אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נז - דמאי

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נז - דמאי

סימן נו - מעשרות

א

גרסינן בסוטה (מ"ח) דיוחנן כ"ג גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא ת"ג בלבד ומע"ר ומע"ש מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין כו' עמד והתקין להם הלוקח פירות מע"ה מפריש מהם מע"ר ומע"ש מע"ר מפריש ממנה תרו"מ ונותנה לכהן ומע"ש עולה ואוכלו בירושלים מע"ר ומ"ע הממע"ה ע"ש ודעת כל הראשונים ז"ל חוץ מן הטור יו"ד (סי' של"א) דתרו"מ נותן לכהן בחנם וטעם הדבר דלא אמרינן בתרו"מ הממע"ה כתב רש"י ז"ל שם משום שיש בו עון מיתה אחמור עליה שיתנו בחנם דילמא משהה ליה ואתי לידי תקלה והתוס' (יומא ט') כתבו משום דדבר מועט הוא אחד מק' ודמיה מועטין שצריך למוכרה בזול תקינו רבנן שיתננה לכהנים ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי במתק לשונו כתב טעם אחר וז"ל שם כי הדמאי והוא הספק שלא נודע אם הוציא ממנו מתנות הקב"ה אם לא חובה להוציא ממנו חלק מק' הוא מעשר מן המעשר וינתן לכהן ויוציא ממנו מע"ש ויאכלוהו בעליו בירושלים כו' ואינו חייב להוציא ממנו לא מע"ר ולא מ"ע כי מע"ר ללוי ומ"ע לעניים והעיקר אשר בידנו בדינים הממע"ה וזה הדבר ספק וי"ל ללוי או לעני הבא ראיה כו' ולא נעשה כן במעשר מן המעשר מפני שהוא תרומה והוא חוק לכהן והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנות כהן הוא חייב מיתה בי"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנ חוק לכהן לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש היינו דמש"ה תרו"מ צריך לתתו לכהן ומע"ר ומ"ע רק מפרישו ומעכב לעצמו דיש חילוק בהפרשה בין הפרשת דבר שהוא חוק לכהן לשאר הפרשות דדבר שהוא חוק לכהן האיסור של הטבל הוא שיוציא ממנו חוק לכהן ומש"ה צריך נתינה לכהן דאם יפרישו מתחלה ע"מ שלא ליתנו לכהן אינו כלום דזהו דרך האיסור שיוציא ממנו חוק לכהן משא"כ בשאר הפרשות דאין הנתינה שייכת לההפרשה ומש"ה אמרינן הממע"ה:

הנה אמרינן (בפ"ג דחלה) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק חייב ובירושלמי אמרינן דמפריש ונוטל דמים מן השבט אך הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ח מהל' בכורים ה"ט) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה ע"ש ולא כתב שנוטל דמים מן הכהן ולשיטתיה אזיל דבדבר שהוא מתנת כהן לא אמרינן הממע"ה שזהו הפרשתו שיפריש ממנו חוק לכהן והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהוא עון מיתה ולמה צריך לזה תי"ל משום דספק איסורא לחומרא בא לפרש זה שכתב דחייבת בחלה והיינו כשאר חיוב חלה דצריך ליתנו לכהן ולפי שהוא עון מיתה וכמ"ש בפה"מ בדמאי דהאוכל טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן הוא חייב מיתה ומדרך האיסור הוציאנו ממנו מתנת כהן כו' דטבל שהוא במיתה הוא טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן ומדרך האיסור הזה להוציא ממנו חוק לכהן אבל טבל שאינו במיתה אינו שייך לנתינה כלל [וצ"ל דהרמב"ם ז"ל היתה גרסתו בהירושלמי כגרסת. המהרש"ם ז"ל והשדה יהושע דלהמסקנא שם אינו נוטל דמים מן הטבל ע"ש]:

והנה (ברפ"ג דתרומות) אמרינן התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה כו' ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום והביא שם בפה"מ מהירושלמי דנותן שתיהן לכהן ונוטל מהכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תרומות הכ"ג) כהירושלמי שכתב כיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה ע"ש והיינו דמי התרומה הראשונה שהיא הגדולה דהשניה נתמעטה מפני התרומה הראשונה כמ"ש הר"ש ז"ל ומשום דהוי ספק איזה היא תרומה אם הראשונה או השניה צריך ליתן לו הכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה והטעם דכאן כתב הרמב"ם ז"ל דנוטל דמים מן הכהן משא"כ בספק חלה הוא משום דהכא ל"ש לומר דהנתינה הוא תנאי בהפרשה דזה שייך רק בספק גר שנתגייר או בדמאי אם יהיה הדין שא"צ ליתנו לכהן א"כ תחילת ההפרשה הוא ע"מ שלא ליתנו לכהן וזה לא מהני שההפרשה היא שמפריש ליתנו לכהן אבל בתרם חבית של יין ונמצאת של חומץ דבשעה שהפריש הראשונה היתה כשאר הפרשות ע"מ לתתה לכהן רק אח"כ כשבדק ונמצא חומץ ונעשה ספק אם חלתה קודם ההפרשה או לא אם מספק נוטל דמי הגדולה דהיינו דמי הראשונה מכהן אין זה שייך להפרשה כלל דבספק שנולד לאחר הפרשה ל"ש זה (וזה דאמרינן (ביבמות צ"ט) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דמוכרין את התרומה והדמים שלהם כו' התם ג"כ ההפרשה היא ע"מ לתתו לכהן שהרי טבל גמור הוא שחייב בנתינת כהן הוא רק שאפשר שהוא עצמו כהן א"כ יכול למכור אח"כ לכהן משום הממע"ה]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"א) פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י כו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש ת"ג ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומע"ר היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י כו' עכ"ל ומה קשה ליה להרמב"ם ז"ל בתרומת מעשר אמאי אין נותנין לכהן יותר ממע"ר ללוי שאין נותנין ולא הוי כת"ג שנותנין לכהן ולפ"ז במע"ר לא קשה כיון דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ליכא מצות נתינה וזה דת"ג צריך ליתן לכהן ולא אמרינן קאתינא מכח גברא כו' הוא משום דבתרומה בעינן הפרשה לשם נתינה ומדרך הפרשתו הוא ומש"ה קשיא ליה להרמב"ם ז"ל רק מתרו"מ דצריך ג"כ הפרשה לשם נתינה א"כ אמאי לא יתנו לכהן כמו שנותן ת"ג וכתב דזה ילפינן מקרא כי תקחו מאת בנ"י את המעשר כו' דתרומת מעשר מפירותיו של עכו"ם איכא הפרשה בלא נתינה:

והנה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל (מבכורות י"א) דאמרינן במפקיד פירותיו אצל העכו"ם לר"ש הוא דמאי דספק חלפינהו ואם חלפינהו העכו"ם בשלו הן טבל ומוקמינן שם דהאי דמאי הוא לענין תרומה גדולה דמפריש דא"צ ליתנם לכהן מספק ע"ש והא הכא נולד הספק קודם הפרשה ומ"מ אמרינן כיון דרק ספק אם החליפן תורם ת"ג והוא שלו ולא הוי חסרון בהפרשה אף דההפרשה היא ע"מ שלא ליתנו לכהן אך הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מעשר הי"ג ט"ו) כתבה בענין אחר לגמרי דבמפקיד אצל העכו"ם פסק דאמרינן ודאי חלפינהו והמוליך אצל טוחן עכו"ם הוא דמאי רק משום דשמא החליפן בפירותיו של ע"ה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דפירותיו של עכו"ם פטורין לגמרי והאי דמאי הוא כשאר פירות ע"ה דחיישינן שמא החליף בשל ע"ה דס"ל דלא מהני ס"ס בדמאי כמ"ש הכ"מ שם א"כ הוי כשאר דמאי דנותן תרו"מ לכהן א"כ לא פסק הרמב"ם ז"ל כלל כההיא דבכורות שם:

והנה זה דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מתנות כהן צריך נתינה משום דבעינן הפרשה לשם נתינה אף שהוא נגד סוגיא דבכורות שם נראה דסמך על התוספתא (פ"ד דדמאי) והביאה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הכ"א) היו לפניו ב' קופות אחת של טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהן מפריש מן השניה ת"ג ותרו"מ ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מע"ש בלבד כדמאי ע"ש א"כ אינו רק בפירות ע"ה צריך ליתן תרו"מ לכהן אלא בכל ספיקות כן דהא הכא הוי ספק של תערובות וזהו נגד סוגיא דבכורות דבספק חלפינהו א"צ ליתן ת"ג לכהן ובתוספתא אמרינן רק דצריך ליתן ת"ג ותרו"מ לכהן אבל מע"ר ללוי א"צ ליתן כיון דהוי ספק וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות והנה הגר"א ז"ל הגיה שם בתוספתא ומוכרן לכהן והיינו מכח סוגיא דבכורות אך הרמב"ם ז"ל דגריס (בפי"ג הכ"א) כגרסא דלפנינו ופסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות:

והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי דאף דצריך ליתן תרו"מ של דמאי לכהן אין זה מדין ממון רק מדרך ההפרשה הוא וכמ"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנו חוק לכהן ולא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש דלענין ממון אמרינן הממע"ה והנה יש להביא ראיה דתרו"מ של דמאי אינו ממון כהן דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (דמאי פ"א מ"ב) על ההיא דמאבדין מיעוטו בדרכים ואיכא פלוגתא בירושלמי אי מיירי במע"ש או בתרו"מ של דמאי ומקשינן למ"ר בתרו"מ דאפילו בודאי ואפילו מרובה נמי דהא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר אא"כ היה במקום גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט היינו במקום גדודי חיה ולסטים ומשנינן דמצוה להשיב אבידה כיון שהוא במקום גדודי חיה ואין מצוה להשיב אבידה בדמאי ע"ש ועיין בר"ש ז"ל שם והא השבת אבידה הוא מדין ממון ומ"ל אם הוא תרו"מ של ודאי או של דמאי ונראה מזה דתרו"מ של דמאי אף דצריך לתתו לכהן אינו ממון כהן וליכא משום השבת אבידה:

והנה השעה"מ הקשה על הטור דס"ל דתרו"מ של דמאי מוכרה לכהן (מרפ"ב דערלה) דאמרינן התרומה ותרו"מ ותרו"מ של דמאי החלה והבכורים עולין בק"א ומצטרפין זע"ז וצריך להרים כו' וזה דצריך להרים הוא משום גזל השבט ואי תרו"מ של דמאי א"צ נתינה לכהן א"כ ליכא גזל השבט ואמאי צריך להרים ע"ש. והנה כמו כן יש להקשות אף על הרמב"ם ז"ל כיון דזה דצריך ליתן תרו"מ של דמאי לכהן אינו מדין ממון א"כ ל"ש גזל השבט וכל שהוא מדין איסור מתבטל בק"א והוי כתרומת הכליסין והחרובין כו' שאין הכהנים מקפידין עליהם דא"צ להרים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון דהכא לי"ל מדין ממון הוי כאין מקפידין עליהם והנה הרמב"ם ז"ל (תרומות פט"ו ה"כ) כתב ת"ג ותרו"מ והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה כו' לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין בק"א ומצטרפין זע"ז ואם נטמאו ישרפו ודין תרו"מ של דמאי בכל אלו הדרכים כתרו"מ של ודאי ע"ש והנה זה דצריך להרים לא כתב שם (ובפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הי"ג) כתב ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים התרומה ותרו"מ והחלה והבכורים עולין בק"א וצריך להרים ומצטרפין זע"ז כו' ע"ש אך תרו"מ של דמאי לא כתב שם ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל דבתרו"מ של דמאי א"צ להרים וזה דאמרינן במתני' וצריך להרים לא קאי על של דמאי הנה התוי"ט ריש דמאי כתב להוכיח דתרו"מ של דמאי צריך ליתן לכהן מתנת חנם ודלא כהטור מההיא דחלה (פ"ג מ"ט) בזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דאם אי"ל פרנסה ממקום אחר מוציא תרומה ותרו"מ לכל והשאר מעשר ומע"ש לפי חשבון ומשמע דתרומה נותן לכהן בחנם וכתב אבל הר"ש ז"ל כתב או מוכר לו היותר לפי חשבון ע"ש ויש לעיין מה דעת התוי"ט שיהא צריך לתת הכל לכהן בחנם ומה זה ענין לדמאי ואי דסובר דכל שהוא תרומה מספק צריך ליתן לכהן בחנם משום חשש תקלה כמו בדמאי וא"כ הכא שמעורב חולין עם התרומה צריך לתת הכל לכהן מתנת חנם יש לעיין טובא מ"ש מכל דימוע דהא מדומע מוכר לכהנים בדמי תרומה ומ"ש הכא משאר דימוע]:

הנה מראה"פ (פ"ק דדמאי) כתב טעם אחר אמאי תרו"מ של דמאי צריך ליתנו לכהן מתנת חנם דכללא הוא כל שהחמירו חכמים מחמת ספיקא דאורייתא ה"ה כודאי וזהו הטעם בתרו"מ של דמאי ובספק חלה ובכל ספק אם יש כאן חיוב תרומה מלבד בדין דתרם וצריך לחזור ולתרום כההיא דרפ"ג דתרומות וכ"כ כיוצא בו דכבר נתרמה והוי תרומה גמורה מדאורייתא אלא שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק בכל כה"ג הוא דצריך הכהן ליתן דמים בשביל אחת מהן וכמה שביאר הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' תרומות) וטעמא דכאן אי אתה יכול לומר עשו הספק כודאי שהרי אין כאן ספק עון מיתה לפי שכבר נתרמה ממנה תרומה גמורה מה"ת ע"ש וקשה טובא הא בההיא דרפ"ג דתרומות בתורם חביות של יין ונמצאת של חומץ וכו' אמרינן דנוטל דמי הגדולה מכהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל והיינו דמי הראשונה והתרומה הראשונה ודאי לא גריעא מספק תרומה דאורייתא ואיך יכול ליטול דמיה גם מ"ש דתרומה הראשונה תרומה גמורה היא מה"ת רק שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק הנה בתורם חבית של יין ונמצא של חומץ א"א לומר כן דהתם הספק על ב' התרומות שקולין הן:

והנה זה דלא נחשדו ע"ה על ת"ג ונחשדו על שאר המעשרות דעת התוס' (בכורות ל' ע"א) דהטעם משום דבתרומה חטה אחת פוטרת את הכרי ודעת רש"י ז"ל שאין חשודין על התרומה לפי שהיא במיתה וזה דחשיד על תרו"מ אף שהוא ג"כ במיתה כתב רש"י ז"ל (בכורות י"א ע"ב) דסבר ע"ה דללוי פקד רחמנא למיתב תרו"מ ולא לדידי אבל בנדרים (פ"ד) כתב רש"י ז"ל משום דתרו"מ לא כתיב ביה מיתה בהדיא ואתיא מהיקשא וע"ה לא ציית להיקשא ע"ש והנה התוס' (בכורות ל') הקשו לשטתם דע"ה לא חשיד אתרומה משום דחטה אחת פוטרת א"כ אמאי חשידי על מע"ש הא התם נמי אפשר למעבד כדשמואל בהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל וה"נ במע"ש ותי' משום דפעמים שאי"ל פרוטה מזומנת לחלל עליה וגם אין לו כ"א מעט מעשר כנגד ש"פ ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו ע"ש היינו דהיכא שי"ל הרבה מעשר וי"ל פרוטה מזומנת מפריש ע"ה מע"ש וזה דצריך לעשר מע"ש בדמאי הוא משום דשמא לא היה בידו פרוטה מזומנת או היה לו רק מעט מעשר ויש לעיין טובא א"כ כשלקח פירות מאדם אחד היום ולקח ממנו פירות למחר אין מעשרין מזע"ז ואמרינן בדמאי (פ"ה ה"ז) הלוקח מבעה"ב וחזר ולקח ממנו שניה מעשר מזע"ז אפילו מב' קופות ואפילו מב' עיירות ע"ש ודילמא האי מיעשר שהיה לו פרוטה מזומנת והאי לא מיעשר שלא היה לו אז פרוטה מזומנת והוי כלוקח מב' בנ"א דאין מעשרין מזע"ז דילמא האי מיעשר והאי לא מיעשר:

ועוד דזה דחטה אחת פוטרת את הכרי לאו ד"ה היא דר' יוחנן פליג עלה בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ג) דאמרינן עד כמה פוטר אדם טבלו ד"ת ר"י אומר אחד למאה כתרומת מעשר ולי"ל דשמואל ע"ש א"כ לר"י אמאי אין ע"ה חשודין על ת"ג כיון דע"ה חשיד על תרומת מעשר שהוא אחד מק' אמאי לא חשיד על התרומה שהיא ג"כ לכל הפחות אחד מק' והנה הר"ח ז"ל (יומא ח' ע"ב) כתב לוקח מע"ה דבר ברור שהתרומה שהוא ב' ממאה והוא אחת מנ' ודאי מפרישין ונותנין אותה לכהן והמעשר יש מי שנותנן כו' עכ"ל ונראה מדבריו שע"ה מפריש תרומה כדינה שהוא אחד מנ' ונותנה לכהן ולא עביד כדשמואל וצ"ל הטעם דבתרומה חמיר ליה כמ"ש רש"י ז"ל מפני שהוא במיתה וכל שמפריש מפריש כדינה כמו חבר:

הנה במכות (ט"ז) בפלוגתא דר"א ורבנן אי צריך לקרות השם על מ"ע של דמאי דס"ל לר"א א"צ לקרות השם דאינו חשיד על מ"ע דלי"ל פסידא דיכול להפריש ולעכב לעצמו דמותר לזרים וזה דחשוד על מע"ר אף דג"כ מותר לזרים כתב רש"י ז"ל שם דסברי דאם יפרישו מע"ר יצטרכו להפריש תרו"מ שהיא במיתה ע"ש דסברי דכ"ז שלא הופרש מע"ר לא הוטבל לתרו"מ כמ"ש הר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ו) ובנדרים פ"ד דמייתינן ג"כ פלוגתא דר"א וחכמים אי צריך לקרות השם על מ"ע של דמאי כתב רש"י ז"ל דעל ת"ג לא חשידי מפני שהיא במיתה אבל תרו"מ לא כתיבא מיתה בהדיא א"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז דבמכות ס"ל לרש"י דע"ה אינו חשיד על תרו"מ רק סובר דקודם שהפריש מע"ר אינו טבול לתרו"מ ונראה דטעמי רש"י ז"ל הן מוכרחות עפ"י הסוגיות שם דבמכות אמרינן דטעמא דר"א דאין ע"ה חשודין על מ"ע הוא משום כיון דממונא הוא מפריש לה היינו דמפריש ומעכב לעצמו דלא איכפת ליה בממון שאי"ל תובעין א"כ קשה אמאי אינו מפריש מע"ר הא אף מע"ר מותר לזרים ואי משום שהמע"ר הוא טבל כיון דאינו מפריש ממנו תרו"מ הא מ"ע שמפריש ג"כ טבל כיון שלא הופרש ממנו מע"ר ע"כ צריך רש"י ז"ל לפרש שם דלא חייש ע"ה לשאר טבל אבל לטבל של תרו"מ חייש וע"כ הטעם לפי שהוא במיתה ומש"ה אינו מפריש מע"ר דסבר אם יפריש מע"ר יוטבל לתרו"מ אבל בנדרים אמרינן דטעמא דר"א דמפריש מ"ע הוא משום דאי בעי מפקיר נכסיה והוי מני וחזי ליה ורבנן סברי נכסיה לא מפקיר שמא יזכה בו אחר היינו דזה לא אמרינן שיפריש ויעכב לעצמו וכל שאינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל א"כ ל"ק לר"א אמאי חשיד על מע"ר דבהא ליכא טצדקא דיפקיר נכסיה ויהא צריך ליתנו ללוי ומש"ה אינו מפריש כלל וא"כ אצ"ל דטבל לתרו"מ חמיר ליה משאר טבל ולא אצטריך ג"כ לזה דסובר ע"ה דכ"ז שלא הפריש מע"ר לא נטבל לתרו"מ אלא בפשיטו דרק לת"ג אינו חשיד דכתיב ביה מיתה בהדיא אבל לשאר דברים חשיד הוא ומש"ה אינו מפריש רק ת"ג הנה התוס' (יומא נ"ה) הקשו אמאי חשידי ע"ה על המעשרות הא לא חשידי על הגזל ותי' דלא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין עוד כתבו משום דכ"כ שלא הופרש לא חשיב להו גזל ע"ש וגם זה תלי בב' סוגיות דמכות ונדרים דבמכות דאמרינן דמ"ע מפריש ומעכב לעצמו ע"כ אף לאחר הפרשה לא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אבל להסוגיא בנדרים דלא אמרינן שמפריש ומעכב לעצמו רק אם אינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל ע"כ לאחר הפרשה לא חשידי על הגזל אף שהוא ממון שאי"ל תובעין וכיון שאין רשאין אח"כ לעכב לעצמן אין מפרישין כלל דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל:

אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לעולם שהוא מע"ר והפריש ממנו תרומת מעשר והקשה בתו"ח כיון דזה דע"ה מפריש ת"ג הוא משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה אמאי לא נחשד עליה הלוי ע"ש ונראה הטעם משום דאין ע"ה חשודין על הגזל וזה דחשידי אמעשרות כתבו התוס' משום דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל או משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אך זה שייך רק בשלהם אבל ודאי לא חשידי לגזול תרומה של אחרים אף שהוא ממון שאי"ל תובעין א"כ במע"ר כשנותנין מע"ר ללוי בתורת מתנות לויה כיון שצריך להפריש ממנו תרו"מ וליתנו לכהן שיעור מתנת הלוי הוא כשיעור מע"ר לאחר שניטלה תרומתו ואם רוצה בעה"ב יכול בעצמו להפריש תרומת מעשר וליתן ללוי רק השאר א"כ שיעור מתנת הלוי הוא כדי מעשר לאחר שניטלה תרומתו רק כשאינו מפריש בעה"ב יש להלוי טובת הנאה ליתנו לכל כהן שירצה א"כ הלוי אינו חשיד על הגזל לגזול מתנת הכהן אעפ"י שהוא ממון שאי"ל תובעין כיון שאין זה מפירותיו:

הקשה הר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ו) אמאי נחשדו ע"ה על החלה הא כמו דלא נחשדו על ת"ג לפי שהיא במיתה ה"נ חלה במיתה והעלה שם דלעולם אין ע"ה חשידי על החלה ופי' מתני' דהתם בענין אחר וכ"כ התוי"ט שם דלא חשידי ע"ה על החלה אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דנחשדו ע"ה על החלה והקשה עליו התוי"ט דהא אמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו דכמו שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא וא"כ כ"ש בא"י דחמיר טפי ובירושלמי שם כתב מראה"פ והוכיח מכמה סוגיות דנחשדו ע"ה על החלה וזה דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על החלה בסוריא אין זה דכ"ש בא"י דלא נחשדו דלאו משום חומרא הוא אלא שבדקו ומצאו שלא נחשדו ע"ש. והנה יש לעיין אמאי חשידי על החלה כיון שהוא במיתה כמו תרומה וגם לטעם התוס' דלא חשידי על התרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ ה"נ חלה מה"ת בכ"ש והנה אמרינן בירושלמי שם דהלוקח מבעה"ב בסוריא שרוב מכנסו משלו חייב בחלה ע"ש וזה קשה אף להתוי"ט דלא נחשדו בסוריא על החלה וכ"ש בא"י דחמיר טפי א"כ בעה"ב שרוב מכנסו משלו הא כה"ג חמיר טפי ואמאי נחשדו ואף למראה"פ שאין זה משום חומרא מ"מ מ"ש בעה"ב שרוב מכנסו משלו דחשיד:

ונראה לומר טעם אמאי ע"ה אינו חשיד על ת"ג וחשיד על שאר הפרשות דהוא משום דכל שכבר תרם איזה דבר קיל ליה ואין השאר חמיר ליה וחשיד עליה ומש"ה חשיד ג"כ על החלה כיון שכבר ניטלה ממנו ת"ג ומש"ה בסוריא לא חשידי על החלה חוץ מבעה"ב שרוב מכנסו משלו משום דאמרינן ורינן בדמאי (פ"ו מי"א) דהלוקח פירות בסוריא פטור מלעשר חוץ מהלוקח מבעה"ב שרוב מכנסו משלו ע"ש משום דרוב פירות בסוריא של עכו"ם הם ופטורין מן המעשרות כמ"ש הראב"ד ז"ל (פי"ב מהל' מעשר) וכיון שאין מפרישין מהן תרומות ומעשרות לא נחשדו על החלה דזהו תחילת הפרשתן וזהו מה דאמרינן בירושלמי כשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא דחלה בסוריא הוא כת"ג בא"י שזהו תחילת הפרשתו חוץ מבעה"ב שהיה מכנסו משלו וכה"ג חייב בסוריא בתרומות ומעשרות וכיון דמפריש ממנו ת"ג הוי כמו א"י דחשיד על החלה:

כתב הרמב"ם ז"ל (ספ"ח מהל' בכורים) הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק אבל הלוקח מבעה"ב ואצ"ל המתארח אצלו א"צ להפריש חלה מספק והוא מהירושלמי שם וכתב הראב"ד ז"ל דה"נ המתארח אצל נחתום דפטור ע"ש והנה זה דבסוריא הלוקח מן הנחתום א"צ להפריש חלה מספק דלא חשידי ובחו"ל צריך להפריש נראה דאין הטעם דבחו"ל חשידי טפי אלא משום דאמרינן חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ כ"ש דמותר למכור קודם שמתקן א"כ נחתום העושה למכור למה יפריש חלה יפריש הלוקח לעצמו ולאו דוקא נחתום דה"ה אשה העושה למכור בשוק כדאמרינן בירושלמי שם ומשום דכל העושה למכור אינו מפריש ורק בעה"ב העושה לעצמו מפריש חלה ומסתמא מפריש קודם ואינו ממתין עד לאחר שיאכל ומש"ה הלוקח מבעה"ב א"צ להפריש וזה הטעם נמי שכתב הראב"ד ז"ל דה"ה המתארח אצל נחתום דא"צ להפריש דבזה ל"ש לומר שהנחתום מניח שיפריש הוא כיון שמתארח אצלו כמו שמתקן בעדו כל צרכי סעודה ה"נ מתקנו מחלה וע"כ דהא דחשידי נחתומים בחו"ל על החלה אין זה כשאר חשודים דעלמא דבכ"ד שחשודים ע"ה עליהם חשודין בין למכור ובין לאכול וכאן אין חשודים רק למכור והטעם כמ"ש דאין זה משום חשד רק משום דמותר למכור טבל בחו"ל וזה דלא חשידי בעה"ב על החלה בחו"ל דהא אמרינן דהלוקח מבעה"ב והמתארח אצלו א"צ להפריש ובא"י חשיד וכן בסוריא אמרינן דאם מכנסו משלו חשיד ובחו"ל לא מצינו חילוק הטעם כמ"ש דבחו"ל דליכא מעשרות כלל הוי חלה כמו ת"ג דלא חשידי אבל בעה"ב שמכנסו משלו בסוריא דאיכא מעשרות וכן בא"י חשידי:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ג) דזה דצריך לקרות את השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש שמ"ע בשלישית וששית הוא במקום מע"ש של שאר שני השבוע וכ"כ בפה"מ (דמאי פ"ד ה"ג) ע"ש וכיוצא בו כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש הי"ד) לענין חו"ל ושם כתב להפך דקבעו מע"ש כדי לקבוע מ"ע] ובהגהת הרמב"ם ז"ל שם כתב דהיינו כהירושלמי דס"ל דלרבנן לא נחשדו ע"ה על מ"ע והקשה אמאי לא פי' כש"ס דילן דלרבנן נחשדו ע"ה על מ"ע ע"ש והנה במכות אמרינן דטעמייהו דרבנן דנחשדו על מ"ע ואף דיכול להפריש ולעכב לעצמו משום דלא טרח ונראה דהרמב"ם ז"ל סמך על ההיא דפסחים (מ"ב) דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על התמד לפי שאינו נחשב בעיניהם וכן הקלין שבדמאי השיחין הרימון והעוזרדין ס"ל לר"ל בירושלמי דרק מדמאי פטורין ובודאי חייבין והטעם דפטורין מן הדמאי הוא משום דלא נחשדו ע"ה עליהן דלא חשיבי ולא אמרינן דלא מפרשי משום טרחא א"כ כ"ש במ"ע שאי"ל הפסד כלל:

הנה האור שמח כתב דטעם הרמב"ם ז"ל דמה דצריך לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק לקבוע מע"ש הוא משום דס"ל דספק מ"ע אינו טובל כיון דא"צ ליתני לעניים מספק אין שם ממון עניים וזה דמ"ע טובל הוא משום דיש שם ממון עניים ע"ש וסברא נכונה היא דמאי מהני מה שהוא קורא את השם למ"ע של דמאי איזה חלות חל על המ"ע שאי"ל שום קדושה וכל החלות של מ"ע הוא שנעשה ממון עניים וצריך ליתנו לעני אך בדמאי כיון דא"צ ליתנו ואינו נעשה ממון עניים א"כ ע"י קריאת שם לא נעשה עליו שום חלות א"כ במה נפקע הטבל וע"כ זה דתיקנו לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש אך מ"ש האור שמח שם דבכל ספיקות ס"ל להרמב"ם ז"ל דא"צ לקרות השם על מ"ע נראה דל"ד דבשאר ספיקות להרמב"ם ז"ל מהני תפיסה כמו בספק בכור דס"ל להרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ הוי שפיר חלות על מ"ע ונעשה ממון עניים מספק לענין דמהני תפיסה וא"כ אף קודם שהפריש יש שם ממון עניים מספק כיון שאם יפריש תהני תפיסה א"כ ספק ממון עניים שיש בהתבואה טובל מספק כשאר הפרשות דטובלין מספק אבל בדמאי כשקורא שם למ"ע ודאי לא מהני תפיסה דהא רוב ע"ה מעשרין ואיכא רוב ומוחזק ודאי לא מהני תפיסה עוד נראה דבשאר ספיקות כשיגיע שעת הביעור צריך ליתן מ"ע לעני דמצות ביעור איל דין ממון דהא מע"ש ובכורים צריך לבערן מן העולם דמצות ביעור הוא לבערן מן הבית רק במתנות כהונה וידויים ביעורן ע"י שנותנן לבעליהן ומקרי בזה בערתי בקדש מן הבית ומע"ש ובכורים דלי"ל בעלים צריך לבערן מן העולם א"כ מצות ביעור אינו דין ממון ובספק מ"ע צריך ליתנו לעני בשעת הביעור כשאר ספיקות כדי לקיים מצות ביעור א"כ כשמפריש מ"ע מספק איכא עליו חלות של מצות ביעור מספק א"כ טובל מספק וכמו ספק תרומה דטובל אף דא"צ ליתנו לכהן מספק מ"מ כיון דכשמפריש חל עליה איסורי תרומה מספק כיון דאיכא עליה איזה חלות מספק טובל מספק וה"נ מ"ע מספק ורק בדמאי כיון דאמרינן דהדמאי אי"ל ביעור א"כ על מ"ע של דמאי אינו נעשה שום חלות:

אמרינן פ' בתרא דפאה דנאמנים עניים על מ"ע כל שנתו היינו לפוטרו מן המעשרות ויש לעיין נהי דהוא מ"ע מ"מ שמא אותו שנתן לו לא הפריש מע"ר ונמצא מ"ע טבול למע"ר וצ"ל דהנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר"א בירושלמי וס"ל דהנאמן על מע"ש א"י על מע"ר ואם הפריש מע"ר הרי המע"ש טבול למע"ש כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר ה"ה) זהו דוקא מע"ש דהנאמן על מע"ש א"נ על מע"ר משום דמע"ש הבעלים אוכלין אותו אבל הנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואף דאמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל שם (הט"ו) דזה ל. נאמן לומר של מע"ר הוא זה מ"מ א"ג עליו יי שמע"ש והיינו לפטור כריו של בעה"ב ממע"ש דלכ"ע שנאמן על מע"ר נאמן על מע"ש כדאמרינן שלא ואם ראינו שהפריש מע"ר נאמן על השני כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (ה"ה) מ"מ לענין זה שהפריש בעה"ב מע"ש א"כ שהוא מע"ר א"כ הכא אמאי נאמן העני שהוא ז"י לענין זה דנימא שהפריש בעה"ב מע"ר וצ"ל דע"מ מתחת ידו נאמן אף לגבי בעה"ב ונאמן שהוא מ"ע אף לענין שהפריש בעה"ב מע"ר ואין המ"ע צריך תיקון כלל אבל על כר של בעה"ב נהי דנאמן לומר שהוא מע"ר אין הי"ו של בעה"ב צריך תיקון ממע"ר מ"מ לענין דהנאמן על הראשון נאמן על השני לגבי זה א"נ שהוא מע"ר:

הנה יש לחקור אי חשידי ע"ה על בכורים דלהשיטות דלא חשידי על ת"ג משום דאי"ל שיעור א"כ ה"נ בכורים אי"ל שיעור או אפשר כיון דבכורים טעונין הבאת מקום א"כ הוי כמע"ש דחשידי עלייהו משום טרחא לאסוקי לירושלים ולהשטות דלא חשידי על ת"ג מפני שהוא במיתה ל"ש טעם זה בבכורים דהא ליכא מיתה אם לא יפריש ונראה דלא חשידי דהא ר"א ס"ל דהנאמן על מע"ש נאמן על מע"ר ואמרינן בירושלמי הטעם לפי שאינו חשוד להקדים א"כ כיון דנאמן ע"ה על ת"ג נאמן אף על הבכורים דאינו חשיד להקדים והטעם דאינו חשיד על הבכורים נראה משום דאין בכורים מסדר הפרשת טבל דהא בכורים אין טובלין והוא מצוה דרמיא עליה כמ"ש רש"י ז"ל (גיטין מ"ז) והוי כשאר מצות דאין ע"ה חשודין עליהן אף אם יש בהם חסרון כיס עוד יש לחקור אי חשידי ע"ה על לקט שכחה ופאה לפמ"ש בתוס' דחשידי על המעשרות אף שאינן חשודין על הגזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין א"כ ה"נ לקשו"פ הוי ממון שאי"ל תובעין ונראה דלא חשידי אלקט דאי חשידי איך מעשרין דמאי משל ע"ה הא שבולת של לקט שנתערב בגדיש צריך טצדקא לעשר שלא יהיה מן הפטור על החיוב כדאמרינן בפאה (פ"ה מ"ב) ועיין בר"ש ז"ל שם ולא מצינו שצריך לעשות כן בשל דמאי והטעם נראה משום דלקט א"צ הפרשה ועניים באין ונוטלין בע"כ מיהו בפאה דצריך הפרשה יש לעיין אי חשידי ע"ה ואפשר כיון דהוא בפרהסיא שהכל רואין שאינו מניח פאה בשדה לא חשידי:

הקשו התוס' (בכורות כ') דבפ' הזהב גבי ה' חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר"מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זו חזקה דדלמא כר' אושעיא עבדה שהכניסה במוץ ע"ש והנה יש לעיין דהא התם בפ' הזהב מיירי בתרומת מעשר של דמאי אי חייבין עליה חומש וכיון שכבר הפריש תרו"מ מאי מהני שהכניסה במוץ הא התוס' (מנחות ס"ז ע"ב) הוכיחו דאם הכניסה במוץ אסור לאכול אכילת קבע משום דהוי כמו קודם ראיית פני הבית ע"ש א"כ אם הכניסה במוץ ואח"כ הפריש הוי תרומה מדאורייתא כמו לעולם בהקדימו בשבלין א"כ התם דמיירי שכבר הפריש תרומת מעשר א"כ מאי נ"מ אם הכניסה במוץ ואף אי נימא דזה דאם הכניסן במוץ דהוי כמו קודם ראיית פני הבית הוא רק לענין מילי דרבנן כגון אכילת קבע אבל מדאורייתא כשהכניסו במוץ נפקעו אף דינים של קודם ואף אם הפריש לא מהני הפרשה כלל מ"מ קודם שהכניסה במוץ היתה ודאי חל הפרשה מדאורייתא א"כ ע"ז גופא נימא חזקה דהעמידנה בחזקת דמהני לה הפרשה ונימא שלא עישר ע"ה וגם לא הכניסה במוץ ואכתי נימא סמיך מיעוטא לחזקה:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר הי"ז) חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה א"א חוטא ולא לו ואצ"ל ע"ה לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דזה דנאמן לומר על של עצמו זה טבל כו' תלי אם נאמן על של אחרים דאי אמרינן דנאמן על של אחרים משום דא"א חוטא ולא לו א"כ נאמן על של עצמו להחמיר כיון דאינו מרויח מזה אבל לר"מ דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו וא"נ על של אחרים ה"נ א"נ על של עצמו להחמיר דאי"ל נאמנות כלל על אותו דבר שחשוד עליו והנה הראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל דהא סתם לן תנא בבכורות כר"מ ע"ש והנה איכא סתם מתני' בדמאי (פ"ו מי"א) דע"ה נאמן להחמיר דאמרינן המוכר פירות בסוריא ואמר של א"י הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש דסתם פירות בסוריא פטורין מפני שחזקתן מחו"ל ומ"מ אם אומר ע"ה משל א"י הן חייב לעשר אלמא דנאמן ע"ה על של עצמו להחמיר ולהרמב"ם ז"ל תלי זה בזה א"כ איכא סתמא דלא כר"מ והאי סתמא דבכורות דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם מוקי לה ההיא דזה הכלל כל החשוד על דבר כו' במילי אוחרי לגמרי ע"ש:

אמרינן בדמאי (פ"ה מ"ו) נאמן הסיטון לומר משל אחד הם ע"ש וע"כ בסיטון ע"ה עסקינן דחבר פשיטא דנאמן וכ"כ בתוס' א"ש והנה הטעם דנאמן להרמב"ם ז"ל הוא בפשוטו דכל שאינו מרויח נאמן ע"ה לעולם והכא אין ע"ה מרויח כלום שהרי צריך להפריש מהן מעשרות רק שאומר של אחד הם ואפשר לעשר מזה על זה ולהראב"ד ז"ל נראה דמודה דכל שאין ע"ה מרויח נאמן על המעשרות דהא אמרינן דאין ע"ה חשודין על התמד כיון דהוי הפסד מועט לא חשיד וכן השיתין והעוזרדין כו' לר"ל בירושלמי פטורין מן הדמאי משום דאין חשודין ע"ה עליהן משום דלא חשיבי והוי הפסד מועט וא"כ כ"ש היכא דאין מרויחין כלל דנאמנין ומה שייך החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו כיון דכל חשידותו הוא רק באופן שי"ל הפסד מרובה ובשל אחרים אי"ל הפסד וטעם הראב"ד ז"ל דא"נ בשל אחרים הוא משום דחיישינן לגומלין [ויש לעיין בבכורות ל"ה] ואף דהיכא דליכא אומדנא דגומלין ג"כ אינו נאמן מ"מ בעינן שיהיה אפשרות של גומלין אבל היכא דליכא סרך של ריוח כגון ההיא דסיטון ע"ה נאמן אך הרמב"ם ז"ל ודאי לא ס"ל כן שהרי תלה דין דע"ה נאמן שהוא טבל בדין אי נאמן בשל אחרים דס"ל למ"ד החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ל"ש לקולא ל"ש לחומרא ואף במקום שאין ריוח וכן מהתוספתא (פ"ד) מוכח דפליגי בדמאי אף במקום דל"ש חשש גומלין דאמרינן רשב"ג אומר היה לו אריס שיודע לתקן והוא אינו מאמינו על המעשרות והביא לו פירות משלו וא"ל שלך הן מתוקנות הן נאמן רבי אומר אינו נאמן שהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ע"ש היינו דמעיד על אחרים שאומר שהפירות הן של בעה"ב ותקנום ופליגי רבי ורשב"ג ואף דהכא ל"ש גומלין ומוכח דפליגי בנאמנות ע"ה אף במקום דליכא חשש גומלין. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ד דדמאי) ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אעפ"י שאמרו החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל על כן ע"ש והנה זה דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ר"מ קא"ל ונראה דאף לר"מ נאמן וזה דלא כהרמב"ם ז"ל דתלי זה בזה:

והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן יש לעיין מה שייך שנאמן בשלו שהוא דמאי הרי דמאי הוא ספק ובשלו הרי יודע הוא אם עישר אם לא עישר ומה שייך שאומר על שלו שהוא דמאי ואם אומר שלקחו מע"ה ג"כ קשה מה שייך שנאמן שהוא דמאי האי בלא עדותו ג"כ פירותיו דמאי וצ"ל דנ"מ באומר שלקחו מע"ה אחר לענין שאין מעשרין משאר פירותיו של זה ע"ה על פירות אלו כמו דאין מעשרין מן הדמאי על הדמאי וזהו דנאמן להחמיר:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דע"ה נאמן על. של אחרים הקשו הפוסקים וכן הראב"ד ז"ל (בפי"א מהל' עדות) מההיא דפ"ד דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואל לו בשבת ואוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר לא מצאו א"ל אחד שא"נ על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר והרמב"ם ז"ל בעצמו הביא דין זה (רפי"ב מהל' מעשר) ואמאי כשחשכה צריך לעשר הרי ע"ה נאמן על של אחרים ע"ש ונראה לומר דהכא אפילו חבר אינו נאמן דזה דחבר נאמן על של אחרים לומר שהוא מעושר אמרינן (ר"פ האשה רבה) משום דבידו לתקן דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת בעלים ואי ס"ל דהתורם משלו על ש"ח צריך דעת לעולם אינו נאמן ע"ש א"כ הכא דמיירי שא"ל אותו אחד בשבת דאי אפשר לתרום בשבת כיון דלא הוי בידו א"נ ורק בשבת מתירים משום כבוד השבת ומשום אימת שבת על ע"ה ובמוצ"ש לא התירו זה ואף במוצ"ש בידו לתרום מ"מ כיון דבשעת עדותו לא היה בידו לא מהני עדותו וזה דאמרינן א"ל אחד שא"נ על המעשרות הוא לרבותא דאף א"נ על המעשרות מותר לאכול על פיו בשבת אך למוצ"ש אף אי נאמן על המעשרות ג"כ צריך לעשר וע"כ צ"ל כן למ"ד תורם משלו על ש"ח צריך דעת דלדידיה א"נ כלל על של חברו לומר מעושר וע"כ במוצ"ש אפילו בחבר צריך לעשר:

הנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם מההיא דהנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן והקשו עליה בגמרא בירושלמי וע"א נאמן אמר ר"י קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש ע"ש היינו דהראב"ד ז"ל מפרש כפי' הר"ש ז"ל דקושית הירושלמי הוא כיון שהוא חשוד איך נאמן ומוכח דא"נ אף בשל אחרים אך הפ"מ שם פי' כפשיטו וע"א נאמן הא קי"ל דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא כגון טבל וכיוצא בו אא"כ בידו לתקנו והכא דמעיד על איש פלוני שנאמן על המעשרות אין בידו לתקן של אחרים ואמאי הוא נאמן ע"ש וקשה אמאי אינו בידו הא קי"ל דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת מיהו י"ל דהירושלמי לשטתיה דנראה דעת הירושלמי דאין תורמין משלו על ש"ח דאמרינן (פ"ז דדמאי ה"א) במזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש כו' תני ר"י אוסר דס"ל דאף בדמאי אין אדם מתנה ע"ד שאינו ברשותו ואמרינן שם מודה ר"י שהוא הולך ולוקח במקום שלקח זה ומעשרן ומקשינן ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו ע"ש ומוכח דס"ל דאין תורמין משלו על שאינו שלו וכן מוכח מכל הסוגיא שם ע"ש והפר"ח והמחנ"א כתבו לפרש הירושלמי מה שהקשו וע"א נאמן כיון דהתם אינו מעיד על הפירות רק על האדם שהוא נאמן על המעשרות וכמו שאין ע"א נאמן לפסול אדם שהוא בחזקת כשרות ה"נ להפך כיון דסתם ע"ה הוא בחזקת פסלות אין ע"א נאמן להכשירו והנה האור שמח הביא מהירושלמי ר"ה דנאמן ע"א להעיד על עדי החדש ע"ש ול"ד להכא דבעדות החדש שהוא על כל אדם ואין כל אדם בחזקת פסלות אף מדרבנן רק שתיקנו שאינו מספיק חזקת כשרות ובעינן ג"כ שיעידו עליו וע"א סגי משא"כ ע"ה לענין מעשרות הוא חשוד ובחזקת פסלות מדרבנן ואין ע"א נאמן להכשירו להוציאו מחזקתן:

אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לומר על מע"ר שהפריש ממנו תרומת מעשר ואמרינן בירושלמי דכשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר ואמרינן שם אמר ר"ב ב"ח נאמן בן לוי לומר מעשר ברור הוא לפוטרו מן השני אבל באומר ניתן לי אין נאמנין ופי' הפ"מ שם היינו דאם אומר שזה בעה"ב הפריש מעשרותיו כראוי אף לפוטרו ממע"ש הוא נאמן אבל באומר ניתן לי היינו באומר סתם ניתן לי זה מע"ר ובזה א"נ לפוטרו ממע"ש ואמרינן שם הטעם לפי שמפרישין מע"ר קודם מע"ש א"י להעיד על מע"ש אם אינו ברור לו ע"ש והנה זה דנאמן הלוי אם אומר ברור לו שהפריש בעה"ב מע"ש ואע"ג דהכא בבן לוי ע"ה קיימינן להרמב"ם ז"ל הוא בפשיטו כיון שהוא מעיד על אחרים נאמן והנה הרמב"ם ז"ל (בפי"ב הט"ו) כתב וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממע"ר שניטלה תרומתו הם ה"ז נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על ת"ג אבל א"נ עליו לפוטרו ממע"ש ע"ש וצריך לפרש ג"כ היינו דע"י זה שאומר שהוא מע"ר וא"כ אותו ע"ה הפריש מע"ר אינו נאמן בזה לפוטרו מן השני ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק שם ה"ה דאם הפריש מע"ר מפירות נאמן על השני משום דהנאמן על הראשון נאמן על השני צ"ל הכא כיון דהלוי הוא ע"ה נהי דנאמן על מע"ר שבידו שהוא מע"ר אבל א"נ שהוא מאותו הכרי של ע"ה זה לפוטרו מן השני אך יש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דנאמן ע"ה על של אחרים ואמאי לא יהא נאמן דמה מרויח הבן לוי ממה שאומר שזה מע"ר מכריו ואפשר דהכא כיון דלא ידע אם הפריש מע"ש רק שנאמינו שהפריש מע"ר וממילא הפריש מע"ש משום דהנאמן על הראשון נאמן על השני היינו שנחזיקו לאותו ע"ה שהוא נאמן על השני א"כ בא להכשיר האדם שהוא נאמן ולזה א"נ ע"א כמ"ש לעיל ולזה בעינן שנים שראו שהפריש מע"ר:

אמרינן בדמאי (פ"ב מ"ב) המקבל עליו להיות נאמן כו' וצריך לקבל ברבים כדאמרינן בירושלמי והיינו בפני ג' כדאמרינן (בפ' עד כמה) אבל מה שמעשר פירותיו לא סגי בזה להיות נאמן ואמרינן בירושלמי (פ"ה ה"א) דזה דאמרינן הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות הדא דתימר במתארח אצלו אבל ברבים עד שיקבל ברבים והאי לרבים היינו שיהא נאמן לרבים לומר מתוקן ושוסמכו עליו אעפ"י שהוא עצמו אינו אוכל עמהן כמ"ש המפרשים ז"ל שם ע"ש לזה בעינן דוקא שיקבל ברבים כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב הי"ז) והוא מהתוספתא הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר כו' א"ל איש פלוני ה"ז נאמן ולוקח מאותו פלוני אעפ"י שאינו מכירו כו' בד"א שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם ל' יום אעפ"י שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ועיין בהשגות שם והכ"מ פי' דמן המומחה היינו שיאמרו עליו הרבה מן העיר ולא אדם אחד ע"ש ולענ"ד פי' התוספתא דלא יקח אלא מן המומחה היינו מי שקיבל עליו ברבים כיון דאינו מתארח אצלו אין לוקחין אלא ממי שקיבל עליו ברבים דבנכנס לעיר ואינו מכיר אדם התירו לשאול מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואעפ"י שלא קיבל עליו ברבים כיון שאומרים עליו שמעשר מותר ליקח ממנו אבל כשמכיר אדם צריך לקנות דוקא מן המומחה וכן אם שהה ל' יום כיון שהוא בכדי שיכיר אעפ"י שאינו מכיר לא התירו לו לקנות אלא מן המומחה וצריך לקנות מעיר אחרת וכמו בטהרות דלא יקח אלא מן המומחה אף אינו מכיר שם אדם כדאמרינן בתוספתא שם והנה (רפ"ז דדמאי) קתני המזמין את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות כו' כיון דמתארח אצלו א"צ לקבל ברבים ותלוי רק אם מאמינו על המעשרות:

והנה בזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שכתב דחשוד נאמן לגבי אחרים מההיא דהלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת לא מצאו א"ל אחד כו' מעושרין הן כו' למוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ולהרמב"ם ז"ל כיון דחשוד נאמן על של אחרים אמאי מעשר למונ"ש ולפ"ז כיון דהכא מיירי בלקיחה שלקח מע"ה ובלקיחה בעינן שיקבל עליו ברבים א"כ נהי דס"ל להרמב"ם ז"ל דחשוד על של חברו אינו חשוד מ"מ הוי רק כשאר אינו חשוד אבל הלא לא קיבל עליו ברבים וזה שאומר אותו אחד מעושרין הן לא עדיף מהעיד זה בשעת לקיחה ובלקיחה בעינן עדות דוקא ממי שקיבל עליו ברבים וכל דבעינן בלקיחה שיקח ממי שקיבל עליו ברבים אם לקח ממי שלא קיבל עליו ברבים ה"ה דמאי וצריך לעשרן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (רפ"י מהל' מעשר) המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר כו' וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים כו' ע"ש מכלל דאם לא קיבל ברבים פירותיו דמאי ומש"ה במוצ"ש צריך לעשר ומ"ש הרמב"ם ז"ל דחשוד שהעיד על של אחרים נאמן היינו לדברים שא"צ קבלה ברבים כגון להתארח אצלו ובזה מתיישב ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל מההיא דהחמרים שנכנסו לעיר כו' של חברו מעושר ואמרינן בירושלמי דזה דנאמנים הוא רק משום חיי נפש הא בלא"ה אין נאמנים והא התם לגבי אחרים הוא ולפ"ז כיון דהתם נמי איירי בלוקח מהם לא מהני מה שחברו מעיד עליו [ולתלמודא דידן דפליגי בגומלין כתב בביאור הגר"א (יו"ד קי"ט) דג"כ ס"ל לטעם דחיי נפש רק משום גומלין ס"ל דאסור ע"ש]:

הנה התוס' (בכורות ל') שקלו וטרו אי סתם ע"ה חשוד על השביעית ע"ש. והנה יש להביא ראיה להדיא דאמרינן בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דמינים האסורים בקסרין שחזקתן מא"י החטים הפת והיין כו' הרי אלו בשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי ומקשינן ויהיו בשביעית שביעית ומתרצינן דבשביעית ישראל משמטין ועכו"ם פטורין וישראל ועכו"ם רבים על כותים היינו דכותים חייבין בשביעית ואין משמטין ולענין דמאי הוי איפכא כיון דע"ה אין מעשרין מצטרפין עם הכותים על העכו"ם [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ומוכח שם להדיא דע"ה אין חשודין על השביעית והנה התוס' הקשו שם על ר"ת שכתב דסתם ע"ה אינו חשוד על השביעית מההיא דחולין דהנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר דאינה חשודה להחליף ואם אמר עשה לי משליכי חושש כו' וכתבו לתרץ דהתם מיירי בודאי חשוד והקשו ע"ז א"כ איך מייתינן מינה בחולין שם דגזרו על תערובות דמאי דילמא חשוד גרוע משאר ע"ה ע"ש ונראה מדברי התוס' דלר"ת מותר ליקח מן ע"ה בשביעית ולא חיישינן לפירות שביעית והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל שם דשביעית לא יקח אלא מן המומחה ונראה דבמתארח אצל ע"ה מותר דאין ע"ה חשוד על השביעית ורק בלקיחה החמירו לכתחילה שלא ליקח אלא ממי שקיבל עליו כמו במעשרות אבל אין פירותיו בחזקת איסור אם אינו חשוד בודאי ואם מצא פירות הולכין אחר הרוב וכן הפירות שבקסרין החיטין והפת כו' דאמרינן דבשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי דאזלינן בתר רוב קסרין הוא מקום שווקים והפירות באין ממקומות אחרים כדאמרינן בירושלמי ובתוספתא ואיכא דברים המותרים בקסרין דרובן באין מחו"ל ויש דברים האסורים בקסרין דרובן באין מא"י ואינו ניכר איזה של היתר דאינו ניכר ג"כ איזה מא"י ואיזה מחו"ל ובזה ל"ש שיקח מן המומחה והולכין אחר הרוב דבכ"ד שאינו ניכר הולכין אחר הרוב ומתיישב מה שהקשו בתוס' מההיא דחולין דהנותן לשכנתו עיסה לאפות דאם אמר עשה משליכי דחושש לשאור ותבלין משום מעשר ומשום שביעית התם הוי כלוקח ממנה ובלקיחה צריך דוקא ליקח מן המומחה וכן מה שהקשו שם מההיא דפ' לולב הגזול בלוקח אתרוג מע"ה דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה התם ג"כ הוא דרך לקיחה ומה שהקשו ע"ז מההיא דגיטין דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אבל לא תבור ולא תטחון עמה כו' דדוקא חשודה אבל סתם ע"ה אינו חשוד על השביעית ע"ש התם דאינה לוקחת ממנה כלום רק שבוררת וטוחנת עמה ל"ש דאסור לסייע ידי עוברי עבירה דמסתם אינה חשודה על השביעית ומותר להתארח אצלה וכ"ש לסייע [כתב רש"י ז"ל בבכורות שם על ההיא דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר דלוקחין ממנו תבואה וא"צ לעשר ודאי אלא דמאי ע"ש ומוכח מדברי רש"י ז"ל דהלוקח מן החשוד צריך לעשר ודאי ויש לחקור אי מותר לעשר מפירות של חשוד זה על פירות של חשוד אחר כיון דמחזקינן שהוא ודאי אינו מעושר אך אינו מוכרח דאמרינן בדמאי (פ"ה מ"ט) מעשרין משל כותים על של כותים כו' ר"א אוסר משל כותים על של כותים משום דשמא האי מעשר והאי אינו מעשר ואמרינן עלה בירושלמי אמר ר"י מ"ט דר"א כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין תורמין ומעשרין מזע"ז כך עשו פירות כותי ודאי ואין תורמין ומעשרין מזע"ז ע"ש אלמא דזה דצריך להפריש ודאי אינו מוכח דמעשרין מזע"ז]:

אמרינן (ספ"ה דדמאי) תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום אבל התרומה עצמה א"צ לתקן ואע"ג דשמא הפריש מן החיוב על הפטור והיה בדין להיות תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תו"מ וכתב בפי' הרא"ש ז"ל הטעם כיון דספק הוא ורוב ע"ה מעשרין ע"ש ואע"ג דבכל דמאי רוב ע"ה מעשרין ומ"מ צריך לתקן צ"ל כיון דהכא איכא תרתי רוב ע"ה מעשרין והיה פטור מתחילה וגם שמא היה מן החיוב על החיוב ונתקן וכל שחוץ רוב ע"ה מעשרין איכא עוד ספק היתר קיל וזהו מ"ש הרא"ש ז"ל דאיכא ספק ורוב ע"ה מעשרין היינו דאיכא תרתי ורק לכתחילה הצריכוהו להפריש מכל אחד ואחד ואם עבר והפריש מזע"ז קנסוהו לחזור ולתרום אבל התרומה עצמה לא חייבוהו לתקן. והנה שם משנה ה' אמרינן הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות כו' מעשר מכל או"א ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל אמר ר"י אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל או"א וכתב בפה"מ בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם היתה מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי כו' ע"ש ואע"ג דבין כך ובין כך צריך להפריש דמאי ולא סמכינן דעישר מ"מ איכא נפקותא דבמתנה מרובה כיון דנדיב הוא החשש שאינו מעושר קטן יותר ואם נצרף לזה הצד ששניהם מן החיוב מותר אף לכתחילה לבלול ולהפריש מזה ע"ז ואם הוא כילי חשש שאינו מעושר גדול יותר ואף דסוף סוף אינו מעשר אלא דמאי מ"מ אף כשיצרפו להספק שמא שניהם מן החיוב אסור לבלול לכתחילה דיש מדרגות בדמאי דבעלמא במפריש מן הדמאי על הדמאי דהספק השני שמא שניהם מן החיוב אף שהוא מיעוט כיון דאמרינן דרוב ע"ה מעשרין מ"מ מהני צירוף זה המיעוט לרוב ע"ה מעשרין וא"צ לעשר כלל לענין שהתרומה א"צ תיקון ואם הרוב של רוב ע"ה מעשרין הוא יותר גדול כגון במתנה מרובה מהני הצירוף של המיעוט שהוא מן החיוב על החיוב לענין שיהא מותר לכתחילה לבלול ולעשר מזע"ז:

אמרינן (רפ"ב דמעשרות) היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין היינו שלא ראו פני הבית לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי טלו והכניסו לבתיכם היינו שראו פני הבית לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אין מתקנין אלא דמאי ע"ש והנה באמר טלו לכם תאנים דאוכלין ופטורין כתב הרע"ב ז"ל דאימור לא ראו פני הבית והקשה המ"ר כיון דהוי רק ספק איך תלינן בדאורייתא להקל ע"ש ובפה"מ כתב כשזה המוכר המסבב בשווקים מכריז ואומר טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי ולפי שנאמר שלא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריזין עליהם אלא לאוכלן בלבד עראי כו' ע"ש היינו משמכריז רק טלו לכם תאנים ואינו מכריז טלו והכנסו לבתיכם הכוונה שאינו מותר לאכול רק עראי שלא ראו פני הבית והיינו דהוי כאומר שלא ראו פני הבית וסמכינן עליה אך יש לעיין איך ע"ה נאמן ויש לומר בזה ב' דרכים חדא דזה דאין ע"ה נאמן הוא רק שעישר אבל שלא ראה פני הבית נאמן וכמו דאשכחן לענין טומאה דאין ע"ה נאמן שהוא טהור אבל נאמן שלא הוכשר אבל בעיקר נראה כיון שאומר שלא ראה פני הבית א"כ הוא אומר שלא הופרש ממנו אף תרומה דהא קתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי היינו דצריך להפריש אף ת"ג דאף ת"ג אין מפרישין בתאנים קודם ראיית פני הבית דהוי דבר שאי"ל גורן בשדה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג הכ"ב) והכ"מ שם ונאמן ע"ה לומר שלא הפריש ת"ג א"כ במה שאומר שלא ראה פני הבית להתיר אכילת עראי א"כ בא להתיר ג"כ טבל של תרומה ולגבי תרומה ע"ה חשיב כחבר כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"א) ומש"ה נאמן שלא ראה פני הבית ול"ק קושית המ"ר על הרע"ב שכתב דאומר לא ראה פני הבית והקשה איך תלינן לקולא בספק דאורייתא דהכא משום נאמנות ע"ה הוא:

אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פ"ה ה"ו) כתב ע"ה שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין כו' ואם הכניסו לבתיהן מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי כו' ומוכח דאינו מפרש כמה שפי' בפה"מ דכיון שהכריז בלשון טלו לכם תאנים היינו דאינו מותר לאכול רק עראי דא"כ הוי כאומר בפי' שלא עישר וא"כ אם רוב העם מכניסין לשוק אמאי אינו מתקן רק דמאי הרי נאמן הוא שלא עישר ובפסקיו הוא מפרש דכשאומר טלו לכם תאנים אפשר הוא מפני שלא ראו פני הבית ואפשר נמי שכוונתו שכבר עישר והנה הרש"ש הקשה על הרמב"ם דנראה מדבריו דבאומר טלו לכם תאנים דמותר לאכול עראי הוא ג"כ בשרוב מכניסין לשוק ואמאי מותר לאכול עראי הא אקבע למעשר ע"ש והנה עוד יותר תמוה דהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב (פ"ג הכ"ד) במצא כלכלה אם רוב מכניסין לשוק אסור לאכול עראי ומתקנה דמאי ע"ש וכאן ס"ל דאף ברוב מכניסין לשוק מותר לאכול עראי ונראה דשאני הכא שע"ה מעיד עליו טלו לכם תאנים שמותר לאוכלן ואף דאין ע"ה נאמן הוא רק אם כל ההיתר הוא שמא עישר ואף דרוב ע"ה מעשרין אינו נאמן אבל כל שלבד ההיתר דשמא מעושר איכא ג"כ היתר דאפשר הוא מן המיעוט שמכניסין לבתיהן ולא ראו פני הבית כה"ג ע"ה נאמן אבל במצא כלכלה דליכא מאן דמסהיד עלה אסור ואף דסתם פירות ע"ה אף כשאינו מעיד הוא ג"כ רק דמאי מ"מ איכא נפקותא אף בע"ה בין מעיד ובין אינו מעיד וכדאמרינן בדמאי (פ"ד מ"ב) גבי המדיר את חברו שיאכל אצלו כו' ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ע"ש אלמא דאף בע"ה איכא נפקותא בין סתם פירותיו למעיד בפי' שמעושרין הן ואף דלענין להפריש מן הדמאי על הדמאי ג"כ לבד רוב ע"ה מעשרין איכא ג"כ מיעוט שהוא מן החיוב על החיוב מ"מ זה מהני רק שאם הפריש מזע"ז שא"צ לתקן את התרומה כמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל אבל לכתחילה אין מפרישין מן הדמאי על הדמאי ואע"ג דהתם נמי איכא עדות של ע"ה שהוא מעושר שאני התם דעדות של ע"ה איכא רק על ההיתר של רוב ע"ה מעשרין ועל המיעוט שהוא מן החיוב על החיוב אדרבה איכא עדות ע"ה להפך שהרי ע"ה אומר על הדמאי השני שנתקן וא"כ הוי מן החיוב על הפטור משא"כ הכא כשאמר ע"ה סתם טלו לכם תאנים ומעיד שמותר לאוכלן וע"ז איכא ב' היתירים דרוב ע"ה מעשרין ושלא ראו פני הבית והוי כמעיד ע"ה שיש בזה אחד מב' ההיתרים וכה"ג מהני אף לכתחילה:

והנה היכא דאיכא ב' ספיקות גמורים להיתר בדמאי דעת הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי דמותר שכתב שם דהקלין שבדמאי השיתין כו' מש"ה פטורין מן הדמאי משום דנקבצו ב' ספיקות חדא שמא מן ההפקר הן ושמא מעושר והעיקר בידינו דב' ספיקות להקל ע"ש. והנה בגה"ש ירושלמי ריש דמאי הקשה על הפה"מ שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מעשר) במוליך חיטין לטוחן עכו"ם ה"ה דמאי דשמא החליפן בחיטים של ע"ה וכתב הכ"מ ואע"ג דאיכא ס"ס ספק לא החליפן ספק אותו ע"ה עישר פירותיו מאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה חיישינן ה"נ חיישינן לס"ס א"כ לא מהני ס"ס בדמאי ע"ש והשעה"מ והרעק"א ז"ל כתבו דל"ד דרק התם במוליך לטוחן עכו"ם דב' הספיקות הן שמעושר דאם לא החליפן הן מעושרין ואם אותו ע"ה שהחליף עמו עישר פירותיו הם ג"כ מעושרין ובספק אם הוא מעושר כיון דחיישינן למיעוטא דהא רוב ע"ה מעשרין ה"נ חיישינן לס"ס אבל הכא שספק אחד הוא שמא מן ההפקר ופטור לגמרי מהני ס"ס להרמב"ם ז"ל ע"ש. והנה הראב"ד ז"ל שהקשה על הרמב"ם ז"ל במוליך לטוחן עכו"ם הא איכא ס"ס שמא לא החליפן ושמא אותו ע"ה עישר הקשה עליו הר"ש שיריליו ז"ל מההיא דהנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן ואת שהוא נוטל הימנה והא התם נמי הוי ס"ס שמא לא החליפה ושמא היא מעשרת ע"ש ונראה דאף הראב"ד ז"ל מודה בע"ה עצמו אף דאיכא ס"ס חיישינן דלעולם בע"ה איכא ס"ס שמא עישרן ושמא עביד להו כדר' אושעיא שהכניסו במוץ שלה וכמ"ש תוס' בכורות (כ' ע"א) ד"ה ואיב"ע דלעולם בפירותיו של ע"ה אמרינן אימר עביד להו כר"א ע"ש ומ"מ אסורין משום דמאי אך זה רק היכא שכל הספיקות הן ביד ע"ה בזה חששו אף לס"ס וה"נ בנותן לפונדקית דהספיקות שמא לא החליפן הע"ה ושמא עישרן לא מהני כיון דהספיקות הן באותו ע"ה עצמו איך עשה ורק במוליך לטוחן עכו"ם ששם ב' הספיקות הן על ב' בנ"א שמא לא החליף העכו"ם ושמא עישר הע"ה בזה ס"ל להראב"ד ז"ל דמהני ס"ס:

והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין דאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) נתחלפה קופתו אצל הטוחן אם הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום חושש ע"ש ואמאי חושש הא הוי ס"ס שמא לא החליף עם אותו ע"ה דהא לא הוחזק רק ע"ה אחד ואם החליף שמא אותו ע"ה עישר ונראה דבזה מודה הראב"ד ז"ל דלא מהני ס"ס כיון דהכא מיירי דודאי החליף והספק אם נתחלף עם חבר או עם ע"ה הספק השני אם אותו ע"ה עישר הוא ג"כ אם הוא חבר או ע"ה דאם הוא מעשר פירותיו אינו חשוד על המעשרות והוא כמו חבר וע"ה הוא שאינו ידוע אם מעשר פירותיו אם לא א"כ ב' הספקות הן אם זהו מעשר פירותיו וכיון דבזה לא מהני רובא לומר אם אותן הפירות הוא ממי שמעשר פירותיו דהא רוב ע"ה מעשרין ה"נ לא מהני בזה ס"ס ועוד דשם ספק אחד אבל בספק אם נחלף לגמרי אף דהספק הוא ג"כ אם פירות אלו מעושרין או לא מ"מ כיון דהספק הוא מכח שמא לא נתחלף דאם לא נתחלף יודע הוא בהפירות שהן מעושרין הן ב' שמות וזה הס"ס ל"ד לרוב של ע"ה מעשרין:

הנה בפה"מ ריש דמאי כתב בהנך השיתין כו' דרובן הן מן ההפקר ומ"מ כתב דההיתר הוא מטעם ס"ס ויש לעיין אמאי לא סגי במה שרובן מן ההפקר וא"כ יהיו פטורין אף מדמאי ונראה משום דהוי קבוע דהא ע"ה נוטלן ממקום הקבוע וכן אמרינן בטבול יום (פ"ד מ"ה) בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה חזרו ואמרו אף על מעותיו היינו דלא חיישינן שמא של מע"ש הם כמ"ש בפה"מ שם וקשה בראשונה אמאי אין מחללין על מעותיו וחיישינן שמא של מע"ש הן הא רוב מעות אף בירושלים של חולין הן כדאמרינן דמעות שנמצאו בירושלים חולין ולא חיישינן שמא של מע"ש הן ועכצ"ל דע"ה שאני שנוטל ממקום הקבוע וחיישינן שמא נטל של מע"ש ולמשנה אחרונה דמחללין על מעותיו הוא משום דלא חשיד לחלל על של מע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הי"א) והוא מהתוספתא פירות הארץ שרבו על של חו"ל ה"א חייבין בדמאי ושל חו"ל שרבו על של א"י פטורין מן הדמאי לא הלכו חכמים בפירות חו"ל לא אחר המראה ולא אחר הטעם כו' אלא אחר הרוב רבו בעיר אבל לא במדינה כו' בהר ולא רבו בבקעה כו' רבו לחנוני ולא לבעה"ב כו' את שרבו לו מותר כו' ויש לעיין אם זה דרבו מותר הוא מדין ביטול או מדין כל דפריש כו' והנה בשביעית (פ"ו מ"ד) אמרינן מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו כו' רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד וכתב ע"ז הר"ש ז"ל דכשיעשו כיוצא בו מותר מתרי טעמי חדא דתלינן בהיתר א"נ משום דרבה ההיתר על האיסור ונתבטל וזה דרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד הוא משום שהיו מביאין מחו"ל והיתה רבה על של א"י ע"ש והנה הכא בטבל א"א לומר הטעם משום ביטול דהא טבל לא בטל וע"כ צ"ל משום כל דפריש מרובא פריש וההיא דפירות חו"ל שרבו על של א"י מיירי בשוק שמביאין לשם פירות מא"י ומחו"ל וכדאמרינן בתוספתא וברמב"ם ז"ל שם רבו פירות חו"ל בשוק ונתמעטו חזר השוק לישנו ע"ש ושוק לא חשיב קבוע דהחמרין שמביאין לשוק הם ניידי וכן מוכח מהתוספתא (פ"ד דדמאי) דאמרינן שם כל העיר מוכרין בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבלה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ה"ז אסור כו' בד"א בזמן שלקח וא"י מאיזה מהם לקח אבל הלוקח מן השוק הולכין אחר הרוב ע"ש דבשוק לא חשיב קבוע וזה דאמרינן ריבה לחנוני ולא לבעה"ב כו' את שריבה לו מותר אע"ג דחניות חשיב לעולם קבוע התם פירושו רבו לחנוני דהיינו דהחנינים לקחו מאותן חמרים שרובם היתר ע"י זה הותרו החנונים:

עוד אמרינן שם בתוספתא אם כל הפירות היו אסורין בעיר ונכנס רק גורן אחד של היתר הנחתומין מותר מפני שהן רצין אחר החדש ואין הפירות שהיו קודם בכלל האיסור אצלו ושאר כל אדם אסורין ע"ש והנה בזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ דמאי (פ"ה מ"ג) על ההיא דהלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת כו' ר"י אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר וכתב בפה"מ שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ע"ש וקשה טובא הא אמרינן (בפ"ה מ"ח) הלוקח טבל מב' מקומות מעשר מזה ע"ז ולא חיישינן שמא אותו מן החדש ואותו מן הישן ומשום דהולכין אחר הרוב ואם רוב תבואה מן הישן הכל בחזקת ישן ואם רוב מן החדש הכל בחזקת חדש כדאמרינן בכמה דוכתי ולפ"ז נחתומין שאני כיון שהן רצין אחר החדש היינו אחר התבואה שהובא עתה לעיר ומה שהיה קודם בעיר אינו מצטרף לילך אחר הרוב כדאמרינן בתוספתא א"כ אינו מעשר משל אמש על של היום דשמא אתמול לא נכנס חדש בעיר ולקח מן הישן והיום נכנס גורן של חדש ולקח מהן ואין מעשרין מזה ע"ז:

אמרינן בתוספתא (פ"ג דדמאי) מצרפין פירות חו"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מ"ע מצרפין פירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מע"ש ע"ש ויש לעיין דע"כ מיירי דבפירות המחויבות במע"ש והמחויבות במ"ע ליכא רוב זה ע"ז דא"כ ל"ל צירוף מפירות חו"ל א"כ אמאי כאן דמצרפין פירות חו"ל עם פירות המחויבות במע"ש להרבות על פירות המחויבות במ"ע וכאן אדרבה מצרפין פירות חו"ל עם המחויבות במ"ע להרבות על של מע"ש נימא איפכא ונראה דודאי אין פטור חו"ל יכול להכריע לפטור ממע"ש או ממ"ע כיון דשל חו"ל פטור לגמרי ומ"ש דתצטרפו עם זה תצטרפו עם זה וזה דאמרינן דפירות חו"ל מצטרפין עם פירות שנייה שירבו על של שלישית לפוטרן ממ"ע מיירי שאותו של חו"ל הוא ג"כ של שנה שנייה דאף בלא פטור של חו"ל היו ג"כ פטורין ממ"ע מפני שהן של שנה שנייה מצטרפין עם של שנה שנייה של א"י וכן עם של שלישית על של רביעית וזהו החידוש דאף דבפירות חו"ל ל"ש שנייה ושלישית דפטורין לגמרי מ"מ כאן דאף בלא פטור של חו"ל היו פטורין ממ"ע משום שנייה או ממע"ש משום שלישית אפשר לצרפן עם של א"י לפטור ממ"ע או ממע"ש. והנה הרדב"ז ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הי"ב) פתר להתוספתא לענין ביטול שרשאי להוסיף משל חו"ל כדי לבטל והקשה הא אין מבטלין איסור לכתחילה ודחה דברי התוספתא מהלכה ע"ש אך אין דברי התוספתא לענין ביטול כלל דמצטרפין אין זה מוסיפין לבטל רק מצטרפין לחשבון כדי שירבו על האחרים]:

אמרינן בדמאי (פ"ז מי"א) המוכר פירות בסוריא ואמר של א"י הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר כו' משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר כו' ואם ידוע שי"ל שדה אחת בסוריא חייב לעשר ע"ש. והנה יש לחקור בי"ל שדה אחת בסוריא ואמר על הפירות של א"י הן ומעושרין הן אם נאמן לפוטרן ממע"ש לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א ממע"ש הי"ד) דסוריא פטורה ממע"ש אפילו מדרבנן א"כ על מע"ש איכא הפה שאסר כו' אי אמרינן הפה שאסר על מקצת דבריו הנה אמרינן דע"ה היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין עראי ופטורין ואם הכניסו לבתיהן מעשרין ודאי ואם אמר הכניסו לבתיכם אסור לאכול עראי ואם הכניסו לבתיהן מתקנין דמאי דהוי כאומר שראו פני הבית ומעושרין הן ומש"ה אסור לאכול עראי כיון שראו פני הבית ומעשרין דמאי כשאר פירות ע"ה דאינו נאמן שהן מעושרין ואמאי אסור לאכול עראי נימא הפה שאסר כו' לפמ"ש המפרשים ז"ל שם דמסתמא לא ראו פני הבית והוא אומר שראו ומעושרין הן א"כ לענין אכילת עראי נימא הפה שאסר כו' ומוכח כיון דעל כל עדותו ליכא הפה שאסר כו' לא מהני:

ג

אמרינן הלוקח לבהמה לזרע כו' ושירי מנחות פטורין מן הדמאי ובחולין (ז') אמר ר"י ל"ש אלא שלקחו מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחילה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר ע"ש דחיוב דמאי חל בשעת לקיחה מע"ה ואם כבר חל תו לא פקע הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"א ה"ג) בהנך דפטורין מן הדמאי ופליגי ר"י ור' הושעיא רי"א דלא גזרו על דברים אלו ור' הושעיא אמר משום דאימת קדשים על ע"ה ומקשינן תני וכולן שקרא שם לתרו"מ ולמע"ש שלה מה שעשה עשוי לר"י ניחא אלא לר' הושעיא כיון דמתוקנין הן אמאי מה שעשה עשוי ומתרצינן משום אחד שאינו מתקן שאין אימת קדשים עליו ע"ש היינו משום חד דלא מתקן מועיל דאם הפריש מה שעשה עשוי אבל לא לחייב להפריש והנה קשה דאמרינן (רפ"ד דדמאי) הלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת אוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דזה דהתירו הוא משום דאימת שבת על ע"ה ומקשינן ואי אימת שבת עליו חשכה מוצ"ש אמאי לא יאכל עד שיעשר ומתרצינן מפני אחד שאין שבת עליו באימה ע"ש אלמא משום אחד אמרינן דצריך לעשר לכתחילה ונראה דבזה הוא החילוק דבהנך דפטורין מן הדמאי דבשעה שלוקח מן ע"ה איכא רק אחד דלא מעשר אינו חל בשביל זה חיוב דמאי ומהני רק שאם הפריש מה שעשה עשוי אבל בלוקח מע"ה ושכח לעשר דבשעת לקיחתו היה דמאי גמור וחל חובת הפרשה ואח"כ כששואלו בשבת כל היכא דאיכא חד דאין אימת שבת עליו לא נפקע חיוב דמאי וכמו בלקח לאדם ונמלך לבהמה אף דלא גזרו דמאי לבהמה מ"מ כשחל חיוב דמאי לא נפקע. אך יש לעיין מההיא דהמדיר את חברו שיאכל אצלו דאוכל עמו שבת ראשונה כו' ודוקא מדיר ודוקא שבת ראשונה והביא המלאכת שלמה בשם המפרשים ז"ל שהקשו הא אמרינן דבשבת שואלו ואוכל על פיו ותי' דלא התירו ע"י שאלה בזזמינו שיאכל אצלו רק בלוקח פירות לכבוד השבת ע"ש וקשה הא אף זה דלמוצ"ש צריך לעשר הוא רק משום חד דאין אימת שבת עליו והכא במזמינו בשבת דבא ליד חבר בשבת אמאי חל עליו חיוב דמאי לכתחילה משום חד דלא מעשר מ"ש מהשיתין והרימין כו' דלא חל עליו חיוב דמאי משום חד דלא מעשר וצ"ע:

והנה כעין זה אמרינן בחולין ז' לענין תערובת דמאי דזה דלא גזרו על תערובת דמאי הוא דוקא בבא ליד חבר כשהוא מעורב אבל נתערב אצל החבר אסור והטעם משום דחיוב דמאי חל בשעת לקיחה ומתחילה לא חל על תערובת דמאי אבל כשלקח בלא תערובת וכבר חל חיוב דמאי שוב לא פקע והנה יש לחקור כשלקח ע"ה מע"ה חברו לאכילה ולקחן אח"כ החבר לבהמה אם חייב בדמאי כיון שבא ליד חבר לבהמה מתחילת לקיחתו ומה שהיה אצל ע"ה לא איכפת לן דהא חבר שלקח מע"ה לבהמה אף שע"ה קודם חשב לאכילה לא איכפת לן או כיון שלקח ע"ה מע"ה חברו לאכילה כבר חל חיוב דמאי דע"ה אינו פטור מן המצות וכיון שלקח מע"ה לאכילה חייב בדמאי וכבר חל חיוב דמאי ואין מה שהחבר לוקח אח"כ לבהמה מהני כלום וכמו חבר שלקח לאכילה ולקח ממנו חבר אחר לבהמה דלא מהני וזה דהלוקח מע"ה לבהמה אינו חייב בדמאי זהו דוקא בלוקח מע"ה ראשון שהוא פירות ארצו דלגבי ע"ה שלקח ממנו ל"ש שיחול דין דמאי דאצלו אינו שייך דמאי כיון דיודע הוא אם עישר או לא עישר ואצלו הוא או ודאי או פטור לגמרי ודין דמאי חל בלוקח ממנו וכיון שלקח לבהמה לא חל חיוב דמאי ולפ"ז יוצא דבר חדש דכל הנך דהלוקח לזרע ולבהמה כו' הוא דוקא בלוקח מע"ה שהן פירות ארצו עוד יש לחקור חבר שלקח מע"ה למוכרן לאחרים וחזר ולקח ממנו חבר לבהמה אי חייב בדמאי כיון דהחבר הראשון לא לקח לא לאכילה ולא לבהמה ולא נקבעו והחבר השני לוקח לבהמה פטור או כל שבא לידי חבר שלא ע"מ לבהמה נתחייב בדמאי דרק היחוד לבהמה או לזרע זהו הפוטרו מן הדמאי:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג הי"ד) אלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי הלוקח פירות לזריעה כו' וכיון שא"ל ע"ה מתוקנין הן א"צ לעשר ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דצריך דוקא ע"ה לומר מתוקנין הם ואע"ג דלוקח סתם מע"ה הוא ג"כ רק דמאי מ"מ היכא שהתירו משום דמאי התירו רק כשאומר בפי' מתוקנין הם ונראה דלמד זה הרמב"ם ז"ל מההיא דהמדיר את חברו שיאכל אצלו דאוכל עמו שבת ראשונה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ע"ש ומזה למד דכ"מ שהתירו דמאי הוא רק באומר בפי' מעושרין הן:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג הט"ו) הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה ה"ז לא ימכרם לעכו"ם ולא יאכילם לבהמה כו' והוא מהתוספתא והנה זה דלא ואכילם לבהמה הוא פשוט כיון דחל חובת הפרשה אסור להאכיל טבל לבהמה דהו' הנאה של כילוי אבל אמאי לא ימכרם לעכו"ם והנה י"ל הטעם משום הפסד כהן דקא משתרשרי ליה וכמו באנסו בית המלך גרנו בחובו חייב לעשר דקא משתרשרי ליה אך בפי' הרדב"ז ז"ל שם כתב דהטעם שמא יחזור וימכרם לישראל ע"ש ולהרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל טעם זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמה שהבאנו לעיל דתרומת מעשר של דמאי אף שצריך ליתן לכהן מתנת חנם מ"מ אין זה מדין ממון א"כ ל"ש דמשתרשרי ליה והנה שם (הי"ז) כתב הרמב"ם ז"ל עכו"ם ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי ע"ש והטעם דהכא מותר בדמאי הוא משום דהכא ל"ש שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון דנותן ע"ג מכתו מיהו בודאי אסור משום הפסד כהן דרק באנפרות א"צ לעשר אבל במתנה הוי כמו בחובו דמשתרשרי ליה כיון שרוצה ליתן לו במתנה אך זה שייך רק בודאי אבל בדמאי ל"ש הפסד כהן דאין לו בו דין ממון ומש"ה מותר בדמאי:

הנה ע"ז דאמרינן בחולין דלא גזרו על תערובת דמאי יש לעיין מהא דאמרינן (בשלהי פ"ב דמכשירין) אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולן עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי וכתב בפה"מ דר"מ סבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ע"כ הפירות שביד עכו"ם הן טבלים וחייבין במעשר ודאי וחכ"א דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עישר אם לא עישר אבל אם היה כל האוצר של עכו"ם היה פטור מן המעשרות ע"ש וקשה אמאי הוי דמאי יהיה פטור לגמרי כיון דשל עכו"ם הוא פטור לגמרי ואותו של ישראל הוא דמאי א"כ הוי תערובת דמאי דהא הרוב פטור לגמרי והכא נעשה התערובת קודם שבא ליד חבר וצ"ל דזה דלא גזרו על תערובת דמאי הוא דוקא אם באותה עיסה שהוא אוכל יש רק תערובת דמאי כההיא דחולין דשאור ותבלין וטחינין כו' אבל באוצר שנתערב שהוא תערובת כזה דאפשר דמה שהוא אוכל הוא כלו של דמאי כה"ג לא התירו:

אמרינן הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ובנות שוח ובירושלמי אמר ר"י מפני שחזקתן מן ההפקר וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם לפי שכל אלה לא יהיו כ"א בהרים ובמדבריות שהן הפקר ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה שכתב בריש הל' זכיה ומתנה המדבריות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר כל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהן וכתב הראב"ד ז"ל שהוא הפקר דוקא לאותו השבט ועיין בלח"מ שם דהראב"ד ז"ל חולק על הכל דבפ' מרובה אמר רשב"א תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים והמחוברין בחזקת אותו השבט וקסבר הראב"ד ז"ל דלא פליגי רבנן עליה דרשב"א והרמב"ם ז"ל ס"ל דפליגי ע"ש א"כ להראב"ד ז"ל שהוא רק הפקר לאותו השבט ודאי אינו פטור מן המעשר דלא קרינן ביה ובא הלוי כו' דרק פאה אף שהוא הפקר רק לעניים פטור מן המעשר הוא משום דאם הלוי עני יכול ליטול אבל להנך שהם הפקר רק לאותו השבט אין הלוי יכול ליטול שהרי אינו מאותו השבט שהרי לא נטלו חלק בארץ והנה להראב"ד ז"ל צריך לפרש זה דאמרינן בירושלמי שחזקתן מן ההפקר ופטורין אף מודאי אינו שהן באין מן המדבריות וההרים רק שאין חשובין ומפקיר להו אך לפ"ז קשה מה שהקשה הר"ש ז"ל שם דמשמע הכא דבנות שוח הן גרועות ובשבועות משמע שהוא פרי חשוב ותי' דזה דפטיר ר"י בירושלמי משום הפקר הוא משום דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטורין מן המעשר אעפ"י שהוא טוב ע"ש ולהראב"ד ז"ל אי אפשר לומר כן דלדידיה הפירות הגדלים ביערים הם הפקר רק לאותו שבט כמ"ש הלח"מ שם ואי אפשר ג"כ לומר דמתוך שאינן חשובין מפקר להו דאדרבה בנות שוח חשובות הן וצ"ע:

גרסינן (רפ"ד דדמאי) תרו"מ של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ד) מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומם וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם ואין חשודין להאכיל את המדומע וכתב הראב"ד ז"ל דברים הללו כו' ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת כו' וא"כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות מק' בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו ועיין בכ"מ דהראב"ד ז"ל הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה למאה וכל תרומה שנפלה לק' צריך להרים ואם אמר הע"ה הפרשתיה את"כ נאמן והראב"ד ז"ל הוקשה לו אי מיירי שנפלה לק' באופן דעלייתה מועלת ל"ש אימת דימוע בזה ולכך פי' דמיירי שנפלה לפחות מק' וזה דנאמן היינו שהפריש קודם לכן והפרשה זו שהפריש עתה היתה רק בשביל החבר כדי להאמינו וכתב הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם מיירי שנפלה לפחות מק' וזה שאמר הפרשתי היינו שעשה בענין שנתקן המדומע היינו שנתערבו אח"כ עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א ע"ש והנה לפי תי' הכ"מ קשין דברי הרמב"ם ז"ל למה צריך לטעם דאימת דימוע על ע"ה דאין זה שייך כלל לדין ע"ה אטו ע"ה זר חשוד לאכול תרומה הא אין ע"ה חשוד רק על הטבל אבל תרומה הוא כשאר איסורים והכא ל"ש לדין טבל כלל רק תרומת מעשר שנתערבה לפחות מכדי ביטול ומעיד ע"ה שנתערב בעוד ונתבטל וזה אינו שייך להפרשה כלל שיהא חשוד עליה ע"ה ולפי מה שהבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה לק' דעלייתה מועלת רק מעיד ע"ה הפרשתיה אח"כ והקשה א"כ מאי אימת דימוע איכא כיון שנפלה לק' יש לומר לפי מה דאמרינן בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ע"ש דאף שנפלה לק' כל כמה דלא הרים עדיין לא חל הביטול וכדאמרינן בירושלמי שם דהרמתה מקדשתה א"כ כ"ז שלא הרים הוא דימוע אך נראה דא"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כמה שהבין הראב"ד ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דתרו"מ של דמאי שנתבטלה בק' דצריך הרמה וכמ"ש לעיל וצריך לפרש כמה שהבין הכ"מ שם דמיירי שנפלה בפחות מק' וכן הבין שם הרדב"ז ז"ל ע"ש]:

והנה בלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח מלעשר דשואלו ואוכלו על פיו ואמרינן דלמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ב) ואעפ"י שהוא אוכל על פיו בשבת ה"ז לא יאכל מאותן הפירות למוצ"ש עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת ע"ש היינו דצריך לעשר אח"כ אף ע"מ שכבר אכל בשבת ויש לעיין איך מצינו הפרשה ע"מ שכבר אכל וצ"ל דעשאוהו כמו תרומת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש אך יש לעיין כיון דמדינא ל"ש הפרשה ע"מ שכבר אכל א"כ אם אותו דמאי הוא טבל שע"ה לא עישר א"כ הוא עתה כשמפריש מרבה במעשרות כיון שמפריש גם ע"מ שאכל דאינו שייך ביה הפרשה ומרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שמעשר וטבל מעורבין זה בזה והנה לפמ"ש התוי"ט הטעם דלמוצ"ש חייב לעשר דבחול לא האמינוהו על סמך שאילת שבת משום דאיכא למגזר אטו שאילת חול ע"ש ל"ק דבאמת אף למוצ"ש ליכא חשש טבל כיון דשאלו בשבת רק משום גזירה אטו שאילת חול חייבוהו להפריש יכול שפיר להפריש אף ע"מ שאכל בשבת אך לפי הטעם דאמרינן בירושלמי משום חד דאין אימת שבת עליו היינו דחששו למוצ"ש שמא אינו מעושר א"כ איך מפריש אף ע"מ שאכל הא התרומת מעשר מקולקל דטבל מעורב ונמצא מאכיל את הכהן טבלים והנה אפשר לומר לפמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל בהפריש מן הדמאי על הדמאי דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום אבל התרומת מעשר א"צ לתקן שמא הפריש מן החיוב על הפטור ונמצא התרו"מ טבל משום כיון דהוי ספק ורוב ע"ה מעשרין הן ע"ש היינו כיון דהוי רק ספק שהוא מן החיוב על הפטור דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין לגמרי בספק רחוק כזה לא חייבוהו לתקן התרו"מ ורק התבואה צריך לתקן דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום ואף דלגבי התבואה הוא ג"כ הספק רחוק כמו כן דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין ומוכח מזה דבספק רחוק חשו רק לתיקון התבואה ולא לתיקון התרו"מ וה"נ כיון דאיכא רק חד דאין אימת שבת עליו חשו רק לתיקון התבואה שצריך לעשר אבל לא לתיקון התרו"מ ולא חיישינן לה משום טבל:

אמרינן (בב"מ נ"ה) דתרו"מ של דמאי מוסיפין עליו חומש ויש לעיין הא לעולם בספק אין מוסיפין חומש וכדאמרינן בחלה (פ"ג מ"ו) גר שנתגייר והיה לו עיסה כו' אם ספק חייב בחלה ואין חייבין עליה חומש וכתב בפה"מ משום דהממע"ה א"כ בדמאי דאמרינן ביה ג"כ הממע"ה אמאי מוסיף חומש וצ"ל דזהו פרכת הש"ס שם וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה היינו להיות כדין ודאי ואמרינן דר"מ היא ומחמיר ר"מ באכילתו היינו דלענין זה עשאוהו כודאי ולא אמרינן הממע"ה הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"א ה"ב) בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מע"ש של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דבדין היה שתרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש דלעולם בחומש של אוכל תרו"מ אמרינן הממע"ה וה"נ בדמאי אומרים הממע"ה כמו מע"ר ומ"ע דא"צ ליתנם ללוי ולעני וזה שאמרו שיפריש חומש הוא מפני גדירה ומע"ש של דמאי אדרבה בדין היה שיפריש חומש דחומש של פדיון מע"ש הוא כשאר איסורין דאף בספק צריך להוסיף דאין זה דין ממון וזה דאינו מפריש הוא משום גדירו אמרינן (פ"א מ"ב) דהדמאי אי"ל חומש ואי"ל ביעור ונאכל לאונן היינו במע"ש של דמאי והנה זה דאי"ל חומש אמרינן משום גדוריו והטעם דנאכל לאונן אמרינן בירושלמי משום דאינו מצוי ולא גזרו על שאינו מצוי ע"ש אך הטעם דאי"ל ביעור לא נתפרש ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ב) והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרו"מ מפני שהוא עון מיתה ומע"ש שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו ע"ש א"כ כיון שכל הרמת מע"ש הוא רק לפי שאי"ל הפסד א"כ לענין ביעור שהוא הפסד דביעור של מע"ש הוא שצריך לבערו מן העולם בזה לא גזרו הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' מע"ש ה"ח) במצות ביעור כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן מע"ר ללוי מ"ע לעניים נשארו אצלו פירות מע"ש של ודאי כו' ה"ז מבערן ומשליכן לים או שירף נשאר אצלו מע"ש של דמאי אינו חייב לבערו ע"ש והנה בתרומה מעשר לא חילק בין ודאי לדמאי רק במע"ש ונראה מזה דאין זה קולא בדמאי דאי"ל ביעור ורק במע"ש כן והטעם דמע"ש כל שי"ל הפסד לא גזרו דכל הפרשת מע"ש הוא רק משום דאי"ל הפסד:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה