אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נז - דמאי › ב

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נז - דמאי · ב

א

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר הי"ז) חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה א"א חוטא ולא לו ואצ"ל ע"ה לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דזה דנאמן לומר על של עצמו זה טבל כו' תלי אם נאמן על של אחרים דאי אמרינן דנאמן על של אחרים משום דא"א חוטא ולא לו א"כ נאמן על של עצמו להחמיר כיון דאינו מרויח מזה אבל לר"מ דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו וא"נ על של אחרים ה"נ א"נ על של עצמו להחמיר דאי"ל נאמנות כלל על אותו דבר שחשוד עליו והנה הראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל דהא סתם לן תנא בבכורות כר"מ ע"ש והנה איכא סתם מתני' בדמאי (פ"ו מי"א) דע"ה נאמן להחמיר דאמרינן המוכר פירות בסוריא ואמר של א"י הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש דסתם פירות בסוריא פטורין מפני שחזקתן מחו"ל ומ"מ אם אומר ע"ה משל א"י הן חייב לעשר אלמא דנאמן ע"ה על של עצמו להחמיר ולהרמב"ם ז"ל תלי זה בזה א"כ איכא סתמא דלא כר"מ והאי סתמא דבכורות דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם מוקי לה ההיא דזה הכלל כל החשוד על דבר כו' במילי אוחרי לגמרי ע"ש:

אמרינן בדמאי (פ"ה מ"ו) נאמן הסיטון לומר משל אחד הם ע"ש וע"כ בסיטון ע"ה עסקינן דחבר פשיטא דנאמן וכ"כ בתוס' א"ש והנה הטעם דנאמן להרמב"ם ז"ל הוא בפשוטו דכל שאינו מרויח נאמן ע"ה לעולם והכא אין ע"ה מרויח כלום שהרי צריך להפריש מהן מעשרות רק שאומר של אחד הם ואפשר לעשר מזה על זה ולהראב"ד ז"ל נראה דמודה דכל שאין ע"ה מרויח נאמן על המעשרות דהא אמרינן דאין ע"ה חשודין על התמד כיון דהוי הפסד מועט לא חשיד וכן השיתין והעוזרדין כו' לר"ל בירושלמי פטורין מן הדמאי משום דאין חשודין ע"ה עליהן משום דלא חשיבי והוי הפסד מועט וא"כ כ"ש היכא דאין מרויחין כלל דנאמנין ומה שייך החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו כיון דכל חשידותו הוא רק באופן שי"ל הפסד מרובה ובשל אחרים אי"ל הפסד וטעם הראב"ד ז"ל דא"נ בשל אחרים הוא משום דחיישינן לגומלין [ויש לעיין בבכורות ל"ה] ואף דהיכא דליכא אומדנא דגומלין ג"כ אינו נאמן מ"מ בעינן שיהיה אפשרות של גומלין אבל היכא דליכא סרך של ריוח כגון ההיא דסיטון ע"ה נאמן אך הרמב"ם ז"ל ודאי לא ס"ל כן שהרי תלה דין דע"ה נאמן שהוא טבל בדין אי נאמן בשל אחרים דס"ל למ"ד החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ל"ש לקולא ל"ש לחומרא ואף במקום שאין ריוח וכן מהתוספתא (פ"ד) מוכח דפליגי בדמאי אף במקום דל"ש חשש גומלין דאמרינן רשב"ג אומר היה לו אריס שיודע לתקן והוא אינו מאמינו על המעשרות והביא לו פירות משלו וא"ל שלך הן מתוקנות הן נאמן רבי אומר אינו נאמן שהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ע"ש היינו דמעיד על אחרים שאומר שהפירות הן של בעה"ב ותקנום ופליגי רבי ורשב"ג ואף דהכא ל"ש גומלין ומוכח דפליגי בנאמנות ע"ה אף במקום דליכא חשש גומלין. הנה אמרינן בתוספתא (פ"ד דדמאי) ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אעפ"י שאמרו החשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל על כן ע"ש והנה זה דהחשוד ע"ד לא דנו ולא מעידו ר"מ קא"ל ונראה דאף לר"מ נאמן וזה דלא כהרמב"ם ז"ל דתלי זה בזה:

והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן יש לעיין מה שייך שנאמן בשלו שהוא דמאי הרי דמאי הוא ספק ובשלו הרי יודע הוא אם עישר אם לא עישר ומה שייך שאומר על שלו שהוא דמאי ואם אומר שלקחו מע"ה ג"כ קשה מה שייך שנאמן שהוא דמאי האי בלא עדותו ג"כ פירותיו דמאי וצ"ל דנ"מ באומר שלקחו מע"ה אחר לענין שאין מעשרין משאר פירותיו של זה ע"ה על פירות אלו כמו דאין מעשרין מן הדמאי על הדמאי וזהו דנאמן להחמיר:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דע"ה נאמן על. של אחרים הקשו הפוסקים וכן הראב"ד ז"ל (בפי"א מהל' עדות) מההיא דפ"ד דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואל לו בשבת ואוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר לא מצאו א"ל אחד שא"נ על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר והרמב"ם ז"ל בעצמו הביא דין זה (רפי"ב מהל' מעשר) ואמאי כשחשכה צריך לעשר הרי ע"ה נאמן על של אחרים ע"ש ונראה לומר דהכא אפילו חבר אינו נאמן דזה דחבר נאמן על של אחרים לומר שהוא מעושר אמרינן (ר"פ האשה רבה) משום דבידו לתקן דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת בעלים ואי ס"ל דהתורם משלו על ש"ח צריך דעת לעולם אינו נאמן ע"ש א"כ הכא דמיירי שא"ל אותו אחד בשבת דאי אפשר לתרום בשבת כיון דלא הוי בידו א"נ ורק בשבת מתירים משום כבוד השבת ומשום אימת שבת על ע"ה ובמוצ"ש לא התירו זה ואף במוצ"ש בידו לתרום מ"מ כיון דבשעת עדותו לא היה בידו לא מהני עדותו וזה דאמרינן א"ל אחד שא"נ על המעשרות הוא לרבותא דאף א"נ על המעשרות מותר לאכול על פיו בשבת אך למוצ"ש אף אי נאמן על המעשרות ג"כ צריך לעשר וע"כ צ"ל כן למ"ד תורם משלו על ש"ח צריך דעת דלדידיה א"נ כלל על של חברו לומר מעושר וע"כ במוצ"ש אפילו בחבר צריך לעשר:

הנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם מההיא דהנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן והקשו עליה בגמרא בירושלמי וע"א נאמן אמר ר"י קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש ע"ש היינו דהראב"ד ז"ל מפרש כפי' הר"ש ז"ל דקושית הירושלמי הוא כיון שהוא חשוד איך נאמן ומוכח דא"נ אף בשל אחרים אך הפ"מ שם פי' כפשיטו וע"א נאמן הא קי"ל דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא כגון טבל וכיוצא בו אא"כ בידו לתקנו והכא דמעיד על איש פלוני שנאמן על המעשרות אין בידו לתקן של אחרים ואמאי הוא נאמן ע"ש וקשה אמאי אינו בידו הא קי"ל דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת מיהו י"ל דהירושלמי לשטתיה דנראה דעת הירושלמי דאין תורמין משלו על ש"ח דאמרינן (פ"ז דדמאי ה"א) במזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש כו' תני ר"י אוסר דס"ל דאף בדמאי אין אדם מתנה ע"ד שאינו ברשותו ואמרינן שם מודה ר"י שהוא הולך ולוקח במקום שלקח זה ומעשרן ומקשינן ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו ע"ש ומוכח דס"ל דאין תורמין משלו על שאינו שלו וכן מוכח מכל הסוגיא שם ע"ש והפר"ח והמחנ"א כתבו לפרש הירושלמי מה שהקשו וע"א נאמן כיון דהתם אינו מעיד על הפירות רק על האדם שהוא נאמן על המעשרות וכמו שאין ע"א נאמן לפסול אדם שהוא בחזקת כשרות ה"נ להפך כיון דסתם ע"ה הוא בחזקת פסלות אין ע"א נאמן להכשירו והנה האור שמח הביא מהירושלמי ר"ה דנאמן ע"א להעיד על עדי החדש ע"ש ול"ד להכא דבעדות החדש שהוא על כל אדם ואין כל אדם בחזקת פסלות אף מדרבנן רק שתיקנו שאינו מספיק חזקת כשרות ובעינן ג"כ שיעידו עליו וע"א סגי משא"כ ע"ה לענין מעשרות הוא חשוד ובחזקת פסלות מדרבנן ואין ע"א נאמן להכשירו להוציאו מחזקתן:

אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לומר על מע"ר שהפריש ממנו תרומת מעשר ואמרינן בירושלמי דכשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר ואמרינן שם אמר ר"ב ב"ח נאמן בן לוי לומר מעשר ברור הוא לפוטרו מן השני אבל באומר ניתן לי אין נאמנין ופי' הפ"מ שם היינו דאם אומר שזה בעה"ב הפריש מעשרותיו כראוי אף לפוטרו ממע"ש הוא נאמן אבל באומר ניתן לי היינו באומר סתם ניתן לי זה מע"ר ובזה א"נ לפוטרו ממע"ש ואמרינן שם הטעם לפי שמפרישין מע"ר קודם מע"ש א"י להעיד על מע"ש אם אינו ברור לו ע"ש והנה זה דנאמן הלוי אם אומר ברור לו שהפריש בעה"ב מע"ש ואע"ג דהכא בבן לוי ע"ה קיימינן להרמב"ם ז"ל הוא בפשיטו כיון שהוא מעיד על אחרים נאמן והנה הרמב"ם ז"ל (בפי"ב הט"ו) כתב וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממע"ר שניטלה תרומתו הם ה"ז נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על ת"ג אבל א"נ עליו לפוטרו ממע"ש ע"ש וצריך לפרש ג"כ היינו דע"י זה שאומר שהוא מע"ר וא"כ אותו ע"ה הפריש מע"ר אינו נאמן בזה לפוטרו מן השני ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק שם ה"ה דאם הפריש מע"ר מפירות נאמן על השני משום דהנאמן על הראשון נאמן על השני צ"ל הכא כיון דהלוי הוא ע"ה נהי דנאמן על מע"ר שבידו שהוא מע"ר אבל א"נ שהוא מאותו הכרי של ע"ה זה לפוטרו מן השני אך יש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דנאמן ע"ה על של אחרים ואמאי לא יהא נאמן דמה מרויח הבן לוי ממה שאומר שזה מע"ר מכריו ואפשר דהכא כיון דלא ידע אם הפריש מע"ש רק שנאמינו שהפריש מע"ר וממילא הפריש מע"ש משום דהנאמן על הראשון נאמן על השני היינו שנחזיקו לאותו ע"ה שהוא נאמן על השני א"כ בא להכשיר האדם שהוא נאמן ולזה א"נ ע"א כמ"ש לעיל ולזה בעינן שנים שראו שהפריש מע"ר:

אמרינן בדמאי (פ"ב מ"ב) המקבל עליו להיות נאמן כו' וצריך לקבל ברבים כדאמרינן בירושלמי והיינו בפני ג' כדאמרינן (בפ' עד כמה) אבל מה שמעשר פירותיו לא סגי בזה להיות נאמן ואמרינן בירושלמי (פ"ה ה"א) דזה דאמרינן הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות הדא דתימר במתארח אצלו אבל ברבים עד שיקבל ברבים והאי לרבים היינו שיהא נאמן לרבים לומר מתוקן ושוסמכו עליו אעפ"י שהוא עצמו אינו אוכל עמהן כמ"ש המפרשים ז"ל שם ע"ש לזה בעינן דוקא שיקבל ברבים כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ב הי"ז) והוא מהתוספתא הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר כו' א"ל איש פלוני ה"ז נאמן ולוקח מאותו פלוני אעפ"י שאינו מכירו כו' בד"א שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם ל' יום אעפ"י שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ועיין בהשגות שם והכ"מ פי' דמן המומחה היינו שיאמרו עליו הרבה מן העיר ולא אדם אחד ע"ש ולענ"ד פי' התוספתא דלא יקח אלא מן המומחה היינו מי שקיבל עליו ברבים כיון דאינו מתארח אצלו אין לוקחין אלא ממי שקיבל עליו ברבים דבנכנס לעיר ואינו מכיר אדם התירו לשאול מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואעפ"י שלא קיבל עליו ברבים כיון שאומרים עליו שמעשר מותר ליקח ממנו אבל כשמכיר אדם צריך לקנות דוקא מן המומחה וכן אם שהה ל' יום כיון שהוא בכדי שיכיר אעפ"י שאינו מכיר לא התירו לו לקנות אלא מן המומחה וצריך לקנות מעיר אחרת וכמו בטהרות דלא יקח אלא מן המומחה אף אינו מכיר שם אדם כדאמרינן בתוספתא שם והנה (רפ"ז דדמאי) קתני המזמין את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות כו' כיון דמתארח אצלו א"צ לקבל ברבים ותלוי רק אם מאמינו על המעשרות:

והנה בזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שכתב דחשוד נאמן לגבי אחרים מההיא דהלוקח פירות ממי שא"נ על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת לא מצאו א"ל אחד כו' מעושרין הן כו' למוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ולהרמב"ם ז"ל כיון דחשוד נאמן על של אחרים אמאי מעשר למונ"ש ולפ"ז כיון דהכא מיירי בלקיחה שלקח מע"ה ובלקיחה בעינן שיקבל עליו ברבים א"כ נהי דס"ל להרמב"ם ז"ל דחשוד על של חברו אינו חשוד מ"מ הוי רק כשאר אינו חשוד אבל הלא לא קיבל עליו ברבים וזה שאומר אותו אחד מעושרין הן לא עדיף מהעיד זה בשעת לקיחה ובלקיחה בעינן עדות דוקא ממי שקיבל עליו ברבים וכל דבעינן בלקיחה שיקח ממי שקיבל עליו ברבים אם לקח ממי שלא קיבל עליו ברבים ה"ה דמאי וצריך לעשרן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (רפ"י מהל' מעשר) המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר כו' וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים כו' ע"ש מכלל דאם לא קיבל ברבים פירותיו דמאי ומש"ה במוצ"ש צריך לעשר ומ"ש הרמב"ם ז"ל דחשוד שהעיד על של אחרים נאמן היינו לדברים שא"צ קבלה ברבים כגון להתארח אצלו ובזה מתיישב ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל מההיא דהחמרים שנכנסו לעיר כו' של חברו מעושר ואמרינן בירושלמי דזה דנאמנים הוא רק משום חיי נפש הא בלא"ה אין נאמנים והא התם לגבי אחרים הוא ולפ"ז כיון דהתם נמי איירי בלוקח מהם לא מהני מה שחברו מעיד עליו [ולתלמודא דידן דפליגי בגומלין כתב בביאור הגר"א (יו"ד קי"ט) דג"כ ס"ל לטעם דחיי נפש רק משום גומלין ס"ל דאסור ע"ש]:

הנה התוס' (בכורות ל') שקלו וטרו אי סתם ע"ה חשוד על השביעית ע"ש. והנה יש להביא ראיה להדיא דאמרינן בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) דמינים האסורים בקסרין שחזקתן מא"י החטים הפת והיין כו' הרי אלו בשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי ומקשינן ויהיו בשביעית שביעית ומתרצינן דבשביעית ישראל משמטין ועכו"ם פטורין וישראל ועכו"ם רבים על כותים היינו דכותים חייבין בשביעית ואין משמטין ולענין דמאי הוי איפכא כיון דע"ה אין מעשרין מצטרפין עם הכותים על העכו"ם [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ומוכח שם להדיא דע"ה אין חשודין על השביעית והנה התוס' הקשו שם על ר"ת שכתב דסתם ע"ה אינו חשוד על השביעית מההיא דחולין דהנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר דאינה חשודה להחליף ואם אמר עשה לי משליכי חושש כו' וכתבו לתרץ דהתם מיירי בודאי חשוד והקשו ע"ז א"כ איך מייתינן מינה בחולין שם דגזרו על תערובות דמאי דילמא חשוד גרוע משאר ע"ה ע"ש ונראה מדברי התוס' דלר"ת מותר ליקח מן ע"ה בשביעית ולא חיישינן לפירות שביעית והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל שם דשביעית לא יקח אלא מן המומחה ונראה דבמתארח אצל ע"ה מותר דאין ע"ה חשוד על השביעית ורק בלקיחה החמירו לכתחילה שלא ליקח אלא ממי שקיבל עליו כמו במעשרות אבל אין פירותיו בחזקת איסור אם אינו חשוד בודאי ואם מצא פירות הולכין אחר הרוב וכן הפירות שבקסרין החיטין והפת כו' דאמרינן דבשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי דאזלינן בתר רוב קסרין הוא מקום שווקים והפירות באין ממקומות אחרים כדאמרינן בירושלמי ובתוספתא ואיכא דברים המותרים בקסרין דרובן באין מחו"ל ויש דברים האסורים בקסרין דרובן באין מא"י ואינו ניכר איזה של היתר דאינו ניכר ג"כ איזה מא"י ואיזה מחו"ל ובזה ל"ש שיקח מן המומחה והולכין אחר הרוב דבכ"ד שאינו ניכר הולכין אחר הרוב ומתיישב מה שהקשו בתוס' מההיא דחולין דהנותן לשכנתו עיסה לאפות דאם אמר עשה משליכי דחושש לשאור ותבלין משום מעשר ומשום שביעית התם הוי כלוקח ממנה ובלקיחה צריך דוקא ליקח מן המומחה וכן מה שהקשו שם מההיא דפ' לולב הגזול בלוקח אתרוג מע"ה דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה התם ג"כ הוא דרך לקיחה ומה שהקשו ע"ז מההיא דגיטין דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אבל לא תבור ולא תטחון עמה כו' דדוקא חשודה אבל סתם ע"ה אינו חשוד על השביעית ע"ש התם דאינה לוקחת ממנה כלום רק שבוררת וטוחנת עמה ל"ש דאסור לסייע ידי עוברי עבירה דמסתם אינה חשודה על השביעית ומותר להתארח אצלה וכ"ש לסייע [כתב רש"י ז"ל בבכורות שם על ההיא דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר דלוקחין ממנו תבואה וא"צ לעשר ודאי אלא דמאי ע"ש ומוכח מדברי רש"י ז"ל דהלוקח מן החשוד צריך לעשר ודאי ויש לחקור אי מותר לעשר מפירות של חשוד זה על פירות של חשוד אחר כיון דמחזקינן שהוא ודאי אינו מעושר אך אינו מוכרח דאמרינן בדמאי (פ"ה מ"ט) מעשרין משל כותים על של כותים כו' ר"א אוסר משל כותים על של כותים משום דשמא האי מעשר והאי אינו מעשר ואמרינן עלה בירושלמי אמר ר"י מ"ט דר"א כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין תורמין ומעשרין מזע"ז כך עשו פירות כותי ודאי ואין תורמין ומעשרין מזע"ז ע"ש אלמא דזה דצריך להפריש ודאי אינו מוכח דמעשרין מזע"ז]:

אמרינן (ספ"ה דדמאי) תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום אבל התרומה עצמה א"צ לתקן ואע"ג דשמא הפריש מן החיוב על הפטור והיה בדין להיות תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תו"מ וכתב בפי' הרא"ש ז"ל הטעם כיון דספק הוא ורוב ע"ה מעשרין ע"ש ואע"ג דבכל דמאי רוב ע"ה מעשרין ומ"מ צריך לתקן צ"ל כיון דהכא איכא תרתי רוב ע"ה מעשרין והיה פטור מתחילה וגם שמא היה מן החיוב על החיוב ונתקן וכל שחוץ רוב ע"ה מעשרין איכא עוד ספק היתר קיל וזהו מ"ש הרא"ש ז"ל דאיכא ספק ורוב ע"ה מעשרין היינו דאיכא תרתי ורק לכתחילה הצריכוהו להפריש מכל אחד ואחד ואם עבר והפריש מזע"ז קנסוהו לחזור ולתרום אבל התרומה עצמה לא חייבוהו לתקן. והנה שם משנה ה' אמרינן הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות כו' מעשר מכל או"א ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל אמר ר"י אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל או"א וכתב בפה"מ בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם היתה מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי כו' ע"ש ואע"ג דבין כך ובין כך צריך להפריש דמאי ולא סמכינן דעישר מ"מ איכא נפקותא דבמתנה מרובה כיון דנדיב הוא החשש שאינו מעושר קטן יותר ואם נצרף לזה הצד ששניהם מן החיוב מותר אף לכתחילה לבלול ולהפריש מזה ע"ז ואם הוא כילי חשש שאינו מעושר גדול יותר ואף דסוף סוף אינו מעשר אלא דמאי מ"מ אף כשיצרפו להספק שמא שניהם מן החיוב אסור לבלול לכתחילה דיש מדרגות בדמאי דבעלמא במפריש מן הדמאי על הדמאי דהספק השני שמא שניהם מן החיוב אף שהוא מיעוט כיון דאמרינן דרוב ע"ה מעשרין מ"מ מהני צירוף זה המיעוט לרוב ע"ה מעשרין וא"צ לעשר כלל לענין שהתרומה א"צ תיקון ואם הרוב של רוב ע"ה מעשרין הוא יותר גדול כגון במתנה מרובה מהני הצירוף של המיעוט שהוא מן החיוב על החיוב לענין שיהא מותר לכתחילה לבלול ולעשר מזע"ז:

אמרינן (רפ"ב דמעשרות) היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין היינו שלא ראו פני הבית לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי טלו והכניסו לבתיכם היינו שראו פני הבית לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אין מתקנין אלא דמאי ע"ש והנה באמר טלו לכם תאנים דאוכלין ופטורין כתב הרע"ב ז"ל דאימור לא ראו פני הבית והקשה המ"ר כיון דהוי רק ספק איך תלינן בדאורייתא להקל ע"ש ובפה"מ כתב כשזה המוכר המסבב בשווקים מכריז ואומר טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי ולפי שנאמר שלא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריזין עליהם אלא לאוכלן בלבד עראי כו' ע"ש היינו משמכריז רק טלו לכם תאנים ואינו מכריז טלו והכנסו לבתיכם הכוונה שאינו מותר לאכול רק עראי שלא ראו פני הבית והיינו דהוי כאומר שלא ראו פני הבית וסמכינן עליה אך יש לעיין איך ע"ה נאמן ויש לומר בזה ב' דרכים חדא דזה דאין ע"ה נאמן הוא רק שעישר אבל שלא ראה פני הבית נאמן וכמו דאשכחן לענין טומאה דאין ע"ה נאמן שהוא טהור אבל נאמן שלא הוכשר אבל בעיקר נראה כיון שאומר שלא ראה פני הבית א"כ הוא אומר שלא הופרש ממנו אף תרומה דהא קתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי היינו דצריך להפריש אף ת"ג דאף ת"ג אין מפרישין בתאנים קודם ראיית פני הבית דהוי דבר שאי"ל גורן בשדה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג הכ"ב) והכ"מ שם ונאמן ע"ה לומר שלא הפריש ת"ג א"כ במה שאומר שלא ראה פני הבית להתיר אכילת עראי א"כ בא להתיר ג"כ טבל של תרומה ולגבי תרומה ע"ה חשיב כחבר כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"א) ומש"ה נאמן שלא ראה פני הבית ול"ק קושית המ"ר על הרע"ב שכתב דאומר לא ראה פני הבית והקשה איך תלינן לקולא בספק דאורייתא דהכא משום נאמנות ע"ה הוא:

אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פ"ה ה"ו) כתב ע"ה שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין כו' ואם הכניסו לבתיהן מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי כו' ומוכח דאינו מפרש כמה שפי' בפה"מ דכיון שהכריז בלשון טלו לכם תאנים היינו דאינו מותר לאכול רק עראי דא"כ הוי כאומר בפי' שלא עישר וא"כ אם רוב העם מכניסין לשוק אמאי אינו מתקן רק דמאי הרי נאמן הוא שלא עישר ובפסקיו הוא מפרש דכשאומר טלו לכם תאנים אפשר הוא מפני שלא ראו פני הבית ואפשר נמי שכוונתו שכבר עישר והנה הרש"ש הקשה על הרמב"ם דנראה מדבריו דבאומר טלו לכם תאנים דמותר לאכול עראי הוא ג"כ בשרוב מכניסין לשוק ואמאי מותר לאכול עראי הא אקבע למעשר ע"ש והנה עוד יותר תמוה דהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב (פ"ג הכ"ד) במצא כלכלה אם רוב מכניסין לשוק אסור לאכול עראי ומתקנה דמאי ע"ש וכאן ס"ל דאף ברוב מכניסין לשוק מותר לאכול עראי ונראה דשאני הכא שע"ה מעיד עליו טלו לכם תאנים שמותר לאוכלן ואף דאין ע"ה נאמן הוא רק אם כל ההיתר הוא שמא עישר ואף דרוב ע"ה מעשרין אינו נאמן אבל כל שלבד ההיתר דשמא מעושר איכא ג"כ היתר דאפשר הוא מן המיעוט שמכניסין לבתיהן ולא ראו פני הבית כה"ג ע"ה נאמן אבל במצא כלכלה דליכא מאן דמסהיד עלה אסור ואף דסתם פירות ע"ה אף כשאינו מעיד הוא ג"כ רק דמאי מ"מ איכא נפקותא אף בע"ה בין מעיד ובין אינו מעיד וכדאמרינן בדמאי (פ"ד מ"ב) גבי המדיר את חברו שיאכל אצלו כו' ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ע"ש אלמא דאף בע"ה איכא נפקותא בין סתם פירותיו למעיד בפי' שמעושרין הן ואף דלענין להפריש מן הדמאי על הדמאי ג"כ לבד רוב ע"ה מעשרין איכא ג"כ מיעוט שהוא מן החיוב על החיוב מ"מ זה מהני רק שאם הפריש מזע"ז שא"צ לתקן את התרומה כמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל אבל לכתחילה אין מפרישין מן הדמאי על הדמאי ואע"ג דהתם נמי איכא עדות של ע"ה שהוא מעושר שאני התם דעדות של ע"ה איכא רק על ההיתר של רוב ע"ה מעשרין ועל המיעוט שהוא מן החיוב על החיוב אדרבה איכא עדות ע"ה להפך שהרי ע"ה אומר על הדמאי השני שנתקן וא"כ הוי מן החיוב על הפטור משא"כ הכא כשאמר ע"ה סתם טלו לכם תאנים ומעיד שמותר לאוכלן וע"ז איכא ב' היתירים דרוב ע"ה מעשרין ושלא ראו פני הבית והוי כמעיד ע"ה שיש בזה אחד מב' ההיתרים וכה"ג מהני אף לכתחילה:

והנה היכא דאיכא ב' ספיקות גמורים להיתר בדמאי דעת הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי דמותר שכתב שם דהקלין שבדמאי השיתין כו' מש"ה פטורין מן הדמאי משום דנקבצו ב' ספיקות חדא שמא מן ההפקר הן ושמא מעושר והעיקר בידינו דב' ספיקות להקל ע"ש. והנה בגה"ש ירושלמי ריש דמאי הקשה על הפה"מ שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מעשר) במוליך חיטין לטוחן עכו"ם ה"ה דמאי דשמא החליפן בחיטים של ע"ה וכתב הכ"מ ואע"ג דאיכא ס"ס ספק לא החליפן ספק אותו ע"ה עישר פירותיו מאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה חיישינן ה"נ חיישינן לס"ס א"כ לא מהני ס"ס בדמאי ע"ש והשעה"מ והרעק"א ז"ל כתבו דל"ד דרק התם במוליך לטוחן עכו"ם דב' הספיקות הן שמעושר דאם לא החליפן הן מעושרין ואם אותו ע"ה שהחליף עמו עישר פירותיו הם ג"כ מעושרין ובספק אם הוא מעושר כיון דחיישינן למיעוטא דהא רוב ע"ה מעשרין ה"נ חיישינן לס"ס אבל הכא שספק אחד הוא שמא מן ההפקר ופטור לגמרי מהני ס"ס להרמב"ם ז"ל ע"ש. והנה הראב"ד ז"ל שהקשה על הרמב"ם ז"ל במוליך לטוחן עכו"ם הא איכא ס"ס שמא לא החליפן ושמא אותו ע"ה עישר הקשה עליו הר"ש שיריליו ז"ל מההיא דהנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן ואת שהוא נוטל הימנה והא התם נמי הוי ס"ס שמא לא החליפה ושמא היא מעשרת ע"ש ונראה דאף הראב"ד ז"ל מודה בע"ה עצמו אף דאיכא ס"ס חיישינן דלעולם בע"ה איכא ס"ס שמא עישרן ושמא עביד להו כדר' אושעיא שהכניסו במוץ שלה וכמ"ש תוס' בכורות (כ' ע"א) ד"ה ואיב"ע דלעולם בפירותיו של ע"ה אמרינן אימר עביד להו כר"א ע"ש ומ"מ אסורין משום דמאי אך זה רק היכא שכל הספיקות הן ביד ע"ה בזה חששו אף לס"ס וה"נ בנותן לפונדקית דהספיקות שמא לא החליפן הע"ה ושמא עישרן לא מהני כיון דהספיקות הן באותו ע"ה עצמו איך עשה ורק במוליך לטוחן עכו"ם ששם ב' הספיקות הן על ב' בנ"א שמא לא החליף העכו"ם ושמא עישר הע"ה בזה ס"ל להראב"ד ז"ל דמהני ס"ס:

והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין דאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) נתחלפה קופתו אצל הטוחן אם הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום חושש ע"ש ואמאי חושש הא הוי ס"ס שמא לא החליף עם אותו ע"ה דהא לא הוחזק רק ע"ה אחד ואם החליף שמא אותו ע"ה עישר ונראה דבזה מודה הראב"ד ז"ל דלא מהני ס"ס כיון דהכא מיירי דודאי החליף והספק אם נתחלף עם חבר או עם ע"ה הספק השני אם אותו ע"ה עישר הוא ג"כ אם הוא חבר או ע"ה דאם הוא מעשר פירותיו אינו חשוד על המעשרות והוא כמו חבר וע"ה הוא שאינו ידוע אם מעשר פירותיו אם לא א"כ ב' הספקות הן אם זהו מעשר פירותיו וכיון דבזה לא מהני רובא לומר אם אותן הפירות הוא ממי שמעשר פירותיו דהא רוב ע"ה מעשרין ה"נ לא מהני בזה ס"ס ועוד דשם ספק אחד אבל בספק אם נחלף לגמרי אף דהספק הוא ג"כ אם פירות אלו מעושרין או לא מ"מ כיון דהספק הוא מכח שמא לא נתחלף דאם לא נתחלף יודע הוא בהפירות שהן מעושרין הן ב' שמות וזה הס"ס ל"ד לרוב של ע"ה מעשרין:

הנה בפה"מ ריש דמאי כתב בהנך השיתין כו' דרובן הן מן ההפקר ומ"מ כתב דההיתר הוא מטעם ס"ס ויש לעיין אמאי לא סגי במה שרובן מן ההפקר וא"כ יהיו פטורין אף מדמאי ונראה משום דהוי קבוע דהא ע"ה נוטלן ממקום הקבוע וכן אמרינן בטבול יום (פ"ד מ"ה) בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה חזרו ואמרו אף על מעותיו היינו דלא חיישינן שמא של מע"ש הם כמ"ש בפה"מ שם וקשה בראשונה אמאי אין מחללין על מעותיו וחיישינן שמא של מע"ש הן הא רוב מעות אף בירושלים של חולין הן כדאמרינן דמעות שנמצאו בירושלים חולין ולא חיישינן שמא של מע"ש הן ועכצ"ל דע"ה שאני שנוטל ממקום הקבוע וחיישינן שמא נטל של מע"ש ולמשנה אחרונה דמחללין על מעותיו הוא משום דלא חשיד לחלל על של מע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הי"א) והוא מהתוספתא פירות הארץ שרבו על של חו"ל ה"א חייבין בדמאי ושל חו"ל שרבו על של א"י פטורין מן הדמאי לא הלכו חכמים בפירות חו"ל לא אחר המראה ולא אחר הטעם כו' אלא אחר הרוב רבו בעיר אבל לא במדינה כו' בהר ולא רבו בבקעה כו' רבו לחנוני ולא לבעה"ב כו' את שרבו לו מותר כו' ויש לעיין אם זה דרבו מותר הוא מדין ביטול או מדין כל דפריש כו' והנה בשביעית (פ"ו מ"ד) אמרינן מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו כו' רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד וכתב ע"ז הר"ש ז"ל דכשיעשו כיוצא בו מותר מתרי טעמי חדא דתלינן בהיתר א"נ משום דרבה ההיתר על האיסור ונתבטל וזה דרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד הוא משום שהיו מביאין מחו"ל והיתה רבה על של א"י ע"ש והנה הכא בטבל א"א לומר הטעם משום ביטול דהא טבל לא בטל וע"כ צ"ל משום כל דפריש מרובא פריש וההיא דפירות חו"ל שרבו על של א"י מיירי בשוק שמביאין לשם פירות מא"י ומחו"ל וכדאמרינן בתוספתא וברמב"ם ז"ל שם רבו פירות חו"ל בשוק ונתמעטו חזר השוק לישנו ע"ש ושוק לא חשיב קבוע דהחמרין שמביאין לשוק הם ניידי וכן מוכח מהתוספתא (פ"ד דדמאי) דאמרינן שם כל העיר מוכרין בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבלה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ה"ז אסור כו' בד"א בזמן שלקח וא"י מאיזה מהם לקח אבל הלוקח מן השוק הולכין אחר הרוב ע"ש דבשוק לא חשיב קבוע וזה דאמרינן ריבה לחנוני ולא לבעה"ב כו' את שריבה לו מותר אע"ג דחניות חשיב לעולם קבוע התם פירושו רבו לחנוני דהיינו דהחנינים לקחו מאותן חמרים שרובם היתר ע"י זה הותרו החנונים:

עוד אמרינן שם בתוספתא אם כל הפירות היו אסורין בעיר ונכנס רק גורן אחד של היתר הנחתומין מותר מפני שהן רצין אחר החדש ואין הפירות שהיו קודם בכלל האיסור אצלו ושאר כל אדם אסורין ע"ש והנה בזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ דמאי (פ"ה מ"ג) על ההיא דהלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת כו' ר"י אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום היו משל אחר וכתב בפה"מ שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ע"ש וקשה טובא הא אמרינן (בפ"ה מ"ח) הלוקח טבל מב' מקומות מעשר מזה ע"ז ולא חיישינן שמא אותו מן החדש ואותו מן הישן ומשום דהולכין אחר הרוב ואם רוב תבואה מן הישן הכל בחזקת ישן ואם רוב מן החדש הכל בחזקת חדש כדאמרינן בכמה דוכתי ולפ"ז נחתומין שאני כיון שהן רצין אחר החדש היינו אחר התבואה שהובא עתה לעיר ומה שהיה קודם בעיר אינו מצטרף לילך אחר הרוב כדאמרינן בתוספתא א"כ אינו מעשר משל אמש על של היום דשמא אתמול לא נכנס חדש בעיר ולקח מן הישן והיום נכנס גורן של חדש ולקח מהן ואין מעשרין מזה ע"ז:

אמרינן בתוספתא (פ"ג דדמאי) מצרפין פירות חו"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מ"ע מצרפין פירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מע"ש ע"ש ויש לעיין דע"כ מיירי דבפירות המחויבות במע"ש והמחויבות במ"ע ליכא רוב זה ע"ז דא"כ ל"ל צירוף מפירות חו"ל א"כ אמאי כאן דמצרפין פירות חו"ל עם פירות המחויבות במע"ש להרבות על פירות המחויבות במ"ע וכאן אדרבה מצרפין פירות חו"ל עם המחויבות במ"ע להרבות על של מע"ש נימא איפכא ונראה דודאי אין פטור חו"ל יכול להכריע לפטור ממע"ש או ממ"ע כיון דשל חו"ל פטור לגמרי ומ"ש דתצטרפו עם זה תצטרפו עם זה וזה דאמרינן דפירות חו"ל מצטרפין עם פירות שנייה שירבו על של שלישית לפוטרן ממ"ע מיירי שאותו של חו"ל הוא ג"כ של שנה שנייה דאף בלא פטור של חו"ל היו ג"כ פטורין ממ"ע מפני שהן של שנה שנייה מצטרפין עם של שנה שנייה של א"י וכן עם של שלישית על של רביעית וזהו החידוש דאף דבפירות חו"ל ל"ש שנייה ושלישית דפטורין לגמרי מ"מ כאן דאף בלא פטור של חו"ל היו פטורין ממ"ע משום שנייה או ממע"ש משום שלישית אפשר לצרפן עם של א"י לפטור ממ"ע או ממע"ש. והנה הרדב"ז ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הי"ב) פתר להתוספתא לענין ביטול שרשאי להוסיף משל חו"ל כדי לבטל והקשה הא אין מבטלין איסור לכתחילה ודחה דברי התוספתא מהלכה ע"ש אך אין דברי התוספתא לענין ביטול כלל דמצטרפין אין זה מוסיפין לבטל רק מצטרפין לחשבון כדי שירבו על האחרים]:

אמרינן בדמאי (פ"ז מי"א) המוכר פירות בסוריא ואמר של א"י הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר כו' משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר כו' ואם ידוע שי"ל שדה אחת בסוריא חייב לעשר ע"ש. והנה יש לחקור בי"ל שדה אחת בסוריא ואמר על הפירות של א"י הן ומעושרין הן אם נאמן לפוטרן ממע"ש לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א ממע"ש הי"ד) דסוריא פטורה ממע"ש אפילו מדרבנן א"כ על מע"ש איכא הפה שאסר כו' אי אמרינן הפה שאסר על מקצת דבריו הנה אמרינן דע"ה היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין עראי ופטורין ואם הכניסו לבתיהן מעשרין ודאי ואם אמר הכניסו לבתיכם אסור לאכול עראי ואם הכניסו לבתיהן מתקנין דמאי דהוי כאומר שראו פני הבית ומעושרין הן ומש"ה אסור לאכול עראי כיון שראו פני הבית ומעשרין דמאי כשאר פירות ע"ה דאינו נאמן שהן מעושרין ואמאי אסור לאכול עראי נימא הפה שאסר כו' לפמ"ש המפרשים ז"ל שם דמסתמא לא ראו פני הבית והוא אומר שראו ומעושרין הן א"כ לענין אכילת עראי נימא הפה שאסר כו' ומוכח כיון דעל כל עדותו ליכא הפה שאסר כו' לא מהני:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה