מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט
סימן נו - מעשרות · ג
אמרינן בב"מ (פ"ח) אמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ורי"א אף חצר קובעת כו' ואיכא התם תרי לישני אי בכ"ד בעינן ראיית פני הבית או רק בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חיטין ושעורין גורן בהדיא כתיב ביה וכתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ג דמעשרות) דגומר פירותיו ע"מ להכניסן לבית מותר לאכול עראי עד שיקבעו למעשר וכתב הראב"ד ז"ל חוץ מדגן תירוש ויצהר דגמר מלאכתן דהנהו בגורן ויקב תלינהו רחמנא וכתב ע"ז הכ"מ דסובר: הראב"ד ז"ל דזה דבעי ראיית פני הבית הנ"מ בשאר פירות אבל דגן ותירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד מתחייבים ולדעת רבנו י"ל שאעפ"י שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למוכרן בשוק כו' ע"ש והנה יש לעיין הא זה דלמוכרן בשוק א"צ ראיית פני הבית הוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו (פ"ד ה"ב) ע"ש א"כ מה זה יישוב לקושית הראב"ד ז"ל:
והנה המל"מ כתב שם דהרמב"ם ז"ל סמך על הסוגיא בפסחים (ט') וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש היינו דאמרינן שם דילמא עביד להו כר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכתב רש"י ז"ל משום דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ומוכח דאף בדגן כן אך תמהני איך כתב דהרמב"ם ז"ל סמך ע"ז הא הרמב"ם ז"ל ס"ל במערים אדם על תבואתו דאם עשה מירוח גמור אח"כ בבית הוקבע רק מיירי שזורה מעט מעט דאין זה גמר מלאכה כמ"ש שם (ה"ו) וכ"כ שם (ה"ד) ע"ש א"כ הפטור אינו משום חסרון ראיית פני הבית רק משום חסרון גמר מלאכה:
כתבו התוס' בב"מ שם על הא דאמרינן כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ז"ל ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב כו' מיירי בשאין דעתו לדרכן אלא לאכלן כך דחייב לעשר מה"ח בראיית פני הבית אע"ג דבפסוק לא מצאנו אלא תירוש ויצהר אבל דגן אין רגילות לאוכלן בשבלין ולכך לא מחייב לעשר אלא עד שתמרח ע"ש והנה יש לעיין הא זה רק אליבא דריב"י (בביצה י"ג) במכניס שבלין למלילות דפטור אע"ג דנגמרה מלאכתן דבעינן דוקא דגן שימרח אבל רבי מחייב התם כיון דהוי גמר מלאכה בשבלין ע"ש וא"כ דגן הוי כמו תירוש ויצהר:
כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ תרומות (פ"ח מ"ג) גבי היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר כו' ז"ל העיקר אצלנו שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ע"ש ונראה מדבריו דזה דצריך ראיית פני הבית הוא כדי שיחשב אכילת קבע וזה דמותר קודם ראיית פני הבית הוא לפי שמה שאוכל בגנה או בשדה הוא רק אכילת עראי ואף דראיית פני הבית הוא מה"ת מוכח דס"ל דטבל מן התורה אינו אסור רק באכילת קבע וזה ילפינן מדכתיב בערתי הקדש מן הבית והקביעות הוא רק בראיית פני הבית ולא כשאר המפרשים ז"ל דהחילוק בין קבע לעראי הוא רק מדרבנן וס"ל דחלות איסור טבל הוא בראיית פני הבית ולהרמב"ם ז"ל ראיית פני הבית עושה אותן רק לקבע וכן נראה מלשון הש"ס דאמרינן אפילו חצר קובעת כו' אלמא מדין קביעות הוא וכן הרמב"ם ז"ל בפסקיו (רפ"ד דמעשר) כתב אין הטבל נקבע למעשרות מה"ת עד שיכניסנו לבית כו' ויראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו ע"ש אלמא דראיית פני הבית משום קביעות הוא וכן (בפ"ג ה"ג) כתב אחד מששה דברים קובע את הפירות למעשרות החצר והמקח והאש כו' ע"ש אלמא דגדר אחד הוא דמה שעושה המקח והאש עושה החצר רק דזה מדאורייתא וזה מדרבנן. והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן (ספ"א דפאה) דהפקר פוטר עד שימרח וכן אמרינן במע"ר שהקדימו בשבלין פטור מת"ג אבל אם הקדימו בכרי חייב ואמרינן דסברא הוא דהאי אדגן והאי לא אדגן וכתבו התוס' (ביצה י"ג) דתלוי רק במירוח ולא בראיית פני הבית ולהמפרשים ז"ל דראיית פני הבית עושה חלות הטבל ומה שאסור קודם אכילת קבע הוא רק מדרבנן א"כ אין הגמר מלאכה עושה חלות של טבל כלל א"כ אמאי תלי בגמר מלאכה והר"ש ז"ל בפאה שם עמד בזה ור"ל דזה דתלי במירוח הוא רק מדרבנן ע"ש ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דחלות איסור טבל הוא בגמר מלאכה רק איסור טבל מה"ת הוא רק באכילת קבע ומה"ת רק בית קובעת ולא דבר אחר א"כ חלות של איסור טבל הוא בגמר מלאכה וחלות הקביעות הוא בראיית פני הבית ומש"ה אין הפקר מהני רק קודם חלות איסור טבל וכן מע"ר שהקדימו בשבלין תלי בגמר מלאכה שהיא שעת חלות איסור טבל:
אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורין וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ג) המוציא פועליו לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכל מפירות שבשדה והוא שלא נגמרה מלאכתן וכתב הכ"מ ומ"ש והוא שלא נגמרה מלאכתו נתבאר ברפ"ג ע"ש היינו מ"ש שם דגומר פירותיו למכרן לשוק משתגמר מלאכתו אסור לאכול עראי וכ"כ בהגהת הגר"א ז"ל (סי' של"א ס"ק קס"ד) דטעם הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שלא נגמרה מלאכתו הוא משום דגבי פועלים א"צ כניסה לבית והוי כמוליך לשוק ע"ש ויש לעיין מה זה ענין למוליך לשוק דהכא ל"ש מקח כלל דהא אי"ל עליו מזונות ונראה דהרמב"ם ז"ל מפרש זה דמוליך לשוק א"צ ראיית פני הבית אינו משום קביעות מקח רק כיון דאינו עומד להכניס לבית א"צ ראיית פני הבית וה"נ מה שעומד לאכילת פועלים וטעם הדבר נראה דזה דלא חשיב אכילת קבע קודם ראיית פני הבית הוא משום דלא חשיב אכילת קבע רק אחר שגמר בהפירות את כל מעשיהן שגמר מלאכתן והכניסן למקום שצריכים להיות שם וכל אכילה קודם שגמר בהן כל מעשיהן אינו אלא אכילת עראי אבל אותן שאין עומדין להכניסן לבית כיון שגמר מעשיהן הוי אכילת קבע וכן מדברי הרמב"ם ז"ל (מפ"ד ה"ג) נראה דמוליך לשוק אינו ענין למקח כלל שכתב שם יראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו אבל אם נקבע בשאר הו' דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שבארנו שאין הגומר למכור חייב לעשר אלא מדבריהם ע"ש ואי גומר למכור לשוק הוא משום מקח ל"ל למתלי דאין לוקין עליו משום דהגומר למכור אינו חייב לעשר מה"ת היינו משום דאמרינן ואכלת ולא מוכר תי"ל שהרי כבר כתב דהו' דברים אין קובעין מה"ת ואף מקח בכלל ומוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דאם לא היה הדין ואכלת ולא מוכר דהגומר פירותיו למכור פטור לגמרי מן המעשרות היה הגומר פירותיו לשוק חייב במעשרות מה"ת בלא קביעות חצר דכל שאינו עומד להכניסו לחצר א"צ ראיית פני הבית מה"ת רק דלא משכחת לה משום דכתיב ואכלת ולא מוכר:
והנה בירושלמי (פ"א ה"ד) אמרינן מה בין מוליך לשוק למוליך לביתו בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד ע"ש וכתב הפ"מ במתני' שם לפי שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא ימצא לקוחות לקנות ממנו ויטבלו הפירות מיד שהמקח קובע למעשר ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל שם היינו דמוליך לשוק הוא משום קביעות מקח ובתוס' א"ש הקשה היאך מצינו מקח קובע למפרע היינו שיקבע משעה שדעתו למכור לשוק ע"ש ונראה כיון דהמקח קובע כל שמיחדו למקח הוי ג"כ קביעות וכמו (בפ"ד מ"ב) רי"א אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו לא יאכל עד שיתעשר וכתב בפה"מ וכ"כ אמר ר"י שאם לקט כלכלה לשלוח לחברו לאכול בשבת ואעפ"י שלא שלחן אסור לו לאכול עד שיעשר כיון שזמנן לשלחן כאילו שלחן ע"ש ובירושלמי (פ"ד ה"א) אמרינן דהיסבה בשדה קובעת ואיבעי לן אם קצב לעשות היסבה ולא היסב אם נקבע כיון שהזמינם לזה ע"ש וה"נ כיון דמקח קובע כי הזמינם למכירה ג"כ קובע וזה דאמרינן בירושלמי משום דבדעת לקוחות תלוי שמא ימצאו לקוחות מיד הוא משום דזה דהזמנה מהני הוא דוקא במזמינו תכף אבל אם מזמינו לאחר זמן קודם שיגיע הזמן אינו נקבע דהא בתינוקות שטמנו תאנים לצורך השבת דאמרינן דבמוצ"ש לא יאכלו אא"כ עישרו אמרינן בירושלמי דמ"מ בע"ש יאכלו ע"ש כיון דהיחוד היה לשבת כל שלא הגיע הזמן אינו נקבע וה"נ כי מיחדו למכור בשוק כל שעדיין לא הגיע לשוק לא נקבע ומש"ה אמרינן שאם ימצא לקוחות תכף מוכרן א"כ הו"ל יחוד תכף למכירה והנה זה דאמרינן דיחוד למכירה קובעת יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (רפ"ה) הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אעפ"י שלא משך הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפי' כל היום כלו ואעפ"י שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר כו' ע"ש ואמאי נהי דלא חל המקח מ"מ הרי יחדו למקח וזה יקבע ונראה דיחוד למקח חשיב רק ביחדו להוליכו לשוק דאיכא לקוחות טובי הוי יחוד למקח אבל בשאינו מוביל לשוק אפשר שלא יבוא לידי מקח דתלי בדעת הלוקח אין זה יחוד למקח והנה הכ"מ והרדב"ז ז"ל כתבו שם דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מההיא דפ' הספינה פ"ח ע"ש היינו דאמרינן שם הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כלו לא קנה ולא נתחייב במעשר ע"ש אך נראה דאינו שייך כלל לההיא דהתם דהתם קתני הלוקח ירק מן השוק ודאי נתחייב במעשר דהא משנה שלמה היא דהמוליך לשוק חייב במעשר יהיה מאיזה טעם שיהיה והתם אמרינן רק דהחבר לא נתחייב לעשר כיון שלא קנאו ואינו מוטל עליו לעשר והרמב"ם ז"ל דכתב זה לענין קביעות מקח לא כתב שהיה לוקח מן השוק דבשוק ודאי נקבע:
והנה שיטת הר"ש ז"ל בהולכה לשוק היא אחרת לגמרי שהקשה שם (פ"א מ"ה) דאמרינן דמוליך לשוק א"צ ראיית פני הבית על ההיא דב"מ דאמרינן שם הקשואין והדלועין משיפקסו מאי לאו משיפקסו, בשדה לא משיפקסו בבית דבעינן ראיית פני הבית והיכא מתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך לשוק מיחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא ע"ש ונראה מדבריו דבדבר שצריך ראיית פני הבית לא מהני הולכה לשוק ורק בדבר שי"ל גורן דא"צ ראיית פני הבית מהני הולכה לשוק ונראה מדבריו ג"כ דאף בדבר שא"צ ראיית פני הבית מ"מ אם אין דעתו לשוק אבל בדעתו להכניס לביתו אף באלו צריך ראיית פני הבית דהא קתני במתני' בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו ולהר"ש ז"ל מיירי בדבר שא"צ ראיית פני הבית וצ"ל הטעם בשטת הר"ש ז"ל דהיכא דאיכא גזיה"כ דצריך ראיית פני הבית צריך דוקא ראיית פני הבית ואין חילוק בין אם דעתו להוליכו לבית ובין אין דעתו אבל בהנך דבגורן תליא רחמנא ליכא גזיה"כ של ראיית פני הבית ומ"מ ס"ל להר"ש ז"ל דהנך שדעתו להוליכן לבית כ"ז שלא הכניסן לבית הוי כשאר חסרון מלאכה ואינו מתחייב עד שיכניסנו לבית. והנה להר"ש ז"ל מתיישב מה שהקשה השמ"ק בב"מ שם על הא דאמרינן דרק בזיתים וענבים בעינן ראיית פני הבית הא א"ר אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כו' אלמא אף בתבואה בעינן ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ע"ש ולהר"ש ז"ל כיון דכל שדעתו להכניס לבית בעינן ראיית פני הבית בכ"ד אתי שפיר אך עדיין יש לגמגם בזה כיון דמדינא בתבואה לא בעינן ראיית פני הבית ורק כיון שדעתו להכניסו לבית כ"ז שלא נתקיים מחשבתו אינו נקבע מאי אכפת לן אם הכניסו במוץ הרי היה בדעתו להכניסה במוץ ונתקיים מחשבתו מי גרע מלא היה בדעתו כלל להכניסה לבית והנה להר"ש ז"ל ג"כ אין הקביעות מדין מקח כיון דמיירי בדבר שא"צ ראיית פני הבית א"כ ה"נ א"צ מקח וזה דאמרינן בירושלמי מה בין מוליך לבית למוליך לשוק מוליך לבית בדעתו הדבר תלוי מוליך לשוק בדעת לקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבל מיד היינו דמקשינן כמו בדעתו להוליכו לבית אף בדבר שא"צ ראיית פני הבית אינו נקבע עד שיגיע לביתו משום כיון דדעתו להוליכו לבית איכא חסרון מלאכה כ"ז שלא הגיע לביתו ה"נ בדעתו להוליכו לשוק כ"ז שלא הגיע לשוק איכא חסרון מלאכה ואמרינן כיון דאפשר שימצא לקוחות תכף קודם שיגיע לשוק ליכא חסרון מלאכה ומה שפי' הר"ש ז"ל (בפ"ב מ"ג) גבי המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך דמיירי שמוליך למכור ואינו נטבל מיד משום שאין דעתו למוכרן כאן אלא ביהודה ולר"מ דס"ל התם כשמגיע למקום השביתה נטבל כתב הר"ש ז"ל משום שרוצה למכור שם ושמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו ע"ש צריך לפרש כיון דאינו רוצה למכור כאן רק רוצה להוליכן דוקא ליהודה הי' חסרון מלאכה כמו רוצה להוליכן לבית חוץ לר"מ במקום השביתה דאם ימצאו לקוחות ימכרם אינו מחוסר מלאכה:
הנה במכשירין (פ"ב מ"י) אמרינן המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור ולמכור לשוק חייב וכתב הר"ש ז"ל אם רוב מכניסין לבתים פטור משום דעדיין לא ראו פני הבית ולמוכרן לשוק חייב שרוב מביאין למכור בשוק מן הבית מביאין אותו וחייב ע"ש ולשטתיה אזיל דזה דלמכור לשוק א"צ ראיית פני הבית הוא רק בדברים שי"ל גורן והכא סתמא קתני המוצא פירות ובכל פירי מיירי לכך כתב דמן הבית מביאין אותו ואיכא ראיית פני הבית (וכמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל שם]:
אמרינן ביומא (י') גבי סוכת החג בחג כו' דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו' והקשה הריטב"א ז"ל שם אמאי חשיב מן הפטור על החיוב הא אם תרם מדבר שלה נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו ג"כ תרומתו תרומה וכ"ש לאחר גמר מלאכה קודם ראיית פני הבית ע"ש והנה להר"ש ז"ל דס"ל דאף אם אינו עומד לראות פני הבית מ"מ צריך דוקא ראיית פני הבית יש ליישב דזה דאמרינן דמפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ד שנגמרה מלאכתו תרומתו תרומה הוא דוקא בעתיד לגמור מלאכתו וסופו בא לידי חיוב חשיב מן החיוב על החיוב משום דפוטר בהפרשה זו תבואתו כשתגמר אח"כ מלאכתה אבל אם אין דעתו לעשות גמר מלאכה כלל אין תרומתו תרומה דהוי פטור ממש דהא במכניס שבלין למלילות דס"ל לריב"י (בביצה י"ג) דפטור דאין זו גמר מלאכה דבעינן דוקא מירוח כתב רש"י ז"ל דמותר אפילו אכילת קבע ואף דקודם גמר מלאכה ג"כ אסור באכילת קבע מ"מ כיון דאינו עומד לגמר מלאכה ואף דאפשר לעשות מהם מירוח אם ירצה כיון דאינו עומד לזה הוי פטור ממש ואף להתוס' דאסור לאכול קבע הוא רק דאיסור הקודם דאסור לאכול קבע מדרבנן לא נפקע אבל אף גם להתוס' אי אפשר לתרום מהם על אותן שנגמרו מלאכתן דהוי מן הפטור על החיוב כיון דאותן שהכניס למלילות אין סופן לבוא לידי חיוב של תורה כלל וה"נ אותן שהכניס לסוכה כיון דאין עומדין לראות פני הבית כי מפריש על אותן שראו פני הבית חשיב מן הפטור על החיוב:
הנה בההיא דהמעלה פירות מן הגליל ליהודה או שהיה עולה לירושלים אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך ופי' הר"ש ז"ל דמיירי שמוליכן למכור וכשמגיע לשם ולר"מ כשמגיע למקום השביתה דאסור הוא משום שדעתו למוכרן שם אך המ"ר דייק מדברי הרמב"ם ז"ל דמפרש דלא מיירי במוליכן למכור וכשמגיע למקום שהוא הולך הוקבעו בראיית פני הבית ע"ש ונראה דטעם הר"ש ז"ל שפי' שמוליכן למכור והוקבעו משום הולכה לשוק ולא פי' דהקביעות הוא משום ראיית פני הבית משום דאיכא פלוגתא דאמוראי בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ג) רשב"ל אמר דירושלים עשו אותה כחצר בית שומירה מה חצר בית שומירה טובלת אף זו טובלת ור' יונה אמר בדין היה אפילו בתים ששם לא יטבלו שהן של כל ישראל ע"ש א"כ לר"י במעלה לירושלים אמאי אמרינן במתני' דאוכל רק עד שמגיע למקום שהוא הולך אמאי לא יאכל אף בירושלים דבתים של ירושלים אינם טובלין לפי שהן של כל ישראל ומש"ה פי' דמיירי במוליכן למכור וכשמגיע לשם אסור כדין מוליך לשוק דאסור בלא ראיית פני הבית:
אמרינן בתוספתא (פ"ב דמעשרות) הבוצר כרמו לשוק שאם לא מצא להן שוק מחזירן לגת כו' אוכל מהן עראי ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר הא אפשר שימצא להן שוק ונראה מזה דזה דדעתו להוליכו לשוק פטור מראיית פני הבית הוא דוקא אם בודאי עומד לשוק ואם לא ימצא שוק זה יהיה לשוק אחר אבל על תנאי אינו מועיל עוד אפשר לומר דהכא משום חסרון גמר מלאכה דסתם ענבים עומדים לדריכה כמ"ש רש"י ז"ל (ביצה ל"ה) גבי היה אוכל באשכול כו' רק מחשבה לאכילה מהני ובעינן מחשבה לאכלה בלא שום תנאי וכיון דאם לא ימצא להם שוק יחזירם לגת לדריכה אין כאן גמר מלאכה:
הקשה השמ"ק פ' הפועלים בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן שם דבחטים ושעורים גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ ראיית פני הבית הא אמר ר' אושעיא דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלמא אף בתבואה בעינן ראיית פני הבית ואמרינן בברכות דר"א הלכה פסוקה היא ולית מאן דפליג ותי' הרמב"ן ז"ל דבתבואה כל שעשה מירוח או העמיד ערימה א"צ ראיית פני הבית כיון שעשאן גורן אב' אם לא מירח ולא העמיד ערימה אלא דדש וזרה וראה פני הבית הבית קובע אפילו לא מירח כלל אף בבית ודר' אושעיא מיירי שהכניס במוץ ודש וזרה בבית ולא מירח ולא העמיד ערימה דליכא לא מירוח ולא ראיית פני הבית ומש"ה פטור ע"ש והנה יש לעיין כי לא מירח ולא העמיד ערימה רק דדש וזרה ואח"כ ראה פני הבית אמאי חבית קובע הא קי"ל דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד מאי נ"מ בין אם הכניסה במוץ ואח"כ דש וזרה דפטור ובין דש וזרה ואח"כ הכניסה לבית דחייב הא סוף סוף הוי כניסה קודם גמר מלאכתו ונראה מזה דס"ל דדש וזרה בתבואה הוי גמר מלאכתו ומירוח או העמדת ערימה הוא רק במקום ראיית פני הבית דגורן בהדיא כתיב בהו היינו דהעמדת גורן הוא במקום ראיית פני הבית ואם הכניס לאחר שדש וזרה נקבע בראיית פני הבית וא"צ גורן. והנה לפ"ז מה דאמרינן (בשלהי ספ"ק דפאה) דמפקיר וזורע ומאכיל לבהמה עד שימרח ואמאי תלי במירוח הא משדש וזרה הוי גמר מלאכתו צ"ל דהנה הר"ש ז"ל נסתפק שם אי בעינן ג"כ ראיית פני הבית ע"ש ולהרמב"ן ז"ל בעינן דוקא ראיית פני הבית וקודם לכן מהני הפקר רק המירוח הוא במקום ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה מהני הפקר דמחוסר ראיית פני הבית וזה דאמרינן דמירוח הקדש פוטר ומה זה תלי במירוח כיון דדש וזרה הוי גמר מלאכתו י"ל ג"כ לפי מה דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ד ה"א) דכניסה לחצר בית שומירה ברשות הקדש פטור ע"ש וא"כ ה"נ מירוח ברשות הקדש שהוא במקום ראיית פני הבית וס"ל דדוקא ראיית פני הבית ברשות הקדש פוטר ולא גמר מלאכה ומש"ה אם דש וזרה ברשות הקדש ופדאו קודם מירוח חייב אך קצת לא משמע כן הא דאמרינן (פ"ד דפאה) המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין כו' ובכל פירות איירי ואף באותן שצריכים ראיית פני הבית ונראה מזה דתלוי בגמר מלאכה:
עוד י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דלעולם המירוח הוא מהגמר מלאכה וזה דמהני ראיית פני הבית לאחר שדש וזרה אף אם לא מירח ולא העמיד ערימה ואף דאמרינן דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זה דוקא במחוסרין מלאכה בגופן כגון קודם שדש וזרה דאם התבואה היא באופן כזה דמחוסרת מלאכה לא מהני עלה ראיית פני הבית אבל לאחר שדש וזרה רק שלא עשה כרי או ערימה מחוסר רק מלאכת אסיפתן כדאמרינן בפ' הפועלים שם איזהו גמר מלאכתן זו מלאכת הכנסתן זה אינו מעכב בראיית פני הבית דסוף סוף אי מעמיד כרי בשדה כשמכניס אח"כ לבית מבטל את הכרי א"כ בכניסתו לבית הם אז באותו אופן כמו שלא העמיד כרי ואף דקי"ל כמ"ד בביצה דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו זהו דוקא במלאכת גופן ולא במלאכת הכנסתן הנה כתב רבנו יונה בברכות דאף לאחר גמר מלאכה אם חזר ועירב בהן מוץ או תבן פקע הטבל ממנו ע"ש אבל אם לאחר שהעמיד כרי פיזר הרוח את הכרי ודאי לא פקע טבלו משום זה ואף דהעמדת כרי הוא גמר מלאכתו דודאי איכא חילוק בין גמר מלאכה בגופן למלאכת הכנסתן דכל שמחוסרין מעשה בגופן שיש בהם מוץ או תבן לא נגמר האוכל שלהן ואין ראוין להיות טבל ורש"י ז"ל (מנחות ס"ז ע"ב) כתב דיחד עם המוץ הן כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ע"ש ואף אם דש וזרה ועשה גמר מלאכה ונעשה טבל ואח"כ עירב בו מוץ או תבן פקע טבלן דפירות כאלו אין ראויין להיות טבל שהן כעין מאכל בהמה ואם נתבטל מתורת אוכל פקע טבלו אבל מלאכת הכנסתן נהי דלכתחילה לא חל איסור טבל עד שתגמור גם מלאכת הכנסתן כל שנגמרו וחל טבל לא פקע כל שנתפזרו אח"כ:
הנה אמרינן (בביצה ל"ה) היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת רא"א יגמור רי"א לא יגמור ואמר ר"נ לא כשאמר ר"א יגמור בשבת אלא ממתין למוצ"ש ויגמור והקשו בתוס' מ"ש מתינוקות שטמנו תאנים מע"ש דלמוצ"ש לא יאכלו עד שיעשרו ותי' בלשון שני דהתם מיירי בתאנים שנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא ננמרה מלאכתו ע"ש ויש לעיין מאי נ"מ כיון דס"ל להאי תנא דשבת מהני אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא בשבת לא יגמור וכיון דקביעות שבת מהני אף לאחר השבת כדחזינן בתינוקות שטמנו אמאי מותר אחר השבת ונראה משום דבדבר שנגמרה מלאכתו דשבת צריך להיות רק במקום ראיית פני הבית אף למוצ"ש אסור דהוי כמו ראה פני הבית ואח"כ הוציאן מן הבית דקביעות של בית א"צ להיות לעולם אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו נהי דשבת קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דשבת הוא ג"כ במקום גמר מלאכה למוצ"ש דליכא שבת שיהיה במקום גמר מלאכה הוי כמו נתערב תבן אח"כ דבטל הגמר מלאכה ופקע הטבל וכן מה דאמרינן שם באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר דלא יגמור בחצר אלא יוציא מן החצר ויגמור ואף דבדבר שנגמרה מלאכתו לא מהני מה שמוציא אח"כ מן החצר לפוטרו מ"מ בדבר שלא נגמרה מלאכתו אף דס"ל להאי תנא דחצר קובע קודם שנגמרה מלאכתו כיון דהחצר צריך להיות אף במקום גמר מלאכה כיון שהוציא מן החצר הוי כעירב בו תבן דפקע טבלו:
הביא השעה"מ בשם המאירי בתאנים ודעתו לקצות אם הכניסן לחצר קודם שנגמרה מלאכתן ונגמרה מלאכתן אח"כ קובע ואף דהכניסן קודם גמר מלאכה כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז מהירושלמי מעשרות (פ"ג ה"ג) על ההיא דהגגות פטורות אעפ"י שהן של חצר חייבת ומקשינן כיון שהעבירן דרך חצר אמאי לא נטבלו ומתרצינן כריב"י דס"ל דהעבירן בחצרו כדי לאכול בראש גגו לא הוטבלו או כרבי דס"ל מעביר בחצר לאכול בראש גגו הוטבלו הכא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ע"ש היינו כשהיה מעביר דרך חצרו היה אז דעתו לעשותן מוקצה והוי קודם גמר מלאכה דחצר אינה קובעת ואח"כ כשהעלן לגגו נמלך שלא לעשותן ואין הגג קובע ולהמאירי קשה כיון דבמוקצה אם הכניסן לחצרו ואח"כ נגמרה מלאכתו קובע כיון דרק משום מחשבתו לא נגמרה מלאכתו ואף דאח"כ לא ביטל מחשבתו רק עשה גמר מלאכה מ"מ כיון דבשעה שהכניס לחצר משום מחשבתו הוא שלא נגמרה מלאכתו מהני ראיית פני הבית של קודם כ"ש הכא דאח"כ ביטל מחשבתו וע"י ביטול מחשבתו נגמרה מלאכתו אח"כ דמהני ראיית פני הבית של קודם וצ"ע:
הביאו התוס' מנחות (ס"ז ע"ב) בשם רבנו אפרים בתבואה שהכניסה במוץ שלה דמותר אף באכילת קבע ואף דאסור לאכול אכילת קבע אף קודם ראיית פני הבית זה דוקא היכא דיכול לבוא אח"כ לידי חיוב שיראה פני הבית אבל בהכניסה במוץ דא"א לבוא עוד לידי חיוב מותר אף באכילת קבע ע"ש והנה יש לעיין נהי דא"א לבוא עוד לידי חיוב ע"י ראיית פני הבית מ"מ יכול לבוא לידי חיוב ע"י דברים אחרים שקובעין למעשר כגון מקח אור ומלח דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד ה"א) דאם הקדישו והכניסו לחצר בית שומירה דראיית פני הבית ברשות הקדש הוא בפטור ומ"מ אם פדאו אח"כ ושלקו נטבל ע"י זה ששלקו ואף דהכנסה לבית אחר שפדאו לא מהני תו כיון דהיה ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ מחייב משום דהוי מעשה ועיין בכל הסוגיא שם א"כ ה"נ בראיית פני הבית במוץ נהי דלא מהני תו ראיית פני הבית משום דהוי ראיית פני הבית בפטור מ"מ שלקו אח"כ חייב והנה מהירושלמי מוכח להדיא דאף ראיית פני הבית בפטור אינו מתיר באכילת קבע דהא שלקו אח"כ הוקבע ושילוק הוא מדין אכילת קבע ומה לי ראיית פני הבית ברשות הקדש ומ"ל ראיית פני הבית במוץ תרווייהו ראיית פני הבית בפטור ולא מהני להו עוד ראיית פני הבית ומ"מ בקבע אסורין:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מעשר הי"ח) כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכתב הרדב"ז ז"ל דמיירי בחצר המחייבת וזה דאוכל עראי הוא משום דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואם לא היה חצר המחייבת היה מותר לאכול מהן אפילו קבע ע"ש וקשה טובא היאך אשכחן דמותר לאכול קבע קודם הפרשה דחצר שאינה מחייבת הוי כזרועה בשדה ואטו בשדה מותר לאכול קבע קודם גמר מלאכה בלא מעשר וצע"ג:
כתב הראב"ד ז"ל (פ"ג מהל' מעשר ה"כ) לענין אי מהני ערימה בראש גגו דבירושלמי אמרינן משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה ואפשר דמחנייתי פליגי אהדרי ע"ש ולענ"ד נראה דלא פליגי דזה דעושה ערימה בראש גגו הוא כדי לייבשן וכדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ד) החרובין עד שלא כנסם לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר וכתב הר"ש ז"ל עד שלא כינס לראש הגג דהיינו ערימה שזהו גורנן של חרובין למעשר והביא שם מהירושלמי דזה דמוריד לבהמה הוא משום דאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא על מקומו ע"ש דקודם שעשאן ערימה בראש גגו הוא מוקצה דמחוסרין ייבוש דלגגו מעלן כדי לייבשו וכדאמרינן בסוכה על גג האצטבא וכי לייבשן הוא צריך אלא אימא על גב האצטבא ע"ש] וזה דקתני במתני' עד שלא כנסן לראש גגו ג"כ מיירי דהיו שם וכדקתני מוריד לבהמה אלמא דהיו על הגג רק שלא עשה עדיין ערימה שם כמ"ש הר"ש ז"ל ועשיית ערימה שם הוא גמר מלאכתו ואמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) בחרובין משיעמיד ערימה בראש גגו דכ"ש ערימה בשדה ע"ש והיינו דאם אין דעתו לייבשן ועשה ערימה בשדה דהוי גמר מלאכה וכמו בתאנים אם אינו רוצה לעשות מהם גרוגרות דהוי גמר מלאכה וזה דאמרינן בתוספתא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו דמותר לאכול עראי התם הוא דמחוסר ראיית פני הבית דגג אינו קובע אפילו של חצר החייבת כדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ו) וכיון שנגמרה מלאכתן על הגג ליכא קביעות ובירושלמי קתני רק דערימה על הגג חשיב גמר מלאכה אבל קביעות ודאי צריך וזה דאמרינן במתני' בחרובין עד שלא כנסן על ראש הגג דמוריד מהם לבהמה הא משכנסן אינו מוריד לבהמה התם שאני דקתני מוריד לבהמה היינו שמוריד לחצר ואיכא ראיית פני הבית ואף דאין מכניסן דרך שער שהגג הוא בחצר מ"מ כיון שדרך לעשות הגמר מלאכה בראש גגו לא בעי ראייה דרך שער כמ"ש התוס' בפ' הפועלים גבי הקשואין והדלועין משיפקסו בבית ע"ש וכמו בתאנה העומדת בחצר דאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) דבראשה ממלא חיקו ואוכל דליכא קביעות חצר שם וכשמורידו לחצר אוכל רק אחת אחת ואף שלא הכניסן דרך שער כיון דדרכה בכך:
הנה יש לחקור למ"ד מירוח עכו"ם פוטר אי ראיית פני הבית ברשות עכו"ם וכן שאר דברים הקובעים למעשר אם היו ברשות עכו"ם אי פוטר. והנה בירושלמי מעשרות (פ"ד ה"א) אמרינן דאם הכניסן לחצר בית שומירה ברשות הקדש פוטר וכן שלקו ברשות הקדש פוטר ע"ש ועכו"ם והקדש דין אחד הוא דהקדש פוטר משום דיגונך ולא דיגון הקדש ולמ"ד מירוח עכו"ם פוטר הוא ג"כ משום דיגונך ולא דיגון עכו"ם ונראה מזה דכל מה שקובע למעשר בכלל דיגון הוא אך יש לחקור אם מכר ישראל לעכו"ם אם נקבע משום מכר אי זה מקרי קביעות ברשות עכו"ם או ברשות ישראל כיון שהוא בב"א קנין עכו"ם והקביעות הנה בירושלמי (פ' מרובה) איבעי לן הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבול למעשרות אי פדיון מהקדש חשיב כמקח ע"ש והא אף אי פדיון חשיב כמקח מ"מ הא לא מהני קביעות ברשות הקדש ונראה מזה דפדיון כיון שלוקח מהקדש לא חשיב קביעות ברשות הקדש אלא ברשות הדיוט ונראה מזה דאם לקח ישראל מעכו"ם לא חשיב קביעות ברשות עכו"ם אלא ברשות ישראל אך עכו"ם שלקח מישראל נראה מזה איפכא דחשיב קביעות ברשות עכו"ם דאזלינן בתר הלוקח והנה בירושלמי מעשרות שם אמרינן דאם הכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש ופדאו ואח"כ שלקו קובע משום שעשה מעשה ע"ש ויש לעיין אי פדאן מיד הקדש חשיב כמקח ל"ל שלקו תי"ל דהפדיון עצמו קובע ונראה דכאן פשיטא ליה להירושלמי דפדיון אינו קובע אך אפשר כיון דהכניס לחצר בית שומירה ברשות הקדש נפטר רק שלקו אח"כ חייב מפני שעשה מעשה אבל מקח לא חשיב מעשה ואין מקח מהני אחר שהיה ראיית פני הבית ברשות הקדש:
גרסינן במכשירין (פ"ב מ"י) המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור ולמכור בשוק חייב מחצה על מחצה דמאי וכתב הר"ש ז"ל דאם רוב מכניסין לבתים משום דעדיין לא ראו פני הבית ואם רוב לשוק חייב משום שרוב עכו"ם מביאין למכור בשוק מן הבית מביאין אותו וחייב ע"ש וקשה למה כתב שרוב עכו"ם מביאין אמאי לא מיירי בישראל ונראה משום דקתני סיפא מחצה על מחצה דמאי מכלל דאם רוב לשוק מעשר ודאי ואמאי כיון שכבר ראה פני הבית א"כ שמא עישר ולעולם במוצא פירות לאחר גמר מלאכה הוא דמאי כדאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"א) מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול ממנו עראי ומתקנה דמאי ע"ש ומש"ה כתב דמיירי שהעכו"ם מביאין לשוק א"כ ודאי לא עישרו אך יש לדון בדברי הר"ש ז"ל דאם העכו"ם המביאין לשוק קונים מישראל ל"ל הטעם שהן מביאין מן הבית תי"ל דמקח קובע ואף לפמ"ש דמקח עכו"ם אינו קובע דאזלינן בתר לוקח ג"כ יש לדון היכא מיירי הכא אם קנאן העכו"ם קודם ראיית פני הבית א"כ אין ראיית פני הבית ברשות עכו"ם קובע כמו ראיית פני הבית ברשות הקדש ואם ראו פני הבית ברשות ישראל א"כ אכתי שמא עישרום כיון שנתחייב במעשרות ברשות ישראל ולא יתעשר אלא דמאי וצריך לפרש להר"ש ז"ל דמיירי בשל עכו"ם לגמרי ואתיא כר"מ דסיפא שם באוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו דס"ל לר"מ אם רוב עכו"ם ודאי דס"ל דאין מירוח עכו"ם פוטר ואין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר ולא כחכמים שם אך הרמב"ם ז"ל בפסקיו (פי"א ה"ט) כתב המוצא פירות בדרך כו' אם רוב מכניסין לשוק ה"ה דמאי וכן מחצה על מחצה דמאי ע"ש ומיירי בישראל מביאין לשוק וס"ל דמה דקתני בסיפא מחצה על מחצה דמאי ה"ה ברישא:
והנה לפי' הר"ש ז"ל יש לעיין מחצה על מחצה אמאי דמאי יעשר ודאי ממ"נ אם הם מאלו שמכניסין לבתים כיון דעדיין לא ראו פני הבית ודאי לא עישרו ואם הם מאלה שמביאין לשוק ומשל עכו"ם הם א"כ ג"כ לא עישרו ולי"ל דהר"ש ז"ל יסבור כהפה"מ שם דאם הם מאותן שמכניסין לבתים הוא מעושר דמעשרין קודם שמכניסין לבתים דהר"ש ז"ל בעצמו כתב שם דאם רוב מכניסין לבתים אוכל רק עראי משום דאינו מעושר הוא הנה אמרינן בירושלמי שם מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול עראי ומתקנה דמאי דכיון דהוקבע למעשר אמרינן שמא עישר במקום שהרוב מכניסין לבתים מותר לאכול עראי ומתקנה ודאי כיון דעדיין לא ראו פני הבית אין מתקנים כלל מחצה על מחצה דמאי מכניסה לבית מתקנה ודאי היינו דבשדה אם רוצה לאכול מתקנה דמאי דממ"נ אם היא מאותן שמכניסין לבית מותר לאכול עראי בלא מעשר כלל ואם הוא מאותן משכניסין לשוק כיון שכבר הוקבע מתקנה דמאי דאמרינן שמא עישר אבל כשמכניסה המוצא לבית צריך לתקנה ודאי שמא הוא מאותן שמכניסין לבתים כיון דלא הוקבע ודאי לא עישרו ועתה כשמכניסה לבית צריך לתקן ודאי ע"ש א"כ ה"נ צריך לפרש מתני' דמכשירין דזה דמחצה על מחצה דמאי הוא כשבא לאכול בשדה אבל כשמכניסה לבית צריך לתקן ודאי אבל להר"ש ז"ל דמיירי הכא דעכו"ם מביאין לשוק דודאי אינו מעושר אף בשדה צריך לתקן ודאי וצ"ע:
אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) רבי וריב"י היו מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ראה אותן ר' יהודה א"ל ראו מה ביניכם לראשונים ר"ע היה לוקח ג' מינין בפרוטה בשביל לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה לאחורי הגגות ע"ש ונראה דפליגי אי יש מצוה להכניס הפירות בחיוב מעשרות ונראה דר"ע לטעמיה דאמרינן בחלה (פ"ב מ"ג) מי שא"י לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ולא יעשנה בטומאה רע"א יעשנה בטומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם אבל קביים אי"ל חלק לשם ע"ש אלמא דס"ל דמצוה להביא הפירות לידי חיוב חלה ולא יעשנה קבים וצריך אף לעשות בטומאה כדי להביאן לידי חיוב חלה כדי שיהיה חלק לשם כ"ש דלא יכניס דרך גגות שלא יבואו לידי חיוב מעשרות ורבי וריב"י ס"ל כת"ק בחלה דיעשנה קבים וס"ל דאף שלא במקום טומאה ג"כ מותר שלא להכניסן לידי חיוב רק במקום טומאה ע"כ צריך לעשות כן ושלא במקום טומאה רשות והנה ממה דאמר ר"ע כשם שהוא קורא שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה נראה דס"ל דהקריאת שם הוא המצוה וצריך לגרום עצמו כדי לקרות שם ומש"ה היה לוקח בפרוטה ג' מינים כדי לעשר מכל מין ומין אעפ"י שסוף סוף שיעור המעשר אחד הוא אם קונה מין אחד או ג' מינין דס"ל דהקריאת שם הוא המצוה וכשקונה ג' מינין קורא השם ג' פעמים: