירושלים ובמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ונראה דלמד זה מדאמרינן במתני' רק דמעות נכנסות לירושלים ויוצאות הא פירות הנלקחות אין יוצאין:
עוד י"ל טעם בלקח שור לחרישה דנפדה בירושלים דהנה אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) דמע"ש שנטמא בולד הטומאה בחוץ נפדה אף בפנים והיינו בולד הטומאה דרבנן ומקשינן כיון דמדאורייתא טהור הוא וקלטן מחיצות איך נפדין ומתרצינן שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות וכיון שהיה טמא בולד הטומאה הכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות ופודין אותו אף בירושלים [ועיין בשנו"א שם] ואמרינן שם אמר ר"ז הדא אמרה מע"ש טהור שהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות אין מחיצה תופסתו ומסקינן שם דבטהור לכתחילה אינו נפדה רק אם פדאו פדוי ע"ש וא"כ בלוקח שור לחרישה שלא לקחו ע"מ לאוכלו כלל א"כ הוי כהתנה שלא תתפסנו מחיצות ומש"ה נפדה אף בירושלים ואף לפי מה דמסקינן דבטהור לכתחילה אינו נפדה הכא שלקח לחרישה ומעיקרא אינו עומד לאכילה כ"א לפדיון אף לכתחילה פודין אותו:
כתבו התוס' (ב"מ נ"ג ע"ב) במע"ש דאם נפלו מחיצות וחזרו ונבנו דיאכלו ולא אמרינן הואיל ואידחו אידחו והוכיח זה מההיא דסנהדרין גבי עיר הנדחת דמע"ש יגנזו ומוקמינן לה באסקוה לירושלים ונפלו מחיצות מכלל דשאר מע"ש שאינו של עיר הנדחת כי נפלו מחיצות וחזר ונבנו יאכלו ע"ש. והנה מההיא דב"מ גופא יש להוכיח כן דאמרינן שם גבי שנכנס לירושלים ויצא מאי יצא דנפול מחיצות ואינו נפדה דמחיצות קולטות ולא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות ואי נימא במע"ש שהיה בירושלים ונפלו מחיצות דנדחה ואינו חוזר ונראה אף אם חזרו ונבנו א"כ אמאי לא יפדו מ"ש ממע"ש שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים משום שאינו ראוי לאכילה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה משום טומאה ומ"ל אם אין ראויין לאכילה מחמת דיחוי כיון דפסולן בגופן מלאכול וקרינן ביה לא תוכל שאתו ואמאי לא יפדו:
אמרינן במכות דמע"ש חייבין עליו משיראה פני החומה וכתב רש"י ז"ל שם וזה דמחיצות קולטות לענין פדייה הוא ג"כ משום ראיית פני החומה ויש לחקור בהכניסו דרך גגין אי הוי לענין זה כראיית פני הבית בטבל דלאפוקי גגות וקרפיפות דלא. הנה במע"ש (פ"ג מ"ו) בההיא דפירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים דיחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהם מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה כו' ע"ש היינו שאינו מפרש שהוציא אח"כ הפירות בטבלן מירושלים אלא שהפריש המעשר עצמו בירושלים וע"י זה נכנס המעשר לירושלים ויש לעיין כיון דהמעשר עצמו נכנס לירושלים כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מאי רבותא דקלטוהו מחיצות ונראה משום דלקליטת מחיצות בעינן ראיית פני החומה וכשהכניס בטבלן והפריש בירושלים ליכא ראיית פני החומה בהמעשר עצמו וקמ"ל דראיית פני החומה בטבלן מהני אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פי"ב ה"י) כתב דמיירי שנכנסו בטבלן ויצאו ואח"כ הפריש מע"ש ע"ש ונראה דלשטתיה אזיל דס"ל בפסקיו (מעשרות פ"ג ה"ו) גבי ראיית פני הבית דאם הכניס במוץ ועשה שם גמר מלאכה חייב במעשרות דתוך הבית חשיב כמו פני הבית:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ד) כשם שאין אוכלין מע"ש בזה"ז בירושלים כך אין פודין אותו שם כו' ואם נכנס בירושלים אף בזה"ז אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו עד שירקב כו' לפיכך אין מפרישין מע"ש בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזה"' ירקב ע"ש ומהכא נמי נראה דכל שמפרישו בירושלים עצמה הוי כמו הכניסו לירושלים ומחיצות קולטות והנה בזה יש לעיין איך מוציאין אותן בטבלן חוץ לעיר ומפרישין ופודין הא פירות שנגמרו מלאכתן כבר קלטן מחיצות וצ"ל דזה דאמרינן גבי קליטת מחיצות דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות הוא רק במע"ש עצמו אבל טבל קולט רק באיתנהו למחיצות:
והנה מדברי רש"י ז"ל מכות שם ג"כ נראה דאם הפרישו בירושלים מחיצות קולטות בההיא דכהן שעלה בידו תאנה של טבל ומוקמינן שהכניסה בטבל וכתב רש"י ז"ל שנכנסו בטבלן ויצאו בטבלן והפריש אח"כ ע"ש. ונראה דאם הפריש בירושלים עצמה הוי כמו שהכניס המעשר לירושלים ואמאי הא ליכא ראיית פני החומה והוי כמו שהכניסן במוץ ומירחן אח"כ דס"ל לרש"י ז"ל דלא מהני ומשום דתוך הבית אינו כפני הבית ונראה דכל שהפריש המעשר בירושלים הוי כאילן העומד בחצר דהוי כמו ראיית פני החצר וכמ"ש בתוס' (ב"מ פ"ח) דכיון שעומד שם הוי תוך החצר כמו פני החצר ה"נ בהפריש המעשר בירושלים עצמה [אמרינן בירושלמי (מע"ש פ"ג ה"ג) במע"ש בזה"ז שנכנס לירושלים כו' א"ל חד סב אבוכון מפקרן חוץ לחומה ופודה אותו שם ופי' המפרשים ז"ל דמשליכן כלאחר יד חוץ לחומת ירושלים ע"ש. והנה זה דהשליכן כלאחר יד הוא דומה לההיא דזבחים דוחה היה אבא את בע"מ מע"ג המזבח ואמרינן בגמרא מאי דוחה כלאחר יד דאף שאין המזבח קולטן לא שרי לדחותן אלא כלאחר יד וה"נ ס"ל דאין המחיצות קולטות בזה"ז ומותר להוציאן ומ"מ לא שרי אלא כלאחר יד]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) מעות מע"ש אם רצה לצרפן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה ע"ש. והנה שם לעיל ה"ג כתב פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן כו' ע"ש. והנה לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי דבאיזה אופן הוא מוסיף חומש כשפודה פדיונו אם לא כשמחלל אח"כ על זהב ונראה דזה דמוסיף חומש כשפודה פדיונו היינו בירושלים כשפורט סלע דזה דמצרף מעות מע"ש לרינרי זהב כדי להקל משאן שכתב הרמב"ם ז"ל דאינו מוסיף חומש מפני שאין זה דרך פדיון הוא משום דהפדיון הראשון שחילל הפירות על המעות היה ג"כ כדי להקל משאן א"כ זה שמחלל עתה על זהב אין זה פדיון חדש רק גמר הפדיון הראשון אבל כשפורט סלעים בירושלים לקנות בהם בקר וצאן זה חשיב פדיון חדש ומוסיף חומש וכן צריך לפרש מה דאמרינן במנחות (פ"ב) המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהן ב' חומשים א' למעשר וא' לשלמים ומוכח כשפודה המעות מוסיף עוד חומש דמיירי שפורטן בירושלים וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל שם כשהוא פודן היינו שמחללן על פרוטות או על דינרין ע"ש וע"כ בירושלים איירי דבחוץ אין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק כשמתערבין עם חולין והנה לפ"ז צ"ל לעולם בלקוח בכסף מע"ש בירושלים אם עושה לעצמו מוסיף חומש וכן נראה ממ"ש בפה"מ (מע"ש פ"ד מ"ח) גבי המניח איסר של מע"ש ואכל עליו י"א באיסר דמיירי שהניח איסר של מע"ש לאכול כנגדו כמו שהוא חייב לעשות בירושלים כו' ופי' שם שהוא חייב להוסיף חומש ובפי' הרא"ש ז"ל תמה עליו הא מע"ש אין מוסיפין חומש בפדיון אלא בפדיון ראשון וכשמחלל איסר זה א"צ להוסיף חומש ע"ש ודברי הרא"ש ז"ל הם תמוהים הא בפ' הזהב אמרינן דרק על החומש אין מוסיפין חומש אבל על עיקר הפדיון מוסיף חומש וכן הוא במנחות (פ"ב) דכשפודה מעות מע"ש מוסיף חומש וכבר עמדו בזה על הרא"ש ז"ל. ונראה דתמיהת הרא"ש ז"ל הוא דלא מצינו הוספת חומש רק בפדיון חוץ לירושלים דבפדיון הוא משום כי ירחק ממך הדרך דבזה איירי קרא כשפודה לעצמו מוסיף חומש אבל כשמחלל המעות בירושלים שהוא מדין ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' זה גדר אחר לגמרי ואין זה מדין פדייה דבירושלים אינו נפדה אלא מדין לקיחה בכסף מע"ש לאכילה בזה לא אשכחן שחייבה התורה חומש. והנה להרא"ש ז"ל זה דמוסיף חומש בפדיון שני היינו כשפודה חוץ לירושלים כגון סלעים על דינרי זהב שהוא להקל ממשאו שזהו ג"כ מדין פדיון מוסיף חומש שני ולא כהרמב"ם ז"ל אך הרמב"ם ז"ל לשיטתיה כיון כשפודה על זהב אינו מוסיף חומש א"כ ע"כ חומש שני הוא בלקוח (יש לחקור בפודה מע"ש של חבירו ואח"כ פדה בעל המעות על מעות אחרות אם מוסיף חומש כיון דאיכא חומש על פדיון שני אם חשיב הוא בעלים כיון דהמעות שהוא פודה הן שלו או אזלינן בתר עיקר המעשר ואינו בעלים]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח ה"ז) הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשבח למעשר משך פירות בב' סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליהן סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר כו' ובפה"מ (פ"ד מ"ו) כתב ז"ל קראו בזו הלכה מעשר לפירות הנלקחים בכסף מע"ש וקרא פדייה נתינת הזהב של מע"ש כו' ואמר כי אם קנה פירות מדמי מע"ש בסלע ומשך הפירות שנתחייב בקנייתן ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בב' סלעים מה שקנה בסלע שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו וירויח הוא סלע אחד ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו לפי שאלו הפירות הם ב' סלעים שוות ולפיכך חושב אותם במעות מע"ש בב' סלעים וזה ענין אמרם ומשתכר בסלע ומע"ש שלו ענינו שחוזר במנינו וחושב אותם בב' סלעים כמו שהוא שוה ואם היה הדבר להפך וחזר מה שקנה בב' סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב נותן לו סלע שהוא שוה עכשיו ממעות מע"ש והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול ר"ל על המוכר שיתן לו ב' סלעים מן המע"ש ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע עכ"ל. והנה בבבא בתרייתא דמשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע בפה"מ ובפסקיו אחת הן שצריך ליתן לו סלע מן המעשר וסלע מן החולין ורק בבבא קמייתא במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים בזה מתחלק מ"ש בפה"מ ובפסקיו דבפה"מ כתב שנותן לו סלע מן המעשר והסלע השני מרויח הלוקח ועושה בו צרכיו ובפסקיו כתב שהשבח למעשר והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפה"מ הוא ברור דהפדיון למע"ש אינו חל אלא בנתינת הכסף והמשיכה קודם מהני ללוקח כדין הדיוט ומש"ה במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נותן להמוכר רק סלע שהלוקח קנאו במשיכה והפדיון חל אח"כ כשנותן הכסף ואז הוא מתחלל על הפירות שהן של הלוקח ושוות אז שתים ונותן למע"ש רק שיעור סלע ובסלע הוא ללוקח ועושה בו צרכיו דהוא חושב הפירות למע"ש בב' סלעים כמו שהוא שוה בשעת פדיון ולהפך במשך בשתים והוזלו ועמדו על סלע כשקנאם הלוקח במשיכה נתחייב להמוכר שתים אך כיון שהפדיון הוא כששוה סלע אינו נותן ממע"ש אלא סלע וסלע צריך ליתן הלוקח משלו מן החולין ומזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפסקיו בבבא שנייה שנותן למוכר סלע מן המעשר ומוסיף סלע מן החולין מוכח ג"כ דס"ל דהמשיכה מהני ללוקח וצריך ליתן סלע מביתו וזה שהקשה הראב"ד ז"ל אטו גזבר של מעשר הוא ע"ש אדרבה אינו גזבר של מעשר והמשיכה מהני לעצמו והחילול הוא בשעת נתינת מעות וז"ש בבבא דרישא דמשך בסלע והוקרו ועמדו בשתים דהשבח למעשר נראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שפסק (בפ"ד ה"כ) בפדיון מע"ש דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וא"י לחזור בו וזה היפך התוספתא דקתני דיכול לחזור בו וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהתוספתא אזיל כמ"ד מע"ש ממון הדיוט ומש"ה יכול לחזור אבל הרמב"ם ז"ל דפסק מע"ש ממון גבוה א"י לחזור בו ע"ש היינו דבמע"ש שייך אמירה לגבוה וא"י לחזור בו וא"כ במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים נהי דהמשיכה לא מהני למעשר כ"א ללוקח מ"מ הרי משכן בשביל פדיון המעשר בסלע א"כ לא גרע מאומר שיפדם בסלע וא"י לחזור בו וצריך אח"כ לפדותן בסלע והשבח למעשר וז"ש בפה"מ דהשבח ללוקח הוא משום דבקידושין אמרינן דמתני' ר"י דמעשר ממון הדיוט ע"ש וכל דמעשר ממון הדיוט יכול לחזור בו כדאמרינן בתוספתא ומש"ה השבח ללוקח. והנה זה שהקשה הראב"ד ז"ל במשך בסלע והוקרו ועמדו על שתים אמאי לא נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נראה דבמעשר ל"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' דרק בהקדש שייך זה דהמקנה להקדש קנה רק בהקדש קנין כסף קונה ולא משיכה שייך לומר שלא יהא כח הדיוט חמור כו' ואף משיכה קונה לחומרא אבל במעשר דהמקנה למעשר ל"ש שיהא מעשר ורק דרך חילול נעשה מעשר ומדאורייתא כסף עושה חילול ולא משיכה ול"ש שלא יהא כח הדיוט חמור כו' שתהני משיכה דאף בהדיוט משיכה רק עושה קנין ולא חילול ובמעשר ל"ש קנין בלא חילול:
הנה בפ"ד ה"כ שכתב הרמב"ם ז"ל דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש השיגו הראב"ד ז"ל מהתוספתא דאמרינן כופין אותו לפתוח ראשון ואם רצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר וכתב הכ"מ דגרסא אחרת היה לו בהתוספתא א"נ אתיא כמ"ד מע"ש ממון הדיוט. והנה להראב"ד יש לעיין כיון דכופין אותו אמאי יכול לחזור בו יכפוהו עתה ומ"ש דבתחילה כופין אותו ועכשיו אין כופין אותו וצ"ל דזה דיכול לחזור בו אינו על עצם החילול רק שרוצה עתה לפדותו בפחות אך קשה מאי מהני פתיחתו כיון שיכול אח"כ לחזור וליתן פחות ולהרמב"ם ז"ל יש לעיין שכתב דחומר במעשר מבהקדש דבמעשר כופין לפתוח משא"כ בהקדש מ"ש דבמעשר כפינן ובהקדש דלא כפינן ונראה משום דבמעשר יד כל אדם שוה והכל יכולים לפדותו וכדאמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם רק בעינן שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו לירושלים וזה תלי בבעלים דקודם שהמעשר עומד לפדיון אי אפשר לפדות אותו וזה שהבעלים נותנין רשות לאחרים לפדותו אינו כלום דא"צ רשות לזה דבפדיון יד הכל שוין ורק בעינן תנאי שיהא המעשר עומד לפדיון ולא להעלותו וזה נעשה רק ע"י שהבעלים עצמן פותחין בפדיונו אז מקרי שהמעשר עומד לפדיון ומש"ה כופין את הבעלים לפתוח ראשון דכ"ז שאין הבעלים פותחין אין אחר יכול לפדות דעדיין אין המעשר עומד לפדיון אבל בהקדש ל"ש זה דכל הקדש עומד לפדיון ואין זה שייך להבעלים כלל ובזה מתיישב ג"כ להרמב"ם ז"ל מאי מהני פתיחתו אם אח"כ יכול לחזור וליתן פחות דהכא אין הפתיחה רק שיהא המעשר עומד לפדיון א"כ לא איכפת לן אם אח"כ נותן פחות [אמרינן פ"ד מ"ג בעלים אומרים בסלע וא' אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ובערכין מקשינן מ"ש מהקדש דבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש ומשנינן דהתם חומש רווחא דהקדש הכא רווחא דבעלים קרנא תפרוק שפיר חומש לא איכפת לן ובירושלמי מע"ש מקשינן כה"ג ואמרינן שנייא היא שיכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש והקשה המשנה ראשונה איך יכול עתה להערים ולפוטרו מן החומש כיון שכבר אמר בסלע ע"ש ונראה דאין כוונת הירושלמי מפני שהוא יכול עתה להערים ולפטור מן החומש אלא כתלמודא דידן דבמע"ש לא איכפת לן בחומש רק בתלמודא דידן יהיב טעמא מפני דרווחא דבעה"ב ובירושלמי מפני שהוא יכול להערים ולפוטרו מן החומש היינו כיון שרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש ואמרינן בירושלמי למה מערימין לפי שנאמר בו ברכה א"כ כיון דרשאי לכתחילה להערים ולפטור מן החומש לא איכפת לן בחומש ואזלינן רק בתר קרנא]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז הי"ד) הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים לא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל דיחזור הדמים למקומן אם לקחן מאחר ואם הלך לו יאכל כנגדן וכתב הכ"מ דגם הרמב"ם ז"ל פוסק דיחזרו דמים למקומן ואם ליתא למוכר יאכל כנגדן כמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כל שהוא חוץ מאכילה ושתיה וסיכה יאכל כנגדו ואם המוכר קים יחזרו דמים למקומן וז"ש אעפ"י שיצאו מעות לחולין אתא רק לאפוקי ממ"ד בירושלמי כאן דרך מקח כאן דרך חילול וס"ל דלא קי"ל כהאי מ"ד אלא אעפ"י שהוא דרך חילול לא קנה מעשר והקשה הכ"מ במזיד אמאי אוכל כנגדן או יחזרו דמים למקומן הא מעשר במזיד מתחלל ותי' דלא מדינא אמרינן דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא ע"ש והמשנה ראשונה תמה על הכ"מ היאך מצינו מעשר במזיד מתחלל. והנה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל נראה ממ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תר"י עמ"ש הרמב"ם ז"ל שיש לאו במוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שהוא בכלל ולא נתתי ממנו למת והרמב"ן ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא ילקה על לאו זה וכתב החינוך ז"ל שם שלא להוציא דמי מע"ש אלא בצורכי אכילה ושתיה וע"ז נאמר לא נתתי ממנו למת כו' כלומר לא הוצאתי ממנו דבר שאינו מקים את הגוף כו' ולשון ספרי שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכים ואמרו ז"ל שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר חוץ מאכילה ושתיה וסיכה שתשלום זה שישלם מעות כנגדן ויאכל מהם בירושלים צרכי סעודה ומן הדומה דכיון דיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות ע"ש וכ"כ בפי' הרדב"ז ז"ל (פ"ג מ"י) דמש"ה לא לקי על לאו זה משום שי"ל תקנתא שיאכל כנגדן ע"ש. ונראה מזה דהא דיאכל כנגדן אינו מדין קנס כמ"ש התוס' בקידושין ואף לא בתורת חילול שמחלל מעות שביד המוכר עליהן כמ"ש רש"י ז"ל בקידושין שם אלא הוא דין תשלומין דכל שהוציא מע"ש חוץ מאכילה ושתיה וסיכה חייב בתשלומין ומש"ה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין ואף בסך שמן של מע"ש למת דעבר על לאו זה ג"כ אינו לוקה ומשום דניתן לתשלומין דיאכל כנגדן ועיין במנחת חינוך שם ואף דליכא עוד מעשר בעולם ול"ש חילול כלל אלא תשלומין והוא מדאורייתא דהא אינו לוקה בשביל זה והנה לפ"ז בלוקח בדמי מע"ש דברים שאין נלקחים בהם כיון דחייב בתשלומין למעשר יצאו המעות לחולין דהא זהו תשלומין בעד המעשר שיצא לחולין וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בלוקח מים ומלח כו' דלא קנה מעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין דזהו לעולם בלוקח דברים שאין נקנין בכסף מע"ש יצאו המעות לחולין כו' שצריך לשלם ויאכל כנגדן וה"נ בלוקח מים ומלח יאכל כנגדן כמ"ש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן זה הכלל כו' קאי אכולהו אך המעות יצאו לחולין תיכף וזה דצריך לאכול כנגדן הוא רק מדין תשלומין ולהרמב"ם ז"ל זה דיאכל כנגדו הוא מדאורייתא ורק מה דאמרינן יחזרו דמים למקומן הוא משום קנסא כדאמרינן בקידושין דקנסינן ליה למוכר שלא יהא המקח קיים ויחזרו דמים למקומן וממילא לא יצאו המעות לחולין היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן או אפשר דאף היכא דאפשר להחזיר דמים למקומן לא הפקיעו חכמים הדין דיצאו המעות לחולין רק קנסו שיחזרו דמים למקומן ויאכל אותן המעות עצמן בקדושת מע"ש היינו שהתשלומין יהי' מאותן המעות עצמן ולא ממעות אחרות:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח הי"ב) מי שהיה לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן אומר לחברו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיו ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מע"ש ויאכל אותם חברו בטהרה ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין בד"א בשהיה חברו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות מע"ש של ודאי אלא לחבר לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לע"ה ע"ש. והנה יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ח) אין נותנין פירות מע"ש לע"ה ולא פירות הנלקחות בכסף מע"ש כו' ומותר לאכול מע"ש של דמאי באנינות וליתנו לע"ה והוא שיאכל כנגדו ע"ש א"כ קשה מאי משתכר התם החבר במה שמחלל על פירותיו של ע"ה כיון שצריך לאכול כנגדו בקדושת מעשר והרי צריך החבר להמעות:
כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"א מ"ה) על ההיא דהלוקח מים ומלח ממעות מע"ש כו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכמו שיבוא הפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ כו' ולפיכך אסור ליקח ממעות מע"ש מים ומלח לפי שאעפ"י שהן נאכלין אינם גדלין מן הארץ כמו המים כו' והמלח אדמה שרופה ע"ש. והנה ז"ש דמלח חשיב אוכל לגבי מע"ש רק משום דאין גידולו מן הארץ קשה הא מלח אינו מטמא טומאת אוכלין כדמוכח מב"ב (כ') ועיין בתוס' שם א"כ אינו ניקח בכסף מע"ש דזה בזה תלוי כדאמרינן בנדה (נ"א ע"ב) גבי הקושט וראשו בשמים דאם אין מטמאין ט"א אין נלקחין בכסף מע"ש ורק בקור אמרינן דאינו מטמא ט"א ומ"מ נלקח בכסף מע"ש משום דהתם הטעם דאינו מטמא ט"א הוא משום חסרון מלאכה ולמע"ש לא איכפת לן בזה כמ"ש התוס' שם אבל מלח דאינו מטמא ט"א בשביל שאינו אוכל בפ"ע ורק בא לתבל הוי כמו קושט וראשי בשמים דבאין לתבל אין מטמאין ט"א ואין נלקחין בכסף מע"ש:
והנה בלוקח בהמה לשלמים מדמי מע"ש נראה דיכול ליקח השלמים גם בשביל אדם אחר ואע"ג דמעשר ממון גבוה וא"י ליתנו לאחרים דכל שלוקח ממעות מע"ש שלמים אין זה דרך חילול דאמרינן בירושלמי (פ"א ה"ב) דהלוקח בהמה לשלמים ממעות מע"ש בלקיחתה פקע ממנה קדושת מע"ש א"כ אין זה בדרך חילול רק גזיה"כ דכל שלוקח שלמים במעות מע"ש יצא הכסף לחולין א"כ הפרשת שלמים היא כשאר שלמים ויכול להפרישו לשם מי שירצה ונראה ראיה לזה מדאמרינן בב"מ (כ"ו) גבי מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכתב רש"י ז"ל שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים ע"ש ואי השלמים הם לעולם לבעל המעשר דמע"ש ממון גבוה הוא וא"א לתתו במתנה א"כ איך מקריבין כשהבעלים אינם בירושלים הא בעיא סמיכה ונראה מזה דאף שהמעשר הוא של הבעלים השלמים יכול להפריש לשם מי שירצה:
ה
אמרינן בירושלמי תרומות (פ"ג ה"ב) מאימתי מטמאין את הגת בש"א משיוציא את השני היינו משיוציא מע"ש ובה"א משיוציא את הראשון אמר ר"י הלכה כב"ש והרבים נהגו כב"ה אמר ר"ש נראין דברי ב"ש בשעת מקדש ודברי ב"ה בזה"ז ע"ש ונראה דפליגי בהא דאע"ג דאסור לטמאות מע"ש ואף להכשירו אסור כדאמרינן בסוכה באתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשירו אבל הכא מיירי בטבל וזה בעלמא דאסור לטמא טבל הוא משום דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמי אבל טבול למעשר כמעשר דמי לא אשכחן וב"ש סברי אף למעשר כן ור"ש דמפליג בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין בזה"ז נראה דאף דל"ש טבול למעשר כמעשר דמי מ"מ אסור לטמאות כדי שיאכל מע"ש בטהרה דבנדה (ו') אמרינן רק דאם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה אבל לאכול דס"ט אף קודם גלגול אין לעשות בטומאה אף דקודם גלגול אינה עדיין טבולה לחלה ומש"ה בזמן שביהמ"ק קיים אסור לטמאות כדי שיהא מע"ש נאכל בטהרה אבל בזה"ז דסוף סוף אינו נאכל הוי כמו התם דנולד ס"ט דתעשה בטומאה כיון דבלא"ה אינו נאכל וגם אינה טבולה לחלה ולב"ה דלא מפלגי ואף בזמן המקדש מותר לטמאות צריך לחלק מההיא דנולד לה ס"ט עד שלא גלגלה דהתם כי לא נולד ס"ט אי מטמאה איכא הפסד כהן כמ"ש בתוס' שם אבל במע"ש ל"ש הפסד כהן א"נ כיון דאפשר לחלל מע"ש לא איכפת לן בטומאה: