אור ברסלב
מקדש דוד חלק ד סימן נה - תרומות › ח

מקדש דוד חלק ד· רבי דוד רפפורט

סימן נה - תרומות · ח

ז

שיעור תרומה מה"ת בכ"ש ומדרבנן אחד מס' הנה אמרינן (במנחות נ"ה) תורמין תאנים על גרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות ולא גרוגרות על תאנים ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות וכתב רש"י ז"ל דתורמין תאנים על גרוגרות היינו במנין אבל לא במדה דממעט במעשרות ולא גרוגרות על התאנים דהו"ל ממעט והקשה השמ"ק א"כ אמאי פריך ואי ליכא כהן אמאי לא הא ודאי ממעט הוא וכתבו וי"ל דכולהו מיירי בתרומה דחטה אחת פוטרת ע"ש. והנה יש לעיין הא מ"מ מדרבנן איכא שיעורא ואסור לתרום פחות והכא אמרינן אי דליכא כהן אמאי לא היינו דלכתחילה יתרום גרוגרות על תאנים. והנה כמו כן יש לעיין על פ"י הרדב"ז ז"ל פ"ה מהל' תרומות הי"ח בתורם זיתים על שמן וענבים על יין דאמרינן דאין תרומתו תרומה ואמרינן בירושלמי משום טורח השבט וכתב ואפילו אם תרם מן הענבים כשיעור המגיע ליין אין תרומתו תרומה ואם נתרצה הכהן תרומתו תרומה דזמנין דניחא ליה בענבים וזיתים ואם לא תרם כשיעור המגיע ליין אפילו מדעת כהן נראה דאין תרומתו תרומה חדא דמחזי ככהן המסייע בבית הגרנות ותו שמא יבוא לעשות שלא מדעת כהן ע"ש וקשה ל"ל הנך טעמי תי"ל כיון דצריך להפריש כשיעור היין וכש מפריש כשיעור הענבים הוא פוחת משיעור ומה מועיל דעת כהן להפריש פחות מכשיעור ונראה מכל זה לומר דכל שיעור תרומה כיון דמה"ת חטה אחת פוטרת השיעור שקבעו חכמים הוא רק משום הפסד כהן שקבעו חכמים שיהיה לכהן שיעור כזה ובגרוגרות על התאנים היכא דליכא כהן דניחא ליה טפי בגרוגרות דמתקים יכול להפריש לכתחילה גרוגרות אף שהוא ממעט בשיעור וכן היה מהני מדעת כהן בתורם ענבים על היין שלא כשיעור המגיע ליין דמדעת כהן לא חיישינן להפסד כהן וכמו זה דאין תורמין ענבים על היין משום טורח השבט ובירושלמי קרי להאי טורח גזל השבט וכשמפריש מדעת כהן מהני וכמ"ש הר"ש ז"ל שם ולכן צריך הכא הטעם דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות או משום גזירה שיעשה שלא מדעת כהן:

והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בשבת (י"ז) גבי גידולי תרומה תרומה מ"ט אמר ר"ח גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל היינו שיזרענה כדי להבריחו מכהן אמר רבא אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו כיון דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד כו' ע"ש ומאי קושיא דילמא ההפרשה רוצה לעשות כתיקנה ולפ"ז כיון דכל הדין דצריך להפריש יותר הוא רק משום הפסד כהן ואי לא חייש להפסד כהן יפריש לכתחילה חטה אחת:

והנה בזה יש ליישב מה שהקשה הגר"א ז"ל יו"ד סי' של"א ס"ק ל"ה הא דאמרינן שם דתרומה בזה"ז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה בכ"ש והקשה מ"ש מחלה בזה"ז דג"כ עומדת לשריפה ומ"מ י"ל שיעור ע"ש ולפ"ז דבתרומה דכל השיעור הוא רק משום הפסד כהן ב'ה"ז דעומדת לשריפה וליכא הפסד כהן שיעורה בכ"ש אבל בחלה אין השיעור משום הפסד כהן דבחלה ילפינן לה מקרא דכתוב ונתתם שיהיה כדי נתינה ואף אי קרא רק אסמכתא והוא רק מדרבנן מ"מ מדרבנן הוא שיעור ככל השיעורים ואין לפחות ממנו:

והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בירושלמי ערלה (פ"ב ה"א) בחלת דמאי דפליגי ר"ח בר ליליבא ור' חנניא בשם שמואל אי נוטל דמיו מן השבט ואמרינן שם ר' מנא בשם ר"י אינו נוטל דמיו מן השבט למרר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמים ע"ש והנה יש לעיין דאי חשוד הוא בודאי לומר שהיא דמאי שלא לקיים מצות נתינה לכהן א"כ יכול הוא להפריש כ"ש וכדאמרינן בשבת גבי גידולי תרומה ולפ"ז רק בתרומה אמרינן זה דכל השיעור הוא רק משום הפסד כהן ואי הוא לא חייש להפסד כהן יכול לכתחילה להפריש חטה אחת אבל בחלה דהשיעור אף שהוא מדרבנן הוא כשאר שיעורין ל"ש לומר זה דאפשר דההפרשה רוצה לעשות נתקנה אבל להפסד כהן לא חייש:

אמרינן פ"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מס' תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ו תרם ועלה בידו אחד מס' וחזר והוסיף לשם תרומה אותה התוס' חייבת במעשרות ומפריש ממנה הכהן המעשרות כו' ע"ש ונראה מזה דאף דאין להתוס' דין תרומה לענין שחייב במעשרות מ"מ צריך ליתנו לכהן דלענין זה הוא תרומה. והנה אשכחן כעין זה שהוא תרומה שיהא צריך ליתנו לכהן ולא לענין שאר דברים בפי' הריב"ן שהביאו התוס' יבמות (פ"ט) בתורם מן הנקוב על שאינו נקוב שהוא תרומה רק לענין שהוא צריך ליתנו לכהן ע"ש [אמרינן בע"ז (ע"ג) לר"י ור"ל דאמרי טבל במשהו דהטעם משום כהתירו כך איסורו דחטה אחת פוטרת את הכרי ע"ש ויש לעיין דר"י לי"ל כלל דחטה אחת פוטרת הכרי כדאמרינן בירושלמי תרומות (פ"ד ה"ג) עד כמה אדם פוטר טבלו ד"ת ר"י אמר אחד למאה כתרומת מעשר ע"ש] (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ג ואלו ניטלין אחד מס' כו' ותרומה טמאה כו'. והנה בפשוטו הטעם כיון שהיא בשריפה ואין הפסד כהן גדול הוי כמו תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת החרובין והכליסין דציטלין אחד מס'. והנה בחלה (פ"ב מ"ז) גבי נטמאת עיסתה אחד ממ"ח כתב בפה"מ לפי שהיא לשריפה עומדת ולא נשתדל להרבות טומאה בקדש ע"ש וא"כ י"ל זה הטעם ג"כ בתרומה טמאה וכמו בחלה כשנטמאה צריך להפריש שיעור היותר פחות כדי שלא להרבות טומאה בקדש ה"נ בתרומה צריך להפריש שיעור היותר פחות שהוא אחד מס' ונ"מ לדינא דלטעם שאין הכהנים מקפידים עליה רק א"צ להפריש יותר ולהטעם שלא להרבות טומאה אינו רשאי להפריש יותר] [אמרינן בתוספתא פ"ד דתרומות תורמין חטין על הפת אבל לא הפת על החטין אלא לפי חשבון ונראה הטעם לפי כשנעשה פת הוא תופח כדאמרינן במנחות (נ"ג) לענין עיסה כנגד קמח פעמים שהיא חסרה או יתרה כגון בלילתה עבה או רכה אבל פת כנגד חטים לעולם יתרה דכי אפי לה נפחה כדאמרינן שם (צ"ד) א"כ כשתורם פת על החטין צריך לתרום יותר שיהיה שיעורה כמו החטין שיש בה אבל חטין על הפת שהוא מרבה בתרומות לא אכפת לן אך הרדב"ז ז"ל פ"ה הי"ח פי' בענין אחר ע"ש]:

אמרינן דתרומה מצותה לתרום דוקא באומד ולא במדה במשקל ובמנין ואמרינן בתרומות (פ"ד מ"ג) תרם ועלה בידו מס"א תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד במדה ובמשקל ובמנין ע"ש. והנה זה דרשאי לתרום השניה במדה יש לחקור אי משום דמדאורייתא כבר יצא או הטעם דהקפידא הוא רק שכל התרומה יחד יהיה באומד ולא במדה ובמשקל והכא כיון דהראשונה תרם מאומד נמצא שכל התרומה יחד מכוונת רק מאומד ולא במדה ואפשר דאף לכתחילה יכול לעשות כן למוד קצת ולהוסיף מאומד ולעשותן תרומה:

כתב הראב"ד ז"ל פ"ג דתרומות דהטעם דאין תורמין לא במדה ולא במשקל הוא משום כיון שדעתו להקפיד על המדה אם יחסור או יותיר מקלקל את התרומה ואת הפירות והכ"מ הביא שם מהירושלמי בזה דאין תורמין במדה הוא משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה ע"ש. והנה מהתוספתא ספ"ד דתרומות מוכח כהראב"ד ז"ל דאמרינן שם ואם אמר הריני תורם ומחשב אם עלה בידו אחד מס' תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה תרם ועלה בידו אחד מס' תרומתו תרומה אלא שתרם במדה ע"ש ואע"ג דהכא לא תרם במדה כלל אלא במחשבה רק שהקפיד שתהא תרומה דוקא אם יעלה בידו אחד מס' זה הוי כמו תרם במדה ונראה מזה דאיסור תורם במדה הוא משום הקפידא שאינו רוצה שיהיה תרומה רק כשיעור הזה:

אמרינן דתרומה ניטלת במחשבה וחקרו התוס' מנחות (נ"ה) אי זה דתרומה ניטלת במחשבה הוא מחשבה ממש או דיבור כמו מחשבה דשליחות יד שהוא דיבור ואשמעינן רק דסגי בלא הפרשה ע"ש הנה אמרינן בירושלמי שהביא הר"ש ז"ל רפ"ז דדמאי גבי המזמין את חברו שיאכל אצלו דמתנה מע"ש מה שאני עתיד להפריש כו' ואמרינן שם דצריך שיהא זכור התנאי בשבת ר"ש ב"ב בשם ר"י דצריך להלחיש בשפתיו בשבת וקא מקשה ר"ז ולא נמצא כמתקן בשבת ע"ש ואי נימא דלעולם כל תרומה ניטלת במחשבה ממש אמאי צריך כאן דוקא להלחיש בשפתיו בשבת ולר"ז דא"צ להלחיש בשפתיו אין ראיה דתרומה ניטלת במחשבה ממש דשאני הכא דכבר היה לו תנאי מע"ש וסגי בזכור התנאי בשעת מעשה הנה התוס' הקשו שם אי תרומה ניטלת במחשבה אמאי אין תורמין בשבת הא שרינן להעלות המדומע בק"א משום דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותי' דשאני מדומע שכבר נתקן אבל תחילת תיקונו של טבל אסור אפילו ע"י מחשבה ע"ש והנה מזה הירושלמי מוכח ג"כ דאיסור שבת תלי אי אומרו בפה או רק במחשבה דהא ר"י דאמר צריך להלחיש בשפתיו מקשה ליה ר"ז א"כ הוי מתקן בשבת אבל אי א"צ להלחיש בשפתיו אף דצריך שיהא זכור התנאי בשעת מעשה וע"כ משום דצריך שיהא דעתו עתה על תנאי של קודם והוי תורם במחשבה מ"מ מותר אך אין להוכיח מזה דכל תורם במחשבה מותר בשבת דשאני הכא כיון שכבר י"ל תנאי מע"ש לא חשיב עתה תחילת תיקונו ודמי להעלאת הדימוע בק"א:

אמרינן בירושלמי דמאי פ"ז ה"ה אר"ז הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלה בשבת כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ע"ש וע"כ התם מיירי בודאי ולא בדמאי דדמאי בלא"ה מטלטלין בשבת ולשיטת התוס' דס"ל דבעלמא לא מהני בודאי נותן עיניו בצד זה כו' זה בהיה לו תנאי מע"ש דמהני נותן עיניו בצד זה כו' צ"ל דזה דבעינן דוקא דיבור הוא רק על קריאת שם אבל ההפרשה אף להתוס' סגי במחשבה בנותן עיניו בצד זה כו' ומש"ה בהיה לו תנאי מאתמול שאמר מה שאני עתיד להפריש יהא תרומה כבר קרא את השם וההפרשה עצמה שהיא למחר סגי בנותן עיניו בצד זה כו' ונראה דזה נמי הטעם בהעלאת דימוע בק"א דמהני נותן עיניו בצד זה כו' משום דהתם א"צ קריאת שם רק הפרשה והפרשה לעולם מהני בנותן עיניו בצד זה כו':

הנה התוס' גיטין (ל"א) הביאו ראיה דתרומה אף ודאי ניטלת במחשבה וא"ל דיבור מההיא ד"ה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם וזה דלכתחילה לא יתרום הוא רק משום ברכה ע"ש אך התוס' בבכורות ובחולין הוכיחו דבודאי לא מהני מחשבה ע"ש ונראה דמההיא דאלם אין ראיה דהתם מיירי שעשה הפרשה גמורה ואמרינן בתוספתא (פ"ג דתרומת) היה הולך להפריש תרומה ומע"ר ומ"ע מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו ע"ש וא"כ אלם שאינו עתיד לקרות להן שם ההפרשה עצמה מקדשתן כיון שהפרישן לשם תרומה:

כתב הרמב"ם ז"ל מעשרות (פ"ט ה"ט) היו לו ק' תאנים של טבל בביתו והוא בביהמ"ד ומתיירא שמא תחשך כו' אומר ב' תאנים שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה כו' ולמחר מפריש ואוכל צריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש כו' וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטל בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל סותרים תחילתן את סופן דמתחילה כתב דצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש דאף כשעושה הפרשה גמורה צריך דוקא להרחיש בשפתיו ואח"כ כתב דנותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר ונראה מזה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' דזה דאמרינן בכל דוכתי עיניו בצד זה כו' היינו מחשבה בלא דיבור ונסתפקו רק איזה דוקא בדמאי או אף בודאי ולהרמב"ם ז"ל אף בנותן עיניו בצד זה כו' צריך דיבור רק ההפרשה היא בנותן עיניו בצד זה כו' דזה חשיב הפרשה מה שמיחד מקום התרומה בצד זה וזה סגי במחשבה אבל הקריאת שם לומר ה"ז תרומה צריך להרחיש בשפתיו:

אמרינן דתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף והנה רש"י ז"ל גיטין (ל') כתב הטעם דבעינן מוקף ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שי"ל במקום פלוני תהא תרומה על זו שמא אותה שעה אינה בעין ע"ש היינו דחיישינן שמא נאבדו מה שהוא עושה תרומה ונמצא אוכל טבלים וכשעושה תרומה פירות של כאן על פירות של מקום אחר זה דבעינן מוקף צ"ל משום דחיישינן שמא נאבדו ולא הועילה ההפרשה ונמצא הכהן אוכל טבלים. והנה לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר ההיא דב"ק (קט"ו) הרי שהיה טעון כדי יין כו' וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז תרומה ומעשר על פירות שי"ל בתוך ביתי כו' והקשו בתוס' מאי אריא משתברות אפילו אינן משתברות אסור דאסור לתרום שלא מן המוקף ע"ש ולפ"ז אדרבה כשהן משתברות ל"ש מוקף דאם היה רשאי לעשותן תרומה ומעשר כשהן משתברות לא בעי מוקף דלמאי ניחוש לה בשמא נאבדו הפירות שי"ל בבית מאי אכפת לן דהא אותן שעושה תרומה ומעשר הן משתברות ולא יאכלנו כהן ובזה אתי שפיר מה דפסקינן ביו"ד סי' של"א ס"ק כ"ה דבזה"ז דלאיבוד אזלא מפני הטומאה רשאי להפריש כשהן משתברות והקשה הגר"א ז"ל הא הוי שלא מן המוקף ע"ש ולפ"ז כיון דבזה"ז רשאי לתרום כשהן משתברות ליכא חשש שלא מן המוקף ולטעם הראב"ד ז"ל דהטעם דבעינן מוקף הוא כדי שיוכל לכוין השיעור מאומד בזה"ז דמפרישין כ"ש כדפסקינן ביו"ד שם ג"כ ל"ש טעם של מוקף:

אמרינן רפ"ב בתרומות אין תורמין מטהור על הטמא כו' באמת אמרו העגול של דבילה שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ובירושלמי מפרש הטעם משום דכתיב כדגן מן הגורן מה גורן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור כו' וזה דבעגול תורם מן הטהור שבו על הטמא אמרינן בירושלמי כל באמת אמרו הלל"מ הוא והר"ש ז"ל כתב שם דקרא רק אסמכתא בעלמא והטעם דאין תורמין מן הטהור על הטמא הוא רק משום מוקף וזה דאמרינן בירושלמי בעיגול של דבלה שהוא הלל"מ לאו דוקא והטעם דבעגול אחד איכא מוקף ע"ש ומראה"פ בירושלמי שם דייק מלשון הרמב"ם ז"ל דס"ל שהוא דרשא גמורה ואין הטעם משום מוקף ע"ש. והנה זה מוכח להדיא ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ ספ"ב דחלה על ההיא דרא"א חלה ניטלת מן הטהור על הטמא דנותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרים וכתב דטעמייהו דרבנן הוא משום דאסור להוציא מן הטהור על הטמא ע"ש אע"ג דהכא תורם מן המוקף ומ"מ אסור וע"כ דמן הטהור על הטמא אין הטעם משום מוקף אך דברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ הוא הפך הסוגיא בסוטה (ל') דאמרינן שם דטעמייהו דרבנן משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו דא"א להניח פחות מכביצה באמצע וא"א להקיף אך מסוגית הש"ס דסוטה ג"כ אין ראיה דכל טעם דמן הטהור על הטמא הוא משום מוקף דאפשר דבחלה ליכא כלל איסור מן הטהור על הטמא כמו בתרומת מעשר דליכא האי איסורא ובחלה הוא רק משום מוקף:

אמרינן בבכורים (פ"ב מ"ה) דבכורים ניטלין מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף וכתב בפה"מ ז"ל מבואר הוא שמאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת אילנות מספיק לו על שאר האילנות וזה ענין שלא מן המוקף ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינן מקבלות טומאה בעודן מחוברין לקרקע ע"ש ולא כתב הטעם דנטלין מן הטהור על הטמא לפי שניטלין שלא מן המוקף דלא תלי בהכי וז"ש לפי שאין הפירות מקבלות טומאה בעודן מחוברין ואף דהכי מיירי במפריש בתלוש וכבר נטמאו נראה פי' דמייתי ראיה דקרא דאין תורמין מן הטהור על הטמא לא קאי על בכורים דבכורים מצות הפרשתן במחובר ואז ל"ש טומאה כלל:

אמרינן בירושלמי חלה (פ"ג ה"ב) היה צריך לתרום ד' ה' חביות מן הבור מעלה את הראשונה עפ"י הבור ואומר ה"ז תרומה וכן השניה וכן השלישי דברי רשב"ג רבי אומר מעלה כולן עפ"י הבור ואומר הרי אלו תרומה ר"א בשם ר' יוחנן הקוף ביניהון מ"ד מעלה כולן עפ"י הבור תורם מן המוקף ומ"ד מעלה את הראשונה עפ"י הבור אין תורם מן המוקף וכתב הפ"מ דס"ל דלא אמרו מן המוקף אלא למצוה בעלמא והלכך אפילו לא העלה אלא אחת מהן וקרא עליה שם תרומה אין בכך כלום ע"ש היינו דאף לכתחילה יכול לעשות כן דהא רשב"ג ס"ל דמעלה את הראשונה עפ"י הבור ואומר ה"ז תרומה דבדיעבד לכ"ע אם תרם שלא מן המוקף תרומתו תרומה ויש לעיין דהא בעירובין (ל"ב) מייתינן פלוגתא דרבי ורשב"ג באומר לחברו צא ולקוט לך תאנים כו' בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר דברי רבי רשב"ג אומר בד"א בע"ה אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואמרינן שם בהא פליגי רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבה ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דנעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אף איסורא זוטא לא ליעבד ע"ש א"כ ס"ל לרשב"ג דאסור לתרום שלא מן המוקף אף כדי להציל ע"ה מאיסורא רבה ואיך שרי הכא רשב"ג לתרום לכתחילה שלא מן המוקף:

אמרינן דתרומה ניטלת מן היפה ואם תרם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה כדר' אילעי כו' הנה אמרינן בעירובין (כ"ח ע"א) השחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרין זרע וירק והביאו שם התוס' מהירושלמי ושלמי דנ"מ לענין מן הרעה על היפה דכשזרען לירק הוי ירק עיקר והוי ירק יפה וכשזרע לזרע דזרע עיקר הוי זרע יפה והוי מן הזרע על הירק מן היפה על הרעה ע"ש ואע"ג דלגבי כהן אין נ"מ אם זרע בעה"ב לשם זרע או לשם ירק דאפשר דאצל כהן אדרבה השני חשיב יותר ומוכח מזה דלענין מן הרעה על היפה אזלינן בתר בעה"ב שיהא אצלו נתינה חשובה יותר וכיון דאצלו הירק עיקר יותר חשוב אצלו מן היפה על הרעה. והנה בזה מתיישב מה דאמרינן בגיטין (נ"ד) גבי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין ומקשינן אמאי אין תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכיל מיניה מידי דלא חזי בימי טומאתו וקא משלם ליה מידי דחזי ליה בימי טומאתו וכתבו התוס' מידי דחזי ליה בימי טומאתו פי' קודם שישלם אבל לאחר ששילם נעשה תרומה ולא חזי ליה ורש"י ז"ל כתב שם ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ולא חזי ליה דהא טמאה היא מיהו חולין טמאים מיכוין לשלומי ולא ידע דהם נעשין תרומה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דביבמות (צ') באכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דבמזיד אין תשלומיו תשלומין מקשינן והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי כו' ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין וכתב רש"י ז"ל מדאורייתא תשלומי מעליא הוי דחולין טמאים נמי ראוין להיות קודש כדר' אילעי כו' ע"ש היינו דבשילם חולין טמאים הוא תשלומין כדר' אילעי דהוי מן הרעה על היפה דבתשלומי תרומה ג"כ איכא דין שלא יפריש מן הרעה על היפה א"כ שפיר אמרינן באכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאה דתבוא עליו ברכה דהוי מן היפה על הרעה דאכיל מידי דלא חזי בימי טומאתו ומשלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו ואף דאח"כ נעשה תרומה מ"מ במן היפה על הרעה אזלינן בתר בעה"ב ולא בתר כהן ובשעה שמפריש בעה"ב מה שמפריש שוה אצלו יותר ממה שאכל חשיב תשלומין מעליא דמשלם יותר ממה שאכל:

אמרינן בב"ק (קט"ו) גבי תרומת מעשר דס"ל לר' נחמיה דאף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי ע"ש ויש לעיין אמאי לא יתרום מן הטמא על הטמא הא שניהם שוין ונראה דס"ל לר"נ דמן הרעה על היפה אזלינן בתר כהן וכיון דנעשה בהפרשתו תרומה טמאה דלא חזי בימי טומאתו והחולין שהפריש עליהן חזי בימי טומאתו הוי מן הרעה על היפה ולפיכך לא התירו לתרום אלא בשל דמאי דבשל דמאי רשאי להפריש מן הרעה על היפה דמעשרין מן הצוננת על החמה ואף דהוי מן הרעה על היפה כדאמרינן בב"מ (נ"ו) ע"ש:

והנה תורם מן הרעה על היפה דאסור אינו משום הפסד כהן דאפילו שניהם שוין דהא פליגי ר"י ורבנן בפ"ב דתרומות אי תורמין בצל קטן או חצי בצל גדול ואמרינן בברכות דפליגי אי שלם עדיף אי גדול עדיף ואף ששוין זה כמו זה רק זה חשוב יותר ודין זה אינו נוהג אלא בתרומות דכתיב ולא תשא עליו חטא כו' אבל היכא דשוה פחות לבד איסור מן הרעה על היפה איכא נמי משום הפסד כהן וזהו נוהג בכל הפרשות דאמרינן בתוספתא (פ"א דפאה) על ההיא דמשום ד' דברים אמרה תורה ליתן פאה דבסוף שדהו ואחד שלא יניח את היפה ויתן מן הרעה ע"ש ואמאי לא יהא רשאי לכתחילה להפריש מן הרעה דהא בפאה ליכא קרא דולא תשאו עליו חטא כו' דהתם מיירי ברעה ששוה פחות ואיכא משום גזל עניים:

כתבו התוס' נדה (ו' ע"ב) דההיא דנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ומשום דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י והקשו מההיא דע"ז דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה ותי' דהתם הטעם משום הפסד כהן שתהיה התרומה טמאה והכא ליכא הפסד כהן דכבר נולד לה ספק טומאה וכתבו עוד דאפילו לא נולד לה ספק שרי לטמאה וליכא הפסד כהן דחבר הוא ומפריש עליה ממקום אחר אבל ההיא דע"ז מיירי בע"ה ע"ש. והנה יש לעיין ע"ז דהא אמרינן בחלה (פ"ב מ"ג) מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה ע"ש א"כ הכא כי מטמאין אותה קודם גלגול צריך לעשנה אח"כ קבין א"כ מה שייך שיפריש ממקום אחר. והנה לפ"ז ל"ק מה שהקשו התוס' שם על רש"י ז"ל שפי' דזה דאין בוצרין עם העושה פירותיו בטומאה הוא משום משמרת תרומותי הא אמרינן בנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשנה בטומאה ע"ש. והנה זה דלרש"י ז"ל אף קודם גמר מלאכה איכא משום משמרת תרומותי הוא משום דסופו להיות גמר מלאכה ולהפריש ממנו תרומה נמצא דע"י זה דמטמאה עכשיו גורם שתהיה אח"כ התרומה טמאה אבל הכא בנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כיון דאף אם לא יטמאה בטומאה ודאית ג"כ צריך לעשותה קבין א"כ אינו עומד להפריש ממנה חלה ומה שייך משמרת תרומותי:

הקשה שם הרש"ש ז"ל על התוס' שכתבו בנולד לה ס"ט עד שלא גלגלה דליכא הפסד כהן דחבר הוא ויפריש עליה ממקום אחר הא פלוגתא דר"א וחכמים היא אי מפרישין חלה מן הטהור על הטמא ע"ש ונראה דאף לרבנן איכא לאשכוחי גוונא שיהא אפשר להפריש מן הטהור על הטמא דטעמייהו דרבנן שאין מפרישין מן הטהור על הטמא ולי"ל תקנתא דר"א דיניח פחות מכביצה אוכלין ביניהם שיפריש מן המוקף אמרינן בסוטה משום דס"ל אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו דאותו הפחות מכביצה תטמא מהעיסה הטמאה ע"ש א"כ אף לרבנן אפשר בתקנתא דיניח ביניהם מעיסה שנילושה במי פירות דאמרינן (בפ"ב דחלה) דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות דאינה מקבלת טומאה א"כ עדיין אפשר להחבר להפריש עליה ממקום אחר אמרינן ביו"ד של"א סעיף כ"ה היה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות ואמר ה"ה תרומה ומעשר על פירות שי"ל בביתו כו' ונ"ל דבזה"ז דלאיבוד אזלי מפני הטומאה תרומתו תרומה והקשה שם הגר"א ז"ל הא בשמן איכא הפסד כהן ע"ש והיינו דשמן ראוי להדליק כדאמרינן בב"ק שם והנה אף על יין אפשר להקשות דהא יין חזי לזילוף דזה דביין ליכא הפסד כהן אף דחזי לזילוף אמרינן שם משום תקלה אבל בזה"ז ל"ש תקלה כדאמרינן ביו"ד שם סעיף י"ט משום דבזה"ז דאין שום תרומה נאכלת ל"ש תקלה ועיין בביאור הגר"א ז"ל שם א"כ אמאי לא הקשה אף מיין דאף ביין שייך הפסד כהן]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה