אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נב - מדרס

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נב - מדרס

סימן נא - פרת חטאת

א

גרסינן בשבת (מ"ד ע"ב) מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ופי' רש"י ז"ל גבי שידה תנן והיא עגלה של עץ למרכב אנשים ונשים והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל דאי חזיא למדרס ל"ש בה מדידה דלא איתקש לשק ולא בעינן מטלטל מלא וריקן דהא שאי"ל תוך בכלי שטף הנך דחזו למדרסות טמאים ע"ש ובטעם רש"י ז"ל נראה דכלי עץ הבאין במידה שאני דהא לענין אהלים לחוץ בפני הטומאה דקי"ל אדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר אפילו כלים שאין מקבלין טומאה ואפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מטומאת מת וכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה ה"ה כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה וכתב הראב"ד ז"ל אפילו של עץ והם באים במידה כדאיתא פ' יש מביאין וחוצצין וכתב הכ"מ שם דאף הרמב"ם ז"ל ס"ל כן ע"ש ואע"ג דשאר כלים ואפילו טהורים אין חוצצין הבאין במידה אינם ככלים אלא כאהלים ומש"ה נמי אין טמאים מדרס דלמדרס בעינן כלי כדאמרינן בת"כ אשר ישב עליו יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה ת"ל כלי כו' א"כ כ"ע הבאין במידה דאינם כלים אלא כאהלים אין טמאין מדרס:

ונראה דזה נמי הטעם דכ"ע הבאין במידה אי"ל טומאה אף מדרבנן כדמוכח מכמה דוכתי אף דכ"ע הפשוטים יש מהם מקבלין טומאה מדרבנן להרבה שיטות וכ"ש בהנך דמשמשים את האדם ומשמשי אדם דלכ"ע מקבלי טומאה מדרבנן אע"ג דטעם אחד להם דאין מטלטלין מלא וריקן דכ"ע הבאין במידה י"ל עוד טעם דאינם ככלים כלל רק כאהלים מש"ה לא גזרו עליהן טומאה אף מדרבנן:

אמרינן בשבת נ"ט סנדל של בהמה של מתכת טמא ומקשינן למאי חזי כו' ורי"א בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצין ועל הברקנין והקשו בתוס' שם א"כ יטמא מדרס ותניא בתוספתא דכלים פ' כיפה ג' סנדלים הם של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טומאת מת משמע אבל מן המדרס טהור ע"ש ונראה לומר דבפכ"ב דכלים מ"ט הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא א תניא ישיבת קרון וקישרה טהורה שאינה אלא ישיבה של צער היינו שטהורה מדרס דלמדרס ישיבה של צער לאו שמה ישיבה ע"ש וה"נ כשהוא בורח מן המלחמה ומניח סנדל של בהמה ברגליו ורץ על הקוצין ועל הברקנין אינה אלא הילוך של צער ובמדרס טהור כה"ג אבל בטמא מת שפיר מתטמא דאף תשמיש של צער ג"כ תשמיש הוא לשאר הטומאות ובקרון זה דטהור מכלום הוא משום דהוי פשוטי כ"ע דאי"ל טומאה אחרת אלא מדרס:

עוד נראה לתרץ קושית התוס' לפמ"ש בתוס' מנחות ל"א שהקשו שם על רש"י ז"ל דשידה עשויה למרכב נשים אמאי אינה טמאה מדרס וכן הקשו שם מספינה דאינה מקבלת טומאה משום דאינה מיטלטלת מלא וריקן ואמאי לא תטמא מדרס ותי' דאפילו אי עיקרה של ספינה עשויה להעביר בנ"א מעיר לעיר וכן שידה למרכבת נשים לא חשיב מדרס כיון דלא עבידא להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום מידי דהוי אלוקטמין דטהורין שהן ללכת עליהן בימות הגשמים ע"ש א"כ לפ"ז ה"נ סנדל של מתכת של בהמה שכל תשמישו לאדם הוא רק בשעה שבורח מן המלחמה מניחו ברגלו ורץ על הקוצים ועל הברקנים א"כ לא עבידא להיות נשען עליו אלא ללכת ממקום למקום מש"ה אינו טמא מדרס:

כתבו התוס' מנחות שם דמש"ה סולם אינו טמא מדרס אעפ"י שדורסין עליו מפני שאינו עשוי להנאת מדרס אלא לירד בו ולעלות ע"ש ונראה פירושו כיון דזב עושה מדרס ע"י ה' דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען כדאמרינן בזבין א"כ מדרס הוא כלי לאחד מאותן ה' דרכים היינו כלי לשכיבה לישיבה או לעמידה כו' כגון אם כשרוצה לישכב שוכב עליו זהו כלי לשכיבה וכן אם רוצה לישען עצמו הוא נשען עליו הוי כלי לשעינה אבל סולם אף שנשען עליו אך אין זה כשרוצה לישען עצמו הוא נשען על הסולם רק כשרוצה לירד ולעלות א"כ הוא כלי לעליה וירידה ואין זו כלי לשעינה, ובזה אתי שפיר נמי מ"ש בתוס' שם דשידה עשויה למרכב נשים ובכ"ז אינה טמאה מדרס משום דלא עבידא להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום והיינו אע"ג דיושב עליה מ"מ אינו דכל שרוצה לישב הוא יושב בשידה רק כשרוצה ללכת ממקום למקום יושב עליה אין זו כלי לישיבה רק כלי ללכת ממקום למקום והליכה ממקום למקום אין זו בכלל מדרס דרק ה' דברים הם מדרס עומד יושב שוכב נתלה ונשען:

והנה לפמ"ש התוס' דאלקטמין וכן סולם אין טמאין מדרס אף שהוא דורס עליהן משום דאין עשוין להנאת מדרס אתי שפיר מה דאמרינן בשבת ס"ו בקב הקיטע דטהור ואם יש בו בית קיבול כתיתין טמא ולרבא שם ביש בו בית קיבול כתיתין טמא אף מדרס דסמיך עליה והקשו בתוס' שם ל"ל בית קיבול כתיתין תי"ל דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת ותי' דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס ע"ש וצ"ל פירושו דהיינו בלא כתיתין לא סמיך עליה וכשיש בו כתיתין סמיך עליה אך לפ"ז א"צ לזה דאף דסמיך עליה אך אינו עשוי להנאת דריסה אלא שלא יהא נראה קטוע כמ"ש בתוס' שם לעיל מש"ה אינו טמא מדרס אבל כשיש שם כתיתין הוא לתענוג הדריסה כדאמרינן ביומא ע"ח גבי הקיטע יוצא בקב שלו ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ אמר אביי בדאית ליה כתיתין ומשום תענוג ע"ש אלמא דהכתיתין הם לתענוג של דריסה ומש"ה נעשה מדרס:

אך בעיקר מ"ש התוס' דשידה העשויה למרכב נשים אינה טמאה מדרס משום דלא עבידא להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום יש לעיין הא אמרינן בעירובין כ"ז האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב ע"ש ואמאי האוכף טמא מושב הא לא עבידא להיות נשען עליו אלא ללכת ממקום למקום ומ"ש אוכף שעשוי לרכיבה משידה שהיא למרכבת נשים:

קי"ל דכלים שיש בהם חסרון מלאכה אינן מקבלין טומאה וכתב רש"י ז"ל שבת (נ"ב ע"ב) הטעם משום דגבי טומאת כלים במדין מעשה כתיב שגמר כל מעשהו ע"ש, והנה יש לחקור בזה דכל שיש בו חסרון מלאכה אף במדרס אינו מתטמא אם הוא ג"כ מזה הטעם אך אפשר דמדרס שאני דהא העושה מדרס מדבר שאם עשה ממנו כלי אחר אינו מקבל טומאה ומ"מ אם עשה ממנו מדרס מקבל טומאה וכמ"ש תוס' שבת (ס"ו ע"א) ד"ה כוורת ושם (ע"ו ע"א) ד"ה ואמר ומשום דאף כופת של שאור שיחדו לישיבה ג"כ טמא מדרס ע"ש דלמדרס כל שהוא ראוי למדרס טמא א"כ ל"ש נמי למגמר מכלי מדין דכתיב בהו מעשה דלמדרס לא גמרינן מכלי מדין כלל דאף העושה מדרס ממינים שאין מפורשין בקרא ג"כ טמא וזה דבמדרס ג"כ כל שיש בו חסרון מלאכה אינו מקבל טומאה הוא מטעם אחר דכיון דיש בו חסרון מלאכה א"כ אומרים לו עמוד שצריך לגמור מלאכתו וכל שאומרים לו עמוד אינו טמא מדרס ואפילו אי נימא דשייך במדרס ג"כ הטעם של שאר כלים מ"מ הטעם דאומרים לו עמוד ג"כ יש במדרס, ובזה מתיישב קושית התוס' חולין (כ"ה) גבי גולמי כ"ע דטמאין כל שעתיד לשוף לשבץ כו' להטיח בטונס היינו בעור הדג והקשו בתוס' הא אמרינן בסנהדרין כ' כ"ע מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג אלמא דקודם לא מקבלי טומאה ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דמטה ועריסה שטומאתן מדרס דהא פשוטי כ"ע הן וטומאתן משום מדרס כמבואר מכמה מתני' דכלים א"כ כל שיש בהם איזה חסרון מלאכה אפילו רק לשוף בעור הדג טהור משום דאומרים לו עמוד דהא ע"כ מיירי שעומד לשוף דאם גמר שלא לשוף טמאה כדאמרינן בכלים רפט"ז אבל בשאר כלים שאינן מדרס לא מעכב טומאתן מה שצריכין לשוף בעור הדג:

יש לחקור בכלי שמיוחד למשכב אי בעינן ג"כ שיהא מיוחד למשכב באופן שרובו נשען עליו כיון דאין הזב עושה מדרס אא"כ רובו נשען עליו ואפשר דזה רק בשעת מדרסו דלא נחתא ליה טומאה אא"כ רובו של זב נשען עליו אבל זה דבעינן מיוחד למדרס סגי אי מיוחד למדרס כל דהו אך בפשוטו בעינן שיהא עומד למדרס באופן שיטמא הדבר במדרס, והנה בזה מתיישב מה שהקשו התוס' יבמות (ק"ב) גבי קב הקיטע דחולצין בו וכתבו תימא כיון דכשר לחליצה א"כ עביד להילוכא א"כ אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ע"ש ובזה אתי שפיר דקב הקיטע נהי דלהילוכא עביד מ"מ אינו נשען עליו ברובו דעיקר סמיכתו הוא על מקלותיו והם סמוכות שלו שמטמאים מדרס כמ"ש תוס' יומא (ע"ח) ע"ש וכיון דאינו עשוי להיות רובו נשען עליו אין זה מדרס ואפילו אם אח"כ נשען עליו הזב ברובו ג"כ טהור אבל לחליצה כיון דעכ"פ להילוכא עביד כשר:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שלהי כלים דמדרס כלי זכוכית טהור וכתב הר"ש ז"ל אע"ג דכלי זכוכית י"ל טהרה במקוה וכל שי"ל טהרה במקוה טמא מדרס כיון דטומאת כלי זכוכית מדרבנן לא גזרו עליהן מדרס ע"ש, והנה לפמ"ש התוס' שבת דמדרס העשוי אף מדברים דלא כתיבי בקרא ג"כ טמא כיון שהוא ראוי למדרס א"כ מדרס כלי זכוכית הוא מדאורייתא דזה דכלי זכוכית הוא מדרבנן הוא רק משום דאינן בכלל כלים המפורשין בקרא לטומאה וכמ"ש רש"י ז"ל (שבת י"ד ע"ב) משום דלא כתיב באורייתא בהו טומאה ע"ש אבל במדרס כיון דטמא אף דברים שאינן מפורשין בקרא ותלוי רק בראוי למדרס א"כ רק כ"ח וכלי אבנים וכלי אדמה ממעטינן מקראי ממדרס בת"כ אבל כלי זכוכית הוי טמא מדאורייתא וצ"ל דהתוס' ע"כ יגרסו בהתוספתא דטמא מדרס כמה שהביא הר"ש ז"ל שם דאיכא גירסא בהתוספתא דמדרס כלי זכוכית טמא ע"ש, והנה רש"י ז"ל בבכורות ל"ח ובעירובין ק"ד כתב דמדרס כ"ח טהור משום דנשבר אם אדם יושב עליו [ועיין בגה"ש בכורות מה שהקשה על רש"י ז"ל] ולדבריו אתי שפיר התוספתא דכ"ש כלי זכוכית דנשבר אם יושב עליו וחשיב אינו ראוי למדרס וטהור:

ב

אמרינן פי"ח דכלים מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה קצרה וב' כרעים טמאה ארוכה וב' כרעים טהורה ור' נחמיה מטמא ובסוכה ט"ז אמרינן דמטה מטמאת אברים ואמרינן אברים מאי ניהו ארוכה וב' כרעים קצרה וב' כרעים וכתב הר"ש ז"ל בכלים שם דסוגיא דסוכה הוא כר' נחמיה דמטמא בתרווייהו בארוכה וב' כרעים קצרה וב' כרעים ואמרינן שם מ"ט מטה שנגנב חציה או אבד חציה כו' טהורה וכתב הר"ש ז"ל דטהורה היינו אפילו ארוכה וב' כרעים וכ"כ התוס' ברכות (נ' ע"ב) ע"ש, והנה בשבת (נ"ח ע"ב) גבי העושה זגין למכתשת כו' י"ל עינבל טמאין כו' נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן ומקשינן נטלו עינבליהן למאי חזי ואמרינן הואיל וההדיוט יכול להחזירה ומקשינן מההיא דהזוג והעינבל חיבור כו' דלא מהני מה שההדיוט יכול להחזירה אא"כ הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס וכתב רש"י ז"ל דטומאה לא פרח הימנה כשנפרד משקיבל הואיל וראוי להקישו והוי ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון דלא טהר מטומאה והקשו בתוס' על רש"י ז"ל דלענין שלא תפרח הטומאה שהיתה עליהן מהני שפיר טעמא דההדיוט יכול להחזירה כדאמרינן בברכות נ' גבי מטה דאפילו מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא"כ נגנבה או אבדה חציה כו' ע"ש ותימא דהא התם במטה ג"כ בעינן דוקא ארוכה וב' כרעים קצרה וב' כרעים ומשום דראוי קצת וכדאמרינן בסוכה שם דראוי למסמך אגודא ולמיתב עלייהו וה"נ בעינן שיהא ראוי קצת כגון להקישה ע"ג חרס ובלא"ה לא מהני מה שההדיוט יכול להחזירה וכמו במטה אם נתפרקה לגמרי דטהורה מיהו לזה מהני במטה מה שההדיוט יכול להחזירה אפילו נתפרקה לגמרי שאם חזר וכפלה חוזרת לטומאתה ולא הוי כשבירה אך בזוג והעינבל אף לענין זה לא מהני מה שהדיוט יכול להחזירה היינו שאם יחבר אח"כ הזוג והעינבל שיחזור לטומאתו דלזה א"צ כלל לההדיוט יכול להחזירה דבכלי מתכת אפילו נשברה ותיקנה חוזרת לטומאת הישנה נמצא דלא מהני כאן כלל מה שההדיוט יכול להחזירה:

אמרינן פכ"ו דכלים סנדל עמקו וכיס של שנצות כו' הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן כו' וכתב בפה"מ שם ז"ל כבר הקדמתי לך שכלי עור וכ"ע אמנם יטמאו מה"ת בשאר טומאות מקבלים לבד ואלו הכלים אשר נמנו בכאן הם יתפשטו ויחזרו ויתקבצו ויחזירו מקבלים כו' ומטמאין ומטהרין שלא באומן היינו כשיתפשטו נטהרים וכשיתקבצו מתטמאים כו' ואמרינן עלה התם במתני' אמר ר"י והלא כל הכלים מטמאין ומטהרין שלא באומן אבל אלו אעפ"י שהן מותרין טמאים מפני שההדיוט יכול להחזירם ע"ש וקשה הא אף היכא דההדיוט יכול להחזירה בעינן ג"כ שיהא ראוי למעין מלאכתו כמו גבי מטה דבעינן דוקא ארוכה וב' כרעים כו' וצ"ל דה"נ כשמתפשטים עושין מעין מלאכתן רק שנעשו פשוטי כלי עור וס"ל לר"י דלזה מהני מה שההדיוט יכול להחזירן דאין אובדין את שמם וי"ל אף עתה תורת כלי קיבול ובזה פליגי ר"י ורבנן [ובעיקר מ"ש בפה"מ דכלי עור יטמאו מה"ת בשאר הטומאות מקבלין לבד כו' ואע"ג דסנדל הוא ראוי למדרס ובמדרס אף פשוטי כ"ע ג"כ טמאין מה"ת וכל המטמא במדרס מטמא בכל הטומאות הרמב"ם ז"ל לשיטתיה בזה דס"ל בפסקיו רפכ"ג דכלים דזה דכל המטמא במדרס מטמא בכל הטומאות הוא רק מדבריהם ע"ש א"כ הכא דמיירי בשאר הטומאות ולענין טומאה דאורייתא כמ"ש בפה"מ ולזה אינו טמא מה"ת אלא כ"ז שי"ל בית קיבול ונראה מזה מקור להרמב"ם ז"ל דזה דקי"ל כל הטמא מדרס מתטמא בכל הטומאות הוא רק מדרבנן ולא כהתוס' דס"ל בכמה דוכתי שהוא מה"ת דילפינן לה מק"ו מפכין קטנים דאי הוי מה"ת מאי נ"מ בסנדל עמקו בין נתפשט ללא נתפשט]:

אמרינן בחגיגה (כ"ג) מעשה באחד שהיה מעביר חבית של קדש ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע"פ החבית כו' אותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש ע"ש והקשו בתוס' אמאי נטמא החבית הא האי רצועה שנפסקה לאו כלי היא דהא לא שרינן לטלטל בשבת ותי' כגון שנשתייר בהך רצועה וההדיוט יכול להחזירה ע"ש וצ"ל ג"כ דהאי רצועה שנפסקה עושה מעין מלאכתה אף בלא החזרה אך בעיקר קשה טובא דהא אמרינן פי"א דנגעים מי"א דרצועות מנעל וסנדל מטמאין טמא מת ואין מטמאין מדרס א"כ אינן אב הטומאה דאין טומאתן רק שנגעו במדרס דהן עצמן אינן מדרס א"כ במה נטמא החבית וזה ודאי ל"ש למימר דכיון דההדיוט יכול להחזיר הרצועות לסנדל חשיב כסנדל עצמו דטמא מדרס דהא לזה ודאי אין עושין מעין מלאכתן דהרצועה לבד אינה ראויה להילוך וצע"ג אך לפי מה שהביאו התוס' בחגיגה שם מהירושלמי דהסנדל עצמו הניח ע"פ החבית אתי שפיר:

בשבת (קי"ב ע"ב) בעי חזקיה ניקב בכמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון מהו א"ל ר"י רבי שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שנייה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס כו' והקשו בתוס' שם אמאי לא מייתי ההיא דמטה דמתני מקמי הך מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותקנה טמאה מדרס נשברה שנייה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס כו' ע"ש, והנה האבעיא בניקב במוציא זית ותקנה וחזר וניקב במוציא זית עד שנשלם למוציא רימון אי טמא הוא משום כיון דכשתיקן זית הראשון נשאר בטומאתו ואף מה שתיקן טמא ואיבעי לן אם יכול מה שתיקן לגרום טומאה להכלי אף לאחר שניקב במוציא זית אחר שיהא חשוב כניקב רק בכמוציא זית אחד אך זו האבעיא שייך רק משום דבעינן כלי שלמה לטומאה וכשניקב במוציא זית ראשון חשיב עדיין כלי שלמה כ"ז שלא ניקב בכמוציא רימון ואם תקנה אח"כ אז שלמות הכלי אפשר לחשוב ע"י מה שתיקן כמו ע"י מה שהיה קודם א"כ מה שתיקן ג"כ גורם אז טומאה להכלי כמו כל מקצת ומקצת הכלי ממה שהיה קודם ואפשר דיכול לגרום אף לאחר שניקב עוד כמוציא זית ופשיט שפיר מההיא דסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה כו' דשם ג"כ בעינן לטומאה סנדל שלם ועכ"פ צריך להיות לו אוזן אחד שיחשב שלם ובלא"ה אינו כלי וכשנטל אזנו אחד ותקנה דטמאה מדרס מפני שהוא סנדל שלם שלמות הכלי הוא עתה לאחר שתיקן ע"י האוזן שתיקן כמו ע"י האוזן שהיה קודם והוי שפיר כמו התם בניקב כמוציא זית כו' אבל במטה דין אחר לה דאמרינן בכלים פי"ח מ"ז דמטה שהיא טמאה מדרס ונפרקה וחיבר כרע אחד ממנה למטה טהורה כולה טמאה מדרס ע"ש והטעם כיון דמטה של פרקים היא וההדיוט יכול להחזירה כשפרקה לא פרחה ממנה הטומאה אא"כ נשברה או שנאבדה מקצתה או נגנבה מיהו כשהוא כרע אחד לא מטמא כיון דאינה ראויה בפ"ע אא"כ היתה ארוכה וב' כרעים כו' מ"מ כשחיבר כרע אחד אף למטה טהורה טמא מדרס כמ"ש הר"ש ז"ל שם מפני שעתה ראויה לישיבה א"כ אין להביא ראיה מההיא דמטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותקנה כו' נשברה שניי' כו' דכשנשברה ארוכה אחת דעדיין המטה טמאה דאינה מתטהרת אא"כ נשברו ב' ארוכות כשתקנה מתחיל' ע"י ארוכ' אחת זה דעתה המטה טמאה אין הארוכה החדשה גורמת לה טומאה כלל דלא בעינן הכא מטה שלמה טמאה כלל דאף כרע אחד טמא שאינו כלי שלמה כלל אם חיבר אותה למטה שהיא טהורה לגמרי ג"כ טמא מדרס משום האי כרע א"כ זה שהמטה טמא הוא מפני שיש שם כרע אחד טמא א"כ אין הארוכה החדשה גורמת טומאה להמטה דזה רק היכא דבעינן כלי שלמה טמאה כגון בסנדל וכלי שניקב במוציא זית דבעינן שיהא כלי שלמה כולה טמאה ומש"ה לא פשטינן מההיא דמטה, (כתב רש"י ז"ל בשבת ועירובין שם ועיין בתוס' דסנדל שנפסקו ב' אזניו רק טהור מן המדרס אבל בשאר טומאות טמא דעדיין כלי הוא לאשתמושי תשמיש אחרינא ע"ש וקשה מ"ש מכסא של כלה דאמרינן פכ"ב דכלים מ"ז דאף שי"ל בית קיבול ומשמש להנחת חפצים ומ"מ בניטל חפויו ונשתיירו ביה בית קבלה טהור מפני כשבטל העיקר בטל הטפלה דהעיקר הוא המדרס ע"ש וה"נ בסנדל העיקר הוא המדרס]:

קי"ל דאף פשוטי כ"ע כל שראוין למדרס מטמאין בשאר הטומאות דכל הראוי למדרס מטמא בכל הטומאות דמפקינן מק"ו מפכין קטנים והנה י"ל פירושו דתשמיש של מדרס חשיב ג"כ תשמיש לטמא בכל הטומאות דזה דפשוטי כ"ע אין מטמאין דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן היינו דבכלי שטף חשיב כלי לטומאה רק מה שעומד לתשמיש של טלטול מלא וריקן ושאר תשמישין אין עושין אותן לכלי לטומאה וילפינן מק"ו מפכין קטנים דאף תשמיש של מדרס חשיב בכלי שטף תשמיש לענין טומאה כמו טלטול מלא וריקן אך אמרינן פי"ט דכלים בתיבה שנפחתה מלמטן דחכמים מטהרין מפני שבטל העיקר בטל הטפלה וכתב בפה"מ שם דהעיקר טומאת מת והטפלה טומאת מדרס משום דכל המטמא מדרס מטמא בטמא מת ויש שמטמא בט"מ ואינו מטמא במדרס ע"ש היינו כיון שנפחתה מלמטן ואינה ראויה עוד להניח בתוכה אף דעדיין ראויה לשכיבה טהורה אף מן המדרס כיון דבטל העיקר היינו טומאת מת ואי נימא דזה דכל הראוי למדרס מטמא ט"מ היינו דתשמיש של מדרס חשיב ג"כ תשמיש לטומאת מת א"כ אמאי בטל הכא העיקר נהי דלא חזי עתה להניח בתוכה כיון דעדיין ראויה למדרס א"כ לא בטל ממנה טומאת מת שהרי עדיין ראוי' לתשמיש דמ"ש האי תשמיש מהאי תשמיש ונראה מזה דאין תשמיש של מדרס חשיב תשמיש של ט"מ רק זהו דין מיוחד דכל שמתטמא במדרס מתטמא בט"מ ולא משום תשמישו א"כ בנפחתה מלמטן כיון דהתשמיש לענין טומאת מת בטלה בטל ממנה ג"כ טומאת מדרס משום דכי בטל העיקר בטל הטפל דט"מ חשיב עיקר כמ"ש הרמב"ם ז"ל משום דכל המטמא מדרס מטמא בטמא מת כו' וכיון דבטל טומאת מדרס ל"ש תו כל הראוי לטומאת מדרס יטמא בטמא מת:

כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהל' כלים וזה כלל גדול שכל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות וכתב שם המל"מ עיין בפ' שאח"ז דין י"א ובפכ"ה דין י"ט ע"ש היינו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ד כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כגון הכרים והכסתות אם נפחתו אעפ"י שטהרו מלהתטמא במת ובשאר טומאות מתטמאין במדרס שעדיין ראוין למדרס וזה דק"ל להמל"מ אמאי אין מתטמאין בשאר טומאות הא כל המתטמא במדרס מתטמא בשאר הטומאות ובפכ"ה כתב הרמב"ם ז"ל בקב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין מתטמא בשאר הטומאות מפני בית קיבולו ומתטמא במדרס שהרי נשען עליו וזהו דק"ל להמל"מ דל"ל לטעם דמתטמא בשאר טומאות משום בית קיבול תי"ל דמתטמא במדרס א"כ מתטמא בשאר טומאות, והנה יש עוד להוסיף ע"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ו דכלים דין ז' בעריבה של עץ מב' לוגין ועד ט' קבים שנסדקה מטמאה טומאת מדרס וטהורה משאר טומאות ע"ש ואמאי הא כל המתטמא במדרס מתטמא בכל הטומאות:

הנה מכל דברי הרמב"ם ז"ל אלו נראה דהכלל שכל המתטמא בטומאת מדרס מתטמא בכל הטומאות הוא רק בפשוטי כ"ע וטעם הדבר נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם פכ"ג שכתב המפץ הוא המחצלת כו' ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואעפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ כמו שביארנו וזה כלל גדול שכל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות עכ"ל היינו דזה דמתטמא בשאר טומאות הוא רק מדבריהן ככל פשוטי כ"ע והיינו משום דאין כל פשוטי כ"ע מתטמאין מדרבנן דרק השלחן והדולבקי כו' וכיוצא בהן שהם משמשי אדם ומשמשי משמשין אבל משמשי אדם לבד או משמשי משמשין לבד כגון הסולם והמנורה וכדומה אין טמאין אף מדרבנן ואלו הראוין למדרס מתטמאין אף שאינן משמשי אדם ומשמשי משמשין דעשו חכמים זה דראוין למדרס כאילו הן משמשי אדם ומשמשי משמשין דמתטמאין מדין פשוטי כ"ע א"כ זה דגזרו חכמים דכל המתטמא במדרס מתטמא בכל הטומאות הוא רק בפשוטי כ"ע דעשו מה שהן ראוין למדרס כמו משמשי אדם ומשמשי משמשין אבל בכלי קיבול ל"ש זה דבכלי קיבול טומאתו משום קיבולו ולא משום משמש אדם כו' ומש"ה בקב הקיטע שיש בו בית קיבול כתיתין כתב דמתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו ובמררס מפני שראוי למדרס ובכרים וכסתות שנפחתו אף שעתה אי"ל עוד בית קיבול ס"ל להרמב"ם ז"ל דבתר תחילתו אזלינן דכשנעשה ראוי למדרס היה לו בית קיבול וכל שי"ל טומאה מחמת בית קיבולו לא גזרו משום ראוי למדרס ואף שבטל אח"כ בית קיבולו לא נחתי להו מדרבנן טומאה משום דראוין למדרס כיון דבשעה שנעשו ראוי למדרס לא הועיל זה וה"נ בתיבה שנפחתה מלמטן ועדיין ראויה למדרס כיון דקודם שנפחתה היתה כלי קיבול ל"ש בזה גזירה דכל הראוי למדרס טמא בשאר הטומאות וטומאתה היתה רק משום קיבולה א"כ אף כשנפחתה מלמטן אי אפשר תו לטמא בשאר הטומאות מפני שראוין למדרס וא"כ אדרבה כיון דבטלה טומאת מת בטלה אף טומאת מדרס דהתם טומאת מת היא העיקר מיהו מההיא דעריבה שנסדקה קצת יש לעיין דהתם לא נעשה ראוי למדרס אלא אחר שנסדקה כמבואר התם משום דקודם אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו א"כ כשנעשה ראוי למדרס כבר אי"ל בית קיבול והוי כשאר פשוטי כ"ע ולמה אינו מתטמא בשאר טומאות כיון שראוי למדרס:

ג

פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מטמאי מו"מ ה"ד עמד על ב' משכבות רגלו אחת על אחת ורגלו שנייה על השני שניהם טמאים וכתב הראב"ד ז"ל ראיתי המשנה כך עומד על ב' כסאות רש"א אם רחוקים זה מזה טהורים ואין שם מחלוקת וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי עליה וכ"כ בפה"מ דאין הלכה כר"ש ע"ש. והנה ר"ש ורבנן פליגי בזה דהטעם דמחלק ר"ש בין קרובין לרחוקין הוא משום דבקרובין פעמים מסתמך על רגלו זו ופעמים על רגלו זו והוי על כל אחד רובו נישא עליו ומש"ה טמאים אבל ברחוקין אי אפשר לו להסתמך על רגלו אחת וא"כ אין רובו נישא על אחת ומש"ה טהורים אבל בזה ר"ש לטעמיה דהו"ל כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליה דר"ש מטהר דאינו נישא רובו על אחת מהן אבל רבנן דמטמאי התם כיון דאינה יכולה לעמוד על שלש וא"כ ה"נ בעומד על ב' כסאות ורחוקין זה מזה כיון דאינו יכול אז לעמוד על רגלו אחת טמאין לרבנן והנה לפ"ז בההיא דהזב בכף מאזנים ומו"מ כנגדו וכרעו הן דרש"א ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד נושא את רובו ורבנן מטמאין אף במרובין האי מרובין מיירי דוקא באופן שאם ינטל משכב אחד לא יכריעו דרבנן לטעמייהו דהוי כמו יושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו דכיון דאינה יכולה לעמוד על שלש ה"נ כל אחת מהמשכבות גורמת ההכרעה אבל אם יש שם בכף מאזנים משכבות הרבה שאף אם ינטל משכב אחד ג"כ יכרעו הזב בזה טהור אף לרבנן דהוי כמו רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגליה דמטהרי אף רבנן משום דיכולה לעמוד על שלש אך הרא"ש ז"ל כתב שם דטעמא דרבנן במו"מ בכף מאזנים דמטמאי אף במרובים הוא משום דמדמו לה לעשר טליות זו ע"ג זו ע"ש ולפי פי' זה אף במרובים שאם ינטל משכב אחד ג"כ יכריעו ג"כ טמא לרבנן כמו בטליות זו ע"ג זו דאפילו באלף כולן טמאות ולפי' זה אינו ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן ביושב על המטה וד' טליות תחת ד' רגליו כו' ונראה להרא"ש ז"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן במו"מ בכף מאזנים דלר"ש טומאת משכב הוא ע"י שהמשכב נושא את האדם א"כ בזב בכף מאזנים ומו"מ בכף שנייה והן מרובין כיון דאין כל משכב לבדו נושא את הזב שהרי א"י להכריעו א"כ רק ע"י כח כולן הוא נישא מש"ה טהור כו' ול"ד לעשר טליות זו ע"ג זו והזב עליהן דהתם כל אחד לבדו נושא עליו את כל הזב ורבנן ס"ל דטומאת משכב אינו משום מעשה המשכב שנושא את הזב אלא משום מעשה הזב שנשען ברובו על המשכב א"כ במו"מ בכף מאזנים ואפילו הן אלף כיון שהכריעו הן והזב נישא עליהן הרי עתה הזב נשען עליהן שהרי למעלה מכולן ונשען בכולו על כל אחת ואחת והוי כעשר טליות והזב עליהן:

ובעליונו של זב דקי"ל שהוא טמא טומאת מידף כתב הר"ש ז"ל פ"ה דזבין מ"ב בלשון אחד שזה נוהג בכ"ד ואפילו בדברים שאין ראוין להיות עליו (וכן ס"ל להרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ו] ונראה דכ"ח המוקף צמיד פתיל ומונח למעלה מן הזב אע"ג דלא הסיטו טמא מדין עליונו של זב ול"ש בזה דאין כ"ח מטמא מגבו כיון דאין זה מדין נגיעה רק דמרבינן מאשר יהיה הזב תחתיו דכל אשר הזב תחתיו מתטמא א"כ הזב הוא תחת תוכו כמו תחת גבו א"כ שפיר מתטמא מפני שהזב תחתיו, והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן דזב עושה ע"ג מידף משא"כ במת והקשה הר"ש ז"ל זבין פ"ד מ"ו איך משכחת לה שלא יעשה המת ע"ג מידף שהרי טומאה בוקעת ועולה ע"ש ולפ"ז משכחת לה שהיה למעלה כ"ח המוקף צמיד פתיל דבמת כה"ג טהור דאינו עושה ע"ג מידף:

והנה הראב"ד ז"ל פ"ו מהל' מטמאי מו"מ כתב דעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע ע"ש וכבר הקשו עליו דהא אמרינן בש"ס דמטמא רק אוכלין ומשקין, והנה האור שמח כתב לתרץ דכוונת הראב"ד ז"ל רק כ"ז שלא פירש מן הזב דחשיב אז עליונו של זב אב הטומאה ומטמא כלי שטף ע"ש אך אפילו אי נימא כן בכוונת הראב"ד ז"ל עדיין קשה דאמרינן בת"כ גבי בועל נדה נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד נמצאת אתה אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו אם כמדתו נתונה טמאה שאם נטמאה המפה נטמאה הככר ושלא כמדתו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים ע"ש היינו אם המפה מונחת תחת גופו טמאה ואם היתה מונחת בין כר לחברו שלא כנגד גופו טהורה דאין הכר שהוא משכב מטמא המפה דמשכבו כמגעו ואין מגעו מטמא בגדים והא תחתונו של בועל נדה הוא כעליונו של זב א"כ שלא כמדתו אמאי טהורה אמאי אין הכר מטמאה המפה דהא הוי טומאה בחיבורין דהא הבועל נדה שוכב עליה ומוכח דאף בחיבורין הוי ג"כ משכבו רק כמגעו דאינו מטמא כלים וא"כ ה"ה לעליונו של זב:

הנה אי מצורע עושה משכב ומושב יש מחלוקת הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טומאת צרעת דמצורע עושה מו"מ לטמא טומאה חמורה כמו זב וכן דעת הר"מ מפונטיזא בתוס' פסחים (ס"ז ע"ב) ע"ש ויש לחקור במצורע אם י"ל עליונו כמו זב ואפשר דתלי בזה דהר"מ מפונטיזא כתב שם הטעם דמצורע עושה מו"מ משום דכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו דאתקש לזב ואין היקש למחצה ע"ש ולפ"ז ה"נ דעליונו הוא כמו זב דאין היקש למחצה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם הטעם דכתיב וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהור מלטמא משכב ומושב ע"ש אפשר דרק למו"מ אתרבאי ולא לעליונו:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה