אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נו - מעשרות › ב

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נו - מעשרות · ב

א

גמר מלאכתן למעשרות אמרינן התבואה משימרח היינו שידוש ויזרה ויעמיד כרי ויחליקנו ברחת דבעינן תרתי שידוש ויזרה ויסיר המוץ היינו מלאכת גופן ובעינן ג"כ גורן וזהו העמדת כרי דגורן הוא אסיפה וכדאמרינן בפ' הפועלים מדכתיב כי קיבצם כעמיר גורנה ואם עשה מהם כרי קודם שידוש ויזרה לא מהני כיון דמחוסר מעשה בגופם והנה זה דדישה וזרייה מעכב בגמר מלאכה למעשר ולא שאר מלאכות כגון טחינה והרקדה הוא משום דדגן כתיב היינו מידי דמדגן וזהו דישה וזרייה דהיינו הסרת הפסולת שינקה מן המוץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תרומות (ה"ה) מאימתי תורמין את הגורן משיברור כו' וכן בשאר דברים מצינו כן דהסרת הפסולת זהו גמר מלאכתן כגון הקשואין משיפקסו והאבטיחים משישלק היינו שיסיר השער שלהם דזה חשיב כמו מוץ וכן בקטניות משיכבור היינו שיסיר העפרורית שהן הפסולת וכן ביין בעינן משיקפה או משישלה בחביות ופי' רש"י ז"ל בב"מ (צ"ד) משיקפיא החרצנים עפ"י הבור ונוטל הזגין ומשליכן ע"ש דזהו חשיב כמו מוץ דמשליך הפסולת וכן משישלה בחביות פי' רש"י ז"ל משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה ומקצת שמרים קופאין למעלה וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכן ע"ש דזהו חשיב להן פסולת הנה אמרינן דקשואין אם אינו עתיד לפקס משיעמוד ערימה והטעם משום דהוי כמו מכניס שבלין למלילות דהוי גורן אף שלא דש ולא זרה כדאמרינן בביצה (י"ג) דכיון דאינו עומד לזורן אינו מעכב והכנסתן הוי גורן ואף לריב"י דפטור התם במכניס שבלין למלילות כתב רש"י ז"ל דעל דגן קפיד רחמנא אבל בשאר דברים כל שאינו עומד לברר הפסולת אינו מעכב. והנה יש לעיין בתאנים ועתיד לעשות מהן גרוגרות או ענבים לעשות מהן צמוקים דאמרינן דלא נגמרו למעשר עד שיבשו הא א"צ להסיר הפסולת רק שרוצה לייבשן ואמאי חשיב לא נגמרה מלאכתן קודם שיבשו מ"ש בתבואה שמחוסרת טחינה והרקדה שהרי אין דעתו למלילות ומ"מ אין מעכבין ומ"ש מחוסר טחינה ממחוסר ליבשן ולא עוד שבתאנים ועתיד לעשותן גרוגרות אף עתה הם אוכל גמור ומ"מ בדעתו לייבשן חשיב לא נגמרה מלאכתן ותבואה אינה ראויה קודם טחינה והרקדה והנה נראה היה לחלק דאדרבה דבתאנים וענבים כיון דעתה הם אוכל גמור וכשמייבשן בינתים אין ראוין לאכילה דאדחו מאכילה ומש"ה הן מוקצין לענין שבת וחוזרין אח"כ ונראין כשמתיבשין כל צרכן א"כ חשיב אח"כ מין אוכל אחר ופנים חדשות באו לכאן ומש"ה אינו חשיב בהו קודם יבוש גמר מלאכה אך אי אפשר לומר כן דהא אמרינן (בפ"ד דמעשרות) החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ואמרינן עלה בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל שם משום דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן ע"ש דאף בחרובין שייך מוקצה ואף דאין נדחין מתורת אוכל בינתים דרק בגרוגרות וצמוקים הוי מוקצה לענין שבת לפי שנדחין מאכילה ולא בשאר דברים שמניחן לייבש כדאמרינן בביצה (מ') גבי פצעילי תמרה ע"ש. והנה לכאורה אפשר היה לומר החילוק בין מחוסר יבוש למחוסר טחינה דאמרינן בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) גבי אגדו צינוק קטן לשוק כו' מקשינן הא עדיין לא נגמרה מלאכת השדה כו' ע"ש וי"ל מזה דרק מלאכת השדה מעכב במעשר ולא מלאכת הבית וטחינה והרקדה הם מלאכת הבית ומשו"ה אין מעכבין במעשר משא"כ יבוש שהיא מלאכת השדה אך אי אפשר לומר כן דהא אמרינן בב"מ (פ"ח) בקשואין ודלועין משיפקסו בבית והקשו בתוס' הא הוי ראיית פני הבית במוץ ותי' כיון דדרכן להכניס בפקוס לבית ולפקסן שם מהני ראיית פני הבית ע"ש אלמא דפקוס אף שהוא מלאכת הבית מ"מ מעכב במעשר דהא אמרינן הקשואין והדלועין משיפקסו ע"כ נראה דודאי גמר מלאכה תלוי בהסרת הפסולת דזהו דיגון וזה דבמוקצה קודם שיבשו לא הוי גמר מלאכתן יבוש שאני דאמרינן בב"מ (פ"ט) גבי הבודל בתמרים ובגרוגרות כי תניא ההיא בתוחלני דלא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו תמרים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לחותלות ומתבשלות שם וקודם בישולן לא נגמרה מלאכתן למעשר כמה שפי' רש"י ז"ל ומינה שמעינן דכל שמחוסר בישול פרי חשיב ג"כ לא נגמרה מלאכתן למעשר וה"נ בתאנים וענבים וחרובין שרוצה לייבשן כיון שרוצה לאוכלן כשהן יבשים חשיב עדיין לא נתבשלו וכל שמחוסרין בישול לא נגמרה מלאכתן למעשר ול"ד לטחינה והרקדה שהן רק מלאכות ולא בישול גוף הפרי:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' מעשר ה"ד התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל כיצד הכניס קשואין ודלועין לבית קודם שישפשף משהתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר ע"ש והוא מפ' הפועלים דאמרינן משיפקסו מכי אתחולי פיקוסייהו וכן שם (ה"ו) כתב הרמב"ם ז"ל דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וזורה מעט מעט ופטור שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש דס"ל דזה דאמרינן מכי אתחולי פיקוסייהו אין זה דוקא בפיקוס אלא בכל גמר מלאכה כן כל שהתחיל ע"מ לגמור כולו נטבל הכל למעשר וכן נראה ממ"ש בפה"מ ספ"א דמעשרות בההיא דאיזה גרנן למעשרות המגורה משיעגל וכתב המגורה משיעגל ענינו כשרוצה להכניסה באוצר משיתחיל להחליקה עפ"י האוצר ולהשוותה כו' ע"ש דלא בעינן שיגמור אלא כיון שהתחיל חשיב גמר מלאכה:

כתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ח איזהו גמר מלאכתן של פירות הקשואין והדלועין והאבטיחים משישפשף כו' היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן וכתב שם הכ"מ דצ"ל דאין כוונתו לשפשף כולן עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבנו דמכי התחיל לשפשף אחת נטבלו כולן א"נ התם שהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ולכך צריך שיגמור כל צרכו ע"ש והנה התוס' (ב"מ פ"ח) גבי בעה"ב עיניו בתאנתו כו' הקשו הא אמרינן במעשרות בתאנה העומדת בחצר דאף בעה"ב שתים שתים לא יאכל ותי' דהתם מיירי כשאינו רוצה ללקוט עכשיו אלא מה שהוא אוכל דחשיב גמר מלאכה אבל ההיא דב"מ מיירי בשכר פועל ללקט כל הראוי ללקט לא חשיב גורן בגמר מלאכה עד שילקוט כולהו או רובא ע"ש וקשה דאדרבא כיון ששכרו ללקוט הכל א"כ הוא מתחיל ע"מ לגמור הכל א"כ משהתחיל יטבול למעשר מיהו לתי' הב' בכ"מ דמחלק בין בית לשדה שפיר דההיא דב"מ דמיירי בשדה בעינן שיגמור הכל אבל להתי' הראשון דלא מחלק בזה קשה ונראה דהכלל הוא כן דהגמר מלאכה אי אפשר להיות על מקצת כ"א על הגורן דהא חזינן כשאינו מתחיל ע"מ לגמור הכל אמרינן עד שישפשף כל צרכו וקודם ששפשף כל צרכו אף על מה ששפשף לא חשיב גמר מלאכה וכשהתחיל ע"מ לגמור את כלו משהתחיל הוי גמר מלאכה על כל הגורן אבל על מקצת אי אפשר להיות גמר מלאכה ובתאנה העומדת בחצר דאין דעתו ללקוט אלא מה שהוא אוכל לא ילקוט שתים דחשיב גורן כיון שאין דעתו ללקוט יותר אבל בשכר את הפועל ללקוט הכל הכא ל"ש כשהתחיל ע"מ לגמור את כולה שיהא חשיב גמר מלאכה על הכל כיון דהשאר הוא במחובר ועל מחובר ל"ש שיחשב גמר מלאכה וכיון דליכא גמר מלאכה על הכל אף על מה שלקט ליכא גמר מלאכה כיון שדעתו ללקוט הכל חשיב הכל גורן אחד ועל מקצת גורן אי אפשר להיות גמר מלאכה. הנה מ"ש הכ"מ דז"ש הרמב"ם ז"ל עד שופקס כל צרכו מיירי שלא התחיל ע"מ לגמור כולו יש לעיין כיון דפיקס כל צרכו מהני אף לא פיקס כלו דכל צרכו חשיב כגורן בפ"ע א"כ כי התחיל ע"מ לגמור כל צרכו יהיה ג"כ גמר מלאכה כמו התחיל ע"מ לגמור כלו ולפ"ז אתי שפיר דזהו הכלל כל שאינו חל תורת גמר מלאכה על כל הגורן אינו חל אף על המקצת והכא בהתחיל ע"מ לגמור כל צרכו אינו שייך שיהיה גמר מלאכה על כל צרכו דאינו מבורר איזה ילקוט כיון דאינו גומר הכל ומש"ה לא הוי גמר מלאכה אף על מקצתו עד שילקט כל צרכו:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ו דמעריס אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל ע"ש יש לעיין דמה מועיל שאינו מתחיל לגמור הכל מ"מ כיון דבכל פעם זורה כל צרכו הוי ג"כ גמר מלאכה וכמו במפקס כל צרכו אף אם אינו מתחיל לגמור הכל הוי גמר מלאכה ונראה הטעם דהנה אמרינן בביצה (י"ג) במכניס שבלין למלילות כו' אמר אביי מחלוקת בשבלין. אבל בקטניות ד"ה אסורייתא טבלא וכתב רש"י ז"ל אבל בקטניות יש בנ"א הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן לפיכך הכנסתו בחבילין זה גרנן ע"ש ושמעינן מזה דכל שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדרתן אין זו מלאכה למעשר ולא עוד כל שדרכן כן אין זה מעכב בגמר מלאכה והוי גמר מלאכה אף קודם שחבטן ואף דהכא חובט ככל פעם כל צרכו לקדרה אין זו מלאכה למעשר דכל שעושה המלאכה מעט מעט אין זו מלאכה למעשר וכעין זה מצינו בפיאה דכל שקוצר מעט מעט אין זו קצירה להתחייב בפאה ול"ד לפיקס כל צרכו אף אם לא פיקס רק מעט התם אין דעתו לעשות כל הפיקוס מעט מעט רק עתה מפקס כל צרכו והשאר יפקס כלו אבל כל שדעתו לעשות הכל מעט מעט אין זו מלאכה למעשר כלל וזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל דזורה מעט מעט אף דבכל פעם זורה כל צרכו אין זה מלאכה כלל והכא הזריה מעכבת דבתבואה אין דרך בכך לעשות מעט מעט ובזה ל"ק על הרמב"ם ז"ל מהא דס"ל כאן ולעיל ה"ד דאף אם הכניסם לבית קודם גמר מלאכה אם עשה אח"כ גמר מלאכה חייב. והנה התוס' ב"מ (פ"ח ע"ב) כתבו דא"א לומר כן והוכיחו מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' ואמרינן דילמא עביד להו כר' אושעיא כו' והא התם התבואה ממורחת ומ"מ פטורה ע"ש ולפ"ז כל שזרה מעט מעט ובכל פעם לא התחיל ע"מ לגמור כלו אפילו עשה כן עד שגמר כל התבואה ג"כ אין זו מלאכה למעשר א"כ אפילו אם עתה כל התבואה ממורחת נמי אמרינן דילמא עביד לה כר' אושעיא:

אמרינן במעשרות פ"ב מ"ד כלכלת תאנים שתרמה ר"ש מתיר וחכמים אוסרים וכתב הפ"מ הטעם דחכמים אוסרים ואף דאין תרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר משום דאינו מחוסר רק חפי ע"ש היינו דאינו מחוסר רק מעשה זוטא אך השנו"א כתב שם משום דכלכלה כיון שליקט כל צרכו הוי גמר מלאכה והכא כיון שתרם אינו מוסיף בזו הכלכלה שלא יתן אינו מתוקן על המתוקן ע"ש. והנה יש לעיין דזה דאמרינן עד שילקט כל צרכו אין זה דוקא בכלכלה זו דאם אם ירצה ללקט עוד בכלכלה אחרת ג"כ אינו טובל כדאמרינן בירושלמי (פ"א ה"ד) היו שתים ובדעתו למלאות שתיהן לא נטבלו עד שימלא את שתיהן ע"ש א"כ כשתרם אמאי חשיב ליקט כל צרכו:

הנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל שהתחיל ע"מ לגמור את כולו חשיב גמר מלאכה על כלו יש לעיין מההיא דמעשרות (פ"א מ"ו) דאמרינן אעפ"י שמירח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין כו' ואוכל דעל הנך לא היה מירוח והא הכא כיון שהתחיל לגמור כלו א"כ הוי גמר מלאכה על כלו מיהו איכא למימר דהנך אין עומדין כלל למירוח א"כ לא התחיל ע"מ לגמרם אך אמרינן שם ג"כ היין משיקפה אעפ"י שקפה קולט מן הגת העליונה כו' ושותה וכן השמן משירד לעוקה אעפ"י שירד נוטל מן העקל ומן הממל כו' ואמאי לא הוי גמר מלאכה על כלו מיהו להתי' השני בהכ"מ דמחלק בין בית לשדה איכא למימר דהכא מיירי בשדה [ועיין תוס' ע"ז נ"ו ע"א ד"ה ואעפ"י] אבל להתי' הראשון דלא מפליג צ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג הכ"ד המוצא זיתים תחת הזית כו' חייבין במעשר שחזקתן שמאילן זה נפלו מצא תאנים תחת התאנה ה"ה ספק שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו וכתב הראב"ד ז"ל זה א"צ אלא שמא הפקירם וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל חדא מתרי טעמי נקט וכבר הקשה עליו בהגהות מחנה אפרים שם דא"כ הוי ס"ס ע"ש ונראה טעם הרמב"ם ז"ל דליכא פטור דשמא הפקירם משום דהוי הפקר לאחר גמר מלאכה דלא מהני דבתאנים צירוף שנים הוי גמר מלאכה כדאמרינן במעשרות (פ"ג מ"ח) דתאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף חייב ולאו דוקא שצרפן בידו דבירושלמי שם אבעי לן אם בשעה שתלש השניה היתה הראשונה למעלה מעשרה אם מצטרפין א"כ תאנים תחת התאנה הוי גמר מלאכה ואף דהכא מעצמן נתלשו אך נראה דזה תלי בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בממרח כריו ש"ח שלא מדעתו אי נטבל דאי בעינן דעת בעלים בגמר מלאכה א"כ אם הגמר מלאכה נעשה מאליו ג"כ לא מהני אבל למ"ד דנטבל דלא בעינן דעת בעלים בגמר מלאכה נראה דה"ה אם נגמר מאליו והרמב"ם ז"ל דפסק בהל' מעשרות (פ"ב ה"ז) כר"י דממרח כריו ש"ח שלא מדעתו הוטבל ה"נ אם נגמר מאליו והכא ל"ש ג"כ מה דאמרינן בב"מ פ"ט דבעל התאנה עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה עד שילקט כלו שהרי כתבו התוס' שם דמש"ה בתאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ואם צירף חייב ולא אמרינן בעל התאנה עיניו בתאנתו משום דאין דעתו ללקוט עתה יותר וחשיב גמר מלאכה בצירוף שתים ע"ש וה"נ כיון דמעצמן נתלשו ואין דעת בעה"ב ללקוט עתה יותר חשיב גמר מלאכה ומש"ה ל"ש לפטור שמפ הפקירן לאחר שנפלו דאין הפקר פוטר אחר גמר מלאכה:

אמרינן בביצה (י"ג ע"ב) המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב כו' המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ונחלקו שם רש"י ז"ל ותוס' אי החיוב משום קביעות או משום גמר מלאכה ע"ש וכתב הפ"י דאתיא כריב"י לעיל במכניס שבלים למלילות דפטור ונעשה עתה גמר מלאכה ע"י שמלל ונתן לחיקו אבל לרבי דס"ל במכניס שבלין למלילות דהוי גמר מלאכה כשהכניסן א"כ אפילו אי לא מלל ונתן לתוך חיקו ג"כ חייב ע"ש אך אי אפשר לומר כן דהרמב"ם ז"ל פסק (פ"ג ה"ה) כרבי ופסק ג"כ (פ"ג הי"ט) במומל מלילות של חטים מנפח מיד ליד ואוכל ע"ש וע"כ הכא מיירי בהכניס השבלים לעשות מהן עיסה דלא הוטבלו בהכנסתן אע"ג דהשתא הוא עושה מלילות ואמרינן שם דהכניס שבלים לעשות מהם עיסה ונמלך עליהם למלילות לכ"ע נטבלו תיכף כשנמלך התם נמלך אח"כ על כולם למלילות והכא מיירי שנטל מהם מעט למלילות דבגמר מלאכה אזלינן בתר העיקר דהא קודם גמר מלאכה מותר לאכול עראי ואף דמה שאוכל הוי גמר מלאכה דהא אינו עומד עוד למלאכה מ"מ מותר דאזלינן בתר העיקר ולא נגמרה מלאכתו והנה הרמב"ם ז"ל שם כתב כרש"י ז"ל דזה דמנפח מיד ליד הוא משום עראי ואם נתן לתוך חיקו הוא משום קביעות ע"ש ולא כהתוס' שהוא משום גמר מלאכה דל"ש הכא גמר מלאכה דאזלינן בתר העיקר דממ"נ אי הכא לא אזלינן בתר העיקר דמה שהוא מולל חשיב כדבר בפ"ע ואינו תלוי בהשאר א"כ הוי גמר מלאכה במחשבתו דהא המכניס שבלים לעשות מהם עיסה ונמלך עליהם למלילות הוטבל במחשבתו ול"ל לנפח ולתת לתוך חיקו דהוי כמו דיגון כמ"ש התוס' כיון שחשב עליהן למלילות הוטבלו תיכף וע"כ דאזלינן בתר העיקר א"כ אף נתן לתוך חיקו לא הוי גמר מלאכה:

הנה אמרינן בירושלמי מעשרות פ"ד מ"ג על ההיא דהמקלף שעורים דאם נתן לתוך ידו חייב בד"א שאינו סמוך לגורן אבל סמוך לגורן אפילו יתר מכאן מותר מפני שהוא מחזיר את המותר ע"ש. והנה זה דמחזיר את המותר מהני הוא דלא חשיב קביעות כדאמרינן בביצה (ל"ה) על ההיא דעומד אדם על המוקצה כו' דכיון דאמר מכאן אני אוכל קבע ליה ומקשינן והלא מותרו חוזר כו' א"כ ראיה לרש"י ז"ל דהטעם במקלף שעורים שאם נתן לתוך ידו הוא משום קביעות ולא משום גמר מלאכה ולהתוס' צ"ל דכמו דמהני מותרו חוזר שלא יחשב קביעות ה"נ מהני שלא יחשב גמר מלאכה והטעם כיון דבעינן במקלף שעורים צירוף בידו שיחשב גורן וכדאמרינן בפ' הפועלים דהטעם דשתים לא יאכל משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה וכיון דמותרו חוזר א"כ על כל אחד ואחד שבידו אפשר שיחזור אותו ואי אפשר לו להצטרף להיות גורן. והנה כן נראה נמי מהירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) היה אוכל וחשכה לילי שבת או שנתנם לאדם אחר לא נטבלו אמר ר' יוסי אף בנתן בצלוחית לא נטבל א"ל ר"י ואין שבת טובלת א"ל ואין מקח טובל א"ל כההיא דאמר ר"י כו' אף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש היינו דאין שבת ואין מקח קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש ומוכח דזה דמחזיר את המותר מהני שיחשב לא נגמרה מלאכתו:

הנה ביין אמרינן דגמר מלאכתו הוא משירד לבור ויקפה ולר"ע משישלה בחביות ואמרינן (רפ"ד דמעשרות) המקפה לתבשיל פטור לקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן וכתב הר"ש ז"ל שם המקפה לתבשיל אחר ששם היין בתבשיל הקפהו כמו שירד לבור ויקפה ע"ש וכן פי' הרע"ב ז"ל שם דמש"ה בקדרה חייב מפני דהוי כמקפה בבור קטן אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ כתב דהמקפה הוא מלשון מרק שלקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל וכן בפסקיו בפ"ג הי"ט לא הזכיר הקפה כלל וכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה וכו' אבל לא לתוך הקדרה מפני שהוא כבור קטן ויש לעיין מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן הא בעינן היין שירד לבור ויקפה ועוד יותר קשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק שם הי"ד דהיין משישלה בחביות אבל כשהוא בתוך הבור שותה עראי דפסק כר"ע דמשישלה בחביות א"כ מאי אכפת לן אם הוא כבור קטן ואי נימא דהאי יין שנותן לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב גמר מלאכה הא בכל דוכתי אזלינן בתר העיקר כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו דאל"כ איך משכחת לה אוכל עראי בדבר שלא נגמרה מלאכתו הא אותן שאוכל אינו עומד עוד למלאכה ועוד א"כ מאי אכפת לן אם אינו כבור קטן כיון שאינו עומד עוד לירד לבור כיון דירידה לבור להרמב"ם ז"ל אינו גמר מלאכה א"כ מאי נ"מ אם ירד לבור או לא ונראה הטעם דזה דבעלמא אזלינן בתר העיקר דאף מה שנוטל לאכול אינו עומד עוד למלאכה מ"מ חשיב לא נגמרה מלאכתו משום דהעיקר לא נגמרה מלאכתו זה דוקא היכא דכל המלאכות עשאן יחד הם דבר אחד וכיון דמחוסרין עוד מלאכה אף בנטל קצת לאכילה ואותן אינו עומד עוד למלאכה אזלינן בתר העיקר אבל בקיבל לקדרה שהוא כבור קטן נהי דירידה לבור אינו גמר מלאכה מ"מ ממלאכת היין הוא וכיון שאותה מלאכה עשה בזה היין לבד שקיבלה לבור בפ"ע הפרידן משאר היין ואין שייכים עוד זה לזה וכיון דאותו היין שקיבל לקדרה אינו עתיד להשלות בחביות ולא להקפות חשיב בהו גמר מלאכה. והנה המ"ר ז"ל פי' בדברי הרמב"ם ז"ל דמיירי לאחר גמר מלאכה רק לא ראה פני הבית ותלי רק בקביעות או עראי ע"ש אך א"א לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב הטעם מפני שהוא כבור קטן ובור שייך רק לגמר מלאכה ולא לקביעות וזה דמועיל לפי שהוא כבור קטן דהוי גמר מלאכה ואף דלאחר גמר מלאכה צריך עוד ראיית פני הבית צ"ל כתי' התוס' (ע"ז נ"א ע"א) דזה דאסור היינו להכניס לבית ולשתות שם א"נ מיירי בגת שבבית וכיון שדרכו להכניס לבית קודם גמר מלאכה קובע ע"ש:

אמרינן בתוספתא ובירושלמי (פ"ד ה"א) האשכול שסחטו לכוס נטבל וכתב הפ"מ הטעם לפי שהוא כבור קטן ע"ש ויש לעיין הא אמרינן דשותין על הגת בצונן וכיון דמוזגו בצונן א"כ מקבלו בכוס ואמאי לא נטבל הא הוי כבור קטן וי"ל החילוק דבשותה על הגת הוא מחזיר המותר כדאמרינן בשבת (י"א) ובעירובין וזה מהני ג"כ שלא יהיה גמר מלאכה וכמ"ש לעיל א"כ לא מהני מה שהוא כבור קטן וזה שייך רק על הגת שיש למה להחזיר אבל בסוחט ענבים לכוס אין למה שיחזיר והוי כמעטן טמא דאין למה שיחזיר כדאמרינן בביצה (ל"ה) אך מדברי הרמב"ם ז"ל נראה בסוחט ענבים לכוס דאין זה משום דהוי כבור קטן דרק בקדרה כתב כן אבל בזה כתב (בפ"ה הי"ז) הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע כו' ע"ש דלא חשיב כיס כבור קטן אלא משום קביעות הוא דכיון שסחטו הכשירו בכך והוי קביעות כיון דהכינו והכשירו לאכילה ובשותין על הגת אע"ג דג"כ סחט הענבים אין הסחיטה היתה לשם שתיה אלא לעשותן יין אבל בסחט לתוך הכוס אחשביה לשתיה זו ובשותה על הגת רק אם מזגן חשיב קביעות כמ"ש רש"י ז"ל שם משום דאחשביה לשתיה זו ומ"מ בצונן מותר משום דמחזיר את המותר דזה מהני ג"כ שלא יחשב קביעות כדאמרינן בביצה אבל בסוחט ענבים לתוך הכוס דאין למה להחזיר הוו קביעות: הנה בפי' הרדב"ז ז"ל כתב שם דהטעם באשכול שסחטו לתוך הכוס דנטבל משום דהוי גמר מלאכה הואיל ורוצה לשתותו כך והביא לזה מקידוש היום דאמרינן דסוחט אדם ענבים לתוך הכוס ומקדש עליו ע"ש אך נראה דאין ענין לזה דלקודוש לא בעינן גמר מלאכה אלא שם יין ומה שהביא מההיא דסוחט ענבים לתוך הכוס ומקדש אדרבה משם מוכח אפכא דאמרינן בב"ב (צ"ז) א"א קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך ע"ג מזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגתו והתני ר"ח יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה נמי דא"ר סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היזם ע"ש ויין מגתו ודאי הוי קודם גמר מלאכה דהיין הוא משירד לבור ויקפה או משישלה בחביות ומ"מ מקדשין עליו אף לכתחילה ומוכח דלענין קידוש לא תלי בגמר מלאכה כמו לענין מעשר:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מעשר הי"ז) היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אעפ"י שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר וקשה דהא הרמב"ם ז"ל פסק בעצמו (בפ"ג ה"ג) דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דעומד לדריכה וכבר עמד בזה המל"מ (ספ"ה) וכתב דהרמב"ם ז"ל מיירי באשכול המיוחד לאכילה וזה דלא פי' כן משום שסמך עמ"ש (בפ"ג) דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש ודחוק ועוד שהרי כתב הרמב"ם ז"ל באותו לשון עצמו (ספ"ה) לענין שבת היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת ה"ז גומרו וזה דגומר אחר השבת הוא משום דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכמ"ש המל"מ שם דסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו מיהו בשבת עצמו אסור אף אם לא נגמרה מלאכתו ע"ש ונראה דלעולם הרמב"ם ז"ל בסתם אשכול קאמר והנה זה דסתם אשכול חשיב לא נגמרה מלאכתו הוא משום דסתמא לדריכה קאי כמ"ש רש"י ז"ל בביצה (ל"ה) וקשה מההיא דמעשרות (פ"ג מ"ט) דאמרינן גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול כו' דברי ר"ט רע"א מגרגר באשכול כו' ואמאי צריך לגרגר הא סתם אשכול הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ואין חצר קובע וע"כ כיון דנוטל האשכול לאכלו הרי עומד הוא לאכילה והוי גמר מלאכה וזה דבעלמא חשיב אשכול לא נגמרה מלאכתו אף דנוטלו לאכילה הוא משום דאזלינן בתר העיקר וכיון דעיקר האשכולות לא נגמרה מלאכתן דעומדין לדריכה אף שנוטל אחד מהם לאכילה חשיב לא נגמרה מלאכתו וכמו בעלמא באוכל ארעי מדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בההיא דגפן העומד בחצר דע"כ מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר וכמ"ש תוס' ב"מ (פ"ח) על ההיא דתאנה העומדת בחצר דאמרינן ג"כ דלוקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב והקשו אם צירף אמאי חייב הא אמרינן דבעה"ב עיניו בתאנתו ולא חשוב גמר מלאכה עד שילקוט כולה ותי' דהתם מיירי שאינו רוצה ללקט עתה יותר ע"ש וע"כ גם בגפן העומד בחצר צריך לפרש כן דהיא היא דאם לא אמאי חשיב גמר מלאכה בלקיטת אשכול אחד הא בעה"ב עיניו בגפנו וכיון דמיירי דאינו מלקט עתה רק אשכול זה וכיון שהוא לאכילה הוי גמר מלאכה אבל בנוטל אשכול מן האשכולות לאוכלו כיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתן חשיב קודם גמר מלאכה אבל באוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר אף בנטל אשכול מן האשכולות ס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דבאשכול זה היה ראיית פני החצר והשאר הם בגנה הוי הפרדה זו מזו ואין שייכים זו לזו וכיון דאיתו אשכול הוא לאכילה שהרי אוכל באשכול חשיב נגמרה מלאכתו והחצר קובעתו ואף אם הוציא אח"כ מן החצר לא יגמור כשאר ראיית פני החצר אבל בחשכה עליהן לילי שבת דחשכה על כולן ליכא הפרדה זו מזו וכיון דהעיקר לא נגמרה מלאכתו חשיב אף על האי לא נגמרה מלאכתו ואין השבת קובעתו:

אמרינן במעשרות (פ"ג מ"ב) המוציא פועליו לשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין ופטורים ואם י"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאינה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי דפרכינן ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה אך לא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני אמר ר"י מוקצה עשו אותו כמצרף ופי' המ"ר דכיון שנתן דעתו לאכלו הוי כמו מן הסל ומן הקופה שנצטרף דאזלינן בתר דעתו ורק מן התאנה שרי ללקוט אחת אחת ולאכל שכבר נצטרף בסל או בקופה או במוקצה ע"ש. והנה יש לעיין הא מ"מ במוקצה לא נגמרה מלאכתו ומה שייך צירוף דרק בלגמרה מלאכתו בעינן ג"כ צירוף שתים והא אמרינן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולא אמרינן דמוקצה כמצרף ולא מהני ג"כ מה שנתן דעתו לאוכלו דלא חשיב גמר מלאכה במוקצה ואף שרוצה לאוכלו וצ"ל דהחילוק הוא בזה דכל שהוא בעצמו אוכל מן המוקצה אף שנותן דעתו לאכול מהם לא חשיב גמר מלאכה דאזלינן בתר העיקר והעיקר לא נגמרה מלאכתו משא"כ הכא בפועל שאוכל מן המוקצה ע"י קציצה דהוי כמקח ולוקח עיניו במקחו ולא אזלינן בתר העיקר וכמ"ש הר"ש ז"ל שם (מ"א) גבי המעביר תאנים בחצרו לקצות דהפועלים בזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו והקשה הר"ש ז"ל הא אין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ותי' דלגבי לוקח חשיב נגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ע"ש והטעם כיון דעיניו במקחו מה שאוכל הוא מובדל מהשאר וכיון שרוצה לאוכלם חשיב לדידיה גמר מלאכה דבמוקצה אזלינן בתר דעתו דהא במעביר תאנים בחצרו לקצות דאמרינן דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אמרינן בירושלמי דדוקא בניו וב"ב אבל הוא עצמו אסור דהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור ופי' המפורשים ז"ל דבידו תלוי לימלך שמא יבטל מחשבתו מלעשות קציעות ע"ש וזה דאמרינן מוקצה עשו אותו כמצרף הוא משום דאף בגמר מלאכה בעינן צירוף שתים כדאמרינן בפ' הפועלים משום דכתיב כי קבצם כעמיר גורנה ולזה אמרינן דמה שהן במוקצה חשיב צירוף:

והנה לפמ"ש הר"ש ז"ל במעביר תאנים בחצרו לקצות דמש"ה פועלים בזמן שי"ל מזונות לא יאכלו ואף דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו משום דלוקח עיניו בתאנתו חשיב גמר מלאכה אצלו הא דאמרינן בביצה ס"פ המביא דזה דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הוא לאפוקי מהאי תנא המחליף פירות עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' חייב היינו דס"ל להאי תנא דלקצות אף שלא נגמרה מלאכתו מ"מ במחליף כיון דהוי כמקח חייב ע"ש ואף כיון דלוקח עיניו במקחו חשיב גמר מלאכה צ"ל שאני התם דאף הלוקח דעתו לקצות אבל הכא הפועלים דעתן לאכול ועיין בתוי"ט ובמ"ר שם אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ ספ"ב דמעשרות גבי המחליף עם חברו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות כו' כתב ז"ל זה לאכול וזה לאכול ענינו שיאמר אדם לחברו אכול משלי ואני אוכל משלך זה לקצות וזה לקצות ענינו שיאמר לו אכול מאלו השטוחים שלי ואני אוכל מן השטוחים שלך זה לאכול וזה לקצות שיאמר לו אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה ואני אוכל מן השטוחים שלך כ"א מהם חייב לעשר לפי שזה מקח וממכר ע"ש היינו דמפרש דכל החליפין הוא רק לאכילה והנ"מ הוא רק אם לאכול מן השטוחים או משאינן שטוחים וקשה כיון דלוקח עיניו במקחו והוא לוקח את השטוחים לאכול אמאי לא יהיה חשיב כגמר מלאכה ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהר"ש ז"ל דכל שרוצה לאכול מן המוקצה חשיב לגביה גמר מלאכה והנה בזה הרמב"ם ז"ל לשטתיה דמפרש (בפ"ג מ"ב) במוציא פועליו לשדה כו' בזמן שי"ל עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה ולא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה דזה דאין אוכלין מן המוקצה אין זה משום דלוקח עינוי במקחו וכיון שרוצה לאכלן הוי גמר מלאכה דס"ל דלא מהני מחשבה במוקצה שיחשב גמר מלאכה רק פי' שם משום דהוי כפורע חוב מן הטבל ע"ש דאסור לפרוע חוב מן הטבל אף קודם גמר מלאכה וכ"כ בפסקיו (פ"ה הי"ג) המוציא פועלים לעשות לו מלאכה כו' אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו שאין פורעין חוב מן הטבל ע"ש היינו דכתב להדיא דחשיב לא נגמרה מלאכתו אף לגבי פועלים רק אין פורעין חוב מן הטבל ועיין בפי' הרדב"ז ז"ל שם:

אמרינן בירושלמי על ההיא דהמעביר תאנים בתוך חצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין כו' ופליגי התם אם הוא עצמו מותר לאכול רב אמר הוא עצמו אסור לאכול ורא"א דהוא עצמו מותר לאכול ואמרינן דרב כרבי דס"ל אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ובחצר אינו על מקומו ור"א כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ומקשינן לרב מ"ש הוא ומ"ש בניו וב"ב דאוכלין ואמרינן הוא ע"י שהוא תלוי במוקצה אסור בניו ע"י שאין תולין במוקצה מותרין ופי' הרא"ש ז"ל רפ"ג ושאר המפרשים ז"ל דהיינו דהוא עצמו כיון דבידו תלוי לימלך שלא לעשותן קציעות מש"ה אסור אבל בניו דאינו תלוי בהם לימלך וכיון שדעת אביהם לעשות מהם קציעות מותרים היינו זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא רק עצמו ומפני שמא ימלך עליהן וכ"כ הרע"ב ז"ל שם. והנה זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אינו רק אם בדעתו לעשות קציעות אלא אפילו אם כבר התחיל לייבשן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' מעשר הי"ז) ע"ש וצ"ל דאף אח"כ מהני מחשבה כי מימלך עליהם לאכילה אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא מהני מחשבה על מוקצה לאכילה לשטתיה אזיל ופי' שם טעם אחר אמאי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו וכתב שהרי נגמרה מלאכתן אעפ"י שלא יבשו כל צרכן ע"ש היינו דאינן מחוסרין מעשה דממילא יבשו והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כל הדין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין וכבר עמד בזה בגה"ש בירושלמי שם ולפי דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל כיון דזה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין הטעם שמא יבטל מחשבתו אלא מטעם אחר א"כ אין נ"מ בינו לבניו וב"ב ולפ"ז במעביר תאנים בחצרו לקצות אף בניו וב"ב אין אוכלין משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ומתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות דבניו וב"ב אוכלין ופטורין אתיא כרבנן דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו ולאו דוקא בניו וב"ב אלא הוא עצמו נמי וכדמוקי לה ר"א בירושלמי דאף הוא עצמו וכרבנן ע"ש אבל הרמב"ם ז"ל דפסק (בפ"ג הי"ז) כרבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו לא הביא דין זה דבניו וב"ב אוכלין ופטורין:

והנה זה שלא פסק הרמב"ם ז"ל כרב בירושלמי דמתני' דהמעביר תאנים בחצרו לקצות אתיא כרבי ורק ב"ב מותרין והוא אסור והטעם דבעלמא אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו הוא משום שמא יבטל מחשבתו וזה שייך רק בו ולא בבניו וב"ב נראה דסמך על הסוגיא דביצה (כ"ו ע"ב) גבי שבת היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין ומקשינן אי דחזו ל"ל הזמנה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי וכתב רש"י ז"ל ל"ל הזמנה הא ודאי כיון דחזי בהו דיבשו דעתיה עלייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי הא לא חזי לאכילה ולא מהני להו הזמנה דהו"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן ע"ש א"כ מדלא מהני במוקצה מחשבה לאכילה לענין שבת ה"נ לא מהני למעשר כיון שאין בריה אוכלתן בטלה דעתו א"כ זה דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו אין זה דילמא מימלך דלא מהני מחשבתו רק מטעם אחר שאין מחוסרין אלא יבוש וליכא חסרון מעשה אין אוכלין אותו אלא על מקומו:

הנה מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה הי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה בזמן שאי"ל עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה כו'. הנה יש לעיין ע"ז אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה דהא הטעם דבעלמא מותר אחת אחת הוא משום דלא חשיב גמר מלאכה וכיון דהכא כתב הרמב"ם ז"ל דאף קודם גמר מלאכה אסור אמאי אוכלין אחת אחת ועיין במלאכת שלמה שעמד בזה. הנה בירושלמי במתני' שם דבזמן שי"ל עליו מזונות לא יאכלו כתב הפ"מ דלא מטעם דכמקח הוי שהרי אין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא הכא טעמא אחרינא איכא משום דהחוב על בעה"ב ליתן להם מזונות וכשנותן להם מאלו התאנים שלא נגמרה מלאכתן ואינם מעושרים הו"ל כפורע חובו מן הטבל וקי"ל דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה ואסור למכור את הטבל כדתנן בפ"ה דדמאי ע"ש והנה זה דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה כן כתב גם הרמב"ם ז"ל (בפ"ו ה"ט) דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמוכרו ע"ש והנה זה דאסור למכור את הטבל כתב הרמב"ם ז"ל שם (ה"ו) שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ע"ש והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל גבי פועלים דאם י"ל עליו מזונות לא יאכלו אעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל היינו דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור את הטבל משום דשמא יסמכו זע"ז לאחר שתגמר מלאכתו א"כ זה שייך רק בדבר שאפשר לבוא אח"כ לידי גמר מלאכה כגון מוקצה דאפשר שייבשו תחילה ואח"כ יאכלו אסור למכור להם אף שעדיין הוא מוקצה אבל כשאוכלין אחת אחת דבאופן כזה א"א לבוא לעולם לידי גמר מלאכה כה"ג מותר לפרוע חובו מן הטבל:

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ט) השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות כו' הואיל וי"ל לאכול מה"ת במה שהן עושין ה"א אוכלין ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להן התורה כו' ה"ז אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח עוד כתב שם שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים כו' שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק כו' קנן הפועל שיאכל ליטרא של זיתים כו' הואיל והוא אוכל דבר קצוב ה"ה כלוקח ע"ש והנה כאן לא פי' הרמב"ם ז"ל משום דהוי פורע חובו מן הטבל אלא משום דהוי כלוקח היינו דמקח קובע ועמדו בתוס' א"ש למה שינה כאן הרמב"ם ז"ל הטעם וכתב דהכא כיון דהתנאי היה שיאכל מאלה הפירות כמו"ש הרמב"ם ז"ל הוי מקח ממש ורק (בהי"ג) במוציא פועלים לעשות מלאכה בשדה אם י"ל עליו מזונות לא יאכלו שם כתב הטעם שאין פורעין חוב מן הטבל דשם כיון שפסק מזונות סתם הוי חוב עליו וכשפורע מהנך פירות שייך יותר לומר לשון פרעון חוב ע"ש וקשה דהא לא רק פריעת חוב אסור רק אסור למכור את הטבל א"כ מ"ל אם קצץ על אותן הפירות ונראה דהכא בפוסק שיאכל מאלו הפירות כיון דהתנאי היה כשהוא מחובר אף דקנין הפועל חל בתלוש דאם חל במחובר ל"ש דמקח קובע מ"מ כיון דהפסיקה היתה כשהוא מחובר ליכא איסור למכור הטבל נהי דאף קודם גמר מלאכה אסור למכור הטבל אבל במחובר מותר ובזה אזלינן בתר שעת פסיקת המקח ולא בתר החלות כיון שכל הטעם דאסור למכור הטבל הוא משום שיסמכו זע"ז שכבר עישר וכיון שפסק עמו במחובר ל"ש זה ובזה מתיישב ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל (בהי"ג) דאוכלין אחת אחת מן התאנה והקשינו כיון שכתב שם דאף קודם גמר מלאכה לא יאכלו אמאי אוכלין אחת אחת מן התאנה ולפ"ז כיון שאוכלין מן המחובר ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו ורק בלא נגמרה מלאכתו שהוא בתלוש דאפשר להפריש שייך חשש זה והיכא דאין להם עליו מזונות שכתב הרמב"ם ז"ל דמותרין לאכול מדבר שלא נגמרה מלאכתו התם ל"ש שיסמכו זע"ז שעישרו כיון דאי"ל עליו מזונות הוי רק כמזמינם ואסור רק למכור או לשלוח לחברו טבלים במתנה אבל להזמין כיון שלא נגמרה מלאכתו מותר ול"ש שיסמכו זע"ז דבמזמחין על בעה"ב שמזמינו לתקן פירותיו ואם תגמור אח"כ מלאכתו יתקן הבעה"ב ול"ש שיסמכו זע"ז ובההיא דהמוציא פועלים לשדה דאם י"ל עליו מזונות דאין אוכלין וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאין פורעין חוב מן הטבל ולא כתב הטעם דמקח קובע נראה דמלבד לפי שאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו הכא לא הוי מקח כלל דרק בפוסק מתחילה שיאכלו מפירות אלו זו הפסיקה חשיב מקח אבל כשפוסק להם מזונות סתם דיכול ליתן להם איזה מזונות שירצה והוי עליו רק חוב של מזונות וכשאוכל אח"כ מאלו הוי גביית חוב ולא מקח ואשכחן רק דמקח קובע למעשר אבל לא גביית חוב דאף מתנה אינה קובעת למעשר כ"א מקח:

והנה בעיקר במחלוקת הר"ש והרמב"ם ז"ל במוציא פועליו לשדה בזמן שי"ל עליו מזונות דלא יאכלו אי הוי הטעם משום דמקח קובע או משום דאסור לפרוע חוב מן הטבל מן התוספתא (פ"ב דמעשרות) משמע כדברי שניהם דאמרינן שם המוציא את פועליו לשדהו אין רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אינן רשאין לאכול אא"כ עישרו ואם היה בעה"ב מוציא ונותן לפניהם בעין יפה אוכלין וא"צ לעשר ע"ש היינו דאיכא תרתי דבעה"ב אינו רשאי להאכילן אא"כ עישר והן אין רשאים לאכול אא"כ עישרו והנה זה דאין בעה"ב רשאי להאכילן אא"כ עישר וחובה על בעה"ב לעשר קודם שמאכילן זהו כהרמב"ם ז"ל דאסור לפרוע חובו מן הטבל וזה האיסור על בעה"ב וזה דהם אין רשאין לאכול אא"כ עישרו זה ע"כ משום דמקח קובע דהאיסור לפרוע חובו מן הטבל ל"ש על הפועלים ואם היה מוציא ונותן לפניהם בעין יפה היינו שאינו נותן להם בשביל חוב מזונותיהם רק משום עין יפה א"צ לעשר דליכא לא מקח ולא פריעת חוב. [כתב בפי' הרא"ש ז"ל (נדרים נ"ח ע"ב) גבי המנכש עם הכותי בחסיות כו' דאוכל מהן אכילת עראי כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כו' ע"ש וקשה טובא הא פועל המנכש אינו אוכל כדאמרינן בפ' הפועלים]:

כתב רבינו יונה פ' אין עומדין דפירות שנגמרו מלאכתן אם עירב בהן אח"כ תבן פקע טבלן והביא לזה מן הירושלמי תני ר' הושעיה מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות ע"ש הנה אמרינן בירושלמי שלהי פ"ק דמעשרות בפלוגתא דת"ק ור"י היה דש בחבית ומעגל במגורה נשברה החבית כו' דת"ק סבר לא התחתון צריך לעליון כו' ור"י סבר דהתחתון צריך לעליון ולא העליון צריך לתחתון ופי' הפ"מ כיון דהתחתונות צריכות לעליונות לא נגמרה מלאכתן והעליונות דא"צ לתחתונות ונגמרה מלאכתן אך מ"מ הואיל ונתפרדו ואין נכרים קורא אני בכולן לא נגמרה מלאכתן ומותר לאכול מהן עראי ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר כיון דהעליונות כבר נגמרה מלאכתן מאי מהני אם נתערבו אח"כ בתחתונות ולפמ"ש רבנו יונה אתי שפיר כיון שנתערבו אח"כ בתחתונות שלא נגמרה מלאכתן ואין ראוין לאכילה הוי כנתערב בהן תבן דבטל גמר מלאכתן וקורא אני בכולן לא נגמרה מלאכתן כמ"ש הפ"מ:

אך יש לעיין דהא אמרינן פ"ט דתרומות דטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין והיינו דטבל שנתמרח ונגמרה מלאכתו וזרעה בדבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורין לאכול מהן עראי וקשה לרבנו יונה נהי דבדבר שאין זרעו כלה חשיבי הגידולין כמותו מ"מ כיון שזרעה וגדלה הרי נתערב עוד הפעם מוץ ותבן וצריך עוד הפעם לגמר מלאכה א"כ הטבל עצמו שזרע פקע טבלו:

הנה רבנו יונה נסתפק שם בדברי הירושלמי אם צריך לערב כ"כ תבן שירבה על הדגן או א"צ ע"ש ונראה דלהצד דבעינן שיערב כ"כ תבן שירבה על הדגן אין הפטור משום דבטל הגמר מלאכה דא"כ ל"ל רובה אלא הטעם כיון דרובה תבן כיון דהפסולת מרובה על האוכל בטל שם אוכל מהם דאף לענין מוקצה אמרינן בביצה (י"ד) דאם פסולת מרובה על האוכל בטל ממנו תורת אוכל דבטל מיעוטא לגבי רובא והוי ככולה פסולת כמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון דבטל שם אוכל ל"ש שיהיה טבל:

אמרינן בביצה (י"ג) לריב"י במכניס שבלים למוללן במלילות דפטור דבעינן דוקא דגן דהיינו מירוח וכתבו התוס' שם דנראה מדברי רש"י ז"ל דאף באכילת קבע מתיר ריב"י אך הלשון לא משמע כן וכתבו דאף לריב"י אסור באכילת קבע וכתבו ג"כ דזכאי בהרמתן ביו"ט כיון דאסור באכילת קבע ע"ש ואף דאינו עומד לבוא לכלל חיוב שהרי עומד למלילות מ"מ אסור בקבע ייכול ג"כ לתרום וכ"כ התוס' מנחות (ס"ז ע"ב) בדר' אושעיא במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה דאף דא"א לבוא עוד לכלל חיוב מ"מ אסור באכילת קבע וכן ר"ל שם במירוח עכו"ם דזה דפוטר הוא רק לענין אכילת עראי אבל אכילת קבע אסור כמו קודם מירוח והקשו ע"ז מההיא דחלת עכו"ם בארץ ותרומתו בחו"ל כו' חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא"י מדמעת ודייקינן מינה דסבר מירוח עכו"ם אינו פוטר משמע הא אם מירוח עכו"ם פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה כו' ע"ש. ונראה מדברי התוס' דהא בהא תליא דאם אחר מירוח עכו"ם אסור לאכול קבע אם תרם אח"כ תרומתו תרומה ויש לחקור בטעם הדבר דתלויין זה בזה אי משום כיון דאסור באכילת קבע ואף דא"א לבוא עוד לכלל חיוב ומשום דמירוח עכו"ם הוי רק כקודם מירוח א"כ ה"נ לענין שאם תרם אח"כ הוי ג"כ כמו קודם מירוח שאם תרם תרומתו תרומה וא"כ ה"נ במכניס שבלין למלילות אף שאינו עומד עוד לבוא לכלל חיוב מ"מ הוי כקודם מירוח ואסור באכילת קבע וה"נ הוי כמו קודם מירוח שיכול לתרום או אפשר דהטעם דתלי זה בזה דכל שאסור באכילת קבע יכול לתרום הוא משום כיון דאסור באכילת קבע א"כ שייך הרמה כדי להתיר איסור אכילת קבע ולפ"ז מה שיכול לתרום הוא רק מדרבנן דאיסור אכילת קבע קודם גמר מלאכה הוא רק מדרבנן אבל אי משום דהוי כמו קודם מירוח דהדין של קודם אינו נפקע הוי תרומה מדאורייתא וכשאר מקדים בשבלין. הנה כתב הצל"ח בביצה שם ליישב קושיית התוס' על רש"י ז"ל דאף רש"י ז"ל סבר דלריב"י אסור לאכול קבע וזה שכתב דלריב"י אינו זכאי בהרמתה ביו"ט ואף דאסור באכילת קבע מ"מ אינו יכול להפריש אלא כשהוא דגן ע"ש היינו דלא תלי זה בזה דאף דאסור באכילת קבע ומ"מ א"א להפריש אך קשה לומר כן דאיך אפשר שיהא אסור באכילת קבע ולא יהיה אפשר להתיר האיסור ע"י הפרשה:

הנה לפמ"ש התוס' דמירוח עכו"ם הוי כמו קודם מירוח ואסור באכילת קבע יש לחקור למ"ד דמהני ראיית פני הבית קודם גמר מלאכה לאחר שמירת עכו"ם ראה פני הבית אם נאסר באכילת עראי כיון דמירוח עכו"ם הוי כקודם מירוח או אפשר דבהא מודו התוס' דלאחר מירוח עכו"ם אי אפשר לבוא לידי איזה חיוב רק נשארו הדינין של קודם מירוח דאסורין באכילת קבע אבל איסור חדש אף כזה שיכול לחול אף קודם גמר מלאכה א"א לחול לאחר מירוח עכו"ם:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה