מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נב - מדרס · ג
פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מטמאי מו"מ ה"ד עמד על ב' משכבות רגלו אחת על אחת ורגלו שנייה על השני שניהם טמאים וכתב הראב"ד ז"ל ראיתי המשנה כך עומד על ב' כסאות רש"א אם רחוקים זה מזה טהורים ואין שם מחלוקת וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי עליה וכ"כ בפה"מ דאין הלכה כר"ש ע"ש. והנה ר"ש ורבנן פליגי בזה דהטעם דמחלק ר"ש בין קרובין לרחוקין הוא משום דבקרובין פעמים מסתמך על רגלו זו ופעמים על רגלו זו והוי על כל אחד רובו נישא עליו ומש"ה טמאים אבל ברחוקין אי אפשר לו להסתמך על רגלו אחת וא"כ אין רובו נישא על אחת ומש"ה טהורים אבל בזה ר"ש לטעמיה דהו"ל כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליה דר"ש מטהר דאינו נישא רובו על אחת מהן אבל רבנן דמטמאי התם כיון דאינה יכולה לעמוד על שלש וא"כ ה"נ בעומד על ב' כסאות ורחוקין זה מזה כיון דאינו יכול אז לעמוד על רגלו אחת טמאין לרבנן והנה לפ"ז בההיא דהזב בכף מאזנים ומו"מ כנגדו וכרעו הן דרש"א ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד נושא את רובו ורבנן מטמאין אף במרובין האי מרובין מיירי דוקא באופן שאם ינטל משכב אחד לא יכריעו דרבנן לטעמייהו דהוי כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו דכיון דאינה יכולה לעמוד על שלש ה"נ כל אחת מהמשכבות גורמת ההכרעה אבל אם יש שם בכף מאזנים משכבות הרבה שאף אם ינטל משכב אחד ג"כ יכרעו הזב בזה טהור אף לרבנן דהוי כמו רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגליה דמטהרי אף רבנן משום דיכולה לעמוד על שלש אך הרא"ש ז"ל כתב שם דטעמא דרבנן במו"מ בכף מאזנים דמטמאי אף במרובים הוא משום דמדמו לה לעשר טליות זו ע"ג זו ע"ש ולפי פי' זה אף במרובים שאם ינטל משכב אחד ג"כ יכריעו ג"כ טמא לרבנן כמו בטליות זו ע"ג זו דאפילו באלף כולן טמאות ולפי' זה אינו ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן ביושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו כו' ונראה להרא"ש ז"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן במו"מ בכף מאזנים דלר"ש טומאת משכב הוא ע"י שהמשכב נושא את האדם א"כ בזב בכף מאזנים ומו"מ בכף שנייה והן מרובין כיון דאין כל משכב לבדו נושא את הזב שהרי א"י להכריעו א"כ רק ע"י כח כולן הוא נישא מש"ה טהור כו' ול"ד לעשר טליות זו ע"ג זו והזב עליהן דהתם כל אחד לבדו נושא עליו את כל הזב ורבנן ס"ל דטומאת משכב אינו משום מעשה המשכב שנושא את הזב אלא משום מעשה הזב שנשען ברובו על המשכב א"כ במו"מ בכף מאזנים ואפילו הן אלף כיון שהכריעו הן והזב נישא עליהן הרי עתה הזב נשען עליהן שהרי למעלה מכולן ונשען בכולו על כל אחת ואחת והוי כעשר טליות והזב עליהן:
ובעליונו של זב דקי"ל שהוא טמא טומאת מידף כתב הר"ש ז"ל פ"ה דזבין מ"ב בלשון אחד שזה נוהג בכ"ד ואפילו בדברים שאין ראוין להיות עליו (וכן ס"ל להרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ו] ונראה דכ"ח המוקף צמיד פתיל ומונח למעלה מן הזב אע"ג דלא הסיטו טמא מדין עליונו של זב ול"ש בזה דאין כ"ח מטמא מגבו כיון דאין זה מדין נגיעה רק דמרבינן מאשר יהיה הזב תחתיו דכל אשר הזב תחתיו מתטמא א"כ הזב הוא תחת תוכו כמו תחת גבו א"כ שפיר מתטמא מפני שהזב תחתיו, והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן דזב עושה ע"ג מידף משא"כ במת והקשה הר"ש ז"ל זבין פ"ד מ"ו איך משכחת לה שלא יעשה המת ע"ג מידף שהרי טומאה בוקעת ועולה ע"ש ולפ"ז משכחת לה שהיה למעלה כ"ח המוקף צמיד פתיל דבמת כה"ג טהור דאינו עושה ע"ג מידף:
והנה הראב"ד ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ כתב דעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע ע"ש וכבר הקשו עליו דהא אמרינן בש"ס דמטמא רק אוכלין ומשקין, והנה האור שמח כתב לתרץ דכוונת הראב"ד ז"ל רק כ"ז שלא פירש מן הזב דחשיב אז עליונו של זב אב הטומאה ומטמא כלי שטף ע"ש אך אפילו אי נימא כן בכוונת הראב"ד ז"ל עדיין קשה דאמרינן בת"כ גבי בועל נדה נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד נמצאת אתה אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו אם כמדתו נתונה טמאה שאם נטמאה המפה נטמאה הככר ושלא כמדתו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים ע"ש היינו אם המפה מונחת תחת גופו טמאה ואם היתה מונחת בין כר לחברו שלא כנגד גופו טהורה דאין הכר שהוא משכב מטמא המפה דמשכבו כמגעו ואין מגעו מטמא בגדים והא תחתונו של בועל נדה הוא כעליונו של זב א"כ שלא כמדתו אמאי טהורה אמאי אין הכר מטמאה המפה דהא הוי טומאה בחיבורין דהא הבועל נדה שוכב עליה ומוכח דאף בחיבורין הוי ג"כ משכבו רק כמגעו דאינו מטמא כלים וא"כ ה"ה לעליונו של זב:
הנה אי מצורע עושה משכב ומושב יש מחלוקת הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טומאת צרעת דמצורע עושה מו"מ לטמא טומאה חמורה כמו זב וכן דעת הר"מ מפונטיזא בתוס' פסחים (ס"ז ע"ב) ע"ש ויש לחקור במצורע אם י"ל עליונו כמו זב ואפשר דתלי בזה דהר"מ מפונטיזא כתב שם הטעם דמצורע עושה מו"מ משום דכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו דאתקש לזב ואין היקש למחצה ע"ש ולפ"ז ה"נ דעליונו הוא כמו זב דאין היקש למחצה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם הטעם דכתיב וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהור מלטמא משכב ומושב ע"ש אפשר דרק למו"מ אתרבאי ולא לעליונו: