אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נ - טומאת צרעת

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נ - טומאת צרעת

סימן מט - טומאת מת

א

בכתובות פ' המדיר אמרינן לא תימה ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא כו' דתנן אם בהרת קדמה לשער לבן טמא כו' ואם ספק טמא ור"י אומר כהה כו' והקשו בתוס' מ"ט דרבנן דלא אזלי בתר חזקה דגופא ותי' דמיירי שנזקק לטומאה שהיה בו נגע שחין או מכוה והיה מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה ע"ש, והנה יש לעיין הא ליטהר מן הצרעת הראשונה כיון שהיה מוחלט בו טעון תגלחת ואם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום א"כ ממ"נ אם לא גילח אותן הב' שערות לבנות שבבהרת החדשה א"כ לא עשה ולא כלום ונשאר בטומאתו של הבהרת הראשונה ואם גילחן א"כ טהור הוא אף מהשני דהא כשנתלשו השער לבן מן הבהרת ואפילו נתקצרו מכדי לכוף ראשן לעיקרן טהור ואין לומר דמיירי בשער שבתוך החוטם דאותו השער אינו טעון גילוח הא תוך החוטם אינו מטמא בבהרת כדאמרינן פ"ו דנגעים ואין לומר דזה שכתבו התוס' דקודם שנטהר מן הבהרת הראשונה נולד בו ספק זה ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה לא נטהר ממש אלא רק נרפא ובא עתה לגלח ספק אם רשאי לגלח אותן הב' שערות דאם בהרת קדמן וסימני טומאה הם אסור לגלחן לל"ה חדא דלענין אם רשאי לגלח אותן הב' שערות ליכא חזקה ולא מהני בזה מה שהיה נזקק לטומאה דלגלח אותן הב' שערות לא היה לעולם בחזקת איסור אך עוד יותר קשה דאמרינן (בסנהדרין פ"ז) גבי זקן ממרא דנגעי אדם משכחת לה בפלוגתא דר"י ורבנן בבהרת קודם לשער לבן כו' ופי' רש"י ז"ל דמשכחת לה לענין כרת דאם נכנס למקדש דלרבנן חייב ולר"י פטור והתוס' כתבו דמשכחת לה בנגע בככר של תרומה וקידש בו את האשה דלרבנן דטמא הככר אינה מקודשת ולר"י מקודשת ע"ש והכא ע"כ צ"ל דכבר נטהר מן הבהרת הראשונה לגמרי דאם לא נטהר א"כ חייב על ביאת מקדש מחמת צרעת הראשונה וכן אם נגע בככר של תרומה נטמא וע"כ מיירי שכבר עשה בשביל הבהרת הראשונה ב' התגלחיות של ימי חלוטו וימי ספירו שנטהר לגמרי מן הראשונה וא"כ ממ"נ אם גילח אותן הב' שערות א"כ נטהר גם מן הבהרת החדשה ואם לא גילחן א"כ לא עשה ולא כלום ונשאר בטומאתו הראשונה ואין לומר ג"כ משום דמדרבנן תולש סימני טומאה אי"ל טהרה חדא דזה דוקא אם תולש לאחר שנחלט בהן ועוד דהכא בזקן ממרא ע"כ מדאורייתא הוא דהא דרשינן מקרא בין נגע לנגע בפלוגתא דר"י ורבנן ואין לומר דמיירי דאחר שעשה ב' התגלחיות של ימי חלוטו וימי ספירו של הבהרת הראשונה קודם שטבל אז נולד בו זה הספק דהא אפילו אם שער לבן קודם לבהרת ג"כ הוא מצורע מוסגר והספק אם בהרת קודם לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת הוא אם הוא מוסגר או מוחלט ונ"מ אם הוא טעון פריעה ופרימה ואם הוא מוחלט לעולם דאם הוא מוסגר טהרתו תלוי ביומי וטבילה ולזה מיירי שהיה לו נגע אחר והיה מוחלט ממנו די"ל חזקת מוחלט ומש"ה נעשה עתה מוחלט מספק ואי מיירי שנולד ספק זה לאחר שעשה ב' התגלחיות להבהרת הראשונה הא מצורע בימי ספירו טומאתו אינו אלא כשרץ ולאחר ב' התגלחיות א"צ רק טבילה לבד לטהרתו ומצורע מוסגר חמור ממנו בכל הדברים א"כ מה שייך לומר שנחזיקהו בשביל זה למוחלט ולא למוסגר מטעם חזקה ועוד דהר"ש ז"ל שלהי פ"ד דנגעים הביא דעת ר"ת וכתב להדיא דמיירי שנולד לו ספק זה קודם שנתרפא מן הראשונה ע"ש היינו קודם ב' התגלחיות וצע"ג:

הנה תגלחת מצורע דוחה איסור דהקפה והשחתה וכן דוחה הנזירות וביבמות ה' כתבו התוס' דלא ילפינן מזקנו דעשה דוחה ל"ת ועשה דהוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל וכתבו שם דלא ילפינן בעלמא ממצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דשאני עשה דמצורע דגדול השלום ע"ש ובגמרא אמרינן שם לבתר הכי דראשו אתי לנזיר דתגלחת מצורע דוחה איסור נזירות ואמרינן דשאני נזירות דאיתא בשאלה דאלת"ה הא דקי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמור מהכא דדחי אלא שאני נזירות דאיתא בשאלה ע"ש ונראה דשפיר ילפינן מזה לעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאיתנהו בשאלה ולא אמרינן דשאני מצורע דגדול השלום דלבר תגלחיות של מצורע לטהרתו איכא נמי תגלחת הנתק דכתיב בו והתגלח ואמרינן בת"כ גבי גילוח הנתק והתגלח אפילו נזיר כן לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפילו מנוגע ת"ל והתגלח אעפ"י שהוא נזיר ע"ש והתם ל"ש גדול השלום דאין זה תגלחת של טהרה רק צורך ההסגר שיהא ניכר הפשיון ומוכח דעשה דמצורע אף היכא דל"ש גדול השלום ג"כ דוחה עשה ול"ת דאיתנהו בשאלה:

כתב האור שמח דזה דמגלח סביבות הנתק הוא משום רפואה וזה דמשייר ב' שערות סביבות הנתק הוא כדי שיהיה ניכר הפשיון ע"ש אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בתוספתא פ"ד דנזיר כיצד הותר מכלל תגלחת מצורע מוחלט ה"ז מגלח ואצ"ל מצרעתו אלא אפילו ליתן סימן לנתקו אם פשה ואם לא פשה ע"ש ומבואר להדיא דזה דמגלח הוא כדי ליתן סימן לנתקו אם פשה אם לא פשה והטעם כיון דפשיון הוא כ"ש ואפילו נתקה שערה אחת הוי פשיון ואם אינו מגלח אינו ניכר אם ניתק שערה אחת אבל כשמגלח ומשייר רק ב' שערות סביבות הנתק אף אם ניתק שערה אחת ניכר והנה אם גילח הנתק היינו אותן הב' שערות סביבות הנתק לוקה וכתב הראב"ד ז"ל דלוקה כמו תולש סימני טומאה לפי שאינו ניכר הפשיון ע"ש וקשה אמאי אינו ניכר הפשיון הא גילוח הנתק הוא קודם הסגר א"כ אפילו גילח אף אותן הב' שערות סביבות הנתק הא לאחר הסגר שהוא בסוף ז' ימים כבר יצמחו דהא במצורע כשמגלח לטהרתו אחר ז' ימים של ימי ספירו מגלח עוד הפעם ומוכח דבז' ימים כבר גדלו שערותיו כדי לכוף ראשן לעיקרן והטעם דאינו ניכר הפשיון כשמגלח אף אותן הב' שערות סביבות הנתק הוא משום נהי דבסוף ז' כשנראה להכהן כבר צמחו אותן השערות אך שער של כל הראש שגילח ג"כ צמחו כמותן ואינו ניכר הפשיון דאין הפשיון ניכר רק כשמגלח כל הראש ומשייר ב' שערות סביבות הנתק דאז בסוף שבוע אותן השערות גדולות משאר הראש ואם ניתקה מהן שערה אחת ניכר:

הנה בתגלחת הנתק דדרשינן בת"כ והתגלח אף אם נזיר מגלח לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת"ל והתגלח אעפ"י שהוא נזיר יש לעיין מ"ש דמרבינן מקרא דתגלחת הנתק דוחה נזירות ולא מרבינן נמי שדוחה איסור הקפה והשחתה וכמו בתגלחת טהרה דאצטריך קרא דראשו שדוחה הקפה וזקנו שדוחה השחתה ומאן דדריש לראשו שדוחה נזירות ס"ל דהקפת כל הראש ל"ש הקפה כדאמרינן ביבמות והכא בתגלחת הנתק אמאי אצטריך קרא רק לנזירות ולא להקפה והשחתה ואפילו אי ס"ל הקפת כל הראש ל"ש הקפה הא בגילוח הנתק ליכא הקפת כל הראש דהא משייר ב' שערות סביבות הנתק ונראה דמש"ה בתגלחת הנתק אצטריך רק קרא לנזירות ולא להקפה והשחתה משום דתגלחת הנתק הוא בכ"ד ולא בעינן דוקא תער כדאמרינן בת"כ והתגלח בכ"ד וליכא איסור השחתה ורק לנזיר אצטריך דאיסור תגלחתו הוא ג"כ בכ"ד אך על הקפה יש לעיין לפמ"ש תוס' ריש שבועות דאיסור הקפה הוא ג"כ בכ"ד אמאי לא אצטריך קרא להקפה ואין לומר דבתגלחת הנתק לא בעינן כעין תער דבכה"ג אף איסור הקפה ליכא כמ"ש תוס' שם דא"כ אף בנזיר כה"ג ליכא לאו אלא עשה דקדוש יהיה כמ"ש תוס' נזיר (ל"ט ע"ב) א"כ איך אמרינן בת"כ לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו כו':

נראה דמצורע והוא נזיר כשמגלח לטהרתו משייר שערה אחת מראשו דבתגלחת מצורע רק אם שייר ב' שערות מעכבות בו ובנזיר אפילו גילח שערה אחת לוקה וכיון דלמצוה דצרעתו אין שערה אחת מעכבת ובנזיר איכא איסור על כל שערה ושערה איך מותר לו לגמור תגלחתו וכמו ביבום בחייבי לאוין כיון דלמצות יבום סגי בהעראה אסור לו לגמור ביאתו:

אמרינן בת"כ שם יכול תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק היינו שיהא מותר לגלח אותן ב' שערות שסביבות הנתק ת"ל ואת הנתק לא יגלח ע"ש ויש לעיין למה נקט בזמן שהוא ספק וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל וכתבו דעל ודאי צרעת לא אצטריך לאשמעינן דלא דחי וא"צ רק לספק [עיין בהתוה"מ] ונראה דבודאי מצורע לא משכחת לה כלל תגלחת נזיר דהא נזיר מגלח על קרבנותיו ואי אפשר לו להביא קרבנות נזירות בזמן שהוא מצורע דמצורע אינו משלח קרבנותיו ואף בדיעבד אינו מרצה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א דמנודה יש בו ספק אם משלח קרבנותיו דהוא איבעיא דלא אפשיטא לפיכך אם הקריבו עליו נרצה ע"ש ומוכח דבמצורע דודאי אינו משלח קרבנותיו אינו נרצה וכיון דאינו מרצה אף בדיעבד מה שייך לומר שידחה מצות תגלחת נזירות לאיסור צרעת כיון שהוא פסול בקרבן ואף אי עשה דוחה ל"ת הפסול לא בטל אבל כשהוא ספק מצורע דאז אם הביא קרבנותיו הורצה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במנודה כיון דהוי ספק אם משלח קרבנותיו אם הקריבו עליו נרצה אם בספיקא דדינא כן כ"ש בשאר ספיקות ואם מצות נזירות דוחה איסור מצורע היה אפשר לו לגלח ומש"ה אצטריך קרא דלא דחי:

אך בעיקר פי' דברי הת"כ נראה דמש"ה אצטריך קרא רק לספק ולא לודאי דבתגלחת הנתק איכא נמי משום תולש סימני טומאה לפי שאין הפשיון ניכר וכמ"ש הראב"ד ז"ל פ"י ה"א ובתולש סימני טומאה איכא עשה ול"ת כדאמרינן בשבת קל"ב ואין עשה דנזירות דוחה ל"ת ועשה דמצורע אך בספק מצורע דל"ש בו שיהא הפשיון ניכר דכיון שהוא ספק אינו מסגירו כלל דכל ספק נגעים להקל עד שלא נזקק לטומאה וכיון דאינו מסגירו מה שייך שאין הפשיון ניכר שאין פשיון רק בשעת הסגר א"כ ל"ש בו משום תולש סימני טומאה מיהו בתגלחת הנתק איכא לאו בפ"ע דהנתק לא יגלח והרמב"ם ז"ל כתב דאותו הלאו אינו עובר רק אם מגלח בתער ואף דאין הכהן מסגירו על הספק זהו רק דין דכהן שא"י לא להסגירו ולא להחליטו מספק אך באיסור הבעלים אם הוא נתק אסור לגלחו וכמו בהרות טהורות דאסור לקוצצן אף דאינו שייך אל ראיית כהן כלל כיון דשם נגע עליו ובספק נתק אסור לגלחו מספק וכיון דגילוח הנתק מצד עצמו איכא רק לאו הו"א דתגלחת נזיר דוחה לאיסור תגלחת הנתק אצטריך קרא דלא דחי:

עוד נראה לפרש דברי הת"כ דבודאי מצורע ל"ש שידחה תגלחת נזירתו איסור דהנתק לא יגלח דאף אם ידחה אי אפשר שיעלה לו התגלחת לנזירתו כיון דכל הראש חייב לגלח בשביל צרעתו דכתיב והתגלח ואין תגלחת צרעתו עולה לו לתגלחת נזירתו כדאמרינן בנזיר (ס' ע"ב) דשאלו את ר"ש בנזיר ומצורע אמאי אין תגלחת עולה לכאן ולכאן ואמרינן שם דאין תגלחת של ימי ספירו עולה לנזירותו משום דזה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים ושל צרעתו וטומאתו אין עולין זה לזה משום דזה לאחר ביאת מים וזה קודם ביאת מים ע"ש היינו דאין שניהם שוים וכ"ש בתגלחת הנתק דליכא כלל לא זריקת דמים ולא ביאת מים דאינו עולה לתגלחת נזירתו ורק בספק מצורע כיון דאינו מסגירו ה"נ אינו מגלחו דהגילוח הוא בשביל ההסגר וכיון דבשביל צרעתו א"צ לגלח אם ידחה תגלחת נזירות לאיסור תגלחת השערות סביבות הנתק יהיה עולה תגלחת כל הראש לנזירותו דבשביל צרעתו ליכא עליו מצות גילוח כלל:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל פי"א תגלחת המצורע וטבילתו והזאותיו אין מעכבין זא"ז וכתב הראב"ד ז"ל דאדרבה הלא הן מעכבין טהרתו וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל כתב רק דאינן מעכבות זא"ז היינו שאין אחת מעכבת חברתה ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל הוא מהירושלמי מגילה פ"א ה"ח דפליגי ר"י ור"א בפרחה בו מתוך הסגר אי טעון צפרים ואמרינן שם דלכ"ע אינו טעון תגלחת דאין תגלחת אלא בטהור מתוך החלט ע"ש ומוכח דשייך צפרים בלא תגלחת דאינן דבר אחד דהן טהרות מיוחדות וזהו דאין מעכבות זא"ז:

הנה בהזאת דם הצפור פליגי תנאי בפי"ד אי מזה לאחר ידו או על מצחו ואמרינן בתוספתא דפלוגתייהו רק לכתחילה ואם היזה עליו בכ"מ כשר ויש לחקור בהיזה עליו בבית הסתרים אי מהני דבהזאת מי חטאת איכא קרא למעוטי בית הסתרים והכא לא אשכחן קרא ונראה דהזאת מצורע שמזה דם הצפור לאחר ידו ז' פעמים צריך מנין דאמרינן בת"כ גבי הזאות יוה"כ דצריכין מנין משום דכתיב שבע פעמים דפעמים משמעו לשון מנין וכתב שם הגבורת ארי דכ"מ דכתיב פעמים צריך מנין ודקדק ממתני' דפרה דאמרינן שם היזה מששית שביעית וכו' דהזאת פרה צריכות מנין ומשום דכתיב בה שבע פעמים ע"ש וא"כ ה"ה להזאת מצורע דכתיב שבע פעמים דצריך מנין, והנה בשחיטת הצפור בעינן על כ"ח על מים חיים ויש לחקור אי כלי נתר כשר דלענין טומאה דכלי נתר דינו ככ"ח מרבינן לה בת"כ מקרא וכן לענין שבירת כ"ח במקדש מרבינן ג"כ בת"כ כלי נתר מקרא והכא לא אשכחן קרא לזה:

אמרינן בפ' י"ד מ"ה נשפך הדם תמות המשולחת מתה המשולחת ישפך הדם ובת"כ מפקינן לה מקרא דכתיב ואת הצפור החיה יקח אותה ופי' המפרשים ז"ל דבעינן רק אותה שנזדווגה עם זו ולא אחרת ויש לעיין תינח מתה המשולחת ישפך הדם ואי אפשר לקחת משולחת אחרת כיון דלא נזדווגה עם זו השחוטה אבל נשפך הדם תמות המשולחת אמאי יקח אחרת ויזווג עם זו המשולחת החיה ויתחיל בטהרה דמ"ש זו מאחרת, ונראה דזה דנשפך הדם תמות המשולחת הוא מטעם אחר דאמרינן בחולין (ק"מ) דב' צפרים חיות טהורות למעוטי שלא יזווג אחרת למשולחת לטהר מצורע אחר וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א דמשולחת לאחר ששילחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ע"ש א"כ זה דקודם שנשתלחה שלא יזווג עם אחרת לטהר מצורע אחר הוא משום כיון דקודם שילותה אסורה באכילה אינה ראויה לטהרת מצורע דבעינן טהורות היינו מותרות באכילה א"כ ה"ה לאותו מצורע בנשפך הדם שיזווג אחרת למשולחת ויתחיל בטהרה כיון דזו אסורה באכילה אינה ראויה לטהרת מצורע דמ"ש מצורע זה ממצורע אחר מיהו בעלמא כשנאסרת המשולחת בשחיטת חברתה או בלקיחה לא איכפת לן דאזלינן בתר התחלת הטהרה וכיון דבשעת לקיחה היו שניהם מותרות שפיר דמי אבל הכא כשיתחיל בטהרה מחדש ויזווג המשולחת עם אחרת א"כ בשעת הלקיחה אחת מהן אסורה ולא מהני כמו דלא מהני לטהר מצורע אחר:

אמרינן בפי"ד דנגעים נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון כו' הנה זה דכרכן הוא משום דצריכים להיות באגודה וכן נראה מהת"כ דצריכים להיות באגודה דאמרינן שם יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל מה ת"ל יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה כו' ויש לעיין מנ"ל דצריכים להיות באגודה, והנה בפרה ג"כ אשכחן כה"ג דאמרינן בארז ואזוב ושני תולעת כרכן בשירי הלשון ואמרינן ביומא (מ"א) למה כורכן כדי שיהו כולן באגודה דברי רבי ראב"ש אומר כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה, והנה זה דצריכים התם להיות באגודה כתב רש"י ז"ל משום דכתיב ולקח הכהן עץ ארז כו' צריכים להיות נלקחים בב"א והת"י שם כתבו הטעם לפי שהם דברים קטנים והידור מצוה הוא זה ומשום הריב"א ז"ל הביאו שם דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב במצרים ע"ש והנה כל הנך טעמי שייכי ג"כ במצורע אלא לראב"ש דס"ל דלא בעי אגודה רק מש"ה כרכן כדי שיהא להם כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה קשה הא במצורע ל"ש זה ולמה היה כורכן וצ"ע:

יש לחקור במצורע לאחר תגלחת הראשונה כשטובל אי מותר לו תכף להכנס למחנה ישראל או צריך קודם הערב שמש, והנה בשבת (קל"ב) על הא דאמרינן שם דזה דאינו קוצץ בהרתו כדי לעבוד עבודה הוא משום דגברא הוא דלא חזי כתב רש"י ז"ל דמחוסר טבילה והערב שמש דטבול יום דמצורע כמצורע דמי ע"ש, והנה בזבחים (ל"ב ע"ב) כתב רש"י ז"ל דזה דאמרינן טבול יום דזב כזב דמי הוא ג"כ למחנותם ע"ש א"כ כיון דטבול יום דמצורע כמצורע דמי אסור לו לכנוס למחנה ישראל קודם הערב שמש אך נראה דבמצורע יודה רש"י ז"ל דזה דטבול יום דמצורע כחצורע אין זה למחנותם דכל דין טבול יום הוא רק לקדש ולא לחולין דלחולין טבול יום הוא טהור גמור דהא טבל ועלה אוכל במעשר אף דמעשר אסור בטומאת הגוף דלענין חולין טהור גמור הוא וה"נ לכנוס למחנה ישראל דמחנה ישראל הוא חולין ולענין חולין הערב שמש לא מעלה ולא מוריד וטבול יום דזב כזב דמי שייך רק לענין קדשים כגון פסח הבא בטומאה דלגבי קדשים טבול יום טמא הוא רק שאר טומאות הותרו בפסח הבא בטומאה אבל לא טומאת זיבות וטבול יום דזב שם טומאת זיבות עליו ולא הותר בפסח הבא בטומאה ומחנה לויה ס"ל לרש"י ז"ל דשם מקדש עליו וביאת מקדש הוי כמו קדשים דטבול יום חשיב ביה כטמא ואף במחנה לויה רק זב אסור ולא שאר טומאות טבול יום דזב כזב דמי ושם טומאת זיבות עליו אבל למחנה ישראל שהוא חולין טבול יום טהור גמור הוא ול"ש ביה איסור להכנס במחנה ישראל, והנה לפמ"ש התוס' יומא (ל' ע"ב) דמצורע בימי ספירו מותר לכנוס לו אף במחנה לויה אי מותר תכף לאחר טבילה דתגלחת ראשונה לכנוס למחנה לויה קודם הערב שמש נראה דאסור ואפילו להתוס' בזבחים שם דטבול יום דזב. כזב דמי אין זה למחנותם הא התוס' כתבו שם דטבול יום ומחו"כ יחד אסור במחנה לויה כדאמרינן בנזיר (מ"ה) א"כ ה"נ הכא במצורע שהוא טבול יום וגם מחו"כ אסור לו במחנה לויה וז"ש התוס' דבימי ספירה מותר לו להכנס למחנה לויה אע"ג שהוא עדיין צריך טבילה בז' שלו וגם מחו"כ ואם טבול יום ומחו"כ אסור במחנה לויה א"כ כ"ש קודם טבילה צ"ל דס"ל להתוס' דהכפרה שמביא המצורע הוא על ימי חליטו שלו ולא על ימי ספירו ועל ימי חלוטו אינו עוד טבול יום שהרי טבל בתגלחת ראשונה והטבילה שצריך עוד הוא על טומאת ימי ספירו ואין שניהם על דבר אחד וכה"ג אינו אסור במחנה לויה כמ"ש תוס' שם בזבחים במצורע שחל ז' שלו בעה"פ וראה קרי בו ביום דמותר לו לכנוס למחנה לויה ואע"ג שהוא טבול יום וגם מחו"כ ומשום דטבול יום הוא לקריו ומחו"כ לצרעתו ע"ש:

יש לחקור לאחר תגלחת ראשונה שמונה ז' ימים אי יום שמגלח בו וטובל אי עולה הוא למנין ז' היינו אי סוף היום של ימי חלוטו עולה לימי ספירו, והנה בזב וזבה אפילו לר"י דמקצת היום ככולו ומקצת היום עולה למנינו הוא דוקא בסוף חשבונו אבל בתחילת חשבונו לא דאמרינן ורב ככותאי אמר לשמעתיה א"כ ה"נ במצורע בתחילת ימי ספירו דאין סוף היום עולה לתחלת חשבונו אך נראה דמצורע הוי כמו נדה דסוף היום עולה לה לתחלת חשבונה שכתבו התוס' נדה (ע"ב ע"א) הטעם דבנדה סוף היום עולה לתחילת חשבונה ולא בזבה משום דנדה א"צ נקיים מש"ה עולה לה מן החשבון אבל זבה דצריכה נקיים יום שפוסקת דאינו טהור אינו עולה למנין ע"ש וא"כ בספירתו של מצורע דא"צ נקיים סוף היום עולה לו בחשבון:

אמרינן בסוטה (ט"ז) תניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה כו' מאי רבי שיער הרגלים מאי מיעט שיער בית השחי ודכולא גופא והלכתא מגלח כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וקתני סיפא ביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אמר רב אשי מתני' מני ר"י דדריש כללי ופרטי כדלעת מני ר"ע דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה כו' מאי מיעט שער שבתוך החוטם וכתב רש"י ז"ל כדלעת מני הא דקתני מגלחו תגלחת שנייה כראשונה ר"ע היא ע"ש ונראה מרש"י ז"ל דרישא דקתני דמעביר תער על כל בשרו אתי אפילו לר"י וטעם רש"י ז"ל נראה דר"י ור"ע דפליגי דמר דריש כללי ופרטי ומר ריבויי ומיעוטי הוא רק בתגלחת שנייה דהתם נאמרו כללי ופרטי כדאמרינן והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל כו' אבל בתגלחת ראשונה דליכא כללי ופרטי לכ"ע מגלחו כדלעת אך קשה דאמרינן בת"כ גבי תגלחת ראשונה וגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים ודין הוא נאמר תגלחת בימי ספירו ונאמר תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמור בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים אם הקל כו' ת"ל כל שערו לגז"ש מה כל שערו האמור בימי ספירו פרט לבית הסתרים אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים ע"ש ומוכח דמאן דס"ל בתגלחת שנייה פרט לבית הסתרים ה"ה לתגלחת ראשונה דגמרינן מגז"ש א"כ אדרבה מתני' דמגלח תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה ד"ה היא רק רישא בתגלחת ראשונה אי מגלחו כדלעת תנאי היא:

ונראה דבשיעור התגלחת ג' מחלוקת בדבר דלר"י בעינן מקום כינוס שער ונראה ולא רבי רק שיער הרגלים ולר"ע מגלח הכל חוץ משער של תוך החוטם ובת"כ אמרינן יגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו מה ג"ע בנראה פרט לבית הסתרים אי מה גבות עיניו מקום כינוס שער ונראה כו' מנין לרבות כינוס שער ואינו נראה פיזור שער ואינו נראה ת"ל ואת כל שערו יגלח, והנה הרא"מ והק"א כתבו דאתי כר"ע דדריש ריבויי ומיעוטי והאי בית הסתרים היינו שער החוטם ומתני' דנגעים פ"ב מ"ד דקתני כדרך שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו ר"י היא דדריש כללי ופרטי עיין בהתוה"מ שם] אך קשה דהא אמרינן בסוטה דלר"י דדריש כללי ופרטי רבי רק שיער הרגלים וממעטינן שיער דכולא גופא ומתני' דכדרך שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו והיינו דכ"מ שראוי לנגעים מעכב בתגלחת כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ שיער דכולא גופא צריך תגלחת והר"ש ז"ל שם מייתי עלה ההיא דהת"כ ע"ש ע"כ נראה דלהר"ש ז"ל ע"כ ג' מחלוקת בדבר וההיא דנגעים פ"ב והת"כ אינו לא כר"י ולא כר"ע וממעט רק בית הסתרים היינו כ"מ שאינו ראוי לנגע ולא יותר, יש לחקור למתני' דנגעים דכדרך שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו דבית הסתרים א"צ גילוח משום דאין המקום ראוי לטמא בנגעים קמט בשעת גילוח וחזר ונתפשט קודם שגמר טהרתו צריך גילוח או כיון שכבר יצא ידי תגלחתו א"צ גילוח]:

ג

הקוצץ בהרתו לוקה ועובר בלאו ועשה וכן התולש סימני טומאה והמכווה את המחיה עובר בל"ת כדאמרינן פ"ז דנגעים ובשבת (קל"ב) אמרינן דצרעת דוחה עבודה דאסור לו לקוץ בהרתו כדי לעבוד עבודה ובתוס' ד"ה הדר נחלקו שם אליבא דרב ספרא אי איכא קרא לזה דצרעת דוחה עבודה ושם לעיל ד"ה מה הביאו מקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ודרשינן די"ל שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחים ואיזה זה פסח הבא בטומאה אלמא דצרעת דוחה עבודה דאם לא יקצצו בהרתן וכתבו דנימא דקרא אתי לכ"ז שעודן עליהם דמשתלחין אבל מק"ו נילף שיקוץ בהרתו בשביל עבודה היינו ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת כו' ע"ש ודוחק הוא דכיון שמחויב לקוץ בהרתו למה משתלח בעודן עליו יקוץ ונראה דמש"ה אין להביא ראיה מהאי קרא דצרעת דוחה עבודה די"ל דקרא אצטריך לנתקים שהוחלט בפסיון דבנתק אינו שייך לקוץ דנתק א"צ שינוי העור כמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהת"כ רק שניתק השער בידי שמים א"כ אינו שייך בזה קציצה דרק בשאר נגעים שהסימן טומאה הוא מראה העור כשקוצץ זה העור אין עוד בו נגע אבל נתק שהסימן טומאה הוא מה שאי"ב שער מה שייך שיקוץ וכיון דאינו שייך בו קציצה אצטריך קרא לאשמעינן דמשתלח מן המחנה אף בשעה שאין טמאי מתים משתלחין:

וזה דאמרינן דמכווה את המחיה עובר בל"ת יש לחקור אם מכווה את הבהרת עצמה אי עובר דאמרינן בת"כ דאם היה הבהרת בעור הבשר ואח"כ נעשה שחין ומכוה חכמים מטהרין וכתב הר"ש ז"ל פ"ט מ"ב דאינו טהור ממש רק יראה בתחילה ע"ש א"כ יש לחקור אם עובר במכווה את הנגע כיון דאינו מטהר הבהרת לגמרי רק יראה בתחילה, ונראה להביא ראיה מההיא דשבת שם דאמרינן דצרעת דוחה עבודה ומקשינן דיקוץ בהרתו ויעבוד עבודה ואמרינן דהוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה דעדיין יכווה הבהרת ויהיה הדין דיראה בתחילה א"כ עד שלא יבוא אצל כהן יכול לעבוד ולעשות פסחו ומשום קוצץ בהרות טהורות ל"ש בזה דמכוה אין זה קוצץ דודאי מותר לכוות בהרות טהורות דמעיקרא בהרת והשתא בהרת רק מעיקרא בעור הבשר ועתה במכוה ורק בבהרות טמאות כיון דמשנה אותן והדין דיראה בתחילה בזה יש לחקור אי מותר ומוכח מההיא דשבת דאף בכה"ג אסור:

והנה זה דאסור לקוץ בהרות טהורות כתבו התוס' היינו לאחר הפטור דאף שנפטר מ"מ עדיין נגע הוא ויכול לבוא לידי טומאה אם יולד בו פשיון או שאר סימני טומאה, והנה לפמ"ש הראב"ד ז"ל דבגילוח הנתק איכא משום תולש סימני טומאה משום דאין הפשיון ניכר בו נראה דאף לאחר הפטור ג"כ אסור לגלח את הנתק כיון דאם תפשה לאחר הפטור יהיה טמא וזה אין הפשיון ניכר בו אך דוחק לומר זה דא"כ יהי' צריך לגלח את כל ראשו ג"כ לאחר הפטור דאם לא אין הפשיון ניכר בו אך י"ל דאינו מחויב לעשות מעשה שיהא הפשיון ניכר בו לאחר הפטור רק קודם הסגר גילתה תורה שצריך לגלח כדי שיהא הפשיון ניכר אבל לאחר הפטור דליכא רק איסור תולש סימני טומאה אך לעשות מעשה שיהא הפשיון ניכר אינו מחויב אך כיון דאינו מחויב לגלח את כל ראשו אפילו אם לא יגלח השערות סביבות הנתק ג"כ אין הפשיון ניכר בו וכיון דסוף סוף אין הפשיון ניכר אפשר דמותר לגלח השערות סביבות הנתק:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י דהמגלח את הנתק אינו חייב עד שיגלח בתער כתב ע"ז הראב"ד ז"ל הרי אמרו והתגלח בכ"ד וע"ז אמר ואת הנתק לא יגלח ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו וכתב הכ"מ ומה שטען הראב"ד ז"ל שהוא כתולש סימני טומאה י"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש ולא הגורם שלא יהיה הפשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה ע"ש, והנה להראב"ד ז"ל דחשיב כתולש סימני טומאה דס"ל דאף הגורם שלא יולדו בו סימני טומאה הוי כמו תולשן והכא אף שאפשר להיות פשיון רק שלא יהא ניכר כיון דאי אפשר לטמאותו כיון שאינו ניכר הוי כמו שלא פשה דפשיון שאינו ניכר אינו פשיון ואינו סימן טומאה, והנה על הרמב"ם ז"ל יש לעיין שהרי כתב בפ"ו בבהרת הסמוכה לראש דטהורה משום דאינה ראויה לפשיון וכתב שם הראב"ד ז"ל דזה כרי"ב בתוספתא אבל ממתני' דשאלו את ר"א הרי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע כו' א"ל יסגיר א"ל למה לשער לבן אינה ראויה לפשיון אינה ראויה במחיה אינה מטמאה א"ל שמא תכנוס ותפשה הא למדת ממתני' דהתם דאעפ"י שאינו ראוי לכולן אם ראוי לאחד מהם יסגיר וגם זה ראוי למחיה ולשער לבן ע"ש א"כ לפי מה דס"ל להראב"ד ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דכל שאינו ראוי לכל הסימני טומאה אין מסגירין אותו אלא מטהרין א"כ בגילח את הנתק שלא בתער כיון דאינו ראוי לטמאותו בפשיון שאין הפשיון ניכר בו אע"ג דראוי לשער צהוב אין מסגירין אותו אלא מטהרין א"כ להרמב"ם ז"ל דליכא איסור רק בתער הרי לעולם יכול אדם לטהר את נתקו דיגלח בשאר דברים ויטהר דא"א להסגירו עוד וצ"ע:

והנה הראב"ד ז"ל כתב ב' טעמים דעובר על גילוח הנתק אף שלא בתער חדא שהרי אמרו והתגלח בכ"ד וע"ז נאמר והנתק לא יגלח ועוד שהוא כתולש סימני טומאה, ונראה דיש חילוק בין ב' הטעמים לענין שאם יגלח בסם דודאי נהי דכתיב והתגלח בכ"ד מ"מ בסם נראה ודאי דלא מהני דאין זה גילוח כלל ומדין תולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו אין חילוק בין סם לשאר דברים ואין לומר לענין גילוח כל הראש של הנתק כיון דכשר בכ"ד כשר אף בסם דלא בעינן גילוח כלל אלא העברת שער דהא אמרינן בת"כ שם והתגלח אעפ"י שהוא נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מנוגע כן ת"ל והתגלח אעפ"י שהוא נזיר ואיך מותר לו לגלח בתער דאיכא לאו יגלח בסם דליכא רק עשה בנזיר כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה דנזירות וע"כ דלא מהני בנתק התגלחת בסם ואע"ג דכשר בשאר דברים ואף שלא בתער מ"מ יכול לעשות אף בתער דלענין נזיר אין חילוק בין תער לשאר דברים, והנה להראב"ד ז"ל דכל הגורם שא"א להולד בו סימני טומאה כמו המגלח את הנתק הוי כמו תולש סימני טומאה זה דאמרינן דהמכווה את המחיה עובר בל"ת להראב"ד ז"ל לאו דוקא את המחיה דאף אם כיווה סביב הבהרת ילקה דאינו ראוי לפשיון דאין הבהרת פושה לתוך המכוה, (יש לחקור לרש"י ז"ל דס"ל בשבת דזה דבהרות טהורות דאסור לקוצצן היינו בוהק אם יש איסור לקוץ בהרת פחותה מכגריס דלכאורה בהרת פחותה מכגריס חמור מבוהק דבוהק א"י לבוא לידי טומאה לעולם משא"כ פחות מכגריס יכול להצטרף עם חצי גריס אחר אם יולד לו אח"כ אך אפשר דכל פחות מכגריס לאו שם נגע עליו כלל, והנה בקוצץ בהרתו של חברו הקוצץ ודאי עובר כדמוכח משבת (קל"ג) דאמרינן באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קא מכוון ויש לחקור אם יש איסור אף על הנקצץ אי מותר לקוץ בהרתו ע"י עכו"ם אי אחד הקוצץ ואחד הנקצץ במשמע]:

ד

גרסינן בריש שבועות מראות נגעים שתים שהן ד' בהרת עזה כשלג שניה לה סיד ההיכל שאת כצמר נקי שניה לה קרום ביצה וסדר לבננותן לשיטת הרמב"ם ז"ל כשלג לבנה מכולן ואח"כ צמר נקי ואח"כ סיד ההיכל ואח"כ קרום ביצה ולמטה מקרום ביצה הוא בוהק וטהור, והנה בנגעים פ"ז אמרינן אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד בקמט ונגלה כו' נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר כיצד להקל היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל וכצמר לבן וכקרום ביצה כו' כיצד להחמיר היתה כקרום ביצה ונעשית כצמר לבן כו' ראב"ע מטהר ר"א חסמא אומר להקל טהור להחמיר תראה בתחילה רע"א בין להקל בין להחמיר תראה בתחילה ע"ש, והנה לכאורה תמוה לר"א חסמא מ"ש נשתנו להקל היינו לנגע שלבננותו פחותה מנשתנו להחמיר לנגע שלבננותו יתרה הרי כל מראות נגעים נגע ומ"ש האי נגע מהאי נגע אטו אי לבננותו יתרה הוא יותר נגע וכבר עמדו בזה עיין במשנה אחרונה] ונראה הטעם דהנהו בהרות טהורות כגון שנולד בעכו"ם ונתגייר או בקטן עד שלא נולד כו' כיון דהנהו הן בהרות טהורות לגמרי ואין להם דין נגע כלל לשום דבר הוי כעור הבשר א"כ בנשתנה להקל היינו לנגע שלבננותו פחותה אין זה נגע שהרי היא כהה מעור בשרו והוי כגרמני שנולד לו בהרת דנראית בו כהה וס"ל דכל אחד נראה בבשרו וה"נ כיון דהבהרת הראשונה חשיב כעור בשרו נעשית עתה כהה וטהור אבל נשתנה להחמיר לנגע שלבננותו יותר מן הראשונה שפיר מתטמא כיון שהוא עמוק מעור בשרו וכן לר"ע דס"ל בנשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר יראה בתחילה ואע"ג דבעלמא קי"ל דנשתנו מראיהן חשיב כאותו הנגע עצמו בין מתוך הסגר בין לאחר הפטור כדאמרינן בתוספתא פ"ב ולית מאן דפליג עלה ואמאי ס"ל הכא לר"ע דיראה בתחילה והטעם דאף ר"ע ס"ל דהכא חשיב הנגע כעור בשרו דל"ד לנגע אחר הפטור דשם נגע עליה דהא אם יולד לו סימני טומאה מחיה או פשיון אף לאחר הפטור טמא כשנשתנה חשיב שנשתנה הנגע ממראה למראה וחשיב כאותו הנגע עצמו אבל הנך בהרות טהורות דטהורות לגמרי דאין מטמאין בשום אופן אין זה נגע כלל וחשיב כעור הבשר וכשנשתנה מראהו למראה נגע אחר הרי עתה נולד בו נגע ור"ע לטעמיה דס"ל ברפ"ב בגרמני וכושי דהכל נראה כבינוני ולא משגחינן בעור בשרו א"כ בנשתנה מראיהן בין להקל בין להחמיר יראה בתחילה וראב"ע דס"ל נשתנה מראיהן בין להקל בין להחמיר טהור ס"ל דאף הנך דטהורין מ"מ תורת נגע עליהן והוי כנשתנה נגע ממראה למראה לאחר הפטור דטהור וזה נכון בעזהי"ת:

יש לחקור לר"א חסמא דיש נפקותא בנשתנו מראיהן בין להקל ובין להחמיר בבהרת ונעשית בהרת פתוכה וכן להראב"ד ז"ל דס"ל דצמר נקי וסיד ההיכל לבנונית שניהם שוה רק זה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר אם נשתנה מזה לזה אם חשיב להקל או להחמיר:

הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דכל מראות נגעים מצטרפין זע"ז והראב"ד ז"ל. ס"ל דרק אב מצטרף עם תולדה דידיה, והנה יש לחקור להראב"ד ז"ל אם היה בו בהרת כשלג וסמוך לה כקרום ביצה דחשיבי כב' נגעים ופשתה הנגע של שלג על הנגע כקרום ביצה שנעשית כשלג אי זה חשיב פשיון להנגע דהא הנגע של מראה שלג נתגדלה מבראשונה אי בעינן דוקא שתפשה לעור הבשר שאין שם נגע, עוד יש לחקור אם היה נגע כמראה שלג ונגע של קרום ביצה מקפתה ובתוך הבהרת הפנימית מחיה אם זה סימן טומאה אף לחיצונה כיון דהנגע הפנימית מפסקת ובמתני' אמרינן רק הקיף השחין או הבוהק למחיה אינה סימן טומאה ודוקא בוהק שהוא למטה מד' מראות נגעים אבל נגע אחר אפשר דאינו מפסיק:

הנה להראב"ד ז"ל דאין בהרת עם קרום ביצה מצטרפין וצמר לבן שהוא השאת מצטרף עם קרום ביצה שהוא תולדה דידיה וכן שאת מצטרפת עם הבהרת כדילפינן בגמרא מקראי ויש לדון בהרת כחצי גריס וקרום ביצה כחצי גריס ושאת כחצי גריס ביניהן מה דינו אי חשיב כב' בהרות דהשאת מצטרפת עם שניהם א"כ מצטרפת עם הבהרת לכגריס והוי נגע וכן מצטרף עם הקרום ביצה לכגריס והוי נגע שני ויש כאן ב' נגעים אך קשה לומר זה שאותו החצי גריס של שאת ישמש ב' נגעים ואם נאמר שאין כאן אלא נגע אחד יש לחקור עם איזה מהם מצטרף השאת דהא איכא נפקותא לדינא כגון אם היתה שערה אחת בהשאת ושערה אחת בחצי גריס אחר עם מי מצטרף לשער לבן ואפשר כיון שיש חצי גריס שאת באמצע דמצטרף עם שניהם אז כולן מצטרפין זע"ז ואף הקרום ביצה מצטרף עם הבהרת וחשיב הכל נגע אחד וצ"ע בזה:

ה

אמרינן פ"ו מ"ז כ"ד ראשי אברים שבאדם שאינן מיטמאין משום מחיה דבעינן לכל מראה עיני הכהן וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד לכאן ונאמר בנגעים וראה הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל וכל ראשי אברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היו עגולין כרוב בריית בנ"א טהורין וכו', והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל מפני שהמחיה חולקת כתב הראב"ד ז"ל לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא"כ למה אמרו בראשי אברים שאין מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאין מטמאין במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג"כ שיער ואילו היה ראוי לפשיון היה ג"כ מזכיר פשיון אלא שרוב ראשי אברים הללו אפילו לגרים אינם ראוין כ"ש לפשיון ועוד י"ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה אשמועינן הכא אע"ג דלבסוף מטמאין משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאין מקום בהרת כגריס עכ"ל, והנה ממ"ש הראב"ד ז"ל דאם היה ראוי לפשיון היה מזכיר פשיון ומש"ה אינו מזכיר פשיון משום שרוב ראשי אברים הללו אף לגריס אינם ראוין כ"ש לפשיון נראה דאף אם היה בית מושבן כגריס מצומצם ג"כ לא היה מטמא בפשיון דבעינן שיהא ראוי לגריס ופשיון ואם פשה מן הצדדין לא הוי פשיון כמו שהבהרת עצמה לא מהני מה ששופע על הצדדין דבעינן לכל מראה עיני הכהן ובעינן שיהא נראה כולו כאחד ה"נ בעינן שהבהרת והפשיון יהיו נראין כאחד והנה לפ"ז בהפך אם היתה הבהרת על הצדדין ופשתה על ראשי אברים ג"כ לא מהני דבעינן שיראה הבהרת והפשיון כאחד וקשה דהא אמרינן פ"ח מ"ז הבא כולו לבן יסגיר וכו' וכולן שחזרו בהן ראשי אברים ה"ה כמות שהיו פרחה במקצתו טמאה היינו על מקצת ראשי אברים טמאה משום פשיון כשאר נגע אלמא דפשיון מהני על ראשי אברים ונראה דזהו נמי הטעם דקתני כ"ד ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה והדר תני אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת כו' ולא ערבן יחד דיש חילוק ביניהון דבאלו מקומות שאין מטמאין בבהרת קתני ג"כ התם ואין הנגע פושה לתוכן אבל הנך ראשי אברים נהי דאין מטמאין בבהרת אבל הבהרת פושה לתוכן דלא בעינן שיהא ראוי לראות הנגע עם הפשיון כאחת, עוד נראה דמש"ה קתני דראשי אברים אין מטמאין במחיה ולא קתני אין מטמאין בבהרת כמה שהקשה הראב"ד ז"ל משום דראשי אברים ראוין שפיר לטמא בבהרת דאם יש חוץ לראשי אברים כגריס הכל נגע אף מה שעל ראשי אברים אף שא"י לראות כל הנגע בב"א דא"צ לראות כל הנגע בב"א וסגי אם יכול לראות כגריס מן הנגע בב"א וכל מה שנמשך ממנה הכל נגע אחד דהא הבא כולו לבן א"י לראות הכהן כל הנגע בב"א ומ"מ יסגיר ונ"מ אם פשתה הנגע לצד אחר וכנסה מהראשי אברים כשיעור שפשתה לא חשיב פשיון שלא נתגדלה הבהרת ממה שהיתה דהכל נגע אחד הוא וכן אסור לקוץ אף מה שעל ראשי אברים אך משום מחיה אין מטמאין דאף אי איכא בהרת כגריס חוץ לראשי אברים ועל ראשי אברים מחיה אין מטמאין דבעינן שיראה הכהן הנגע ומחיתה כאחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם ואעפ"י שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד ע"ש דבעינן ראיית הנגע והמחיה כאחת:

כתב הכ"מ שם על קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע והקשה דמה לשון חלוקה במחיה והלוא הוא מחשבון הגריס דס"ל לרבינו שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד ע"ש ויש לעיין א"כ במחיה אינו מטמא אבל בשאר דברים כמו שער לבן ופשיון אמאי אינו מטמא שהרי שפיר ראוי לפשיון כיון דבלא מחיה ניכר כולו לעין והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם דראשי אברים שלא יהיה מקומן יושב כגריס טהור לגמרי וי"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ו בבהרת הסמוכה לראש כו' דטהור דס"ל דאינו טמא אא"כ ראוי לכל סימני טומאה לפשיון ולמחיה ולשער לבן וכמה שכתב שם הראב"ד ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ ה"נ בראשי אברים כיון דאין ראוין למחיה טהורין לגמרי והראב"ד ז"ל ג"כ לשיטתיה אזיל דס"ל התם דכל שראוי לסימן אחד ג"כ טמא ומש"ה כתב כאן דמחיה לאו דוקא דה"ה דלשער לבן ולפשיון אינו ראוי:

אמרינן בפ"ז באלו בהרות טהורות נולד בקמט ונגלה דקמט אינו ראוי לטמא בנגעים משום דבעינן לכל מראה עיני הכהן דאדם נראה כעודר וכו' ויש לחקור בנולדה הבהרת כשהיה נגלה ואח"כ נעשה קמט אם נטהר כיון דבשעת ראיית כהן היה גלוי והחליטו וכיון דאח"כ א"צ ראיית כהן לא איכפת לן בקמט אך אפשר דבעינן ראוי לראיית כהן מתחילתו ועד סופו אך נראה יותר דהקפידא הוא רק בשעת ראיית כהן וכן בבית האפל דאין פותחין בו חלונות לראות את נגעו ודאי דבבית המוחלט אם יסתום חלונותיו לא יטהר בשביל זה וכן נראה ממתני' רפ"ז דחשיב שם באלו בהרות טהורות היו בראשו בזקן בשחין ובמכוה ובקדח ובמורדין חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' וחשיב ג"כ קמט ונגלה ובתר הכי חשבינן שם במתני' כל שתחילתו וסופו טמא הראש והזקן עד שלא העלו שער וכו' השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת וכו' ולא חשיב שם ג"כ גלוי ונעשה קמט וחזר ונתגלה ונראה הטעם משום דכל שהיה גלוי בשעה שנולדה הבהרת ואח"כ נעשה קמט אפילו לא חזר ונתגלה ג"כ טמא דכל שהטהרה הוא רק משום דבעינן ראוי לראיה זה מהני רק בתחילתו וכן בראשי אברים דאין מטמאין משום דבעינן לכל מראה עיני הכהן שיראה כל הנגע בב"א אם מתחילה לא היו על ראשי אברים וחזרו לראשי אברים דמשכחת לה אליבא דר"ע דס"ל בבהרת כגריס ופשה כגריס ועוד והלכה האום דטמא דחשבינן להפשיון אפילו כשהלכה האום לאותו נגע עצמו ולא לנגע אחר ולא חשיב לה כרבנן לנגע אחר ויראה בתחילה א"כ בבהרת שהיתה אצל ראשי אברים ופשתה על ראשי אברים ויחד היה הפשיון כגריס ועוד דפשיון מהני ג"כ על ראשי אברים ואח"כ הלכה האום לר"ע טמא דחשבינן לה לאותו נגע עצמו אף שהלכה האום וא"צ ראיה בתחילה א"כ אותו הנגע חזרה עתה על ראשי אברים נראה דבכה"ג לא נטהר הבהרת אף שעתה היא על ראשי אברים כיון דא"צ עתה ראיית כהן לא איכפת לן אם הבהרת על ראשי אברים:

ו

אמרינן בפ"ד מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה הלכה המחיה טמאה משום שער לבן ור"ש מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת דהמחיה הפכתן ולא הבהרת דס"ל לר"ש דבעינן שערה ולא שער מחיתה וכן אמרינן שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בבהרת והלכה המחיה דס"ל לר"ש דטהור משום שער לבן משום שלא הפכתן הבהרת כגריס ע"ש דס"ל לר"ש דלגבי שער לבן אין המחיה שייך להבהרת כלל וכיון דבלא המחיה אין בבהרת כגריס כשנולד בו השער לבן ואח"כ כסתה הבהרת את המחיה הוי כמו בעלמא בהרת פחות מכגריס ובה שער לבן ואח"כ נעשית כגריס דטהור ולרבנן המחיה בכלל הבהרת אף לענין שער לבן, והנה לענין פשיון נראה דלכ"ע אין המחיה חשובה כהבהרת דהא אמרינן בפ"ו מ"ג בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה נתמעטה המחיה ר"מ מטמא דחשיב לה פשיון ע"ש ואע"ג דס"ל לר"מ דמחיה פחות מכעדשה מצטרפת לכגריס וכמה שהביא שם הר"ש ז"ל מהתוספתא וכן מחיה כעדשה ובהרת כגריס חוץ מן המחיה נתמעטה המחיה חשיב פשיון לר"מ כמ"ש הר"ש ז"ל שם ע"ש ואע"ג דהמחיה היא ג"כ מהנגע וכשנתמעטה המחיה לא פשתה הנגע כלל ששיעור הנגע הוא כמה שהיה ואף רבנן דפליגי על ר"מ הוא רק משום דס"ל דאין הנגע פושה לתוכה וע"כ דלגבי פשיון אין המחיה חשובה כלל מהנגע כמו לר"ש לגבי שער לבן וכשפשתה הבהרת למקום המחיה חשיב פשיון:

אמרינן בפ"ד מ"ז בהרת ובה מחיה ופשיון הלכה המחיה טמא משום הפשיון ויש לעיין לפי מה דקי"ל כרבנן דמחיה פחותה מכעדשה אינה מצטרפת לכגריס כמה שהביא הר"ש ז"ל מהתוספתא א"כ כשהלכה המחיה אמאי טמא דהא כשנפחתה פחות מכעדשה א"כ נפחתה הבהרת מכגריס א"כ אח"כ כשהלכה המחיה כולה וכסתה הבהרת דיש בהבהרת עתה כגריס הוי כבהרת כגריס ונפחת מכגריס ואח"כ חזרה לכגריס דחשיב עתה כנגע חדש ויראה בתחילה ואמאי טמאה משום פשיון וצ"ל דמיירי בבהרת שיש בה כגריס חוץ מן המחיה א"נ שהלכה לה המחיה בב"א אך כמו כן יש לעיין בבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה והוחלטה ואח"כ הלכה המחיה דטהור ואמאי הא כשנתמעטה המחיה נפחתה הבהרת מכגריס ואח"כ כשנתכסה כל המחיה נעשה עוד הפעם הבהרת כגריס הוי עתה נגע חדש וכמו בשער הפקודה שהיה שער לבן בבהרת ונתמעטה הבהרת מכגריס ואח"כ חזרה לכגריס דחשיב נגע חדש ומקרי שהפכתה חברתה ע"ש א"כ בהוחלט במחיה ואח"כ הלכה אמאי טהור לגמרי יראה בתחילה וכן בההיא דפ"ד מ"ו בפלוגתא דר"ש ורבנן בבהרת היא ומחייתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת וס"ל לרבנן דאם הלכה המחיה טמאה משום שער לבן הא כיון כשנתמעטה המחיה מכעדשה כיון דמחיה פחותה מכעדשה אינה מצטרפת לכגריס א"כ נפחתה הבהרת מכגריס ואח"כ כשנתכסית כל המחיה חזרה הבהרת לכגריס א"כ אמאי טמא משום שער לבן הא הוי ממש שער הפקודה דאפליגי בה ר"ע ורבנן בבהרת כגריס ובה שער לבן ונתמעטה מכגריס ואח"כ חזרה דס"ל לרבנן דהוי שער הפקודה וטהור וצריך ג"כ לומר דמיירי שהלכה כל המחיה בב"א אבל דוחק לומר דמיירי דוקא בכה"ג וצ"ע בזה:

והנה לר"מ דס"ל מחיה פחותה מכעדשה מצטרפת לכגריס מחיה עגולה או ארוכה נראה ודאי דמצטרף לכגריס דחסרון של עגולה או ארוכה הוא משום חסרון שיעור דבעינן כעדשה מרובעת ומחיה שאינה מבוצרת אי מצטרף לר"מ לכגריס נראה דלא מצטרף דכל שאינה מבוצרת חשיב המחיה חוץ לנגע דמחיה אינה מצרפת את הבהרת להיות אחת דהא אמרינן פ"ו מ"ה בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת דהחיצונה להחליט משום המחיה והפנימית להסגיר ולא חשבינן לחיצונה ולפנימית לבהרת אחת אע"ג שאין דבר מפסיק בין הפנימית להמחיה של החיצונה ומוכח מזה דמחיה אינה מצרפת את הבהרת להיות אחת דבעינן צירוף בהבהרת עצמה א"כ מחיה שאינה מבוצרת אדרבה חולקת את הבהרת לשנים דלגבי הבהרת הפנימית המחיה המקפתה אינה מבוצרת ואי מחיה שאינה מבוצרת משלמת לכשיעור כיון דהמחיה המקפתה משלמת להפנימית וגם שייכא להחיצונה איך אפשר שיחשבו כב' בהרות אלא ודאי מחיה שאינה מבוצרת אינה שייכת להבהרת כלל כן נראה לענ"ד, [יש לחקור בבהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה ושער לבן בהמחיה לרבנן דפליגי עליה דר"ש וס"ל דשער לבן מטמא אף במחיה דדרשי ושער בנגע מ"מ אי זה דוקא במחיה כעדשה דמצטרפת להבהרת לכשיעור אבל פחותה מכעדשה כיון דלא מצטרף להבהרת לכגריס אין המחיה שייך כלל להבהרת ואין שער לבן מטמא שם]:

הנה בההיא דבהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת דהפנימית להסגיר והחיצונה להחליט פליג עלה ר' יוסי במתני' וס"ל דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה דס"ל דכה"ג לא חשיב מבוצרת נתמעטה והלכה לה ר"ג אומר אם מבפנים היא כולה וכו' רע"א בין כך ובין כך טהורה דס"ל כר"י דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה והר"ש ז"ל שם מ"ו הביא מהתוספתא דלר"ע פנימית להסגיר והחיצונה טהורה והקשה החיצונה אמאי אינה להסגיר כיון דאין המחיה סימן טומאה לה א"כ הוי כבהרת בלא מחיה ע"ש, והנה לפי מה שפי' הר"ש ז"ל במתני' דמיירי שהבהרת החיצונה מקפת להמחיה ברוחב כעדשה שזהו שיעור הבהרת המקפת את המחיה ע"ש אתי שפיר בפשוטו דכיון דס"ל לר"ע דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה דאינה מבוצרת אינה מצטרפת עמה לכגריס דהו"ל כמקיה פחותה מכעדשה כיון דלא הוי סימן טומאה אינה מצטרפת לכגריס וכיון דהבהרת החיצונה מקפתה רק כעדשה ליכא כגריס ומש"ה החיצונה טהורה:

אמרינן פ"א מ"ה גבי יום ז' של הסגר שחל להיות בשבת דמעבירין אותו לאחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל וכו' היתה בו מחיה והלכה לה וכו' מיעטה השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה וכו' וכתב הר"ש ז"ל שם דמיעטה היינו שפחתה מכעדשה ע"ש ונראה מזה דאם מיעטה השחין והמכוה את המחיה ועדיין נשארה בהמחיה כעדשה טמא וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י גבי המכוה את המחיה דכל שלא הועיל מעשיו אינו לוקה כיצד וכו' כווה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה ע"ש ויש לעיין אמאי טמא הרי נסמכה המכוה להמחיה דבמקום שכווה אין המחיה הנשארת סמוכה לבהרת שהמכוה מפסיקה וכן במיעט השחין את המחיה ונשאר בה כעדשה דבמקום שמיעט הרי נסמך לה השחין וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"ג דאם הקיף השחין והמכוה את המחיה או שנסמך אחד מהם למחיה מצדה אינה סימן טומאה ובפ"ז מ"ד הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דאם סמך שחין למחיה אפילו כ"ש טהור ואי נימא דמיירי הכא שכווה באמצע המחיה ומיעטה אבל ליכא הפסק בין המחיה לבהרת אך נראה דאף בכה"ג טהור דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו מ"ו גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת דס"ל לר"י דאין המחיה סימן טומאה לחיצונה ואמרינן עלה בתוספתא דס"ל לר"י דרואין את הבהרת הפנימית כאילו היא שחין ואם בא השחין ונכנס לתוך המחיה טהורה כדאמרינן בת"כ ע"ש אלמא בהרת ובתוכה מחיה ובתוך המחיה שחין טהור דהא הכא הבהרת הפנימית בתוך המחיה ורואין אותה כאילו היא שחין וטהור וצ"ע:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז מ"ד במחיה יתרה מכעדשה וכווה כעדשה והלך המותר טמא דקנסינן ליה משום דטיהר עצמו ע"י כוויה אמר ר"י בד"א שנעשה במותר זה בהרת אבל נעשה במותר זה שחין טהור מפני שנסמך לה השחין ואפילו לא היה כואו היה ג"כ טהור לא קנסינן ליה ע"ש ויש לעיין א"כ אפילו כווה כל המחיה אם נעשה מקצת הבהרת שחין אצל המחיה ג"כ ליטהר דאפילו אי לא היה כואו ג"כ היה טהור דמ"ל נסמך השחין במחיה עצמה או בהבהרת הרי מ"מ השחין מפסיק ואמאי אמרינן בכווה את המחיה דאי"ל טהרה עד שתמעט בהרתו מכגריס הא אם נעשה מקצתה שחין ג"כ ליטהר:

ז

אמרינן פ"ח מ"ו פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה ר"מ מטמא וחכ"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף דר"מ ס"ל דאם חזר בו כמראה בוהק ואף פחות מכעדשה ג"כ הוי סימן טומאה בסוף ורבנן ס"ל דאם חזר כמראה הבוהק אפילו יותר מכעדשה ג"כ אינו סימן טומאה לבסוף כמ"ש הר"ש ז"ל שם ונראה דר"מ לטעמיה דאמרינן בת"כ בראשי אברים שנתגלו אמר ר"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מטמאין בראשי אברים אלא גזירת מלך היא אפילו כ"ש ע"ש דאם מה שנתגלה אח"כ היה מטמא משום מחיה לא היה בוהק מטמא דבוהק אינו מחיה כדאמרינן בת"כ ונראה דלר"מ זה דראשי אברים שנתגלו דטמא הוא משום דעתה אין עוד פריחה בכולו ומש"ה מטמא בשחזר כ"ש וכן בוהק כמו בתחלה דאם לא פרחה בבוהק טמא ולרבנן פריחה אף שבטלה אינה חוזרת ומטמאה והטומאה רק משום בשר חי ובעינן בשר חי ולא בוהק כמו שאר מחיה וכן בעינן כעדשה כדין מחיה:

והנה בפריחה בכולו אם חזר כעדשה ונעשה מקומו צרבת השחין נראה דלכ"ע טמא ואע"ג דצרבת השחין לאו מחיה היא מדאמרינן וחכ"א בוהק ופחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף ואמאי לא קא חשיב נמי צרבת השחין דסימן טומאה בתחילה דאמרינן שם מ"ה דדוקא אם בשעת פריחה היו מורדין ואח"כ נעשו צרבת אין מעכבין הא בשעת פריחה היו צרבת מעכבין ואי בסוף אין מעכבין אמאי לא חשיב להו וכן הרמב"ם לא חשיב צרבת השחין בין דברים המעכבין בפריחה מתחילה ואין מעכבין בסוף וקצת משמע מזה דבחזרת הפריחה לא בעינן מחיה גמורה דצרבת השחין לאו מחיה היא דהא אמרינן נכנס מחיית השחין ומתיית המכוה לתוך המחיה טהור ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דאם חזר בו בשר כמראה הבוהק טהור עד שיראה בו כעדשה בשר חי שנאמר ביום הראות בו בשר חי ולא בוהק ע"ש ואף דצרבת השחין ג"כ אינו בשר חי אפשר דבשר חי אתי רק למעוטי בוהק ודוחק ואפשר ג"כ דמתני' וכן הרמב"ם ז"ל תני ושייר ולעולם אם חזר בו כעדשה צרבת השחין טהור וצ"ע בזה:

הנה הרמב"ם ז"ל פסק דפחות מכעדשה אינו מעכב את הפריחה והנה ממתני' דפ"ח מ"ה דפרחה בכולו אבל לא בחצי עדשה סמוך לראש ולזקן וכו' מוכח דפחות מכעדשה מעכב הפריחה ע"ש, והנה הכ"מ בפ"ז ה"ו כתב דגרסא אחרת היתה להרמב"ם ז"ל במשנה שם וגרס פרח בכולו אבל לא בראש ובזקן כו' או בכחצי עדשה סמוך להם ה"ז טהור ע"ש והנה הר"ש ז"ל ס"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה מתחילה ע"ש והנה להר"ש ז"ל אתי שפיר מה דנקט במתני' סמוך לראש או לזקן דהוי רבותא דא"א לטמא שם משום מחיה דאינה מבוצרת דהוי סמוך לראש ולזקן או לשחין ולמכוה שאין שם נגע ואשמועינן אע"ג דאין בהם כעדשה וגם אינה מבוצרת וא"א לטמא משום מחיה מ"מ בתחילה מעכבין את הפריחה אבל להרמב"ם ז"ל דגריס במתני' טהור יש לעיין מ"ש דנקט סמוך לראש ולזקן נתני פרח בכולו חוץ מפחות מכעדשה טהור:

יש לחקור בפרח בכולו ואח"כ קצץ מקצת בהרתו אי טמא כמו חזרה ונתגלה מקצתה ואפשר דתלוי בזה דלמ"ד בנתגלו ראשי אברים דצריך כעדשה משום דבעינן מחיה א"כ מה שקצץ נהי דליכא שם בהרת מ"מ מחיה נמי לא הוי אבל למ"ד דלא בעי כעדשה דאין זה משום מחיה רק גזיה"כ היינו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא א"כ ה"נ בקצץ מקצת בהרתו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא:

יש לחקור בפרחה במקצתו ואח"כ נולד שחין או מכוה במקום הפנוי אי חשיב פריחה כיון דשחין ומכוה אין מעכבין את הפריחה א"כ הרי עתה פרח בכולו או אזלינן בתר שעת פריחה כיון דבשעת פריחה לא היתה פריחה בכולו אין זו פריחה ואפשר כמו להפך בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דאמרינן דטהור ואע"ג דהשתא לא הוי פריחה בכולו משום דאזלינן בתר שעת פריחה והוי פריחה בכולו ה"ה איפכא בפרח במקצתו ואח"כ נעשה מקום הפנוי שחין או מכוה דאזלינן בתר שעת פריחה וא"כ לפ"ז להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דטמא (דהיתה לו גרסא אחרת במשנתנו כמ"ש הכ"מ שם היינו דאזלינן בתר השתא ולא בשעת פריחה א"כ אפשר דה"נ להפך. כיון שעתה נעשה שחין או מכוה והוי פריחה בכולו טהור והנה אי נימא כן דחשיב פריחה בכולו יש לחקור בפרח במקצתו אי מותר לכוות מקום הפנוי כדי שיטהר מדין פריחה דל"ד לתולש סימני טומאה ומכווה את המחיה דאסור דהתם עושה מעשה בגוף הבהרת לטהרו אבל הכא מכווה במקום הפנוי מבהרת וע"י זה מטהר הנגע משום פריחה בכולו:

אמרינן דהפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא דאם נטהר מן הבהרת ואח"כ פרחה בכולו הוי כשאר פשיון דטמא ואמרינן בשלהי פ"ח הוחלט והלכו להם סימני טומאה ועד שלא הספיק להראותו לכהן פרח בכולו טהור דכ"ז שלא הראה לכהן עדיין טמא הוא והוי פורח מן הטמא דטהור ויש לחקור בהלכה הבהרת כולה ולא הספיק להראותו לכהן עד שפרח בכולו דדוקא בהלכו רק סימני טומאה והבהרת נשארה וכ"ז שלא הראה לכהן לא נטהרה הבהרת והוי פורח מן הטמא אבל כשהלכה הבהרת כולה נהי דלא הספיק להראותו לכהן מה שייך שהוא פורח מן הטמא שהרי אין כאן נגע כלל והוי עתה כבא לבן מתחילה דטמא, והנה אי אפשר לומר דזה דאמרינן דהפורח מן הטמא טהור אזלינן בתר גברא וכיון דגברא טמא הו"ל פורח מן הטמא וא"כ ה"נ הלכה הבהרת כולה כיון דגברא אכתי טמא כ"ז שלא הראה לכהן כדאמרינן בתוספתא פ"ק דנגעים הלך נגעו אפילו לאחר ג' שנים ה"ה בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור הוא דא"א לומר דאזלינן בזה בתר גברא דאמרינן פ"ח מ"ו ב' בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו טהור ובתוספתא איכא פלוגתא בזה ר' נחמיה ס"ל אם מטמאה לטהורה פרחה טהור ואם מטהורה לטמאה טמא ומשום דהוי פורח מן הטהור דטמא וטעמא דרבנן דמטהרי בכל גוונא כתב הר"ש ז"ל שם משום כיון דפרחה מטהורה לטמאה נטמאה הטהורה משום פשיון והו"ל פורח מן הטמא ע"ש ואי אזלינן בתר גברא כיון שיש בו גם בהרת טמאה א"כ טמא הוא ומ"ל מאיזה מהם פרחה וע"כ דאזלינן בתר הנגע דבעינן שתפרח מבהרת טמאה א"כ אם אין שם בהרת כלל מה שייך שפורח מן הטמא אך יש להביא ראיה דאף בהלכה הבהרת כולה קודם ראיית כהן ג"כ טהור בפריחה דאמרינן בשלהי פ"ז בקוצץ בהרתו במתכוין דטמא עד שתפרח בכולו ע"ש ואמאי מתטהר כשפרחה בכולו אדרבה כיון דמדאורייתא נטהר בקציצת בהרתו א"כ עתה כשפרחה בכולו הו"ל פורח מן הטהור וטמא מדאורייתא וע"כ כיון דלא טהרו אותו משום קנסא הו"ל אח"כ כשפרחה בכולו פורח מן הטמא דטהור ומוכח דאף אם הלכה הבהרת כולה קודם ראיית כהן חשיב אח"כ פורח מן הטמא וצ"ע הא בעינן שתפרח מבהרת טמאה ואין כאן בהרת כלל וצ"ל דחשבינן מקום בהרת אף שהלכה לה כאילו יש שם בהרת והוי פורח מן הטמא ודוחק וצ"ע בזה:

הנה התי"ט פ"א כתב בשם מהר"מ ז"ל על הא דאמרינן שם דד' מראות נגעים דמצטרפין זע"ז לטמא ההופך כולו לבן לאחר הפטור ואף דכבר תני שם לעיל לטמא את הנולד לו פשיון לאחר הפטור וכתב דנ"מ לאם פשה לתוכה דמשום פשיון טהור דאין הנגע פושה לתוכה וטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור ע"ש, והנה לפי דברי המהר"ם ז"ל דפריחה לאחר הפטור אין זה משום פשיון רק הוי סימן טומאה בפ"ע יש הרבה נפקותות בין פשיון לאחר הפטור ובין פריחה לאחר הפטור שאם היה בכולו נגע חוץ מצרבת השחין והמכוה או שלא בקרחת וגבחת ולאחר הפטור נהפך כולו לבן דמדין פשיון אין לטמאותו דאין הבהרת פושה לתוך צרבת השחין והמכוה וכן לקרחת וגבחת אבל את הפריחה מעכב א"כ לא היה כולו לבן עד עתה ועתה כשפרחה עליהן נטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור:

הנה הבא כולו לבן מתחילה יסגיר ואמרינן בפ"ח מ"ט הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה פרחה בכולו ואח"כ חזרו בו ראשי אברים רי"א כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה וכתב הר"ש ז"ל בלשון שני כשבא כולו לבן ובו מחיה והוחלט ואח"כ פרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים אינו טמא דהכא הטהרה לא היתה משום הפריחה רק משום דנתכסה המחיה וכל שאין הטהרה מחמת הפריחה אין חזרת ראשי אברים מטמאתו ע"ש, והנה יש לעיין דא"כ אף בבהרת קטנה ובה מחיה כעדשה והוחלט בו ואח"כ פרח בכולו וחזרו ראשי אברים יהיה טהור דג"כ אין הטהרה מחמת הפריחה רק משום דנתכסה המחיה וצ"ל בבהרת קטנה נהי דנתכסה המחיה ע"י שפרחה בכולו מ"מ הא איכא פשיון בפרחה בכולו וצריך להיות טמא בשביל הפשיון והטהרה הוא משום דפרחה בכולו א"כ ע"כ הפריחה בכולו מטהרתו ומש"ה חזרו ראשי אברים טמא משא"כ בבא כולו לבן ובו מחיה ופרחה בכולו דהכא אי אפשר לטמאותו משום פשיון דפשה על המחיה דאין הנגע פושה לתוכה וכיון דליכא פשיון נטהר בכיסוי המחיה א"כ א"צ לטהרת פריחה בכולו ומזה נראה דבפריחה בכולו איכא לעולם פשיון המטמאתו רק דהפריחה מטהרתו מן הפשיון ומש"ה בבהרת קטנה ובו מחיה ופרח בכולו וחזרו ראשי אברים טמא, והנה בזה יובן מה דאמרינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ח לר"י דפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים ואע"ג דבשאר טהרות מתוך הסגר אינו טעון צפרים ונראה הטעם דצפרים בעינן רק על נגעים עם סימני טומאה ועל נגעים בלא סימני טומאה ליכא צפרים ומש"ה הטהור מתוך הסגר אינו טעון צפרים משום דהטהור מתוך הסגר ע"כ לא היו בו סימני טומאה מעולם אבל בפריחה מתוך הסגר איכא לעולם סימן טומאה שהוא פשיון רק שהפריחה מטהרתו והוי כנולדו בו סימני טומאה ונטהר מהם דטעון צפרים:

והנה מדברי הר"ש ז"ל מוכח דאף בכולו לבן ג"כ שייך אין הנגע פושה לתוכה דאם לא בבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה ופרחה בכולו אמאי אינו צריך לטהרת הפריחה הא איכא פשיון במה דנתכסית המחיה אף דמן הסברא נראה היה לומר דבכולו לבן ל"ש לתוכה כיון דכולו לבן חוץ ממקום אחד כיון דליכא חוץ אחר להנגע זהו החוץ שלו אך גם מדברי הר"ש ז"ל פ"י מ"ט ג"כ נראה דבכולו נגע ג"כ שייך תוך שהביא שם מהתוספתא גבי נתק הבא כולו נתק יסגור כו' נולד בו שער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון וכתב הר"ש ז"ל דמש"ה נקט מן הצד דאין הנגע פושה לתוכה ע"ש ומוכח דאף בכולו נתוק ג"כ הדין כן, והנה בפ"ק גבי מראות נגעים דמצטרפין זע"ז להחליט את הנולד בו פשיון לאחר הפטור והדר קתני ולהחליט את שהפך כולו לבן לאחר הפטור וכתב המהר"ם ז"ל דמש"ה תני לה בתרתי דאם הפך כולו לבן לצד פנים של הנגע דמשום פשיון אינו טמא דאינו פושה לתוכה וטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור הנה ס"ל ג"כ דכולו לבן שייך פשיון לצד פנים מיהו ס"ל דמ"מ טמא דזהו סימן טומאה בפ"ע מה שהפך כולו לבן לאחר הפטור ואין זה משום פשיון, אך לפ"ז יש לעיין אמאי חשיב בפ"ג מ"ג דעור הבשר מטמא בשלשה סימנים אמאי לא קא חשיב נמי בהפך כולו לבן שהוא ג"כ סימן טומאה לאחר הפטור:

ח

הביא הר"ש ז"ל פ"ד מ"י מהתוספתא דאם נולדה בהרת כגריס אצל בהרת הישנה והסגירו משום חדשה ובסוף השבוע פשתה הישנה מחליטו כאילו פשתה החדשה דמצטרפין ליחשב כנגע אחד ע"ש, ויש לעיין דזה גופא יחשב פשיון מה שנולדה החדשה אצל הישנה דמה בין זה לפשיון וצ"ל דפשיון מקרי רק אם התחיל לפוש מצד הנגע אבל מצד אחר אף שהגיעה לבהרת אין זה פשיון, וכן נראה מההיא דפ"ו מ"ה בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת כו' נתמעטה המחיה והלכה לה ר"ג אומר אם מבפנים היא כלה כו' היינו שהבהרת הפנימית התחילה לכסות המחיה הוי סימן פשיון להפנימית ואם מבחוץ שדינן הפשיון להחיצונה ועיין בהר"ש ז"ל שם אלמא דפשיון מקרי אם התחיל לפוש מצד הבהרת, אך לפ"ז יש לעיין דאמרינן ברפ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה היינו ספק שער לבן קודם לבהרת ועוד יותר מי שהיה בו בהרת כגריס והסגירה בסוף שבוע והרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת באה תחתיה היינו שמא הלכה לה הראשונה ואחרת באה תחתיה טמא ע"ש ויש לעיין הא אפילו אם לא הלכה לה הבהרת הראשונה ונשארה במקומה מ"מ איך אפשר לטמא משום פשיון שמא אחרת נסמכה לה ואין זה פשיון, והנה זה דלא חיישינן שמא הלכה ובאה אחרת במקומה הוא משום דמוקמינן אחזקת הגוף שלא הלכה הבהרת אבל על מה שנתוסף יש לעיין איך אפשר לטמאותו משום פשיון מספק שמא אחרת נסמכה לה דמנ"ל שהתחילה לפוש מצד הבהרת דילמא מצד אחר ואחרת היא ובזה ל"ש חזקת הגוף ואפשר משום דקרוב יותר שהבהרת הישנה פשתה ולא שנולדה בהרת אחרת:

והנה המשנה אחרונה מפרש ההיא דבהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע ה"ה כסלע ספק שהיא היא ספק אחרת באה תחתיה דמיירי דאינו מכיר מקום הבהרת ממש והספק שמא אחרת באה סמוך למקום שהיתה שם הראשונה דאם יודע שמקומה ממש ומסופק רק שמא אחרת באה למקום זה אין כאן צד לטהר אפילו אם אחרת היא כדאמרינן פ"ד מ"ז ע"ש היינו דאמרינן שם דבתוך ימי הסגר אפילו הלכה וחזרה ה"ה כמו שהיתה אך דוחק לומר דמשנתינו מיירי באינו מכיר מקום הבהרת הישנה ולפמ"ש הוא בפשוטו דמיירי לעולם שהבהרת כסלע היא במקומה הראשון אך כיון דזה דאמרינן דבהרת שהלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה הוא דוקא בחזרה למקומה הראשון כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ אפילו אם הנגע שהוא כסלע היא על מקומה הראשון היינו שהמקום שהיה שם בהרת כגריס הוא בכלל המקום ששם עתה הבהרת כסלע מ"מ כיון שעתה הבהרת כסלע שיש בו כמה גריסין אם הלכה לה הבהרת הראשונה ונולדה בהרת אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה לא הוי כחזרה הבהרת הראשונה כיון שהתחיל לפוש ממקום הבהרת החדשה דחשיבא כנגע חדש שהרי נולדה במקום אחר שדינן הפשיון בתרה א"כ בהסגיר בהרת כגריס ובסוף שבוע ה"ה כסלע אף אם מקום הבהרת שהסגירה בכלל הבהרת כסלע עדיין איכא ספק שמא הלכה הבהרת ואחרת באה תחתיה אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה:

כתב הראב"ד ז"ל פי"ב מ"ד בפשיון הרחוק דבזה שוים אדם לבתים ובגדים דהפשיון הקרוב בכ"ש והרחוק בכגריס ועיין בכ"מ שם מ"ש בפי' הראב"ד ז"ל לת"כ שדייק זה דאף באדם פשיון הרחוק כגריס מטמא ממה דאמרינן במתני' בשחין ומכוה ובוהק שחולקין בין אום לפשיון ודוקא הנך שאין ראוין לפשיון חולקין בין האום לפשיון אבל עור הבשר שראוי לפשיון אינו חולק בין אום לפשיון והיינו אם הפשיון כגריס דפשיון הרחוק הוא כגריס ע"ש וקשה הא בבגדים אף אם מפסיק מה שאינו ראוי לפשיון ג"כ טמא דאמרינן פי"א מ"ז קייטא שיש בה פספסין צבועים ולבנים פושין מזה לזה היינו מלבן ללבן ואף שהצבוע מפסיק ביניהן ע"ש ואף דהצבוע אינו ראוי לפשיון ומוכח דאם פשיון הרחוק מטמא לא מהני ביה הפסק ומדמהני הפסק באדם צ"ל משום דפשיון הרחוק אינו מטמא בו כלל וכמ"ש התי"ט לשיטת הרמב"ם ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ד השחין והמכוה והבוהק ומחיית השחין כו' שהן חולקין בין האום לפשיון אינו סימן טומאה הסגירו והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט עכ"ל, והנה בפ"ק דנגעים בההיא דאין רואין את הנגעים בשבת דיש בזה להקל ולהחמיר כיצד להחמיר כו' התם מיירי שהסגירו ובתוך ימי ההסגר נולד פשיון ושחין או בוהק חולקין בין האום לפשיון ובשבת בסוף ההסגר קודם ראיית הכהן הלכו להם ובשעת ראיית כהן נעשה הפשיון סמוך לאום וטמא והתם הטעם משום דכל מה שנעשה בתוך ימי הסגר לא חשיב כלל דאף אם הלך הנגע לגמרי וחזר בתוך ימי הסגר ה"ה כמו שהיה וכיון שהסגירו בלא פשיון ובסוף ימי ההסגר יש בו פשיון כדינו שהוא סמוך לבהרת טמא אך הרמב"ם ז"ל מיירי שהיה בו קודם הסגר פשיון ושחין ובוהק חולקהו מן האום והסגירו כנגע בלא פשיון ואח"כ הלכו להם וכיון דל"ש פשיון כלל קודם הסגר ומה שייך שהיה בו פשיון ושחין ובוהק חולקהו צ"ל דמיירי בהסגר שני שהיה בו בהסגר ראשון פשיון ושחין ובוהק חולקהו והסגירו שנית כאילו לא פשתה ואח"כ הלכו להם עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט, ויש לעיין כיון בשעה שנולד הפשיון חלקהו השחין או הבוהק ולא היה אז פשיון כ"א כנגע אחר דכל שיש הפסק חשיב כנגע אחר לשיטת הרמב"ם ז"ל דפשיון הרחוק אינו מטמא באדם א"כ עתה כשנתחבר אמאי חשיב פשיון הא שתי בהרות שנתחברו לא חשיב זו פשיון לזו [כאמרינן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת כו' נתמעטה והלכה לה רג"א אם מפנים היא כלה סימן פשיון לפנימית כו' אם מבחוץ היא כלה היינו שהחיצונה התחילה לכסות המחיה עד שכלתה החיצונה טהורה והפנימית להסגיר כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואף שנתחברו החיצונה עם הפנימית אין זו פשיון לפנימית] ואפשר היה לומר דהשחין והבוהק שהלכו להם זה גופא חשיב פשיון שעתה נהפכו לבהרת ואע"ג דשחין ומכוה המפסיק מיירי שהיה עליהן בהרת קודם רק כיון שהיו שם שחין או מכוה חשיב הפסק בבהרת שבעור הבשר לפשיון שלו מ"מ אף בכה"ג כיון דתחלה היה שחין או מכוה ועכשיו נהפכו לבהרת של עור הבשר אפשר דזה חשיב פשיון לנגע של עור הבשר אך מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום נראה דהפשיון הראשון זהו חשיב פשיון עתה דאם הפשיון הוא מחמת השחין והבוהק שהלכו להם א"כ ל"ל עד שנמצא הפשיון סמוך לאום אפילו אם לא הלכו רק מקצת השחין והבוהק ג"כ ליטמא, ונראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמה שהלך השחין לא חשיב פשיון כיון שהיה שם בהרת אף קודם ובבוהק דודאי הנגע פושה לבוהק כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ג צ"ל דהכא מיירי באופן דהבוהק התחיל להתכסות מהצד השני ובכה"ג לא חשיב פשיון וטמא רק משום דהפשיון הראשון נתחבר עם האום וקשה איך נעשה עתה פשיון מה שהיה קודם נגע בפ"ע וצ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יותר מקיפה מבחוץ ובהרת שניה מקפת את הבשר החי הרי הבהרת הפנימית להסגיר ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט כולה בפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי הן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה עכ"ל והיינו כר"ע בפ"ו מ"ה וכפי פי' הרמב"ם ז"ל במשנה שם ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר כשכולה מבפנים אמאי לא יהיה זה פשיון לפנימי, ונראה לומר הטעם כיון דהשתא נעשו בהרת אחת כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מקום הפשיון הוא עתה בתוך הבהרת ואין הבהרת פושה לתוכה ובזה פליגי ר"ע ור"ג דר"ג סבר בתר מעיקרא אזלינן וכיון בשעה שפשתה היו ב' בהרות והיה הפשיון חוצה לה טמא ור"ע סבר דאזלינן בתר השתא וכיון דהשתא מקום הפשיון הוא בתוכה אין זה פשיון, אך מלשון פה"מ שם שכתב טעמא דר"ע דכמו שלא נחשוב פשיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פשיון למחיה שבתוך חברתה כו' נראה דמפרש דכל בשר המוקף בהרת אין המקום ראוי לפשיון לשום נגע:

הנה בהרת שכנסה ופשתה או שפשתה וכנסה פלוגתא דר"ע וחכמים בפ"ד מ"ז וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ט בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה ה"ה בטהרתו וכתב הראב"ד ז"ל זו הפסקא במשנה נגעים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס לא היו חכמים מטהרים וזו היא השאלה ששאלו את ר"א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו כו' וכתב הכ"מ כתב הראב"ד בהרת שכנסה כו' גבי שאלו את ר"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע להדיא שאם כנסה ואח"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמיד לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כהראב"ד ז"ל מפני שהוא ז"ל בספרו זה מחבר ולא מפרש ע"ש ונראה דל"ק כלל על הרמב"ם ז"ל מההיא דשאלו את ר"א כו' דלפי שמפרש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם במי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין א"ל יסגור א"ל למה כו' א"ל שמא תכנוס ותפשה וכתב שם ז"ל שמא תכנוס ביום ז' עד שתשוב כגריס ויפטור אותו הכהן ואחר זה תפשה בשארית השחין עכ"ל א"כ מיירי התם שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור והרמב"ם ז"ל בפסקיו שם כתב דכנסה ופשתה שניהם אחר הפטור ה"ה בטהרתו וא"כ אינו ענין לההיא דשאלו את ר"א דס"ל להרמב"ם ז"ל דבפשיון אזלינן בתר שעת הפטור דאם פשתה מראיית הכהן בשעת הפטור חשיב פשיון והכא בכנסה לאחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה כיון דלא פשתה יותר משעת הפטור טהור אבל מתני' דשאלו את ר"א דמיירי שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור כיון דפשתה מכמות שהיתה בשעת הפטור מקרי פשיון וטעם החילוק נראה פשוט דלסימני טומאה בעינן ראיית כהן כמו להנגע עצמו א"כ היכא שכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור דע"כ מיירי דלא הראה לכהן קודם כשכנסה דמה שייך אז ראיית כהן כיון שכבר נפטר דהא מיירי לאחר הפטור וכינוס אינו סימן טומאה אלא אדרבה סימן טהרה א"כ עתה כששוב פשתה לכמות שהיתה ומראה לכהן הרי אין הכהן רואה הפשיון דהנגע הוא עתה כמו שהיה בשעת ראיית הכהן בשעת הפטור וזה שאומר לו המצורע דכנסה ואח"כ פשתה אינה כלום דהא אמרינן דאין כהן אחר יכול לטמא בפשיון ואמאי לומר לו המצורע שפשה וע"כ דצריך שיכיר הכהן הפשיון וזהו ראיית הפשיון א"כ הכא כשכנסה ופשתה אין הכהן רואה הפשיון אבל כשכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור הרי הכהן רואה הפשיון שפשה מכמות שהיתה בשעת ראייתו בשעת הפטור, והנה גבי נתקים כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח הי"ג הבא כולו נתוק ונולדו לו שער שחור טהור הלך השער שחור טמא משום פשיון ע"ש ואע"ג דה"נ הוי כנסה ופשתה דכשנולד שער שחור כנסה וכשהלך פשתה והוי פשיון ואף דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד דכנסה ופשתה אין זה פשיון ולפמ"ש שפיר דהתם נמי מיירי שנולד השער שחור בימי הסגר כדאמרינן בתוספתא שהביא הראב"ד ז"ל שם ועיין בכ"מ שם ובזה שכנסה בתוך ימי הסגר ופשתה לאחר הסגר אף להרמב"ם ז"ל הוי פשיון וכההיא דשאלו את ר"א כיון דהיתה ראיית כהן באמצע:

ואדרבה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא בכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור הא ליכא ראיית כהן והנה הר"ש ז"ל פ"ד מ"ז כתב בלשון אחד דבעינן בפני הכהן עצמו שפשתה וכנסה, והנה בפשתה וכנסה לכמות שהיה דמטמא ג"כ ר"ע יש לעיין טובא ממ"נ אי לא חשבת כלל מה שבינתים וחשבינן רק כמה שהיתה קודם וכמה שהיא עתה הרי הנגע עתה כתחילתה וליכא פשיון ואי חשבינן מה שפשתה בינתים לפשיון א"כ הרי עתה כשכנסה הרי הלך הפשיון וכל פשיון שהלך טהור וצ"ל דזה דאמרינן דאם הלך הפשיון טהור הוא דוקא כשכבר החליטו הכהן בפשיון והלך הפשיון טהור והכא מיירי שלא החליטו הכהן בינתים דאין הילוך הפשיון מטהר רק אחר שהוחלט בו אך דוחק גדול הוא דאם לא הוחלט בינתים איך יכול הכהן להחליטו עתה בפשיון שכבר הלך לו, והנה הכ"מ כתב שם בפשתה וכנסה דאין טעם להחליט ע"ש ונראה דהוקשה לו זה והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ מפרש דר"ע פליג ג"כ בתוך ימי הסגר אם פשה באמצע הסגר ובסוף הסגר חזר לכמות שהיה ע"ש והנה יש לעיין דהא ר"ע גופיה קאמר בפ"ז מ"ד בתולש סימני טומאה בתוך הסגרו דטהור לפי שלא טמאו הכהן והיינו דבתוך ימי הסגרו נולדו לו סימני טומאה ותלשן וטהור אף מדרבנן דלא קנסינן ליה וכ"ש דטהור מדאורייתא ואף שנולדו בו סימני טומאה בתוך הסגר ולא טמאו הכהן בהם אם תלשן בתוך ההסגר טהור וכ"ש שהלכו מאליהן הסימני טומאה בתוך הסגר דטהור וא"כ פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר לר"ע אמאי טמא ומ"ש פשיון משאר סימני טומאה ועוד קשה דאמרינן בפ"ק רע"א חל להיות בתוך השבת מעבירין אותו אחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל כו' היה בו פשיון והלך לו פשיון כו' דטהור ע"ש ומוכח דלר"ע אם בתוך ימי ההסגר פשתה וכנסה טהור וצע"ג:

ובעיקר בפשתה וכנסה דמטמא ר"ע וכתב הכ"מ דאין טעם להחליט כתב ע"ז התי"ט פ"ד מ"ז דסברת ר"ע היא דהתורה לא הקפידה אלא על שתפשה וזהו דדייק הרמב"ם ז"ל בפירושו שכתב שהנגע כבר נמשך בגוף ע"ש והנה לפ"ז בהא פליגי ר"ע ורבנן דלרבנן פשיון הוי כשאר סימני טומאה כמו שער לבן ומחיה דכשעודם בו טמא וכשהלכו להם טהור דעמידתן זהו מטמאתו ומש"ה כשהלכו להם טהור ה"נ בפשיון וכשפשה ואח"כ כנס טהור ור"ע ס"ל דשאני בזה פשיון משאר סימני טומאה דאין עמידת הפשיון המטמא אלא מה שפשה בגוף היא המטמא ואפילו הלך לו וי"ל דר"ע ורבנן בהא לטעמייהו אזלי דר"ע ס"ל בפ"ד מ"ט בבהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלכה מן האום כחצי גריס טמא דחשיב האום והפשיון אחד והפשיון נעשה אום ומצטרפת עם מה שנשאר מן האום לכגריס א"כ דין פשיון הוא רק בהרגע שפשה ואח"כ נעשית אום כמו הבהרת עצמה א"כ אי אפשר לומר שעמידת הפשיון הוא המטמא דאח"כ ליכא פשיון כלל דבטל שמו ממנו ועתה הוא בהרת גדולה א"כ ליכא חילוק בין הלך הפשיון אח"כ ללא הלך כיון דבלא"ה אין עוד תורת פשיון עליו אבל רבנן סברי התם דאין הפשיון מצטרף עם האום דלעולם מה שהיה קודם חשיב אום ומה שפשה הוי פשיון א"כ שפיר ס"ל דפשיון הוי כשאר סימני טומאה דעמידתן בבהרת זהו המטמא אותה והיכא שפשתה וכנסה בתוך ימי הסגר ודאי אף ר"ע מודה שאין זה פשיון וכמה שהוכחנו לעיל והטעם הוא דכ"מ שנעשה בתוך ימי הסגר לא משגחינן כלל דאפילו הלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה:

והנה לשיטת הראב"ד ז"ל בכנסה ופשתה דמפרש פלוגתייהו דר"ע ורבנן בבהרת כגריס וכנסה ואח"כ פשתה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא דכיון דכנסה ונעשית פחות מכגריס הרי הלכה הנגע ואח"כ כשפשה והיא עתה כגריס ה"ז נגע חדש ותראה בתחילה וכמו הלכה וחזרה לאחר הפטור וצ"ל דר"ע לטעמיה דס"ל בפ"ה מ"ג בשער הפקודה בהלכה הבהרת וחזרה דהשער לבן אינו מטמא דמקרי שהפכתה חברתה דבהרת אחרת היא אבל אם נפחתה מכגריס וחזר לכגריס ס"ל לר"ע שם דהשער לבן של קודם מטמא דאם נפחתה מכגריס וחזרה לא חשיב לה ר"ע לנגע אחר ולא הוי כהלכה וחזרה מיהו יש לעיין בשער הפקודה עצמה בנפחתה הבהרת מכגריס וחזרה למה צריך ר"ע לשער לבן כלל אמאי לא יטמא משום פשיון דהא ס"ל לר"ע בבהרת כגריס וכנסה וחזרה לכמות שהיתה דחשיב פשיון וצריך לחלק דזה דס"ל לר"ע בבהרת כגריס דכנסה ואח"כ פשתה טמא הוא דוקא לאחר הפטור אבל מתוך החלט כמו התם דהוחלט בשער לבן ואח"כ נפחתה מכגריס ואח"כ חזר לא חשיב פשיון ולפ"ז לאחר הפטור חמיר טפי וצריך ליתן טעם לזה ונראה הטעם דלאחר הפטור כגון שעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו או הלכו סימני טומאה ונשארה הבהרת כגריס וכשראה הכהן וטהרו מ"מ דין בהרת נשאר עליו שהרי פשה לאחר הפטור טמא א"כ בשעת הפטור נעשה דין על הנגע אף שטהורה עתה שאם תפשה אח"כ תטמא ומה שכנס ופשה ס"ל לר"ע דחשיב פשיון וראיית הכהן באמצע היינו בשעה שכנס ל"ש כיון שפטרו ומה שייך ראיית כהן אח"כ כשכנס הא אין כניסה סימן טומאה אבל בהוחלט בשער לבן ונפחתה הבהרת מכגריס דטהרו הכהן אינו שייך שעתה בשעה שטהרו הכהן מחמת שנפחתה מכגריס שיהא עתה דין על הנגע שאם תפשה יהיה טמא שהרי אין כאן נגע כלל דפחות מכגריס לאו נגע היא ואין עליה שום דינים כלל וא"כ בראיית כהן כשכנסה נעשה עליה דין בהרת פחותה מכגריס דאינה בהרת כלל ול"ש עליה דין פשיון א"כ אף אם פשתה שחזרה לכגריס אינו מטמא בפשיון דכ"ז שלא חל על הנגע מתחילה דין שיטמא בפשיון אינו מטמא בפשיון ובזה שאני פשיון משער לבן ומחיה דשער לבן ומחיה מטמאין בתחילה כשבא אצל כהן ובו בהרת עם שער לבן או מחיה טמא אבל פשיון אפילו רואה הכהן שפושה והולך אין זה פשיון ופשיון מטמא רק אחר שעשה הכהן על הנגע דין הסגר שאז נעשה דין אם תפשה שיטמא וכן בפשיון בן יומו כדאמרינן בתוספתא בהרת ובה סימני טומאה החליטו והלכו להן סימני טומאה ובא אצל כהן ופטרו ואח"כ נולד לו הפשיון זהו פשיון שמטמא בן יומו ע"ש דע"י ראיית הכהן כשפטרו נעשה דין על הנגע שיטמא בפשיון דכל שהכהן עושה חלות על הנגע כשמסגירו או פוטרו נעשה עליו ג"כ דין שיטמא בפשיון וכ"ז שאין הכהן עושה על הנגע איזה חלות היינו כשרואה הכהן בתחילה שפושה והולך אינו מטמא בפשיון אבל בהוחלט בשער לבן ונפחתה הבהרת מכגריס שאז פטרו הכהן אז החלות שעשה הכהן על הנגע כשפטרו אי אפשר להיות עליה דין שיטמא בפשיון דפחות מכגריס אינו נגע כלל:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה