אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נא - פרת חטאת

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נא - פרת חטאת

סימן נ - טומאת צרעת

א

ז' ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שע"פ הבירה ובית אבן היתה נקראת ואמרינן בריש יומא שכל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ובחולין (ט' ע"ב) אמרינן צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה וכתבו התוס' שם דאע"ג שכל מעשי פרה בכלי גללים כלי אבנים כו' כדאיתא בריש יומא ובריש פ' הישן (כ"א ע"א) היינו רק קודם שריפת הפרה כדתנן בפרה ז' ימים קודם לשריפת הפרה היו מביאין כו' אבל לאחר שריפת הפרה היו מקדשין בכל הכלים כו' ע"ש, והנה ההיא דפ' הישן שהביאו היינו מה דמייתינן שם דמביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידם כו' ויש לעיין הא זהו למילוי המים וזהו לאחר שריפת הפרה ואין לומר דקודם שריפת הפרה היו ממלאין מים לצורך הקידוש של אח"כ הא אמרינן בתוספתא פ"ג דפרה דאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממנה עד שתעשה אפר [ונראה העשה דאין ממלאין קודם משום דבעינן מילוי לשמה כמ"ש הר"ש ז"ל וקודם שראוי לקדש ל"ש מילוי לשמה] וצ"ע:

אמרינן ביומא (ח') אין בין כהן השורף את הפרה לכ"ג ביוה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה כו' וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו ואמרינן שם כמאן אי ר"מ אי ר' יוסי ע"ש ויש לעיין איך אפשר לאוקמי כר' יוסי הא ר' יוסי ס"ל בתוספתא פ"י דפרה (הביאה הר"ש ז"ל פי"א מ"ג] דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי חטאת וכ"ש אחיו הכהנים שהן אוכלי קדש דזה דאין אחיו הכהנים נוגעין בו כתבו הת"י ריש יומא שלא יטמאו אותו בנגיעתן דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ע"ש וצ"ע:

וכן יש לעיין בזה שהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה והרמב"ם ז"ל ס"ל שהיו מטמאין אותו בשרץ אך התוס' ריש יומא כתבו דלא היו מטמאין אותו בטומאה דאורייתא רק ע"י זה שסמכו ידיהם על ראשו דמחמת שנוגעין בו נטמא דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאות וכ"כ בחגיגה (כ"א) ע"ש ויש ג"כ לעיין לר"י ור"ש דס"ל בתוספתא דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ומזה מי החטאת וע"כ דלי"ל האי דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת דא"כ היה הטהור לתרומה מטמא את החטאת משום נושא המדרס א"כ במה נטמא כהן השורף את הפרה וצ"ע:

מקשינן ביומא שם על הא דמזין עליו כל ז' הימים מכל חטאות שהיו שם בשלמא ראשון שמא שלישי כו' חמישי שמא שביעי כו' אלא רביעי ל"ל הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי ולא בז' איכא לספוקי ואמרינן לטעמך הזאה כל ז' מי איכא הא קי"ל הזאת שבות היא אלא מאי אי"ל למימר לבר משבת ה"נ לבר מרביעי ע"ש והקשה הגבו"א דמשמע דבטלינן רק ב' ימים מהזאה היינו ד' לפרישתו ושבת ואמאי דאי מתרמי שבת בג' ימים הראשונים כיון דמבטלין זה היום א"כ יבטל עוד יום אחד דאי הוי שבת בשני לפרישתו יבטל ג"כ בששי דממ"נ אי מספקינן האי ששי לפרישתו שהוא ז' לטומאתו א"כ שני לפרישתו היה ג' לטומאתו וכיון שלא היזה אז למה יזה בששי וכן אם מתרמי שבת בג' אחרונים של פרישתו ג"כ מבטלין כנגדו יום אחד בג' הראשונים שלו כיון שלא יזה אח"כ בז' לטומאתו למה יזה קודם בג' לטומאתו א"כ לעולם מבטלין ב' ימים לבד מרביעי ובש"ס אמרינן דהני ז' ימים הוא רק לבד משבת ולבד מרביעי ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שכתב בפי"א דפרה ה"ב דאם היזה בג' ולא היזה בז' יכול להזות אח"כ אימתי שירצה דכל היכא שמפיש בימי טהרה בין ג' לז' לא איכפת לן ועיין בכ"מ שם א"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו שפיר מזה כל ג' הראשונים שלו דמספקינן כל הג' הראשונים בג' לטומאתו ואף דאחד מג' אחרונים שלו כגון ששי לפרישתו הוא שבת ולא יזה אז מ"מ בשני לפרישתו שפיר מזה שמא זהו ג' לטומאתו והזאה בזמנה מצוה וחצטרף זו ההזאה עם ההזאה שיעשה ז' לפרישתו שהוא ח' לטומאתו דאי מפיש בימי טהרה באמצע לא איכפת לן ואע"ג דההזאה השניה לא תהיה בזמנה שתהיה בח' לטומאתו מ"מ הזאה ראשונה דיכולה להיות בזמנה עושין דהזאה בזמנה מצוה וא"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו לא מבטלינן מהז' ימים רק שבת ורביעי שלו וזהו דאמרינן בגמרא דז' לבר משבת ולבד מד' אבל אם חל שבת בג' ראשונים שלו נראה דודאי מבטלינן תרי יומי לבד מד' דאם חל שבת בשני לפרישתו ולא היזה אז למה יזה אח"כ בששי שלו עם מי תצטרף ההזאה דאם ששי ז' לטומאתו אין לה עם מי להצטרף כיון שלא היזה בג' לטומאתו ואם ששי הוא ח' לטומאתו ל"ש ביה הזאה בזמנה מצוה דהא זה דמזין עליו כל ז' ימים הוא רק משום הזאה בזמנה מצוה:

סדר עבודת הפרה כפתוה בחבל של מגג ונתנוה ע"ג מערכתה ראשה בדרום ופניה למערב כו' והנה בסדר התמיד ג"כ אמרינן וכך היה עקודתו ראשו לדרום ופניו למערב ופי' הראב"ד ז"ל שם הטעם דהיה ראשו לדרום כמו דאמרינן בסדר יומא דפרו עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ואמרינן שם בגמרא הטעם דשמא ירביץ גללים ה"נ ראשו לדרום לצד המזבח ואחוריו לצפון להרחיקו מן המזבח והמפרש למס' תמיד כתב הטעם דראשו לדרום משום דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח כל כמה דאפשר לקרב שי למזבח מקרבין ע"ש ויש לעיין הא הכא גבי חור ראשה לדרום ופניה למערב והכא ל"ש כל הנך טעמי וצ"ע:

אמרינן שם שחט בימינו וקבל בשמאלו רי"א בימינו דיה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו והר"ש ז"ל שם הביא מהתוספתא שוחט בימינו ומקבל בשמאלו ואם שינה תד ר"א שוחט בימינו ונותן הסכין לפניו כו' ומקבל בימינו ונותן לשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול ע"ש ויש לעיין מ"ט דרבנן דפסלי אם קיבל בימינו, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב ז"ל ור"י ידריך הפרה מדרגת הקדשים כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסול כן הוא דם הפרה ואין הענין כן כי דם הקדשים מזה ע"ג המזבח ודם הפרה לא יזרוק כו' עכ"ל ונראה מזה דטעם דרבנן הוא רק דאין הפרה דומה לקדשים דבעינן דוקא ימין וא"כ יש לעיין למה צריך דוקא שמאל דהא קתני בתוספתא אם שינה פסול ונראה דהטעם דאם שינה פסול הוא כיון דע"כ צריך להיות הדם אח"כ בשמאל שהרי צריך להזות באצבעו הימנית ואם יקבל בימין ע"כ יעשה כדברי ר"י שיקבל בימין ויתן לשמאל ויזה באצבעו הימנית וכה"ג שיקבל בימין ויערה לשמאל נחסר כ"ש מן הדם כדאמרינן בתוספתא פ"ק דקרבנות גבי לוג שמן של מצורע פינה משמאלו לימינו וחיירה לשמאלו והיזה בימינו פסול לא מפני ששינה אלא שחיסר הלוג טפה כ"ש ע"ש כי כשמערה מיד ליד נחסר כ"ש ובדם הפרה אם נחסר כ"ש ג"כ פסול כדאמרינן בספרי הדם כ"ש יחזיר ואם לא החזיר פסול ולר"י כיון דס"ל דצריך קבלה דוקא בימין ובעינן ג"כ הזאה בימין ע"כ צריך לקבל בימין ולערות לשמאל וכך הוא דינו:

אמרינן פ"ד מ"ב היזה משביעית שמינית וחזר והיזה שמינית כשרה היינו דקרא לשביעית שמינית וחזר והיזה שמינית, והנה יש לעיין כיון דצריך רק ז' הזאות והוא עשה שמונה א"כ חסר מדמה ואמאי כשרה הא אמרינן בספרי דדם כ"ש יחזיר ואם לא החזיר פסול וצ"ל דמיירי שהחזיר אח"כ ההזאה האחרונה, והנה בזה יש לפרש מה דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם טבל שנים והיזה אחת פסול ע"ש ואינו מפורש שם הטעם ולפ"ז כיון דא"צ רק לטבול אחת והוא טבל שתים והיזה א"כ חסר מעט מדמה דמה שטבל בפעם השניה והיזה הוא שלא לצורך והכא לי"ל תקנתא שיחזיר דהא ההזאות עצמן א"צ להחזיר דההזאות אינן בכלל שריפה והכא שעשה הזאה מיותר ממה שצריך אם יחזיר אותה ההזאה כיון דיש שם מה שצריך להזות וזה אינו בכלל שריפה אם יחזירה ויביאנה לידי שריפה הוי כנתערב אפר מקלה כ"ש באפר פרה דפסול:

והנה בההיא דהיזה משביעית שמינית וחזר והיזה שמינית כשרה הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דדוקא אם ההזאה השמינית עשה כהן אחר אבל זה הכהן עצמו פסול משום מלאכה היינו דההזאה השמינית שהיא שלא לצורך חשיב מלאכה ונפסלת ע"ש, והנה יש לעיין מ"ש אותו הכהן מכהן אחר כיון שכבר עשה כל ההזאות וכילה עבודת ההזאה מאי נ"מ לאחר ההזאה בין אותו כהן לכהן אחר דהא שאר עבודות יכול לעשות כהן אחר ואפשר כיון דלאחר ההזאה צריך לקנח ידו בגופה של פרה א"כ עדיין לא נגמרה התעסקותו בפרה וכ"ז שלא נגמרה התעסקותו פוסל במלאכה, (יש לחקור בדם של פרה אם יש בה מעילה כמו דם קדשים דאין בה מעילה אם גם בפרה כן והנה למאן דס"ל בירושלמי יומא פ"ה ה"ו דזה דליכא מעילה בדם הוא משום דכתיב כל אוכליו יכרת אין בו אלא כרת נפש בלבד ואמרינן שם דאף דם של קדשי ב"ה כן א"כ כ"ש של פרה אלא למ"ד שם דדוקא בקדשי מזבח אין מעילה בדמים יש לחקור בפרה איך כיון דזה דמועלין בפרה מפקינן לה במנחות נ"א מדכתיב חטאת היא א"כ לא עדיף מחטאת דבהדם ליכא מעילה אך התוס' כתבו שם דזה דאצטריך חטאת היא מלמד שמועלין בה אע"ג דקדשי ב"ה היא היינו למועל אחר מועל ע"ש א"כ אפשר דמועלין בדמה מדין קדשי ב"ה אך מועל אחר מועל ודאי נראה דל"ש בדמה]:

גמר מלהזות קנח ידו בגופה של פרה ובזבחים (צ"ג) ובמנחות (ז') אמרינן גמר מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו משום דשיריים שבאצבע פסולין להזאה ואמרינן בשלמא גמר מקנח ידו בגופה של פרה דכתיב ושרף את הפרה לעיניו אלא אצבעו במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק כדכתיב כפורי זהב ע"ש והת"י ריש יומא הקשו על הא דאמרינן דמקנח אצבעו בשפת מזרק דהא אמרינן בספרי שמצות קבלת דמה הוא ביד ולא בכלי וכתב דההיא דמנחות פליג על הספרי ע"ש ויש לעיין איך אפשר דההיא דמנחות פליג על הספרי וס"ל דמקבל בכלי ולא ביד הא אמרינן התם גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה ול"ל לקנח ידו כלל דרק אצבעו יקנח משום ההזאות וזה מקנח בשפת מזרק דזה שמקנח את ידו הוא משום קבלת הדם שמקבל בידו:

ובעיקר מה דמקשינן אלא אצבעו במאי מקנח וכן בזבחים (כ"ה) מקשינן ודם סכין במאי מקנח ואמרינן בשפת מזרק ולכאורה מאי מקשינן במאי מקנח יקנח במאי דבעי יקנח במפה ונראה משום דדם נתקדש בכ"ש דסכין מקדש להדם וסכין אלימא מכ"ש וכ"ד שנתקדש בכ"ש גנאי להורידו לכלי חול כמ"ש תוס' מנחות (ח') ומש"ה היה מקנח בשפת מזרק שהוא כ"ש וזה דדוקא במזרק ולא בשאר כ"ש משום שהמזרקות היו מיוחדין לזה וכדכתיב כפורי זהב ונראה דבשמן של מצורע שמזה ז' פעמים על הפרוכת ובעינן על כל הזאה טבילה כדאמרינן פי"ד דנגעים ובמה מקנח אצבעו והתם ליכא מזרק ונראה שהיה מכניס מזרק כדי לקנח אצבעו כדכתיב כפורי זהב ולפ"ז בפרה מה דאמרינן ג"כ דמקנח אצבעו בשפת מזרק הוא ג"כ משום דנתקדש הדם דומיא דפנים דחטאת קרייה רחמנא וגנאי להורידו לכלי חול ול"ק מזרק מנ"ל הא מקבל ביד ולא במזרק דהיה מביא מזרק כדי לקנח אצבעו כדכתיב כפורי זהב:

והנה זה דמקשינן בפרה אצבעו במאי מקנח ולא מקשינן דם סכין במאי מקנח כמו דמקשינן בזבחים (כ"ה) בשאר קרבנות נראה דדם סכין מקנח בגופה של פרה וזה דבשאר קדשים מקנח הסכין בשפת מזרק ולא בגופו של קרבן כתבו התוס' זבחים שם מפני הנימין שלא יהא נאה לשחוט ע"ש וזה שייך רק בשאר קדשים דיכול לשחוט מיד זבח אחר אבל בפרה דסוף סוף נטמא הסכין דהא השוחט מטמא בגדים ואי אפשר לשחוט אח"כ שאר קדשים לא חיישינן לנימין:

הנה הראב"ד ז"ל פ"ג ה"ב כתב דזה דהיה צריך מזרק לפרה הוא רק לקבל כל הדם להביאו לידי שריפה ולא היו מזין ממנו ע"ש ונראה דרש"י ז"ל ותוס' לא מפרשי כהראב"ד ז"ל שכתבו בזבחים שם גבי דם סכין שמקנח בשפת מזרק דמש"ה דוקא בשפת מזרק ולא לתוכו כדי שלא יפול הדם למזרק ע"ש ובפרה ג"כ אמרינן בשפת מזרק ולהראב"ד ז"ל כיון דלא היה מזה ממנו הדם רק היה מקבל כדי להביאו לידי שריפה א"כ היה יכול לקנח במזרק עצמו, והנה להראב"ד ז"ל נראה דהיה מקבל ג"כ דם העור ודם התמצית שהרי כולן טעונין שריפה והנה יש לחקור אי זה הדם שמקבל במזרק אם יכול זר לקבלו כיון שאינו להזאה רק להביאו לידי שריפה:

אחר הזאתה מצית את האש במערכתה ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומשליך לתוך שריפתה, והנה בשיעור השני תולעת אמרינן ביומא (מ"ב) משקל עשרה זוז ובשיעור האזוב כתב הרמב"ם ז"ל דשיעורו טפח וכדאמרינן בנדה דאזוב טפח אך בעץ ארז לא נתבאר שיעורו והנה במצורע אף עץ ארז י"ל שיעור כדאמרינן בתוספתא דנגעים שארכה אמה ורחבה כרביע כרע המטה ויש לחקור אם גם לפרה צריך שיעור:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ד המוליך מים לקדשן ואצ"ל מים שנתקדשו לא יפשיל הכלי לאחוריו שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הם מי נדה כו' וכתב הראב"ד ז"ל תמה אני ע"ז והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא חשיטילו אינה פוסלת וא"כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו ע"ש, והנה ביומא (מ"ב) מייתינן קראי לשחיטה ושריפה דפוסל בהן היסח הדעת ואמרינן למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה ומילוי מים לקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופה דפרה היא, והגר"א ז"ל שם גריס אילימא למעוטי מילוי מים וקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי אסיפת אפרה והשלכת עץ ארז כו' היינו דבאסיפת אפרה ג"כ אינו פוסל היסח הדעת ונראה דהגר"א ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל דמלאכה פוסל משום היסח הדעת ובכ"ד שאין מלאכה פוסל בו אין היסח הדעת פוסל בו וכמו דאמרינן במתני' דהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ה"נ אמרינן שם דאין המלאכה פוסלת בפרה אלא עד שתעשה אפר דאין המלאכה פוסלת באפר א"כ ה"נ דאינו פוסל היסח הדעת באפר, והנה מהת"י שם נראה דגרס כגרסא דידן דהיסח הדעת פוסל באסיפת אפרה וצ"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמלאכה פסול בפ"ע ואין זה משום היסח הדעת ואף בדבר שאין מלאכה פוסלת היסח הדעת פוסל, הנה בפ"ו מ"א אמרינן זקפה בארץ פסול ופי' הר"ש ז"ל דפסול האפר משום דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ע"ש היינו דנפסל משום היסח הדעת ונראה דס"ל להר"ש ז"ל דהיסח הדעת פוסל באפר אך הרמב"ם ז"ל פי' שם דפסול קאי על המים דחשיב מלאכה לגבייהו ע"ש:

והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין אמאי לא יפסול היסח הדעת במים מקודשין כיון דפסקינן דמי חטאת שנטמאו נפסלין [ובטומאת מת לכ"ע נפסלין כמ"ש בתוס'] ובכל טהרות היסח הדעת הוי חשש טומאה כדאמרינן בכולא סוגיא דחגיגה כ' והיסח הדעת טעון ג"כ הזאה גו"ז כדאמרינן שם א"כ אמאי מי חטאת אין נפסלין בהיסח הדעת, ונראה דודאי אף להראב"ד ז"ל היסח הדעת פוסל במי חטאת דלא גריעי משאר טהרות דאף בבגדים פוסל היסח הדעת כדאמרינן שם נפלה מעפורתו כו' אך אין היסח הדעת של פרה דומה לשאר היסח הדעת דהא בפרה חשיב מלאכה היסח הדעת ולא אשכחן בשאר טהרות דהעושה מלאכה יפסלו טהרותיו וכן יטמאו בגדיו בהיסח הדעת והטעם דלענין חשש טומאה לא חשיב זה היסח הדעת רק בפרה דהיסח הדעת פסול משום משמרת אף מלאכה חשיב לגבה היסח הדעת אבל במים מקודשין דלית בהו דין משמרת כדאמרינן בספרי למשמרת למי נדה ולא שכבר הם מי נדה דינן כשאר טהרות דאין מלאכה חשיב גבייהו היסח הדעת וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מים מקודשין לא יפשיל הכלי לאחוריו משום היסח הדעת זה הדין אשכחן רק בפרה דהא גבי פסח אמרינן בפסחים (ס"ה) שהיה מפשיל פסחו לאחוריו ע"ש וכיון שדין זה רק בפרה מש"ה השיג שם הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל וכתב דבמים מקודשין ליכא דין זה ע"ש, עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ב ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כ"ז שירצה וכתב הרמב"ם ז"ל ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת וכתב ע"ז הכ"מ ודבר תימא הוא זה איך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהיה בהם היסח הדעת ע"ש ואף דבשאר טהרות אדם משהה טהרותיו כמה שירצה ואין נפסלין בהיסח הדעת וכן בגדיו משהה כמה ימים ואין נפסלין בהיסח הדעת הכא דמיירי במים שאינן מקודשין דאית בהו היסח הדעת מדין פרה ס"ל להכ"מ דמדרגת היסח הדעת דפוסל בפרה איכא לעולם במשהה כמה ימים, הנה אמרינן בחולין (ט') צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה ע"ש ויש לעיין אם לא מצאה מכוסה אמאי טהורה הרי נפסלה בהיסח הדעת שהרי לא שמרה הנה לפי' אחד בתוס' שם דמיירי במים מקודשין ל"ק דבמים מקודשין ליכא דין משמרת והוי כשאר טהרות דכל מה שבבית חשיב בחזקת המשתמר כדאמרינן בתוספתא דטהרות דהמאבד ומצא בבית טהור ורק משום דמצא מכוסה טמא דתלינן באדם טמא דומיא דשאר טהרות וכמו בקורדום שאבד בבית או שמצאו בזווית אחר דתלינן באדם טמא אך לפי פי' האחר בתוס' דמיירי במים שאינן מקודשין לפי מ"ש הכ"מ דהיכא שמשהה אצלו כמה ימים אי אפשר בלא היסח הדעת ע"כ ס"ל דבמים שאינן מקודשין משמרת דהו לא סגי במה שהן מונחין בביתו דא"כ אמאי לא ישהה אצלו כמה ימים וע"כ ס"ל דמשמרת של מי נדה דצריך שישמרם בעצמו בלא הפסק א"כ הכא בצלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה תי"ל שיפסלו משום משמרת:

אמרינן פ"ט מ"ד החושב על מי חטאת לשתות רא"א פסול רי"א כשיטה כו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ כשיטה אם היטה הכלי לשתות ממנו הנה הוציאן מהכנתן לקידוש כו' ע"ש ונראה מזה דהמים צריכים להיות מיוחדין ומוכנין לקידוש ומאימתי צריכים להיות מיוחדין לקידוש נראה שהוא מן המילוי ואילך דאף המילוי צריך להיות לשם מי חטאת דהא אמרינן בתוספתא ולקח ונתן עד שיתכוין למילוי ולקידוש ולהזאה וזה שהתוס' סוכה (כ"א) הכריחו דאף מילוי ממילא כשר מדאמרינן בתוספתא כוסות של אבן היו תלוים בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות ע"ש צ"ל מ"מ כיון דהבעלים הוליכן לשם בשביל כך חשיב כוונה לשם מי חטאת, והנה אמרינן בתוספתא החושב על הדלי לשתות עד שיגיע למים יערה וצריך לנגב משיגיע למים יערה וא"צ לנגב רש"א א"צ להערות ע"ש ונראה הטעם דפסול בחושב על הדלי לשתות משום דבעינן הכנתן לקידוש וזה דאמרינן במתני' החושב על מי חטאת לשתות והיינו על מים שאינן מקודשין דרי"א משיטה אבל מחשבה גרידא לא מהני התם דמיירי לאחר מילוי כיון דכבר חישב עליהן בשעת מילוי למי חטאת אין המחשבה של עתה שחושב לשתיה מוציא מידי המחשבה בשעת מילוי ובעינן מעשה וכמו בכלים דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה וצריך מעשה אבל התוספתא דחושב על הדלי קודם שהגיע למים אז מהני מחשבה גרידא ונראה דזהו נמי טעמו של ר"ש בתוספתא דהחושב משהגיע למים דא"צ אף להערות כיון דקודם נתמלאו למי חטאת לא מהני מחשבה גרידא להוציאן מהכנתן ורבנן דס"ל דצריך להערות הוא רק חומרא בעלמא כמ"ש הר"ש ז"ל דהא קתני א"צ לנגב דאש הנוים פסולים היה צריך לנגב:

הנה המלאכה פוסלת בפרה עצמה וכן במים ואמרינן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מד"א כו' והנה הר"ש ז"ל בכלאים פ"ז מ"ד הקשה נו על התוס' שכתבו דזה דאין אדם אוסר דבר שא"ש היינו בדבר התלוי במחשבה והא מלאכה בפרה תלוי במחשבה דהא אמרינן פרה שהכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה ומההיא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת מוכח דיכול לאסור פרתו של חברו במלאכה ע"ש ונראה לומר לפי מה דאמרינן פ"ב דפרה שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה והקשה הר"ש ז"ל שם בעלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה דהא נפסלת פרתו ותי' דחשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוי ניחא ליה ע"ש היינו דלא בעינן ניחא ליה שתעשה זו הפרה את המלאכה רק בעינן ניחא ליה על המלאכה עצמה דבעינן מלאכה כזו דניחא ליה בגוה וא"כ ל"ש בזה אין אדם אוסר דבר שא"ש ואף דהיכא דבעינן כוונה אמרינן אין אדם אוסר דבר שא"ש התם הטעם משום דכל היכא דבעינן כוונה בעינן כוונת הבעלים דלא מהני כוונתו על דבר שאינו שלו אבל הכא כיון דבעינן רק דניחא ליה בהמלאכה עצמה ולא בעינן דניחא שתעשה זו הפרה את המלאכה הא על המלאכה כיון שהוא עושה אותה הוי בעלים עליה ומהני כוונתו עליה:

והנה זה דהעושה מלאכה במי חטאת היינו במים שאינן מקודשין דנפסלין הביא רש"י ז"ל בגיטין (נ"ג) מהספרי אי"ל אלא שהמלאכה פוסלת בפרה במים מנין ת"ל למשמרת למי נדה כו' שיהו נשמרין לזה ולא לדבר אחר ע"ש היינו כיון דעושה בהם מלאכה נמצא שהן נשמרין אף לדבר אחר חוץ מקידוש, והנה יש לעיין ל"ל טעם דלמשמרת למי נדה תי"ל דאם עושה בהן מלאכה אינן מים חיים כדאמרינן בסוטה (ט"ו) במצורע דבעינן מים שלא נעשו בהם מלאכה וכתב רש"י ז"ל משום דבעינן מים חיים ע"ש א"כ בפרה דבעינן ג"כ מים חיים א"כ בנעשו בהם מלאכה תי"ל דפסול משום דאינן מים חיים וצ"ע, (הנה בקדש לי ואקדש לך אמרינן בפ"ז מ"ד דהשני פסול וכתב הר"ש ז"ל דפסול הוא משום מלאכה והר"מ ז"ל כתב שם דהפסול הוא משום נטילת שכר לקדש ע"ש והנה אמרינן בתוספתא פי"א הזה עלי ואזה עליך ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ע"ש והתם ליכא לפרושי משום מלאכה דאין המלאכה פוסלת בהזאה ומשום שכר אתי שפיר דהנוטל שכר להזות פסול כמו לקדש אך יש לעיין להרמב"ם ז"ל מ"ט דרבנן דמטהרין]:

אמרינן בחולין (ט' ע"ב) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות ממנה כו' פסולה וכתב רש"י ז"ל בלשון שני דהטעם דפסול משום דבעינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי שלא ימלא בכלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש ובפסחים (ל"ד) גבי ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואמרינן ונתן אלמא תלושין נינהו הא מחוברין נינהו אלא מעלה כו' כתב רש"י ז"ל שתהא חיותן בכלי באותו כלי עצמו שמקדש בו מי חטאת באפר צריך למלאותן מן המים ולא ימלאם בכלי זה ויערם לתוך זה והכתוב ונתן כו' אלא מעלה בעלמא מדרבנן ואסמכוה אקראי ע"ש והר"ש ז"ל פ"ט הקשה על רש"י ז"ל והוכיח דמותר למלאות בכלי זה ולערות לכלי אחר ואף מדרבנן אינו נפסל דהא אמרינן פ"ז ה' שמלאו ה' חביות לקדשן ה' קידושין ונמלכו לקדשן קידוש אחד כשרים וכן מהתוספתא רי"א ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אחת ומקדש ומדוכתי טובי אחריתי ע"ש ונראה לתרץ דברי רש"י ז"ל דכל היכא שמחשב מתחילה לשפוך לשוקת ולקדש שם המילוי חשיב כשמערה לשוקת כדמוכח מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז דאמרינן יחיד שמילא ה' חביות לקדשן קידוש אחד היה מוציא כל אחת ואחת ושופך אעפ"י שהגיף הדלת כשר מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האחרונה הגיף את הדלת אחריו פסול ופי' הר"ש ז"ל מפני שהוא עוסק עם הקידוש דכל זמן שלא הוציא כל המים שבדעתו לקדש יחד אין המלאכה פוסלת ע"ש היינו דהמלאכה פוסלת רק בגמר המילוי ואעפ"י שכאן כבר מילא כל הה' חביות שרוצה לקדש ואח"כ מוציא אחת אחת ושופך לשוקת א"כ הוא כבר לאחר מילוי ולאחר מילוי פוסל מלאכה לכ"ע עד שעת קידוש ומוכח כיון דדעתו מעיקרא לערות אותן לשוקת ולקדש שם המילוי חשיב המילוי בשוקת וכיון דהמלאכה פוסלת רק בגמר מילוי והיינו כשמוציא החבית האחרונה ומערה בשוקת א"כ אם הגיף הדלת קודם כשר וא"כ כיון דכל שמילא בכלי ע"מ לערות בכלי אחר ולקדשו שם המילוי חשיב כשממלא הכלי האחרון והכלי הראשון הוא רק אמצעי להמילוי א"כ הוי שפיר קידוש בהכלי שממלא בו א"כ כל הנך דוכתי דמייתי הר"ש ז"ל דמיירי התם שמתחילה מילא ע"מ לערות ולקדשן בכלי אחר כשר דחשיב קידוש בהכלי שממלא בו ובעיקר מה דמוכח מהתוספתא דממלא ע"מ לערות בכלי אחר המילוי הוא בהכלי השני לא תקשה הא בעינן חיותן בכלי שממלא בו דכל שממלא בכלי הראוי לקדש בו ומערה בכלי אחר ליכא חסרון מחיותן בכלי וכן בקבלת הדם של קדשים דבעינן דם מהפר וורידין צריכים לראות אויר כלי ומ"מ בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה וכן בקומץ שקידש חציו בכלי זה וחציו בכלי זה דאמרינן דלא קידש כתב הרמב"ם ז"ל דאם חזר וערבן אח"כ כשר ע"ש ואע"ג דעתה כשצריך להתקדש כשעירב כל השיעור יחד ליכא דם מהפר ומשום כיון דהדם היה קודם ג"כ בכלי הראוי להתקדש רק דלא נתקדש חשיב דם מהפר ול"ד לנשפך על הרצפה ואספו דפסול כיון דהיה בינתים על דבר שאינו ראוי לקדש וה"נ במילוי מים דצריך להיות חיותן בכלי ובזבחים (כ"ה) מדמינן לה מילוי מים של פרה שצריך להיות חיותן בכלי לקבלת דם של קדשים דצריך להיות דם מהפר ע"ש כל שהיה קודם ג"כ בכלי הראוי למלאות בו ליכא חסרון מחיותן בכלי אך במי חטאת בעינן עוד קידוש בכלי שממלא בו ואם לאו לא חשיב חיותן בכלי דאם היה על המים תורת מילוי בכלי זה ואח"כ עורן לכלי אחר פסול דבעינן קידוש בהכלי שבו היה המילוי וזהו מעלה דרבנן כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים ואם מילא ע"מ לעשות בו הקידוש כיון שכבר חל על המים תורת מילוי אינו יכול לערות בכלי אחר ולקדשן וכ"ש ששתה מהם חולדה כיון דהמים היו בינתים בדבר שאינו ראוי למלאות ולקדש בו דפסול אבל בממלא מתחילה ע"מ לערות בכלי אחר ולקדש שם כשר:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט ה"ג דכל שנגע במים אין מקדשין בו ואעפ"י שניגבו ואפילו נשבה הרוח ונתנה את האפר ע"ג המים אינו מנגבו ומקדש בו והוא מהתוספתא אך הר"ש ז"ל פ"ו מ"ב פי' התוספתא בענין אחר דבנשבה הרוח כ"ע מודי דיכול לקדש בו ע"ש, ובטעם הרמב"ם ז"ל דפסול לקדש בו נראה דהוי כמו אפר שנתנו ע"ג מים שאין ראוין לקדש דאמרינן פ"ט מ"ט דמטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואע"ג דהקידוש פסול מ"מ מהני הקידוש קצת לענין טומאה דהוי רק קידוש פסול ולא דאינו קידוש כלל וה"נ בנשב הרוח את האפר אע"ג דבעינן מכח אדם לא דאינו קידוש כלל אלא הוי קידוש פסול ואפשר דמהני ג"כ הקידוש לענין טומאה כמו בנתן ע"ג מים שאין ראוין לקדש וכיון דמהני הקידוש לאיזה דבר חשיב קידוש וכיון דכבר קידש בו אינו ראוי לחזור ולקדש בו:

ג

אמרינן רפ"ט צלוחית שנפל לתוכו מים כ"ש רא"א יזה ב' הזאות וחכמים פוסלין, והנה בחולין (מ' ע"ב) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצא מגולה אם יכולה חולדה לשתות פסול כתבו התוס' דאי קודם קידוש איירי מפסלי משום דלא הוי מים חיים אל כלי ואי אחר קידוש איירי מפסלי משום רוק שבפיהם המעורב במים ודלא כר"א דאמר יזה ב' הזאות א"נ כר"א ופסולה בהזאה אחת ע"ש ומשמע מדברי התוס' דאי מיירי במים שאינם מקודשין ליכא פסול משום תערובת הרוק דרק במים מקודשין פוסל תערובת כ"ש, ונראה הטעם דאמרינן בזבחים פ דטעם דרבנן דפסלי הוא משום קנסא דקנסו רבנן כי היכא דלא משתרשרי ליה ע"ש וזה שייך רק בנפלו המים לאחר שקידש דנתוסף ליה מי חטאת אבל קודם קידוש דיכול לקדש כמה מים שירצה אינו משתכר, והנה הראב"ד ז"ל כתב בפ"ו דשאר הנהרות אינן פסולין לפרה משום דאין מתערבין בהם מי גשמים מחצה ע"ש ומוכח נמי דס"ל דבמים שאינן מקודשין אינו פוסל תערובת כ"ש ממים שאין ראוין לקדש דרק במחצה פסול, והנה בזה יש לפרש התוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין רפ"ד הממלא בחבית המים העולים אחריה ובחבל המכונן על צוארה ובחבל של צורכה ה"ה בכי יותן ולענין מי חטאת אינו חושש שמא לא נתמלאו בכלי ופי' הר"ש ז"ל דאעפ"י שמי החבל של הכינון ושל צורכה נופלין בחבית והנהו לא נתמלאו בכלי לא חיישינן לזה ע"ש, ולפ"ז הטעם הוא משום דקודם קידוש אינו פוסל בנפלו לתוכה מים כ"ש שאין ראוין לקדש, והנה הר"ש ז"ל כתב שם הטעם דאינו פסול לפי שאי אפשר ע"ש ואפשר דצריך זה הטעם לזה דמותר לכתחילה:

הנה אמרינן בתוספתא פ"ד מעין היורד למכתשת ומבקש לקדש בו מפסיק מנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש וכן בדולה ועד שלא הגיע למים חישב לשתיה מערה וצריך לנגב ע"ש ובעירוי בעלמא לא סגי וצריך לנגב ויש לעיין אמאי הא מים כ"ש שאין ראוין לקדש שנתערבו אין פוסלין, ונראה לומר דאף דמים פסולין כ"ש אין פוסלין מ"מ הכא קודם שעירה היו הרבה מים פסולין וזה ודאי פסול דאף מחצה פסול כמ"ש הראב"ד ז"ל וכיון דצריך לערות צריך ג"כ לנגב שלא ישאר כלום וכמו בכלאי זרעים דכל דנתערב יותר משיעור ביטול לא סגי דממעט אלא צריך להבר את כולה כדאמרינן בב"ב צ"ד דכיון דסוף סוף צריך למעט אטרחוהו ליטול את כל המעורב, ובזה אתי שפיר מה דאמרינן שם בתוספתא בחישב עליה לשתיה משהגיע למים דיערה וא"צ לנגב וכתב הר"ש ז"ל פ"ה מ"ג דהתם הוי רק חומרא בעלמא מה שצריך להערות דלא פסלה מחשבה משהגיע למים ע"ש וקשה מ"מ ממ"נ אם צריך להערות אמאי א"צ ג"כ לנגב ולפ"ז כיון דמים פסולים כ"ש אין פוסלין קודם קידוש רק היכא דנתערב הרבה וסוף סוף צריך למעט אטרחוהו ליטול כולו אבל זה דוקא בנתערב פסול ממש אבל היכא שהוא רק חומרא ל"ש זה כדאמרינן בב"ב שם גבי כלאי זרעים דאם נתערב רק רביעית דהוי רק חומרא דכלאים סגי במיעוט וא"צ להבר את כולה ע"ש וכן במתני' פ"ה מ"ב המטביל כלי במים שאינן ראוין לקדש צריך לנגב כו' ומשום כיון דהטביל ונתמלא מים שאין ראוין לקדש וע"כ צריך לערות צריך אף לנגב אבל בנפילת מים כ"ש מתחילתן לא חיישינן, והנה אמרינן שם קרויה שהטבילה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה ולא חיישינן לפליטת המשקין אבל לא יוסיף בה מים מקודשין דחיישינן לפליטה ומלשון הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם נראה דאינו משום דלא חיישינן שמא תפלוט הקרויה רק דלא קפדינן על הפליטה ובמים מקודשין קפדינן ע"ש, ולפ"ז אתי שפיר דרק בנפלו לתוכו הרבה מים כיון דצריך לערות אטרחוהו ג"כ להוציא הכל ומש"ה צריך לנגב אבל מה שנבלע בדופני הקרויה כיון דאי אפשר להוציא לא קפדינן משא"כ במים מקודשין כיון דנפסל אם נפלו לתוכו מים כ"ש קפדינן על הפליטה:

והנה זה דנתערב מחצה ממים שאין ראוין לקדש דפסול כמ"ש הראב"ד ז"ל ע"כ משום דמחצה לעולם חיישינן שמא רוב דא"א לצמצם וברוב פסולים מתבטלין המים הראוין לקדש במים שאין ראוין לקדש, הנה אמרינן פ"ח מ"י מי ירדן ומי ירמוך פסולין מפני שהן מי תערובות ואלו הן מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרין ונתערבו כשר ר' יהודה פוסל וכתב הר"ש ז"ל דר"י גזר אטו אחד כשר ואחד פסול ע"ש ויש לעיין הא ס"ל לר"י מין בעינו לא בטל א"כ באחד כשר ואחד פסול אמאי פסול וצ"ל איפכא דזה דנתערבו מים כ"ש שאין ראוין לקדש קודם קידוש כשר הוא משום דבטלי המים הפסולין בכשרין אבל כל היכא דאין מתבטלין המים הפסולין פסול ולפ"ז לר"י דמין במינו לא בטל מים פסולין כ"ש פוסלין אף קודם קידוש, גרסינן פ"ה מ"ג קרויה שהטבילה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה עד שלא תטמא נטמאה אין מקדשין בה רי"א אם מקדש הוא בה בתחילה אף בסוף יקדש בה אם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחילה בין כך ובין כך לא יוסיף לתוכה מים מקודשין וגירסת הרע"ב ז"ל שם אלא בין כך ובין כך כו' היינו דקאי אדלעיל ומסקנת דברי ר"י היא שאסור לקדש בין בתחילה ובין בסוף והקשה עליו התי"ט דאי מסקנא דר"י היא הו"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש בו דהא בתחילת הקידוש איירי ר"י ע"ש, והנה לבד זה מהירושלמי חגיגה פ"ג ה"ד מוכח להדיא דלאו מסקנא דר"י הוא דמייתינן התם מתני' דהכא דרי"א אם מקדש בה בתחילה יקדש בה בסוף ואם אינו מקדש בו בסוף לא יקדש בו בתחילה ומסקינן שם אמר ר' יוחנן חומרין אינו מקדש בו לא בתחילה ולא בסוף ע"ש היינו דלחומרא קאמר לה ר"י ואי ר"י מסיק לה התם דבין כך ובין כך אסור וקאי אדלעיל והיינו דלחומרא א"כ מאי צריך להא דר' יוחנן]:

אמרינן פי"א מ"ט מצות אזוב ג' קלחים ובהם ג' גבעולין ע"ש, והנה יש לחקור אם זה רק למצות אזוב דבעינן אגודה ואין אגודה פחות מג' אבל להטביל במים סגי שיטביל גבעול אחד ויזה אך לא נראה כן דהא אמרינן גבי מי חטאת שיש בהם כדי הזאה היינו כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה ואי סגי שיטביל גבעול אחד אמאי לא אמרינן כדי שיטביל גבעול אחד דבציר לי' שיעורא וכבר ראוי להזאה מיהו נראה דא"צ להטביל כל הג' גבעולין וסגי שיטביל שנים דהא אמרינן באזוב דשיריו בשנים ודין ג' הוא רק בתחילה בשעת האיגוד א"כ בהזאה ודאי כשר במטביל רק שנים דהא אז אפילו ניטל אחד לגמרי כשר דדין ג' הוא רק על שעת האיגוד, הנה הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דאזוב של עיר הנדחת פסול משום דכתותי מכתת שיעורו ע"ש ונראה ג"כ שהוא רק בתחילת האיגוד אבל לאחר האיגוד אם נעשה של עיר הנדחת כשר דהא אמרינן באזוב דגרדומא בכ"ש כיון דהי' לו שיעור בשעת האיגוד אף דלאח"כ אגרדם כשר א"כ זה דנעשה אח"כ של עיר הנדחת לא עדיף מאגרדם ואע"ג דהשתא כתותי מכתת שיעוריה ולי"ל שיעור הא גרדומין כ"ש ולא בעינן שיעור רק בשעת איגוד:

אמרינן שם מ"ח אזוב שלקטו לאוכלין ונפל עליו משקין אעפ"י שנגבו פסול וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ אלו המשקין לא תחשיבם משקין טמאים אבל אפילו משקין טהורים מעת שהוכשר פסול להזות בו להיות מוכן לטומאה ע"ש וכ"כ הר"ש ז"ל שם משום דעלול לקבל טומאה פסול, והנה יש לעיין הא סוף סוף מוכשר ע"י הזאה דהא מי חטאת מכשירין וכמ"ש הר"ש ז"ל דמש"ה אזוב של תרומה טהורה לא יזה לכתחילה מפני שמכשירתו ע"ש וכיון דסוף סוף מתכשר ועלול לקבל טומאה אמאי פסול אזוב המוכשר:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ז דהמזה מי חטאת צריך לכוון ולהזות על הטמא לטהרו ואם היזה שלא בכוונה הזאתו פסולה וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה אינו שאי"צ כוונה לטהרו דחולין לא בעי כוונה אבל בעי שיתכוין לו ע"ש הנה בקטן כתב הרמב"ם ז"ל דקטן שיש בו דעת כשר וקטן שי"ב דעת שהיזה והאשה מסעדתו כו' הזאתו כשרה ע"ש והגירסא במשנה שלנו הוא להיפך דקטן שאין בו דעת אמו מסייעתו ומזה אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב והיזה הטהור לרבות קטן שיש בו דעת כו' וביומא מ"ג קתני סתמא טהור להכשיר את הקטן, ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דבעינן כוונה בהזאה לטהרו ובאין בו דעת ל"ש כוונה ומש"ה בעינן דוקא קטן שי"ב דעת, אך יש לעיין הא לעולם היכא דבעינן כוונה כמו בשחיטה פסלינן קטן כדאמרינן בחולין י"ב ולא מחלקינן בין יש בו דעת לאין בו דעת וצ"ל דהזאה חשיב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו די"ל מחשבה אך קשה דזה אינו אלא מדרבנן כדאמרינן בחולין שם א"כ איך מהני הזאתן:

הזאת מי חטאת הוא בשלישי ושביעי ואמרינן בכלים פי"ד מ"ז בכלי מתכת שנטמאו היזה עליהן נשברו בו ביום התיכן וחזר והיזה עליה שניה ה"א טהורין דברי ר"א רי"א אין הזאה פחות מג' וז' וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דלר"י צריך עתה הזאה גו"ז ואין הזאה של קודם שבירה מצטרפת כלל ע"ש ונראה דבהא פליגי ר"א ור"י דלר"י כיון שהן עתה כלים חדשים רק מדרבנן חזרו לטומאתן ישנה וכיון שהם כלים חדשים ועל אלו הכלים לא הוזה כלל מש"ה צריכים עתה ב' הזאות ולר"א כמו דמדרבנן הכלים החדשים יורשים דיני הטומאה של הכלים השבורים ה"נ יורשים דין טהרתן ודין הזאה שהי' על הכלים השבורים וזה דסגי הזאה שניה בו ביום של הזאה ראשונה צ"ל משום דזה דצריך הזאה גו"ז אמרינן בקידושין ס"ב דבעינן ג' ימי טהרה להזאה שניה אך זה שייך רק היכא דגוף הכלים נטמאו דלא מהני הזאה שניה עד דאיכא ג' ימי טהרה דלאחר הזאה ראשונה חשיב קצת ימי טהרה אבל הכא שהכלי החדש לא נטמא מעולם רק שירש מדרבנן הטומאה של הכלי הראשונה השבורה והוי רק טומאה בלא סיבת הטומאה א"צ ימי טהרה דשבירתן הוא במקום ימי טהרה וכן אמרינן בתוספתא פ"ד דב"מ לר"א אם נטמאו הכלי מתכת ונשברו ביום טומאתן והתיכו מזה עליו בו ביום הזאה ראשונה ע"ש ומשום דזה דצריך להיות הזאה ראשונה בג' לטומאתו הוא ג"כ משום דבעינן ימי טהרה כדאמרינן בקידושין שם שלישי למעוטי שני כו' דקא ממעט בימי טהרה ע"ש וכיון דהיתה שבירה באמצע השבירה חשיב כימי טהרה דמדאורייתא שבירתן מטהרת אותן לגמרי ומדרבנן נהי דשבירתן אינו מטהרת אותן לגמרי אבל במקום ימי טהרה הוי דמה דימי טהרה פועלין פועלת ג"כ השבירה וזהו שיטת ר"א:

והנה בעיקר מה דנראה מסוגיא דקידושין ס"ב דזה דצריך הזאה גו"ז הוא משום דבעינן ימי טהרה באמצע דלאחר הזאה ראשונה חשיב טהרה קצת לענין זה הנה לפ"ז אם נטמא עוד הפעם במת בתוך ג' ימי טהרה שלו לא רק שיש עליו טומאה חדשה דאף מטומאתו הראשונה אי אפשר לו להטהר דליכא ג' ימי טהרה, ובזה נראה ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ק"פ בטומאת התהום דמי שנטמא במת והיזה עליו גו"ז ובז' שלו נטמא בקבר התהום כו' אינו חייב בפסח שני אבל אם נמצא טומאת התהום בששי לטומאתו כו' ה"ז חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא כו' והראב"ד ז"ל שם הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בששי אבל אם היה טומאת התהום בשביעי אף קודם הזאה וטבילה ג"כ מותר והקשה הש"ש ש"ה לפמ"ש המהרי"ט ז"ל דזה דאם נזקק לטומאה לא הותר לו טומאת התהום היא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור דא"כ אפילו נולד ספק של טומאת התהום בז' שלו קודם הזאה וטבילה ג"כ נימא שחזקת טמא טמא והעלה שם דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואפילו באותו שם איסור עצמו וזה דשאני בטומאת התהום בין ששי לשביעי הוא משום דהלכתא דטומאת התהום הכי גמירא לה ואח"כ הביא שם מפה"מ בנזיר שכתב להדיא שהוא מדין חזקה ממש וכתב דהרמב"ם ז"ל בפסקיו חזר בזה ע"ש ונראה די"ל בפשוטו שהוא מדין חזקה ולא חזר בו הרמב"ם ז"ל ולעולם אין מחזיקין מאיסור לאיסור וזה דשאני בין נולד ספק של טומאת התהום בששי שלו לשביעי שלו הוא משום דכל שנולד הספק בששי שלו דאם נטמא ליכא ג' ימי טהרה, א"כ אי אפשר לו ליטהר אף מטומאתו הראשונה א"כ שייך חזקת טמא אפילו אי אין מחזיקין מאיסור לאיסור דהכא הספק הוא אם אפשר לו ליטהר מטומאתו הראשונה אבל אם נולד לו ספק של טומאת התהום בז' שלו אף קודם הזאה וטבילה כיון שכבר היו ג' ימי טהרה וכבר היה ראוי להזאה אם נטמא במת אחר מטומאתו הראשונה אפשר לו ליטהר שכבר יש שם ג' ימי טהרה דל"ש בזה סתירה כמו זב דכל כמה שלא נטהר סותר רק דבעינן ג' ימי טהרה שיהא ראוי להזאה וכבר הי' שם ג' ימי טהרה ונעשה ראוי להזאה לא בטל ממנו דין זה וא"כ אם נטמא פעם אחרת יש עליו רק הטומאה השניה ול"ש חזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור:

ד

אמרינן בחגיגה כ"ה שלא הי' אפשר להביא יין ושמן של קדש מיהודה לגליל מפני שרצועה של ארץ העמים מפסקת ואי אפשר להביא בכ"ח המוקף צמיד פתיל דאין צמיד פתיל להקדש, וכתבו התוס' שם הקשה ר' אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה בגליל דא"א לעשות אלא בירושלים וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים ע"ש, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"י דאהלות קלל של חטאת שהוא נתון בארובה אם משולשל טמא אם אינו משולשל טהור בד"א בארובה שאי"ב פותח טפח אבל בארובה שיש בה פותח טפח בין משולשל בין אינו משולשל טמא בד"א בשל חרס אבל בשל אבן בין שיש בארובה פותח טפח בין שאי"ב פותח טפח בין משולשל בין שאינו משולשל טהור ע"ש אלמא דרק כ"ח אינו מציל על אפר פרה באהל המת אבל כלי אבן מציל א"כ אם באהל המת גמור אינו נפסל כ"ש בארץ העמים וא"כ שפיר היו יכולים להעביר אפר פרה מירושלים לגליל בכלי אבנים דהא לעולם אפר פרה היו מניחין בכלי אבנים:

והנה בספרי אמרינן דזה דאין חטאת ניצולת בצמיד פתיל הוא משום דבעינן מקום טהור והכ"מ פי"ד מפרה ה"ב הביא בשם מהר"י קורקוס ז"ל שהקשה על התוספתא כיון דהפסול הוא משום מקום טמא א"כ מ"ל של חרס ומ"ל של אבן הא כ"ח ג"כ אינו מתטמא מגבו ע"ש, והנה מהתוספתא נראה דרק בכ"ח הראוי לקבל טומאה מתוכו אזלינן בתר מקומו אבל כלי אבן דאינו ראוי לקבל טומאה לא איכפת לן במקומו כלל, והנה בפסחים ס"ט על הא דאמרינן דהזאה לא דחיא שבת משום גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א בר"ה כתבו התוס' וא"ת ואמאי חיישינן להכי והלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים וכלי גללים דלא מקבלי טומאה והקשה שם הרש"ש ז"ל ל"ל בכלי אבנים אף כ"ח נמי הא אינו מתטמא מגבו ע"ש ונראה משום דבכ"ח ג"כ יהיה האפר פסול משום דמקומו טמא דהא האדם הנושא הוא טמא ואף דאין כ"ח מיטמא מגבו הוי כקלל של חטאת שהניחו ע"ג השרץ דאמרינן פ"י דפרה דפסול דאין מקומו טהור אבל אם הוא בכלי אבנים לא איכפת לן במקומו כלל וכדאמרינן בתוספתא:

והנה זה דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל ואין חטאת ניצולת בצמיד פתיל יש חילוק ביניהם דבחטאת הוא מדאורייתא דאין מקומו טהור ובהקדש הוא מעלה ויש חילוק ג"כ בדינן וכמה שהוכיח הט"א בחגיגה שם דחמירא הקדש מחטאת דבחטאת רק אפר ומי חטאת אין ניצולין אבל כלי ריקן ומים שאינן מקודשין ניצולין דלא בעינן בהו מקומו טהור אבל בהקדש שהוא ממעלה אף כלי ריקן ג"כ אינו ניצל בצמיד פתיל לקדש ע"ש, ובזה אתי שפיר מה שלא העבירו יין ושמן מגליל ליהודה בכלי אבנים כיון דזה דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל הוא מדין מעלה היה המעלה אף כלי אבנים שאין ניצולים אבל בחטאת דלא עשו שם מעלה כמה שהוכיח הט"א ורק הפסול מדאורייתא משום מקומו טמא בכלי אבנים היו יכולים להעביר כדאמרינן בתוספתא:

אמרינן בפרה פ"י דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דאין כ"ח מטמא מגבו נתנו ע"ג ר"א מטהר וחכמים מטמאין משום דאין זה מקום טהור, והנה הר"ש ז"ל שם הביא מהתוספתא דזה דחכמים מטמאין בנתנו ע"ג השרץ בד"א בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד טהור ע"ש, והנה בזבחים צ"ג אמרינן בהיה עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו עפ"י תנור ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואמרינן שם דפליגי בקלוטה כמי שהונחה דמי וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ פרה פ"י מ"ד דלר"ע כיון דקלוטה כמי שהונחה דמי אין זה מקום טהור, והנה יש לעיין נהי דקלוטה כמי שהונחה מ"מ לא עדיף מהונחה על השרץ באופן שאם ינטל השרץ והלגין עומד דלענין זה שיחשב כאילו ינטל השרץ והלגין מסיט לזה ל"ש קלוטה כמי שהונחה דמי:

הקשה הט"א חגיגה כ"ג על הא דאיבעי לן במנחות כ"ד זה דקי"ל דהכלי מצרף אי הוא רק בנגעי בהדדי או לא ואמאי לא פשטינן ממה דאמרינן באפר פרה דאם נגע טמא במקצתו טימא את כולו משום דהכלי מצרף והא התם ע"כ מיירי בדלא נגעי בהדדי דאי נגעי ל"ל צירוף כלי תי"ל דהגרגיר שנגע בו הטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה דאין מונין לחטאת וא"כ נטמאו כולן ע"ש וק"ל הא לטמא חברו בעינן כביצה ואף לחטאת בעינן כביצה כדאמרינן בפרה פי"א דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת אם יש בה כביצה כו' וכן בפי"ב המזה באזוב הטמא אם יש בו כביצה המים פסולים כו' והגרגיר של אפר אין בו כביצה וצ"ע:

אמרינן ביומא י"ד דזה דמי חטאת שיש בהם כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא הוא רק את אחר הנושא אותם אבל המזה והמזין עליו טהור ע"ש ונראה דה"ה דהאזוב לא נטמא ע"י ההזאה דהאזוב הוא ג"כ בכלל מזה דהא אמרינן בפי"א מ"ז דאזוב של תרומה טהורה לא יזה לכתחילה וכתב הר"ש ז"ל הטעם מפני שמכשירתו וכמו באתרוג של תרומה לא יטול מפני שמכשירתו ע"ש ול"ל שחכשירתו תי"ל שמטמאתו דהא נטמא במי חטאת ונראה מזה דאין האזוב נטמא שהוא ג"כ בכלל מזה שהוא טהור, והנה הר"ש ז"ל פי"א מ"ג הביא מהתוספתא שאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת דאל"כ אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים ע"ש וקשה הא המזה אף לתרומה טהור וכן האזוב טהור אף לתרומה א"כ מאי ראיה שאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת וצ"ע:

שיטת הרמב"ם ז"ל בפסקיו רפט"ו ובפה"מ פרה פ"ט מ"ח ופ"א דכלים מ"ב דהנוגע והנושא מי חטאת לצורך הזאה אינו נטמא אף כשאינו עוסק עתה בהזאה כיון שהוא לצורך ורק אם אינו לצורך הזאה או אם אינו טהור לחטאת אז נטמא בנגיעת או בנשיאת מי חטאת ע"ש והנה לפ"ז אף הכלי שמי חטאת בו אינו נטמא דהא נגיעתו הוא לצורך מי חטאת דהא אי אפשר להיות למי חטאת בלא כלי א"כ מה שהן בכלי הוא לצורך כל ההזאות שיעשה ממנו וכ"כ באליהו רבא פ"י מ"ו בלגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה דאמרינן של חטאת טמא וכתב ז"ל דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה ע"ש היינו כיון דהלגין שבו מי חטאת נטמא לחטאת מפני נגיעתו בלגין של תרומה וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו א"כ חזרו המי חטאת וטמאו את הלגין אף לתרומה ומוכח דקודם שנטמא הלגין ע"י נגיעתו בלגין של תרומה לא נטמא הלגין אשר בו מי חטאת לתרומה דכיון דטהור הוא לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו, והנה יש לעיין ע"ז מהתוספתא פ"ה דאהלות ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה כו' כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת מצלת על החטאת ואינה מצלת על התרומה שתמצא אמור טהור מציל לעצמו כיצד היו שם כלים טהורין לחטאת וטמאים לתרומה נמצא טהור מציל לעצמו ע"ש היינו כיון שכנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת נטמאה הקדרה מדין נוגע במי חטאת אך אין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת א"כ מצלת על החטאת דלגבי מי חטאת הוא כלי טהור דמציל בארובה ואינה מצלת על התרומה דלגבי תרומה הוא כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ ואם היו שם כלים בעליה לגבי חטאת הם טהורים ולגבי תרומה הם טמאים דלגבי זה שהוא טהור הוא מציל ולא מהני מה שהוא טהור לחטאת להציל לתרומה דטהור מציל לעצמו ומוכח מכ"ז דהקדרה ששם מי חטאת ואפר חטאת אף שהוא טהור לחטאת מ"מ טמא לתרומה משום נגיעה במי חטאת וצ"ע:

הקשו התוס' פסחים ס"ט גבי שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים כו' היינו שמא ישא אותם שלא לצורך כמ"ש הצל"ח והרש"ש שם דהנושא לצורך אינו נטמא וס"ל להתוס' דיש טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת גופייהו וכבר עמדו בזה על התוס' הרעק"א ז"ל בגליונו ועוד מהירושלמי שהביאו התוס' זבחים ק"ה שאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו וכן מפ"ט דפרה דמשמע ג"כ דאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת ע"ש ונראה מקור להתוס' מהירושלמי ריש יומא דאמרינן שם דכהן השורף את הפרה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו ומקשינן הא בלא"ה טמא מחמת הזאותיו ע"ש היינו כר"מ דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו ומאי קושיא הא זה שאין אחיו הכהנים נוגעין בו הוא שלא יטמא לחטאת משום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כמ"ש הק"ע שם דלשאר דברים הכהנים עצמן טהורים הם א"כ מאי מקשינן הלא נטמא מחמת הזאותיו הא אין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת ולא נטמא בשביל הזאותיו לחטאת כלל ולהתוס' אתי שפיר דכל שנוגע מי חטאת או נושא מי חטאת שלא לצורך נטמא אף לחטאת א"כ ה"נ כיון דטהור הוא והזאותיו שלא לצורך וכר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו נטמא אף לחטאת א"כ מה מועיל שאין אחיו הכהנים נוגעין בו:

הביא הר"ש פ"ה מהתוספתא ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת עושין ע"ג טהרות כו' וכתב הר"ש ז"ל לאו במקודשין איירי דהנושא מי חטאת שיש בהם כדי הזאה טמא אלא אוחז בידיו המים בפ"ע והאפר בפ"ע שרוצה לקדש ע"ש וקשה הא אפר חטאת ג"כ מטמא במשא כדאמרינן בבכורות כ"ג ע"ש וצ"ע:

אמרינן פי"ב מ"ד דמי חטאת שנעשו מצותן אין מטמאין ע"ש והטעם דאינן עוד מי חטאת ואין ראוין להזאה וודאי שאם היזה על הטמא אינו יכול לאסוף אח"כ המים שהיזה ולהזות אותן על טמא אחר דלאחר שהיזה ונעשה מצותן בטל מעליהן תורת מי חטאת, והנה בפי"ב מ"ב בהיזה על ב' כלים ספק על שניהם היזה ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה וכתב הר"ש ז"ל הטעם דמחברו ומיצה עליו פסול משום דאין זו הזאה מן האזוב ע"ש ונראה דא"צ לזה דכיון דהיזה על חברו כבר נעשה מצותו ואין ראוין עוד להזות על אדם אחר ואפי' אם יאספנו ויזה בו מן האזוב ג"כ פסול:

נראה דזה דאמרינן מי חטאת שנעשה מצותן אין מטמאין הוא רק טומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאין דלעולם במי חטאת איכא ג"כ טומאה קלה כדאמרינן בפסחים י"ח בפרה ששתתה מי חטאת ומשום שנגעו בעצמן כמ"ש רש"י ז"ל ואף כשבטלה טומאה חמורה הטומאה קלה במקומה עומדת ורק בפרה ששתתה דהוי משקה סרוח בטלה אף הטומאה קלה ע"ש א"כ בנעשו מצותן טומאה חמורה בטלה אבל טומאה קלה של משקין טמאים במאי בטלה, והנה הר"ש ז"ל בפרה שם הביא מהתוספתא שהיה ר"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין כו' מפני שאמרו מי חטאת שנעשו מצותן אין מטמאין ע"ש ויש לעיין כיון דמשקין טמאין מטמאין כלים א"כ היה צריך לפרוש לאחריו שלא יתיז על בגדיו ויטמאם:

ה

אמרינן פי"ב דפרה דהטהור לחטאת שנטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה וכן לגין של חטאת שנטמא מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה דאין מונין לחטאת ובפ"י אמרינן דטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין שאינן טהורין לחטאת רק בידו טמא ברגליו טהור וכן אמרינן שם דהטהור לחטאת שנגע בתנור רק בידיו טמא ברגליו טהור ע"ש, והנה יש לעיין כיון דאין מונין לחטאת אם נגע באוכלין ומשקין או בתנור ברגלו אמאי טהור כיון שהן ראשון לטומאה ואין מונין לחטאת נעשה גופו ג"כ ראשון ואמאי טהור ונראה דזה דאמרינן אין מונין לחטאת ואעפ"י שהוא ראשון מטמא את חברו לא שאמרו דראשון מטמא אדם דהא לא חידשו דבר בפרה כדאמרינן בחגיגה כ"ג אלא דעשו דבר שלא נטמא כאילו נטמא וכן אם נטמא בטומאה קלה כאילו נטמא בטומאה חמורה וכן אמרינן להדיא בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דלא חידשו דבר בחטאת אלא עשו המיטמא בטומאה קלה כמיטמא בטומאה חמורה ע"ש וה"נ עשו זה הראשון לטומאה כאילו הוא אב הטומאה שמטמא אדם וכן עשו את חברו כאילו הוא אב הטומאה ומטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו הן מאה אבל אוכלין ומשקין וכן כ"ח דא"א להם להיות אב הטומאה במציאות ל"ש שיעשום כאב הטומאה לטמא אדם ואינו טמא רק אם נגע בידיו כשאר ראשון דמטמא את הידים, והנה הט"א בחגיגה שם הקשה על הא דאמרינן בשפופרת שחתכה לחטאת דעשאוה כטמא שרץ ומקשינן אלא מעתה לא תטמא אדם אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה והקשה אף אם הוא כטמא שרץ ג"כ יטמא אדם דאין מונין לחטאת ע"ש ולפ"ז ל"ק דזה דאין מונין לחטאת וראשון מטמא אדם הוא משום דעשאוהו כאב הטומאה ומטמא אדם אבל הכא דאמרינן דעשאוהו רק כטמא שרץ שהוא ראשון ודאי אינו מטמא אדם דראשון אינו מטמא אדם [רק הקושיא השניה שהקשה הט"א שם כיון שנגע בידיו בחתיכתו נטמאו ידיו לחטאת ולחטאת נטמא ידיו נטמא גופו עדיין צ"ע] וכן אדם שנטמא במת מטמא את חברו וחברו את חברו אך לא מצינו שיהיו כולן טעונין הזאה גו"ז אלא הראשון בלבד והטעם דאין טעון הזאה אלא הנטמא באבי אבות הטומאה ואדם אינו שייך שיהיה אבי אבות הטומאה:

וכן הא דאמרינן בפי"א דכל הטעון ביאת מים בין מד"ת ובין מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת כו' במגע ובמשא ע"ש דאם אכל אוכלין טמאים דטעון ביאת מים מד"ס וכן אם נגע בשרץ מטמא במגע ובמשא כזב גמור והיינו דכל שנטמא בטומאה קלה עשאוהו כנטמא בטומאה חמורה וכהירושלמי וטעם הדבר דכיון דלא נזהר מטומאה קלה חיישינן נמי שמא לא נזהר אף מטומאה חמורה כגון זיבות ומטמא במגע ובמשא וכיוצא בזה כתבו התוס' חולין ל"ה דזה דהאוכל אוכל שלישי שני הוא משום דכיון דלא נזהר לשומרו מליטמא וליגע בשני איכא לספוקי נמי דילמא נגע בראשון ע"ש ולחטאת חיישינן טפי דכל שלא נזהר ונטמא בטומאה קלה אף של ד"ס חיישינן ביה לכל הטומאות, והנה התוס' פסחים ס"ט גבי שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה הקשו ואמאי חיישינן להכי הא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ותי' דמעביר בכלי אבנים כו' דאין מקבלין טומאה והקשה הרש"ש ז"ל מאי מהני דמעביר בכלי אבנים הא אמרינן בפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת כו' מטמא מי חטאת במגע ובמשא א"כ נטמאו המי חטאת ע"י נשיאתו ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דזה שעשו המתטמא בטומאה קלה כמתטחא בטומאה חמורה הוא משום כיון דלא נזהר מטומאה קלה חיישינן נמי שלא נזהר מטומאה חמורה דהסיח דעתו משמירת גופו לחטאת זה שייך רק בטומאה שאינה מחמת מי חטאת אבל בנטמא מחמת נשיאת מי חטאת עצמן כיון דנתעסק רק בחטאת אין כאן היסח הדעת מחטאת ולא חיישינן לשאר טומאות:

אמרינן בפי"ב דלגין של חטאת שנטמאו אחוריו נטמא תוכו ע"ש ונראה דאין זה חומרא חדשה בחטאת רק הוא בכלל דאין מונין לחטאת דזה דבעלמא כלי שנטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו הוא משום דחשבינן לאחוריו ותוכו כב' כלים וכמ"ש רש"י ז"ל במתני' ר"פ חומר בקדש דכל תשמיש ותשמיש שבו חשיב כלי בפ"ע ע"ש וא"כ לחטאת כיון דאין מונין לחטאת וכלי שנטמא מטמא חברו וחברו את חברו א"כ אחוריו חוזרין ומטמאין את תוכו ול"ש בזה דהוי מגע בית הסתרים כיון דחשבינן להו כב' כלים וכעין זה אמרינן באהלות פ"ז גבי אהל הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' ומאחוריו טמא טומאת ערב וכתב הר"ש ז"ל משום כיון דהאהל מציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה חשבינן צד הפנימי וצד החיצון כב' כלים וצד הפנימי הוי ככלים הנוגעין במת וצד החיצון ככלים בכלים ע"ש ולא חשיב מה שהצד החיצון נוגע בצד הפנימי כמגע בית הסתרים ומשום כיון דחשבינן להו כב' כלים אין זה מגע בית הסתרים:

אמרינן פ"ח מ"ב המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל שאם נפלו משקין על הסנדל נטמא וטמאהו כו' וכתב הראב"ד ז"ל בפי"ג נ"ל שלא חשו על המשקין אחרים אלא שמא יפלו מאותן משקין על הסנדל והם נפסלין בהיסח הדעת וטמאו את הסנדל והסנדל מטמא האדם שהרי אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש וכ"ש חטאת וכן בכסותו אמרו בגדים או כלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת וזה שנטמאו בגדיו במשקין אעפ"י שטבל לחטאת חזר להיות כסות אוכלי קדש כו' עכ"ל, והנה ז"ש דנפסלו המשקין משום היסח הדעת וטימאו את הסנדל היינו דבכל היסח הדעת חיישינן לטומאה וטמאו את הסנדל כמו כל משקין טמאים דמטמאין כלים ויש לעיין א"כ אמאי כתב דכיון שנטמאו במשקין חזרו להיות כסות אוכלי קדש הא הסנדל נטמא אף לקדש דהיסח הדעת הוא פסול טומאה בכל הטהרות א"כ הסנדל כשאר כלים שנטמאו במשקין וטמא לכל הטהרות וא"כ להוי האי סנדל מדרס אף לאוכלי קדש כמו לחטאת ואמאי חשיב עתה ככסות אוכלי קדש, ונראה משום דאמרינן בירושלמי חגיגה פ"ג ה"א גבי הנושא את המדרס לא ישא את הקדש ואיכא למ"ד דאם עבר ונשא טהור ובעינן למפשט מזה דגופו של אוכל תרומה לא עשו כזב אצל הקדש דאי הוי כזב א"כ זה שנטמא ע"י שנשא את המדרס לא עדיף מאוכל תרומה א"כ הוי כזב אצל הקדש דמטמא במשא א"כ עבר ונשא אמאי טהור ומתרצינן בחזוקק לקדש דכל שהוא אוכל קדש אפילו נטמא אינו יורד ממדרגתו ודין אוכל קדש עליו ועדיף מאוכל תרומה ואין גופו כזב אצל הקדש ועיין בק"ע שם א"כ הכא שנטמא הסנדל במשקין לא פקע ממנו דין כסות אוכלי קדש ולא הוי מדרס לקדש כשאר בגדים שהן מדרס לקדש רק לחטאת ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שנטמא פקע ממנו דין חטאת לגמרי וירד ממדרגתו והוי רק כבגדי אוכלי קדש שהן מדרס לחטאת:

והנה זה דהוצרך להראב"ד ז"ל דכיון שנטמא נעשה ככסות אוכלי קדש והוי מדרס תי"ל כיון שנטמא הסנדל במשקין שהם ראשון נעשה אף הסנדל ראשון דאין מונין לחטאת א"כ חוזר הסנדל ומטמא את האדם דהאדם נעשה ג"כ ראשון וא"כ צריך האדם ביאת מים ומטמא את האפר במשא דכל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת במגע ובמשא כדאמרינן פי"א מ"ו והטעם דהוצרך לזה הוא כמ"ש דאין כלי מקבל טומאה מראשון אף לחטאת רק היכא שנטמא בטומאה קלה הטילו עליו טומאה חמורה והכא שהסנדל נטמא ע"י משקין א"א להסנדל להעשות ראשון אף לחטאת דהא א"א להמשקין להיות יותר מראשון ול"ש דלחטאת יטילו על המשקין טומאה יותר חמורה דא"א למשקין להיות יותר מראשון במציאות א"כ א"א להן לעשות הסנדל ראשון ונטמא הסנדל רק כשאר כלים שנטמאין ע"י משקין מדרבנן ונעשה הסנדל שני רק כיון דמ"מ נטמא הסנדל אינו עוד של חטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש והוי מדרס לחטאת ולפ"ז י"ל להראב"ד ז"ל זה דאין מונין לחטאת הוא משום דכיון דנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כטהור לקדש ובגד שאינו טהור לחטאת הוא מדרס לחטאת וכן אדם שאינו טהור לחטאת הוא כזב אצל החטאת כדאמרינן ברפ"י וכלים שאין ראוין למדרס עכ"פ הן כטמא מת לחטאת ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו דכיון דנטמא חברו אינו עוד לחטאת והוא גופו דינו כזב אצל החטאת וכן חברו אפילו הן מאה אך יש לעיין על הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן דכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת במגע ובמשא והאזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכלי ריקם במגע אבל לא במשא ואמאי אינו מטמא מים שאינן מקודשין במשא דלהראב"ד ז"ל כל שנטמא אפילו במשקין אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש וכ"ש בנטמא בטומאה דאורייתא וכל שאינו טהור לחטאת הוי כזב אצל החטאת דמטמא אף בהיסט כדאמרינן ברפ"י ואדם כיוצא בו ע"ש ומטמא במשא את כל דבר הטהור לחטאת וצ"ל דזה דע"י שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כשל קדש זהו רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת אבל לשאר דברים הטהורים לחטאת עדיין דין חטאת עליו ולא הוי רק כאוכל קדש וכמו לקדש דאפילו אם נטמא לא ירד ממדרגת אוכל קדש כדאמרינן בירושלמי וזה דשאני חטאת מקדש לענין זה הוא רק למי חטאת ואפר חטאת ולמזה מי החטאת ולא לשאר דברים הטהורים לחטאת:

אך לפ"ז יקשה על הראב"ד ז"ל אמאי הסנדל שנטמא במשקין מטמא האדם ומשום דהוי כמדרס דאינו עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש הא זה הדין רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת והכא האדם אינו מזה מי החטאת רק המקדש את האפר במים והוי כשאר טהור לחטאת ולגביה לא אמרינן דכל שנטמא בטל דין חטאת מעליו, ונראה דמש"ה כתב הראב"ד ז"ל שם דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש וכ"ש חטאת ע"ש ולכאורה למה הוצרך לזה תי"ל כיון דהסנדל דינו כמדרס אצל החטאת א"כ נטמא האדם וכל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא אפר חטאת במשא א"כ כשמקדש מטמא את האפר שהוא מקדש במשא ונראה דלכן הוצרך לזה משום דאין הסנדל יכול לטמא את המקדש דלגביה אינו מדרס כלל וכמ"ש דלא ירד ממדרגתו אלא לגבי מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת ואם ינעול את הסנדל הטמא במשקין קודם שנושא את האפר לא נטמא ויכול אח"כ לקדש אבל הכא דבשעה שמקדש ונושא את האפר אז נושא את הסנדל וכיון דאיכא גזירה מיוחדה דהנושא את המדרס אינו נושא את הקדש בשעה שהוא נושא את המדרס וכ"ש לחטאת וא"כ זה מעלה בקדש דבשעה שנושאה לא ישא את המדרס וה"נ בחטאת וכיון דלגבי אפר חטאת כל דבר שנטמא אינו חשוב עוד לחטאת והוי רק ככסות אוכלי קדש א"כ לגבי האפר זה הסנדל דינו כמדרם א"כ בשעה שנושא את האפר כשמקדש אסור לו לנעול את הסנדל, והנה לפ"ז א"א לומר דזה דאין מינין לחטאת להראב"ד ז"ל הוא משום דכל שנטמא אינו עוד לחטאת והוי רק כאוכל קדש דמטמא חברו דע"כ זה הדין דנעשה כאוכל קדש הוא רק למי חטאת ולאפר חטאת ולמזה מי החטאת וזה דאין מונין לחטאת הוא בכל הדברים הטהורים לחטאת וע"כ צ"ל אף להראב"ד ז"ל כדאמרינן בירושלמי דכל הנטמא בטומאה קלה עשאוהו כנטמא בטומאה חמורה וזה שנטמא עשאוהו כטמא מת דמטמא אדם וכלים במגע ומש"ה מטמא את חברו וחברו את חברו אבל דוקא במגע ולא במשא ומש"ה אמרינן נמי דהטעון ביאת מים מד"ת או מד"ס מטמא אזוב המוכשר ומים שאינן מקודשין וכן כלי ריקם במגע משום דעשאוהו כטמא מת אבל מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי החטאת מטמא בין במגע בין במשא דלגבי אלו דברים כיון שנטמא אינו עוד לחטאת כלל והוי רק כאוכל קדש דכזב הוא אצל החטאת דמטמא בין במגע בין במשא:

כתב הרמב"ם ז"ל רפי"ג מעלות יתירות עשו בטהרת חטאת שהאדם הטהור אפילו טהור לקדש ועומד ומשמש ע"ג המזבח אינו טהור לחטאת כו' עד שיטבול לשם חטאת כו' וכן הכלים אפילו מזרק בעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת ע"ש, והנה טבילה מהני לחודא וא"צ הזאה גו"ז ואע"ג דכל שאינו טהור לחטאת חיישינן לכל הטומאות ושמא נטמא במת דטעון הזאה גו"ז וכן אדם דאינו טהור לחטאת דמטמא לחטאת במשא כדאמרינן ברפ"י דדינו כזב א"כ ליבעי ספירת ז' נקיים ונראה הטעם כמ"ש הט"א בחגיגה דמש"ה היכא דנטמא מדרבנן כגון בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן אונן ומחו"כ צריכים טבילה לקדש דרק טבילה צריכים ולא הערב שמש ואף דחיישינן בהו שמא נטמאו בטומאה דאורייתא א"כ ממ"נ אם נטמאו הלא צריכים הערב שמש ומאי מהני טבילתן וכתב דהוי רק סרך טבילה כדאמרינן ביומא גבי אין אדם נכנס לעזרה בלא טבילה וא"צ הערב שמא דע"י שיטבול יזכור טומאה ישנה שעליו ויפרוש ואם טבל ולא נזכר לא חיישינן לטומאה כלל וה"נ בהנך ע"ש וה"נ הטעם דא"צ הזאה גו"ז ולא ספירת ז' נקיים אף לחטאת אע"ג דחיישינן בהו לכל הטומאות דכיון דטבל ולא נזכר לא חיישינן עוד לטומאה כלל וז"ש הרמב"ם ז"ל אף לכלים דאף מזרק שבעזרה צריך טבילה לחטאת משום דהטהור לקדש הוא טמא לחטאת נראה דא"צ לטעם זה דהתם צריך טבילה אף מטעם אחר דהא כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש וכ"ש לחטאת כדאמרינן בחגיגה כ"ג וכיון דטבילה לקדש לא מהני לחטאת דבעינן בטבילה הוחזק לחטאת כדאמרינן במתני' חגיגה (י"ח ע"ב) א"כ אפילו מזרק בעזרה צריך טבילה לחטאת כשאר כלים הנגמרין בטהרה:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א מ"ג דר"י ור"ש ס"ל דאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת כו' ונראה מזה דהטהור לחולין מודו ר"י ור"ש דמטמא את החטאת ויש לעיין מה זה תלוי בטהרה לתרומה ונראה משום דיש ספיקות שהן טהורין לחולין וטמאין לתרומה כדאמרינן בנדה ז' גבי אשה שנולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה כו' באיזה ספק אמרו בספק חלה כו' שלא תאמר בהוכחות כגון ב' שבילין כו' דהתם חולין גרידא נמי מטמא אלא בנטען דתנן זב וטהור שהיו פורקין כו' וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה כו' וכיון דאיכא ספיקות דטהור לחולין וטמא לתרומה וכ"ש לחטאת א"כ הטהור לחולין אפשר שהוא טמא לחטאת שנולד לו זה הספק אבל אם הוא טהור לתרומה א"כ טהור הוא לחטאת דליכא ספק שהוא טהור לתרומה וטמא לחטאת כדאמרינן פי"א מ"ב כל הספק טהור לתרומה טהור לחטאת רק רבנן סברי דאין שמירת תרומה שמירה כלל לחטאת ומש"ה ס"ל דהטהור לתרומה מטמא את החטאת דחיישינן שמא נטמא בכל הטומאות ובזה פליגי ר"י ור"ש וס"ל דשמירה לקל הוי שמירה ג"כ לחמור אבל הטהור רק לחולין כיון דאיכא ספיקות שלא נשמר מהם כלל טמא לחטאת:

יש לחקור זה דקי"ל דאין טומאת ידים במקדש אם גם לחטאת כן כיון דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו אין זה טומאת ידים רק טומאת הגוף או כיון דהטומאה בא לו ע"י ידיו דהא אם נגע באוכלין ומשקין טמאים בגופו לא נטמא אף לחטאת רק אם נגע בידיו טמא כדאמרינן פ"י מ"ב אף דכשנטמאו ידיו נטמא גופו שייך בזה אין טומאת ידים במקדש, והנה אמרינן בזבחים כ' לרחב"י דבפרה מקדש ידיו בפנים ויוצא היינו שמקדש ידיו מן הכיור ויש לעיין הא הכיור טמא הוא לגבי חטאת כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפילו מזרק בעזרה טמא הוא לגבי חטאת וא"כ המים נטמאו בהכיור ומטמאין את ידיו כשאר נוגע באוכלין ומשקין הטמאים לחטאת בידיו דנטמא גופו א"כ ל"ל אח"כ לחזור ולטמאות הכ"ג ע"י שסמכו ידיהם עליו משום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת הלא כבר נטמא ע"י נגיעה בקדש ואי אמרינן דאף לחטאת אין טומאת ידים במקדש אתי שפיר שהרי הוא מקדש ידיו בפנים עוד אפשר דקודם קידוש היו מטבילין הכיור לשם חטאת ונעשה על טהרת חטאת:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה