מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נח - מעשר שני ונטע רבעי · ב
מע"ש נפדה ואינו נפדה אלא על כסף שי"ל צורה ומעשר שוה מנה שחללו על ש"פ דעת התוס' בהרבה מקומות דמהני אך במקומות אחרים פקפקו בזה [עיין תוס' ר"ה ל"א ע"ב ד"ה וביקש ותוס' יומא ט' ע"א ד"ה ולא] והרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ד הי"ח) דמהני ופסקינן ביו"ד (סי' של"א סעיף קל"ג) דבזה"ז אף לכתחילה יכול לחלל על ש"פ ע"ש והגר"א ז"ל בביאורו (סי' רצ"ד סק"כ) הקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב דמע"ש הורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה לא יהא זה חמור מן ההקדש מאי ראיה מהקדש הא בהקדש הטעם משום דאין אונאה להקדש ואף די"ל דמע"ש בזה"ז אינו שוה כלום מ"מ ל"ד להקדש והביא שם מהירושלמי דהאמוראים היו מקפידים אף בזה"ז שיפדו בשווין וכתב דהטעם דמעשר שוה מנה שפדאו על ש"פ מחולל הוא משום דקי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה וי"ל דין הקדש היינו דאין אונאה להקדש והירושלמי סובר כר"י דמע"ש ממון הדיוט ומש"ה היו מקפידין לחלל בשויו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז דהא הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ה ה"ו) דהפודה מע"ש ביותר משויו לא נתפס התוספת במעשר ע"ש ואי אין אונאה בפדיון מעשר כמו בהקדש הא זה דאין אונאה להקדש הוא בין לקולא בין לחומרא (וזה דאמרינן בירושלמי פ"ד ה"ב אמר ר' יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס את הכל מע"ש שפדאו יותר על דמיו לא תפס את הכל מה בין הקדש מה בין מע"ש אמר ר"א שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדש ע"ש וזה דצריך לטעם זה ולא אמרינן משום דאין אונאה להקדש לקולא כ"ש. לחומרא נראה משום דר"י לשטתיה דאמרינן (בב"מ נ"ז) והאמר ר' יונה אהקדשות ורי"א אקרקעות ותרווייהו משמיה דר' יוחנן אונאה אי"ל ביטול מקח יש להם ע"ש ואשמועינן בזה דוקא לקולא אבל לחומרא בפדה יותר משויו אף ביטול מקח ל"ש מפני שאדם מצוי להיות מרבה בהקדש]:
עוד יש לעיין דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד דמע"ש אפשר לחללן על כסף וזה הנקרא פדיון כו' ויכול ג"כ לחללן על פירות מין במינו וזה נקרא חילול וכתב שם (הי"ח) כשפודין מע"ש פודין אותו בשויו כו' ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה על שוה פרוטה ה"ז מחולל ע"ש וזה דחילל שוה מנה על שוה פרוטה היינו בחיללן על פירות וכ"כ (בפ"י מהל' מ"א הי"ז) בכרם רבעי בזה"ז מחלל לכתחילה על ש"פ מפירות אחרות ע"ש ובזה יש לעיין כשמחלל מע"ש על פירות וצריך להיות דוקא מין במינו מה שייך בזה אין אונאה להקדש דכשמחלל חטים על חטים רק מחלל סאה חטים על רובע חטים אין זה שייך לאונאה דאין האונאה בשויו כ"א במדה וכ"ד שבמדה ושבמשקל ושבמנין אינו שייך לדין אין אונאה להקדש ואיך מהני כשמחלל שוה מנה על ש"פ:
והנה ע"מ שהגר"א ז"ל רצה לומר הטעם דמהני בזה"ז על ש"פ משום דבזה"ז אין מע"ש שוה כלום יש לעיין הא מ"מ להפודה הוא שוה דהא יוצא לחולין וכשפודין מע"ש פודין כמה הוא שוה להפודה הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ד) והוא מהירושלמי כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוין פירות חולין אלו ואע"פ שהכל יודעין שהן מעשר ועיין בהשגות וכתב הכ"מ וא"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותין מדמי חולין ולמה הן פחותין מדמי חולין הלא כשפודה אותו ה"ה חולין גמורים וי"ל דמ"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותין מדמי חולין ע"ש ומוכח דכשפודין דמיו הוא כמו שהוא שוה להפודה לאחר שיצאו לחולין וא"כ ה"נ בזה"ז:
והנה בזה נראה ליישב דברי רש"י ז"ל (בפסחים י') גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומע"ש מעורבין זה בזה וכתב רש"י ז"ל שמביא סלעים בשוה מנה ואומר כ"מ שהוא מעות מע"ש יהיו מחוללין על מעות האלו ובתוס' כתבו דבחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות מעשר הרי טוב ואם לאו כ"מ שהן ה"ה מחוללין על אלו ע"ש ונראה טעם רש"י ז"ל דאינו מחלל על אותן מעות עצמן מפני שאותן המעות המעורבין קודם שפודאן הרי צריך להעלות כולן לירושלים משום ספק ונמצא שאף החולין שבו אינן שוין אלא כמו מעשר כיון שצריך להעלותן לירושלים ואם יפדה עליהן של מע"ש ויצאו לחולין נמצא שמה שפדה שוה לו יותר ממה שנתן למע"ש ואף דלמע"ש אין נ"מ שקודם היה מנה למעשר ועכשיו מנה אך בפדיון בעינן שיהא שוה בשוה להפודה ולהפודה מה שפדה שוה יותר ממה שנתן ומש"ה צריך לחלל על מעות אחרות שלא נתערבו ואז הפדיון הוא שוה בשוה:
ובעיקר מה שחקרו בתוס' אי אמרינן במע"ש דשוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל נראה להביא ראיה דאמרינן במע"ש (פ"ד מ"ג) בעה"ב אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן ע"ש ויש לעיין הא מע"ש שפדאו יותר מדמיו לא נתפס התוספת למעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי א"כ מה שייך שמוסיף על הקרן וצ"ל כיון שעושין הכרזה כל מה שנותנים ביותר זהו שויו וא"כ הא דמקשינן עלה (ערכין כ"ז) מהקדש דחומש עדיף ומתרצינן דהתם חומש רווחא דהקדש והכא רווחא דבעה"ב ובירושלמי מתרצינן משום דיכול להערים על החומש ע"ש ואי נימא דמע"ש ל"ד להקדש ואינו מתחלל בפחות משויו דאין איסור מע"ש נפקע עד שיפדנו שוה בשוה א"כ כיון דאחד אומר בסלע ואיסר ע"כ זהו שויו דהא על יתר משויו לא נתפס א"כ איך יחלל בעה"ב בסלע הא הוי פחות משויו ולא יצא מע"ש לחולין וזה שמוסיף חומש לא מהני דצריך להיות שוה בלא החומש ומוכח דדין מעשר כדין הקדש ונתפס אף על פחות משויו ומשגחינן על רווחא דהקדש וכיון דזה מוסיף חומש נוח להקדש שיפדה בעה"ב א"כ היה צריך להיות כן אף במעשר ומתרצינן משום דבמעשר רווחא דבעה"ב א"נ משום שיכול להערים על החומש:
עוד נראה ראיה דאמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דאין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כאסימון ע"ש ויש לעיין ל"ל טעם מפני שהוא כאסימון היינו דהחסרון בהמטבע תי"ל כשמחלל על פחות מפרוטה א"כ המעשר ג"כ הוא פחות מפרוטה א"כ הוי מע"ש שאין בו ש"פ דלא תפיס פדיונו דנפקא לן מאם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למעשר שאי"ב ש"פ וע"כ מיירי במחלל מעשר שוה פרוטה על חצי פרוטה ובזה החסרון בהמטבע דהוי כאסימון ומוכח דיכול לחלל מע"ש על פחות משויו דאל"כ אכתי למה אצטריך טעם דאסימון. והנה המהר"י קורקוס ז"ל כתב דכוונת רבנו דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכ"א חצי פרוטה אינו מחולל משום דהוי כאסימון ע"ש אך אי אפשר לומר דמיירי שמחללו שוה בשוה א"כ אכתי הוי מע"ש שאין בו ש"פ דאזלינן בזה אחר מטבעות כדאמרינן (בב"מ נ"ג) וניתי ב' פרוטות ונחלל עלייהו מע"ש בפרוטה ומחצה מי סברת פרוטה ומחצה תפסא פרוטה ומחצה פרוטה תפסא פרוטה חצי פרוטה לא תפסה כלל ע"ש ואכתי הוי מע"ש שאי"ב ש"פ וע"כ מיירי הכא במחלל מע"ש של פרוטה על מטבע פחות מפרוטה:
הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד הי"ח) אם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה בשוה פרוטה ה"ז מחולל היינו שפדאו על פרוטה או חיללו על פירות בפרוטה וכ"כ בפ"י מהל' מ"א גבי כרם רבעי דבזה"ז פודה את כולן אפילו בפרוטה אחת ומשליך אותה פרוטה לים או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ע"ש ויש לעיין כשמחלל על פירות אחרות למה דוקא על שוה פרוטה יחלל אף על פחות מפרוטה כיון דזה דאם חילל על פחות מפרוטה לא מהני הוא משום שהוא כאסימון זה שייך רק במטבע אבל כשמחללו על פירות ל"ש זה וצ"ע:
כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ מע"ש (פ"ד מ"ח) על ההיא דהמניח איסר של מע"ש ואכל עליו י"א באיסר כו' דמיירי שהניח איסר של מע"ש לאכול כנגדו כמו שהוא חייב לעשות בירושלים ומחללו מעט מעט על פירות ואוכלן ואם נשאר מן האיסר פחות מפרוטה שלא חיללו יצא האיסר לחולין וכ"כ בפסקיו (פ"ח הי"ד) דהמניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו פחות מפרוטה יצא לחולין כו' והרא"ש ז"ל במע"ש שם הקשה על פי' הרמב"ם ז"ל וכתב איך מזלזלין בו להוציא לכתחילה לחולין פחות מש"פ הא אמרינן בפ' הזהב מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ע"ש ונראה דבכסף שאני כיון דהפדיון של מע"ש חל עליו בתורת כסף א"כ כל קדושתו בתורת כסף וכל שנשאר בו פחות מפרוטה שאינו שיעור כסף פקע קדושתו אבל בפירות של מע"ש שאין קדושתן מדין כסף אפילו פחות מפרוטה קדושה וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם דפחות מש"פ אין חוששין לה לא לגזל ולא לנהנה מן ההקדש ע"ש היינו דפחות מש"פ אינו ממון א"כ ה"נ קדושת המטבע שהוא מדין כסף אינו יכול להיות על פחות מש"פ הנה בב"מ (נ"ג ע"ב) על ההיא דאם גאל יגאל איש ממעשרו כו' פרט למע"ש שאי"ב ש"פ כתב רש"י ז"ל שאינה בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה ע"ש היינו דזה דאי אפשר לחללה על פחות מפרוטה א"צ קרא משום דא"א להיות על כסף קדושה פחות מש"פ ואם יביא פרוטה ויחלל על חציה המעשר שאי"ב ש"פ בלא"ה לא חל ואצטריך קרא רק דלא תפסה פרוטה דא"א לחללו אפילו על פרוטה שלימה משום דמע"ש שאי"ב ש"פ אינה בכלל גאולה ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דהפודה מעשר ביותר מדמיו לא נתפס המותר למעשר הא אמרינן בירושלמי הטעם דאין אדם מתכוין לוותר למע"ש ואין בדעתו לפדות אלא בשויו אבל אם דעתו לפדות בכלו נתפס הכל והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דמע"ש שאי"ב ש"פ אינו נפדה ובפ"ה (ה"ד) פסק כמ"ד אין בחומשו ש"פ אך פי' זה לענין דאינו מוסיף חומש ולא לענין דאי"ל פדיון ועיין בפ"ו הט"ז] וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל מפרש ההיא דאם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למע"ש שאי"ב ש"פ לענין חומש ולא לענין שאינו נפדה יפסק כמ"ד אין בחומשו ע"ש ואף דמתלמודא דידן בב"מ שם מוכח דלענין פדיון הוא דהא אמרינן פרוטה תפסה פרוטה פחות מפרוטה לא תפסה כלל כו' הרמב"ם ז"ל סמך על הירושלמי במע"ש (פ"ד ה"ב) דאמרינן שם ר"י בשם ר' אידא כו' כל מע"ש שאין בקרנו ש"פ אינו מוסיף חומש ר"י בי ר' סימון כו' כל מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ע"ש היינו דפליגי רק לענין חומש אבל נפדה אף אם הוא פחות מפרוטה וא"כ להרמב"ם ז"ל יכול לחלל מע"ש שאי"ב ש"פ על פרוטה שלמה שאין עיכוב בהפדיון מצד מע"ש שאי"ב ש"פ אבל על פחות מפרוטה א"א לחללו משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ומש"ה המניח איסר של מע"ש ואכל כנגדו עד שלא נשאר בו מע"ש רק פחות מפרוטה יצא לחולין:
והנה (בפ"ח הי"ד) במניח דינר של מע"ש ואכל כנגדו כתב דבדמאי כיון שלא נשאר בו אלא פחות מפרוטה יצא לחולין אבל בודאי עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין את החומש ע"ש והטעם כיון דבחילול מע"ש של ודאי איכא חומש כיון שנשאר בהמטבע כ"כ כשיקנה בהן פירות יהיה למע"ש פרוטה ע"י הוספת חומש חשיב שיש למע"ש ממון בהמטבע כיון דע"י מקח יהיה למע"ש פרוטה וכמו בורר צרור מגורנו ש"ח דאמרינן דחייב כיון דע"י מקח יהיה לו ממון בעד זה חשיב גופו ממון. והנה המ"ר הקשה על הרמב"ם ז"ל דאמר דבודאי עד שיהיה בו ובחומשו פחות מפרוטה הרי הרמב"ם ז"ל פסק דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש כלל ואי נימא כיון דהאיסר כלו היה מעיקרא בר חומש השתא נמי בר חומש א"כ אפילו נשתייר חצי פרוטה נמי בר חומש הוא ע"ש אך ל"ק דכל שנשתייר חצי פרוטה דאף אם יחד עם החומש אי"ב ש"פ הטעם דיצא לחולין הוא משום דא"א להיות על מטבע קדושה פחות מפרוטה ובעיקר הדין במניח איסר כו' דאם נשתייר כדי פרוטה י"ל חומש ואין דנין בו מדין מע"ש שאין בחומשו ש"פ כו' כיון דקודם היה כלו קדוש כמ"ש המ"ר נראה הטעם משום דהחילולין מצטרפין זע"ז וכשחילל האיסר מעט מעט מצטרפין והוי כמו שחיללו בב"א ואיכא חומש כיון שכל החילולין הן ממטבע אחת ובזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ד) מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכתב שם ה"ה הפודה מע"ש והיה לו מע"ש אחר שלא נפדה אם אין בחומשו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ע"ש וקשה כיון דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אי"ב חומש כלל א"כ למה צ"ל הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות הא אין בו חומש ולפ"ז כיון דעל מטבע זו כבר חילל ועכשיו נמי מחלל מצטרפין החילולין זע"ז כיון שהם על מטבע אחת והוי כמו שחיללן בב"א וכיון דיחד הם יותר מד' פרוטות איכא חומש:
עוד יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין אחר דהנה הרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ב ה"ט) דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא רק מדבריהם ע"ש והנה י"ל דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש הוא משום דכל המע"ש אינו רק מדבריהם והוי כמו דמאי דאי"ל חומש ואמרינן בפ' הזהב דאף לר"מ דעשו חכמים חיזוק לדבריהם מ"מ מיקל הוא בפדיונו ואף דמצינו מע"ש דרבנן דמוסיף חומש כגון עציץ שאינו נקוב וכדמוכח מההיא דגיטין (ס"ה) דמערימין על מע"ש ואומר לעבדו ולשפחתו העברים כו' והיינו לפוטרן מן החומש ומוקמינן לה בעציץ שאינו נקוב דרבנן מע"ש שאי"ב ש"פ קיל טפי דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ט) כתב מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות כו' ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ שהוא מדבריהם מחיצות קולטות כו' ולא כתב שם שאר מע"ש שהוא מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ולא הזכיר אלא מע"ש שאין בחומשו ש"פ ודמאי דהנך קילי טפי ואשמיעינן דאף בהנך מחיצות קולטות ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ עוד קיל מדמאי דמתחילה כתב ואפילו של דמאי ואח"כ כתב ואפילו מע"ש שאין בחומשו ש"פ והנה בזה אפשר ג"כ ליישב מה שהקשה המ"ר על הרמב"ם ז"ל בהמניח איסר של מע"ש להיות אוכל עליו והולך דבודאי כל שנשאר יחד עם חומשו ש"פ לא יצא לחולין והקשה הא מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש ולפ"ז כיון דהטעם דאינו מוסיף חומש הוא משום דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם זה שייך רק היכא דמעולם לא היה בחומשו ש"פ אבל אם היה בחומשו ש"פ אם אח"כ אכל קצת או שחילל קצת לא נפקע איסורו וכן מוכח מההיא דפ' הזהב דמקשינן וניתי ב' פרוטות ונחלל עליה מע"ש בפרוטה ומחצה כו' ומשנינן מי סברת פרוטה ומחצה תפסא פרוטה ומחצה פרוטה תפסא פרוטה חצי פרוטה לא תפסא כלל הדר הו"ל דאורייתא ודרבנן כו' וקשה להרמב"ם ז"ל אמאי חשיב לה דאורייתא הא מע"ש שאי"ב ש"פ הוא מדרבנן וע"כ כיון שהיה קודם מע"ש יותר על פרוטה ולפי שחילל פרוטה ונשתייר חצי פרוטה לא נפקע דינו וכ"כ בשמ"ק שם וא"כ במניח איסר להיות אוכל עליו והולך כיון דמעיקרא היה בחומשו ש"פ והוא מדאורייתא אף אח"כ מוסיף חומש אך נראה דחוק לומר דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ דאינו מוסיף חומש הוא תוצאה מזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם דנראה שהוא להפך דזה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם הוא תוצאה מזה דאינו מוסיף חומש דכל מעשר שאי אפשר לקיים בו כל הדינים האמורים בו פדיון והוספת חומש הוא רק מדבריהם והנה השמ"ק בב"מ שם הביא בשם שטה אחת דמע"ש שאין בו ש"פ מדאורייתא א"צ פדיון ויכול לאוכלה חוץ לחומה לפי שאי"ל כסף וכתיב וצרת הכסף בידך ע"ש היינו נ"כ דכל שאי אפשר לקיים וצרת הכסף בידך הוא רק מדבריהם והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דמע"ש שאין בחומשו ש"פ הוא מדבריהם נראה שאין זה שהוא מדבריהם לכ"ד ומדאורייתא לא חל קריאת שם דא"כ מדאורייתא הפירות נשארו בטבלן ואי אפשר להפריש רק פירות כאלו שיהיה בחומש מעשרן ש"פ והנה אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) דר"ע היה לוקח בפרוטה כמה מינים כדי להפריש מכל מין ומין ע"ש ואיך היה מתקנן ממע"ש אלא כוונת הרמב"ם ז"ל שהן מדבריהם רק לאיסור חוץ לחומה וכן נראה מהשמ"ק בשם שטה אחת דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא יכול לאוכלן חוץ לחומה כו' ונראה דרק לענין חוץ לחומה הדין כן אבל לענין שאר איסורי מע"ש דאסור לבער בטומאה ואינו נאכל לאונן הם מדאורייתא והטעם דרק אכילת חוץ לחומה תלי הכתוב בפדיון דכתיב וכי ירחק ממך הדרך כו' ונתת בכסף כו' ובעינן שיהא ראוי לפדיון ולהוספת חומש אבל שאר דיני מע"ש אין תלויין בדיני פדיון ולפ"ז נראה דמע"ש שאין בחומשו ש"פ להרמב"ם ז"ל אם פדאו חל הפדיון מדאורייתא לענין שהראשונים יצאו לחולין לגמרי ורק אי"ל חומש דממעטינן מאם גאל יגאל איש ממעשרו הנה השמ"ק שם הקשה על השטה דמע"ש שאי"ב ש"פ מדאורייתא מותר לאוכלו חוץ לחומה מההיא (דמכות) דכהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' ואמרינן דלוקה משום חוץ לחומה ואיך אפשר דמע"ש של תאנה יהיה בו ש"פ ע"ש והנה בלבד זה תקשה הא מע"ש של תאינה אין בו כזית דגרוגרות הוא פחות מכביצה כדמוכח בשבת (פ' ע"ב) א"כ מע"ש של תאנה שהוא פחות מכזית איך לוקה עליה חוץ לחומה וע"כ כמ"ש תוס' דלוקה רק מכת מרדות [ועיין לעיל ריש סי' נ"ו]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מע"ש) הפודה מע"ש מברך אקב"ו על פדיון מע"ש ואם חיללן על פירות אחרים מברך אקב"ו על חילול מע"ש ע"ש והנה מדמברך ברכה אחרת מכלל דפדיון על כסף ועל פירות ב' ענינים הם ונראה טעם הדבר דאמרינן (פ"ב דמע"ש) דמחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף אף מדוחק לא וכתב רש"י ז"ל (בב"מ נ"ו) משום דכסף על כסף לאו דרך חילול הוא וכ"כ התוס' (ב"מ מ"ה) דסלעים על סלעים כל ששניהם שוים אין מחללין זע"ז והר"ש ז"ל כתב בדמאי (פ"א מ"ב) דאף דמרבינן כסף ראשון ואפילו כסף שני הוא דוקא בסלעים של ב' מלכים אבל של מלך אחד לאו דרך חילול הוא והשמ"ק בשם הראב"ד ז"ל כתב דאף בדמאי דמחללין כסף על כסף הוא דוקא איסר על דינר או דינר על איסר אבל בששניהם שוין אף בדמאי אין מחללין ע"ש דכל ששניהם שוין אין זה דרך חילול ובההיא דמחללין פירות על פירות כתב הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי דדוקא מין על מינו אבל מין על שאינו מינו לא ואמרינן שם בירושלמי דלא מבעיא חטים על שעורים אלא אף ב' מיני חטים כגון אגדו ושחמתית ג"כ אין מחללין דבעינן שיהו שוין לגמרי א"כ בפירות על פירות הוא אדרבה כל ששניהם שוין יותר הוא יותר דרך חילול וע"כ דפירות על כסף ופירות על פירות ב' גדרים לגמרי הם ומין חילול אחר הוא:
והנה הראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל וכתב דאי אפשר לחלל מע"ש על הפירות ואם חילל לא יצאו לחולין ורק בדמאי מחללין לכתחילה ע"ש הנה התוס' (בכורות ל') הקשו אמאי חשודין ע"ה על מע"ש הא אפשר להם לחלל על ש"פ ותי' דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה ע"ש ואמאי הא יכול לחלל על ש"פ מאותן הפירות עצמן שעישר עליהן ונראה מזה דס"ל כהראב"ד ז"ל דאין מחללין על הפירות. והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין שכתב דבודאי אם חילל אין יוצאין הפירות לחולין ובדמאי מחללין לכתחילה הא אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) דכל שבדמאי מחללין אותו לכתחילה בודאי עבר וחילל מחולל ע"ש:
הנה להרמב"ם ז"ל דמע"ש נפדה על הפירות במינן יש לחקור אם אותן הפירות י"ל דין לקוח בכסף מע"ש כיון דראוין לאוכלן בירושלים ואין נ"מ אם נלקחו בכסף מע"ש או במע"ש עצמו וי"ל דין לקוח לכ"ד או כל שנלקח במע"ש עצמו הוי רק כשאר פדיון והנה ביו"ד (סי' של"א) פסקינן דבזה"ז פודה אותן על פרוטה או על פירות ש"פ מאותו המין ע"ש ואי לאותן הפירות שמחלל עליהן י"ל דין לקוח איך מחלל הא אמרינן בירושלמי (פ"א ה"ג) דלקוח בכסף מע"ש בזה"ז אינו קדוש כלל ומוכח דאי"ל דין לקוח רק הוי כשאר פדיון ונראה לפ"ז דיכול אותן הפירות לחזור ולחללן על פירות אחרים אפילו ק' פעמים מאותו המין או לחללן על מעות דמאיזה טעם לא יוכל לחללן כיון דאי"ל דין לקוח:
הנה בשו"ת בצלאל אשכנזי (סי' ב') העיר השואל על המנהג בא"י שמחללין המע"ש על מעט קמח וכתב כי רוב הקמח טמא שבאו עליו מים ולא קנה המעשר דהא אפילו קונה פירות שא"י להגיע לירושלים לא קנה מעשר מכ"ש זה שטמא ע"ש ולפ"ז להרמב"ם ז"ל דפירות מתחללין על הפירות אין זה משום לקוח בכסף מע"ש ויכול לחזור ולפדותן ול"ש בהם דין דפירות שא"א להגיע לירושלים דזהו בלקוח:
הנה יש לחקור פירות הללו שחילל עליהן שנכנסו לירושלים אם אסור להוציאן אי שייך בהן קליטת מחיצות כיון שאינן לא מע"ש ולא לקוח בכסף מע"ש אפשר דאינן רק ככסף מע"ש דנכנס לירושלים ויוצא או כל שראוי לאוכלן בירושלים שייך בהן קליטה:
עוד יש לחקור להרמב"ם ז"ל אם חילל מע"ש על פירות מין במינו וחזר ופדה אותן על הכסף אי מוסיף חומש בפדיון שני הנה אמרינן במע"ש (פ"ד מ"ה) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי פירות אלו נתונין לך במתנה כו' וכתב בפה"מ דאי אתיא ככ"ע מיירי בנתן לו בטבלו דאי מע"ש ממון גבוה א"א ליתן במתנה וכ"כ בפסקיו (פ"ה ה"י) וכן מערים ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו ואומר הנותן הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבבית ע"ש ויש לעיין דדייקינן מזה בב"מ דאין מטבע נקנה בחליפין דאי נקנה לקנינהו להמעות אגב סודר דהכי עדיף דהו"ל נכרי ומהדרינן שם לאשכוחי טצדקא שיפדה הנכרי ע"ש ואי מיירי הכא כשהפירות בטבלן ל"ל להקנות כולן לחברו וחברו יפריש ואח"כ יחלל הוא על מעות שבביתו יפריש הוא עצמו המע"ש ויקנה לחברו מן החולין כשיעור המע"ש ויפדה חברו בהן את המע"ש כיון דמע"ש נפדה על הפירות מין במינו והו"ל נכרי ואח"כ יחזור הוא ויחללן על מעות שי"ל בביתו אך אי נימא דאם חילל על הפירות וחוזר ומחללן על המעות מתחייב בחומש אתי שפיר דבהפדיון השני על מעות שבביתו זה דאינו מוסיף חומש הוא משום שהקנה הפירות קודם לחברו א"כ אינו נכרי בהאי פדיון והוי כמו שהקנה המעשר וחוזר ומחללן על מעות שבביתו:
אמרינן (פ"א דמע"ש) הלוקח מים ומלח ופירות המחוברים לקרקע בכסף מע"ש לא קנה מעשר ופי' הר"ש ז"ל דפירות המחוברים לקרקע ה"ה כקרקע ואין מעות מע"ש מתחללות עליהן ובפה"מ כתב הטעם דפירות המחוברין לקרקע אין דומין לבקר וצאן ע"ש והנה יש לחקור כשמחלל מע"ש על פירות מין במינו אי מתחלל על פירות המחוברין לקרקע דבזה ל"ש שאינן דומיא דבקר וצאן כיון שאי"ל דין לקוח בכסף מע"ש: