אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נה - תרומות

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נה - תרומות

א

גרסינן בקידושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כו' דחובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וסוריא אי חייבת מה"ת או מדרבנן תלוי אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש ומקומות שכיבשום עולי מצרים ולא כיבשום עולי בבל תלוי אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה או קידשה לע"ל

כתב המל"מ פ"ב מהל' בכורים גבי עפר חו"ל הבא בספינה לא"י ז"ל לא מצינו שיהיה חלוק בין עפר חו"ל לעפר הארץ ועפר חו"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לחו"ל דינו כחו"ל ע"ש אך בירושלמי חלה פ"ד ה"ד אמרינן בירדן שנטל מא"י ושטף לסוריא ה"ה בחזקתו למעשר ולשביעית והוא שמשך עפר ע"ש דעפר א"י ששטף לחו"ל ה"ה בחזקתו למעשר ולשביעית כמו שהיה קודם והוא מדאורייתא כמ"ש המפרשים ז"ל שם וא"כ קדושת א"י אינו קדושת המקום כ"א קדושת העפר דאותו העפר בכ"מ שהוא חייב במעשר ובשביעית וכן אמרינן בירושלמי שם פ"ב ה"א גבי עפר חו"ל הבא בספינה לא"י דפלוגתא דר"י ורבנן אי בעינן הספינה גוששת תלוי בפלוגתא אם אפשר לקדש מה שכובשין יותר מגבולי א"י דכל שאין הספינה גוששת אינו מתבטל אגב הארץ ואותו עפר חו"ל שמביאין לא"י חשוב רק ככיבוש על אותו העפר ותלוי אם אפשר לקדש עפר חו"ל ע"ש ומוכח מזה ג"כ דכל דין א"י וחו"ל למעשר ולשביעית אינו תלוי במקום כ"א בעפר דעפר חו"ל אינו קדוש וכשמביאין אותו לא"י חשיב רק ככיבוש על אותו עפר ותלוי אי מתקדש אותו העפר ע"י כיבוש:

אמרינן פ"א דכלים י' קדושות הן א"י מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין העומר והבכורים ושתי הלחם כו' ויש לעיין אמאי לא חשיב נמי שחייבת בתרומות ומעשרות ובשביעית וכבר עמדו המפרשים ז"ל בזה ולפ"ז ל"ק דהתם בי' קדושות חשיב קדושת המקום וכמו עיירות המוקפות חומה וקדושת ירושלים אבל קדושת א"י למצות התלויות בארץ אין זה קדושת המקום כ"א קדושת העפר דעפר א"י אפילו אם הוא בחו"ל ג"כ חייב ומש"ה לא חשיב רק עומר ושתי הלחם שאינן משום מצות התלויות בארץ רק בשתי הלחם כתיב ממושבותיכם תביאו כו' ובעומר כתיב וקצרתם את קצירה וזה ודאי תלוי במקום ואם עפר א"י יבוא לחו"ל א"א להביא עומר ושתי הלחם משם דבעינן ממושבותיכם תביאו. והנה בכלים שם חשיב ג"כ בכורים והגר"א ז"ל בהגהותיו כתב ובכורים נמחק אך הרמב"ם והר"ש ז"ל גרסי נמי ובכורים והנה הטעם דהגר"א ז"ל מחקו הוא בפשוטו דמ"ש בכורים משאר מצות התלויות בארץ דלא קא חשיב להו וזה דהר"ש והרמב"ם ז"ל גרסי לה נראה דתלוי בב' תי' התוס' (ב"ב פ"א) שהקשו שם על הא דאמרינן בבכורים דאשר תביא מארצך הוא למעוטי חו"ל דל"ל קרא תי"ל דכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ותי' דאצטריך משום דבכורים אתקוש לבב"ח ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה התלויה בארץ דאין החיוב תלוי בפירות כ"א באדם והוא חובת הגוף וזה דאם אי"ל פירות אינו חייב לקנות הוא משום דהוי כמו ציצית דאם אי"ל אינו חייב לקנות טלית ומ"מ הוי חובת הגוף ע"ש א"כ לפ"ז דבכורים הוא חובת הגוף הוי כמו עומר ושתי הלחם דאינן משום חובת קרקע רק צריך להביאן מא"י דכתיב ממושבותיכם תביאו וה"נ בכורים דבעינן אשר תביא מארצך וזה ודאי אינו תלוי בהעפר כ"א בהמקום כיון דאין זה משום חובת קרקע אבל להתי' הא' בתוס' דבכורים הם ג"כ חובת קרקע אין נ"מ בין בכורים לשאר מצות התלויות בארץ. והנה בא"ר כלים שם כתב דבכורים אינן רק חובת קרקע ולא קדושת א"י ע"ש והנה אין לומר דאין זה משום קדושת א"י כלל דהא כל חובת קרקע אי נוהגין בזה"ז תלוי בקדושה ראשונה אי קידשה לע"ל אלמא דחובת קרקע הוא משום קדושת א"י רק צ"ל דאין זה קדושת המקום רק קדושת העפר:

עוד י"ל טעם אמאי לא קא חשיב בכלים שם תרומות ומעשרות וכל מצות התלויות בארץ דהתם קא חשיב רק מה שהוא מקודש יותר בין מדאורייתא בין מדרבנן דהא חשבינן שם קדושות שאינן אלא מדרבנן למ"ד מעלות דרבנן ולמ"ד מעלות דאורייתא היינו שהן מעלות בין מדאורייתא בין מדרבנן ומדרבנן אף סוריא חייבת במעשרות ובכל מצות התלויות בארץ א"כ אין זה א"י מקודשת משאר ארצות וחשיב רק עומר ושתי הלחם דכשם שאין באין מחו"ל אין באין ג"כ מסוריא כדאמרינן בירושלמי שקלים (פ"ד ה"א) דאין עומר בא מסוריא ולפ"ז א"א לגרוס ג"כ בכורים דאף בכורים באין מסוריא מדרבנן כדאמרינן בשלהי חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כו':

ובפירות א"י שיצאו לחו"ל ושל חו"ל שנכנסו לא"י כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' תרומות הכ"ב פירות א"י שיצאו חו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה כו' ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע"ש והקשה הכ"מ שם דנראה מדברי רבנו שמחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבין בחלה מדאורייתא ובמעשרות אין חייבין אלא מדבריהם הא כמו דילפינן מעשרות למיפטר פירות א"י שיצאו לחו"ל הו"ל לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ מדאורייתא ודחק שם בלשון הרמב"ם ז"ל דאינו מפליג בין חלה למעשר ושל חו"ל שנכנסו לארץ או בשניהם חייב מהתורה או בשניהם רק מדרבנן ע"ש אך הפ"מ דחה דבריו וכתב דא"א לפרש כן בדברי הרמב"ם ז"ל דמוכח מדבריו דבחלה חייב מה"ת ובמעשרות רק מדרבנן ועיין במרה"פ שם. והנה לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דחו"ל הוי פטור כשאר פטורים וכמו הקדש דמירוח הקדש פוטר וכן הבאת שליש ביד הקדש פוטר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר פ"ב ה"ח ופ"ג הכ"ה וה"נ מירוח חו"ל פוטר וכן הבאת שליש דהיינו גידולי חו"ל פוטר ומש"ה פירות א"י שיצאו לחו"ל היינו שנתמרחו שם כמ"ש הכ"מ והמל"מ פטורין דמירוח חו"ל פוטר ופירות חו"ל שנכנסו לארץ ג"כ פטור מה"ת משום הבאת שליש שהיה בחו"ל ואין חייבין אלא מדבריהם אך זה רק במעשרות אבל בחלה פירות א"י שיצאו לחו"ל ונגמרה מלאכתן שם פטורין דגלגול חו"ל פוטר כמו גלגול הקדש אבל פירות חו"ל שנכנסו לארץ ונגמרה מלאכתן שם חייבין מה"ת אף שגדלו בחו"ל דבחלה לא אשכחן שום פטורים בגידולן רק בגלגול דאפילו גדלו ביד הקדש אם נפדו קודם גלגול חייבין בחלה דבחלה הכל תלוי בגלגול א"כ אם הגלגול היה בא"י חייב מה"ת:

והנה הגר"א ז"ל יו"ד סי' של"א ס"ק כ"ט הביא דברי הרמב"ם ז"ל דפירות חו"ל שנכנסו לארץ אין חייבין במעשרות אלא מדבריהם וכתב ונראה שלמד זה ממה דאמרינן בגיטין אילן מקצתו בארץ כו' והיינו מקצת שרשיו בארץ ואי מדאורייתא חייב אין נ"מ בזה דהכל תלוי היכן הפירות בשעת קביעתן וכתב אך דבריו צ"ע דמ"ש מעשרות שחייב רק מדבריהם ומ"ש חלה דחייב מה"ת וההיא דגיטין יש לאוקמא בפירות שא"צ גורן למעשר ע"ש. והנה לשיטת הגר"א ז"ל דאף במעשרות חייב מה"ת בנכנסו לארץ ונתמרחו שם זה דפירות א"י שיצאו לחו"ל ונתמרחו דפטורין א"א לפרש משום דמירוח חו"ל פוטר כמו מירוח הקדש או מירוח עכו"ם אך ס"ל דרק מירוח חו"ל פוטר אבל לא הבאת שליש בחו"ל ומש"ה אף במעשרות תלוי הכל במקום המירוח שהרי כתב דההיא דאילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל אפשר לאוקמא בפירות שא"צ גורן למעשר ואי פטור חו"ל הוא רק שמירוח חו"ל פוטר א"כ אדרבה בפירות שא"צ גורן אף בחו"ל יהיו חייבין דליכא בהו דבר הפוטר וע"כ צ"ל לשיטת הגר"א ז"ל דבין מירוח חו"ל פוטר ובין גידולי חו"ל פוטרין ומש"ה פירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין דמירוח חו"ל פוטר ופירות חו"ל שאי"ל גורן פטורין משום גידולי חו"ל רק ס"ל דמירוח א"י חוזר ומחייב דבר הפטור ומשו"ה פירות חו"ל שי"ל גורן שנכנסו לא"י ונתמרחו שם חייבין אך הוא דחוק דאיך אפשר להתחייב דבר שכבר נפטר:

והנה מ"ש הגר"א ז"ל לתרץ ההיא דאילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל כו' דמיירי בפירות שא"צ גורן יש לעיין איך יפרנס ההיא דגיטין (מ"ז) ישראל שלקח שדה מעכו"ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא דאם הביאה שליש ביד עכו"ם פטור ודייקינן מינה דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ע"ש והא הכא מיירי בתבואה דתלוי בהבאת שליש ובת גורן היא א"כ מאי נ"מ אי יש קנין לעכו"ם בא"י כו' אי אין קנין דאף אי יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר מ"מ לא גרע מחו"ל וא"כ תלוי במקום המירוח ואם המירוח היה בא"י אמאי פטור ואין זה תלוי בהבאת שליש כלל ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דפירות חו"ל שמירחן בא"י חיובן רק מדרבנן והתם ע"כ מיירי רק לענין דאורייתא דמדרבנן לכ"ע אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר כמ"ש התוס' בכורות (י"א ע"ב) ע"ש:

והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מן המעשר ושל חו"ל שנכנסו לא"י חייבין מדבריהם כתב הראב"ד ז"ל ול"נ שלא נחלקו ר"א ור"ע אלא בחיוב תורה ובפטור תורה כו' אבל מדרבנן מיהא אעפ"י שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ע"ש. והנה יש לעיין הא הראב"ד ז"ל מחייב מדרבנן אפילו יצאו לשאר ארצות א"כ מה זה ענין לפירות שנער ומצרים כו' שהן הארצות החייבות במעשרות ונראה דז"ש הראב"ד ז"ל דלא גריעי מפירות שנער כו' הוא משום דיש חילוק בין סוריא שחייבת במעשרות מדרבנן ובין שנער מצרים עמון ומואב שג"כ חייבין מדבריהם דסוריא מדרבנן הוא כא"י דמדרבנן כבוש יחיד שמיה כבוש ובכלל א"י היא משא"כ שנער ומצרים כו' אף שחייבין במעשרות אין זה דשנער חשיב כא"י לענין מעשרות רק שגזרו על פירות הגדלין בהן שחייבין במעשרות אף שהן חו"ל וא"כ פירות שנער ומצרים נהי דעל פירותיהן יש דין מעשרות הא אף הפירות הגדלין בא"י בעינן שיהא המירוח בא"י א"כ חסר כאן מירוח א"י וזה ודאי ל"ש שהמירוח בשנער יהא חשיב כמירוח בא"י דהארץ עצמו אין עליו שום דיני א"י והוי כשאר חו"ל דאי מירוח שנער מחייב א"כ פירות שאר ארצות שנתמרחו בשנער אמאי לא יהיו חייבין ומזה הוכיח הראב"ד ז"ל דמדרבנן לא בעינן מירוח בא"י וא"כ פירות א"י שיצאו לחו"ל ונמרחו שם לא גריעי מפירות שנער כו' דלענין המירוח שנער ושאר ארצות שוין והנה עיקר החילוק בין סוריא לשאר ארצות החייבות במעשר דסוריא חשיב כא"י מדרבנן משא"כ שאר ארצות כתב הרדב"ז ז"ל על מה שהקשה שם על הרמב"ם ז"ל שכתב בפירות א"י דאם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם א"כ פירות א"י שיצאו לבבל ולמצרים אמאי לא יהיו חייבין ג"כ מדבריהם וכתב דסוריא היה ראוי שתהיה מכלל א"י אלא מטעם שכתב רבנו ויש בה צד קדושה אבל שנער ומצרים אין בהם צד קדושה ולא חייבום אלא כדי שיסמכו עליהם עניים ע"ש:

הנה הרי"ט אלגאזי הביא קושית מהר"י קורקוס על הרמב"ם ז"ל שכתב דאם תרם מפירות סוריא על פירות הארץ אין תרומתו תרומה הא הוי כתורם מדבר שחייב מדרבנן ע"מ שחייב מה"ת דתרומה ויחזור ויתרום וכתב הרי"ט אלגאזי דדרשינן בספרי מנין שאין תורמין מפירות הארץ על פירות חו"ל ולא מפירות חו"ל על פירות הארץ דכתיב וכל מעשר הארץ כו' ואין זה משום דהוי מן הפטור על החיוב דאף פירות חו"ל שנכנסו לא"י ונגמרה מלאכתן שם דחייבין בחלה מה"ח ג"כ אין תורמין על פירות הארץ דגזיה"כ הוא שאין תורמין מפירות חו"ל על פירות א"י וא"כ ה"נ בתורם מפירות סוריא על פירות א"י דאין תרומתו תרומה ע"ש אך אינו נראה דסוריא מדרבנן א"י גמורה היא דמדרבנן כיבוש יחיד שמיה כיבוש דמה שמוסיפין על א"י הוא כא"י לכ"ד א"כ מדרבנן כי מפריש מפירות סוריא על פירות א"י הוי כמפריש מפירות הארץ על פירות הארץ ואמאי לא הוי תרומה אף מדרבנן:

וליישב קושית הר"י קורקוס ז"ל נראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה שכתב בפ"א מהל' מע"ש הי"ד דסוריא פטורה ממע"ש אפילו מדרבנן ע"ש וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תרומות הי"ג המפריש תרומה ממע"ר שלא ניטלה תרומתו אין תרומתו תרומה ועיין בכ"מ ובמל"מ שם דהיינו המפריש ת"ג ממע"ר שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו ת"ג על טבל אחר שהוא טבול אף לתרומת מעשר דאין תרומתו תרומה ואף שהוא מפריש עתה ת"ג ולת"ג הם שניהם שוים ומשום דהדבר שמפרישין ממנו על מקום אחר צריכים שיהיו שוין בכל עניניהם כמ"ש המל"מ ע"ש וא"כ ה"נ בתורם מפירות סוריא על פירות א"י דפירות א"י טבולין אף למע"ש ופירות סוריא אינן טבולין למע"ש אף שאר הפרשות א"א להפריש מזע"ז דאין טבל שניהם שוין ואף מדרבנן אין תרומתו תרומה דאף מדרבנן אינם שוין בטבל שלהם. והנה לפ"ז א"צ לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש מע"ר שלא ניטלה תרומתו היינו רק דלא ניטלה ממנו ת"ג אבל תרומת מעשר ניטלה כמ"ש המל"מ אלא כמה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דמיירי דלא ניטלה ממנו אף תרו"מ ומ"מ אין שניהם שוין לענין מע"ש דמע"ר אף שלא ניטלה תרומתו אינו טבול למע"ש והטבל שהפריש עליו הוא טבול אף למע"ש והראב"ד ז"ל שכתב שם דאם ניטלה ממנו תרו"מ אין תרומתו תרומה אף דלענין ת"ג שמפריש עתה הם שניהם שוין אבל אם לא ניטלה תרו"מ יכול להפריש מזע"ז נראה דלא ס"ל כהמל"מ דבעינן שיהיו שניהם שוין בכל עניניהם דהא אין שוין למע"ש רק כשהפריש ממנו תרומת מעשר הטעם הוא משום דנחתא להשאר תורת שירים כיון דהיתה הפרשה עליהם ואף דלענין ת"ג אינן שירים מ"מ כיון דנחתא להו תורת שירים במקצת א"י להפריש ממנו על דבר שאי"ל תורת שירים כלל דלזה בעינן שיהיו שניהם שוין וזהו שכתב הראב"ד ז"ל שם מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא ניטלה ממנו תרו"מ נהי דמעזר אינו טבול למע"ש מ"מ אין עליו תורת שיריים למע"ש אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כמ"ש המל"מ דבעינן שיהיו שוין בכל עניניהם:

והנה מ"ש הרדב"ז ז"ל דשנער ומצרים כו' אף דחייבות במעשרות אין קדושה כלל ואך סוריא יש בה משום קדושת א"י יש לעיין בשלמא זה דסוריא חייבת במעשרות רק בקרקע של ישראל ולא בקרקע של עכו"ם כמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא משום דבסוריא יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושתה כדאמרינן בפ' השולח אבל זה דחיוב מעשרות בחו"ל הוא ג"כ רק בקרקע של ישראל כמ"ש תוס' חולין (ז') קשה כיון דאין בהם משום קדושה כלל ומ"מ חייבין במעשרות א"כ קנין עכו"ם מאי אהני בה ונראה זה דבחו"ל אינו נוהג רק בשדה של ישראל הוא מטעם אחר לפמ"ש הרדב"ז ז"ל שם דזה דתקינו המעשרות בחו"ל הוא כדי שיסמכו עליהן עניים והיינו בשביל מעשר עני א"כ בשדה של עכו"ם דאף בא"י ג"כ א"צ ליתן מ"ע לעני דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כדאמרינן בבכורות לענין מעשר ותרו"מ וה"ה למעשר עני כמ"ש בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשל"א וכיון דל"ש שיסמכו עליהם עניים לא תיקני בהן מעשר כלל:

והנה בפירות א"י שיצאו לחו"ל כתב הרמב"ם ז"ל ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם ובפירות חו"ל שנכנסו לא"י לא כתב הרמב"ם ז"ל שאם נכנסו לסוריא חייבין מדבריהם ונראה מדבריו דפטורין אף מדבריהם וטעם החילוק הוא דפירות א"י דאם נמרחו בא"י חייבין מה"ת כי נמרחו בסוריא חייבין מדבריהם דמדבריהם סוריא כא"י אבל פירות חו"ל שנמרחו בא"י דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין חייבין אלא מדבריהם כי נמרחו בסוריא אף מדבריהם אין חייבין. והנה במ"ש הרמב"ם ז"ל דפירות א"י שיצאו לסוריא דחייבין מדבריהם יש לחקור אי חייבין ג"כ במע"ש כיון דפירות הגדלין בסוריא עצמה פטורין ממע"ש אף מדבריהם אי זה דפירות סוריא פטורין ממע"ש הפטור הוא בהגידולין דגידולי סוריא לענין מע"ש הוי כגידולי חו"ל אבל לענין המירוח הוי סוריא כא"י לכ"ד מדבריהם ופירות א"י שיצאו לסוריא ונמרחו שם חייבין אף במע"ש וזה דפירות סוריא עצמה פטורין ממע"ש ואף שנתמרחו בסוריא הוא משום כיון דלענין הגידולין חשיב כגידולי חו"ל למע"ש א"כ הוי כפירות חו"ל שנכנסו לסוריא ונתמרחו שם דפטורין או דסוריא חשיב כחו"ל למע"ש לכ"ד ואף לענין המירוח ופירות א"י שיצאו לסוריא ונתמרחו שם פטורין ממע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל (תרומות פ"א ה"ב) א"י האמורה בכ"מ היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ע"ש הנה אמרינן בב"ב (נ"ו) כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר ואמרינן למעוטי מאי ערדסקית אסיא ואספמיא ויש לעיין מאי נ"מ למעשר בין מה שהראה הקב"ה למשה משאר מקומות דהא א"י עצמה ג"כ טעונה כיבוש ודוקא כיבוש רבים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיבוש רבים מהני גם לשאר מקומות להתחייב במעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם א"כ אין נ"מ בין מה שהראה הקב"ה למשה לשאר מקומות:

הנה התוס' יבמות (פ"ב ע"ב) כתבו על הא דאמרינן דבימי עזרא מאליהן קיבלו את המעשרות דאין זה דמעשרות אין נוהגין בבית שני רק מדרבנן רק שלא היה עליהן חובה לקדש את כל א"י כדאמרינן הרבה כרכים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר או שמא הכל אם היו רוצים ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקדשו קדשה מה"ח ע"ש ומדברי התוס' נראה דכיבוש לבד אינו מועיל וצריכים ג"כ לקדש ואם היו רוצים היו יכולים שלא לקדש את כל א"י אך המהרי"ט ז"ל ח"א סי' כ"ה לא נחה דעתו בדברי התוס' וכתב כיון דעומדות רגלינו בשערי ירושלים ממילא מתקדש ע"ש וכן נראה דעת רש"י ז"ל (חולין ז') דא"צ רק כיבוש שכתב שם על ההיא דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל כו' דלכך לא כבשום דלא רצו שיחזרו לקדושתן כדי שיהיו מותרין בשביעית לחרוש ולזרוע כדי שיסמכו עליהן עניים ע"ש והרי היה אפשר להם לכבוש ולא לקדש ונראה דס"ל כמהרי"ט ז"ל דא"צ קידוש אחר אך נראה דזה דוקא בא"י עצמה דא"י חייבת בכל מצות התלויות בארץ רק שמחוסר תנאי הכיבוש אבל שאר ארצות נהי דאפשר להוסיף על א"י אך ע"ז לא מהני כיבוש לבד רק צריך ג"כ לקדשן בקדושת א"י ולהכניםן לכלל א"י ובזה הוא החילוק בין מה שהראה הקב"ה למשה דחייב במעשרות לשאר מקומות דמה שהראה הקב"ה למשה א"צ קידוש רק כיבוש משא"כ בשאר מקומות דצריך לקדשן ולהכניסן לכלל א"י:

כתב רש"י ז"ל (ע"ז כ"א) דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד מפני שלא היו שם אורים ותומים ע"ש וקשה טובא דהא כיבוש עזרא לא היו שם אורים ותומים ולא אשתמיט בשום מקום דקדושת עזרא חשיב כיבוש יחיד ולפ"ז אתי שפיר דרק להקידוש צריך אורים ותומים וכמו קידוש העזרה דבעינן אורים ותומים וזה דוקא בסוריא שהיא מחו"ל והוסיפו על א"י וצריכה גם קידוש וכן נראה ממ"ש רש"י ז"ל שם סוריא ארם צובה וסמוכה לא"י וכיבשה דוד וחיברה לקדושת א"י כו' ע"ש היינו דעביד תרתי דכיבשה וגם חיברה לקדושת א"י ולזה צריך אורים ותומים אבל קדושת עזרא שהיתה בא"י עצמה וא"צ לזה רק כיבוש א"צ אורים ותומים:

כתב הרמב"ם ז"ל (תרומות פ"א ה"י) עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא ה"ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות כו' ע"ש. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דקנין חשיב ככיבוש דאם יש קנין לעכו"ם אם חזר ולקח הישראל היה חשיב ככיבוש יחיד אבל כיבוש יחיד מקרי והנה זה דס"ל דקנין חשיב ככיבוש נראה דמקורו הוא מהירושלמי (פ"ה דדמאי) בההיא דמעשרין משל ישראל על של עכו"ם ואמרינן שם מתני' דר"מ דאמר אין קנין לכושי בא"י לפוטרו מן המעשרות כו' ר"א בשם ר"ל טעמא דר"מ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש אחוזה לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם ואין הם קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אין קונין מכם ע"ש והיינו לענין קדושה ואמרינן דהם אין קונין מכם להפקיע מקדושתה אבל אתם קונין מהם לקדושה ומוכח דקנין מחייב במעשרות כמו כיבוש ויחיד שקנה הוי כמו כיבוש יחיד:

והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דיחיד שקנה קרקע שאין בה קדושה חשיב כיבוש יחיד יש לעיין דא"כ למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש יחיד שקנה קרקע בחו"ל תתחייב במעשרות מן התורה מדין כיבוש יחיד ולא שמענו לשום מ"ד דקרקע של ישראל בחו"ל יהיה חייב במעשרות מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר נהי דקנין יחיד חשיב כמו כיבוש אך בחו"ל לא סגי בכיבוש דבעינן גם קידוש ומש"ה יחיד שקנה קרקע בחו"ל פטורה לכ"ע אבל דברי הרמב"ם ז"ל שם שהוא בא"י דא"צ קידוש כ"א כיבוש שפיר אם קנה הישראל אח"כ אחר שהופקעה מקדושתה הוי כיבוש יחיד:

והנה זה דבירושלמי חלה תלינן פלוגתא דר"י ורבנן בעפר חו"ל הבא בספינה לא"י אי חייב במעשרות בפלוגתא אם אפשר להוסיף על א"י דעפר חו"ל הבא לא"י הוי כמו כיבוש ואף דהתם ליכא קידוש על העפר הנה בלבד זה יש לעיין הא כתב הרמב"ם ז"ל דבעינן כיבוש דוקא מדעת רוב ישראל דל"ש זה בעפר חו"ל הבא לא"י וע"כ בעפר חו"ל הבא לא"י א"צ לכל דיני הקידוש כיון דעתה העפר מיבלע בתחום א"י מתפשטת הקדושה עליו וממילא מתקדש וזה דתלינן בפלוגתא אי אפשר להוסיף שאר מקומות על א"י היינו אם עפר חו"ל אפשר להתקדש אדם אינו אפשר להתקדש ל"ש נמי שתתפשט עליו קדושת א"י:

והנה זה דחשבינן סוריא כיבוש יחיד יש לעיין למ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל כיון דבטלה כל קדושת א"י כ"ש דבטלה קדושת סוריא א"כ אח"כ תלוי אי כבשוה עולי בבל או לא כבשוה וא"כ אם כבשוה עולי בבל אמאי קרי ליה כיבוש יחיד הא הוי כיבוש רבים ואי לא כבשוה עולי בבל אף כיבוש יחיד לא הוי והוי כשאר כרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל דאף כיבוש יחיד לא מקרי ואין לומר דזה דחשבינן בעלמא סוריא כיבוש יחיד הוא רק למ"ד קדושה ראשונה קידשה לע"ל דבע"ז (כ"א) ס"ל לר"מ דסוריא חייבת מדאורייתא דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ע"ש ובחולין (ז') בר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן אמרינן דס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ע"ש וא"כ קשה טובא ממ"נ אם החזיקו בהן עולי בבל הוי כיבוש רבים ואם לא החזיקו בהם אמאי סוריא חייבת מדאורייתא הא אלו שלא החזיקו בהם עולי בבל בטלה קדושתן והנה בזה אי סוריא החזיקו בה עולי בבל הוא פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"ד מהל' שמטה הכ"ח וקשה לתרווייהו:

והנה לרש"י ז"ל י"ל דלעולם כבשוה עולי בבל רק כמו דקדושה ראשונה היה כיבוש יחיד משום דהיה שלא באורים ותומים ה"נ קדושה שניה דבימי עזרא לא היו אורים ותומים מיהו שאר קדושת עזרא שהיה בא"י א"צ לאורים ותומים אך סוריא שהיא מחו"ל וצריך להוסיפה על א"י ולקדשה א"כ בראשון שהיה שלא באורים ותומים והיה כיבוש יחיד ה"נ בשני ולשטת התוס' ועוד דסוריא הוא כיבוש יחיד מפני שדוד כיבשה קודם שכבש את כל א"י נמי י"ל דלעולם סוריא כבשוה עולי בבל ומ"מ הוי כיבוש יחיד משום דאף עולי בבל כבשוה קודם שכבשו כל א"י דהא אמרינן דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אך יש לגמגם בזה דהתוס' ע"ז (כ"א) כתבו מפני שהיה הכיבוש שלא ברשות דלא היה להם רשות לכבוש שאר מקומות קודם שכבשו כל א"י ונראה דזהו דוקא בראשון שהיה עליהם החובה לקדש את כל א"י כמ"ש התוס' יבמות (פ"א) אבל בשני שלא היה עליהם החובה לקדש את כל א"י כמ"ש התוס' שם היו רשאין לכבוש שאר מקומות אף קודם שכבשו כל א"י כיון דלא היה מוטלת עליהם החובה כלל לכבוש את כל א"י דאלת"ה צ"ל דאף בשני עשו שלא ברשות מה שהחזיקו בסוריא קודם שהחזיקו בכל א"י וקשה לומר כן:

ולשטת רש"י ז"ל (גיטין ה') דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד משום דדוד כבשה לצורכו ולא לצורך כל ישראל א"כ ודאי קשה אי כבשוה עולי בבל א"כ היתה אז הכיבוש לצורך כל ישראל ואפשר כיון דקדושת עזרא מפקינן לה בסדר עולם מדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה כו' לא היה להם רשות לקדש רק מה שנתקדש בראשון וא"כ אם נתקדשה סוריא בקדושת עזרא תלוי אם נתקדשה בראשון ותלוי אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש אך להראב"ד ז"ל דס"ל דסוריא לא החזיקו בה עולי בבל קשה טובא אמאי לר"מ סוריא חייבת מה"ת כיון דס"ל לר"מ דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל א"כ כיון שבטלה כל קדושת א"י כ"ש דבטלה קדושת סוריא. ואפשר לפמ"ש הרדב"ז ז"ל פ"א דתרומות דמש"ה קדושת יהושע בטלה וקדושת עזרא לא בטלה דבקדושת יהושע לא היה שם כ"א כיבוש לבד ומשבטל הכיבוש בטלה הקדושה אבל בימי עזרא היתה קדושת פה וקדושת פה לא בטלה ע"ש ואפשר דבסוריא כשנבשה דוד היתה קדושת פה ומש"ה קדושת סוריא לא בטלה וחשוב רק כיבוש יחיד ולדידן דס"ל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש חשיב סוריא כמו מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כמ"ש הראב"ד ז"ל שם ואע"ג שהיתה שם קדושת פה דלא בטלה אך זהו רק למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש אך לדידן דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וזה דסוריא חייבת במצות התלויות בארץ מדרבנן אמרינן בספרי שלא יאמרו דוד עשה שלא כהוגן עשאוה רק כשאר א"י וכשבטל הכיבוש הוי כשאר מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל דקדושת פה לא אהני כלל אך קצת קשה לומר דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש כשבטלה קדושת כל א"י נשארה קדושת סוריא במקומה וצ"ע:

ועבר הירדן אם היא מכלל א"י חקרו בזה התשב"ץ והברכי יוסף ונראה דעבר הירדן אינה א"י ממש וראיה לזה דאמרינן בתוספתא פ"ו דמנחות נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש כו' כשכבשו וחלקו נתחייבו במעשרות ע"ש ובחלה ובערלה ובחדש נתחייבו קודם שכבשו את כל א"י רק תכף כשעברו את הירדן דחשיב אז ביאה לא"י ויש לעיין קודם שעברו את הירדן אמאי לא נתחייבו בכל הנך הרי היו בעבר הירדן ונכנסו לא"י והעברת הירדן מאי אהני ובת"כ פ' קדושים אמרינן גבי ערלה כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ הארץ המיוחדת ע"ש ונראה מזה דעבר הירדן אינו מכלל א"י דגבול א"י ממזרח הוא הירדן כדכתיב בקרא ובירושלמי (פ"ד דחלה) פליגי אמוראי אי ירדן עצמו אם הוא מא"י ומשום דכתיב והירדן וגבול אותו מפאת קדמה ע"ש וזו היא הארץ המיוחדת וקדושת עבר הירדן דאשכחן בכל דוכתי שחייב בכל מצות התלויות בארץ נראה שהוא מדין הוספה על א"י שכל מה שכובש מלך או נביא מדעת רוב ישראל הוי כא"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל וסוריא חשיב כיבוש יחיד משום שכבש לצורך עצמו אי שהיה שלא באורים ותומים או משום שלא היה לו רשות לכבוש קודם שכבש כל א"י אבל עבר הירדן שהיה עפ"י הדיבור ל"ש כ"ז והוי כיבוש רבים אך לא היה אפשר לעבר הירדן להתחייב בחלה ובערלה קודם שנכנסו לא"י כיון דקדושת עבר הירדן הוא משום הוספה לא"י זה שייך רק היכא דא"י כבר נתקדשה אז נתוספת לקדושת א"י וזהו כשעברו ישראל את הירדן דאז נתקדשה א"י לחלה וערלה וחדש ואז חלתה הקדושה אף על עבר הירדן [ועבר הירדן אי כבשוה עולי בבל דעת הראב"ד ז"ל שם דלא כבשוה וכן דעת רש"י ז"ל בחגיגה וביבמות (ט"ז) ודעת התוס' שם דעבר הירדן שלא היה מעמון ומואב כבשוה עולי בבל אבל עבר הירדן שכבש סיחון מעמון ומואב לא קדשום עולי בבל ע"ש והנה א"א לומר כן דבירושלמי (פ"ו דשביעית) חשבינן ממקומות שכבשום עולי בבל חשבון ויובקא ונחלא דזרד ע"ש והוא מעבר הירדן וחשבון הוא מה שכבש סיחון ממואב כדכתיב בקרא ומ"מ כבשום עולי בבל]:

אמרינן בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דסוסיתא פטורה מן המעשרות ואמרינן דאימי בעי ולא מבעלי מסין הן סבר ר' אימי כמו שנתכבשו שהיו מסקי מיסין לא"י וחשיב כמו כיבוש ועיין בהמפרשים ז"ל שם ונראה דזה שהיה מחייב ר' אימי משום מסקי מסין שהוא משום קנין דהתוס' חולין (ז') כתבו דמש"ה אין מפרישין בזה"ז תרומות ומעשרות מחו"ל דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ע"ש דבשדה עכו"ם ליכא חיוב מעשרות בחו"ל ומה שמשלחין מס לעכו"ם חשיב כמו קנין עכו"ם וא"כ כשמשלמין מס לישראל חשיב אדרבה כמו קנין ישראל וקנין ישראל חשיב כמו כיבוש כמ"ש הרמב"ם ז"ל והכא לא הוי כיבוש יחיד שהרי היו מסקי מסין לכל א"י והוי כיבוש רבים וכפר סוסיתא היא מא"י דא"צ רק כיבוש והשאלה בהירושלמי הוא אי כבשוה עולי בבל:

והנה בזה דסוריא חשיב כיבוש יחיד מפני שדוד כבשה קודם שכבש את היבוסי כדאמרינן בספרי יש לעיין מ"מ אח"כ כשכבש את היבוסי תתקדש אז סוריא שהרי נשארה בידם ונראה מזה דרק תחילת הכיבוש מקדש היינו כשכובשים אותה מיד עכו"ם אבל מה שנשארת כבושה בידם אינו מקדש ונראה שאף קדושת חזקה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' בית הבחירה דקדושת יהושע היתה בכיבוש וקדושת עזרא היתה בחזקה ע"ש דג"כ מה שמחזיקים אותה מיד עכו"ם זהו מקדש אבל אין הקידוש חל כל שעה ושעה מה שהוא בידם וב"ה ל"ק מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שם שכתב דקדושת יהושע שהיתה בכיבוש כיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה ממעשרות וכשעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וזה לא בטל אף שנלקחה הארץ והקשה הכ"מ הא בכיבוש יהושע היתה ג"כ חזקה שהרי החזיקו בה ואטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"ש והאמת דמגרע גרע דהכיבוש הוא קודם החזקה שמחזיקין בה וכיון דבימי יהושע היתה שם כיבוש ונעשה שלהם ע"י כיבוש א"כ החזקה אח"כ א"א לקדש דאינה חזקה מיד עכו"ם ובעינן חזקה מיד עכו"ם דזהו מקדש א"כ לא קידש רק הכיבוש בלבד אבל בימי עזרא שלא היה שם כיבוש כלל כדאמרינן בירושלמי רפ"ו דשביעית שהיתה עליהם עול מלכות בשעה שקידשו ע"ש וקידשו בהחזקה שהחזיקו במקצת א"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ היתה החזקה מיד עכו"ם וזהו מקדש:

והנה ז"ש דעבר הירדן היה מדין כיבוש רבים ולא נתקדשה רק כשעברו ישראל את הירדן כדמוכח מהתוספתא ולפ"ז איך היה אפשר להתקדש אח"כ כיון דלא נתקדשה בשעת הכיבוש וכמו סוריא דלא היה אפשר לה להתקדש אח"כ כיון דלא נתקדשה בשעת הכיבוש והענין דלעולם גמר הכיבוש מקדש וכדאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל פ"ו דשביעית דחשבינן שם הנפקותות בין קידוש ראשון לקידוש עזרא אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב ע"ש דבראשון שהיה הקידוש ע"י כיבוש לא נתקדש עד שנגמר הכיבוש ועבר הירדן וא"י היה כיבוש אחד שהרי נכנסו לא"י דרך עבר הירדן וזה דאמרינן עד דקנו לכולה ע"כ אין הכוונה על כל א"י דהא היבוסי היה בימי דוד דמש"ה חשיב סוריא כיבוש יחיד משום שכבשה קודם שכבש את היבוסי ומ"מ במעשרות נתחייבו תכף אחר י"ד שכבשו ושחלקו והאי עד דקנו כולה הכוונה עד גמר הכיבוש דכ"ז שהיו עוסקין בכיבוש אף מה שכבשו עדיין לא נתחייב אבל כשגמרו הכיבוש אף שעדיין לא כבשו כל א"י נתקדש ונתחייבו ומש"ה היבוסי לא היה מעכב בחיוב מעשרות ומש"ה נתקדש ג"כ עבר הירדן כשנגמר הכיבוש שהיה הכל כיבוש אחד:

אמרינן בירושלמי (פ"ב דחלה) בפלוגתא דר"א ור"ט בפירות חו"ל שנכנסו לא"י אי חייבין בחלה והשיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והיה ר"א מקבל מיניה ואמר ר"י תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לה מפרע ירשו דאמר ר"ה לזרעך אתן לא כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כו' וכתב שם הגר"א ז"ל שמשעת ביאתן נתחייבו למפרע ונמצאו הוי גידולין בשעת חיוב ע"ש והנה זה דירושה היא מאבותיהם לא מהני לענין חיוב חלה דבעינן כיבוש דהא אף בזה"ז אמרינן דחלה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק דבעינן ביאת כולכם ורק דאח"כ כשבאו לארץ היה הכיבוש מהני למפרע וכמ"ש הגר"א ז"ל דכשנכנסו נתחייבו למפרע. והנה זה דאמרינן דלמפרע ירשו לא מהני לענין תרומות ומעשרות דאף דבי"ד שכבשו ושחלקו היו פטורין מן המעשרות אי משום דבעינן זרעך המיוחד לך אי משום דמעשר תלוי בשנות השמטה כמ"ש רש"י ז"ל א"כ כ"ש דא"א להתחייב למפרע קודם כניסתן לארץ ואינו שייך שיתחייבו למפרע כשנכנסו לארץ רק לענין חלה וערלה וחדש דבאלו נתחייבו תכף בכניסתן קודם י"ד שכבשו ושחלקו מיהו בערלה איכא מיעוט דלא נתחייבו למפרע כדאמרינן במתני' פ"ק דערלה ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם עד שלא באו לארץ ובחדש שקלינן וטרינן שם בירושלמי אי כשנכנסו לארץ ומצאו קמה אי אסורה משום חדש א"כ אין הנ"מ רק לענין חלה והנה בקדושת עזרא אי חלתה למפרע היה להם להתחייב אף במעשרות למפרע דבקדושת עזרא לא היה דין כיבוש וחילוק כדאמרינן בירושלמי שם אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד שכבשו ושחלקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבאם כו' ואפשר דקדושת עזרא לא הועילה למפרע כלל כיון דהיתה ע"י חזקה ולא ע"י כיבוש:

ובסוריא שמענו שהיה שם כיבוש אך אם היה שם גם חילוק לא שמענו מקראי אך הרמב"ם ז"ל כתב בפה"מ דמאי פ"ו מי"א סוריא היא הארץ אשר נכבשה ונחלקה במלכות דוד ע"ש ונראה דיצא לו שגם נחלקה מזה דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש סוריא חייבת במעשרות והא לא עדיפא סוריא מא"י דאינה חייבת במעשרות אלא לאחר כיבוש וחילוק אך אי סוריא היתה צריכה חילוק להתחייב במעשרות נראה דתלוי בטעמי שלא נתחייבו במעשרות בי"ד שכיבשו ושחילקו דרש"י ז"ל כתב ע"ז ג' טעמים חדא דמעשר תלוי במנין שנות השמטה ולא התחילו למנות רק אחר י"ד שכבשו ושחילקו א"נ דלא נתחייבו במעשר עד שלא נבחרה שילה והני טעמי ל"ש בסוריא שנכבשה אח"כ עוד כתב רש"י ז"ל משום דכתיב זרעך המיוחד לך והנה זה הטעם שייך אף בסוריא ומש"ה בעי חילוק:

ובעיקר זה דלא נתחייבו במעשרות בי"ד שכבשו ושחלקו כתבו הראב"ד והר"ש ז"ל בת"כ עוד טעם משום דהוי כהפקר ע"ש והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי פ"ק דחלה על ההיא דהלקט השכחה והפאה וההפקר פטורין מן המעשרות וחייבין בחלה רב הושעיה שאיל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורין מן המעשרות כו' חזר ואמר מי"ד מה י"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ע"ש ולכאורה מה ענין הפקר לי"ד שכבשו ושחלקו ולפ"ז כיון דפטורי מעשרות בי"ד שכבשו ושחלקו הוא משום הפקר א"כ בי"ד שנה שנתחייבו בחלה א"כ ע"כ הפקר חייב בחלה:

הנה רש"י ז"ל בחומש כתב דבכורים נוהג בשביעית ואעפ"י שהוא הפקר ועמדו על רש"י ז"ל בזה והנה יש להוכיח דבכורים נוהג אף בשל הפקר דבקידושין (ל"ז ע"ב) מצרכינן קרא לי"ד שכבשו ושחלקו דלא נתחייבו בבכורים ועבדינן צריכותא ממלך ובכורים דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד ע"ש ותי"ל דקודם שכבשו ושחלקו היה כהפקר ומוכח דאף בהפקר שייך בכורים:

והנה לרש"י ז"ל דהפטור של קודם שכיבשו ושחילקו הוא משום דבעינן זרעך המיוחד לך וכן להראב"ד ז"ל שהוא מטעם הפקר יש לעיין דא"כ ירושלים דלא נתחלקה לשבטים תהא פטורה מן המעשרות ובהדיא אמרינן במעשרות (פ"ב מ"ה) אר"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' באיסר ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם ודייק מינה דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש אלמא דירושלים חייבת במעשר ואי"ל דר"י לטעמיה דאמר דירושלים מטמא בנגעים ולא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד ואמרינן ביומא (י"ב) דס"ל ירושלים נחלקה לשבטים דבירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) אמרינן דזה דאמר ר"י לא שמעתי כו' מפי השמועה אמרה והוא לא ס"ל כן וס"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים ע"ש. והנה ממתני' דמעשרות מוכח ג"כ דהפירות לא היו הפקר דהא קתני שהיו נמכרות מג' וד' באיסר ולא הוי כבתים דאמרינן דאין משכירין בתים בירושלים מפני שאינה שלהם ונראה דזה דקודם כיבוש וחילוק היה הפקר אינו דכל מה שזרעו הי' הפקר לכל דודאי היו של הזורע רק שא"י היתה הפקר ויכול כל אדם לזרוע בכ"מ שירצה וכה"ג פטור מן המעשרות אף שאין הגידולין הפקר כיון שהקרקע הפקר לא קרינן ובא הלוי כו' שגם הלוי היה יכול לזורעה ואמרינן בירושלמי ריש מעשרות דזורע שדה הפקר חייב במעשרות רק בשזכה בהשדה של הפקר ובהגידולין ע"ש ולא סגי במה שהגידולין שלו אך זה דוקא קודם כיבוש וחילוק אבל לאחר כיבוש וחילוק אף דירושלים לא נתחלקה לשבטים אינו שנשארה כמו קודם החילוק רק שירושלים היא בחזקת כל השבטים אך לאותם שבטים שנטלו נחלה אבל לא ללויים וא"כ קרינן בה ובא הלוי:

והנה בדברי הראב"ד ז"ל מתיישב מה שהקשה הט"א פ"א דמגלה על ההיא דכתובות (כ"ה) דאשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אף למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא די"ד שכיבשו ושחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה והקשה אי ס"ל דבטלה קדושת הארץ ומש"ה תרומה בזה"ז דרבנן א"כ בטלה נמי לענין חלה ואי לא בטלה קדושת הארץ תרומה בזה"ז אמאי מדרבנן ע"ש ובעיקר קשה מה דמיון בזה"ז לי"ד שכיבשו ולפ"ז לעולם ס"ל לרבנן דבי רב דלא בטלה קדושת הארץ ומש"ה חלה בזה"ז דאורייתא אך מ"מ כיון דבטל הכיבוש והחילוק לאחר שנכבשה הארץ ביד עכו"ם א"כ עתה ידו וידך שוין דאין זכות עתה אחר החורבן לישראל יותר מלוי והוי עתה כמו בי"ד שכיבשו ושחילקו דנתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה:

והנה הט"א רצה שם לתרץ דלעולם ס"ל להני רבנן דלא בטלה קדושת הארץ ומ"מ תרומה בזה"ז דרבנן משום דמעשרות תלוי בשנות השמטה דמש"ה בי"ד שכיבשו ושחילקו לא נתחייבו במעשרות כמ"ש רש"י ז"ל א"כ למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן ה"נ מעשרות דרבנן ואח"כ פקפק הט"א בזה ע"ש. והנה אי תרומה בזה"ז דרבנן תלוי אי שביעית בזה"ז דרבנן הוא פלוגתא בירושלמי גיטין פ' השולח גבי הלל תיקן פרוזבול ואמרינן דאתיא כמ"ד מעשרות מדבריהם דאי מעשרות מה"ת והלל תיקן על דברי תורה ע"ש והיינו דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן ומש"ה תיקן פרוזבול וכדאמרינן בתלמודא דידן והיינו דמעשרות ושביעית תלוי זה בזה ואיכא למ"ד שם בירושלמי דאף למ"ד מעשרות מה"ת מודה דשביעית מדבריהם ע"ש והטעם למ"ד דאף אי מעשרות מה"ת שביעית מדבריהם אף דמעשרות תלוי בשנות השמטה די"ד שכבשו ושחלקו לא נתחייבו במעשרות מטעם זה כמ"ש רש"י ז"ל נראה דאף אי שביעית בזה"ז דרבנן היינו דמותר לחרוש ולזרוע ואינו משמט אבל מנין שנות השמטה הוא דאורייתא דמנין שנות השמטה הוא לענין מעשרות כמו לענין שביעית דחיוב מע"ש ומעשר עני תלוי בשנות השמטה וזה נוהג אף עתה משא"כ בי"ד שכיבשו ושחילקו שלא התחילו למנות כלל כמה שהביא רש"י ז"ל בכתובות שם מסדר עולם:

ובחו"ל דחייבין במעשרות מדבריהם דעת הרמב"ם ז"ל דאינו נוהג אלא בשנער ומצרים ועמון ומואב ולא בשאר ארצות וכן הוא שטה אחת בתוס' (חולין ז') אבל לשאר השטות בתוס' שם כל חו"ל חייב מדבריהם, והנה אמרינן בתוספתא פ"ג דתרומות מעשה בזקן אחד בערדסקית שהיה שוקל כלכלתו מלאה וחוזר ושוקלה ריקנית והיה ר"מ משבחו כו' וש"מ דערדסקית חייבת במעשרות ובב"ב (נ"ו) חשבינן בין ארצות הפטורות מן המעשר ערדסקית אסיא ואספמיא וע"כ דחייבת במעשרות מדרבנן כדין חו"ל ומוכח דאף שאר ארצות חייבין מדבריהם

אמרינן בפ"ד ממס' ידים דבבל מעשר מע"ש בשביעית ומצרים מ"ע ובעמון ומואב נחלקו שם ואמר ר"ט מצרים שהיא קרובה עשאוה מ"ע שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית אף עמון ומואב שהן קרובין נעשים מ"ע שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהן בשביעית ע"ש והיינו עניי א"י דאי עניי דהתם מ"ל קרובה לא"י ומ"ל רחוקה וכ"כ רש"י ז"ל (ביבמות ט"ז) בהדיא שהוא מפני פרנסת עניי א"י דהולכים לשם ונוטלין לקט שכחה ופאה ומעשר עני ע"ש הנה אמרינן פ"י דשביעית אין מוציאין תרומה מחו"ל לארץ והר"ש ז"ל שם הביא מהירושלמי חלה על ההיא דמביאין בכורים מסוריא מקשינן ויביא תרומתו ואמרינן דבכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר אתה כן אף הן מרדפין אחריה לשם היינו שיצאו מא"י לחו"ל להביא התרומה כמ"ש הר"ש ז"ל שם ויש לעיין כיון דאין רשאין לצאת לחו"ל להביא התרומה מ"ש הכא דרשאין עניי א"י לצאת לחו"ל להביא מ"ע דהא מ"ע ג"כ אינו באחריות הבעלים להביאן ונראה דלא איכפת לן בזה דיצאו לחו"ל ליטול מ"ע דהוי כמו סחורה דרשאין לצאת לסחורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מלכים ה"ט וזה דאין מביאין תרומה מחו"ל לארץ ומשום שמא יצאו מא"י לחו"ל להביא תרומתם תרומה שאני שהוא לכהנים ובכהנים איכא איסור אחר לצאת לחו"ל מפני הטומאה וכהנים אסורים לצאת לחו"ל לסחורה ורק לדון עם העכו"ם ולערער רשאים מפני שהוא כמציל מידם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אבל פ"ג הי"ד ומש"ה אינו רשאי לצאת להביא תרומתו:

ב

גרסינן ספ"ב דתרומות אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו ע"ד שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שלא נגמרה מלאכתו ואם תרמו תרומתן תרומה ובירושלמי מפקינן לה מקרא כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור ואמרינן בירושלמי אין לך אסור מדבר שנגמרה מלאכתו ע"ד שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כגון ענבים לעשות מהם יין אבל לעשותן צמוקים אף שלא נגמרה מלאכתו יכול לתרום ע"ש:

הנה בבכורות (י"א ע"ב) כתבו התוס' על ההיא דפ' הקומץ בר"ש שזורי דנתערב לו טבל בחולין כו' ופרכינן ולימא ליה קח מן העכו"ם ומשנינן קסבר אין קנין לעכו"ם בא"י והו"ל מן החיוב על הפטור ומשמע דהוי מדאורייתא מדקרי ליה חיוב והא הוי לקוח ולקוח פטור מה"ח וכתבו די"ל דלגבי דבר המעורב ברוב חולין הו"ל כמו חיוב על הפטור דה"נ אמרינן התם ולימא ליה קח מן השוק קסבר רוב ע"ה אין מעשרין והו"ל מן החיוב על הפטור ואמאי הא דמאי דרבנן אלא כשהאחד נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר קרי ליה מן החיוב על הפטור ועוד דמיירי התם דקנה מן העכו"ם לאחר מירוח דרוב ע"ה מעשרין הן ל"ש אלא לאחר מירוח ע"ש והקשה האור שמח דאמרינן בביצה (ל"ה ע"ב) הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב בנ"א דורסין אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי ואמרינן ש"מ תלת ש"מ רוב ע"ה מעשרין וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו כו' ואיך כתבו התוס' דקודם מירוח לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין וכתב לתרץ עפ"י הירושלמי דאינו אסור לתרום קודם גמר מלאכה אלא גורן ויקב בלבד והתוס' בככורות דמיירי לענין קודם מירוח שהוא בדגן שאסור לתרום קודם לא אמרינן שתרם קודם אבל ההיא דביצה דמיירי בתאנים לקצות דמותר לתרום אף קודם אמרינן דתרם ע"ש:

והנה ע"ז שכתב דבתאנים לקצות כיון דליכא איסור לתרום קודם תלינן שתרם קודם גמר מלאכה יש לעיין דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מעשר ה"ו ע"ה שהיה עובר בשוק ואומר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין כו' ואם הכניסו לבתיהן אם רוב העם מכניסים לבתים מעשרן ודאי ואם רוב העם מכניסים לשוק אין מתקנים אלא דמאי כו' וכתב הכ"מ ונראה הטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינן מעושרין עד שיראו פני הבית הלכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהן מעשרין ודאי ואם הרוב מכניסין לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו הלכך כשיכניסום אלו לבתיהן אינם מתקנין אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר כו' ע"ש ומוכח דאף בתאנים ואף לאחר גמר מלאכה רק קודם ראיית פני הבית מתקנן ודאי ולא חיישינן שמא עישרן הע"ה וכ"ש קודם גמר מלאכה וקשיא מההיא דביצה. עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג דמעשר הכ"ב מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול ממנה עראי ומתקנה דמאי [ומשום דלשוק א"צ ראיית פני הבית ומתקנה דמאי דשמא עישר הע"ה] ובמקום שהרוב מכניסין לבתים אוכל ממנו עראי ומתקנה ודאי כו' בד"א בדבר שאי"ל גמר מלאכה אבל בדבר שי"ל גמר מלאכה אעפ"י שמעשר ודאי א"צ להפריש תרומה שחזקתן שהפריש מהן תרומה בשעה שנגמרה מלאכתן ע"ש ואף דרישא נמי מיירי שנגמרה מלאכתו כמ"ש הכ"מ שם דהא קתני דאסור לאכול ממנו עראי וז"ש הרמב"ם ז"ל בדבר שי"ל גמר מלאכה היינו בדבר שי"ל גורן כמה שהוכיח שם הכ"מ מהירושלמי ומשום דא"א לגורן שתעקר אא"כ ניטלה הימנה תרומה גדולה ועיין בכ"מ שם ונראה מזה דלענין אי מעשרן ודאי או דמאי אין חילוק בין דבר שי"ל לאי"ל גורן דכ"ז שלא ראה פני הבית מעשרן ודאי דודאי לא עישר ולענין תרומה גדולה בדבר שי"ל גורן לאחר גמר מלאכה א"צ להפריש ת"ג משום חזקה דא"א לגורן שתעקר כו' אבל קודם גמר מלאכה דל"ש חזקה דא"א לגורן כו' צריך להפריש אף ת"ג ובביצה (ל"ד ע"ב) במתני' כתב גם רש"י ז"ל דאף גרוגרות וצמוקים אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה ע"ש וקשיא ההיא דביצה (ל"ה) דאף קודם גמר מלאכה מתקן רק דמאי:

והנה יש להקשות לאידך גיסא דאמרינן בב"מ (צ') דהדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום ומוקמינן לה בתרומה ומעשר של דמאי ע"ש ומוכח דמשכחת לה תרומה ומעשר של דמאי קודם מירוח דהא דישה קודם מירוח וכדאמרינן שם שהקדימו בשבולין ואף בדבר של גורן ויקב ג"כ איכא דמאי קודם מירוח דהא התם בתבואה עסקינן והענין הוא דאיכא נפקותא בין מוצא ללוקח מע"ה ואומר שהוא מעושר דודאי אין רגילות להפריש קודם ראיית פני הבית וכ"ש קודם גמר מלאכה וא"כ במוצא כלכלה או היכא דאין ע"ה מעיד עליה מעשרה ודאי מיהו בלוקח מן ע"ה אף קודם גמר מלאכה ואומר שהוא מעושר אינו מפריש אלא דמאי כיון דמה"ת ע"ה נאמן וא"כ משכחת לה שפיר דמאי אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואף בדבר של גורן ויקב ועל התוס' בפירות שכתבו דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין קודם מירוח לא תקשה ההיא דב"מ דאין כוונת התוס' דליכא דמאי קודם מירוח רק דלא אמרינן רוב ע"ה מעשרין והוי כמו דמאי למ"ד אין רוב ע"ה מעשרין דאף למ"ד אין רוב ע"ה מעשרין ג"כ דמאי איני אלא מדרבנן כמ"ש התוס' שם רק אי אין רוב ע"ה מעשרין כי מפריש על התערובות חשיב כמו מן החיוב על הפטור ע"ש וזה דרוב ע"ה מעשרין הוא רק לאחר מירוח:

ומ"ש האור שמח דבדבר של גורן ויקב דאסור לתרום קודם גמר מלאכה לא אמרינן שתרם הנה בכה"ג שמוכר לחברו אינו אסור לתרום קודם גמר מלאכה אלא אדרבה צריך לתרום קודם דאסור למכור את הטבל ואף קודם גמר מלאכה אסור למכור את הטבל כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מעשר הי"ג שכתב שם המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה כו' אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו ואעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל ובפ"ו ה"ט כתב אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו ע"ש ומוכח דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור את הטבל ומשום איסור רשאי לעשר קודם גמר מלאכה וכ"כ הרדב"ז ז"ל פ"ד מהל' מ"ע ה"י על ההיא דשבולת של לקט שנתערבה בגדיש דמעשר שבולת אחת ונותן לו וכתב ואעפ"י שאינו ראוי להקדים המעשר בשבלין הכא שרי משום תקנת הלקט של עני ע"ש ולאו דוקא משום איסור אלא כל שהוא לצורך יכול לעשר אף קודם גמר מלאכה דהא קודם גמר מלאכה אסור לאכול קבע והרוצה לאכול קבע צריך לעשר ורשאי לעשר דרק שלא לצורך אסור לעשר קודם גמר מלאכה והרוצה למכור דאינו רשאי להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן חייב לעשר אף קודם גמר מלאכה וזה דאינו רשאי למכור ולשלוח לחברו טבל גם ע"ה יודע ואינו חשוד ע"ז כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"א) בההיא דהשולח לחברו שתלין ועטנין כו' לא יאכל עד שיעשר שכן דרך בנ"א משלחין לחבריהון טבלים בדברים הללו רשב"ל אומר אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר ומקשינן ניחא ע"ה חשוד חבר אמאי חשוד אמר ר"י וכי ע"ה גבי תרומה לאו כחבר הוא אלא נהגו בנ"א להיות משלחין טבלים בדברים הללו ע"ש ומוכח דע"ה יודע שאסור ליתן טבל לחברו ואינו חשוד בזה על התרומה והוי כחבר לענין זה ולענין מעשרות ע"ה דמעשרין ה"נ מעשרין כשנותנין או מוכרין לאחרים ומש"ה הלוקח מע"ה אף קודם גמר מלאכה אינו מעשרו אלא דמאי ואף בדבר של גורן ויקב וכדמוכח ההיא דב"מ רק ס"ל להתוס' דמ"מ לענין מעשר הוי כדמאי למ"ד אין רוב ע"ה מעשרין דרוב ע"ה מעשרין הוא רק בשעה שכל אדם מעשרין היינו לאחר גמר מלאכה אבל קודם גמר מלאכה דאין בנ"א מעשרין רק כיון שמוכר לחברו צריך לעשר ומעיד שהוא מעושר נהי שהוא רק מדרבנן דמה"ת נאמן מ"מ לא אמרינן בזה רוב ע"ה מעשרין אך קושית האור שמח על התוס' במקומה עומדת דבביצה (ל"ה) אמרינן דאף קודם גמר מלאכה אמרינן רוב ע"ה מעשרין ומ"ש האור שמח לחלק בין דבר של גורן ויקב לשאר דברים א"א לחלק כמ"ש:

והנה לפמ"ש דקודם גמר מלאכה כל שאין ע"ה מעיד עליה מעשר ודאי מתיישב הא דאמרינן במכשירין פ"ב מ"י אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי ואם רוב ישראל דמאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולם עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי ומשום דקסברי רבנן יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ואין הספק רק בשביל הישראל ומש"ה הוי דמאי כשאר פירות ישראל שאינו ידוע שהוא משל חבר שהוא דמאי כמ"ש המפרשים ז"ל שם וקשה הא לכ"ע קנין עכו"ם חייב במעשרות מדרבנן וכמה שהוכיחו התוס' (בכורות י') מההיא דר"ש שזורי שנתערב לו טבל בחולין כו' וא"כ אמאי אינו מעשרן רק דמאי הו"ל לעשר ודאי בשביל העכו"ם ולהפריש אף תרומה ולפ"ז כיון דאמרינן דאינו מעשר אלא דמאי ע"כ מיירי הכא לאחר גמר מלאכה דקודם גמר מלאכה היכא דאינו מוכר לחברו ואינו מעיד עליה מעשר ודאי א"כ בשביל הישראל ג"כ הו"ל לעשר ודאי וכיון דמיירי לאחר גמר מלאכה א"כ בשל עכו"ם הו"ל ג"כ מירוח עכו"ם דפטור ואף דמירוח עכו"ם ג"כ חייב מדרבנן כבר כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות דאם איכא תרתי קנין עכו"ם ומירוח עכו"ם פטור לגמרי ואף דהראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל זהו דוקא אליבא דידן דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע וחייב מדאורייתא והוי רק כמורוח עכו"ם לבד דחייב מדרבנן אבל למ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר רק שחייב מדרבנן כל דאיכא תרתי קנין עכו"ם ומירוח עכו"ם פטור לגמרי ור"מ דס"ל התם דמעשרן ודאי בשביל העכו"ם לטעמיה אזיל דס"ל במנחות (ס"ו) דמירוח עכו"ם אינו פוטר וס"ל ג"כ דאין קנין לעכו"ם דא"י כו' כמה שהביאו התוס' שם מהירושלמי ולתלמודא דידן דס"ל לר"מ יש קנין כמ"ש התוס' הכא חייב מדרבנן כיון דמירוח עכו"ם אינו פוטר וכמ"ש הר"ש ז"ל שם דאתיא אפילו אי יש קנין לעכו"ם כו' וזה דאמרינן רוב עכו"ם ודאי היינו ודאי אינו מעושר והיינו דחייב מדרבנן כמ"ש התי"ט שם:

אמרינן ביו"ד סי' של"א סעיף ס"ב אין תורמין שבלים על חטים וזיתים על שמן וענבים על יין כו' משום דהוי מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה וכתב הגר"א ז"ל שם אבל משמע דאף על עצמו אסור לתרום כמ"ש במתני' ספ"ק דחלה ע"ש ונראה דאף דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו אף על עצמו כדאמרינן ספ"ק דחלה ובפ"א דתרומות מ"מ יש חילוק בין תורם על עצמו לתורם עד שנגמרה מלאכתו דזה דאין תורמין דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא רק שלא לצורך וכמ"ש לעיל דהא אמרינן פ"ד דמעשרות המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל משום דהוי אכילת עראי קודם גמר מלאכה ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב דהוי קבע וכן המולל מלילות של חטים מנפח מיד ליד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב היינו שחייב לעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל הא לעשר שרי אף דהוי קודם גמר מלאכה אבל מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו כיון דאינם שוין נראה דאסור בכל ענין ונראה ראיה לזה ממ"ש הריטב"א ז"ל (יומא י') בההיא דסוכת החג בחג דמחייב במעשר מדרבנן ומקשינן דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב והקשה הריטב"א ז"ל הא אמרינן דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו ואם תרם תרומתו תרומה ואפשר דקודם ראיית פני הבית אף לכתחילה יכול לתרום ע"ש היינו שנסתפק בזה אם יכול לתרום לכתחילה קודם ראיית פני הבית וקשה טובא הא אדרבה מצוה לתרום קודם ראיית פני הבית דהא אמרינן שא"א לגורן שתיעקר אא"כ ניטלה הימנו תרומה גדולה ונראה מזה דאף דמותר וגם מצוה לתרום קודם ראיית פני הבית זה רק מיניה וביה דאיסור לתרום קודם גמר מלאכה ליכא קודם ראייה פני הבית אבל בזה דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו יש בזה עוד איסור אחר מפני שאינן שוין וזה אפשר דאיכא נמי קודם ראיית פני הבית ומש"ה נסתפק בזה:

והנה זה דאסור לתרום קודם גמר מלאכה אין זה גמר מלאכה המחייב במעשר וראיה לזה מדאמרינן בביצה (י"ג) המכניס שבלין למוללן במלילות דרבי מחייב במעשר כיון דזהו גמר מלאכתן דאי"ל גורן אחר וריב"י פוטר משום דדגנך כתיב והיינו מירוח ואמרינן שם אמר אביי מחלוקת בשבלין אבל בקטניות ד"ה אסורייתא טבלה כו' א"ד אמר אביי מחלוקת בשבלין אבל בקטניות ד"ה אסורייתא לא טבלה מיתיבי מי שהיה לו חבילי תלתן של טבל ה"ז כותש ומחשב כמה זרע יש בה ומפריש על הזרע ואינו מפריש על העץ מאי לאו טבל טבול לתרומה היינו מדקתני חבילין של טבל אלמא אסורייתא טבלה ומשנינן בטבל טבול של תרומת מעשר וכדר' אבהו דמע"ר שהקדימו בשבלין שמו טובלו לתרומת מעשר היינו זה דנעשה טבל הוא משום דעשאו מעשר ולא משום דאסורייתא טבלא ומקשינן כותש ל"ל לימא ליה כי היכא דיהבו לי כו' וכתב רש"י ז"ל אי בבן לוי מוקמינן לה למה מוטל עליו לעשותו דגן אא"ב בישראל קאי ואסוריותא טבלא שפיר תני כותש דכתיב דגנך ודרבנן דומיא דאורייתא תיקון ע"ש ואע"ג אי ס"ל אסורייתא טבלא והיינו כל"ק דאביי דאע"ג דבשבלין ס"ל לריב"י דבעינן דגן בקטניות מידה א"כ אכתי קשה ל"ל לכתוש דהא הו"ל גמר מלאכה לענין טבל דהא אסורייתא טבלא ונראה מזה דמה שאין תורמין קודם גמר מלאכה הוא גמר מלאכה אחר מלענין טבל ואע"ג דאסורייתא טבלא מ"מ לענין שיהא מותר להפריש בעינן דוקא דגן וצריך לכתוש הנה אמרינן דהתורם את הגורן צריך שיכוין ע"מ שבקוטעין וע"מ שבתבן ואם לא נתכוין נפטר הכל משום תנאי ב"ד והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ד דתרומות והקשה האור שמח הא אמרינן בפ"ק דמעשרות אעפ"י שמירח נוטל מן הקוטעין וממה שבתוך התבן ואוכל אלמא דלא חשיב עליהן גמר מלאכה א"כ איך תורם עליהן הא אין תורמין ע"ד שלא נגמרה מלאכתו וכתב לתרץ דזה דמותר לתרום הוא ג"כ מתנאי ב"ד ע"ש אך א"א לומר כן דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ה מאימתי תורמין את הגורן משיברור בירר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור ע"ש ואע"ג דהכא ליכא תנאי ב"ד ומ"מ מותר לתרום מן הברור על שאינו ברור וה"נ מותר לתרום ע"מ שבקוטעין וע"מ שבתבן דהיינו מן הברור על שאינו ברור ואמרינן בירושלמי פ"ק דמעשרות דהטעם דבורר מקצת דתורם מן הברור על שאינו ברור שכן דרך בעה"ב להיות מכניסין לתוך בתיהן דכתיב והאלפים והעירים בליל חמץ יאכלו ע"ש ואע"ג דמאותו שאינו ברור ודאי מותר לאכול עראי דלא נקבע למעשר ומ"מ מותר לתרום מן הברור על שאינו ברור והטעם הוא כמ"ש דגמר מלאכה לענין שיהא מותר לתרום הוא גדר אחר מגמר מלאכה לענין שיהא אסור באכילת עראי ומקצתו ברור ומקצתו אינו ברור כיון דדרך בעה"ב להיות מכניסין כן לבתיהן חשיב גמר מלאכה לענין שמותר לתרום:

כתב רש"י ז"ל (קידושין ס"ב) זה דאין תורמין על המחובר הוא משום דלא נגמרה מלאכתו דדגן כתיב מידי דמדגן והקשו בתוס' הא אמרינן דהתורם מדבר שנגמרה מלאכתו ע"ד שלא נגמרה מלאכתו תרומתו תרומה ע"ש. והנה על קושית התוס' י"ל דהא דהתורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו תרומתו תרומה ובמחובר אף דיעבד לא מהני הוא משום דדוקא אי מחוסרין רק דישה ומירוח בחסרון מלאכה כזה מהני בדיעבד אבל חסרון מלאכה כזה דמחוסר גם תלישה אף בדיעבד לא מהני דהנה הר"ש ז"ל הקשה פ"א דתרומות מ"י התורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו אמאי הוי תרומתו תרומה מ"ש ממפריש חלה קמח דאינו חלה וכתב דשאני הכא דרבייה קרא כדאמרינן דמע"ר שהקדימו בשבלין פטור מת"ג ע"ש היינו דמדינא אם הפריש קודם גמר מלאכה צריך להיות אין תרומתו תרומה דהוי כמו מפריש חלה קמח דאינו חלה משום קודם גמר מלאכה רק רחמנא רבייה להקדימו בשבלין מקרא א"כ רק להקדימו בשבלין רבייה קרא אבל קודם שנעשו שבלין דלא רבייה הוי כמו מפריש חלה קמח דאינה חלה משום קודם גמר מלאכה:

הביא התוס' רע"ק פ"א דתרומות בשם הרשב"א ז"ל בפירות שיבשו כשהן מחוברין לענין תרומה חשוב כמחובר ע"ש ואע"ג דלענין טומאת אוכלין אמרינן בחולין (קכ"ז) שהן כתלוש ונראה דזהו טעמו של דבר דלענין תרומה אינו תלוי בדין מחובר רק משום חסרון מלאכה דכל שמחוסר אף מלאכת הלקיטה בחסרון מלאכה כזו אף בדיעבד לא מהני ובצמקו באביהן מ"מ מחוסרין הן מלאכת הלקיטה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מעשר ה"ג אין זורעין את הטבל אפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר בד"א בתבואה ובקטנית וכיוצא בהן אבל העוקר שתלים שיש בהן פירות ממקום למקום בתוך שדהו ה"ז מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות ע"ש וקשה טובא מה לי אם לא אסף הפירות הרי כתב דאף קודם גמר מלאכה אסור ולפ"ז כל שלא אסף הפירות לא הוי כשאר לא נגמרה מלאכתו דכל שמחוסר ליקוט הפירות הוי כמחובר דל"ש ביה תרומה ומעשר כלל ואף שעקר השתלים הוי כמו יבשו באביהן דאינן עוד מחובר מ"מ לענין מעשר כל שמחוסרין לקיטה חשיב כמחובר:

אמרינן תרומות (פ"א מ"ט) ותורמין שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשותן צמוקים דהוי מדבר שנגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו והקשה בתו' רע"ק בפ"ב על הרמב"ן ז"ל דס"ל דאף זיתים וענבים תרומתן רק מדרבנן כשאר פירות ומדאורייתא אינו חייב רק תירוש ויצהר א"כ איך תורם מן השמן על הזיתים הא הוי מן החיוב על הפטור ע"ש והנה י"ל דזהו הפלוגתא בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שמן היאך תורם רבי אומר לפי שמנו רשב"ג אומר לפי אוכלו אבל לא על גרעיניהן ע"ש וי"ל דבהא פליגי דרבי ס"ל דרק תירוש ויצהר חייב מה"ת ומש"ה כשתורם שמן על זיתים צריך להפריש כפי השמן שיש בזיתים אבל לא על השאר דהוי מן החיוב על הפטור אבל מה שתורם על השמן שיש בזיתים הוא מן החיוב על החיוב ואף שלא הוציא השמן מן הזיתים כיון דאינו עתיד להוציאן שהרי הן זיתים הנכבשים הרי נגמרה מלאכתו ותורמין עליו וכן ביין על ענבים ואף דלענין טומאה כ"ז שלא הוציא השמן מן הזיתים והיין מן הענבים אין מטמאין טומאת משקין כדאמרינן בפסחים (ל"ג) גבי טמא מת שסחט זיתים וענבים כי' התם לענין טומאה דבעינן משקה כ"ז שלא סחטן אין תורת משקה עליהן אבל לענין מעשרות דתלוי במין דתירוש ויצהר דהיינו יין ושמן חייבין במעשרות וקודם שסחטן הם ג"כ אותו המין ורשב"ג דס"ל בתורם שמן על זיתים דתורם אף לפי אוכלו אך לא על הגרעינין ס"ל דאף תרומת זיתים הוא דאורייתא ומש"ה תורם על הכל ולא הוי מן החיוב על הפטור אך קשה לומר כן דתקשה לרבי כי תורם לפי שמנן במה ניתר גוף הזיתים לאכילה הא מדרבנן ודאי זיתים חייבין במעשרות כשאר פירות ובמה ניתרים ולכן נראה דפלוגתא דרבי ורשב"ג הוא בזה כיון דזיתים אינן מתאכלין אלא אגב השמן שבהם דלאחר שסחטן הגפת אינו מטמא טומאת אוכלין ואפילו חישב עליהן לא מהני כדאמרינן בתוספתא טהרות רק אגב השמן מתאכל כלו ס"ל לרבי כיון שתורם על השמן שבו א"צ לתרום על הגפת כיון דבאפי נפשיה לאו אוכל הוא ורשב"ג סבר כיון דעכ"פ מתאכל אגב השמן כלו חייב במעשרות הנה אמרינן בירושלמי שם הכל מודם בכלופסין שהן תורמין לפי אוכלן אבל לא על גרעינין דכלופסין הם זיתים שאין מוציאין שמן ואינם אלא לאכילה דבזה אף רבי מודה דתורמין שמן עליהם לפי אוכלן ע"ש ולפ"ז אתי שפיר כיון דמתאכלין בלא שמן א"כ כלו אוכל וכלו חייב במעשר ומדברי הירושלמי קשה ביותר על הרמב"ן ז"ל דמוכח דיכול לתרום משמן על זיתים שאין בהם שמן כלל ולא הוי מן החיוב על הפטור:

הנה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דזיתים וענבים חייבין רק מדבריהם דרק דגן תירוש ויצהר חייב מה"ח דרק שמן ויין חייבין מה"ת משום דהוי תירוש ויצהר אבל זיתים וענבים הוי כשאר פירות יש לעיין דאמרינן בביצה (י"ג) בהכניס שבלין למלילות וס"ל לריב"י דפטורין מן המעשרות ואף דנגמרו מלאכתן משום דעל דגן קפיד רחמנא כמ"ש רש"י ז"ל וקשה מ"מ אמאי אין חייבין מדרבנן מ"ש מזיתים ענבים דג"כ פטורין מן התורה משום דעל תירוש ויצהר קפיד רחמנא מ"מ מדרבנן חייבין משום דלא שאני משאר דברים דכל שגידולו מן הארץ חייב במעשרות מדרבנן ולאכילה נגמרה מלאכתן א"כ ה"נ מלילות נהי דטל דון קפיד רחמנא מ"מ מדרבנן דהכל חייב במעשרות א"כ אמאי פייר מלילות הרי למלילות כבר נגמרה מלאכתן ומ"ש מלילות מזיתים וענבים ונראה דהחילוק הוה בזה דזיתים ושמן וכן ענבים יין חשיבי כ"ב מינים שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה הי"ח בתורם שמן על זיתים ויין על ענבים הא למה זה דומה לתורם מ"ב מינים שאינם כלאים זה בזה ע"ש וכן בע"ז ס"ו חשבינן ענבים ויין ל"ה מינים וכיון שהם כ"ב מינים א"כ ענבים וזיתים שאינן חייבין מה"ת חייבין מדבריהם כשאר מינים שחייבין מדבריהם אבל מלילות וחטים לא אשכחן דחשיבי ב' מינים ואם מלילות פטורין מה"ח הם חשיב של פטור ול"ש שיתחייבו מדרבנן:

והנה להרמב"ן ז"ל אתי שפיר הא דאמרינן לרבי דאין תורמין יין על החומץ משום דיין וחומץ ב' מינים וקשה הא הוי ב' מינים שאינן כלאים זה בזה ואמאי אין תורמין ולהרמב"ן ז"ל כיון דס"ל דיין וחומץ ב' מינים הם א"כ חומץ אינו תירוש ואין תורמין מן היין על החומץ משום דהוי מן החייב על הפטור דמ"ש חומץ מענבים כיון דאינן תירוש אין חייבין מה"ת ולפי מה דאמרינן בירושלמי דמדאורייתא מודה רבי דתורמין מן היין על החומץ ורק מדרבנן אין תורמין שמא יתרום מן החומץ על היין ס"ל דאף לרבי יין וחומץ מין אחד הוא ובכלל תירוש הוא

ג

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב דתרומות הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלין וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה והוא מהירושלמי וכתב הראב"ד ז"ל לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמר אמר המפקיר כרמו והקדים בבוקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירה כבר והפריש מהם אינה תרומה וכשהפקיר לא הפקיע מהם כלום שבלין אי עבר והפריש מהם ה"ז תרומה הילכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו עכ"ל וכתב הכ"מ שהיה הראב"ד ז"ל גורס בדברי הרמב"ם ז"ל והפריש ולא עבר והפריש ומש"ה הוצרך לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש היינו דהראב"ד ז"ל בא רק לפרש דברי הרמב"ם ז"ל.

הנה אמרינן פ"א דמעשרות כל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב במעשרות ונשמר היינו למעוטי דהפקר וכתב בפה"מ שם משום דכתיב זרעך יצא של הפקר והקשה בתי"ט שם הא מפקינן זה מקרא דובא הלוי כו' ול"ל תרי קראי וכתב הכפות תמרים (ל"ט ע"ב) דבעינן תרי קראי דחד קרא לכתחילה דפטור וחד קרא דאף בדיעבד לא מהני תרומתו ומשום דפעמים דהפקר פטור ואם הפריש מהני כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהפקיר קמה וזכה בה ע"ש.

ונראה דהיינו דקרא ובא הלוי כו' הוא רק דפטור מן המעשר דקרא דובא הלוי כו' כתיב בצווי הכתוב להפריש וקרא דזרעך הוא דאפילו בדיעבד לא מהני הפרשתו דבפ"א דמעשרות נקט נשמר גבי אוכל וגידולו מן הארץ ובהנך אפילו בדיעבד לא מהני כל שאינו אוכל או אינו גידולו מן הארץ וע"ז כתב הפה"מ דמפקינן מקרא דזרעך והנה הטעם דאם הפקיר קמה וזכה בה דאם הפריש תרומה ה"ז תרומה הוא משום דהוי כמו המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דחייב בפרט ובעוללות כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מ"ע המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו שהיה שלו וה"ה שלו ע"ש וא"כ ה"נ לענין מעשרות אין לפוטרו מקרא דזרעך שהרי זרעך הוא כיון שזכה בו וזה דפטור מן המעשרות הוא רק מקרא דובא הלוי כו' דיצא זה שי"ל חלק ונחלה שהרי היה יכול לזכות בו אך זה הכתוב הוא לכתחילה דפטור מן המעשרות ומש"ה אם עבר והפריש תרומתו תרומה דליכא למעוטי משום זרעך. והנה הרמב"ם ז"ל כתב הפקיר קמה וזכה בה כו' היינו אם זכה הוא בעצמו ולשון הירושלמי הוא הפקיר קמה וחזר וזכה בה כו' דהיינו דוקא אם חזר וזכה הוא בעצמו אבל אם זכה בו אחר לא מהני הפרשה אף בדיעבד דאין זה זרעך. והנה הראב"ד ז"ל הביא ראיה דרק אם הפריש הוי תרומה אבל אינו חייב להפריש מההיא דהמפקיר כרמו ובבוקר השכים ובצרו דפטור מן המעשרות ואמאי לא הביא ממתני' דכל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשרות ומשום דדברי הרמב"ם ז"ל הוא רק בזכה הוא בעצמו ומש"ה הוצרך להביא ההיא דה דהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דאף בכה"ג אינו חייב להפריש. והנה זה דהפקיר וזכה בה אם עבר והפריש תרומתו תרומה הוא דוקא בהפקיר קמה וזכה בה דלא היה אפשר להפריש מהם תרומה ולא הפקיע ההפקר מהם כלום כמ"ש הראב"ד ז"ל אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן כיון שהיו ראוין להפרשה קודם שהפקיר וכשהפקיר קודם שזכה בהן נפטרו אז מתרומה מקרא דזרעך שלא היו לה בעלים כלל ואף בדיעבד לא מהני וכיון דנפקע מהם תורת תרומה אף לדיעבד תו לא הדר חייל כמ"ש הראב"ד ז"ל. והנה האור שמח הקשה על הרמב"ם ז"ל ממתני' דפ"א דפאה דאין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה ואם תרם אין תרומתו תרומה והא פאה הוי הפקר דקמה ומ"מ אין תרומתו תרומה ע"ש ול"ק כלל דכל דברי הרמב"ם ז"ל הוא רק בזכה הוא בעצמו ובפאה הפקר של בעה"ב ועניים זוכין ובכה"ג אף בדיעבד אין תרומתו תרומה:

והנה מזה דהפקיר קמה וזכה בה דאף דפטור מן המעשרות ומ"מ אם הפריש הוי תרומה נראה דשייך תרומה אף בלא חיוב הפרשה הנה בספרי [במדבר ט"ו] גרסינן רי"א לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תרימו תרומה לה' תתנו את כל תרומת ה' חובה ולא רשות ע"ש וי"ל דאף לאחר דמרבינן שהוא חובה מ"מ דין רשות לא בטל ואף במקום דליכא חובה יש להפריש רשות חוץ במקום דאיכא קרא דלא מהני תרומה כלל והנה זה דיכול להקדים תרומה ומעשרות בשבלין ואעפ"י שאין חייבין הנה בפשוטו הוא משום דאתי לכלל חיוב אך אינו נראה כן מדברי התוס' (בכורות י"א) שהקשו שם על הא דמפקינן מקרא דלוקח טבלים מן העכו"ם שא"צ ליתן תרומת מעשר לכהן הא כל לקוח פטור מה"ת ותי' דקרא אתי לעכו"ם דמעשר פירותיו ונתן המעשר ללוי דאינו חייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר דאוריתא הוא אי אין קנין לעכו"ם בא"י כו' ומירוח עכו"ם אינו פוטר ולמ"ד מירוח עכו"ם פוטר אפשר שהקדימו בשבלין ע"ש והא הכא אי אפשר לבוא לכלל חיוב דאם ימרחנו עכו"ם מירוח עכו"ם פוטר ואם ימכרנו לישראל יהיה לקוח ופטור ומוכח דס"ל להתוס' דאף היכא דלא אתיא לכלל חיוב יכול ג"כ להקדימו בשבלין וצ"ל משום דאפשר להפריש רשות אפילו היכא דליכא חיוב וכמו בהפקיר קמה וזכה בה:

והנה נראה ודאי בהפקיר קמה וזכה בה אף דאם תרם תרומתו תרומה מ"מ אם הפריש מזה ע"ד שריכ בתרומה לא מהני דהוי מן הפטור על החיוב דאף המפריש תרומה ממע"ר שניטלה ממנו תרומת מעשר על כרי אחר כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תרומות דלא מהני ואף לענין תרומה שניהם טבל מ"מ כיון דאינן שוין לענין תרומת מעשר דזה הוי טבל לענין תרומת מעשר וזה אינו טבל לא מהני אף הפרשת תרומה משום דבעינן שיהיו שוין בכל עניניהם כמ"ש המל"מ שם כ"ש דאחד אינו טבל כלל דלא מהני אי הפריש ע"ד שחייב במעשרות. והנה בזה ג"כ ל"ק קושית האור שמח על הרמב"ם ז"ל ממתני' דאין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה ואם תרם אין תרומתו תרומה ואף דפאה הוי הפקיר קמה דבפה"מ שם כתב דמיירי בתורם מדברים אלו על נכסיו וכ"כ בפסקיו פ"ה הי"ב ולא מפירות שאין חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה כו' על פירות שחייבין בתרומה ואם תרם אין תרומתו תרומה ע"ש ועל פירות שחייבין בתרומה ודאי לא מהני הפרשתו דהוי מן הפטור על החיוב:

אמרינן שלהי פ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. וכתב הר"ש ז"ל דזה דאח"כ אינו מועיל הפקר הוא אחרי שכבר ראה פני הבית א"נ מדרבנן לאחר מירוח אף קודם ראיית פני הבית ג"כ חייב ע"ש הנה אמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מעשר הכ"ב מצא כריכות ברה"י חייב לעשר לפי שאינן הפקר בר"ה פטורות משום שהן הפקר מצא תבואה מרוחה עושה אותה תרומות ומעשרות על פירות אחרות ואינו חושש והטעם כיון דמרוחה אעפ"י שהיא הפקר לא נפטרה מן המעשרות ובלשון התוספתא הוא מצא תבואה ממורחת העשויה כרי אסורה משום גזל מפוזרת מותרת משום גזל בין כך ובין כך עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות של בעה"ב ואינו חושש. וקשה הא מ"מ לא ראה פני הבית דהא מיירי שמצא בשדה ואמאי לא מהני הפקר לפטור ואף למ"ש הר"ש ז"ל דמדרבנן מחייב בהפקר אף קודם ראיית פני הבית ג"כ קשה איך תורם הוא על פירותיו הא הוי מן הפטור על החיוב ומוכח דמדאורייתא חייבין בהפקיר לאחר מירוח קודם ראיית פני הבית:

המל"מ פ"ב מהל' תרומות חקר בפאה מאימתי נפטרת מן המעשר אי משבאה ליד עני או קודם ע"ש. ויש לעיין אמאי לא פשיט לה מדברי התוס' (ב"ק צ"ד) גבי מצות פאה להפריש מן הקמה כו' מירחו מעשר ונותן לו והקשו ל"ל לעשר הא פאה פטורה מן המעשר ותי' כיון דעדיין לא הוברר חלקו של עני כלו חייב והר"ש ז"ל תי' משום דלקט שכחה ופאה שעשאן גורן נתחייבו מדרבנן ע"ש ועכ"פ לכ"ע פאה גמורה לאחר הפרשה פטורה מן המעשרות אף קודם שבאה ליד עני דהא הכא מירחו בעה"ב ואי פאה אינה נפטרת אף שיבוא ליד עני א"כ הו"ל מירוח קודם הפקר דאין ההפקר פוטרו אך הפי' הרא"ש ז"ל (פאה פ"ב מ"ד) גבי בעה"ב העובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שו"פ כו' וחכ"א עני היה באותה שעה כתב ז"ל עני היה ופטור מן המעשר ע"ש היינו דלר"א דלא חשיב עני חייב במעשר ומוכח דס"ל דפאה נפטרת מן המעשר רק כשבא ליד עני:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' בכורים ה"ו המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה והקשה האור שמח דרבנו השוה דין הפקר להקדש ובתרומה אשכחן דאע"ג דאם הקדיש בעודה בשבלין קודם מירוח ופדאה ומירחה דחייבת בתרומה בכ"ז בהפקר אם הפקירה קודם מירוח וזכה בה פטור מתרומה ע"ש. אך אין זה קושיא על הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו ה"ג הלקט השכחה והפאה וההפקר כו' אעפ"י שהן פטורין מן התרומה חייבין עליהם בחלה היינו דל"ד חלה לתרומה לענין הפקר וכמתני' פ"ק דחלה והטעם דשאני חלה מתרומה אמרינן שם בירושלמי דילפינן מי"ד שכבשו ושחלקו דבחלה ליכא פטור משום ובא הלוי כו' וס"ל להרמב"ם ז"ל דמ"מ דאם הגלגול עצמו היה בהפקר פטור מטעמא אחרינא וכמו בהקדש דגלגול הקדש פוטר משום עריסותיכם ולא של הקדש ה"נ עריסותיכם ולא של הפקר דהפקר והקדש שייך לענין זה. וכדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"א) לענין תרומה דאם המירוח עצמו היה בהפקר א"צ לפטור משום ובא הלוי כו' אלא משום דגנך ולא דגן הפקר דגנך ולא דגן הקדש ע"ש וה"נ אם הגלגול עצמו היה בהפקר הוי עריסותיכם ולא של הפקר כמו בהקדש אבל אם הפקיר וזכה בה קודם גלגול אינו נפטר מחלה, והנה לפ"ז מה שהוכחתי לעיל דהפקר לאחר מירוח קודם ראיית פני הבית חייב מדאורייתא מ"מ נראה דאם ראיית פני הבית בעצמו היה בהפקר דפטור וכמו ראיית פני הבית ברשות הקדש דאמרינן בירושלמי פ"ד דמעשרות (ה"א) דפטור ע"ש דכל החיובים המחייבים את המעשר אם נעשים ברשות הקדש פטור וה"נ ברשות הפקר דמה שיש כח בהקדש לפטור ה"נ הפקר:

ד

גרסינן בתרומות (פ"י מ"ו) היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהם ומפריש את הזרע וא"צ להפריש את העץ אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע וכתב התוי"ט דאף דנותן לכהן אף את העץ אין בו משום קדושת תרומה והביא דברי הרמב"ם ז"ל דאף בשבלין כן דאם הפריש הלוי תרומת מעשר בשבלין דנותן התבן לכהן ופשיטא שאין בתבן שום קדושה ע"ש. וכתב שם המ"ר הטעם בתלתן דנותן העץ לכהן שאם הכהן מחשיבן אסורים לזרים כמו גרעיני פירות ע"ש. אך אינו נראה דהתם בגרעינין מיירי באפשר למצץ כדאמרינן בירושלמי ומה שאפשר למצץ חל עליה שם תרומה עם שאר הפרי רק מה שנשאר אח"כ על הגרעין אי משליכו בטל ממנו תורת אוכל ומותר ואם מכנסו ומחשיבו לא בטל ממנו שם תרומה אבל הכא בעץ מעיקרא לא חל עליו שם איסור תרומה ומאי מהני אם הכהן מחשיבו אח"כ ועוד דהכא ל"ש מחשיבו דבלא"ה חשוב הוא דטעם עצו ופריו שוה וזה דאינו מפריש על העץ ופטור הוא מן התרומה הוא משום דאינו נאכל בעינו רק ליתן טעם בקדרה והוי כתבלין דפטור מן המעשרות וכמ"ש המ"ר בעצמו ומה שייך שמחשיבו ועוד דבביצה (י"ג) מוקמינן לה בתרומת מעשר ומה שהכהן מחשב מהני רק לתרומת מעשר שלו אבל לא על השאר וכיון דעל שאר העץ ליכא חשיבות ופטור מתרומת מעשר א"כ איך חל ע"ז תרומת מעשר הא תרומת מעשר אינו אלא אחד מעשרה ועל מה נעשה תרומת מעשר ועוד דזהו כנגד דברי הרמב"ם ז"ל דאף בתבן כן ובודאי בתבן ל"ש אחשביה:

ונראה הטעם כשמפריש התלתן עם העץ וכן התבואה בשבלין דצריך ליתן אף העץ והקש לכהן דהוי כמו בפאה דאמרינן בתוספתא (פ"ב דפיאה) בעה"ב שנתן פאה לעניים אין רשאי שיאמר להן טלו זרע ותנו פשתן טלו תמרים ותנו מכבדות נשרו ואח"כ הפרישן אינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד ע"ש אלמא אף דאינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד מ"מ אם כשהפריש היו יחד עם המכבדות או עם הפשתן שאין ראוין לאכילה בטלין לגבי האוכל והכל לעניים וה"נ בתרומה אף דאם כותש מפריש רק על הזרע וא"צ להפריש על העץ אם היו יחד בשעת הפרשה הכל לכהן וכן במפריש תבואה בשבלין דהכל לכהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ונראה דלאו דוקא בתרומה אלא בכל הפרשות כן דאף במעשר כן דמעשר שהקדימו בשבלין דנותן כל השבלין ללוי וא"י לומר שיחזיר לו הקש ובירושלמי רפ"ד דפאה אמרינן תעזוב הנח להם תבואה בקשה תמרים במכבדות תלתן בעמיר כו' היינו דקרא אתי בפאה שלא יטול בעה"ב קודם התבואה מהקש והתמרים מהכבדות ואח"כ יפריש דצריך להפריש פאה מן המחובר ולא מן התלוש וכדמסיים שם יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל אותם דבדלית ובדקל צריך בעה"ב לתולשן מן המכבדות ואח"כ יפריש אבל זה כשמפריש התבואה כשהיא בקשה והתמרים במכבדות דהכל לעניים וא"י בעה"ב לומר טלו תבואה ותנו קש הוא משום דבטלים לגבי אוכל כיון שהיו בשעת הפרשה וזכו בכל אבל אם פירשו קודם הפרשה א"צ להפריש רק האוכל כדאמרינן בתוספתא ואם נשרן הרוח אחר הפרשה אף קודם שבא ליד עניים ג"כ הכל לעניים כדאמרינן בספרא דבשעת הפרשה כבר זכו בהם ובכל הפרשות כן דאם בשעת הפרשה היו בשבלין א"י לומר אכתוש ואטול את העץ וזה דאמרינן בביצה שם כותש ל"ל לימא כי היכא דיהבי לי הכי יהיבנא לך אמר רבא קנסא היינו דהקנסא רק מה שמחייבין אותו לכתוש וכ"כ הרמב"ם ז"ל מפני מה קנסוהו לכתוש כו' אבל זה שאם הפריש קודם כתישה דהכל לכהן אין זה משום קנס והן מוכח מפ"י הרא"ש ז"ל בתרומות שם שכתב על הא דאמרינן כותש ומחשב כו' ז"ל הכי מפרש פשטא דמתני' דלטובת הנאה אמרו שכותש ומעכב העץ לעצמו ע"ש היינו דאינו מפרש דמיירי בבן לוי וכותש משום קנסא אלא בבעלים כשמפרישין תרומה ועצה טובה שיכתוש קודם הפרשה כדי שיעכב העץ לעצמו ומוכח דאף היכא דל"ש קנסא ג"כ אם הפריש בעצו העץ לכהן:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה