אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נו - מעשרות

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נו - מעשרות

סימן נה - תרומות

א

גרסינן כל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב במעשרות ואיכא בזה פלוגתא דרבוותי דדעת רש"י ז"ל והתוס' ועוד דרק דגן תירוש ויצהר מחויבין מה"ת אבל הרמב"ם ז"ל כתב רפ"ב דתרומות כל אוכל אדם הנשמר וגידולו מן הארץ חייב בתרומה כו' שנאמר ראשית דגנך תירושך אד יוה יש עאהר מאכל בני אדם כי' מן הארץ כל בעלים ברן אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות וכתב שם (ת"י) הירקות אעפ"י שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן כו' וכן נראה לי שה"ה בתרומה שהרי נאמר בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם פירות ע"ש היינו דשאר פירות ילפינן מדגן תירוש ויצהר די מה להן חייב במעשרות מה"ת ונראה דאף להרמב"ם איו אין לוקין על מע"ש של שאר פירות חוץ לירושלים שכתב הרמב"ם ז"ל הל' מע"ש (פ"ב ה"ה) כל האוכל כזית מע"ש כו' חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולוקה על כל אחד ואחד בפ"ע לפיכך אם אכלן שלשתן חוץ לחומה לוקה ג' מלקיות כו' ונאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה פרטן הכתוב לחייב על כל אחד ואחד בפ"ע ע"ש א"כ כיון שמיוחד לאו על דגן בפ"ע על תירוש בפ"ע ועל יצהר בפ"ע איך אפשר לחייב על שאר פירות שאינם דגן תירוש ויצהר הא עלייהו ליכא לאו כיון דמיוחד לאו על כל מין ומין הנה המפרשים ז"ל הביאו ראיה להרמב"ם ז"ל דתרומת פירות הוא מדאורייתא מההיא דמכות (י"ט) דכהן שעלה בידו תאנה של טבל כוז דאמרינן התם דלוקה ומוכח שהוא מדאורייתא ולשיטת התוס' תי' דהאי לוקה מכת מרדות מדרבנן וכמ"ש תוס' בכורות (נ"ד) והנה אף להרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל כן דהא אמרינן שם דלוקה אף משום מע"ש חוץ לחומה וזה ליכא בשאר פירות וע"כ הוא רק מכת מרדות מדרבנן וא"כ ליכא ראיה מהתם להרמב"ם ז"ל:

הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל דמעשר פירות הוא מדאורייתא כתבו המפרשים ז"ל דמקורו מהירושלמי ריש מעשרות דאמרינן שם עשר תעשר כלל את כל תבואת זרעך פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אי"ל אלא תבואה קיטנית מנין ת"ל וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לרבות זרע שום שחליים וגרגר או יכול שאני מרבה לוף העליון וזרע כרישין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ פרי העץ לרבות כל פירות האילן יכול שאני מרבה מרובי שיטה וצלמונה כו' ת"ל מפרי העץ ולא כל פירות האילן ירקות מניין איסי ב"י אומר המעשרות לירקות מדבריהם ע"ש וס"ל להרמב"ם ז"ל שהוא דרשא גמורה. והנה יש לעיין על הירושלמי איך מרבינן זרע שום הא שום הוא ירק ומעשר ירק אינו אלא מדרבנן וכן זה דממעטין זרע בצלים וזרע כרישין משום שאינן נאכלים תי"ל דבצלים הם ירק וכן כרישין הן מירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ול"ל קרא למעט ונראה דיש ב' גדרים בירק יש ירק במין כגון הקשואין והדלועין והאבטיחים כו' וכן זרעים במין והרמב"ם ז"ל ספ"א דכלאים ביאר איזה הם זרעים ואיזה הם ירקות ע"ש ויש ירק וזרע הפרטי דבכל מין יש ירק וזרע וכמו בכוסבר דאמרינן פ"ד דמעשרות כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק וכן השבת מתעשר זרע וירק וזירין [ועיין בר"מ ובר"ש ז"ל שם] ואף בשעורים שהם תבואה שייך ירק כדאמרינן בעירובין (כ"ח) דשעורים שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ע"ש. והנה זה דאמרינן דמעשר ירק מדרבנן אין ז במין רק הירק שבכל מין פטור מדאורייתא והזרע שבכל דבר אף בירק חייב ומש"ה זרע שומים חייב מה"ת וזרע בצלים וזרע כרישין פטורין רק משום דאין ראוין לאכילה דהזרע שבכל דבר הם בכלל זרעים למעשר ולא בכלל ירקות:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דמע"ש דפול המצרי שהביא שליש לפני ר"ה זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר להבא זרעו לזרע ולירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו ע"ש ויש לעיין כיון דהזרע חייב מה"ת והירק מדרבנן איך מעשר מזה ע"ז אך זה ל"ק דכמו לענין אי אזלינן בתר לקיטה אמרינן דזרעו לזרע מתעשר לשעבר כדין זרעים ואם זרען לירק מתעשר להבא כדין ירקות ומ"מ בזרען לזרע ולירק חשיבי כאחת לסדר שנתן דמתעשרין מזה ע"ז ה"נ חשיבי כאחת לחיובן במעשר:

והנה נראה עוד לומר דשומים ובצלים עצמן אף שהן בכלל ירקות מ"מ לענין מעשרות חייבין הן מה"ת וכמו לענין פאה דירק פטור מן הפאה ומ"מ שומים ובצלים חייבין כדאמרינן בחולין (קל"ז) וכתב רש"י ז"ל שם דירק אינו בכלל פאה חוץ מן השומים והבצלים כדתנן כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסו לקיום ואמרינן מכניסו לקיום פרט לירק ומיהו שומים ובצלים מכניסן לקיום ע"ש ולענין מעשר ג"כ תלוי במכניסו לקיום כדאמרינן בספרי (דברים י"ד) עשר תעשר כו' יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות ת"ל תבואת יאמרו תבואות אלולי כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום אף אני מרבה אלא כיוצא בה הא מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן ואת הפרגין ואת השומשמין מנין לרבות קטניות כו' מנין לרבות ירקות כו' ע"ש אלמא דמה שמכניסה לקיום הוא בכלל תבואה לענין מעשר א"כ שומים ובצלים דמכניסן לקיום הם כמו פרגין ושומשמין ובכלל תבואה למעשרות ולא בכלל ירקות. והנה התוס' בכורות (נ"ד) הביאו דברי הירושלמי דמעשרות וגרסי שם מנין לרבות שום שחלים וגרגר כו' ולא כגרסתנו מנין לרבות זרע שום שחלים וגרגר כו' דאף השום עצמו חייב במעשרות ואף דשומים הם ירקות ואמרינן שם דמעשר ירק מדרבנן ולפ"ז שום שאני אף שהוא ירק לענין מעשרות אינו בכלל ירק והנה אף לשיטת התוס' דכל פירות חוץ מדגן תירוש ויצהר הוא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא מ"מ איכא ג"כ נפקותא לדינא לענין תרומת חו"ל דתרומת חו"ל אינו נוהג בירק כמה שהביאו התוס' חולין (ז') משום דלי"ל אסמכתא מקרא ע"ש ולפ"ז תרומת שומים ובצלים נוהגת אף בחו"ל:

והנה בזה מתיישב להרמב"ם ז"ל הא דאמרינן בר"ה (י"ד) מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על מי שנה שעברה ומתעשרין לשנה העברה יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה ומתעשרין לשנה הבאה כו' וכתבו התוס' שם דקרא אסמכתא בעלמא דמעשר ירק מדרבנן ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דשומים ובצלים אף שהן ירק לענין דאזלינן בתר לקיטתו כדאמרינן בבצלים הסריסים שמנע מהם מים ל' יום קודם ר"ה כו' מ"מ לענין אי חייבין מה"ת אינן בכלל ירק א"כ להרמב"ם ז"ל דס"ל דמעשר שאר פירות חוץ מירק הוא מה"ת האי דרשא דמאי גורן ויקב מיוחדין כו' אינה אסמכתא כ"א דרשא גמורה ואצטריך לשומים ובצלים דמתעשרין לשנה הבאה:

אמרינן בנדרים (נ"ט) בליטרא בצלים שתקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה ואע"ג דאין זרעה כלה משום דא"ק עשר תעשר כו' והיתירא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי והקשה הר"ן ז"ל שם הא דבר שאין זרעו כלה הוא הלוף והשומים והבצלים והנך אין מחויבין במעשר מה"ת היינו דמה"ת אינו חייב רק דגן תירוש ויצהר ואיך ילפינן לה מקרא דעשר תעשר וכתב דקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר ואף דגם להרמב"ם ז"ל מעשר ירק רק מדרבנן מ"מ בשומים ובצלים הוא מה"ת אך בזה יש לעיין לפי מה שהביא הר"ש ז"ל ספ"ק דפאה מהירושלמי דזה דאסור לזרוע טבל אחר מירוח הוא רק מדרבנן דמדאורייתא כמו לקוח פטור מן המעשר דממעטינן מואכלת ולא מוכר ה"נ איכא למעוטי זורע ע"ש וא"כ איך שייך למילף מקרא דעשר תעשר כו' והיתירא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי הא אותן שהן של זריעה אינן טבל כלל מה"ת ונראה דהכא אדרבה כיון דמיירי בדבר שאין זרעו כלה הוי טבל מדאורייתא דרק בדבר שזרעו כלה קרינן ביה ואכלת ולא זורע כיון דאין עומדין לאכילה אין בהם משום טבל כלל אבל בדבר שאין זרעו כלה דלאחר שיזרענה עומד אח"כ ג"כ לאכילה חל עליהם תורת טבל ואיסורא לא זרעי אינשי דאין זורעין טבל:

הנה בנדרים שם אבעי לן אי גידולין מעלין את העיקר ופשיט ליה מההיא דליטרא בצלים שתקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה אלמא אותן גידולין מבטלין עיקר ודחינן דילמא לחומרא וכתב הר"ן ז"ל לעולם מדינא לא אתי גידולין ומבטלין עיקר ואדרבה ה"ה כמוהו אלא הכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין ול"ק הא חומרא דאתא לידי קולא הוא דילמא מעשר מן העיקר על הגידולין והוי מן הפטור על החיוב דל"ק כלל דכיון דאין גידולין מבטלין עיקר הו"ל גידולין כעיקר והך ליטרא עיקרה וגידולין פטורי מדינא ע"ש. והנה יש לעיין בשלמא בבצלים משכחת לה מעשר מדינא משום דזרע בצלים פטור מן המעשרות כדאמרינן בשלהי מס' מעשרות שהן מזרעוני גנה שאין נאכלין א"כ הבצלים שגדלו מהן חייבין במעשרות וההיא דליטרא בצלים שתקנה וזרעה כו' לא מיירי בשזרע זרע בצלים רק שזרע בצלים עצמן החייבין במעשרות ותקנה וזרעה אבל בשומים יש לעיין כיון דזרע שומים חייב במעשרות כדאמרינן בירושלמי ושום הוי ג"כ דבר שאין זרעו כלה וכיון דאסור לזרוע את הטבל א"כ איך משכחת לה מעשר שום מדינא כיון דהגידולין הם כהעיקר והן חולין ולא משכחת לה מעשר שום רק אם עבר וזרע טבל וכן לוף דאמרינן בשלהי מעשרות שם דרק זרע לוף העליון פטור מן המעשרות דהיינו לוף שוטה אבל שאר לוף הזרע חייב במעשרות כמ"ש הר"ש ז"ל שם מהירושלמי ולוף הוי ג"כ אין זרעו כלה וא"כ לא משכחת לה מעשר לוף מדינא רק בזרע באיסור וצ"ע בזה:

ב

גמר מלאכתן למעשרות אמרינן התבואה משימרח היינו שידוש ויזרה ויעמיד כרי ויחליקנו ברחת דבעינן תרתי שידוש ויזרה ויסיר המוץ היינו מלאכת גופן ובעינן ג"כ גורן וזהו העמדת כרי דגורן הוא אסיפה וכדאמרינן בפ' הפועלים מדכתיב כי קיבצם כעמיר גורנה ואם עשה מהם כרי קודם שידוש ויזרה לא מהני כיון דמחוסר מעשה בגופם והנה זה דדישה וזרייה מעכב בגמר מלאכה למעשר ולא שאר מלאכות כגון טחינה והרקדה הוא משום דדגן כתיב היינו מידי דמדגן וזהו דישה וזרייה דהיינו הסרת הפסולת שינקה מן המוץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תרומות (ה"ה) מאימתי תורמין את הגורן משיברור כו' וכן בשאר דברים מצינו כן דהסרת הפסולת זהו גמר מלאכתן כגון הקשואין משיפקסו והאבטיחים משישלק היינו שיסיר השער שלהם דזה חשיב כמו מוץ וכן בקטניות משיכבור היינו שיסיר העפרורית שהן הפסולת וכן ביין בעינן משיקפה או משישלה בחביות ופי' רש"י ז"ל בב"מ (צ"ד) משיקפיא החרצנים עפ"י הבור ונוטל הזגין ומשליכן ע"ש דזהו חשיב כמו מוץ דמשליך הפסולת וכן משישלה בחביות פי' רש"י ז"ל משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה ומקצת שמרים קופאין למעלה וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכן ע"ש דזהו חשיב להן פסולת הנה אמרינן דקשואין אם אינו עתיד לפקס משיעמוד ערימה והטעם משום דהוי כמו מכניס שבלין למלילות דהוי גורן אף שלא דש ולא זרה כדאמרינן בביצה (י"ג) דכיון דאינו עומד לזורן אינו מעכב והכנסתן הוי גורן ואף לריב"י דפטור התם במכניס שבלין למלילות כתב רש"י ז"ל דעל דגן קפיד רחמנא אבל בשאר דברים כל שאינו עומד לברר הפסולת אינו מעכב. והנה יש לעיין בתאנים ועתיד לעשות מהן גרוגרות או ענבים לעשות מהן צמוקים דאמרינן דלא נגמרו למעשר עד שיבשו הא א"צ להסיר הפסולת רק שרוצה לייבשן ואמאי חשיב לא נגמרה מלאכתן קודם שיבשו מ"ש בתבואה שמחוסרת טחינה והרקדה שהרי אין דעתו למלילות ומ"מ אין מעכבין ומ"ש מחוסר טחינה ממחוסר ליבשן ולא עוד שבתאנים ועתיד לעשותן גרוגרות אף עתה הם אוכל גמור ומ"מ בדעתו לייבשן חשיב לא נגמרה מלאכתן ותבואה אינה ראויה קודם טחינה והרקדה והנה נראה היה לחלק דאדרבה דבתאנים וענבים כיון דעתה הם אוכל גמור וכשמייבשן בינתים אין ראוין לאכילה דאדחו מאכילה ומש"ה הן מוקצין לענין שבת וחוזרין אח"כ ונראין כשמתיבשין כל צרכן א"כ חשיב אח"כ מין אוכל אחר ופנים חדשות באו לכאן ומש"ה אינו חשיב בהו קודם יבוש גמר מלאכה אך אי אפשר לומר כן דהא אמרינן (בפ"ד דמעשרות) החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ואמרינן עלה בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם משום דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן ע"ש דאף בחרובין שייך מוקצה ואף דאין נדחין מתורת אוכל בינתים דרק בגרוגרות וצמוקים הוי מוקצה לענין שבת לפי שנדחין מאכילה ולא בשאר דברים שמניחן לייבש כדאמרינן בביצה (מ') גבי פצעילי תמרה ע"ש. והנה לכאורה אפשר היה לומר החילוק בין מחוסר יבוש למחוסר טחינה דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) גבי אגדו צינוק קטן לשוק כו' מקשינן הא עדיין לא נגמרה מלאכת השדה כו' ע"ש וי"ל מזה דרק מלאכת השדה מעכב במעשר ולא מלאכת הבית וטחינה והרקדה הם מלאכת הבית ומשו"ה אין מעכבין במעשר משא"כ יבוש שהיא מלאכת השדה אך אי אפשר לומר כן דהא אמרינן בב"מ (פ"ח) בקשואין ודלועין משיפקסו בבית והקשו בתוס' הא הוי ראיית פני הבית במוץ ותי' כיון דדרכן להכניס בפקוס לבית ולפקסן שם מהני ראיית פני הבית ע"ש אלמא דפקוס אף שהוא מלאכת הבית מ"מ מעכב במעשר דהא אמרינן הקשואין והדלועין משיפקסו ע"כ נראה דודאי גמר מלאכה תלוי בהסרת הפסולת דזהו דיגון וזה דבמוקצה קודם שיבשו לא הוי גמר מלאכתן יבוש שאני דאמרינן בב"מ (פ"ט) גבי הבודל בתמרים ובגרוגרות כי תניא ההיא בתוחלני דלא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו תמרים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לחותלות ומתבשלות שם וקודם בישולן לא נגמרה מלאכתן למעשר כמה שפי' רש"י ז"ל ומינה שמעינן דכל שמחוסר בישול פרי חשיב ג"כ לא נגמרה מלאכתן למעשר וה"נ בתאנים וענבים וחרובין שרוצה לייבשן כיון שרוצה לאוכלן כשהן יבשים חשיב עדיין לא נתבשלו וכל שמחוסרין בישול לא נגמרה מלאכתן למעשר ול"ד לטחינה והרקדה שהן רק מלאכות ולא בישול גוף הפרי:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' מעשר ה"ד התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל כיצד הכניס קשואין ודלועין לבית קודם שישפשף משהתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר ע"ש והוא מפ' הפועלים דאמרינן משיפקסו מכי אתחולי פיקוסייהו וכן שם (ה"ו) כתב הרמב"ם ז"ל דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וזורה מעט מעט ופטור שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש דס"ל דזה דאמרינן מכי אתחולי פיקוסייהו אין זה דוקא בפיקוס אלא בכל גמר מלאכה כן כל שהתחיל ע"מ לגמור כולו נטבל הכל למעשר וכן נראה ממ"ש בפה"מ ספ"א דמעשרות בההיא דאיזה גרנן למעשרות המגורה משיעגל וכתב המגורה משיעגל ענינו כשרוצה להכניסה באוצר משיתחיל להחליקה עפ"י האוצר ולהשוותה כו' ע"ש דלא בעינן שיגמור אלא כיון שהתחיל חשיב גמר מלאכה:

כתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ח איזהו גמר מלאכתן של פירות הקשואין והדלועין והאבטיחים משישפשף כו' היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן וכתב שם הכ"מ דצ"ל דאין כוונתו לשפשף כולן עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבנו דמכי התחיל לשפשף אחת נטבלו כולן א"נ התם שהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ולכך צריך שיגמור כל צרכו ע"ש והנה התוס' (ב"מ פ"ח) גבי בעה"ב עיניו בתאנתו כו' הקשו הא אמרינן במעשרות בתאנה העומדת בחצר דאף בעה"ב שתים שתים לא יאכל ותי' דהתם מיירי כשאינו רוצה ללקוט עכשיו אלא מה שהוא אוכל דחשיב גמר מלאכה אבל ההיא דב"מ מיירי בשכר פועל ללקט כל הראוי ללקט לא חשיב גורן בגמר מלאכה עד שילקוט כולהו או רובא ע"ש וקשה דאדרבא כיון ששכרו ללקוט הכל א"כ הוא מתחיל ע"מ לגמור הכל א"כ משהתחיל יטבול למעשר מיהו לתי' הב' בכ"מ דמחלק בין בית לשדה שפיר דההיא דב"מ דמיירי בשדה בעינן שיגמור הכל אבל להתי' הראשון דלא מחלק בזה קשה ונראה דהכלל הוא כן דהגמר מלאכה אי אפשר להיות על מקצת כ"א על הגורן דהא חזינן כשאינו מתחיל ע"מ לגמור הכל אמרינן עד שישפשף כל צרכו וקודם ששפשף כל צרכו אף על מה ששפשף לא חשיב גמר מלאכה וכשהתחיל ע"מ לגמור את כלו משהתחיל הוי גמר מלאכה על כל הגורן אבל על מקצת אי אפשר להיות גמר מלאכה ובתאנה העומדת בחצר דאין דעתו ללקוט אלא מה שהוא אוכל לא ילקוט שתים דחשיב גורן כיון שאין דעתו ללקוט יותר אבל בשכר את הפועל ללקוט הכל הכא ל"ש כשהתחיל ע"מ לגמור את כולה שיהא חשיב גמר מלאכה על הכל כיון דהשאר הוא במחובר ועל מחובר ל"ש שיחשב גמר מלאכה וכיון דליכא גמר מלאכה על הכל אף על מה שלקט ליכא גמר מלאכה כיון שדעתו ללקוט הכל חשיב הכל גורן אחד ועל מקצת גורן אי אפשר להיות גמר מלאכה. הנה מ"ש הכ"מ דז"ש הרמב"ם ז"ל עד שופקס כל צרכו מיירי שלא התחיל ע"מ לגמור כולו יש לעיין כיון דפיקס כל צרכו מהני אף לא פיקס כלו דכל צרכו חשיב כגורן בפ"ע א"כ כי התחיל ע"מ לגמור כל צרכו יהיה ג"כ גמר מלאכה כמו התחיל ע"מ לגמור כלו ולפ"ז אתי שפיר דזהו הכלל כל שאינו חל תורת גמר מלאכה על כל הגורן אינו חל אף על המקצת והכא בהתחיל ע"מ לגמור כל צרכו אינו שייך שיהיה גמר מלאכה על כל צרכו דאינו מבורר איזה ילקוט כיון דאינו גומר הכל ומש"ה לא הוי גמר מלאכה אף על מקצתו עד שילקט כל צרכו:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ו דמעריס אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש יש לעיין דמה מועיל שאינו מתחיל לגמור הכל מ"מ כיון דבכל פעם זורה כל צרכו הוי ג"כ גמר מלאכה וכמו במפקס כל צרכו אף אם אינו מתחיל לגמור הכל הוי גמר מלאכה ונראה הטעם דהנה אמרינן בביצה (י"ג) במכניס שבלין למלילות כו' אמר אביי מחלוקת בשבלין. אבל בקטניות ד"ה אסורייתא טבלא וכתב רש"י ז"ל אבל בקטניות יש בנ"א הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן לפיכך הכנסתו בחבילין זה גרנן ע"ש ושמעינן מזה דכל שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן אין זו מלאכה למעשר ולא עוד כל שדרכן כן אין זה מעכב בגמר מלאכה והוי גמר מלאכה אף קודם שחבטן ואף דהכא חובט ככל פעם כל צרכו לקדרה אין זו מלאכה למעשר דכל שעושה המלאכה מעט מעט אין זו מלאכה למעשר וכעין זה מצינו בפיאה דכל שקוצר מעט מעט אין זו קצירה להתחייב בפאה ול"ד לפיקס כל צרכו אף אם לא פיקס רק מעט התם אין דעתו לעשות כל הפיקוס מעט מעט רק עתה מפקס כל צרכו והשאר יפקס כלו אבל כל שדעתו לעשות הכל מעט מעט אין זו מלאכה למעשר כלל וזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל דזורה מעט מעט אף דבכל פעם זורה כל צרכו אין זה מלאכה כלל והכא הזריה מעכבת דבתבואה אין דרך בכך לעשות מעט מעט ובזה ל"ק על הרמב"ם ז"ל מהא דס"ל כאן ולעיל ה"ד דאף אם הכניסם לבית קודם גמר מלאכה אם עשה אח"כ גמר מלאכה חייב. והנה התוס' ב"מ (פ"ח ע"ב) כתבו דא"א לומר כן והוכיחו מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' ואמרינן דילמא עביד להו כר' אושעיא כו' והא התם התבואה ממורחת ומ"מ פטורה ע"ש ולפ"ז כל שזרה מעט מעט ובכל פעם לא התחיל ע"מ לגמור כלו אפילו עשה כן עד שגמר כל התבואה ג"כ אין זו מלאכה למעשר א"כ אפילו אם עתה כל התבואה ממורחת נמי אמרינן דילמא עביד לה כר' אושעיא:

אמרינן במעשרות פ"ב מ"ד כלכלת תאנים שתרמה ר"ש מתיר וחכמים אוסרים וכתב הפ"מ הטעם דחכמים אוסרים ואף דאין תרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר משום דאינו מחוסר רק חפי ע"ש היינו דאינו מחוסר רק מעשה זוטא אך השנו"א כתב שם משום דכלכלה כיון שליקט כל צרכו הוי גמר מלאכה והכא כיון שתרם אינו מוסיף בזו הכלכלה שלא יתן אינו מתוקן על המתוקן ע"ש. והנה יש לעיין דזה דאמרינן עד שילקט כל צרכו אין זה דוקא בכלכלה זו דאם אם ירצה ללקט עוד בכלכלה אחרת ג"כ אינו טובל כדאמרינן בירושלמי (פ"א ה"ד) היו שתים ובדעתו למלאות שתיהן לא נטבלו עד שימלא את שתיהן ע"ש א"כ כשתרם אמאי חשיב ליקט כל צרכו:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל שהתחיל ע"מ לגמור את כולו חשיב גמר מלאכה על כלו יש לעיין מההיא דמעשרות (פ"א מ"ו) דאמרינן אעפ"י שמירח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין כו' ואוכל דעל הנך לא היה מירוח והא הכא כיון שהתחיל לגמור כלו א"כ הוי גמר מלאכה על כלו מיהו איכא למימר דהנך אין עומדין כלל למירוח א"כ לא התחיל ע"מ לגמרם אך אמרינן שם ג"כ היין משיקפה אעפ"י שקפה קולט מן הגת העליונה כו' ושותה וכן השמן משירד לעוקה אעפ"י שירד נוטל מן העקל ומן הממל כו' ואמאי לא הוי גמר מלאכה על כלו מיהו להתי' השני בהכ"מ דמחלק בין בית לשדה איכא למימר דהכא מיירי בשדה [ועיין תוס' ע"ז נ"ו ע"א ד"ה ואעפ"י] אבל להתי' הראשון דלא מפליג צ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג הכ"ד המוצא זיתים תחת הזית כו' חייבין במעשר שחזקתן שמאילן זה נפלו מצא תאנים תחת התאנה ה"ה ספק שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו וכתב הראב"ד ז"ל זה א"צ אלא שמא הפקירם וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל חדא מתרי טעמי נקט וכבר הקשה עליו בהגהות מחנה אפרים שם דא"כ הוי ס"ס ע"ש ונראה טעם הרמב"ם ז"ל דליכא פטור דשמא הפקירם משום דהוי הפקר לאחר גמר מלאכה דלא מהני דבתאנים צירוף שנים הוי גמר מלאכה כדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) דתאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף חייב ולאו דוקא שצרפן בידו דבירושלמי שם אבעי לן אם בשעה שתלש השניה היתה הראשונה למעלה מעשרה אם מצטרפין א"כ תאנים תחת התאנה הוי גמר מלאכה ואף דהכא מעצמן נתלשו אך נראה דזה תלי בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בממרח כריו ש"ח שלא מדעתו אי נטבל דאי בעינן דעת בעלים בגמר מלאכה א"כ אם הגמר מלאכה נעשה מאליו ג"כ לא מהני אבל למ"ד דנטבל דלא בעינן דעת בעלים בגמר מלאכה נראה דה"ה אם נגמר מאליו והרמב"ם ז"ל דפסק בהל' מעשרות (פ"ב ה"ז) כר"י דממרח כריו ש"ח שלא מדעתו הוטבל ה"נ אם נגמר מאליו והכא ל"ש ג"כ מה דאמרינן בב"מ פ"ט דבעל התאנה עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה עד שילקט כלו שהרי כתבו התוס' שם דמש"ה בתאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף חייב ולא אמרינן בעל התאנה עיניו בתאנתו משום דאין דעתו ללקוט עתה יותר וחשיב גמר מלאכה בצירוף שתים ע"ש וה"נ כיון דמעצמן נתלשו ואין דעת בעה"ב ללקוט עתה יותר חשיב גמר מלאכה ומש"ה ל"ש לפטור שמפ הפקירן לאחר שנפלו דאין הפקר פוטר אחר גמר מלאכה:

אמרינן בביצה (י"ג ע"ב) המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב כו' המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ונחלקו שם רש"י ז"ל ותוס' אי החיוב משום קביעות או משום גמר מלאכה ע"ש וכתב הפ"י דאתיא כריב"י לעיל במכניס שבלים למלילות דפטור ונעשה עתה גמר מלאכה ע"י שמלל ונתן לחיקו אבל לרבי דס"ל במכניס שבלין למלילות דהוי גמר מלאכה כשהכניסן א"כ אפילו אי לא מלל ונתן לתוך חיקו ג"כ חייב ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהרמב"ם ז"ל פסק (פ"ג ה"ה) כרבי ופסק ג"כ (פ"ג הי"ט) במומל מלילות של חטים מנפח מיד ליד ואוכל ע"ש וע"כ הכא מיירי בהכניס השבלים לעשות מהן עיסה דלא הוטבלו בהכנסתן אע"ג דהשתא הוא עושה מלילות ואמרינן שם דהכניס שבלים לעשות מהם עיסה ונמלך עליהם למלילות לכ"ע נטבלו תיכף כשנמלך התם נמלך אח"כ על כולם למלילות והכא מיירי שנטל מהם מעט למלילות דבגמר מלאכה אזלינן בתר העיקר דהא קודם גמר מלאכה מותר לאכול עראי ואף דמה שאוכל הוי גמר מלאכה דהא אינו עומד עוד למלאכה מ"מ מותר דאזלינן בתר העיקר ולא נגמרה מלאכתו והנה הרמב"ם ז"ל שם כתב כרש"י ז"ל דזה דמנפח מיד ליד הוא משום עראי ואם נתן לתוך חיקו הוא משום קביעות ע"ש ולא כהתוס' שהוא משום גמר מלאכה דל"ש הכא גמר מלאכה דאזלינן בתר העיקר דממ"נ אי הכא לא אזלינן בתר העיקר דמה שהוא מולל חשיב כדבר בפ"ע ואינו תלוי בהשאר א"כ הוי גמר מלאכה במחשבתו דהא המכניס שבלים לעשות מהם עיסה ונמלך עליהם למלילות הוטבל במחשבתו ול"ל לנפח ולתת לתוך חיקו דהוי כמו דיגון כמ"ש התוס' כיון שחשב עליהן למלילות הוטבלו תיכף וע"כ דאזלינן בתר העיקר א"כ אף נתן לתוך חיקו לא הוי גמר מלאכה:

הנה אמרינן בירושלמי מעשרות פ"ד מ"ג על ההיא דהמקלף שעורים דאם נתן לתוך ידו חייב בד"א שאינו סמוך לגורן אבל סמוך לגורן אפילו יתר מכאן מותר מפני שהוא מחזיר את המותר ע"ש. והנה זה דמחזיר את המותר מהני הוא דלא חשיב קביעות כדאמרינן בביצה (ל"ה) על ההיא דעומד אדם על המוקצה כו' דכיון דאמר מכאן אני אוכל קבע ליה ומקשינן והלא מותרו חוזר כו' א"כ ראיה לרש"י ז"ל דהטעם במקלף שעורים שאם נתן לתוך ידו הוא משום קביעות ולא משום גמר מלאכה ולהתוס' צ"ל דכמו דמהני מותרו חוזר שלא יחשב קביעות ה"נ מהני שלא יחשב גמר מלאכה והטעם כיון דבעינן במקלף שעורים צירוף בידו שיחשב גורן וכדאמרינן בפ' הפועלים דהטעם דשתים לא יאכל משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה וכיון דמותרו חוזר א"כ על כל אחד ואחד שבידו אפשר שיחזור אותו ואי אפשר לו להצטרף להיות גורן. והנה כן נראה נמי מהירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) היה אוכל וחשכה לילי שבת או שנתנם לאדם אחר לא נטבלו אמר ר' יוסי אף בנתן בצלוחית לא נטבל א"ל ר"י ואין שבת טובלת א"ל ואין מקח טובל א"ל כההיא דאמר ר"י כו' אף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש היינו דאין שבת ואין מקח קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש ומוכח דזה דמחזיר את המותר מהני שיחשב לא נגמרה מלאכתו:

הנה ביין אמרינן דגמר מלאכתו הוא משירד לבור ויקפה ולר"ע משישלה בחביות ואמרינן (רפ"ד דמעשרות) המקפה לתבשיל פטור לקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן וכתב הר"ש ז"ל שם המקפה לתבשיל אחר ששם היין בתבשיל הקפהו כמו שירד לבור ויקפה ע"ש וכן פי' הרע"ב ז"ל שם דמש"ה בקדרה חייב מפני דהוי כמקפה בבור קטן אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ כתב דהמקפה הוא מלשון מרק שלקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל וכן בפסקיו בפ"ג הי"ט לא הזכיר הקפה כלל וכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה וכו' אבל לא לתוך הקדרה מפני שהוא כבור קטן ויש לעיין מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן הא בעינן היין שירד לבור ויקפה ועוד יותר קשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק שם הי"ד דהיין משישלה בחביות אבל כשהוא בתוך הבור שותה עראי דפסק כר"ע דמשישלה בחביות א"כ מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן ואי נימא דהאי יין שנותן לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב גמר מלאכה הא בכל דוכתי אזלינן בתר העיקר כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו דאל"כ איך משכחת לה אוכל עראי בדבר שלא נגמרה מלאכתו הא אותן שאוכל אינו עומד עוד למלאכה ועוד א"כ מאי אכפת לן אם אינו כבור קטן כיון שאינו עומד עוד לירד לבור כיון דירידה לבור להרמב"ם ז"ל אינו גמר מלאכה א"כ מאי נ"מ אם ירד לבור או לא ונראה הטעם דזה דבעלמא אזלינן בתר העיקר דאף מה שנוטל לאכול אינו עומד עוד למלאכה מ"מ חשיב לא נגמרה מלאכתו משום דהעיקר לא נגמרה מלאכתו זה דוקא היכא דכל המלאכות עשאן יחד הם דבר אחד וכיון דמחוסרין עוד מלאכה אף בנטל קצת לאכילה ואותן אינו עומד עוד למלאכה אזלינן בתר העיקר אבל בקיבל לקדרה שהוא כבור קטן נהי דירידה לבור אינו גמר מלאכה מ"מ ממלאכת היין הוא וכיון שאותה מלאכה עשה בזה היין לבד שקיבלה לבור בפ"ע הפרידן משאר היין ואין שייכים עוד זה לזה וכיון דאותו היין שקיבל לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב בהו גמר מלאכה. והנה המ"ר ז"ל פי' בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי לאחר גמר מלאכה רק לא ראה פני הבית ותלי רק בקביעות או עראי ע"ש אך א"א לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב הטעם מפני שהוא כבור קטן ובור שייך רק לגמר מלאכה ולא לקביעות וזה דמועיל לפי שהוא כבור קטן דהוי גמר מלאכה ואף דלאחר גמר מלאכה צריך עוד ראיית פני הבית צ"ל כתי' התוס' (ע"ז נ"א ע"א) דזה דאסור היינו להכניס לבית ולשתות שם א"נ מיירי בגת שבבית וכיון שדרכו להכניס לבית קודם גמר מלאכה קובע ע"ש:

אמרינן בתוספתא ובירושלמי (פ"ד ה"א) האשכול שסחטו לכוס נטבל וכתב הפ"מ הטעם לפי שהוא כבור קטן ע"ש ויש לעיין הא אמרינן דשותין על הגת בצונן וכיון דמוזגו בצונן א"כ מקבלו בכוס ואמאי לא נטבל הא הוי כבור קטן וי"ל החילוק דבשותה על הגת הוא מחזיר המותר כדאמרינן בשבת (י"א) ובעירובין וזה מהני ג"כ שלא יהיה גמר מלאכה וכמ"ש לעיל א"כ לא מהני מה שהוא כבור קטן וזה שייך רק על הגת שיש למה להחזיר אבל בסוחט ענבים לכוס אין למה שיחזיר והוי כמעטן טמא דאין למה שיחזיר כדאמרינן בביצה (ל"ה) אך מדברי הרמב"ם ז"ל נראה בסוחט ענבים לכוס דאין זה משום דהוי כבור קטן דרק בקדרה כתב כן אבל בזה כתב (בפ"ה הי"ז) הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע כו' ע"ש דלא חשיב כיס כבור קטן אלא משום קביעות הוא דכיון שסחטו הכשירו בכך והוי קביעות כיון דהכינו והכשירו לאכילה ובשותין על הגת אע"ג דג"כ סחט הענבים אין הסחיטה היתה לשם שתיה אלא לעשותן יין אבל בסחט לתוך הכוס אחשביה לשתיה זו ובשותה על הגת רק אם מזגן חשיב קביעות כמ"ש רש"י ז"ל שם משום דאחשביה לשתיה זו ומ"מ בצונן מותר משום דמחזיר את המותר דזה מהני ג"כ שלא יחשב קביעות כדאמרינן בביצה אבל בסוחט ענבים לתוך הכוס דאין למה להחזיר הוו קביעות: הנה בפי' הרדב"ז ז"ל כתב שם דהטעם באשכול שסחטו לתוך הכוס דנטבל משום דהוי גמר מלאכה הואיל ורוצה לשתותו כך והביא לזה מקידוש היום דאמרינן דסוחט אדם ענבים לתוך הכוס ומקדש עליו ע"ש אך נראה דאין ענין לזה דלקודוש לא בעינן גמר מלאכה אלא שם יין ומה שהביא מההיא דסוחט ענבים לתוך הכוס ומקדש אדרבה משם מוכח אפכא דאמרינן בב"ב (צ"ז) א"א קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך ע"ג מזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגתו והתני ר"ח יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה נמי דא"ר סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היזם ע"ש ויין מגתו ודאי הוי קודם גמר מלאכה דהיין הוא משירד לבור ויקפה או משישלה בחביות ומ"מ מקדשין עליו אף לכתחילה ומוכח דלענין קידוש לא תלי בגמר מלאכה כמו לענין מעשר:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מעשר הי"ז) היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אעפ"י שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר וקשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק בעצמו (בפ"ג ה"ג) דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דעומד לדריכה וכבר עמד בזה המל"מ (ספ"ה) וכתב דהרמב"ם ז"ל מיירי באשכול המיוחד לאכילה וזה דלא פי' כן משום שסמך עמ"ש (בפ"ג) דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש ודחוק ועוד שהרי כתב הרמב"ם ז"ל באותו לשון עצמו (ספ"ה) לענין שבת היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת ה"ז גומרו וזה דגומר אחר השבת הוא משום דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכמ"ש המל"מ שם דסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו מיהו בשבת עצמו אסור אף אם לא נגמרה מלאכתו ע"ש ונראה דלעולם הרמב"ם ז"ל בסתם אשכול קאמר והנה זה דסתם אשכול חשיב לא נגמרה מלאכתו הוא משום דסתמא לדריכה קאי כמ"ש רש"י ז"ל בביצה (ל"ה) וקשה מההיא דמעשרות (פ"ג מ"ט) דאמרינן גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול כו' דברי ר"ט רע"א מגרגר באשכול כו' ואמאי צריך לגרגר הא סתם אשכול הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין חצר קובע וע"כ כיון דנוטל האשכול לאכלו הרי עומד הוא לאכילה והוי גמר מלאכה וזה דבעלמא חשיב אשכול לא נגמרה מלאכתו אף דנוטלו לאכילה הוא משום דאזלינן בתר העיקר וכיון דעיקר האשכולות לא נגמרה מלאכתן דעומדין לדריכה אף שנוטל אחד מהם לאכילה חשיב לא נגמרה מלאכתו וכמו בעלמא באוכל ארעי מדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בההיא דגפן העומד בחצר דע"כ מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר וכמ"ש תוס' ב"מ (פ"ח) על ההיא דתאנה העומדת בחצר דאמרינן ג"כ דלוקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב והקשו אם צירף אמאי חייב הא אמרינן דבעה"ב עיניו בתאנתו ולא חשוב גמר מלאכה עד שילקוט כולה ותי' דהתם מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר ע"ש וע"כ גם בגפן העומד בחצר צריך לפרש כן דהיא היא דאם לא אמאי חשיב גמר מלאכה בלקיטת אשכול אחד הא בעה"ב עיניו בגפנו וכיון דמיירי דאינו מלקט עתה רק אשכול זה וכיון שהוא לאכילה הוי גמר מלאכה אבל בנוטל אשכול מן האשכולות לאוכלו כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתן חשיב קודם גמר מלאכה אבל באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר אף בנטל אשכול מן האשכולות ס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דבאשכול זה היה ראיית פני החצר והשאר הם בגנה הוי הפרדה זו מזו ואין שייכים זו לזו וכיון דאיתו אשכול הוא לאכילה שהרי אוכל באשכול חשיב נגמרה מלאכתו והחצר קובעתו ואף אם הוציא אח"כ מן החצר לא יגמור כשאר ראיית פני החצר אבל בחשכה עליהן לילי שבת דחשכה על כולן ליכא הפרדה זו מזו וכיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו חשיב אף על האי לא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו:

אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורים ואם י"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאינה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי דפרכינן ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה אך לא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני אמר ר"י מוקצה עשו אותו כמצרף ופי' המ"ר דכיון שנתן דעתו לאכלו הוי כמו מן הסל ומן הקופה שנצטרף דאזלינן בתר דעתו ורק מן התאנה שרי ללקוט אחת אחת ולאכל שכבר נצטרף בסל או בקופה או במוקצה ע"ש. והנה יש לעיין הא מ"מ במוקצה לא נגמרה מלאכתו ומה שייך צירוף דרק בלגמרה מלאכתו בעינן ג"כ צירוף שתים והא אמרינן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולא אמרינן דמוקצה כמצרף ולא מהני ג"כ מה שנתן דעתו לאוכלו דלא חשיב גמר מלאכה במוקצה ואף שרוצה לאוכלו וצ"ל דהחילוק הוא בזה דכל שהוא בעצמו אוכל מן המוקצה אף שנותן דעתו לאכול מהם לא חשיב גמר מלאכה דאזלינן בתר העיקר והעיקר לא נגמרה מלאכתו משא"כ הכא בפועל שאוכל מן המוקצה ע"י קציצה דהוי כמקח ולוקח עיניו במקחו ולא אזלינן בתר העיקר וכמ"ש הר"ש ז"ל שם (מ"א) גבי המעביר תאנים בחצרו לקצות דהפועלים בזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו והקשה הר"ש ז"ל הא אין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ותי' דלגבי לוקח חשיב נגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ע"ש והטעם כיון דעיניו במקחו מה שאוכל הוא מובדל מהשאר וכיון שרוצה לאוכלם חשיב לדידיה גמר מלאכה דבמוקצה אזלינן בתר דעתו דהא במעביר תאנים בחצרו לקצות דאמרינן דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אמרינן בירושלמי דדוקא בניו וב"ב אבל הוא עצמו אסור דהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור ופי' המפורשים ז"ל דבידו תלוי לימלך שמא יבטל מחשבתו מלעשות קציעות ע"ש וזה דאמרינן מוקצה עשו אותו כמצרף הוא משום דאף בגמר מלאכה בעינן צירוף שתים כדאמרינן בפ' הפועלים משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה ולזה אמרינן דמה שהן במוקצה חשיב צירוף:

והנה לפמ"ש הר"ש ז"ל במעביר תאנים בחצרו לקצות דמש"ה פועלים בזמן שי"ל מזונות לא יאכלו ואף דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו משום דלוקח עיניו בתאנתו חשיב גמר מלאכה אצלו הא דאמרינן בביצה ס"פ המביא דזה דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הוא לאפוקי מהאי תנא המחליף פירות עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' חייב היינו דס"ל להאי תנא דלקצות אף שלא נגמרה מלאכתו מ"מ במחליף כיון דהוי כמקח חייב ע"ש ואף כיון דלוקח עיניו במקחו חשיב גמר מלאכה צ"ל שאני התם דאף הלוקח דעתו לקצות אבל הכא הפועלים דעתן לאכול ועיין בתוי"ט ובמ"ר שם אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ ספ"ב דמעשרות גבי המחליף עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' כתב ז"ל זה לאכול וזה לאכול ענינו שיאמר אדם לחברו אכול משלי ואני אוכל משלך זה לקצות וזה לקצות ענינו שיאמר לו אכול מאלו השטוחים שלי ואני אוכל מן השטוחים שלך זה לאכול וזה לקצות שיאמר לו אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה ואני אוכל מן השטוחים שלך כ"א מהם חייב לעשר לפי שזה מקח וממכר ע"ש היינו דמפרש דכל החליפין הוא רק לאכילה והנ"מ הוא רק אם לאכול מן השטוחים או משאינן שטוחים וקשה כיון דלוקח עיניו במקחו והוא לוקח את השטוחים לאכול אמאי לא יהיה חשיב כגמר מלאכה ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל דכל שרוצה לאכול מן המוקצה חשיב לגביה גמר מלאכה והנה בזה הרמב"ם ז"ל לשטתיה דמפרש (בפ"ג מ"ב) במוציא פועליו לשדה כו' בזמן שי"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה ולא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה דזה דאין אוכלין מן המוקצה אין זה משום דלוקח עינוי במקחו וכיון שרוצה לאכלן הוי גמר מלאכה דס"ל דלא מהני מחשבה במוקצה שיחשב גמר מלאכה רק פי' שם משום דהוי כפורע חוב מן הטבל ע"ש דאסור לפרוע חוב מן הטבל אף קודם גמר מלאכה וכ"כ בפסקיו (פ"ה הי"ג) המוציא פועלים לעשות לו מלאכה כו' אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו שאין פורעין חוב מן הטבל ע"ש היינו דכתב להדיא דחשיב לא נגמרה מלאכתו אף לגבי פועלים רק אין פורעין חוב מן הטבל ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם:

אמרינן בירושלמי על ההיא דהמעביר תאנים בתוך חצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין כו' ופליגי התם אם הוא עצמו מותר לאכול רב אמר הוא עצמו אסור לאכול ורא"א דהוא עצמו מותר לאכול ואמרינן דרב כרבי דס"ל אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ובחצר אינו על מקומו ור"א כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ומקשינן לרב מ"ש הוא ומ"ש בניו וב"ב דאוכלין ואמרינן הוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור בניו ע"י שאין תולין במוקצה מותרין ופי' הרא"ש ז"ל רפ"ג ושאר המפרשים ז"ל דהיינו דהוא עצמו כיון דבידו תלוי לימלך שלא לעשותן קציעות מש"ה אסור אבל בניו דאינו תלוי בהם לימלך וכיון שדעת אביהם לעשות מהם קציעות מותרים היינו זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא רק עצמו ומפני שמא ימלך עליהן וכ"כ הרע"ב ז"ל שם. והנה זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אינו רק אם בדעתו לעשות קציעות אלא אפילו אם כבר התחיל לייבשן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' מעשר הי"ז) ע"ש וצ"ל דאף אח"כ מהני מחשבה כי מימלך עליהם לאכילה אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא מהני מחשבה על מוקצה לאכילה לשטתיה אזיל ופי' שם טעם אחר אמאי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו וכתב שהרי נגמרה מלאכתן אעפ"י שלא יבשו כל צרכן ע"ש היינו דאינן מחוסרין מעשה דממילא יבשו והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כל הדין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין וכבר עמד בזה בגה"ש בירושלמי שם ולפי דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל כיון דזה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין הטעם שמא יבטל מחשבתו אלא מטעם אחר א"כ אין נ"מ בינו לבניו וב"ב ולפ"ז במעביר תאנים בחצרו לקצות אף בניו וב"ב אין אוכלין משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ומתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אתיא כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולאו דוקא בניו וב"ב אלא הוא עצמו נמי וכדמוקי לה ר"א בירושלמי דאף הוא עצמו וכרבנן ע"ש אבל הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"ג הי"ז) כרבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו לא הביא דין זה דבניו וב"ב אוכלין ופטורין:

והנה זה שלא פסק הרמב"ם ז"ל כרב בירושלמי דמתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות אתיא כרבי ורק ב"ב מותרין והוא אסור והטעם דבעלמא אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא משום שמא יבטל מחשבתו וזה שייך רק בו ולא בבניו וב"ב נראה דסמך על הסוגיא דביצה (כ"ו ע"ב) גבי שבת היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין ומקשינן אי דחזו ל"ל הזמנה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי וכתב רש"י ז"ל ל"ל הזמנה הא ודאי כיון דחזי בהו דיבשו דעתיה עלייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי הא לא חזי לאכילה ולא מהני להו הזמנה דהו"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן ע"ש א"כ מדלא מהני במוקצה מחשבה לאכילה לענין שבת ה"נ לא מהני למעשר כיון שאין בריה אוכלתן בטלה דעתו א"כ זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין זה דילמא מימלך דלא מהני מחשבתו רק מטעם אחר שאין מחוסרין אלא יבוש וליכא חסרון מעשה אין אוכלין אותו אלא על מקומו:

הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה הי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה כו'. הנה יש לעיין ע"ז אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה דהא הטעם דבעלמא מותר אחת אחת הוא משום דלא חשיב גמר מלאכה וכיון דהכא כתב הרמב"ם ז"ל דאף קודם גמר מלאכה אסור אמאי אוכלין אחת אחת ועיין במלאכת שלמה שעמד בזה. הנה בירושלמי במתני' שם דבזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו כתב הפ"מ דלא מטעם דכמקח הוי שהרי אין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא הכא טעמא אחרינא איכא משום דהחוב על בעה"ב ליתן להם מזונות וכשנותן להם מאלו התאנים שלא נגמרה מלאכתן ואינם מעושרים הו"ל כפורע חובו מן הטבל וקי"ל דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה ואסור למכור את הטבל כדתנן בפ"ה דדמאי ע"ש והנה זה דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה כן כתב גם הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ט) דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמוכרו ע"ש והנה זה דאסור למכור את הטבל כתב הרמב"ם ז"ל שם (ה"ו) שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ע"ש והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל גבי פועלים דאם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל היינו דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור את הטבל משום דשמא יסמכו זע"ז לאחר שתגמר מלאכתו א"כ זה שייך רק בדבר שאפשר לבוא אח"כ לידי גמר מלאכה כגון מוקצה דאפשר שייבשו תחילה ואח"כ יאכלו אסור למכור להם אף שעדיין הוא מוקצה אבל כשאוכלין אחת אחת דבאופן כזה א"א לבוא לעולם לידי גמר מלאכה כה"ג מותר לפרוע חובו מן הטבל:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ט) השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות כו' הואיל וי"ל לאכול מה"ת במה שהן עושין ה"א אוכלין ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להן התורה כו' ה"ז אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח עוד כתב שם שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים כו' שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק כו' קנן הפועל שיאכל ליטרא של זיתים כו' הואיל והוא אוכל דבר קצוב ה"ה כלוקח ע"ש והנה כאן לא פי' הרמב"ם ז"ל משום דהוי פורע חובו מן הטבל אלא משום דהוי כלוקח היינו דמקח קובע ועמדו בתוס' א"ש למה שינה כאן הרמב"ם ז"ל הטעם וכתב דהכא כיון דהתנאי היה שיאכל מאלה הפירות כמו"ש הרמב"ם ז"ל הוי מקח ממש ורק (בהי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו שם כתב הטעם שאין פורעין חוב מן הטבל דשם כיון שפסק מזונות סתם הוי חוב עליו וכשפורע מהנך פירות שייך יותר לומר לשון פרעון חוב ע"ש וקשה דהא לא רק פריעת חוב אסור רק אסור למכור את הטבל א"כ מ"ל אם קצץ על אותן הפירות ונראה דהכא בפוסק שיאכל מאלו הפירות כיון דהתנאי היה כשהוא מחובר אף דקנין הפועל חל בתלוש דאם חל במחובר ל"ש דמקח קובע מ"מ כיון דהפסיקה היתה כשהוא מחובר ליכא איסור למכור הטבל נהי דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור הטבל אבל במחובר מותר ובזה אזלינן בתר שעת פסיקת המקח ולא בתר החלות כיון שכל הטעם דאסור למכור הטבל הוא משום שיסמכו זע"ז שכבר עישר וכיון שפסק עמו במחובר ל"ש זה ובזה מתיישב ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל (בהי"ג) דאוכלין אחת אחת מן התאנה והקשינו כיון שכתב שם דאף קודם גמר מלאכה לא יאכלו אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה ולפ"ז כיון שאוכלין מן המחובר ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו ורק בלא נגמרה מלאכתו שהוא בתלוש דאפשר להפריש שייך חשש זה והיכא דאין להם עליו מזונות שכתב הרמב"ם ז"ל דמותרין לאכול מדבר שלא נגמרה מלאכתו התם ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו כיון דאי"ל עליו מזונות הוי רק כמזמינם ואסור רק למכור או לשלוח לחברו טבלים במתנה אבל להזמין כיון שלא נגמרה מלאכתו מותר ול"ש שיסמכו זע"ז דבמזמחין על בעה"ב שמזמינו לתקן פירותיו ואם תגמור אח"כ מלאכתו יתקן הבעה"ב ול"ש שיסמכו זע"ז ובההיא דהמוציא פועלים לשדה דאם י"ל עליו מזונות דאין אוכלין וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאין פורעין חוב מן הטבל ולא כתב הטעם דמקח קובע נראה דמלבד לפי שאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הכא לא הוי מקח כלל דרק בפוסק מתחילה שיאכלו מפירות אלו זו הפסיקה חשיב מקח אבל כשפוסק להם מזונות סתם דיכול ליתן להם איזה מזונות שירצה והוי עליו רק חוב של מזונות וכשאוכל אח"כ מאלו הוי גביית חוב ולא מקח ואשכחן רק דמקח קובע למעשר אבל לא גביית חוב דאף מתנה אינה קובעת למעשר כ"א מקח:

והנה בעיקר במחלוקת הר"ש והרמב"ם ז"ל במוציא פועליו לשדה בזמן שי"ל עליו מזונות דלא יאכלו אי הוי הטעם משום דמקח קובע או משום דאסור לפרוע חוב מן הטבל מן התוספתא (פ"ב דמעשרות) משמע כדברי שניהם דאמרינן שם המוציא את פועליו לשדהו אין רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אינן רשאין לאכול אא"כ עישרו ואם היה בעה"ב מוציא ונותן לפניהם בעין יפה אוכלין וא"צ לעשר ע"ש היינו דאיכא תרתי דבעה"ב אינו רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אין רשאים לאכול אא"כ עישרו והנה זה דאין בעה"ב רשאי להאכילן אא"כ עישר וחובה על בעה"ב לעשר קודם שמאכילן זהו כהרמב"ם ז"ל דאסור לפרוע חובו מן הטבל וזה האיסור על בעה"ב וזה דהם אין רשאין לאכול אא"כ עישרו זה ע"כ משום דמקח קובע דהאיסור לפרוע חובו מן הטבל ל"ש על הפועלים ואם היה מוציא ונותן לפניהם בעין יפה היינו שאינו נותן להם בשביל חוב מזונותיהם רק משום עין יפה א"צ לעשר דליכא לא מקח ולא פריעת חוב. [כתב בפי' הרא"ש ז"ל (נדרים נ"ח ע"ב) גבי המנכש עם הכותי בחסיות כו' דאוכל מהן אכילת עראי כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כו' ע"ש וקשה טובא הא פועל המנכש אינו אוכל כדאמרינן בפ' הפועלים]:

כתב רבינו יונה פ' אין עומדין דפירות שנגמרו מלאכתן אם עירב בהן אח"כ תבן פקע טבלן והביא לזה מן הירושלמי תני ר' הושעיה מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות ע"ש הנה אמרינן בירושלמי שלהי פ"ק דמעשרות בפלוגתא דת"ק ור"י היה דש בחבית ומעגל במגורה נשברה החבית כו' דת"ק סבר לא התחתון צריך לעליון כו' ור"י סבר דהתחתון צריך לעליון ולא העליון צריך לתחתון ופי' הפ"מ כיון דהתחתונות צריכות לעליונות לא נגמרה מלאכתן והעליונות דא"צ לתחתונות ונגמרה מלאכתן אך מ"מ הואיל ונתפרדו ואין נכרים קורא אני בכולן לא נגמרה מלאכתן ומותר לאכול מהן עראי ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר כיון דהעליונות כבר נגמרה מלאכתן מאי מהני אם נתערבו אח"כ בתחתונות ולפמ"ש רבנו יונה אתי שפיר כיון שנתערבו אח"כ בתחתונות שלא נגמרה מלאכתן ואין ראוין לאכילה הוי כנתערב בהן תבן דבטל גמר מלאכתן וקורא אני בכולן לא נגמרה מלאכתן כמ"ש הפ"מ:

אך יש לעיין דהא אמרינן פ"ט דתרומות דטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין והיינו דטבל שנתמרח ונגמרה מלאכתו וזרעה בדבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורין לאכול מהן עראי וקשה לרבנו יונה נהי דבדבר שאין זרעו כלה חשיבי הגידולין כמותו מ"מ כיון שזרעה וגדלה הרי נתערב עוד הפעם מוץ ותבן וצריך עוד הפעם לגמר מלאכה א"כ הטבל עצמו שזרע פקע טבלו:

הנה רבנו יונה נסתפק שם בדברי הירושלמי אם צריך לערב כ"כ תבן שירבה על הדגן או א"צ ע"ש ונראה דלהצד דבעינן שיערב כ"כ תבן שירבה על הדגן אין הפטור משום דבטל הגמר מלאכה דא"כ ל"ל רובה אלא הטעם כיון דרובה תבן כיון דהפסולת מרובה על האוכל בטל שם אוכל מהם דאף לענין מוקצה אמרינן בביצה (י"ד) דאם פסולת מרובה על האוכל בטל ממנו תורת אוכל דבטל מיעוטא לגבי רובא והוי ככולה פסולת כמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון דבטל שם אוכל ל"ש שיהיה טבל:

אמרינן בביצה (י"ג) לריב"י במכניס שבלים למוללן במלילות דפטור דבעינן דוקא דגן דהיינו מירוח וכתבו התוס' שם דנראה מדברי רש"י ז"ל דאף באכילת קבע מתיר ריב"י אך הלשון לא משמע כן וכתבו דאף לריב"י אסור באכילת קבע וכתבו ג"כ דזכאי בהרמתן ביו"ט כיון דאסור באכילת קבע ע"ש ואף דאינו עומד לבוא לכלל חיוב שהרי עומד למלילות מ"מ אסור בקבע ייכול ג"כ לתרום וכ"כ התוס' מנחות (ס"ז ע"ב) בדר' אושעיא במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה דאף דא"א לבוא עוד לכלל חיוב מ"מ אסור באכילת קבע וכן ר"ל שם במירוח עכו"ם דזה דפוטר הוא רק לענין אכילת עראי אבל אכילת קבע אסור כמו קודם מירוח והקשו ע"ז מההיא דחלת עכו"ם בארץ ותרומתו בחו"ל כו' חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא"י מדמעת ודייקינן מינה דסבר מירוח עכו"ם אינו פוטר משמע הא אם מירוח עכו"ם פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה כו' ע"ש. ונראה מדברי התוס' דהא בהא תליא דאם אחר מירוח עכו"ם אסור לאכול קבע אם תרם אח"כ תרומתו תרומה ויש לחקור בטעם הדבר דתלויין זה בזה אי משום כיון דאסור באכילת קבע ואף דא"א לבוא עוד לכלל חיוב ומשום דמירוח עכו"ם הוי רק כקודם מירוח א"כ ה"נ לענין שאם תרם אח"כ הוי ג"כ כמו קודם מירוח שאם תרם תרומתו תרומה וא"כ ה"נ במכניס שבלין למלילות אף שאינו עומד עוד לבוא לכלל חיוב מ"מ הוי כקודם מירוח ואסור באכילת קבע וה"נ הוי כמו קודם מירוח שיכול לתרום או אפשר דהטעם דתלי זה בזה דכל שאסור באכילת קבע יכול לתרום הוא משום כיון דאסור באכילת קבע א"כ שייך הרמה כדי להתיר איסור אכילת קבע ולפ"ז מה שיכול לתרום הוא רק מדרבנן דאיסור אכילת קבע קודם גמר מלאכה הוא רק מדרבנן אבל אי משום דהוי כמו קודם מירוח דהדין של קודם אינו נפקע הוי תרומה מדאורייתא וכשאר מקדים בשבלין. הנה כתב הצל"ח בביצה שם ליישב קושיית התוס' על רש"י ז"ל דאף רש"י ז"ל סבר דלריב"י אסור לאכול קבע וזה שכתב דלריב"י אינו זכאי בהרמתה ביו"ט ואף דאסור באכילת קבע מ"מ אינו יכול להפריש אלא כשהוא דגן ע"ש היינו דלא תלי זה בזה דאף דאסור באכילת קבע ומ"מ א"א להפריש אך קשה לומר כן דאיך אפשר שיהא אסור באכילת קבע ולא יהיה אפשר להתיר האיסור ע"י הפרשה:

הנה לפמ"ש התוס' דמירוח עכו"ם הוי כמו קודם מירוח ואסור באכילת קבע יש לחקור למ"ד דמהני ראיית פני הבית קודם גמר מלאכה לאחר שמירת עכו"ם ראה פני הבית אם נאסר באכילת עראי כיון דמירוח עכו"ם הוי כקודם מירוח או אפשר דבהא מודו התוס' דלאחר מירוח עכו"ם אי אפשר לבוא לידי איזה חיוב רק נשארו הדינין של קודם מירוח דאסורין באכילת קבע אבל איסור חדש אף כזה שיכול לחול אף קודם גמר מלאכה א"א לחול לאחר מירוח עכו"ם:

ג

אמרינן בב"מ (פ"ח) אמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ורי"א אף חצר קובעת כו' ואיכא התם תרי לישני אי בכ"ד בעינן ראיית פני הבית או רק בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חיטין ושעורין גורן בהדיא כתיב ביה וכתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ג דמעשרות) דגומר פירותיו ע"מ להכניסן לבית מותר לאכול עראי עד שיקבעו למעשר וכתב הראב"ד ז"ל חוץ מדגן תירוש ויצהר דגמר מלאכתן דהנהו בגורן ויקב תלינהו רחמנא וכתב ע"ז הכ"מ דסובר: הראב"ד ז"ל דזה דבעי ראיית פני הבית הנ"מ בשאר פירות אבל דגן ותירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד מתחייבים ולדעת רבנו י"ל שאעפ"י שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למוכרן בשוק כו' ע"ש והנה יש לעיין הא זה דלמוכרן בשוק א"צ ראיית פני הבית הוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו (פ"ד ה"ב) ע"ש א"כ מה זה יישוב לקושית הראב"ד ז"ל:

והנה המל"מ כתב שם דהרמב"ם ז"ל סמך על הסוגיא בפסחים (ט') וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש היינו דאמרינן שם דילמא עביד להו כר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכתב רש"י ז"ל משום דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ומוכח דאף בדגן כן אך תמהני איך כתב דהרמב"ם ז"ל סמך ע"ז הא הרמב"ם ז"ל ס"ל במערים אדם על תבואתו דאם עשה מירוח גמור אח"כ בבית הוקבע רק מיירי שזורה מעט מעט דאין זה גמר מלאכה כמ"ש שם (ה"ו) וכ"כ שם (ה"ד) ע"ש א"כ הפטור אינו משום חסרון ראיית פני הבית רק משום חסרון גמר מלאכה:

כתבו התוס' בב"מ שם על הא דאמרינן כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ז"ל ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב כו' מיירי בשאין דעתו לדרכן אלא לאכלן כך דחייב לעשר מה"ח בראיית פני הבית אע"ג דבפסוק לא מצאנו אלא תירוש ויצהר אבל דגן אין רגילות לאוכלן בשבלין ולכך לא מחייב לעשר אלא עד שתמרח ע"ש והנה יש לעיין הא זה רק אליבא דריב"י (בביצה י"ג) במכניס שבלין למלילות דפטור אע"ג דנגמרה מלאכתן דבעינן דוקא דגן שימרח אבל רבי מחייב התם כיון דהוי גמר מלאכה בשבלין ע"ש וא"כ דגן הוי כמו תירוש ויצהר:

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות (פ"ח מ"ג) גבי היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר כו' ז"ל העיקר אצלנו שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ע"ש ונראה מדבריו דזה דצריך ראיית פני הבית הוא כדי שיחשב אכילת קבע וזה דמותר קודם ראיית פני הבית הוא לפי שמה שאוכל בגנה או בשדה הוא רק אכילת עראי ואף דראיית פני הבית הוא מה"ת מוכח דס"ל דטבל מן התורה אינו אסור רק באכילת קבע וזה ילפינן מדכתיב בערתי הקדש מן הבית והקביעות הוא רק בראיית פני הבית ולא כשאר המפרשים ז"ל דהחילוק בין קבע לעראי הוא רק מדרבנן וס"ל דחלות איסור טבל הוא בראיית פני הבית ולהרמב"ם ז"ל ראיית פני הבית עושה אותן רק לקבע וכן נראה מלשון הש"ס דאמרינן אפילו חצר קובעת כו' אלמא מדין קביעות הוא וכן הרמב"ם ז"ל בפסקיו (רפ"ד דמעשר) כתב אין הטבל נקבע למעשרות מה"ת עד שיכניסנו לבית כו' ויראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו ע"ש אלמא דראיית פני הבית משום קביעות הוא וכן (בפ"ג ה"ג) כתב אחד מששה דברים קובע את הפירות למעשרות החצר והמקח והאש כו' ע"ש אלמא דגדר אחד הוא דמה שעושה המקח והאש עושה החצר רק דזה מדאורייתא וזה מדרבנן. והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן (ספ"א דפאה) דהפקר פוטר עד שימרח וכן אמרינן במע"ר שהקדימו בשבלין פטור מת"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב ואמרינן דסברא הוא דהאי אדגן והאי לא אדגן וכתבו התוס' (ביצה י"ג) דתלוי רק במירוח ולא בראיית פני הבית ולהמפרשים ז"ל דראיית פני הבית עושה חלות הטבל ומה שאסור קודם אכילת קבע הוא רק מדרבנן א"כ אין הגמר מלאכה עושה חלות של טבל כלל א"כ אמאי תלי בגמר מלאכה והר"ש ז"ל בפאה שם עמד בזה ור"ל דזה דתלי במירוח הוא רק מדרבנן ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דחלות איסור טבל הוא בגמר מלאכה רק איסור טבל מה"ת הוא רק באכילת קבע ומה"ת רק בית קובעת ולא דבר אחר א"כ חלות של איסור טבל הוא בגמר מלאכה וחלות הקביעות הוא בראיית פני הבית ומש"ה אין הפקר מהני רק קודם חלות איסור טבל וכן מע"ר שהקדימו בשבלין תלי בגמר מלאכה שהיא שעת חלות איסור טבל:

אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורין וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) המוציא פועליו לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכל מפירות שבשדה והוא שלא נגמרה מלאכתן וכתב הכ"מ ומ"ש והוא שלא נגמרה מלאכתו נתבאר ברפ"ג ע"ש היינו מ"ש שם דגומר פירותיו למכרן לשוק משתגמר מלאכתו אסור לאכול עראי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' של"א ס"ק קס"ד) דטעם הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שלא נגמרה מלאכתו הוא משום דגבי פועלים א"צ כניסה לבית והוי כמוליך לשוק ע"ש ויש לעיין מה זה ענין למוליך לשוק דהכא ל"ש מקח כלל דהא אי"ל עליו מזונות ונראה דהרמב"ם ז"ל מפרש זה דמוליך לשוק א"צ ראיית פני הבית אינו משום קביעות מקח רק כיון דאינו עומד להכניס לבית א"צ ראיית פני הבית וה"נ מה שעומד לאכילת פועלים וטעם הדבר נראה דזה דלא חשיב אכילת קבע קודם ראיית פני הבית הוא משום דלא חשיב אכילת קבע רק אחר שגמר בהפירות את כל מעשיהן שגמר מלאכתן והכניסן למקום שצריכים להיות שם וכל אכילה קודם שגמר בהן כל מעשיהן אינו אלא אכילת עראי אבל אותן שאין עומדין להכניסן לבית כיון שגמר מעשיהן הוי אכילת קבע וכן מדברי הרמב"ם ז"ל (מפ"ד ה"ג) נראה דמוליך לשוק אינו ענין למקח כלל שכתב שם יראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שבארנו שאין הגומר למכור חייב לעשר אלא מדבריהם ע"ש ואי גומר למכור לשוק הוא משום מקח ל"ל למתלי דאין לוקין עליו משום דהגומר למכור אינו חייב לעשר מה"ת היינו משום דאמרינן ואכלת ולא מוכר תי"ל שהרי כבר כתב דהו' דברים אין קובעין מה"ת ואף מקח בכלל ומוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דאם לא היה הדין ואכלת ולא מוכר דהגומר פירותיו למכור פטור לגמרי מן המעשרות היה הגומר פירותיו לשוק חייב במעשרות מה"ת בלא קביעות חצר דכל שאינו עומד להכניסו לחצר א"צ ראיית פני הבית מה"ת רק דלא משכחת לה משום דכתיב ואכלת ולא מוכר:

והנה בירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן מה בין מוליך לשוק למוליך לביתו בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד ע"ש וכתב הפ"מ במתני' שם לפי שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא ימצא לקוחות לקנות ממנו ויטבלו הפירות מיד שהמקח קובע למעשר ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל שם היינו דמוליך לשוק הוא משום קביעות מקח ובתוס' א"ש הקשה היאך מצינו מקח קובע למפרע היינו שיקבע משעה שדעתו למכור לשוק ע"ש ונראה כיון דהמקח קובע כל שמיחדו למקח הוי ג"כ קביעות וכמו (בפ"ד מ"ב) רי"א אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו לא יאכל עד שיתעשר וכתב בפה"מ וכ"כ אמר ר"י שאם לקט כלכלה לשלוח לחברו לאכול בשבת ואעפ"י שלא שלחן אסור לו לאכול עד שיעשר כיון שזמנן לשלחן כאילו שלחן ע"ש ובירושלמי (פ"ד ה"א) אמרינן דהיסבה בשדה קובעת ואיבעי לן אם קצב לעשות היסבה ולא היסב אם נקבע כיון שהזמינם לזה ע"ש וה"נ כיון דמקח קובע כי הזמינם למכירה ג"כ קובע וזה דאמרינן בירושלמי משום דבדעת לקוחות תלוי שמא ימצאו לקוחות מיד הוא משום דזה דהזמנה מהני הוא דוקא במזמינו תכף אבל אם מזמינו לאחר זמן קודם שיגיע הזמן אינו נקבע דהא בתינוקות שטמנו תאנים לצורך השבת דאמרינן דבמוצ"ש לא יאכלו אא"כ עישרו אמרינן בירושלמי דמ"מ בע"ש יאכלו ע"ש כיון דהיחוד היה לשבת כל שלא הגיע הזמן אינו נקבע וה"נ כי מיחדו למכור בשוק כל שעדיין לא הגיע לשוק לא נקבע ומש"ה אמרינן שאם ימצא לקוחות תכף מוכרן א"כ הו"ל יחוד תכף למכירה והנה זה דאמרינן דיחוד למכירה קובעת יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ה) הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אעפ"י שלא משך הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפי' כל היום כלו ואעפ"י שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר כו' ע"ש ואמאי נהי דלא חל המקח מ"מ הרי יחדו למקח וזה יקבע ונראה דיחוד למקח חשיב רק ביחדו להוליכו לשוק דאיכא לקוחות טובי הוי יחוד למקח אבל בשאינו מוביל לשוק אפשר שלא יבוא לידי מקח דתלי בדעת הלוקח אין זה יחוד למקח והנה הכ"מ והרדב"ז ז"ל כתבו שם דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מההיא דפ' הספינה פ"ח ע"ש היינו דאמרינן שם הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כלו לא קנה ולא נתחייב במעשר ע"ש אך נראה דאינו שייך כלל לההיא דהתם דהתם קתני הלוקח ירק מן השוק ודאי נתחייב במעשר דהא משנה שלמה היא דהמוליך לשוק חייב במעשר יהיה מאיזה טעם שיהיה והתם אמרינן רק דהחבר לא נתחייב לעשר כיון שלא קנאו ואינו מוטל עליו לעשר והרמב"ם ז"ל דכתב זה לענין קביעות מקח לא כתב שהיה לוקח מן השוק דבשוק ודאי נקבע:

והנה שיטת הר"ש ז"ל בהולכה לשוק היא אחרת לגמרי שהקשה שם (פ"א מ"ה) דאמרינן דמוליך לשוק א"צ ראיית פני הבית על ההיא דב"מ דאמרינן שם הקשואין והדלועין משיפקסו מאי לאו משיפקסו, בשדה לא משיפקסו בבית דבעינן ראיית פני הבית והיכא מתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך לשוק מיחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא ע"ש ונראה מדבריו דבדבר שצריך ראיית פני הבית לא מהני הולכה לשוק ורק בדבר שי"ל גורן דא"צ ראיית פני הבית מהני הולכה לשוק ונראה מדבריו ג"כ דאף בדבר שא"צ ראיית פני הבית מ"מ אם אין דעתו לשוק אבל בדעתו להכניס לביתו אף באלו צריך ראיית פני הבית דהא קתני במתני' בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו ולהר"ש ז"ל מיירי בדבר שא"צ ראיית פני הבית וצ"ל הטעם בשטת הר"ש ז"ל דהיכא דאיכא גזיה"כ דצריך ראיית פני הבית צריך דוקא ראיית פני הבית ואין חילוק בין אם דעתו להוליכו לבית ובין אין דעתו אבל בהנך דבגורן תליא רחמנא ליכא גזיה"כ של ראיית פני הבית ומ"מ ס"ל להר"ש ז"ל דהנך שדעתו להוליכן לבית כ"ז שלא הכניסן לבית הוי כשאר חסרון מלאכה ואינו מתחייב עד שיכניסנו לבית. והנה להר"ש ז"ל מתיישב מה שהקשה השמ"ק בב"מ שם על הא דאמרינן דרק בזיתים וענבים בעינן ראיית פני הבית הא א"ר אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כו' אלמא אף בתבואה בעינן ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ע"ש ולהר"ש ז"ל כיון דכל שדעתו להכניס לבית בעינן ראיית פני הבית בכ"ד אתי שפיר אך עדיין יש לגמגם בזה כיון דמדינא בתבואה לא בעינן ראיית פני הבית ורק כיון שדעתו להכניסו לבית כ"ז שלא נתקיים מחשבתו אינו נקבע מאי אכפת לן אם הכניסו במוץ הרי היה בדעתו להכניסה במוץ ונתקיים מחשבתו מי גרע מלא היה בדעתו כלל להכניסה לבית והנה להר"ש ז"ל ג"כ אין הקביעות מדין מקח כיון דמיירי בדבר שא"צ ראיית פני הבית א"כ ה"נ א"צ מקח וזה דאמרינן בירושלמי מה בין מוליך לבית למוליך לשוק מוליך לבית בדעתו הדבר תלוי מוליך לשוק בדעת לקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבל מיד היינו דמקשינן כמו בדעתו להוליכו לבית אף בדבר שא"צ ראיית פני הבית אינו נקבע עד שיגיע לביתו משום כיון דדעתו להוליכו לבית איכא חסרון מלאכה כ"ז שלא הגיע לביתו ה"נ בדעתו להוליכו לשוק כ"ז שלא הגיע לשוק איכא חסרון מלאכה ואמרינן כיון דאפשר שימצא לקוחות תכף קודם שיגיע לשוק ליכא חסרון מלאכה ומה שפי' הר"ש ז"ל (בפ"ב מ"ג) גבי המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך דמיירי שמוליך למכור ואינו נטבל מיד משום שאין דעתו למוכרן כאן אלא ביהודה ולר"מ דס"ל התם כשמגיע למקום השביתה נטבל כתב הר"ש ז"ל משום שרוצה למכור שם ושמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו ע"ש צריך לפרש כיון דאינו רוצה למכור כאן רק רוצה להוליכן דוקא ליהודה הי' חסרון מלאכה כמו רוצה להוליכן לבית חוץ לר"מ במקום השביתה דאם ימצאו לקוחות ימכרם אינו מחוסר מלאכה:

הנה במכשירין (פ"ב מ"י) אמרינן המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור ולמכור לשוק חייב וכתב הר"ש ז"ל אם רוב מכניסין לבתים פטור משום דעדיין לא ראו פני הבית ולמוכרן לשוק חייב שרוב מביאין למכור בשוק מן הבית מביאין אותו וחייב ע"ש ולשטתיה אזיל דזה דלמכור לשוק א"צ ראיית פני הבית הוא רק בדברים שי"ל גורן והכא סתמא קתני המוצא פירות ובכל פירי מיירי לכך כתב דמן הבית מביאין אותו ואיכא ראיית פני הבית (וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל שם]:

אמרינן ביומא (י') גבי סוכת החג בחג כו' דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו' והקשה הריטב"א ז"ל שם אמאי חשיב מן הפטור על החיוב הא אם תרם מדבר שלה נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו ג"כ תרומתו תרומה וכ"ש לאחר גמר מלאכה קודם ראיית פני הבית ע"ש והנה להר"ש ז"ל דס"ל דאף אם אינו עומד לראות פני הבית מ"מ צריך דוקא ראיית פני הבית יש ליישב דזה דאמרינן דמפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו תרומתו תרומה הוא דוקא בעתיד לגמור מלאכתו וסופו בא לידי חיוב חשיב מן החיוב על החיוב משום דפוטר בהפרשה זו תבואתו כשתגמר אח"כ מלאכתה אבל אם אין דעתו לעשות גמר מלאכה כלל אין תרומתו תרומה דהוי פטור ממש דהא במכניס שבלין למלילות דס"ל לריב"י (בביצה י"ג) דפטור דאין זו גמר מלאכה דבעינן דוקא מירוח כתב רש"י ז"ל דמותר אפילו אכילת קבע ואף דקודם גמר מלאכה ג"כ אסור באכילת קבע מ"מ כיון דאינו עומד לגמר מלאכה ואף דאפשר לעשות מהם מירוח אם ירצה כיון דאינו עומד לזה הוי פטור ממש ואף להתוס' דאסור לאכול קבע הוא רק דאיסור הקודם דאסור לאכול קבע מדרבנן לא נפקע אבל אף גם להתוס' אי אפשר לתרום מהם על אותן שנגמרו מלאכתן דהוי מן הפטור על החיוב כיון דאותן שהכניס למלילות אין סופן לבוא לידי חיוב של תורה כלל וה"נ אותן שהכניס לסוכה כיון דאין עומדין לראות פני הבית כי מפריש על אותן שראו פני הבית חשיב מן הפטור על החיוב:

הנה בההיא דהמעלה פירות מן הגליל ליהודה או שהיה עולה לירושלים אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך ופי' הר"ש ז"ל דמיירי שמוליכן למכור וכשמגיע לשם ולר"מ כשמגיע למקום השביתה דאסור הוא משום שדעתו למוכרן שם אך המ"ר דייק מדברי הרמב"ם ז"ל דמפרש דלא מיירי במוליכן למכור וכשמגיע למקום שהוא הולך הוקבעו בראיית פני הבית ע"ש ונראה דטעם הר"ש ז"ל שפי' שמוליכן למכור והוקבעו משום הולכה לשוק ולא פי' דהקביעות הוא משום ראיית פני הבית משום דאיכא פלוגתא דאמוראי בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ג) רשב"ל אמר דירושלים עשו אותה כחצר בית שומירה מה חצר בית שומירה טובלת אף זו טובלת ור' יונה אמר בדין היה אפילו בתים ששם לא יטבלו שהן של כל ישראל ע"ש א"כ לר"י במעלה לירושלים אמאי אמרינן במתני' דאוכל רק עד שמגיע למקום שהוא הולך אמאי לא יאכל אף בירושלים דבתים של ירושלים אינם טובלין לפי שהן של כל ישראל ומש"ה פי' דמיירי במוליכן למכור וכשמגיע לשם אסור כדין מוליך לשוק דאסור בלא ראיית פני הבית:

אמרינן בתוספתא (פ"ב דמעשרות) הבוצר כרמו לשוק שאם לא מצא להן שוק מחזירן לגת כו' אוכל מהן עראי ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר הא אפשר שימצא להן שוק ונראה מזה דזה דדעתו להוליכו לשוק פטור מראיית פני הבית הוא דוקא אם בודאי עומד לשוק ואם לא ימצא שוק זה יהיה לשוק אחר אבל על תנאי אינו מועיל עוד אפשר לומר דהכא משום חסרון גמר מלאכה דסתם ענבים עומדים לדריכה כמ"ש רש"י ז"ל (ביצה ל"ה) גבי היה אוכל באשכול כו' רק מחשבה לאכילה מהני ובעינן מחשבה לאכלה בלא שום תנאי וכיון דאם לא ימצא להם שוק יחזירם לגת לדריכה אין כאן גמר מלאכה:

הקשה השמ"ק פ' הפועלים בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן שם דבחטים ושעורים גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ ראיית פני הבית הא אמר ר' אושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלמא אף בתבואה בעינן ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר"א הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג ותי' הרמב"ן ז"ל דבתבואה כל שעשה מירוח או העמיד ערימה א"צ ראיית פני הבית כיון שעשאן גורן אב' אם לא מירח ולא העמיד ערימה אלא דדש וזרה וראה פני הבית הבית קובע אפילו לא מירח כלל אף בבית ודר' אושעיא מיירי שהכניס במוץ ודש וזרה בבית ולא מירח ולא העמיד ערימה דליכא לא מירוח ולא ראיית פני הבית ומש"ה פטור ע"ש והנה יש לעיין כי לא מירח ולא העמיד ערימה רק דדש וזרה ואח"כ ראה פני הבית אמאי חבית קובע הא קי"ל דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד מאי נ"מ בין אם הכניסה במוץ ואח"כ דש וזרה דפטור ובין דש וזרה ואח"כ הכניסה לבית דחייב הא סוף סוף הוי כניסה קודם גמר מלאכתו ונראה מזה דס"ל דדש וזרה בתבואה הוי גמר מלאכתו ומירוח או העמדת ערימה הוא רק במקום ראיית פני הבית דגורן בהדיא כתיב בהו היינו דהעמדת גורן הוא במקום ראיית פני הבית ואם הכניס לאחר שדש וזרה נקבע בראיית פני הבית וא"צ גורן. והנה לפ"ז מה דאמרינן (בשלהי ספ"ק דפאה) דמפקיר וזורע ומאכיל לבהמה עד שימרח ואמאי תלי במירוח הא משדש וזרה הוי גמר מלאכתו צ"ל דהנה הר"ש ז"ל נסתפק שם אי בעינן ג"כ ראיית פני הבית ע"ש ולהרמב"ן ז"ל בעינן דוקא ראיית פני הבית וקודם לכן מהני הפקר רק המירוח הוא במקום ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה מהני הפקר דמחוסר ראיית פני הבית וזה דאמרינן דמירוח הקדש פוטר ומה זה תלי במירוח כיון דדש וזרה הוי גמר מלאכתו י"ל ג"כ לפי מה דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ד ה"א) דכניסה לחצר בית שומירה ברשות הקדש פטור ע"ש וא"כ ה"נ מירוח ברשות הקדש שהוא במקום ראיית פני הבית וס"ל דדוקא ראיית פני הבית ברשות הקדש פוטר ולא גמר מלאכה ומש"ה אם דש וזרה ברשות הקדש ופדאו קודם מירוח חייב אך קצת לא משמע כן הא דאמרינן (פ"ד דפאה) המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין כו' ובכל פירות איירי ואף באותן שצריכים ראיית פני הבית ונראה מזה דתלוי בגמר מלאכה:

עוד י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דלעולם המירוח הוא מהגמר מלאכה וזה דמהני ראיית פני הבית לאחר שדש וזרה אף אם לא מירח ולא העמיד ערימה ואף דאמרינן דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זה דוקא במחוסרין מלאכה בגופן כגון קודם שדש וזרה דאם התבואה היא באופן כזה דמחוסרת מלאכה לא מהני עלה ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה רק שלא עשה כרי או ערימה מחוסר רק מלאכת אסיפתן כדאמרינן בפ' הפועלים שם איזהו גמר מלאכתן זו מלאכת הכנסתן זה אינו מעכב בראיית פני הבית דסוף סוף אי מעמיד כרי בשדה כשמכניס אח"כ לבית מבטל את הכרי א"כ בכניסתו לבית הם אז באותו אופן כמו שלא העמיד כרי ואף דקי"ל כמ"ד בביצה דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זהו דוקא במלאכת גופן ולא במלאכת הכנסתן הנה כתב רבנו יונה בברכות דאף לאחר גמר מלאכה אם חזר ועירב בהן מוץ או תבן פקע הטבל ממנו ע"ש אבל אם לאחר שהעמיד כרי פיזר הרוח את הכרי ודאי לא פקע טבלו משום זה ואף דהעמדת כרי הוא גמר מלאכתו דודאי איכא חילוק בין גמר מלאכה בגופן למלאכת הכנסתן דכל שמחוסרין מעשה בגופן שיש בהם מוץ או תבן לא נגמר האוכל שלהן ואין ראוין להיות טבל ורש"י ז"ל (מנחות ס"ז ע"ב) כתב דיחד עם המוץ הן כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ע"ש ואף אם דש וזרה ועשה גמר מלאכה ונעשה טבל ואח"כ עירב בו מוץ או תבן פקע טבלן דפירות כאלו אין ראויין להיות טבל שהן כעין מאכל בהמה ואם נתבטל מתורת אוכל פקע טבלו אבל מלאכת הכנסתן נהי דלכתחילה לא חל איסור טבל עד שתגמור גם מלאכת הכנסתן כל שנגמרו וחל טבל לא פקע כל שנתפזרו אח"כ:

הנה אמרינן (בביצה ל"ה) היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת רא"א יגמור רי"א לא יגמור ואמר ר"נ לא כשאמר ר"א יגמור בשבת אלא ממתין למוצ"ש ויגמור והקשו בתוס' מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים מע"ש דלמוצ"ש לא יאכלו עד שיעשרו ותי' בלשון שני דהתם מיירי בתאנים שנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא ננמרה מלאכתו ע"ש ויש לעיין מאי נ"מ כיון דס"ל להאי תנא דשבת מהני אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא בשבת לא יגמור וכיון דקביעות שבת מהני אף לאחר השבת כדחזינן בתינוקות שטמנו אמאי מותר אחר השבת ונראה משום דבדבר שנגמרה מלאכתו דשבת צריך להיות רק במקום ראיית פני הבית אף למוצ"ש אסור דהוי כמו ראה פני הבית ואח"כ הוציאן מן הבית דקביעות של בית א"צ להיות לעולם אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו נהי דשבת קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דשבת הוא ג"כ במקום גמר מלאכה למוצ"ש דליכא שבת שיהיה במקום גמר מלאכה הוי כמו נתערב תבן אח"כ דבטל הגמר מלאכה ופקע הטבל וכן מה דאמרינן שם באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר דלא יגמור בחצר אלא יוציא מן החצר ויגמור ואף דבדבר שנגמרה מלאכתו לא מהני מה שמוציא אח"כ מן החצר לפוטרו מ"מ בדבר שלא נגמרה מלאכתו אף דס"ל להאי תנא דחצר קובע קודם שנגמרה מלאכתו כיון דהחצר צריך להיות אף במקום גמר מלאכה כיון שהוציא מן החצר הוי כעירב בו תבן דפקע טבלו:

הביא השעה"מ בשם המאירי בתאנים ודעתו לקצות אם הכניסן לחצר קודם שנגמרה מלאכתן ונגמרה מלאכתן אח"כ קובע ואף דהכניסן קודם גמר מלאכה כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז מהירושלמי מעשרות (פ"ג ה"ג) על ההיא דהגגות פטורות אעפ"י שהן של חצר חייבת ומקשינן כיון שהעבירן דרך חצר אמאי לא נטבלו ומתרצינן כריב"י דס"ל דהעבירן בחצרו כדי לאכול בראש גגו לא הוטבלו או כרבי דס"ל מעביר בחצר לאכול בראש גגו הוטבלו הכא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ע"ש היינו כשהיה מעביר דרך חצרו היה אז דעתו לעשותן מוקצה והוי קודם גמר מלאכה דחצר אינה קובעת ואח"כ כשהעלן לגגו נמלך שלא לעשותן ואין הגג קובע ולהמאירי קשה כיון דבמוקצה אם הכניסן לחצרו ואח"כ נגמרה מלאכתו קובע כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ואף דאח"כ לא ביטל מחשבתו רק עשה גמר מלאכה מ"מ כיון דבשעה שהכניס לחצר משום מחשבתו הוא שלא נגמרה מלאכתו מהני ראיית פני הבית של קודם כ"ש הכא דאח"כ ביטל מחשבתו וע"י ביטול מחשבתו נגמרה מלאכתו אח"כ דמהני ראיית פני הבית של קודם וצ"ע:

הביאו התוס' מנחות (ס"ז ע"ב) בשם רבנו אפרים בתבואה שהכניסה במוץ שלה דמותר אף באכילת קבע ואף דאסור לאכול אכילת קבע אף קודם ראיית פני הבית זה דוקא היכא דיכול לבוא אח"כ לידי חיוב שיראה פני הבית אבל בהכניסה במוץ דא"א לבוא עוד לידי חיוב מותר אף באכילת קבע ע"ש והנה יש לעיין נהי דא"א לבוא עוד לידי חיוב ע"י ראיית פני הבית מ"מ יכול לבוא לידי חיוב ע"י דברים אחרים שקובעין למעשר כגון מקח אור ומלח דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד ה"א) דאם הקדישו והכניסו לחצר בית שומירה דראיית פני הבית ברשות הקדש הוא בפטור ומ"מ אם פדאו אח"כ ושלקו נטבל ע"י זה ששלקו ואף דהכנסה לבית אחר שפדאו לא מהני תו כיון דהיה ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ מחייב משום דהוי מעשה ועיין בכל הסוגיא שם א"כ ה"נ בראיית פני הבית במוץ נהי דלא מהני תו ראיית פני הבית משום דהוי ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ חייב והנה מהירושלמי מוכח להדיא דאף ראיית פני הבית בפטור אינו מתיר באכילת קבע דהא שלקו אח"כ הוקבע ושילוק הוא מדין אכילת קבע ומה לי ראיית פני הבית ברשות הקדש ומ"ל ראיית פני הבית במוץ תרווייהו ראיית פני הבית בפטור ולא מהני להו עוד ראיית פני הבית ומ"מ בקבע אסורין:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה