אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נו - מעשרות › ד

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נו - מעשרות · ד

ג

קי"ל דפירות קודם גמר מלאכתן וכן אחר גמר מלאכתן קודם ראיית פני הבית מותרין לאכול עראי ואסורין באכילת קבע גרסינן במעשרות (פ"ד מ"ד) שותין על הגת בין בחמין בין בצונן ופטור דברי ר"מ ראב"צ מחייב וחכ"א על החמין חייב על הצונן פטור ובעירובין (צ"ט) מסקינן מפני שמחזיר את המותר וכתב רש"י ז"ל על החמין חייב דאינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין הלכך כי מזג ליה בחמין אדעתא למשתייא כולא מזג ליה ומשויא ליה מזיגה קבע אבל מזיגת צונן לא משויא ליה קבע דילמא שתי פורתא ומהדר הלכך כ"כ דשתי הוי עראי ע"ש. והנה יש לעיין מ"מ בחמין אי נוטל מעיקרא פורתא לשתרי מה התם דרק דילמא שתי פורתא ומהדר שרי כ"ש אי נוטל פורתא לכתחילה וזה דאין שותין על החמין סתמא קתני ואפילו נוטל רק פורתא אסור ונראה דאין מה שנוטל הרבה עושה הקביעות רק ההכנה דמה שמוזגן בחמין או בצונן חשיב הכנה וקובע ואין נ"מ בין נוטל הרבה לנוטל מעט דאותו מעט הכינו והוי קביעות ועל הצונן דמותרו חוזר דמותר הוא משום כיון דאין כל מה שמכין הוא לשתיה דיכול הוא להחזיר ועל כל פורתא ופורתא אפשר שזה יחזיר לא חשיב הכנה אבל בחמין בנוטל מתחילה פורתא כיון דא"י להחזיר על זו הפורתא איכא הכנה והנה במוזג בצונן יכול אף לשתות כוסו בב"א ואע"ג דהוא באופן דל"ש חזרה דאין אכילת הרבה עושה קביעות רק ההכנה וכאן ההכנה היא המזיגה וכיון דבשעת המזיגה היה אפשר להחזיר אין זו הכנה והנה אף בלא תיקון כל שמכין הרבה חשיב ג"כ הכנה ומשוי לה קבע ובשיעור מה שמכין אין כל המינים שוים ובההיא דהמקלף שעורים דמקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף ונתן לתוך ידו חייב והמולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל כתב רש"י ז"ל (בביצה י"ג) דהטעם משום קביעות ואמרינן בירושלמי שם דשעורים שנים פטור ג' חייב בחטים ג' פטור ד' חייב דבשעורים כל שנותן לתוך ידו ג' חשיב הכנה ובחטים ד' והנה בעושה הזמנה שייך קביעות אף בפרי אחד דכתב הריטב"א ז"ל (פ' הלוקין) גבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' דמיירי שלא היה רק פרי אחד של תאינה ונקט שעלתה בידו דאחשבה לאכילה וכה"ג אף אחת הוי טבל ע"ש וע"כ דהאי אחשבה משום קביעות הוא דאוסר משום טבל והאי לוקה הוא מכת מרדות כמ"ש התוס' שם והאי אחשבה אפשר ע"י תיקון או ע"י הזמנה בפה וכדאמרינן בביצה (ל"ד ע"ב) כיון דאמר מכאן אני אוכל קבע עלויה וכתב רש"י ז"ל דאחשבה בדיבוריה דקראה אכילה ע"ש והנה זה דשבת קובעת למעשר כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות (פ"ח מ"ג) ועיקר שני והוא כי שבת קובעת למעשר ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת לפי שמשעה שנכנסת שבת הכל מתוקן לאכילה ומוכן ומתחייב למעשר למאמר השי"ת וקראת לשבת עונג וכל מה שימצא מוכן שיאכל וישתה ממנו בשבת עכ"ל היינו דזה דמפקינן מקרא דקראת לשבת עונג אינו שאכילת עראי של שבת חשיב קבע רק דוקראת לשבת עונג מהני דכל מה שימצא מוכן הוא לאכילה והקביעות הוא מטעם שמוכן לאכילה דמה שמוכן לאכילה חשיב קביעות הנה אמרינן דו' דברים קובעין למעשר החצר והמקח והאש כו' וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומה שאסור אכילת קבע אף קודם גמר מלאכה הוא רק ע"י הכנה כמ"ש הנה אמרינן בחלה דאוכלין עראי מן העיסה קודם שנתגלגלה והנה הנך ו' דברים שקובעין למעשר ל"ש בחלה דכולהו הן במקום ראיית פני הבית ובחלה ל"ש ראיית פני הבית שהרי כבר ראה פני הבית דכל עיקר הפרשת חלה הוא מן הבית כדאמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) מן הבית זו חלה ע"ש והקביעות לחלה הוא רק הכנה והנה שיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"כ) דאף באכילת בהמה איכא קבע ע"ש והכא ל"ש הנך ו' דברים הקובעין למעשר דאף בחצר ס"ל להרמב"ם ז"ל שם מותר להאכיל לבהמה עראי ול"ש ג"כ האור והמלח כו' שיקבעו דמאכל בהמה א"צ תיקון דהא לענין שביעית אמרינן דמאכל בהמה אין שולקין אותן לפי שא"צ תיקון ולא משכחת לה קביעות בבהמה אלא ע"י הכנה:

הנה המ"ר פי' ההיא דשותין על הגת כו' דבחמין אסור משום שאינו מחזיר המותר דמיירי בקביעות חצר או בבית ואיכא ב' כוסות דהוי צירוף שנים ומש"ה אסור ורק בצונן מותר כיון שמחזיר המותר ליכא צירוף שנים ע"ש אך אינו נראה דביין ל"ש צירוף שנים דזה שייך רק בדבר יבש דבת גורן היא דזה דצריך צירוף שנים אמרינן בפ' הפועלים משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה אבל יין לאו בת גורן היא כ"א בת יקב ול"ש בה צירוף ב' כוסות:

הנה רש"י ז"ל בעירובין צ"ט כתב שותין על הגת עומד על הגת ושותה דכ"ז שלא הוציאו לחוץ לא שתיית קבע היא ופטור מן המעשר בין שמזגו בחמין בין שמזגו בצונן ראב"צ מחייב דמזיגה שמזגו במים משויא ליה קבע ע"ש היינו דהקביעות הוא משום המזיגה ות"ק סבר דעל הגת אף מזיגה אינו עושה לקבע אף דבשבת י"א כתב רש"י ז"ל דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משום להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כ"ז שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתן למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע"ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור ע"ש ונראה מדבריו דאף בלא מזיגה אין שותין רק על הגת דראוי להחזיר המותר והקשה ע"ז המ"ר אי כל שאינו ראוי להחזיר המותר חשיב קבע הא אמרינן דאוכלין מן התאנה אף שנים שנים במקום דליכא קביעות חצר או מקח ואף דאינו שייך להחזיר המותר למחובר ע"ש והנה ודאי רש"י ז"ל לא קאמר זה רק ביין ולא בשאר דברים דשתיית יין הוי קביעות טפי דוגמא לזה בברכות מ"ג ע"א] אך יש לעיין על רש"י ז"ל מהירושלמי (פ"ד ה"א) דאמרינן עשה היסב בשדה היינו שעשה שם היסבה טובל דהיסבה חשיב קבע ואמרינן אין הוא היסב שהוא טובל כל היסב שיש בו יין ופי' הפ"מ דבאיזה היסבה אמרו כל היסב שיש בו יין שאם היסב לשתות יין קובע הוא למעשר דלאו שתיית עראי היא ע"ש ואם יין אין שותין רק על הגת אפילו בלא היסבה בשדה נמי יהא אסור דהא בעינן דוקא שיהא ראשו ורובו בגת כדאמרינן בשבת שם:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ו) מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש וס"ל דאי מתחיל לגמור הכל שעושה גמר מלאכה אסור אפילו אם הכניס במוץ שלה וס"ל דאין הפטור מצד ראיית פני הבית במוץ רק מפני שאינו עושה גמר מלאכה ואשמועינן רק דאין הבית קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכ"ז שלא נגמרה מלאכתו מותר להאכיל ולא פי' כרש"י ז"ל ותוס' דהפטור הוא משום ראיית פני הבית במוץ דלא חשיב ראיית פני הבית ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה ע"כ מוכרח לפרש כן שכתב (פ"ג ה"כ) דקודם גמר מלאכה מותר להאכיל לבהמה קבע ולא אחר גמר מלאכה ואף שלא נקבע עדיין למעשר אסור להאכיל לבהמה קבע רק עראי ואף מן הטבל ואף בתוך הבית מותר להאכיל לבהמה עראי ע"ש א"כ אין נ"מ כלל במה שמכניס לבית במוץ לאכילת בהמה דלאכילת קבע לבהמה א"צ ראיית פני הבית דכל שנגמרה מלאכתו אסור להאכיל קבע לבהמה ולענין אכילת עראי אף לאחר שנכנס לבית ג"כ מותר דאף מן טבל גמור מותר להאכיל לבהמה עראי א"כ ראיית פני הבית לאכילת בהמה לא מעלה ולא מוריד וע"כ ההיא דמערים על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת מיירי באכילת קבע ואכילת קבע תלוי בגמר מלאכה וע"כ מיירי שאינו עושה גמר מלאכה בבית שאינו מתחיל לגמור הכל:

כתב הרמב"ם ז"ל ( מעשרות פ"ג הי"ח) החריבין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו ונמצא מאכיל עראי ע"ש ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי לאחר שנגמרה מלאכתן דקודם שנגמר מלאכתן אף קבע יכול להאכיל לבהמה ומיירי אף אם כבר ראו פני הבית דהא ס"ל דאף לאחר ראיית פני הבית יכול להאכיל עראי לבהמה ואף דהכא מחוסרין ייבוש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שמחזיר המותר לייבשו ע"כ ס"ל דבחרובין אף קודם ייבוש הוי ג"כ גמר מלאכה אך מהירושלמי (רפ"ג) דמקשינן לרבי דס"ל אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מההיא דהחריבין עד שלא כנסן לראש הגג כו' מוכח דהן מוקצה והוי קודם גמר מלאכה. והנה מראה"פ רוצה לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל דכללא הוי דכל שמותר לאכול לאדם עראי מותר בבהמה אכילת קבע וכל שאסור לאדם עראי מותר לבהמה עראי ע"ש וקשה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל להדיא (ה"כ) ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ע"ש והא קודם שנקבעו למעשר מותר לאדם אכילת עראי ומ"מ אסור לבהמה אכילת קבע:

ובעיקר מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף טבל גמור לאחר ראיית פני הבית מותר להאכיל בהמה עראי יש לעיין דהא פסק הרמב"ם ז"ל דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ובטבל גמור כבר ישנו ממון השבט א"כ איך מאכיל עראי האיכא גזל השבט וזה דאוכל לעולם עראי קודם ראיית פני הבית צ"ל כיון דזה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין הוא רק לאחר גמר מלאכה ה"נ הוא לאחר ראיית פני הבית אבל לבהמה דמאכילין אף בטבל גמור קשה האיכא גזל השבט ונראה דהרמב"ם ז"ל לא קא"ל אלא בדברים דליכא בהו משום גזל השבט כגון תרומת הכלוסין והחרובין ושעורים אדומיות דאמרינן בירושלמי דאם נתערבו באחד ומאה בחולין דא"צ להרים משום גזל השבט ומשום דאין הכהנים מקפידין עליהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל (תרומות ר"פ י"ג) ע"ש ובההיא דהחרובין עד שלא כנסן לראש הגג דמוריד מהם לבהמה משום דהוי עראי כמ"ש הרמב"ם ז"ל אף לאחר גמר מלאכה יכול להאכיל דבחרובין ליכא גזל השבט:

כתב רש"י ז"ל (מנחות ס"ז ע"ב) על ההיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ז"ל במוץ שלה כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל"א במוץ שלה שלא יראה פני הבית ע"ש הנה ללשון ראשון דאין החסרין משום ראיית פני הבית רק משום דהוי מאכל בהמה צ"ל דמיירי שאינו עושה אח"כ מירוח בבית כשיטת הרמב"ם ז"ל דאם עושה אח"כ מירוח אינו עוד מאכל בהמה ויש לעיין ל"ל הטעם דמאכל בהמה תי"ל דליכא גמר מלאכה ואפשר דס"ל לרש"י כהרמב"ם דבאכילת בהמה שייך אכילת קבע ואסור אף קודם גמר מלאכה עוד אפשר כיון שאין דעתו למרח חשיב גמר מלאכה וכמו מכניס למלילות דחשיב גמר מלאכה בלא מירוח כיון דאינו עתיד למרח כדאמרינן בביצה (י"ג) ואין הפטור רק משום מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר. והנה זה דאמרינן דוכי להקדים תו"מ בשבלין ואע"ג דבמוץ הוא מאכל בהוא כיון דסופו למרח ויהיה מאכל אדם חל תרומה ומעשר ונראה דאם אין דעתו למרח ולהבר המוץ ותרם בשבלין אין תרומתו תרומה כלל דבמאכל בהמה ל"ש תו"מ:

ובעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דאף טבל גמור יה להאכיל בהמתו עראי יש לעיין א"כ אמאי חשיב טבל מוקצה לענין שבת ואמאי אמרינן בשבת (קכ"ו) דאין מפנין את הטבל הא ראוי לבהמה וכמו כל הנך דאמרינן שם דמפנין מפני שהן ראוין לבהמה ע"ש ודוחק גדול לומר דזה דטבל הוי מוקצה הוא רק בדברים שאין ראוין לבהמה כלל דסתמא קתני וצ"ע:

אמרינן דו' דברים קובעים למעשר האור והמלח כו'. והנה אמרינן בירושלמי (רפ"ד) דמעשרות דשלקו שרשות הקדש פטור ואף שחזר ושלקו לאחר שנפדה פטור דכיון דהאור טובל האור פוטר ע"ש ויש לעיין הא לפטור ברשות הקדש שייך רק אם מתחדש איזה חיוב כגון מירוח שעושה דין טבל כשהמירוח ברשות הקדש פטור אבל הכא הטעם דהאור קובע א"כ לא נשתנה דבר דאכילת קבע היה אסור אף קודם רק ע"י האור הוא אכילת קבע ומה שייך דשילוק ברשות הקדש פוטר ונראה מזה דהאור וכל הנך ו' דברים הקובעין למעשר שהן במקום ראיית פני הבית אין זה דבאותו אופן אכילתו הוא קבע רק עושין חלות של קביעות כמו ראיית פני הבית וזהו הטעם נמי דכל הנך ו' דברים אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ואף דקודם גמר מלאכה ג"כ אסור באכילת קבע ואי באופן כזה אכילתו הוא קבע מאי נ"מ אם הוא קודם גמר מלאכה אלא הן חלות של קביעות כמו ראיית פני הבית וזהו רק לאחר גמר מלאכה והנה בזה אפשר ליישב מ"ש התוס' (ביצה ל"ה) גבי היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת ר"א יגמור כו' ואמר ר"נ לא כשאמר ר"א יגמור בשבת אלא ממתין למוצ"ש ויגמור והקשו בתוס' הא אמרינן בתינוקות שטמנו תאנים מע"ש למוצ"ש לא יאכלו עד שיעשרו ותי' בלשון שני דהתם מיירי בתאנים שנגמרה מלאכתן אבל הכא באשכול שלא נגמרה מלאכתו וכן פסק הרמב"ם ז"ל (שלהי פ"ה) מהל' מעשר שכתב שם (ה"כ) דפירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר ובהיה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת כתב שם (הכ"ג) דלא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן אחר השבת ה"ז גומרו ועיין במל"מ שם וקשה ממ"נ אי שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אמרינן דבשבת לא יגמור א"כ יהא אסור אף למוצ"ש כמו בדבר שנגמרה מלאכתו ולפ"ז אתי שפיר דאכילת שבת משום דוקראת לשבת עונג חשיב אכילתו אכילת קבע כמ"ש רש"י ז"ל בביצה (ל"ד ע"ב) או כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות משום דבשבת הכל מוכן לאכילה וקביעות שבת היא ג"כ חלות דהא אף למוצ"ש ג"כ אסור דאף באכילתו אינו עוד קבע ובטלה ג"כ הכנתו לאכילה דכל שחל עליהן קביעות משום שבת תו לא פקע רק החלות של קבע אי אפשר להיות רק לאחר גמר מלאכה אבל בשבת עצמה כיון דאכילת שבת היא אכילת קבע אסור אף קודם גמר מלאכה כשאר אכילת קבע דאסור קודם גמר מלאכה:

הנה המל"מ שם יצא לידון בדבר החדש דאף דבשבת אין מגביהין תרומות ומעשרות כל שהקביעות הוא רק בשביל שבת מותר לעשר והשעה"מ השיג עליו ע"ש ונראה להביא ראיה לדברי המל"מ דאמרינן בפסחים (נ"ו) באנשי יריחו שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ופרדסוהן להאכיל נשר לעניים בשבתות ויו"ט ע"ש ויש לעיין איך היו אוכלין בלא מעשר הא שבת קובע למעשר ואין לומר דנשר שאני שאינו מוכן לשבת דהא אמרינן להדיא בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) דחומר היא בשבת שכן נשרים שנשרו מאליהן אסורים דאפילו בנשר קבעה שבת ע"ש ואי דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו הא בשבת גופא אסור אפילו לא נגמרה מלאכתו כמה שפסק הרמב"ם ז"ל והנה בפסחים שם אמרינן מחלוקת בשל מכבדות כו' ונראה מזה דבתמרים איירי והנה אמרינן בריש דמאי דניבלות תמרה פטורין מן הדמאי והביא הר"ש ז"ל שם פלוגתא בהירושלמי מה ניהו נובלות תמרה ואיכא למ"ד תמרי דזיקא היינו תמרים שהרוח משיר ומקשינן א"כ אף מודאי פטורין דהפקר הן ומוקמינן דעשה להן גורן דההפקר שעשאו גורן חייב במעשר ע"ש א"כ תמרים שהרוח משיר הן הפקר ואם לא עשאן גורן פטורין מן המעשר אך אי אפשר לומר דבאנשי יריחו היה הפטור משום הפקר דהא אמרינן מחלוקת בשל מכבדות כו' ופי' רש"י ז"ל היינו אותם שנשרו על ראש האילן על כפות התמרים ע"ש והנך ודאי לא הוי הפקר דאמרינן בב"מ (כ"ב) ומאחר דאתותב רבא הנך תמרי דזיקא היכי אכלינן להו ואמרינן כיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא יאושי מיאש וכתבו התוס' שם דמעיקרא ס"ד דתמרי דזיקא היינו שהרוח משיר למרחוק דליכא חזותו מוכיח ולבסוף דאמרינן כיון דאיכא שקצים ורמשים אף אותן שתחת האילן שרי ע"ש אבל אותן שנשרו בראש האילן ודאי אינו הפקר דחזותו מוכיח וגם ל"ש שקצים ורמשים ולהמל"מ אתי שפיר כיון דכל הקביעות הוא משום שבת היו יכולים לעשר:

אך מדברי הרי"ף והר"ן ז"ל מוכח דלא ס"ל כהמל"מ שכתב הרי"ף ז"ל (פסחים ק"ה) גבי רבי חיננא בר שלמיא ותלמידי דרב דיתבי בסעודתא כו' דאמרינן כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש ז"ל פי' כ"ד שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר אסור לאכול ממנו בשבת אא"כ עישר מ"ט כיון דכתיב וקראת לשבת עונג כו' ואפילו ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ומאותה העת קבעתו למעשר ואסור לאכול מהן באותה שבת מפני שנקבעו למעשר וכתב הר"ן ז"ל כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש כלומר שכשם שהשבת קובעת למעשר מבעוד יום כדתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי משום דכיון דאסור לאכול מן הטבל אפילו עראי בשבת חשיב כמתקן כו' ע"ש היינו להפך מהמל"מ דזה דספק חשכה אסור לעשר הודאי הוא משום דשבת קבעה אז ואסור לאכול אפילו עראי ומש"ה אסור לתקן ומוכח להדיא דהיכא שבקביעות מחמת שבת אסור לעשר:

והנה מדברי הר"ן ז"ל נראה דבר חדש דזה דאסור לעשר בשבת הוא רק היכא דאסור אף באכילת עראי ובזה חשיב כמתקן ואילו בספק חשכה לא היתה עדיין שבת קובעת היה מותר להפריש משום דכיון דמותר לאכול עראי לא חשיב כמתקן והנה לפ"ז קודם גמר מלאכה לפי דקי"ל דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן ביו"ט קודם ראיית פני הבית לפמ"ש המאירי והצל"ח והפ"י דאין יו"ט קובע למעשר כיון דמותר לאכול עראי מותר לעשר כיון דמותר לאכול עראי לא חשיב מתקן ויש לעיין א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו"ט דאם יהא יכול לתרום שיהיה מותר באכילת קבע חשיב זכאי בהרמתה כמ"ש תוס' ביצה (י"ג ע"א) ד"ה הא ואמרינן שם דלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו"ט:

יש לחקור אם נכנס שבת ברשות הקדש אי פטור ובירושלמי (פ"ד ה"א) אמרינן דאם הכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש ופדאו וחזר ושלקו חייב מפני שעשה מעשה דראיית פני הבית לא חשיב מעשה [ועיין בהמפרשים ז"ל שם] ושמעינן מינה דאם היתה קביעות ברשות הקדש אף שלא ע"י מעשה ג"כ פטור דהא דוקא אם חזר ושלקו חייב הא בלא"ה פטור וא"כ ה"נ שבת ברשות הקדש פטור ואם נכנס שבת ברשות הקדש ופדאו וחזר ושלקו ודאי חייב מק"ו מראיית פני הבית ברשות הקדש דמהני אח"כ שילוק משום דראיית פני הבית לא חשיב מעשה בגופו כ"ש שבת ואם פדאו ואח"כ נכנס שבת השני אם חייב יש לחקור כיון דשניהם הן בלא מעשה ובהכניס לבית שומירה ברשות הקדש ופדאו דלא מהני תו ראיית פני הבית ואף דלא חשיב מעשה גבי ראיית פני הבית רק הכנסה ראשונה מחייבת דהא הכניסה במוץ והוציאה וחזר והכניסה לאחר מירוח לא מהני להרבה מן הראשונים ז"ל אבל בשבת כל שבת ושבת קובע בפ"ע:

ובתרומה דקובעת למעשר איכא פלוגתא דר"א ורבנן אי קובעת קודם גמר מלאכה ואמרינן בתוספתא דמודה ר"א בתורם שבלין ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן דאוכל מהן עראי ורק בתורם גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים ועתיד לדושן פליגי ר"א ורבנן וכתב האור שמח הטעם משום דדבר של גורן ויקב אסור לתרום קודם גמר מלאכתו ומש"ה התרומה אינה טובלת ע"ש אך אמרינן שם בתוספתא כה"ג אף לענין פלוגתא דר"מ וחכמים אי מקח קובע קודם גמר מלאכה דמודה ר"מ בלוקח שבלין ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן דאוכל מהן עראי ע"ש והתם ליכא למימר האי טעמא ואמרינן בירושלמי (ספ"ד דמעשרות) דר"מ ור"א אמרו ד"א אלמא טעם אחד להם ע"כ נראה הטעם דמודים בשבלין ועתיד לעשותן גורן כו' משום דמחומרין מלאכה טפי וכה"ג מודים דאין תרומה ומקח קובעין דאמרינן בפלוגתא דר"א וחכמים דמודים חכמים לר"א בכלכלה של תאנים דתרומה טובלת אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו וכתב הפ"מ הטעם לפי שאינו מחוסר אלא חפוי ע"ש אלמא דתלי בחסרון מלאכה דכל דמחוסר מלאכה פורתא מודים חכמים דטובל וכל שמחוסר מעשה רבה כגון שבלין לעשותן גורן כו' מודה ר"א לחכמים ולא פליגי אלא בגרוגרות ועתיד לדורסן כו':

ובמקח דקובע למעשר כתב רש"י ז"ל (ביצה ל"ה) על הא דאמרינן שם אחד שבת כו' ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ז"ל ואחד מקח אם מכרן לחברו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי כו' ונראה מזה דקביעות מקח הוא משום המוכר דאחשבינהו במה שמכרן לחברו רק דלא מהני זה קודם גמר מלאכה. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' מעשר ה"ב) כתב דלוקח לשלוח לחברו לא נקבעו ושם (ה"א) כתב הלוקח פירות תלושין לאכלן הוקבעו וכתב הרדב"ז ז"ל דאם לקח למכרן לא הוקבעו עד הלוקח האחרון שלקח לאכלן ע"ש ונראה מזה דהקביעות הוא מצד הלוקח דאחשבינהו במה שלקחן ואיכא חילוק בין אם לקח לאכלן או לחזור ולמכרן או לשלחן דאי בחשיבות מצד המוכר דאחשבינהו במה שמכרן מאי נ"מ לאיזה דבר לקחן הלוקח ונראה דזה תלי בהאבעיא בירושלמי (פ' מרובה) הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשר אי פדיון מהקדש חשיב כמקח ע"ש ונראה דתלי בזה אי החשיבות הוא מצד הלוקח א"כ מאי נ"מ אי לקחו מגבוה או לקחו מהדיוט אבל אי החשיבות הוא מצד המוכר שמחשבו במה שמוכר בהקדש ל"ש זה דכל הקדש עומד לפדיון. והנה במעשרות (פ"ב מ"ה) בפלוגתא דר"מ וחכמים באומר לחברו הילך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים דס"ל לר"מ לא יאכל עד שיעשר דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו הביא הר"ש ז"ל מהירושלמי דדוקא בליקט המוכר ונתן ללוקח אבל בליקט הלוקח ואוכל אף ר"מ מודה ע"ש ונראה מזה דהחשיבות של מקח הוא מצד המוכר וכשלוקט המוכר בעצמו ונותנן ללוקח אחשבינהו טפי ומהני אף אם לא נגמרה מלאכתו אך בפ"ג מ"ב כתב הר"ש ז"ל דזה דר"מ אוסר עד שיעשר הוא משום שהקדים לו האיסר אבל אם לא הקדים לו אף ר"מ מודה ע"ש ומזה נראה דהחשיבות הוא מצד הלוקח וכשמקדים לו האיסר מחשיבה טפי והנה בפה"מ (מעשרות פ"ב מ"ו) כתב הרמב"ם ז"ל כי הקנייה והמכירה קובעת למעשר ע"ש היינו ששניהם יחד קובעין למעשר דע"י חשיבות שניהם שזה מוכר וזה לוקח נקבע למעשר וכל שחסר חשיבות מצד אחד אינו נקבע ומש"ה הלוקח לשלוח לחברו דליכא חשיבות מצד הלוקח לא הוקבע ואליבא דר"מ בדבר שלא נגמרה מלאכתו בעינן חשיבות טפי בין מצד הלוקח ובין מצד המוכר ובעינן שילקוט המוכר בעצמו וזה יקדים לו האיסר:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה) האומר לחברו צא ולקוט לך כ' תאנים משלי ואני אמלא את כרסי משלך שניהם פטורין שאין זה חליפין כדי שיהיה מכר ואם צירף ואכל חייב וכתב הראב"ד ז"ל בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב והממלא כרסו פטור ונ"ל בשלא צירף וכתב הכ"מ דבירושלמי מקשינן עלה אמאי אינו אוכל אחת אחת ומשנינן דמיירי במצרף ומקשינן אי במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין אר"ש אי"ל חליפין שלא נתכוין האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל ומפרש רבנו דכי אמר אי במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקושיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורין והר"י קורקוס ז"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אי"ל חליפין כו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה למלא כרסו משל חברו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמלוי כרסו מסתברא דיותר מכ' תאנים נתכוין ורק במתנה נתן לו מלוי כרסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט כ' תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מלוי כרסו נתן אותם לו כו' וטעם שכתב רבנו שאי"ז חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כרסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף ע"ש והנה להר"י קורקוס ז"ל יש לעיין איך אפשר דהממלא כרסו הוא מתנה והאוכל במנין הוא מכר הא כיון דהמילוי כרסו הוא מתנה א"כ ליכא חליפין ע"ז שאוכל במנין ונראה מדברי הר"י קורקוס ז"ל דזה דמקח קובע למעשר ולא מתנה תלוי בהנותן דאם נותן לשם מתנה פטור ואם נותנו בשביל איזה דבר הוי מקח ואינו תלוי בדעת הלוקח וכשאומר לו מלא כרסך משלי לא נתכוין שיהיה זה תחת הכ' תאנים אלא מתנה כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל א"כ כיון שהנותן נתנן לשם מתנה אינו קובע אבל הכ' תאנים שנתן לו זה נתן לו תחת מילוי כרסו א"כ נתן לו בשביל איזה דבר חשיב מקח דאי תלי בהמקבל א"כ אדרבה הממלא כרסו יהא חייב כיין שהוא נותן לו תמורתן כ' תאנים ובדידיה הוי מקח והאוכל במנין יהא פטור דאינו נותן בעדן כלום דזה שנתן לו למלא כרסו אין זה בעדן אלא מתנה בעלמא כמ"ש הר"י קורקוס ז"ל והטעם הוא דס"ל דהחשיבות של מקח דקובע הוא מצד המוכר א"כ תלי בדידיה אי נותן לשם מכר או לשם מתנה והרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"י קורקוס ז"ל ואינו מחלק בין האוכל במנין לממלא כרסו דאם צירף שניהם חייבין ואם לא צירף שניהם פטורין וכמ"ש מראה"פ דאין להעמיס דברי הר"י קורקוס בשיטת הרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל דהחשיבות של מקח הוא מצד שניהם א"כ כל שאחד נתכוין לשם מתנה אין זה מקח וא"כ שניהם שוין:

והנה על הרמב"ם ז"ל יש לעיין שכתב דאם צירף חייב כיון דכתב הרמב"ם ז"ל דאין זה מקח אם צירף אמאי חייב הא צירוף משוי דין גורן וגמר מלאכה אבל צריך עוד קביעות וכן על הראב"ד ז"ל יש לעיין שכתב דהממלא כרסו פטור והאוכל במנין חייב ובשלא צירף נהי דס"ל דהאוכל במנין חשיב מקח הא אף במקח יאכל בלא צירוף ע"כ נראה דהאי צירוף דקאמר הרמב"ם והראב"ד ז"ל אינו צירוף שנים רק צירף כל הכ' תאנים שיעור מילוי כרסו דאז חייב משום קביעות דאכילת קבע אסור לעולם וכמו במקלף שעורים דאמרינן מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב וכתב רש"י ז"ל בביצה וכן הרמב"ם ז"ל דהטעם משום קביעות וקביעות לכ"ד הוא שיעור בפ"ע דאמרינן בירושלמי דבשעורים שתים פטור ג' חייב ובחטים ג' פטור ד' חייב ובתאנים עשרים או שיעור מילוי כרסו הוא שיעור קביעות ואם צירפן חייב בלא מקח וזה דאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) בתאנה שהיא עומדת בחצר עלה לראשה ממלא חיקו ואוכל משום דבראשו של אילן ליכא קביעות חצר צ"ל דממלא חיקו הוא פחות מעשרים וזה שכתבו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בשלא צירף היינו שלא צירף הכל אבל שנים צירף דמקח מהני להו [הביא הר"ש ז"ל (שלהי פ"א דכלאים) בשם רב האי גאון על ההיא דהטומן לפת וצנונות תחת הגפן דאינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות כו' דהאי משום מעשרות היינו דאי איכא התם ח' ראשי לפתות לא מצטרפות לחייבינהו במעשרות והקשה עליו הר"ש ז"ל דמעשר לא בעי צירוף רק מעשר בהמה בעי צירוף דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת ע"ש ונראה דכוונת רב האי גאון הוא לענין אכילת קבע שהוא ע"י צירוף הרבה דאין מצטרפות ח' ראשי לפתות לחייבינהו במעשרות דלכל דבר יש שיעור אחר של צירוף לקביעות ועל הר"ש ז"ל יש לעיין אמאי לא הקשה עליו מה שייך צירוף של ח' דמעשר הוא אחד מעשרה וצירוף של ח' לא מהני כלל אף במעשר בהמה]:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ג) האומר לחברו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים ה"ז אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשר כו' באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל כו' וכתב הראב"ד ז"ל ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובקוצץ האשכול אין קפידא ובלבד שלא יצרפן ויאכל וכתב הרדב"ז ז"ל ומה עלה בדעת הראב"ד ז"ל הלא אם קצץ האשכול ומגרגר ואוכל זהו דרכו ואי"ל קבע גדול מזה ע"ש. והנה יש לעיין הא הכא אין הקבע מחמת צירופו ואכילתו אלא המקח קובע והצירוף הוא רק שיהיה גמר מלאכה ואז מקח קובע ומה שייך מה שכתב הרדב"ז ז"ל דאם קצץ האשכול ומגרגר זהו דרכו ואי"ל קבע גדול מזה וטעם הראב"ד ז"ל הוא דכ"ז שהן מחוברין באשכול חשיבי כולן אחד ואין כאן צירוף שנים רק אח"כ כשמגרגרו וכ"א הוא בפ"ע אז צירוף שנים חייב אבל מה שקצץ כל האשכול לא אכפת לן וס"ל דפלוגתא דר"ט ור"ע הוא בזה דר"ט ס"ל דכל שקצץ כל האשכול יחד אף אם אח"כ מגרגרו ומצרפו לא מהני דאזלינן בתר מעיקרא וכיון שקצץ כל האשכול יחד חשיב כלו דבר אחד אף אם אח"כ פורטו ומגרגרו:

הנה בההיא דהילך איסר ותן לי בו ה' תאנים דס"ל לר"מ דאף אחת אחת לא יאכל דס"ל דמקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביא הר"ש ז"ל דרק בהקדים לו האיסר פליג ר"מ הא לא"ה מודה ר"מ דאינו טובל ובעינן ג"כ שילקוט המוכר וקשה הא אמרינן (שלהי ע"ב) דהמחליף עם חברו כו' זה לקצות וזה לקצות חייב ואמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם דר"מ היא דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובחליפין ליכא הקדמת איסר ולא לקיטת מוכר וצריך לדחוק דחליפין הוי כמו הקדמת איסר ולקיטת מוכר אך נראה דזה דבעינן הקדמת איסר לקיטת מוכר הוא רק באוכל אחת אחת דהתם ליכא גמר מלאכה משום דמחוסר גורן ואמרינן בתוספתא דמודה ר"מ לחכמים בלוקח שבלין ועתיד לעשות מהן גורן ר שאוכל מהן עראי ופליגי רק בגרוגרות ועתיד לדושן כי' דכל דהחסרון משום גורן אין מקח קובע ולפ"ז באוכל אחת אחת דמחוסרין גורן דכל פחות משנים אינו גורן אין סתם מקח קובע ובעינן שיקדים לו האיסור וילקוט המוכר דחשיב קביעות טפי אבל במחליף עם חברו לקצות דאין החסרון משום גורן והוי כגרוגרות ועתיד לדושן כל מקח קובע בהן. [הנה בההיא דר' אושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה הקשה השמ"ק בפ' הפועלים בשם הרמב"ן ז"ל הא תליא בפלוגתא אי בדבר של גורן צריך ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג וכתב דמיירי שלא עשה מירוח בבית ובזה לכ"ע צריך ראיית פני הבית והנה קשה דאכתי תלי בפלוגתא דר' יעקב ס"ל (בביצה ל"ה) במעביר תאנים בחצרו לקצות דחצר קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואמרינן בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"א) דכמו דפליג ר"מ במקח דקובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ה"נ חצר בית שומירה ע"ש א"כ אכתי דר' אושעיא תלי בפלוגתא ולפי התוספתא אתי שפיר כיון דמודה ר"מ בשבלין ועתיד לעשותן גורן דאין מקח קובע ה"נ חצר בית שומירה דאינו קובע וכן ר' יעקב לא פליג רק במעביר תאנים לקצות ואתי ר' אושעיא דמיירי בשבלין כד"ה אך להרמב"ן ז"ל אכתי קשה שכתב דמיירי ר' אושעיא באינו עושה מירוח כלל ומהתוספתא נראה דרק בשבלין ועתיד לעשותן גורן מודה ר"מ אבל אם אינו עתיד לעשותן גורן קובע]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה