אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי › ג

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי · ג

ב

גרסינן בב"מ (מ"ד ע"ב) בש"א לא יעשה אדם סלעים דנרי זהב וב"ה מתירין ר"י ור"ל חד אמר מחלוקת בסלעים על דנרין דב"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירי וטבעא אפירי לא מחללינן כו' וכתבו התוס' שם וטבעא אפירי לא מחללינן ואע"ג דבהגוזל קמא גבי מעות של בבל והם בבבל פריך אי מלכיות מקפידות היכי ממטי להו ואמרינן דזבין בהו בהמה אלמא מחללינן טבעא אפירי ותי' דהתם שאני שהפירות הם כבדים להוליך ולקנות מעות ירושלים מלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה היינו דבשעת הדחק מחללינן ע"ש והנה יש לעיין מאי ראיה מייתי התוס' דטבעא אפירי מחללינן מהא דלוקחין בהמה שאני בהמה דמעות מע"ש ניתנו ליקח בהם בהמה דונתת הכסף בבקר ובצאן כו' ומותר ליקח אף חוץ לירושלים וכ"כ התוס' קידושין (נ"ה ע"ב) דדוקא לקנות דבר שאינו אוכל אסור משום דבעינן וצרת הכסף בידך אבל לקנות אוכל שאפשר לאוכלו בירושלים מותר ומש"ה לוקחין בהמה אף חוץ לירושלים ע"ש א"כ מה זה ענין לסלעים על דינרין ונראה דטעם התוס' הוא לפי מה דאמרינן לקמן גבי כסף ראשון ולא כסף שני ת"ש הפורט סלע של מע"ש בירושלים כו' השתא כספא לגבי פריטי מחללינן ולא אמרינן כסף ראשון כו' א"ר ירושלים קאמרת שאני ירושלים דכתיב ביה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן כו' וכתבו בתוס' שם וא"ת הא בעינן פירי מפירי וגידולי קרקע וי"ל דלא ממעטינן רק מים ומלח אבל לא פרוטה דפרוטה קונה בקר וצאן כו' ע"ש וה"נ בסלעים ודינרין כיון דרשאי לקנות חוץ לירושלים בהמה ולחלל עליהם כסף מע"ש א"כ ה"נ דינרין דקונין בקר וצאן מיהו יש לפקפק בזה דרק לחלל סלעים על פרוטות חשיב צורך בקר וצאן דפרוטות נוח לקנות בהם צורכי אוכל דצריך להוציאם מעט מעט בירושלים והשמ"ק בב"מ שם כתב דזה ידעינן מסברא דרשאי לפרוט סלע על פרוטות בירושלים דצריך הוא לפרוט על פרוטות כדי ליקח פירות ע"ש א"כ זה ל"ש לחלל סלעים על דינרי זהב דאדרבה הם קשין יותר להוציאן אך השמ"ק כתב שם עוד כתב הרשב"א ז"ל זה דמייתי ראיה מדכתיב ונתת הכסף כו' בבקר ובצאן פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן כל שהוא צורך האכילה והם הפרוטות שהם צריכות להוצאה ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פירי מפירי וגידולי קרקע אלא נ"ל דלא מבקר וצאן מרבינן הכא פרוטות אלא הכא פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללינן טבעא אפירות עיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן הילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירי בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע דוקא הנ"מ מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא כעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק וסנדלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא ע"ש ונראה דאינו מפרש דזה דיכול לחלל על פרוטות הוא משום דצריך לחילול זה לצורך בקר וצאן אלא דלא מיעט הכתוב רק צורך הוצאות שאינן כעין הפרט כגון חלוק וסנדלים שקונה אותן לצורך עצמן אבל פרוטות שאין זה לצורך עצמן אלא לקנות בהן בקר וצאן זה לא אמעוט א"כ ה"נ דינרי זהב שאין זה הוצאה לצורך עצמן להשתמש בהן אלא לקנות בהן בקר וצאן זה לא אמעוט מכעין הפרט א"כ כמו דשרי בירושלים ה"נ שרי חוץ לירושלים כדאשכחן כחן בבהמה ולזה תי' דאף בהמה לקנות חוץ לירושלים רק מדוחק:

והנה לפמ"ש התוס' אתי שפיר מה דאמרינן גבי סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות ומחללו כו' לפי שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק כו' וזה דרק מדוחק הוא משום דנחושת לגבי כספא פירי וטבעא אפירי לא מחללינן אבל מדוחק מחללינן טבעא אפירי כמ"ש התוס' דמותר ליקח בהמה חוץ לירושלים היכא דלא אפשר בגוונא אחריתא והיינו מדוחק וה"נ על פרוטות כיון דקונין בקר וצאן דינן כבקר וצאן והנה ביו"ד (סי' של"א) לא נזכר כלל האי דינא דסלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו כו', ונראה דבזה"ז לי"ל תקנתא כלל דזה דמביא בסלע מעות ומחללן דמחללין כסף על נחושת מדוחק ואע"ג דנחושת לגבי כסף פירי וטבעא אפירי לא מחללינן הוא משום דכסף מע"ש לוקחין בהם בקר וצאן וכן פרוטות שהן לצורך בקר וצאן ולכתחילה הוא רק בירושלים ובשעת הדחק אף חוץ לירושלים אך בזה"ז אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ג) דהלוקח בכסף מע"ש בזה"ז כיון דאי אפשר לאוכלן בירושלים לא קדוש כלל ולא קנה מע"ש ע"ש א"כ א"א ליקח בזה"ז בקר וצאן וא"כ אי אפשר ג"כ לחללן על פרוטות דל"ש שהם לצורך בקר וצאן ומתורת פדיון לא מהני דטבעא אפירי לא מחללינן:

והנה זה דאמרינן במביא מעות ומחללן דחוזר ומחללן על הכסף ואף דזה דקדשו המעות של נחושת הוא משום ונתת הכסף כו' דהוי כמו בקר וצאן והיינו דקדשו בתורת לקוח בכסף מע"ש א"כ איך חוזר ומחללן על הכסף הא לקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום זה ל"ק דאף דמחללין על פרוטות שהן לצורך בקר וצאן כמ"ש בתוס' מ"מ ע"כ דין לקוח לענין זה דאינו נפדה בריחוק מקום אין להם דהטעם דאין לקוח בכסף מע"ש נפדה בריחוק מקום אמרינן בזבחים (מ"ט) לר"י משום דלא אלימא קדושתה למתפס פדיונו ע"ש אבל כשמחלל על פרוטות כיון דצריך ליקח בהם בקר וצאן ע"כ אלים קדושתן למתפס פדיונן דאל"כ איך יקח בהם בקר וצאן וזה דלקוח אינו נפדה דלא אלים קדושתיה הוא רק בלקוח ממש היינו פירות עצמן שצריך לאוכלן בירושלים ולרבנן זה דלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה בריחוק מקום כתב השמ"ק בפ' הזהב דפדייה הוא במעשר ראשון ולא במעשר שני אע"ג דבכסף אמרינן כסף ראשון ואפילו כסף שני ע"ש זה שייך ג"כ רק בלקוח בכסף מע"ש עצמו שראוי לאכילה בירושלים והוא מעשר עצמו ולא כסף ובמעשר נתנה תורה פדייה אחת ולא ב' פדיות אבל כל שהוא כסף נפדה:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו ה"ב סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפילו מעות של נחושת ואומר סלע של מע"ש בכ"מ שהוא כו' ע"ש וממ"ש הרמב"ם ז"ל ואפילו מעות של נחושת מכלל דמעות של כסף טפי עדיף וכמ"ש. הרדב"ז ז"ל שם וא"כ קשה יברר הסלע היפה שבשניהם ויחלל עליה ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל שהביא השמ"ק בפ' הזהב דזה דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא סלע על דינר או דינר על סלע אבל סלע על סלע או דינר על דינר הוי חילול שלא לצורך ע"ש ומש"ה אינו מחלל כאן על הסלע השני וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דמביא בסלע מעות ואפילו מעות של נחושת דשל כסף עדיף טפי היינו דינרין ויחלל עליהן הסלע אבל סלע על חבירו א"א לחלל וכ"כ המהר"י קורקוס ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה הי"ד הפורט סלע ממעות מע"ש בין בירושלים בין חוץ לירושלים לא יצרפנה כולה במעות נחושת אלא בשקל מעות כסף ובשקל מעות נחושת וכתב הכ"מ דרבינו מפרש ההיא דהפורט סלע ממעות מע"ש כו' היינו שהיה לו סלע ורוצה להחליפו בפרוטות ע"ש. והנה יש לעיין עמ"ש שיכול לפרוט סלע של מע"ש על פרוטות חוץ לירושלים הרי הרמב"ם ז"ל כתב בעצמו (פ"ד ה"ה) אין מחללין מעות מע"ש על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת או הראשונות כסף והשניות נחושת כו' ושם (ה"ז) כתב ובשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על מעות נחושת כו' ע"ש א"כ הכא איך מחלל לכתחילה חוץ לירושלים כסף על נחושת ונראה בשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהראב"ד ז"ל דזה דאמרינן בדמאי מחללין אותו כסף על כסף הוא רק סלע על איסר או איסר על סלע אבל בשניהם שוים אין מחללין דהוי חילול שלא לצורך היינו דאין מחללין חילול שלא לצורך וההיא דפורט סלע של מע"ש בין בירושלים בין חוץ לירושלים היינו משום דצריך לפרוט הסלע כדי להוציאן בירושלים וכיון שהוא לצורך מותר לפורטו בין בירושלים בין חוץ לירושלים וז"ש אין מחללין מעות של מע"ש על מעות אחרות כו' היינו רק ברוצה להשתמש בהראשונות ומשום זה מחללן וזה אסור בין כסף על כסף ובין כסף על נחושת וכן נראה ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם אח"כ בה"ז בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על של נחושת לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחושת על מעות הכסף ע"ש והכא לא מיירי בנתערבו דדין סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא מעות של נחושת הביא הרמב"ם ז"ל אח"כ (בפ"ו ה"ב) והכא מיירי בנצרך לו מעות הכסף להרויח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל כו' וכיון דמיירי במחלל מפני שנצרך להמעות כתב דרק בשעת הדחק מותר אבל כל שהוא צורך המע"ש לעולם מחללין פעם שניה וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה הי"ג) מעות מע"ש אם רצה לצורפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן כו' ונקט כדי להקל משאן היינו לצורך וכל שהוא לצורך מחללין פעם שניה אך בזה דס"ל להראב"ד ז"ל דאף בדמאי אין מחללין שלא לצורך ע"כ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כן כיון דס"ל דמע"ש ודאי ג"כ מותר לחללו כסף על כסף או על נחושת לצורך וזה דאין מחללין הוא שלא לצורך, א"כ ע"כ בדמאי אף שלא לצורך מותר דהא מחלקינן בזה בפ' הזהב בין דמאי לודאי וכן (בפ"ד ה"ח) כתב הרמב"ם ז"ל מע"ש של דמאי מחללין אותו לכתחילה כסף על כסף נחושת על נחושת כו' ולא חילק בין סלע על סלע ובין איסר על סלע והנה זה דס"ל להרמב"ם ז"ל דבשעת הדחק להרויח מותר לחלל מעות מע"ש על אחרים אף שאין זה צורך המע"ש נראה דלמד זה מההיא דסלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות כו' מפני שאמרו מחללין אותו כסף על נחושת מדוחק והתם בלא האי תקנה היה צריך להעלות שניהם לירושלים א"כ האי תקנה דמביא בסלע מעות הוא בשביל הסלע של חולין שלא יצטרך להעלותו לירושלים א"כ מדוחק אף שלא לצורך מע"ש מותר א"כ ה"נ להרויח דמ"ש להרויח משלא יצטרך להעלות סלע של חולין לירושלים:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הט"ו) דמותר לחלל כסף מעשר עם פירות מעשר על הכסף והוא שיהו בפירות פחות מדינר אבל אם היה בהם שוה דינר לא יחללם עם הכסף אלא בפ"ע וכתב הראב"ד ז"ל לא כמו שהוא סובר כי הוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות ואינו כן שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף שאין מחללין כסף על כסף אלא משום זיקת הפירות הואיל והפירות מועטין ואין מתפיסין סלע בשבילם מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקין כסף עמהם לחללן על כסף אחר עכ"ל. והנה יש לעיין מה לי אם הפירות פחותין מסלע מ"מ יחלל על הסלע ויתפסו כשיעור שויין דהא אמרינן במע"ש (פ"ד מ"ח) המניח איסר ואכל עליו חציו כו' היינו דמניח איסר ומחלל עליו פחות מאיסר ונתפס כפי שויין למעשר ול"ל לחלל יחד עם הכסף וצ"ל כיון שיחלל על סלע מעשר פחות מסלע ויהיה זקוק להעלות כל הסלע לירושלים אף חלק החולין שבו משום תקנה זו שלא יהא צריך להעלות יותר מכדי המעשר מקילין לחלל כסף על כסף וקשה הא אמרינן בסלע של מעשר ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות כו' דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף אף מדוחק לא והא התם נמי התקנה דמביא בסלע מעות הוא ג"כ שלא יצטרך להעלות את שניהם את של חולין ואת של מעשר לירושלים וזהו מדוחק ושרינן רק לחלל בשביל זה כסף על נחושת אבל לא כסף על כסף. והנה הרמב"ם ז"ל שכתב גבי סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו דמביא בסלע מעות ואפילו של נחושת דשל כסף טפי עדיף כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ורק סלע על סלע אין מחללין אף מדוחק כיון דשניהם שוין ומש"ה אינו בורר היפה שבהם ומחללו תיכף רק מביא מעות של כסף ממקום אחר א"כ הכא כשמחלל כסף של מע"ש עם פירות על סלע ע"כ הכסף שמחלל אינם סלעים וכל שאינם שוים מחללין מדוחק אבל להראב"ד ז"ל אי אפשר לומר כן שהביא השמ"ק בב"מ שם בשם הראב"ד ז"ל דזה דאמרינן דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא דוקא בשאינן שוין כגון דינר על סלע או סלע על דינר א"כ בודאי כה"ג אין מחללין אף מדוחק כדמוכח סוגיא דב"מ וכן בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבעינן למימר דכל שבדמאי מחללין לכתחילה בודאי מחללין מדוחק ומקשינן ע"ז והתנינן מחללין כסף על נחושת מדוחק הא כסף על כסף לא ודחינן התם ההיא דכל שבדמאי מחללין בודאי מחללין מדוחק ע"ש ולהראב"ד ז"ל זה דבדמאי מחללין כסף על כסף הוא רק באינן שוין א"כ בודאי כה"ג אין מחללין אף מדוחק וצ"ע:

אמרינן (מע"ש פ"ב מ"ה) מעות חולין ומעות מע"ש שנתפזרו מה שלקט לקט למע"ש כו' ואמרינן בירושלמי דמתנה אם מה שלקט הוא מע"ש טוב ואם לאו אותן שנשארו יהו מחוללין על אלו והקשה בפי' הרא"ש ז"ל הא אין מחללין כסף על כסף נחושת על נחושת אלא דוקא כסף על נחושת כדאיתא בסמוך וכתב וצ"ל האי חילול דירושלמי לא שיחלל על אלו המעות אלא יביא מטבע אחר שאינו חריף כזה המטבע ויחלל המעשר עליו בכ"מ שהוא ויחזור ויחללנו על המעות שבידו ע"ש. והנה ז"ש שיביא מטבע שאינו חריף כזה ויחלל לכאורה הוא אדרבה דמביא מטבע שהוא חריף יותר דעל מטבע שהוא חריף יותר ראוי יותר לחלל דחשיב טבעא לגבי האי ונראה הטעם דאם יביא מטבע שהוא חריף יותר כשיחזור אח"כ ויחלל על מעות שהן בידו יהיה חילול טבעא אפירא אבל כשמביא מטבע שאינו חריף כזו כשחוזר ומחללו על מעות שבידו הוא חילול טוב שהוא פירא אטבעא וזה דמדקדקינן יותר אחילול שני מחילול ראשון הוא משום דחילול ראשון אינו חילול גמור כדאמרינן בירושלמי בההיא דסלע של חולין ושל מע"ש שנתערבו דג"כ מביא בסלע מעות ומחללן ובורר היפה שבהם וחוזר ומחללן ואמרינן דמש"ה בורר דוקא היפה משום דהחילול על המעות של נחושת לא היה חילול גמור כיון דמחללו ע"מ לחזור ולחללן על אותן שנתערבו ע"ש ועיין בר"ש ז"ל שם וכיון דחילול הגמור הוא מה שחוזר ומחללן על מעות שבידו והחילול הראשון הוא רק ע"מ לחזור ולחללו על מעות שבידו קפדינן יותר על חילול האחרון מהראשון שיהא פירא אטבעא. והנה ז"ש דמביא מטבע שאינו חריף כזו ולא קאמר שיביא מעות של נחושת כדקתני בסיפא בסלע של חולין ושל מע"ש שנתערבו משום דסתם מעות הם של נחושת ונחושת על נחושת אין מחללין וזה שלא כתב שיביא כסף ויחלל המע"ש בכ"מ שהוא דנחושת על כסף לכ"ע מחללינן ולא יהיה צריך לחזור ולחללן על מעות שבידו משום דלא לעולם המעות של נחושת שוים לדינרי כסף שלמים א"כ לאו לעולם אפשר לחלל על הכסף וז"ש רש"י ז"ל (פסחים י') גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומע"ש מעורבין זב"ז דמביא סלעים שוה מנה ואומר כ"מ שהן ה"ה מחוללין על הסלעים האלה וכתב הר"ש ז"ל (מע"ש פ"ב מ"ו) דמיירי שהיו מנה של מעות נחושת התם אפשר הוא דמנה הוא כ"ה סלעים ולעולם אפשר לחלל על כסף והנה ז"ש הרא"ש ז"ל דמביא מטבע שאינו חריף כמותו נראה שטתיה דזה דאמרינן דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף מדוחק נמי לא אינו תלוי בכסף ונחושת רק משום דכסף הוא יותר טבעא מנחושת דעל דבר שהוא טבעא פחות מחללין מדוחק אבל ע"ד שטבען שוה אין מחללין אף מדוחק שאין זה דרך חילול וה"ל כסף על כסף ונחושת על נחושת אם השני חריף פחות מחללין ואם שניהם שוין אין מחללין:

אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) על ההיא דמחללין כסף על נחושת מדייק תני ראב"ש אומר כשם שמחללין כסף על נחושת כך מחללין זהב על הכסף א"ל רבי מפני מה מחללין כסף על נחושת שכן מחללין כסף על זהב ויחללו זהב על כסף שאין מחללין זהב על נחושת א"ל ראב"ש שכן מע"ש של זהב מחללין אותו על מעות בירושלים ע"ש ונראה פירושו דקאמר ראב"ש שכשם שמחללין כסף על נחושת מדוחק ואף שאין זה הפדיון לצורך להקל משאו דהא אדרבה הנחושת כבדים יותר מ"מ מדוחק מחללין וה"נ זהב על כסף וא"ל רבי דאינו דומה דכסף בר פדיון יותר מזהב דהא מחללין כסף לכתחילה על זהב כדי להקל משאו וכיון דאשכחן פדיון בכסף לכתחילה מחללין אותו אף על נחושת מדוחק אבל בזהב לא אשכחן פדיון כלל דהא אין מחללין זהב על נחושת דאין זה להקל משאו וה"נ אין מחללין זהב על כסף אף מדוחק כיון דלא אשכחן שום פדיון בזהב לכתחילה והשיב לו ראב"ש דאשכחן פדיון לכתחילה בזהב דבירושלים שהוא צריך לפורטן שם מחללין אותו על מעות:

אמרינן בתוספתא פ"ב דמע"ש מע"ש של זהב שעשאו כלים אי"ל פדיון ואם היה של כסף ה"ז מותר ע"ש ונראה דהתוספתא אזיל אליבא דר"ד דאמר מחללין מע"ש על אסימון ואמרינן בירושלמי פ"א ה"א דלר"ד מחללין מע"ש על ליטרא כסף ואמרינן שם דדוקא על של כסף ולא על של זהב משום דכתיב וצרת הכסף בידך דבכסף לא בעינן צורה וכל שהוא כסף מחללין עליו אבל זהב בעינן דוקא מטבע ע"ש וא"כ מע"ש של זהב שעשאו כלים כיון דעתה אינו עוד מטבע וכיון שכל פדייתו היה בתורת מטבע א"י תו לחזור ולפדות אותו דפקע דין פדייתו אבל של כסף אם עשאן כלים מותר לחללן דכסף אין פדיונו משום מטבע:

ביו"ד סי' של"א איכא תרי לישני אי בזה"ז מותר לחלל על מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ועל מעות שאינן ברשותו ע"ש ונראה דיש לחלק בין מטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ובין מעות שאינן ברשותו דהרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"י) כתב אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהא ראוי להוצאה ואח"כ כתב אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך כו' ע"ש והנה במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שכתב הטעם דונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כו' עד שיהא ראוי להוצאה ל"ש בזה"ז דבזה"ז אם קנה פירות במעות מע"ש לא קנה מעשר כדאמרינן בירושלמי אבל מעות שאינן ברשותו דהטעם משום דוצרת הכסף בידך דבעינן שיהו מצויין בידך מנ"ל דבזה"ז לא בעינן זה:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו הי"א) תיבה שנשתמש בה חולין ומע"ש ונמצא בתוכו מעות אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר ואם רוב מניחין חולין חולין מחצה למחצה חולין ע"ש ויש לעיין מחצה על מחצה אמאי חולין הא לעולם מחצה על מחצה להחמיר וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל. ונראה לפי מה דאמרינן בהניח מנה ומצא מאתים וכן הניח מאתים ומצא מנה לרבנן הכל חולין דאמרינן הניח מעות אחרות ושכח אע"ג דלא חיישינן לזה אלא היכא דאיכא הוכחה מ"מ כיון דאפשר במציאות שהניח מעות אחרות ושכח א"כ היכא דאיכא פלגא ופלגא סמכינן האי מיעוטא שהניח מעות אחרות לגמרי ושכח להאי פלגא והוי רובא חולין:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה