אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נז - דמאי › ג

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נז - דמאי · ג

ב

אמרינן הלוקח לבהמה לזרע כו' ושירי מנחות פטורין מן הדמאי ובחולין (ז') אמר ר"י ל"ש אלא שלקחו מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחילה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר ע"ש דחיוב דמאי חל בשעת לקיחה מע"ה ואם כבר חל תו לא פקע הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"א ה"ג) בהנך דפטורין מן הדמאי ופליגי ר"י ור' הושעיא רי"א דלא גזרו על דברים אלו ור' הושעיא אמר משום דאימת קדשים על ע"ה ומקשינן תני וכולן שקרא שם לתרו"מ ולמע"ש שלה מה שעשה עשוי לר"י ניחא אלא לר' הושעיא כיון דמתוקנין הן אמאי מה שעשה עשוי ומתרצינן משום אחד שאינו מתקן שאין אימת קדשים עליו ע"ש היינו משום חד דלא מתקן מועיל דאם הפריש מה שעשה עשוי אבל לא לחייב להפריש והנה קשה דאמרינן (רפ"ד דדמאי) הלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת אוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר והביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דזה דהתירו הוא משום דאימת שבת על ע"ה ומקשינן ואי אימת שבת עליו חשכה מוצ"ש אמאי לא יאכל עד שיעשר ומתרצינן מפני אחד שאין שבת עליו באימה ע"ש אלמא משום אחד אמרינן דצריך לעשר לכתחילה ונראה דבזה הוא החילוק דבהנך דפטורין מן הדמאי דבשעה שלוקח מן ע"ה איכא רק אחד דלא מעשר אינו חל בשביל זה חיוב דמאי ומהני רק שאם הפריש מה שעשה עשוי אבל בלוקח מע"ה ושכח לעשר דבשעת לקיחתו היה דמאי גמור וחל חובת הפרשה ואח"כ כששואלו בשבת כל היכא דאיכא חד דאין אימת שבת עליו לא נפקע חיוב דמאי וכמו בלקח לאדם ונמלך לבהמה אף דלא גזרו דמאי לבהמה מ"מ כשחל חיוב דמאי לא נפקע. אך יש לעיין מההיא דהמדיר את חברו שיאכל אצלו דאוכל עמו שבת ראשונה כו' ודוקא מדיר ודוקא שבת ראשונה והביא המלאכת שלמה בשם המפרשים ז"ל שהקשו הא אמרינן דבשבת שואלו ואוכל על פיו ותי' דלא התירו ע"י שאלה בזזמינו שיאכל אצלו רק בלוקח פירות לכבוד השבת ע"ש וקשה הא אף זה דלמוצ"ש צריך לעשר הוא רק משום חד דאין אימת שבת עליו והכא במזמינו בשבת דבא ליד חבר בשבת אמאי חל עליו חיוב דמאי לכתחילה משום חד דלא מעשר מ"ש מהשיתין והרימין כו' דלא חל עליו חיוב דמאי משום חד דלא מעשר וצ"ע:

והנה כעין זה אמרינן בחולין ז' לענין תערובת דמאי דזה דלא גזרו על תערובת דמאי הוא דוקא בבא ליד חבר כשהוא מעורב אבל נתערב אצל החבר אסור והטעם משום דחיוב דמאי חל בשעת לקיחה ומתחילה לא חל על תערובת דמאי אבל כשלקח בלא תערובת וכבר חל חיוב דמאי שוב לא פקע והנה יש לחקור כשלקח ע"ה מע"ה חברו לאכילה ולקחן אח"כ החבר לבהמה אם חייב בדמאי כיון שבא ליד חבר לבהמה מתחילת לקיחתו ומה שהיה אצל ע"ה לא איכפת לן דהא חבר שלקח מע"ה לבהמה אף שע"ה קודם חשב לאכילה לא איכפת לן או כיון שלקח ע"ה מע"ה חברו לאכילה כבר חל חיוב דמאי דע"ה אינו פטור מן המצות וכיון שלקח מע"ה לאכילה חייב בדמאי וכבר חל חיוב דמאי ואין מה שהחבר לוקח אח"כ לבהמה מהני כלום וכמו חבר שלקח לאכילה ולקח ממנו חבר אחר לבהמה דלא מהני וזה דהלוקח מע"ה לבהמה אינו חייב בדמאי זהו דוקא בלוקח מע"ה ראשון שהוא פירות ארצו דלגבי ע"ה שלקח ממנו ל"ש שיחול דין דמאי דאצלו אינו שייך דמאי כיון דיודע הוא אם עישר או לא עישר ואצלו הוא או ודאי או פטור לגמרי ודין דמאי חל בלוקח ממנו וכיון שלקח לבהמה לא חל חיוב דמאי ולפ"ז יוצא דבר חדש דכל הנך דהלוקח לזרע ולבהמה כו' הוא דוקא בלוקח מע"ה שהן פירות ארצו עוד יש לחקור חבר שלקח מע"ה למוכרן לאחרים וחזר ולקח ממנו חבר לבהמה אי חייב בדמאי כיון דהחבר הראשון לא לקח לא לאכילה ולא לבהמה ולא נקבעו והחבר השני לוקח לבהמה פטור או כל שבא לידי חבר שלא ע"מ לבהמה נתחייב בדמאי דרק היחוד לבהמה או לזרע זהו הפוטרו מן הדמאי:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג הי"ד) אלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי הלוקח פירות לזריעה כו' וכיון שא"ל ע"ה מתוקנין הן א"צ לעשר ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דצריך דוקא ע"ה לומר מתוקנין הם ואע"ג דלוקח סתם מע"ה הוא ג"כ רק דמאי מ"מ היכא שהתירו משום דמאי התירו רק כשאומר בפי' מתוקנין הם ונראה דלמד זה הרמב"ם ז"ל מההיא דהמדיר את חברו שיאכל אצלו דאוכל עמו שבת ראשונה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ע"ש ומזה למד דכ"מ שהתירו דמאי הוא רק באומר בפי' מעושרין הן:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג הט"ו) הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה ה"ז לא ימכרם לעכו"ם ולא יאכילם לבהמה כו' והוא מהתוספתא והנה זה דלא ואכילם לבהמה הוא פשוט כיון דחל חובת הפרשה אסור להאכיל טבל לבהמה דהו' הנאה של כילוי אבל אמאי לא ימכרם לעכו"ם והנה י"ל הטעם משום הפסד כהן דקא משתרשרי ליה וכמו באנסו בית המלך גרנו בחובו חייב לעשר דקא משתרשרי ליה אך בפי' הרדב"ז ז"ל שם כתב דהטעם שמא יחזור וימכרם לישראל ע"ש ולהרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל טעם זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמה שהבאנו לעיל דתרומת מעשר של דמאי אף שצריך ליתן לכהן מתנת חנם מ"מ אין זה מדין ממון א"כ ל"ש דמשתרשרי ליה והנה שם (הי"ז) כתב הרמב"ם ז"ל עכו"ם ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי ע"ש והטעם דהכא מותר בדמאי הוא משום דהכא ל"ש שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון דנותן ע"ג מכתו מיהו בודאי אסור משום הפסד כהן דרק באנפרות א"צ לעשר אבל במתנה הוי כמו בחובו דמשתרשרי ליה כיון שרוצה ליתן לו במתנה אך זה שייך רק בודאי אבל בדמאי ל"ש הפסד כהן דאין לו בו דין ממון ומש"ה מותר בדמאי:

הנה ע"ז דאמרינן בחולין דלא גזרו על תערובת דמאי יש לעיין מהא דאמרינן (בשלהי פ"ב דמכשירין) אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכ"א אפילו כולן עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי וכתב בפה"מ דר"מ סבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ע"כ הפירות שביד עכו"ם הן טבלים וחייבין במעשר ודאי וחכ"א דנין אותו דמאי בעבור הישראל לבד שפירותיו חייבין במעשר ואנחנו מסופקים אם עישר אם לא עישר אבל אם היה כל האוצר של עכו"ם היה פטור מן המעשרות ע"ש וקשה אמאי הוי דמאי יהיה פטור לגמרי כיון דשל עכו"ם הוא פטור לגמרי ואותו של ישראל הוא דמאי א"כ הוי תערובת דמאי דהא הרוב פטור לגמרי והכא נעשה התערובת קודם שבא ליד חבר וצ"ל דזה דלא גזרו על תערובת דמאי הוא דוקא אם באותה עיסה שהוא אוכל יש רק תערובת דמאי כההיא דחולין דשאור ותבלין וטחינין כו' אבל באוצר שנתערב שהוא תערובת כזה דאפשר דמה שהוא אוכל הוא כלו של דמאי כה"ג לא התירו:

אמרינן הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ובנות שוח ובירושלמי אמר ר"י מפני שחזקתן מן ההפקר וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם לפי שכל אלה לא יהיו כ"א בהרים ובמדבריות שהן הפקר ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בזה לשטתיה שכתב בריש הל' זכיה ומתנה המדבריות והנהרות והנחלים כל שבהן הפקר כל הקודם בהן זכה כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהן וכתב הראב"ד ז"ל שהוא הפקר דוקא לאותו השבט ועיין בלח"מ שם דהראב"ד ז"ל חולק על הכל דבפ' מרובה אמר רשב"א תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים והמחוברין בחזקת אותו השבט וקסבר הראב"ד ז"ל דלא פליגי רבנן עליה דרשב"א והרמב"ם ז"ל ס"ל דפליגי ע"ש א"כ להראב"ד ז"ל שהוא רק הפקר לאותו השבט ודאי אינו פטור מן המעשר דלא קרינן ביה ובא הלוי כו' דרק פאה אף שהוא הפקר רק לעניים פטור מן המעשר הוא משום דאם הלוי עני יכול ליטול אבל להנך שהם הפקר רק לאותו השבט אין הלוי יכול ליטול שהרי אינו מאותו השבט שהרי לא נטלו חלק בארץ והנה להראב"ד ז"ל צריך לפרש זה דאמרינן בירושלמי שחזקתן מן ההפקר ופטורין אף מודאי אינו שהן באין מן המדבריות וההרים רק שאין חשובין ומפקיר להו אך לפ"ז קשה מה שהקשה הר"ש ז"ל שם דמשמע הכא דבנות שוח הן גרועות ובשבועות משמע שהוא פרי חשוב ותי' דזה דפטיר ר"י בירושלמי משום הפקר הוא משום דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטורין מן המעשר אעפ"י שהוא טוב ע"ש ולהראב"ד ז"ל אי אפשר לומר כן דלדידיה הפירות הגדלים ביערים הם הפקר רק לאותו שבט כמ"ש הלח"מ שם ואי אפשר ג"כ לומר דמתוך שאינן חשובין מפקר להו דאדרבה בנות שוח חשובות הן וצ"ע:

גרסינן (רפ"ד דדמאי) תרו"מ של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ד) מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומם וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם ואין חשודין להאכיל את המדומע וכתב הראב"ד ז"ל דברים הללו כו' ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת כו' וא"כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות מק' בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו ועיין בכ"מ דהראב"ד ז"ל הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה למאה וכל תרומה שנפלה לק' צריך להרים ואם אמר הע"ה הפרשתיה את"כ נאמן והראב"ד ז"ל הוקשה לו אי מיירי שנפלה לק' באופן דעלייתה מועלת ל"ש אימת דימוע בזה ולכך פי' דמיירי שנפלה לפחות מק' וזה דנאמן היינו שהפריש קודם לכן והפרשה זו שהפריש עתה היתה רק בשביל החבר כדי להאמינו וכתב הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם מיירי שנפלה לפחות מק' וזה שאמר הפרשתי היינו שעשה בענין שנתקן המדומע היינו שנתערבו אח"כ עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א ע"ש והנה לפי תי' הכ"מ קשין דברי הרמב"ם ז"ל למה צריך לטעם דאימת דימוע על ע"ה דאין זה שייך כלל לדין ע"ה אטו ע"ה זר חשוד לאכול תרומה הא אין ע"ה חשוד רק על הטבל אבל תרומה הוא כשאר איסורים והכא ל"ש לדין טבל כלל רק תרומת מעשר שנתערבה לפחות מכדי ביטול ומעיד ע"ה שנתערב בעוד ונתבטל וזה אינו שייך להפרשה כלל שיהא חשוד עליה ע"ה ולפי מה שהבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שנפלה לק' דעלייתה מועלת רק מעיד ע"ה הפרשתיה אח"כ והקשה א"כ מאי אימת דימוע איכא כיון שנפלה לק' יש לומר לפי מה דאמרינן בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ע"ש דאף שנפלה לק' כל כמה דלא הרים עדיין לא חל הביטול וכדאמרינן בירושלמי שם דהרמתה מקדשתה א"כ כ"ז שלא הרים הוא דימוע אך נראה דא"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כמה שהבין הראב"ד ז"ל דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין דתרו"מ של דמאי שנתבטלה בק' דצריך הרמה וכמ"ש לעיל וצריך לפרש כמה שהבין הכ"מ שם דמיירי שנפלה בפחות מק' וכן הבין שם הרדב"ז ז"ל ע"ש]:

והנה בלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח מלעשר דשואלו ואוכלו על פיו ואמרינן דלמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ב) ואעפ"י שהוא אוכל על פיו בשבת ה"ז לא יאכל מאותן הפירות למוצ"ש עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת ע"ש היינו דצריך לעשר אח"כ אף ע"מ שכבר אכל בשבת ויש לעיין איך מצינו הפרשה ע"מ שכבר אכל וצ"ל דעשאוהו כמו תרומת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש אך יש לעיין כיון דמדינא ל"ש הפרשה ע"מ שכבר אכל א"כ אם אותו דמאי הוא טבל שע"ה לא עישר א"כ הוא עתה כשמפריש מרבה במעשרות כיון שמפריש גם ע"מ שאכל דאינו שייך ביה הפרשה ומרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שמעשר וטבל מעורבין זה בזה והנה לפמ"ש התוי"ט הטעם דלמוצ"ש חייב לעשר דבחול לא האמינוהו על סמך שאילת שבת משום דאיכא למגזר אטו שאילת חול ע"ש ל"ק דבאמת אף למוצ"ש ליכא חשש טבל כיון דשאלו בשבת רק משום גזירה אטו שאילת חול חייבוהו להפריש יכול שפיר להפריש אף ע"מ שאכל בשבת אך לפי הטעם דאמרינן בירושלמי משום חד דאין אימת שבת עליו היינו דחששו למוצ"ש שמא אינו מעושר א"כ איך מפריש אף ע"מ שאכל הא התרומת מעשר מקולקל דטבל מעורב ונמצא מאכיל את הכהן טבלים והנה אפשר לומר לפמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל בהפריש מן הדמאי על הדמאי דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום אבל התרומת מעשר א"צ לתקן שמא הפריש מן החיוב על הפטור ונמצא התרו"מ טבל משום כיון דהוי ספק ורוב ע"ה מעשרין הן ע"ש היינו כיון דהוי רק ספק שהוא מן החיוב על הפטור דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין לגמרי בספק רחוק כזה לא חייבוהו לתקן התרו"מ ורק התבואה צריך לתקן דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום ואף דלגבי התבואה הוא ג"כ הספק רחוק כמו כן דאפשר שהוא מן החיוב על החיוב וגם רוב ע"ה מעשרין ומוכח מזה דבספק רחוק חשו רק לתיקון התבואה ולא לתיקון התרו"מ וה"נ כיון דאיכא רק חד דאין אימת שבת עליו חשו רק לתיקון התבואה שצריך לעשר אבל לא לתיקון התרו"מ ולא חיישינן לה משום טבל:

אמרינן (בב"מ נ"ה) דתרו"מ של דמאי מוסיפין עליו חומש ויש לעיין הא לעולם בספק אין מוסיפין חומש וכדאמרינן בחלה (פ"ג מ"ו) גר שנתגייר והיה לו עיסה כו' אם ספק חייב בחלה ואין חייבין עליה חומש וכתב בפה"מ משום דהממע"ה א"כ בדמאי דאמרינן ביה ג"כ הממע"ה אמאי מוסיף חומש וצ"ל דזהו פרכת הש"ס שם וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה היינו להיות כדין ודאי ואמרינן דר"מ היא ומחמיר ר"מ באכילתו היינו דלענין זה עשאוהו כודאי ולא אמרינן הממע"ה הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"א ה"ב) בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מע"ש של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דבדין היה שתרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש דלעולם בחומש של אוכל תרו"מ אמרינן הממע"ה וה"נ בדמאי אומרים הממע"ה כמו מע"ר ומ"ע דא"צ ליתנם ללוי ולעני וזה שאמרו שיפריש חומש הוא מפני גדירה ומע"ש של דמאי אדרבה בדין היה שיפריש חומש דחומש של פדיון מע"ש הוא כשאר איסורין דאף בספק צריך להוסיף דאין זה דין ממון וזה דאינו מפריש הוא משום גדירו אמרינן (פ"א מ"ב) דהדמאי אי"ל חומש ואי"ל ביעור ונאכל לאונן היינו במע"ש של דמאי והנה זה דאי"ל חומש אמרינן משום גדוריו והטעם דנאכל לאונן אמרינן בירושלמי משום דאינו מצוי ולא גזרו על שאינו מצוי ע"ש אך הטעם דאי"ל ביעור לא נתפרש ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ב) והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרו"מ מפני שהוא עון מיתה ומע"ש שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו ע"ש א"כ כיון שכל הרמת מע"ש הוא רק לפי שאי"ל הפסד א"כ לענין ביעור שהוא הפסד דביעור של מע"ש הוא שצריך לבערו מן העולם בזה לא גזרו הנה כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' מע"ש ה"ח) במצות ביעור כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן מע"ר ללוי מ"ע לעניים נשארו אצלו פירות מע"ש של ודאי כו' ה"ז מבערן ומשליכן לים או שירף נשאר אצלו מע"ש של דמאי אינו חייב לבערו ע"ש והנה בתרומה מעשר לא חילק בין ודאי לדמאי רק במע"ש ונראה מזה דאין זה קולא בדמאי דאי"ל ביעור ורק במע"ש כן והטעם דמע"ש כל שי"ל הפסד לא גזרו דכל הפרשת מע"ש הוא רק משום דאי"ל הפסד:

הקשה השמ"ק בב"מ שם על הא דאמרינן בתרו"מ של דמאי דחייבין עליו חומש דר"מ היא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ומקשינן מההיא דמע"ש של דמאי מחללין אותו כסף על כסף כו' ואמרינן אעפ"י דמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו והקשה הא אמרינן הדמאי אי"ל חומש כו' ונאכל לאונן ולא פליג ר"מ אלמא דאינו מחמיר ר"מ אף באכילתו ע"ש ונראה לפי מה דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם תני נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה מה בין אנינה לטומאה אמר ר"נ טומאה מצויה אנינה אינה מצויה ע"ש א"כ ל"ק קושית השמ"ק אמאי לר"מ נאכל לאונן ולא אתי חיזוק כש"ת דהא אמרינן בפ' אעפ"י ובכמה דוכתי דכי עבדו חכמים חיזוק הוא רק במילתא דשכיחא ע"ש:

הנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דצריך להפריש מדמאי תרו"מ לפי שהוא במיתה ומע"ש רק לפי שאי"ל הפסד היינו דהחשש של דמאי הוא רק לתרו"מ שהוא במיתה אתי שפיר הא דאמרינן בב"מ ל"ח במפקיד פירות אצל חברו דחיישינן שמא עשאן בעה"ב תרומה ומעשר על מקום אחר וביותר מכדי חסרונן מוכרן לכהנים בדמי תרומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' שאלה) דמוכרן לכהנים בדמי תרומה שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות ע"ש וקשה יעלם ג"כ לירושלים דשמא עשה אותן מע"ש ולפ"ז כיון דהחשש שמא עשאן תרו"מ על מקום אחר הוא חששה רחוקה כמ"ש התוס' שם דהא המוצא כלי ולא כתב עליה כלום לא חיישינן שהיא תרומה ומשום דאזלינן בתר רוב וכ"כ השמ"ק שם דהא אם מת המפקיד אין הפירות אסורים לזרים ולא חיישינן שמא עשאן תרו"מ ורק בפקדון חששו אף לחששא רחוקה כמ"ש התוס' שם ובזה חששו רק לעון מיתה ולא חיישינן רק שמא עשאן תרומה או תרומת מעשר ולא חששו למע"ש ובדמאי דג"כ רוב ע"ה מעשרין צריך להפריש מע"ש רק משום דלא הוי הפסד גדול וזה רק בדמאי שרק המעשר שלו צריך להעלות לירושלים אבל הכא אי חוששין שמא עשאן מע"ש צריך להעלות כלו לירושלים חשיב הפסד טפי והנה בתוספתא דדמאי איכא פלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ה א"צ כלל להפריש מע"ש מדמאי ולב"ש צריך להפריש ואמרינן שם דהלכה כדברי ב"ש ע"ש ומ"ש לב"ה תרומת מעשר דצריך להפריש ממע"ש וע"כ משום שהוא במיתה וב"ה חששו אף להפסד מועט מה שצריך להעלות המעשר לירושלים וא"צ להפריש כלל מע"ש מדמאי.

אמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (דמאי פ"ז מ"א) דרבי ור"י נתארחו אצל בעה"ב והיה חשוד אצלן על המעשרות והיו מפרישין וזורקין זה לזה היינו שמאבדין מה שהפרישו כדי שלא יכשל בהן ע"ה ומקשינן והא אסור משום איבוד אוכלין ומשנינן שלא היו משליכין על הארץ רק מפררן על השלחן ומאבדין ומקשינן ואינו אסור משום גזל כו' ע"ש והנה אמאי לא מקשינן איך מותר לאבד תרומה ונראה הטעם משום דתרו"מ של דמאי מאבדין מיעוטו ולהראב"ד ז"ל שכתב (בפ"ג מהל' תרומות) דזה דוקא בתרו"מ של דמאי טמא ה"נ פירותיו של ע"ה טמא הוא:

נקטינן דאין מפרישין מן הדמאי על הדמאי דשמא זה מתוקן וזה אינו מתוקן הנה אמרינן בירושלמי דמאי (פ"ז ה"א) במזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש מה שאני עתיד להפריש כו' ור"י חולק שם בירושלמי וס"ל דאף בדמאי אין אדם מתנה ע"ד שאינו ברשותו ואמרינן דמודה ר"י שהוא הולך ולוקח ממקום שלקח זה ומעשרן ע"ש דכיון שלוקח ממקום שלקח זה ע"ה המזמינו יכול להפריש מזע"ז ממ"נ או שניהם מתוקנים או שניהם אינן מתוקנין והוי מן החיוב על החיוב [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ויש לעיין שמא זה שנלקח ממנו אינו מעשר וזה הע"ה המזמינו שלקח ממנו מעשר וכשמעשר מזע"ז הוי מן הדמאי על הדמאי דהוי מן החיוב על הפטור ונראה דאף דאמרינן דרוב ע"ה מעשרין זה רק בפירות ארצו אבל ע"ה שלקח מע"ה אחר אין ע"ה השני מפריש כלל דסומך על ע"ה שלקח ממנו א"כ לא חיישינן כלל שמא עישר זה ע"ה שמזמינו ועיין בפי' הרא"ש ז"ל מע"ש פ"ד מ"ח סק"ו ונראה ראיה מהא דאמרינן בירושלמי רפ"ג דדמאי גבי מאכילין את העניים דמאי וס"ל להירושלמי דהעניים עצמן חייבין להפריש [ועיין בשנו"א] ואיכא התם פלוגתא אי דוקא בעניים חברים מותר להאכילן מפני שהם יעשרו ואיכא מ"ד אפילו לעניים ע"ה מותר להאכיל מפני נעילת דלת ואמרינן שם תני צריך להודיען ומקשינן דלמ"ד בעניים חברים ניחא אבל למ"ד בעניי ע"ה אפילו יודיען מה מועיל ע"ש וקשה אמאי לא יודיע לעניי ע"ה הא אמרינן דרוב ע"ה מעשרין ויודיען שאותן שרוצים לעשר יעשרו ולפ"ז הא דרוב ע"ה מעשרין הוא רק תבואה שלהם שיודעין שהן טבל אבל של ע"ה אחר אין מעשרין כלל. הביא הראב"ד ז"ל בהל' מע"ש פ"ג ה"ח מהתוספתא דמפקידין מע"ש של דמאי אצל חבר ושל ודאי אצל ע"ה וכתב דשל דמאי אצל ע"ה לא משום שמיקל בו והקשה הכ"מ דמפקודין ודאי אצל ע"ה אבל לא דמאי אטו דמאי חמור מודאי וכתב דהראב"ד ז"ל הרגיש בזה וכתב הטעם משום שמיקל בו והרדב"ז ז"ל כתב שם שאין גירסא זו נכונה דלא מצינו בשום מקום שיהא דמאי חמור מודאי ומ"ש הראב"ד ז"ל הטעם שהוא מיקל בה ע"ה כשם שמיקל בזה מיקל בזה ע"ש ולפ"ז דברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר דע"ה מאמין לע"ה חברו ודמאי הוא אצלו בחזקת מעושר וא"כ אין חושבו למע"ש כלל משא"כ במע"ש ודאי דאינו חשוד עליה:

אמרינן בתוספתא דמאי שתקנו ודאי ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום דברי ר"ע ר' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשר ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ודמאי שתקנו ודאי היינו שתרם כדרך שתורמין ודאי שמתחילה הפריש ת"ג ואח"כ מעשר וודאי שתקנו דמאי היינו שלא תרם ת"ג ועיין בכ"מ פי"ג מהל' מעשר הי"ט ויש לעיין בטעם דר"ע דמאי שתקנו ודאי אמאי לא עשה כלום ונראה דר"ע ור"י בהא פליגי דלכ"ע כיון דא"צ להפריש ת"ג מדמאי אף שתרם הוי תרומתו כשאר טבל של דמאי שאין זו תרומה כלל והתרומה צריכה תיקון וכיון שתקן הדמאי כמו ודאי דמתחילה תרם ת"ג ואח"כ מע"ר אחד מעשרה ממה שנשאר אחר התרומה כמו שמפרישין הודאי וס"ל לר"ע כיון דאף התרומה צריכה תיקון נתכוון בהפרשת המעשר לתקן הכל והוי כמפריש מקצת מעשר ואינו מעשר כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מעשר הט"ו ומש"ה לא עשה כלום ור"י סבר אף דדמאי פטור מת"ג מ"מ כיון שהוא הפרישה אין דעתו אח"כ לעשר על התרומה וא"כ מעשרותיו מעשר ונתקן הכרי רק אין תרומתו תרומה וצריך לתקן התרומה לבדה:

אמרינן בתוספתא פ"ה דדמאי בפלוגתא דתנאי בפירות כותים אי צריך להפריש דמאי או ודאי מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הירדן והביאו לפניהם ירק קפץ ר"ע ועשרו ודאי א"ל ר"ג היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך כו' א"ל וכי הלכה קבעתיה בישראל ירק שלי עשרתי א"ל תדע לך שקבעת הלכה בישראל כו' ע"ש ויש לעיין כי עביד לחומרא והפריש ודאי לצאת ידי כולן למה הקפיד ר"ג והא אשכחן כמו כן בר"ע שלקט אתרוג בא' בשבט והפריש ב' עישורין כדברי ב"ש וכדברי ב"ה או כדברי ר"ג ור"א ונראה משום דהכא הוי לקולא דר"ע לטעמיה דדמאי שעשרו ודאי לא עשה ולא כלום ומש"ה א"ל שקבעת הלכה בישראל:

והנה הראב"ד ז"ל פי"ג הי"ט מפרש דברי התוספתא דמאי שתקנו ודאי וודאי שתקנו דמאי בענין אחר לגמרי היינו שהפריש מן הדמאי על הודאי או מן הודאי על הדמאי וכתב דג' מחלוקת בדבר היינו ר"ע ור"י דתוספתא דלר"ע בשניהם לא עשה כלום ולר"י בחד לא עשה כלום ובחד מעשרותיו מעשר והמשנה חולקת על שניהם דאמרינן דהתורם מן הדמאי על הודאי דתרומה ויחזור ויתרום ומן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרו"מ ממקום אחר ע"ש. והנה לר"ע דלא מהני כלל נראה דס"ל דכל דמעשר מן החיוב מדבריהם על החיוב מה"ת או מן החיוב מה"ת על החיוב מדבריהם לא מהני דחשיב מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב והנה התוס' רע"ק (פ"א דתרומות) על ההיא דאין תורמין מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב ואם תרמו אין תרומתן תרומה כתב דזה דוקא בתורם מן החיוב על הפטור גמור או להפך אבל תורם מן החיוב מה"ת על החיוב מדבריהם או להפך נתבאר דינו (פ"ה דדמאי מ"י וי"א) ע"ש היינו מה דאמרינן שם מן שאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום כו' וכן מן הודאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום כו' ונראה די"ל דאף לפי המשנה דפליג על התוספתא לשטת הראב"ד ז"ל ולא חשיב מן הפטור על החיוב הוא דוקא היכא דזה דהחיוב מדבריהם הוא רק מדין ספק כמו דמאי וכיון שהוא ספק שמא חייב מה"ת מש"ה הוי תרומה ויחזור ויתרום וכן עציץ שאינו נקוב אמרינן בירושלמי (ספ"ה דדמאי) עציץ שאינו נקוב עשו אותו ספק ע"ש אבל כל שהוא חייב מדבריהם שלא משום ספק כי מפריש על החיוב מה"ת חשיב מן הפטור על החיוב ואינה תרומה כלל ובזה מתיישב מה שהקשה הר"י קורקוס על התוספתא דהתורם מפירות סוריא על פירות הארץ אינה תרומה והקשה כיון דסוריא חייבת מדבריהם להוי תרומה ויחזור ויתרום ולפ"ז כיון דסוריא חייבת מדבריהם שלא מדין ספק לגבי חיוב תורה חשיב מן הפטור ואינה תרומה כלל:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה