מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נז - דמאי · א
גרסינן בסוטה (מ"ח) דיוחנן כ"ג גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא ת"ג בלבד ומע"ר ומע"ש מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין כו' עמד והתקין להם הלוקח פירות מע"ה מפריש מהם מע"ר ומע"ש מע"ר מפריש ממנה תרו"מ ונותנה לכהן ומע"ש עולה ואוכלו בירושלים מע"ר ומ"ע הממע"ה ע"ש ודעת כל הראשונים ז"ל חוץ מן הטור יו"ד (סי' של"א) דתרו"מ נותן לכהן בחנם וטעם הדבר דלא אמרינן בתרו"מ הממע"ה כתב רש"י ז"ל שם משום שיש בו עון מיתה אחמור עליה שיתנו בחנם דילמא משהה ליה ואתי לידי תקלה והתוס' (יומא ט') כתבו משום דדבר מועט הוא אחד מק' ודמיה מועטין שצריך למוכרה בזול תקינו רבנן שיתננה לכהנים ע"ש והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי במתק לשונו כתב טעם אחר וז"ל שם כי הדמאי והוא הספק שלא נודע אם הוציא ממנו מתנות הקב"ה אם לא חובה להוציא ממנו חלק מק' הוא מעשר מן המעשר וינתן לכהן ויוציא ממנו מע"ש ויאכלוהו בעליו בירושלים כו' ואינו חייב להוציא ממנו לא מע"ר ולא מ"ע כי מע"ר ללוי ומ"ע לעניים והעיקר אשר בידנו בדינים הממע"ה וזה הדבר ספק וי"ל ללוי או לעני הבא ראיה כו' ולא נעשה כן במעשר מן המעשר מפני שהוא תרומה והוא חוק לכהן והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנות כהן הוא חייב מיתה בי"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנ חוק לכהן לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש היינו דמש"ה תרו"מ צריך לתתו לכהן ומע"ר ומ"ע רק מפרישו ומעכב לעצמו דיש חילוק בהפרשה בין הפרשת דבר שהוא חוק לכהן לשאר הפרשות דדבר שהוא חוק לכהן האיסור של הטבל הוא שיוציא ממנו חוק לכהן ומש"ה צריך נתינה לכהן דאם יפרישו מתחלה ע"מ שלא ליתנו לכהן אינו כלום דזהו דרך האיסור שיוציא ממנו חוק לכהן משא"כ בשאר הפרשות דאין הנתינה שייכת לההפרשה ומש"ה אמרינן הממע"ה:
הנה אמרינן (בפ"ג דחלה) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק חייב ובירושלמי אמרינן דמפריש ונוטל דמים מן השבט אך הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ח מהל' בכורים ה"ט) גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה ע"ש ולא כתב שנוטל דמים מן הכהן ולשיטתיה אזיל דבדבר שהוא מתנת כהן לא אמרינן הממע"ה שזהו הפרשתו שיפריש ממנו חוק לכהן והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהוא עון מיתה ולמה צריך לזה תי"ל משום דספק איסורא לחומרא בא לפרש זה שכתב דחייבת בחלה והיינו כשאר חיוב חלה דצריך ליתנו לכהן ולפי שהוא עון מיתה וכמ"ש בפה"מ בדמאי דהאוכל טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן הוא חייב מיתה ומדרך האיסור הוציאנו ממנו מתנת כהן כו' דטבל שהוא במיתה הוא טבל שלא הורם ממנו מתנת כהן ומדרך האיסור הזה להוציא ממנו חוק לכהן אבל טבל שאינו במיתה אינו שייך לנתינה כלל [וצ"ל דהרמב"ם ז"ל היתה גרסתו בהירושלמי כגרסת. המהרש"ם ז"ל והשדה יהושע דלהמסקנא שם אינו נוטל דמים מן הטבל ע"ש]:
והנה (ברפ"ג דתרומות) אמרינן התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה כו' ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום והביא שם בפה"מ מהירושלמי דנותן שתיהן לכהן ונוטל מהכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תרומות הכ"ג) כהירושלמי שכתב כיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה ע"ש והיינו דמי התרומה הראשונה שהיא הגדולה דהשניה נתמעטה מפני התרומה הראשונה כמ"ש הר"ש ז"ל ומשום דהוי ספק איזה היא תרומה אם הראשונה או השניה צריך ליתן לו הכהן דמי הגדולה משום דהממע"ה והטעם דכאן כתב הרמב"ם ז"ל דנוטל דמים מן הכהן משא"כ בספק חלה הוא משום דהכא ל"ש לומר דהנתינה הוא תנאי בהפרשה דזה שייך רק בספק גר שנתגייר או בדמאי אם יהיה הדין שא"צ ליתנו לכהן א"כ תחילת ההפרשה הוא ע"מ שלא ליתנו לכהן וזה לא מהני שההפרשה היא שמפריש ליתנו לכהן אבל בתרם חבית של יין ונמצאת של חומץ דבשעה שהפריש הראשונה היתה כשאר הפרשות ע"מ לתתה לכהן רק אח"כ כשבדק ונמצא חומץ ונעשה ספק אם חלתה קודם ההפרשה או לא אם מספק נוטל דמי הגדולה דהיינו דמי הראשונה מכהן אין זה שייך להפרשה כלל דבספק שנולד לאחר הפרשה ל"ש זה (וזה דאמרינן (ביבמות צ"ט) בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דמוכרין את התרומה והדמים שלהם כו' התם ג"כ ההפרשה היא ע"מ לתתו לכהן שהרי טבל גמור הוא שחייב בנתינת כהן הוא רק שאפשר שהוא עצמו כהן א"כ יכול למכור אח"כ לכהן משום הממע"ה]:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות הי"א) פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י כו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש ת"ג ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומע"ר היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י כו' עכ"ל ומה קשה ליה להרמב"ם ז"ל בתרומת מעשר אמאי אין נותנין לכהן יותר ממע"ר ללוי שאין נותנין ולא הוי כת"ג שנותנין לכהן ולפ"ז במע"ר לא קשה כיון דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ליכא מצות נתינה וזה דת"ג צריך ליתן לכהן ולא אמרינן קאתינא מכח גברא כו' הוא משום דבתרומה בעינן הפרשה לשם נתינה ומדרך הפרשתו הוא ומש"ה קשיא ליה להרמב"ם ז"ל רק מתרו"מ דצריך ג"כ הפרשה לשם נתינה א"כ אמאי לא יתנו לכהן כמו שנותן ת"ג וכתב דזה ילפינן מקרא כי תקחו מאת בנ"י את המעשר כו' דתרומת מעשר מפירותיו של עכו"ם איכא הפרשה בלא נתינה:
והנה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל (מבכורות י"א) דאמרינן במפקיד פירותיו אצל העכו"ם לר"ש הוא דמאי דספק חלפינהו ואם חלפינהו העכו"ם בשלו הן טבל ומוקמינן שם דהאי דמאי הוא לענין תרומה גדולה דמפריש דא"צ ליתנם לכהן מספק ע"ש והא הכא נולד הספק קודם הפרשה ומ"מ אמרינן כיון דרק ספק אם החליפן תורם ת"ג והוא שלו ולא הוי חסרון בהפרשה אף דההפרשה היא ע"מ שלא ליתנו לכהן אך הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מעשר הי"ג ט"ו) כתבה בענין אחר לגמרי דבמפקיד אצל העכו"ם פסק דאמרינן ודאי חלפינהו והמוליך אצל טוחן עכו"ם הוא דמאי רק משום דשמא החליפן בפירותיו של ע"ה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דפירותיו של עכו"ם פטורין לגמרי והאי דמאי הוא כשאר פירות ע"ה דחיישינן שמא החליף בשל ע"ה דס"ל דלא מהני ס"ס בדמאי כמ"ש הכ"מ שם א"כ הוי כשאר דמאי דנותן תרו"מ לכהן א"כ לא פסק הרמב"ם ז"ל כלל כההיא דבכורות שם:
והנה זה דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מתנות כהן צריך נתינה משום דבעינן הפרשה לשם נתינה אף שהוא נגד סוגיא דבכורות שם נראה דסמך על התוספתא (פ"ד דדמאי) והביאה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' מעשר הכ"א) היו לפניו ב' קופות אחת של טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהן מפריש מן השניה ת"ג ותרו"מ ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מע"ש בלבד כדמאי ע"ש א"כ אינו רק בפירות ע"ה צריך ליתן תרו"מ לכהן אלא בכל ספיקות כן דהא הכא הוי ספק של תערובות וזהו נגד סוגיא דבכורות דבספק חלפינהו א"צ ליתן ת"ג לכהן ובתוספתא אמרינן רק דצריך ליתן ת"ג ותרו"מ לכהן אבל מע"ר ללוי א"צ ליתן כיון דהוי ספק וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות והנה הגר"א ז"ל הגיה שם בתוספתא ומוכרן לכהן והיינו מכח סוגיא דבכורות אך הרמב"ם ז"ל דגריס (בפי"ג הכ"א) כגרסא דלפנינו ופסק כהתוספתא מש"ה לא פסק כהסוגיא דבכורות:
והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש דמאי דאף דצריך ליתן תרו"מ של דמאי לכהן אין זה מדין ממון רק מדרך ההפרשה הוא וכמ"ש ומדרך האיסור הוציאנו ממנו חוק לכהן ולא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים ע"ש דלענין ממון אמרינן הממע"ה והנה יש להביא ראיה דתרו"מ של דמאי אינו ממון כהן דאמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל (דמאי פ"א מ"ב) על ההיא דמאבדין מיעוטו בדרכים ואיכא פלוגתא בירושלמי אי מיירי במע"ש או בתרו"מ של דמאי ומקשינן למ"ר בתרו"מ דאפילו בודאי ואפילו מרובה נמי דהא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר אא"כ היה במקום גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט היינו במקום גדודי חיה ולסטים ומשנינן דמצוה להשיב אבידה כיון שהוא במקום גדודי חיה ואין מצוה להשיב אבידה בדמאי ע"ש ועיין בר"ש ז"ל שם והא השבת אבידה הוא מדין ממון ומ"ל אם הוא תרו"מ של ודאי או של דמאי ונראה מזה דתרו"מ של דמאי אף דצריך לתתו לכהן אינו ממון כהן וליכא משום השבת אבידה:
והנה השעה"מ הקשה על הטור דס"ל דתרו"מ של דמאי מוכרה לכהן (מרפ"ב דערלה) דאמרינן התרומה ותרו"מ ותרו"מ של דמאי החלה והבכורים עולין בק"א ומצטרפין זע"ז וצריך להרים כו' וזה דצריך להרים הוא משום גזל השבט ואי תרו"מ של דמאי א"צ נתינה לכהן א"כ ליכא גזל השבט ואמאי צריך להרים ע"ש. והנה כמו כן יש להקשות אף על הרמב"ם ז"ל כיון דזה דצריך ליתן תרו"מ של דמאי לכהן אינו מדין ממון א"כ ל"ש גזל השבט וכל שהוא מדין איסור מתבטל בק"א והוי כתרומת הכליסין והחרובין כו' שאין הכהנים מקפידין עליהם דא"צ להרים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון דהכא לי"ל מדין ממון הוי כאין מקפידין עליהם והנה הרמב"ם ז"ל (תרומות פט"ו ה"כ) כתב ת"ג ותרו"מ והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה כו' לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין בק"א ומצטרפין זע"ז ואם נטמאו ישרפו ודין תרו"מ של דמאי בכל אלו הדרכים כתרו"מ של ודאי ע"ש והנה זה דצריך להרים לא כתב שם (ובפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הי"ג) כתב ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים התרומה ותרו"מ והחלה והבכורים עולין בק"א וצריך להרים ומצטרפין זע"ז כו' ע"ש אך תרו"מ של דמאי לא כתב שם ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל דבתרו"מ של דמאי א"צ להרים וזה דאמרינן במתני' וצריך להרים לא קאי על של דמאי הנה התוי"ט ריש דמאי כתב להוכיח דתרו"מ של דמאי צריך ליתן לכהן מתנת חנם ודלא כהטור מההיא דחלה (פ"ג מ"ט) בזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דאם אי"ל פרנסה ממקום אחר מוציא תרומה ותרו"מ לכל והשאר מעשר ומע"ש לפי חשבון ומשמע דתרומה נותן לכהן בחנם וכתב אבל הר"ש ז"ל כתב או מוכר לו היותר לפי חשבון ע"ש ויש לעיין מה דעת התוי"ט שיהא צריך לתת הכל לכהן בחנם ומה זה ענין לדמאי ואי דסובר דכל שהוא תרומה מספק צריך ליתן לכהן בחנם משום חשש תקלה כמו בדמאי וא"כ הכא שמעורב חולין עם התרומה צריך לתת הכל לכהן מתנת חנם יש לעיין טובא מ"ש מכל דימוע דהא מדומע מוכר לכהנים בדמי תרומה ומ"ש הכא משאר דימוע]:
הנה מראה"פ (פ"ק דדמאי) כתב טעם אחר אמאי תרו"מ של דמאי צריך ליתנו לכהן מתנת חנם דכללא הוא כל שהחמירו חכמים מחמת ספיקא דאורייתא ה"ה כודאי וזהו הטעם בתרו"מ של דמאי ובספק חלה ובכל ספק אם יש כאן חיוב תרומה מלבד בדין דתרם וצריך לחזור ולתרום כההיא דרפ"ג דתרומות וכ"כ כיוצא בו דכבר נתרמה והוי תרומה גמורה מדאורייתא אלא שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק בכל כה"ג הוא דצריך הכהן ליתן דמים בשביל אחת מהן וכמה שביאר הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' תרומות) וטעמא דכאן אי אתה יכול לומר עשו הספק כודאי שהרי אין כאן ספק עון מיתה לפי שכבר נתרמה ממנה תרומה גמורה מה"ת ע"ש וקשה טובא הא בההיא דרפ"ג דתרומות בתורם חביות של יין ונמצאת של חומץ וכו' אמרינן דנוטל דמי הגדולה מכהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל והיינו דמי הראשונה והתרומה הראשונה ודאי לא גריעא מספק תרומה דאורייתא ואיך יכול ליטול דמיה גם מ"ש דתרומה הראשונה תרומה גמורה היא מה"ת רק שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק הנה בתורם חבית של יין ונמצא של חומץ א"א לומר כן דהתם הספק על ב' התרומות שקולין הן:
והנה זה דלא נחשדו ע"ה על ת"ג ונחשדו על שאר המעשרות דעת התוס' (בכורות ל' ע"א) דהטעם משום דבתרומה חטה אחת פוטרת את הכרי ודעת רש"י ז"ל שאין חשודין על התרומה לפי שהיא במיתה וזה דחשיד על תרו"מ אף שהוא ג"כ במיתה כתב רש"י ז"ל (בכורות י"א ע"ב) דסבר ע"ה דללוי פקד רחמנא למיתב תרו"מ ולא לדידי אבל בנדרים (פ"ד) כתב רש"י ז"ל משום דתרו"מ לא כתיב ביה מיתה בהדיא ואתיא מהיקשא וע"ה לא ציית להיקשא ע"ש והנה התוס' (בכורות ל') הקשו לשטתם דע"ה לא חשיד אתרומה משום דחטה אחת פוטרת א"כ אמאי חשידי על מע"ש הא התם נמי אפשר למעבד כדשמואל בהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל וה"נ במע"ש ותי' משום דפעמים שאי"ל פרוטה מזומנת לחלל עליה וגם אין לו כ"א מעט מעשר כנגד ש"פ ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו ע"ש היינו דהיכא שי"ל הרבה מעשר וי"ל פרוטה מזומנת מפריש ע"ה מע"ש וזה דצריך לעשר מע"ש בדמאי הוא משום דשמא לא היה בידו פרוטה מזומנת או היה לו רק מעט מעשר ויש לעיין טובא א"כ כשלקח פירות מאדם אחד היום ולקח ממנו פירות למחר אין מעשרין מזע"ז ואמרינן בדמאי (פ"ה ה"ז) הלוקח מבעה"ב וחזר ולקח ממנו שניה מעשר מזע"ז אפילו מב' קופות ואפילו מב' עיירות ע"ש ודילמא האי מיעשר שהיה לו פרוטה מזומנת והאי לא מיעשר שלא היה לו אז פרוטה מזומנת והוי כלוקח מב' בנ"א דאין מעשרין מזע"ז דילמא האי מיעשר והאי לא מיעשר:
ועוד דזה דחטה אחת פוטרת את הכרי לאו ד"ה היא דר' יוחנן פליג עלה בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ג) דאמרינן עד כמה פוטר אדם טבלו ד"ת ר"י אומר אחד למאה כתרומת מעשר ולי"ל דשמואל ע"ש א"כ לר"י אמאי אין ע"ה חשודין על ת"ג כיון דע"ה חשיד על תרומת מעשר שהוא אחד מק' אמאי לא חשיד על התרומה שהיא ג"כ לכל הפחות אחד מק' והנה הר"ח ז"ל (יומא ח' ע"ב) כתב לוקח מע"ה דבר ברור שהתרומה שהוא ב' ממאה והוא אחת מנ' ודאי מפרישין ונותנין אותה לכהן והמעשר יש מי שנותנן כו' עכ"ל ונראה מדבריו שע"ה מפריש תרומה כדינה שהוא אחד מנ' ונותנה לכהן ולא עביד כדשמואל וצ"ל הטעם דבתרומה חמיר ליה כמ"ש רש"י ז"ל מפני שהוא במיתה וכל שמפריש מפריש כדינה כמו חבר:
הנה במכות (ט"ז) בפלוגתא דר"א ורבנן אי צריך לקרות השם על מ"ע של דמאי דס"ל לר"א א"צ לקרות השם דאינו חשיד על מ"ע דלי"ל פסידא דיכול להפריש ולעכב לעצמו דמותר לזרים וזה דחשוד על מע"ר אף דג"כ מותר לזרים כתב רש"י ז"ל שם דסברי דאם יפרישו מע"ר יצטרכו להפריש תרו"מ שהיא במיתה ע"ש דסברי דכ"ז שלא הופרש מע"ר לא הוטבל לתרו"מ כמ"ש הר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ו) ובנדרים פ"ד דמייתינן ג"כ פלוגתא דר"א וחכמים אי צריך לקרות השם על מ"ע של דמאי כתב רש"י ז"ל דעל ת"ג לא חשידי מפני שהיא במיתה אבל תרו"מ לא כתיבא מיתה בהדיא א"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז דבמכות ס"ל לרש"י דע"ה אינו חשיד על תרו"מ רק סובר דקודם שהפריש מע"ר אינו טבול לתרו"מ ונראה דטעמי רש"י ז"ל הן מוכרחות עפ"י הסוגיות שם דבמכות אמרינן דטעמא דר"א דאין ע"ה חשודין על מ"ע הוא משום כיון דממונא הוא מפריש לה היינו דמפריש ומעכב לעצמו דלא איכפת ליה בממון שאי"ל תובעין א"כ קשה אמאי אינו מפריש מע"ר הא אף מע"ר מותר לזרים ואי משום שהמע"ר הוא טבל כיון דאינו מפריש ממנו תרו"מ הא מ"ע שמפריש ג"כ טבל כיון שלא הופרש ממנו מע"ר ע"כ צריך רש"י ז"ל לפרש שם דלא חייש ע"ה לשאר טבל אבל לטבל של תרו"מ חייש וע"כ הטעם לפי שהוא במיתה ומש"ה אינו מפריש מע"ר דסבר אם יפריש מע"ר יוטבל לתרו"מ אבל בנדרים אמרינן דטעמא דר"א דמפריש מ"ע הוא משום דאי בעי מפקיר נכסיה והוי מני וחזי ליה ורבנן סברי נכסיה לא מפקיר שמא יזכה בו אחר היינו דזה לא אמרינן שיפריש ויעכב לעצמו וכל שאינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל א"כ ל"ק לר"א אמאי חשיד על מע"ר דבהא ליכא טצדקא דיפקיר נכסיה ויהא צריך ליתנו ללוי ומש"ה אינו מפריש כלל וא"כ אצ"ל דטבל לתרו"מ חמיר ליה משאר טבל ולא אצטריך ג"כ לזה דסובר ע"ה דכ"ז שלא הפריש מע"ר לא נטבל לתרו"מ אלא בפשיטו דרק לת"ג אינו חשיד דכתיב ביה מיתה בהדיא אבל לשאר דברים חשיד הוא ומש"ה אינו מפריש רק ת"ג הנה התוס' (יומא נ"ה) הקשו אמאי חשידי ע"ה על המעשרות הא לא חשידי על הגזל ותי' דלא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין עוד כתבו משום דכ"כ שלא הופרש לא חשיב להו גזל ע"ש וגם זה תלי בב' סוגיות דמכות ונדרים דבמכות דאמרינן דמ"ע מפריש ומעכב לעצמו ע"כ אף לאחר הפרשה לא חשיב להו גזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אבל להסוגיא בנדרים דלא אמרינן שמפריש ומעכב לעצמו רק אם אינו רשאי אח"כ לעכב לעצמו אינו מפריש כלל ע"כ לאחר הפרשה לא חשידי על הגזל אף שהוא ממון שאי"ל תובעין וכיון שאין רשאין אח"כ לעכב לעצמן אין מפרישין כלל דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל:
אמרינן בפ' בתרא דפאה דבן לוי נאמן לעולם שהוא מע"ר והפריש ממנו תרומת מעשר והקשה בתו"ח כיון דזה דע"ה מפריש ת"ג הוא משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ תרומת מעשר שהוא אחד מעשרה אמאי לא נחשד עליה הלוי ע"ש ונראה הטעם משום דאין ע"ה חשודין על הגזל וזה דחשידי אמעשרות כתבו התוס' משום דקודם הפרשה לא חשיב להו גזל או משום דהוי ממון שאי"ל תובעין אך זה שייך רק בשלהם אבל ודאי לא חשידי לגזול תרומה של אחרים אף שהוא ממון שאי"ל תובעין א"כ במע"ר כשנותנין מע"ר ללוי בתורת מתנות לויה כיון שצריך להפריש ממנו תרו"מ וליתנו לכהן שיעור מתנת הלוי הוא כשיעור מע"ר לאחר שניטלה תרומתו ואם רוצה בעה"ב יכול בעצמו להפריש תרומת מעשר וליתן ללוי רק השאר א"כ שיעור מתנת הלוי הוא כדי מעשר לאחר שניטלה תרומתו רק כשאינו מפריש בעה"ב יש להלוי טובת הנאה ליתנו לכל כהן שירצה א"כ הלוי אינו חשיד על הגזל לגזול מתנת הכהן אעפ"י שהוא ממון שאי"ל תובעין כיון שאין זה מפירותיו:
הקשה הר"ש ז"ל (חלה פ"ד מ"ו) אמאי נחשדו ע"ה על החלה הא כמו דלא נחשדו על ת"ג לפי שהיא במיתה ה"נ חלה במיתה והעלה שם דלעולם אין ע"ה חשידי על החלה ופי' מתני' דהתם בענין אחר וכ"כ התוי"ט שם דלא חשידי ע"ה על החלה אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דנחשדו ע"ה על החלה והקשה עליו התוי"ט דהא אמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו דכמו שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא וא"כ כ"ש בא"י דחמיר טפי ובירושלמי שם כתב מראה"פ והוכיח מכמה סוגיות דנחשדו ע"ה על החלה וזה דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על החלה בסוריא אין זה דכ"ש בא"י דלא נחשדו דלאו משום חומרא הוא אלא שבדקו ומצאו שלא נחשדו ע"ש. והנה יש לעיין אמאי חשידי על החלה כיון שהוא במיתה כמו תרומה וגם לטעם התוס' דלא חשידי על התרומה משום דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ ה"נ חלה מה"ת בכ"ש והנה אמרינן בירושלמי שם דהלוקח מבעה"ב בסוריא שרוב מכנסו משלו חייב בחלה ע"ש וזה קשה אף להתוי"ט דלא נחשדו בסוריא על החלה וכ"ש בא"י דחמיר טפי א"כ בעה"ב שרוב מכנסו משלו הא כה"ג חמיר טפי ואמאי נחשדו ואף למראה"פ שאין זה משום חומרא מ"מ מ"ש בעה"ב שרוב מכנסו משלו דחשיד:
ונראה לומר טעם אמאי ע"ה אינו חשיד על ת"ג וחשיד על שאר הפרשות דהוא משום דכל שכבר תרם איזה דבר קיל ליה ואין השאר חמיר ליה וחשיד עליה ומש"ה חשיד ג"כ על החלה כיון שכבר ניטלה ממנו ת"ג ומש"ה בסוריא לא חשידי על החלה חוץ מבעה"ב שרוב מכנסו משלו משום דאמרינן ורינן בדמאי (פ"ו מי"א) דהלוקח פירות בסוריא פטור מלעשר חוץ מהלוקח מבעה"ב שרוב מכנסו משלו ע"ש משום דרוב פירות בסוריא של עכו"ם הם ופטורין מן המעשרות כמ"ש הראב"ד ז"ל (פי"ב מהל' מעשר) וכיון שאין מפרישין מהן תרומות ומעשרות לא נחשדו על החלה דזהו תחילת הפרשתן וזהו מה דאמרינן בירושלמי כשם שלא נחשדו ישראל על ת"ג בא"י כך לא נחשדו על החלה בסוריא דחלה בסוריא הוא כת"ג בא"י שזהו תחילת הפרשתו חוץ מבעה"ב שהיה מכנסו משלו וכה"ג חייב בסוריא בתרומות ומעשרות וכיון דמפריש ממנו ת"ג הוי כמו א"י דחשיד על החלה:
כתב הרמב"ם ז"ל (ספ"ח מהל' בכורים) הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק אבל הלוקח מבעה"ב ואצ"ל המתארח אצלו א"צ להפריש חלה מספק והוא מהירושלמי שם וכתב הראב"ד ז"ל דה"נ המתארח אצל נחתום דפטור ע"ש והנה זה דבסוריא הלוקח מן הנחתום א"צ להפריש חלה מספק דלא חשידי ובחו"ל צריך להפריש נראה דאין הטעם דבחו"ל חשידי טפי אלא משום דאמרינן חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ כ"ש דמותר למכור קודם שמתקן א"כ נחתום העושה למכור למה יפריש חלה יפריש הלוקח לעצמו ולאו דוקא נחתום דה"ה אשה העושה למכור בשוק כדאמרינן בירושלמי שם ומשום דכל העושה למכור אינו מפריש ורק בעה"ב העושה לעצמו מפריש חלה ומסתמא מפריש קודם ואינו ממתין עד לאחר שיאכל ומש"ה הלוקח מבעה"ב א"צ להפריש וזה הטעם נמי שכתב הראב"ד ז"ל דה"ה המתארח אצל נחתום דא"צ להפריש דבזה ל"ש לומר שהנחתום מניח שיפריש הוא כיון שמתארח אצלו כמו שמתקן בעדו כל צרכי סעודה ה"נ מתקנו מחלה וע"כ דהא דחשידי נחתומים בחו"ל על החלה אין זה כשאר חשודים דעלמא דבכ"ד שחשודים ע"ה עליהם חשודין בין למכור ובין לאכול וכאן אין חשודים רק למכור והטעם כמ"ש דאין זה משום חשד רק משום דמותר למכור טבל בחו"ל וזה דלא חשידי בעה"ב על החלה בחו"ל דהא אמרינן דהלוקח מבעה"ב והמתארח אצלו א"צ להפריש ובא"י חשיד וכן בסוריא אמרינן דאם מכנסו משלו חשיד ובחו"ל לא מצינו חילוק הטעם כמ"ש דבחו"ל דליכא מעשרות כלל הוי חלה כמו ת"ג דלא חשידי אבל בעה"ב שמכנסו משלו בסוריא דאיכא מעשרות וכן בא"י חשידי:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מעשר ה"ג) דזה דצריך לקרות את השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש שמ"ע בשלישית וששית הוא במקום מע"ש של שאר שני השבוע וכ"כ בפה"מ (דמאי פ"ד ה"ג) ע"ש וכיוצא בו כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מע"ש הי"ד) לענין חו"ל ושם כתב להפך דקבעו מע"ש כדי לקבוע מ"ע] ובהגהת הרמב"ם ז"ל שם כתב דהיינו כהירושלמי דס"ל דלרבנן לא נחשדו ע"ה על מ"ע והקשה אמאי לא פי' כש"ס דילן דלרבנן נחשדו ע"ה על מ"ע ע"ש והנה במכות אמרינן דטעמייהו דרבנן דנחשדו על מ"ע ואף דיכול להפריש ולעכב לעצמו משום דלא טרח ונראה דהרמב"ם ז"ל סמך על ההיא דפסחים (מ"ב) דאמרינן דלא נחשדו ע"ה על התמד לפי שאינו נחשב בעיניהם וכן הקלין שבדמאי השיחין הרימון והעוזרדין ס"ל לר"ל בירושלמי דרק מדמאי פטורין ובודאי חייבין והטעם דפטורין מן הדמאי הוא משום דלא נחשדו ע"ה עליהן דלא חשיבי ולא אמרינן דלא מפרשי משום טרחא א"כ כ"ש במ"ע שאי"ל הפסד כלל:
הנה האור שמח כתב דטעם הרמב"ם ז"ל דמה דצריך לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק לקבוע מע"ש הוא משום דס"ל דספק מ"ע אינו טובל כיון דא"צ ליתני לעניים מספק אין שם ממון עניים וזה דמ"ע טובל הוא משום דיש שם ממון עניים ע"ש וסברא נכונה היא דמאי מהני מה שהוא קורא את השם למ"ע של דמאי איזה חלות חל על המ"ע שאי"ל שום קדושה וכל החלות של מ"ע הוא שנעשה ממון עניים וצריך ליתנו לעני אך בדמאי כיון דא"צ ליתנו ואינו נעשה ממון עניים א"כ ע"י קריאת שם לא נעשה עליו שום חלות א"כ במה נפקע הטבל וע"כ זה דתיקנו לקרות השם על מ"ע של דמאי הוא רק כדי לקבוע מע"ש אך מ"ש האור שמח שם דבכל ספיקות ס"ל להרמב"ם ז"ל דא"צ לקרות השם על מ"ע נראה דל"ד דבשאר ספיקות להרמב"ם ז"ל מהני תפיסה כמו בספק בכור דס"ל להרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ הוי שפיר חלות על מ"ע ונעשה ממון עניים מספק לענין דמהני תפיסה וא"כ אף קודם שהפריש יש שם ממון עניים מספק כיון שאם יפריש תהני תפיסה א"כ ספק ממון עניים שיש בהתבואה טובל מספק כשאר הפרשות דטובלין מספק אבל בדמאי כשקורא שם למ"ע ודאי לא מהני תפיסה דהא רוב ע"ה מעשרין ואיכא רוב ומוחזק ודאי לא מהני תפיסה עוד נראה דבשאר ספיקות כשיגיע שעת הביעור צריך ליתן מ"ע לעני דמצות ביעור איל דין ממון דהא מע"ש ובכורים צריך לבערן מן העולם דמצות ביעור הוא לבערן מן הבית רק במתנות כהונה וידויים ביעורן ע"י שנותנן לבעליהן ומקרי בזה בערתי בקדש מן הבית ומע"ש ובכורים דלי"ל בעלים צריך לבערן מן העולם א"כ מצות ביעור אינו דין ממון ובספק מ"ע צריך ליתנו לעני בשעת הביעור כשאר ספיקות כדי לקיים מצות ביעור א"כ כשמפריש מ"ע מספק איכא עליו חלות של מצות ביעור מספק א"כ טובל מספק וכמו ספק תרומה דטובל אף דא"צ ליתנו לכהן מספק מ"מ כיון דכשמפריש חל עליה איסורי תרומה מספק כיון דאיכא עליה איזה חלות מספק טובל מספק וה"נ מ"ע מספק ורק בדמאי כיון דאמרינן דהדמאי אי"ל ביעור א"כ על מ"ע של דמאי אינו נעשה שום חלות:
אמרינן פ' בתרא דפאה דנאמנים עניים על מ"ע כל שנתו היינו לפוטרו מן המעשרות ויש לעיין נהי דהוא מ"ע מ"מ שמא אותו שנתן לו לא הפריש מע"ר ונמצא מ"ע טבול למע"ר וצ"ל דהנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר"א בירושלמי וס"ל דהנאמן על מע"ש א"י על מע"ר ואם הפריש מע"ר הרי המע"ש טבול למע"ש כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' מעשר ה"ה) זהו דוקא מע"ש דהנאמן על מע"ש א"נ על מע"ר משום דמע"ש הבעלים אוכלין אותו אבל הנאמן על מ"ע נאמן על מע"ר ואף דאמרינן בירושלמי והביאה הרמב"ם ז"ל שם (הט"ו) דזה ל. נאמן לומר של מע"ר הוא זה מ"מ א"ג עליו יי שמע"ש והיינו לפטור כריו של בעה"ב ממע"ש דלכ"ע שנאמן על מע"ר נאמן על מע"ש כדאמרינן שלא ואם ראינו שהפריש מע"ר נאמן על השני כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (ה"ה) מ"מ לענין זה שהפריש בעה"ב מע"ש א"כ שהוא מע"ר א"כ הכא אמאי נאמן העני שהוא ז"י לענין זה דנימא שהפריש בעה"ב מע"ר וצ"ל דע"מ מתחת ידו נאמן אף לגבי בעה"ב ונאמן שהוא מ"ע אף לענין שהפריש בעה"ב מע"ר ואין המ"ע צריך תיקון כלל אבל על כר של בעה"ב נהי דנאמן לומר שהוא מע"ר אין הי"ו של בעה"ב צריך תיקון ממע"ר מ"מ לענין דהנאמן על הראשון נאמן על השני לגבי זה א"נ שהוא מע"ר:
הנה יש לחקור אי חשידי ע"ה על בכורים דלהשיטות דלא חשידי על ת"ג משום דאי"ל שיעור א"כ ה"נ בכורים אי"ל שיעור או אפשר כיון דבכורים טעונין הבאת מקום א"כ הוי כמע"ש דחשידי עלייהו משום טרחא לאסוקי לירושלים ולהשטות דלא חשידי על ת"ג מפני שהוא במיתה ל"ש טעם זה בבכורים דהא ליכא מיתה אם לא יפריש ונראה דלא חשידי דהא ר"א ס"ל דהנאמן על מע"ש נאמן על מע"ר ואמרינן בירושלמי הטעם לפי שאינו חשוד להקדים א"כ כיון דנאמן ע"ה על ת"ג נאמן אף על הבכורים דאינו חשיד להקדים והטעם דאינו חשיד על הבכורים נראה משום דאין בכורים מסדר הפרשת טבל דהא בכורים אין טובלין והוא מצוה דרמיא עליה כמ"ש רש"י ז"ל (גיטין מ"ז) והוי כשאר מצות דאין ע"ה חשודין עליהן אף אם יש בהם חסרון כיס עוד יש לחקור אי חשידי ע"ה על לקט שכחה ופאה לפמ"ש בתוס' דחשידי על המעשרות אף שאינן חשודין על הגזל משום דהוי ממון שאי"ל תובעין א"כ ה"נ לקשו"פ הוי ממון שאי"ל תובעין ונראה דלא חשידי אלקט דאי חשידי איך מעשרין דמאי משל ע"ה הא שבולת של לקט שנתערב בגדיש צריך טצדקא לעשר שלא יהיה מן הפטור על החיוב כדאמרינן בפאה (פ"ה מ"ב) ועיין בר"ש ז"ל שם ולא מצינו שצריך לעשות כן בשל דמאי והטעם נראה משום דלקט א"צ הפרשה ועניים באין ונוטלין בע"כ מיהו בפאה דצריך הפרשה יש לעיין אי חשידי ע"ה ואפשר כיון דהוא בפרהסיא שהכל רואין שאינו מניח פאה בשדה לא חשידי:
הקשו התוס' (בכורות כ') דבפ' הזהב גבי ה' חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר"מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זו חזקה דדלמא כר' אושעיא עבדה שהכניסה במוץ ע"ש והנה יש לעיין דהא התם בפ' הזהב מיירי בתרומת מעשר של דמאי אי חייבין עליה חומש וכיון שכבר הפריש תרו"מ מאי מהני שהכניסה במוץ הא התוס' (מנחות ס"ז ע"ב) הוכיחו דאם הכניסה במוץ אסור לאכול אכילת קבע משום דהוי כמו קודם ראיית פני הבית ע"ש א"כ אם הכניסה במוץ ואח"כ הפריש הוי תרומה מדאורייתא כמו לעולם בהקדימו בשבלין א"כ התם דמיירי שכבר הפריש תרומת מעשר א"כ מאי נ"מ אם הכניסה במוץ ואף אי נימא דזה דאם הכניסן במוץ דהוי כמו קודם ראיית פני הבית הוא רק לענין מילי דרבנן כגון אכילת קבע אבל מדאורייתא כשהכניסו במוץ נפקעו אף דינים של קודם ואף אם הפריש לא מהני הפרשה כלל מ"מ קודם שהכניסה במוץ היתה ודאי חל הפרשה מדאורייתא א"כ ע"ז גופא נימא חזקה דהעמידנה בחזקת דמהני לה הפרשה ונימא שלא עישר ע"ה וגם לא הכניסה במוץ ואכתי נימא סמיך מיעוטא לחזקה: