אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מט - טומאת מת

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מט - טומאת מת

סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט

א

בחגיגה כ"ג כתב הרש"ש ז"ל אומר אני דבר חדש דכלים שנגעו במת דחרב ה"ה כחלל והנוגע בהן טמא טומאת ז' אם נגע באותן הכלים בז' שלהם אחר הזאה הנוגע עולה לרגלן וא"צ רק טבילה וכן אם נגע בכלים שנגעו במת אחר הזאה ראשונה אין הנוגע טעון רק הזאה אחת כמו אותן הכלים וכן אם נגע בשני או בשלישי שלהם לעולם עולה לרגלן וכן כלים שנגעו באדם דטמאין טומאת ז' הכלים עולין לרגלן של זה האדם וכתב כיון דאצטריך קרא לבועל נדה שאינו עולה לרגלה מכלל דשאר הנוגעין עולין לרגלן של זה שנגעו בו ע"ש:

ונראה ראיה להרש"ש ז"ל דאל"כ לר"מ דס"ל בחולין ע"ב גבי שלשה על שלשה שנחלק דמגע בית הסתרים שמיה מגע וטמא מגע מדרס וכן סדין טמא מדרס ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס ומשום דנגע בעצמו כדאמרינן במנחות כ"ד א"כ לעולם כלי מתכת שנגע במת דחרב ה"ה כחלל בז' שלהם אחר הזאה אז איכא ג"כ נגיעה בעצמן וטמאין ג"כ טומאת ז' משום דנוגעין בעצמן דהוי ככלים בכלים דטמאין טומאת ז' א"כ יטמאו עוד ז' ויצטרכו עוד הזאות בשלישי ושביעי א"כ לפ"ז כלי מתכת שנטמאו במת יהיו טמאים י"ד ימים ויצטרכו ד' הזאות וזו לא שמענו וזה ראיה גדולה להרש"ש ז"ל:

אך יש לעיין מההיא דיומא ח' דאמרינן שם בכ"ג ביוה"כ דמזין עליו כל ז' ימי פרישה ומקשינן בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי שלישי שמא שלישי וכו' אלא רביעי ל"ל הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי וכו' ע"ש ולהרש"ש ז"ל אמאי ליכא לספוקי הא שמא נגע ביום קודם פרישתו בכלים שנגעו במת בשלישי שלהם לאחר הזאה א"נ נגע ביום פרישתו בכלים ברביעי שלהם דהא אף ביום פרישתו חיישינן לנגיעה דהא אמרינן שם שלישי שמא שלישי וכיון דעולה לרגלן א"כ ברביעי לפרישתו הוא שביעי שלו וטעון הזאה:

הקשו התוס' סוטה (כ' ע"ב) על הא דאמרינן טמא מת מותר במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו והקשו דהכא משמע דמכניס מת חמיר מטמא מת ובעירובין אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור משום דאי"ל טהרה במקוה ותי' דהתם מיירי במכניס שרץ שלא נגע בו והכא ה"פ ולא טמא מת בלבד אמר לאחר שפירש מן הטומאה אלא אפילו מת עצמו דהוי טומאה בחיבורין במכניסו דחמירא טפי מטומאה שלא בחיבורין כדאיתא בע"ז ע"ש, והנה התוס' לשטתייהו דס"ל בע"ז שם דטומאה בחיבורין הוא מדאורייתא אבל להשיטות דס"ל דטומאה בחיבורין הוא רק מדרבנן א"כ איך מייתינן ראיה מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו הא מדאורייתא ליכא דין טומאה בחיבורין ואינו אלא כטמא מת בלבד אבל בתר דגזרו רבנן טומאה בחיבורין ובשעת חיבורו הוא אבי אבות הטומאה כמו מת עצמו מנ"ל דמותר, ונראה לומר דראית הש"ס הוא מארונו של יוסף שהיו נושאין בארון ואותו ארון של מתכת היה כדאמרינן בסוטה י"ג ע"ש וחרב ה"ה כחלל וה"ה כמת עצמו וגם י"ל טהרה במקוה ומ"מ מותר במחנה לויה ואע"ג דעל חרב ה"ה כחלל אין חייבין על ביאת מקדש מיהו הרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מהל' ביאת מקדש הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעין במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה וכו' ה"ז פטור על ביאת מקדש ומשום דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליה שטומאתו הוא מדין חרב ה"ה כחלל ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה וכו' ע"ש ואע"ג דהנך בגדים שנגעו בטמא מת זה שהן אב הטומאה הוא ג"כ מדין חרב ה"ה כחלל דאותן הבגדים נעשו כמו הטמא מת עצמו ונראה מזה דרק אם עיקר טומאתו הוא מדין חרב ה"ה כחלל כגון הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת דבלא דין חרב ה"ה כחלל הנך כלים הם ראשון ואין מטמאין אדם כלל א"כ כל טומאתו של הנוגע בהן הוא רק מדין חרב ה"ה כחלל וכן הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דבלא דין חרב ה"ה כחלל אין הנוגע טמא כלל כה"ג אין חייבין על ביאת מקדש אבל הכניס בגדים שנגע בהן הטמא מת דבלאו דין חרב ה"ה כחלל הם ג"כ טמאים ורק בעינן על הכנסת כלים שיהו במדרגה של אב הטומאה לא איכפת לן אם זה הן מדין חרב ה"ה כחלל וה"נ אי נימא דטמא מת מותר במחנה לויה ומת עצמו אסור היינו דלמחנה לויה אינו חייב עד שיהיה במדרגת של אבי אבות הטומאה א"כ אסור נמי להכניס כלי מתכת שנגעו במת שהן כמת עצמו ואע"ג שהוא מדין חרב ה"ה כחלל מ"מ כיון דבלאו חרב ה"ה כחלל הם ג"כ טמאים רק בעינן מדרגה של אבי אבות הטומאה זה לא איכפת לן אם הוא משום חרב ה"ה כחלל:

כתב הראב"ד ז"ל פ"ג מהל' ט"ו דזה דאין חייבין על ביאת מקדש על חרב ה"ה כחלל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש הוא משום דבנזיר כתיב טמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש ה' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו ע"מ שזה מביא זה מביא ע"ש והנה אי אפשר לומר כן דאמרינן בירושלמי נזיר פ' כ"ג ה"ג דעל טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אם אכל תרומה ג"כ אינו לוקה כמו דאין חייבין על ביאת מקדש ע"ש ואע"ג דבתרומה ליכא קרבן אמרינן בת"כ דהנוגע במרכב ובמי חטאת חייבין על ביאת מקדש והנה הר"ש ז"ל פ"ק דאהלות כתב דמאן דפטר ברביעית דם על טומאת מקדש ה"נ פוטר על משכב ומושב ומרכב ע"ש והטעם נראה לפמ"ש הר"ש ז"ל שם לעיל דמש"ה אינו חייב על כלים שנגעו במת משום דבעינן דומיא דטומאות דכתיבי בקראי דטומאה יוצאה מגופן ע"ש וא"כ ה"נ משכב ומושב ומרכב דטומאתן הוא משום שישב עליהן הזב והיינו מחמת גרם של טמא אחר ואין זה טומאה יוצא מגופן והנה הגר"א ז"ל הגיה שם בדברי הר"ש ז"ל ע"ש ונראה דבעיקר הדין מודה דלהר"ש ז"ל אין חייבין על משכב ומושב ומרכב]:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"מ הי"ג דכלים שנגעו במת אע"ג דחרב ה"ה כחלל מ"מ מטמאין רק במגע ולא במשא ובאהל וכן דעת רש"י ז"ל חולין ע"א אבל דעת התוס' שם וכן דעת הר"ש והרע"ב ז"ל באהלות דאף במשא ובאהל מטמאין ע"ש, והנה אמרינן בפרה פ"י כל הראוי לטמא טומאת מת רא"א אינו מידף לחטאת רי"א מידף כו' וכתב הר"ש ז"ל כל הראוי לטמא טומאת מת כגון כלים דלאו בני מדרס דלא מטמו במשא בשום ענין אינו מידף היינו דלא מטמא במשא והביא שם מהתוספתא דכל הראוי ליטמא טומאת מת אינו מידף לחטאת משום דלא חידשו טומאה בחטאת מעשה בשמעיה איש כפר עותני שהיה בידו לגין מלא מי חטאת והגיף את הדלת שמפתח טמא מת תלוי בה ובא ושאל את ריב"ז וא"ל צא והזה את מימך דלא חידשו טומאה לחטאת היינו טומאה שא"א להיות להדבר לא חידשו אף לחטאת וכמה שהביא הר"ש ז"ל שם בההיא דחגיגה שלא אמרו קורדום מטמא מושב אף לחטאת וכיון דכלים שאינן בני מדרס אין ראוין לטמא במשא אף לחטאת כן ור"י דס"ל מידף ס"ל דחידשו טומאה לחטאת ע"ש וקשה אפילו אי לא חידשו טומאה לחטאת אמאי אינו מטמא במשא והא האי מפתח שהגיף את הדלת הוא כלי מתכת ואם נגע במת חרב ה"ה כחלל ומטמא אף במשא ואפילו אם הוא טהור ג"כ אמאי אין מטמא במשא כמו כלים הראוין למדרס דמדף לחטאת ומטמאין במשא בין טמא בין טהור כיון דראוי לטומאת משא טמא לחטאת ה"נ האי מפתח כיון דראוי לטומאת משא טמא לחטאת ונראה מזה כרש"י והרמב"ם ז"ל דחרב ה"ה כחלל מ"מ אינו מטמא במשא א"כ כלים שאין ראוין למדרס ל"ש בהו טומאת משא כלל וה"נ לפרה דלא חידשו טומאה בפרה מה שאי אפשר לה להיות במציאות ור"י דאמר מידף סבר דחידשו טומאה בפרה כדאמרינן שם:

כתב הרמב"ם ז"ל שם הטעם דכלים שנגעו במת דאין מטמאין במשא ובאהל משום שהמשא במת עצמו אינו מפורש ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל כו' ע"ש ונראה פירושו כיון דמשא במת אינו מפורש בקרא וזה דמת מטמא במשא כתב הרמב"ם ז"ל בריש הל' ט"מ ז"ל אין טומאת משא במת מד"ס אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנו הכתוב כו' לפי שטמא בפ"י אפילו טומאת אהלו כ"ש משא ע"ש וא"כ כיון דבכלים שנגעו במת ליכא טומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל א"כ מנ"ל בהו טומאת משא, והנה אמרינן בספרי והביאה הרמב"ם ז"ל שם דילפינן משא מק"ו מנבלה מה נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמא במשא המת לא כ"ש, וראיתי להמנחת חינוך רס"ג שהקשה בגולל ודופק אמאי אין מטמאין במשא ומשום דלא כתיב בהו משא נילף מק"ו מנבלה כמו מת עצמו דלא כתיב ביה משא וילפינן בק"ו מנבלה ע"ש ותמוה דהא אמרינן בספרי זוטא דזהו טעמו של ר"א דגולל ודופק מטמאין במשא משום דילפינן מק"ו מנבלה ורבנן פרכי מה לנבלה שכן מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל ודופק שאינו מטמא במשא לאחר פרישה ע"ש:

והנה חרב שנגע בעצם כשעורה אפילו להשיטות דחרב מטמא באהל ודאי לא עדיף החרב מהטומאה שהוא בא מחמתה וחרב הבא מחמת תרווד רקב דרקב בעצמו בטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע להשיטות דהחרב אתרבי לכל הטומאות גם החרב כן דמטמא במשא ובאהל ולהרמב"ם ז"ל דחרב אינו מטמא רק במגע יש לחקור הכא דהרקב בעצמו אינו מטמא במגע כ"ש החרב נמצא דבתרווד רקב ל"ש כלל חרב ה"ה כחלל או אפשר כיון דזה דרקב אינו מטמא במגע הוא משום דא"א ליגע בכולו א"כ בחרב דל"ש זה מטמא במגע אך אפשר דמ"מ ל"ש בזה חרב ה"ה כחלל כיון דלא משכחת לה טומאת מגע ברקב כלל וצ"ע בזה מיהו לטומאת ערב נראה ודאי דהכלי שנטמא ברקב המת מטמא אחרים טומאת ערב במגע אף דהרקב בעצמו אינו מטמא במגע, והנה יש לחקור בחרב הבא מחמת ארץ העמים ובית הפרס אי הוי כארץ העמים ובית הפרס עצמו כיון דטומאתן הוא ג"כ מדין טומאת מת או אפשר כיון שהן רק מדרבנן על החרב לא גזרו אך מהרמב"ם ז"ל פ"ה הי"א יש לדייק דס"ל דאף באלו יש דין חרב ה"ה כחלל ע"ש:

יש לחקור בחרב כיון שהוא כחלל אם יש בו דין טומאה בחיבורין כמו במת עצמו דיקרב בדיקרב מסאב והנה אמרינן בפי"ב דפרה אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו ומזה עליו כו' וכתב הא"ר שם דבכנפיו גרסינן ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה דהקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה והכנף השני נעשה ראשון ואינו מטמא אדם ע"ש ואע"ג דהוי טומאה בחיבורין דהכנף הראשון נוגע בהקרדום שהוא אבי אבות הטומאה ואז נוגע בהכנף השני מ"מ אין הכנף השני נעשה אב הטומאה ונראה דאין דין טומאה בחיבורין בהחרב וכן יש להוכיח ממ"ש הר"ש ז"ל פ"ז דאהלות על הא דאמרינן שם באהל טומאה מתוכו הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' מאחוריו טמא טומאת ערב ופי' הר"ש ז"ל דהאהל עצמו חשיב כב' כלים ותוכו חשיב ככלים שנגעו במת דחרב ה"ה כחלל ומש"ה הנוגע בו טמא טומאת ז' ואחוריו הוי ככלים בכלים ומש"ה הנוגע בו טמא טומאת ערב ע"ש ואע"ג דבשעה שנוגע באחוריו אחוריו נוגעין אז בתוכו שדינו כחלל א"כ בנוגע בו מאחוריו אמאי אינו טמא טומאת ז' ונראה מזה ג"כ דאין דין חיבורין בחרב כ"א במת עצמו:

ב

קבר סתום מטמא כל סביביו וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב ה"ו ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר כו' וכתב הראב"ד ז"ל כי הרמב"ם ז"ל הוציא דבר זה ממלתיה דראב"צ דאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים וכו' ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדין בשדה של אבן היו כו' ע"ש ונראה לענ"ד כי הרמב"ם ז"ל הוציא זה החילוק בין ארונות של אבן לארונות של עץ דארונות של עץ אין חשובין כקבר מהירושלמי פסחים פ"ח ה"ח ופ"ק דמו"ק דאמרינן שם המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות ע"ש והיינו דארון של אבן חשיב כקבר א"כ אין בו משום ליקוט עצמות דהוי כמעביר המת עם הקבר שלו אבל ארון של עץ אינו כקבר א"כ כשנוטל הארון מקברו ומעבירו למקום אחר הוי ליקוט עצמות:

תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע ובחולין (קכ"ה) אמרינן מאן תנא דקרי לאהל נוגע ר' יוסי דתניא ר"י אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל בשלמא במשא ובאהל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל על כוליה אלא נוגע הא לא נגע בכוליה אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל ע"ש ויש לעיין אמאי לא משכחת לה מגע בכולה הא משכחת לה שהכניסו לאויר כ"ח דאיכא מגע בכולו ואי משום דבלא מגע נמי נטמא הכלי משום אהל דמאהיל על שולי הכלי מ"מ משכחת לה בכ"ח שניקב בפחות ממוציא זית דלא נטהרה הכלי והכניס התרווד רקב דרך פיו כנגד הנקב שבשולי הכלי דאינו מאהיל על הכלי ומ"מ מדין אויר שהוא טומאת מגע נטמא שהרי הטומאה באוירו של כלי וצ"ע:

רביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאהל ואמרינן פ"ג דאהלות מ"ג רביעית דם שנתבלעה בתוך הבית הבית טהור נבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה כו' נשפך באויר אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור היה אשבורן או שקרש טמא כו', והנה יש לעיין רביעית דם שקרש אמאי טמא הא חסר מהשיעור דהא אמרינן בשבת (ע"ז) דרביעית דם שקרש עומד על כזית ורביעית הוא ביצה ומחצה שהוא ג' זיתים א"כ כשקרש הרי נפחת מרביעית, והנה הרעק"א ז"ל בת"ש סי' קנ"ד רוצה לומר דשיעור כזית ורביעית שיעור אחד כיון דרביעית של משקין לעולם כשנקרש עומד על כזית א"כ שיעור אחד דרביעית במשקין הוא כמו כזית בקרושין ע"ש אך התוס' זבחים (ק"ט ע"א) ד"ה עולה לא ס"ל כן [ועיין מ"ש לעיל סי' י"א סק"ב ד"ה אך] אלא כזית ורביעית שני שיעורים הם ע"ש א"כ רביעית דם שקרש ועמד על כזית הוי ככזית מן המת שצמק ונפחת מכזית דטהור כדאמרינן במנחות (נ"ד ע"ב) אע"ג דלא נחסר מבשר המת כלום כיון דחסר שיעורא טהור דכמות שהן עתה משערין ע"ש ומדין כזית בשר א"א לטמאות את הדם לאחר שנקרש משום דדם גזעו מחליף כמ"ש התוס' שבת שם, ונראה דרביעית דם שאני כיון דזה דצריך בדם רביעית הוא משום דכתיב נפש ואין נפש פחות מרביעית א"כ אין השיעור של הדם רביעית רק שיעור נפש היינו שיעור שיכול לחיות בו א"כ הכזית דם של עתה שהוא אותו הרביעית שקרש א"כ בזה הכזית הרי יכול לחות ואיכא נפש:

אמרינן בבכורות נ"ה זכרותא דדמא כבדא דאמר ר"י כבד שנימוח מטמא ברביעית ע"ש, והנה כבד קודם שנימוח ודאי שיעוריה בכזית כיון שהוא דם הוי כדם שקרש דשיעוריה בכזית, והנה יש לעיין מה בין כבד לבשר דהא בשר שנימוח ג"כ מטמא דאמרינן בנזיר מ"ט דנצל היינו בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היינו שנימוח הבשר ונעשה משקה ואח"כ קרש ועיין ברש"י ז"ל שם ואמרינן שם בגמרא דאי ידעינן ודאי שהוא מן המת אפילו לא קרש אח"כ ג"כ מטמא ע"ש א"כ מה בין כבד לבשר דתרווייהו כשניחוח טמא ואי משום השיעור הא אמרינן דהאי נצל כשקרש שיעורו בכזית א"כ קודם שקרש הוא רביעית דכל משקין שקורשין רביעית שלהם עומדין על כזית א"כ לא אשכחן נפקותא בין בשר לדם א"כ מה שייך לומר דזכרותא דכבדא דמא דאר"י כבד שנימוח שיעוריה ברביעית הא אף בבשר כן וצ"ע:

וברביעית דם מב' מתים פליגי ר"ע וחכמים והקשו התוס' נזיר (נ' ע"ב) כיון דקי"ל דאין חיבורי אדם חיבור רביעית דם מב' מתים איך מצטרפין ותי' דזה דרביעית דם הבא מב' מתים מטמא לר"ע הוא רק באהל דמאהיל על כולן אבל במגע אינו מטמא ע"ש, והנה להראב"ד ז"ל יש לעיין שכתב בפ"ד דרביעית דם שנשפך על האסקופה ונעשה מקומו קטפרס דרביעית דם חלוקתו מטהרתו אעפ"י שמאהיל על כולו משום דרביעית דם נקרא נפש ואין נפש אא"כ הוא מחובר ע"ש א"כ כיון דלאהל ג"כ בדם בעינן חיבור רביעית דם הבא מב' מתים אמאי מטמא באהל הא אין חיבורי אדם חיבור, ועוד יותר יש לעיין איך משכחת לה רביעית דם אפילו ממת אחד שיטמא במגע אף להתוס' הא אמרינן בנזיר שם חלב המת שהיה שלם והתיכו טמא ואי ס"ד אין ניצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר וכתב רש"י ז"ל כשמריקו מכלי לכלי הוי ניצוק ואינו חיבור ומה שמתיכו אינו חיבור דאין חיבורי אדם חיבור ע"ש א"כ איך משכחת לה רביעית דם שיטמא במגע דכשיצא הדם מן המת אף לכלי הוי ניצוק דמ"ל מכלי אל כלי ומ"ל מן המת אל כלי וכיון דאז אינו חיבור תו לא מהני חיבור דאין חיבורי אדם חיבור וצ"ע:

הנה לפמ"ש הראב"ד ז"ל דרביעית דם שנחלק אף במאהיל על כולו טהור משום דבעינן נפש ואין נפש אלא כשהוא מחובר מתיישב קושית התוס' יומא פ"א מ"ט לרבנן דרביעית דם הבא מב' מתים אינו טמא אמאי הא כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרף ע"ש, ולהראב"ד ז"ל דרביעית דם שנחלק אף מאהיל על כולו טהור ואף דליכא חסרון בהשיעור שהרי מאהיל על כל השיעור רק כל שאינו יחד איכא חסרון בעצמות הטומאה שאינו נפש א"כ ל"ש בזה כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין דזה הוא רק לצירוף של השיעור אבל לא לעצמיות הטומאה ובזה פליגי דרבנן ס"ל דנפשת כתיב ואין דם מב' מתים מקרי נפש:

בנדה כ"ז בההיא דשליא בבית רש"א נימוק הולד עד שלא יצא ואמרינן מ"ט דר"ש וכתב רש"י ז"ל נהי דנימוק מ"מ הו"ל כרקב של מת וכנצל אך התוס' כתבו שם דנפל שבשליא אין עליו תורת נצל ורקב ואינו מטמא אלא משום מת שלם ע"ש, והנה בירושלמי נזיר פ' כ"ג ה"ב איכא פלוגתא בזה אם יש רקב לנפל והנה המשנה אחרונה בנדה שם הקשה על התוס' מ"מ לטמא הולד משום רביעית דם שזהו תחלת יצירתו אך זה ל"ק דאמרינן שם בירושלמי דמאן דס"ל דאין רקב לנפל ה"נ אין רביעית דם שלו מטמא ע"ש:

הקשו התוס' יומא פ"א כיון דאמרינן דכל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין אמאי אצטריך לר"ע קרא לרביעית דם הבא מב' מתים שמצטרף ומ"ט דרבנן דפליגי עליה ותי' דמיירי ברביעית דם הבא מב' נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה ע"ש וקשה הא בירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי אי דם הנפלים מטמא אף ברביעית א"כ למ"ד דאין דמן מטמא כלל במאי פליגי ר"ע ורבנן אך בחנם נקטו התוס' דמיירי מבא הדם מב' נפלים דאף באינו נפל ס"ל לר"ע ורבנן דמשכחת לה שאין רביעית דם בכל אחד דאמרינן במתני' דם הקטן שיצא כולו ואין בו רביעית רע"א כ"ש וחכ"א אינו טמא עד שיהא בו רביעית ע"ש:

אמרינן בירושלמי שם דלמ"ד אין רקב לנפל ה"נ אין רביעית דם לנפל אבל עצם כשעורה שלו לכ"ע מטמא ע"ש ויש לעיין מ"ש רקב ורביעית דם דפליגי ועצם כשעורה לכ"ע מטמא ונראה משום דאין רקב מטמא אא"כ בא ממת שלם כדאמרינן בנזיר ופליגי אי נפל מקרי מת שלם כיון שלא נגמר ומאן דס"ל די"ל רקב ס"ל דבדידיה משערינן וכיון שלא חסר ממה שהיה מת שלם קרינן ביה ומ"ס כיון שלא נגמר לאו מת שלם הוא לענין רקב וכן רביעית דם לפמ"ש רש"י במעילה י"ז על הא דאמרינן שם כאן בכולו כאן במקצתו דבעינן דוקא רביעית דם הבא ממת שלם ע"ש ומש"ה רביעית דם תלוי ברקב אבל עצם כשעורה שלו לכ"ע מטמא:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת כו' ואינו ידוע מה טיבו אם הוא רקב שמטמא באהל או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו ה"ז מתטמא במשא ובאהל שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ויראה לי שאף זו טומאה מד"ס ע"ש ויש לעיין אמאי לא יהיה ברה"י טמא מדאורייתא וכמו ברביעית דם תבוסה ספק יצא מחיים ספק יצא לאח"מ דאם נגע ברה"י ס"ט כמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו פ"ב הי"ד ה"נ כיון דהוי ספק אם הוא רקב אם לאו יהיה מגעו ברה"י טמא מדאורייתא, ואפשר שמ"ש הרמב"ם ז"ל דהוי רק מד"ס אין זה בשביל הספק רק משום דנתערב ג"כ מעט עפר קברות דהא ס"ל לר"ש דטהור לגמרי ומשום דסופו כתחילתו דנעשה לו דבר אחר גלגלין וס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דפליגי רבנן עליה דר"ש הוא. רק מדרבנן אבל מדאורייתא מודו דנעשה גלגלין אך לפ"ז בתרווד רקב הבא מב' מתים שכתב הרמב"ם ז"ל ברפ"ד דטמא אמאי לא כתב ג"כ שהוא מדרבנן דהא בנזיר מקשינן על הא דקברו ב' מתים זע"ז דנעשו גלגלין מההיא דתרווד רקב הבא מב' מתים טמא ומתרצינן שקברו זה בפ"ע וזה בפ"ע ע"ש אך לר"ש דסופו כתחילתו א"כ כמו דקודם נעשו גלגלין זה לזה ה"נ לבסוף א"כ לרבנן הוא רק מדרבנן, ונראה יותר דמ"ש הרמב"ם ז"ל במלא חפנים ועוד עפר קברות שהוא רק מדרבנן הוא רק מה שמטמאין אף ברה"ר:

הקשו התוס' בנדה שם לר"ש דאמר נימוק הולד עד שלא יצא ואמרינן משום ביטול ברוב נגעו בה הא אמרינן בבכורות דמהני ביטול רק לטומאת מגע אבל לא למשא דטומאה כמאן דאיתא דמי ואמאי אינו מטמא באהל ע"ש. ונראה דר"ש לטעמיה דאמרינן בתוספתא טהרות פ"ה זב שהניח פיו עפ"י הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיטו טהור שתה ממנו כ"ש המסיטו טמא משום משקה פיו רש"א רבו משקין שבו על משקין שבפיו ע"ש אלמא דס"ל דמהני ביטול ברוב אף לטומאת משא, ונראה דזה טעמייהו דרבנן דמטמא להו בהיסט ואע"ג דודאי רבו משקין שבו על משקה פיו משום דלמשא לא מהני ביטול דטומאה כמאן דאיתא דמי:

ג

האהל עצמו מטמא טומאת אהלים וחשיב כמת עצמו ואמרינן בפ"ז דאהלות באהל הטומאה בתוכו הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' ומאחוריו טמא טומאת ערב וכתב הר"ש ז"ל דבאהל של פשתן איירי דמטמא טומאת אהלים וזה הענין של משנה זו דצד פנימי של אהל וצד חיצון שבו כב' כלים חשיב להו כו' והיינו טעמא דנחשב לשנים כשהטומאה בתוכו כיון דמציל מלהיות טומאה בוקעת ועולה אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ טומאת ז' כו' ומ"מ האהל עצמו בין מבפנים בין מבחוץ טמא טומאת ז' דהו"ל ככלים בכלים כו' ודוקא לאחר שיצא המת מן האהל דבעודו באהל אף הנוגע מבחוץ טמא טומאת ז' כו' עכ"ל, והרא"ש ז"ל כתב שם דהיינו טעמא דנחלק האהל לב' כלים כיון דמציל על טומאה שבתוכו מלהיות בוקעת ועולה אעפ"י שהאהל עצמו טמא על כרחין היינו טעמא משום שנחלק לשנים והעליון מציל עכ"ל וכ"כ ברפ"ח בסקורטיא וקשבליא בזמן שהן עשוין אהלים שחוצצין בפני הטומאה כתב הרא"ש ז"ל ואעפ"י שהן עצמן טמאין שהאהל נחלק לשנים ע"ש, והנה הנפקותא בין פי' הר"ש להרא"ש ז"ל הוא דלהר"ש ז"ל זה דהאהל חשיב כב' כלים הוא תוצאה ממה שהוא חוצץ דכיון שהוא חוצץ מלהיות הטומאה בוקעת ועולה אי"ל כח לטמא הנוגע מבחוץ ט"ז ולהרא"ש ז"ל הוי איפכא דזה דחוצץ אף שהוא מקבל טומאה הוא משום דחשיבי כב' כלים כמ"ש ברפ"ח ובפשוטו דס"ל להרא"ש ז"ל כהתוס' שבת דזה דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אף באהל כן וזה דהאהל חוצץ ס"ל דהוא משום דנחלק לשנים וצד העליון חוצץ אך קשה צד העליון אמאי מציל נהי דצד העליון אינו כמת עצמו רק ככלים בכלים משום דנחלק לשנים מ"מ עכ"פ טמא הוא דהא הנוגע מאחוריו ג"כ טמא טומאת ערב ודבר הטמא אינו חוצץ אף אם הוא רק ראשון לטומאה ונראה דלעולם ס"ל להרא"ש ז"ל כשיטות הראשונים ז"ל דהאהל חידוש הוא דאעפ"י שהוא מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה אך זהו דקשה ליה להרא"ש ז"ל הוא כיון דהאהל מטמא טומאת אהלים וחשיב כמת עצמו כדאמרינן בריש אהלות בשפוד התחוב באהל דא"ל אין האהל מתחשב ופי' הר"ש ז"ל דמש"ה אין האהל מתחשב משום דהאהל חשיב כמת עצמו ע"ש א"כ האהל עצמו מטמא באהל ואפילו להשיטות דחרב ה"ה כחלל ומ"מ אינו מטמא באהל האהל שאני דחשיב כמת עצמו דאין האהל טמא משום קבלת טומאה כמו החרב רק ה"ה כמת עצמו ומש"ה אינו מן המנין ואף דהחרב מן המנין וא"כ איך משכחת לה שיציל האהל מלטמא הרי הוא עצמו מטמא באהל וג"כ ל"ש שיציל על המת שבתוכו ואף דכללא דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אין זה בהאהל עצמו מ"מ כיון דהאהל עצמו חשיב כמת אינו שייך שיציל על מת והטעם דהאהל חוצץ בפני הטומאה הוא משום דנחלק לשנים וחשיבי כב' כלים א"כ צד העליון דהוי רק ככלים בכלים ואינו מטמא טומאת אהלים מציל על צד התחתון ועל המת מלהיות הטומאה בוקעת ועולה ומה שצד העליון טמא כדין כלים בכלים לא איכפת לן דבאהל ליכא דין דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, אך יש לעיין דהכא מוכח דס"ל להרא"ש ז"ל דאף בשעה שהמת בתוכו ג"כ האהל חשיב כב' כלים שהרי כתב דהאהל חוצץ על המת משום דנחלק לב' כלים ובריש אהלות בשפוד התחוב באהל פי' הרא"ש ז"ל דמיירי שתחוב באהל מאחוריו בשעה שהמת בתוכו ע"ש ואי צד החיצון של האהל חשיב רק ככלים שנגעו במת א"כ האי שפיר אמאי דינו כחלל וכיון דשפוד התחוב באהל מבחוץ אמרינן בו חרב ה"ה כחלל משום דנגע באהל דחשיב כמת עצמו א"כ ע"כ צד החיצון ג"כ כמת עצמו מ"ש צד החיצון דחוצץ בפני הטומאה ומ"ש פנימי דאינו חוצץ שהרי דינן שוה:

והנה מ"ש הר"ש ז"ל דמיירי באהל של פשתן דמטמא טומאת אהלים והאהל צד פנימי שלו וצד החיצון חשיבי כב' כלים והפנימי מטמא טומאת אהלים והצד החיצון חשיב ככלים בכלים יש לעיין הא זה שהאהל מקבל טומאה הוא חידוש דהא קבוע בארץ ובשל פשתן גלי קרא דמטמא א"כ זה שייך רק להצד הפנימי שטומאתו הוא טומאת אהלים אבל הצד החיצון שאין טומאתו טומאת אהלים רק ככלים שנגעו בכלים א"כ הוי כשאר כלים וכיון שהצד החיצון הוא ג"כ מחובר לקרקע אמאי מקבל טומאה וצ"ע:

יש לחקור זה דקי"ל דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם ידות של הטומאה כיון שמכניסין ומוציאין הטומאה אינן חוצצין או כיון דאין טומאתן מצד עצמן חוצצין, והנה לענין סוכה דקי"ל ג"כ דדבר המקבל טומאה אין מסככין בו אמרינן בסוכה (י"ג) דה"ה לידות דהא אמרינן שם דצריך שירבה הפסולת על האוכלין ועל הידות ע"ש דידות ג"כ חשיב דבר המקבל טומאה ואי נימא דאף לענין חציצה כן תתיישב קושית התוס' חולין (קכ"ו) בכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומונח על האסקופה דאם יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה ולא בעינן שיהא בחלל הצואר פותח טפח והקשו נהי דהבשר אינו ממעט מטפח דהוי דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה אך העצמות אמאי אין ממעטין ע"ש ולפ"ז כיון דהבשר הוא נבלה א"כ העצמות המחוברין לבשר הם ידות כדאמרינן בפ' העור והרוטב דהפצם חשיב יד וחשיבי ג"כ דבר המקבל טומאה ואין חוצצין בפני הטומאה, (יש לעיין דבר המקבל טומאה אמאי אינו ממעט מפותח טפח דזה דחלון שיעורו בפותח טפח הוא בעשוי לתשמיש כדאמרינן בפי"ג דחלון שהוא למאור שעוריה במלא מקדח ולתשמיש בטפח ואם נעשה מאליו שעורו כמלא אגרוף וזה דלתשמיש בפותח טפח הוא משום דבהאי שעורא חזי לתשמיש וכמ"ש הר"ש ז"ל שם וכמה שהביא שם מספרי זוטא פתוח כל הפתוח לצורך טמא מכאן אמרו העושה מאור בתחלה שעוריה כמלא מקדח להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שעוריה בפותח טפח ע"ש א"כ פותח טפח שחצצו בדבר המקבל טומאה דע"כ מיירי שבטלו שם דאם לא בטלו אף דבר שאינו מקבל טומאה אינו ממעט כדאמרינן בב"ב כ' נהי דדבר המקבל טומאה לא חשיב חציצה מ"מ כיון דאינו ראוי עוד לתשמיש א"כ הוי כחלון שעשוי למאור ואח"כ בנה בית חוצה לה דאינו ראוי עתה למאור דבטל השיעור של מלא מקדח כדאמרינן במתני' שם א"כ ה"נ כיון שהחלון הוא עתה מועט מפותח טפח ואינו ראוי לתשמיש וחלון שאינו ראוי לתשמיש שיעוריה כמלא אגרוף]:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב דארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אבל אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד ע"ג הארון טהור מה"ת ע"ש ויש לעיין הא ארון של עץ הוא דבר המקבל טומאה ואיך חוצץ בפני הטומאה, ונראה משום דארונות הם כ"ע הבא במדה דגובהו של אדם הוא אמה על אמה ברום ג' כדאמרינן ביומא ל"א א"כ כ"ש דהארון שיעוריה כן ושיעור כ"ע הבא במדה הוא אמה על אמה ברום ג' כדאמרינן בתוספתא כלים ב"מ פ"ה ע"ש א"כ אין מקבלין טומאה וחוצצין:

ד

ארץ העמים ובית הפרס טומאתן מד"ס וגוש הבא מארץ העמים ומבית הפרס מטמא במגע ובמשא ושיעוריה כחותם המרצופין וכתב הר"ש והרע"ב ז"ל פ"ד דטהרות דעפר של ארץ העמים מספקינן ברקב של מת, והרמב"ם ז"ל שם בפה"מ כתב משום ספק עצם כשעורה ע"ש וכן בבית הפרס הספק הוא על עצם כשעורה כדאמרינן בכמה דוכתי, והנה אמרינן פי"ג דאהלות אלו שאין ממעטין את הטפח כו' ולא לבינה מבית הפרס דברי ר"מ וחכ"א הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור ופי' הר"ש ז"ל שם ב' פירושים להפי' הראשון בין ר"מ ובין רבנן דהכא ס"ל כרבנן דר"ש בתוספתא דלבינה מבית הפרס טמאה וטעמא דרבנן דהכא דממעט הוא מפני שאם מחזירה לעפרה עפרה טהור משום דבבית הפרס ובארץ העמים בעינן דוקא גוש אבל אם עשה ממנו עפר לא, ובפי' השני כתב דרבנן דהכא ס"ל כר"ש דלבינה מבית הפרס טהורה דלא אמרו אלא גוש כברייתו והני קאמרי מפני שעפרה של בית הפרס טהור ואפילו גיבלו אח"כ הילכך האי לבינה נמי טהורה וכן פי' הרא"ש ז"ל שם כפי' השני ע"ש, והנה יש לעיין אפילו אי ס"ל כרבנן דר"ש דלבינה מבית הפרס טמא דחשיב כמו גוש מברייתו מ"מ האי לבינה אמאי אינה ממעטת את הטפח דגוש מבית הפרס חיישינן לעצם כשעורה אפילו אם יש שם עצם כשעורה מ"מ שאר העפר אמאי אינו ממעט דהא הכא לענין למעט את הטפח אפילו אי איכא טפח מצומצם אינו ממעט ואמאי שאר העפר אינו ממעט ונראה מזה דאף דטומאת בית הפרס הוא משום דחיישינן לעצם כשעורה מ"מ הטילו חכמים טומאה על כל הגוש ובלבינה של ארץ העמים אי ממעט חקר המל"מ ורצה לומר דלבינה של ארץ העמים לכ"ע אינו ממעט וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים ודאי אינו ממעט ע"ש ואף בגוש ולבינה של ארץ העמים נהי דחיישינן לעצם כשעורה או לרקב מ"מ הרי יש כאן ג"כ עפר והעפר יחוץ, ונראה דאף בארץ העמים כן אע"ג דהגזירה היתה משום עצם כשעורה או רקב הטילו טומאה על כל הגוש ושיעורן של טומאה זו הוא כחותם המרצופין וכמו שאר טומאות של מת שכל טומאה י"ל שיעור שלו כמו כזית בשר ותרווד רקב בגוש של ארץ העמים ובית הפרס נתנו חכמים השיעור של חותם המרצופין:

והנה זה דאמרינן דלבינה מבית הפרס אינה ממעטת בחלון הוא ע"כ מיירי בשביטלה שם דאם לא ביטלה אפילו דבר שאינו מקבל טומאה אינו ממעט כדאמרינן בב"ב כ', והנה התוס' בב"ב שם הקשו באוכלין שהניחן בחלון אמאי אמרינן דאין ממעטין משום דבר המקבל טומאה אינו ממעט הא כיון דע"כ מיירי בשבטלן שם א"כ תו לא מקבלי טומאה דהא אמרינן בית שחצצו בזרעים בטלו היינו שבטלו אגב הבית ותי' כיון דמעיקרא הוי אוכלא בעינן שנוי מעשה ע"ש א"כ בלבנה שהניחה בחלון ובטלה שם דנתבטלה אגב הבית והוי כמו שבנאה בבית דאי"ל בנין גדול מזה כיון שהניחה בחלון וביטלה שם ומ"מ אמרינן דאינו חוצץ דלא מהני מה שנעשה מחובר לחוץ בפני הטומאה כיון דלא בטלה טומאתו ע"י זה, והנה יש לעיין לפ"ז כותל של לבנים איך חוצץ בחו"ל לפמ"ש המל"מ דלבנה מארץ העמים לכ"ע אינו חוצץ ומ"ל לבינה אחת שביטלה מכותל של לבנים ואיך רשאים הכהנים להכנס במקום שכותל מפסיק בין הטומאה ואף שכהני חו"ל רשאים להטמא בארץ העמים ואינן מחויבין לעלות לא"י כתבו האחרונים ז"ל הטעם דכמו דרשאין הכהנים שבא"י להטמא בארץ העמים ללמוד תורה ולישא אשה ה"נ הכהנים שנולדו בחו"ל כיון שלא פשעו לא גזרו עליהן ורשאין להטמא בארץ העמים אבל הכא כיון דדבר טמא אינו חוצץ א"כ נמצא שנטמאים הכהנים בהמת עצמו וזהו ודאי אסור וזה לא שמענו שלא יהא כותל של לבנים בחו"ל חוצץ ויהיו הכהנים אסורים להכנס ונראה לומר דזה דכהני חו"ל אינן מחויבין לעלות לא"י אין זה כמ"ש האחרונים ז"ל דכיון שלא פשעו התירו להם להטמא בארץ העמים אלא דלגבי טומאת כהנים של בני חו"ל לא גזרו כלל טומאה על ארץ העמים וכעין זה כתבו התוס' (במגלה י') גבי שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז כו' והקשו הא הוי בטומאה של ארץ העמים ותי' דלגבי זה לא גזרו חכמים טומאה ע"ש והתם ע"כ לא גזרו טומאה כלל דאי רק התירו האיסור א"כ הקרבן יהיה פסול משום טומאה וא"כ לגבי כהני חו"ל גוש של ארץ העמים חוצץ בפני הטומאה ואף דלגבי בני א"י הוא טמא לגבי חציצה בפני הטומאה תלוי אם הוא טומאה לגביה כדאמרינן בתוספתא פ"ה דאהלות בכ"ח שהוא בחלון וכנס לתוכו מי חטאת ואפר חטאת מציל על מי חטאת ואינו מציל על התרומה משום דלגבי תרומה הכלי נטמא מחמת מי חטאת ודבר טמא אינו חוצץ אבל למי חטאת כיון דאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת חשיב הכלי טהור וחוצץ ואמרינן שם היו שם כלים טהורין לחטאת וטמאים לתרומה דלגבי זה שהוא טהור מציל ע"ש וה"נ כיון דלגבי טומאת כהנים הוא טהור לגבי זה הוא מציל:

בעיקר אי הכהנים בזה"ז מוזהרין על הטומאה דעת הראב"ד ז"ל פ"ה מהל' נזירות דכהנים בזה"ז כיון דטמאים הם אינן מוזהרין מלטמאות והמל"מ פ"ג מהל' אבל הקשה עליו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון ר' בנאה וחבריו ובזמן האמוראים הרי היו כולן טמאי מתים דס"ל להמל"מ בדעת הראב"ד ז"ל דליכא איסור כלל בזה"ז להטמא וכתב שם די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דבזמן האמוראים ג"כ היה להם אפר פרה וכדאמר עולא חברייא מדכן בגלילא וודאי שהיה להם אפר פרה, וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן במגלה כ"ו ההוא בי כנשתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח לההוא אנדרונא דהוי מחית ביה מת והוו בעי כהני למיעל לצלויי אתו אמרו ליה לרבא כו' ואמאי לא היו הכהנים יכולים להכנס ואפילו אי נימא דבזמן האמוראים היה להם אפר פרה מ"מ האי בי כנישתא שהיה במחוזא שהוא בבבל כמ"ש רש"י ז"ל שם בבבל ודאי לא היה להם אפר פרה דנטמא האפר בארץ העמים וזה שכתב המל"מ זכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה אמנם כן הוא בתוספתא פ"ב דפרה דאמרינן שם מכה את הזכר ונרתע לאחוריו כו' מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר"י רש"א אפרן ירדה עמהם לבבל ועלה אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להם לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ע"ש א"כ זה דוקא כשעלו בימי עזרא אבל בזמנו של רבא שכבר גזרו על ארץ העמים אי אפשר להיות אפר פרה בבבל ומוכח להדיא דאף בזה"ז אסור לכהנים להטמא, אי ארץ העמים מטמא באהל פליגי בזה רש"י והתוס' והרמב"ם ז"ל ועיין במל"מ פי"א מהל' ט"מ שהאריך בזה דבארץ העמים ליכא טומאת אהל כ"א טומאת אויר ומש"ה בעינן דוקא שיכנוס ראשו ורובו לארץ העמים וכן כלים עד שיכנסו רובן ע"ש ויש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"ח דאהלות ביבין היוצאין מארץ העכו"ם לא"י עושין להן סריגות וממעטן עד פחות מטפח ע"ש ומוכח דארץ העמים מטמא באהל ומביא את הטומאה בפותח טפח כשאר דין טומאת אהל]:

אמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בודקין בית הפרס מביא את העפר שיכול להסיטו ונותן לתוך כברה כו' ומודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושה פסח ואין בודקין לתרומה כו' ע"ש ויש לעיין אמאי אין בודקין לתרומה ומ"ש מגל טמא שנתערב בב' גלים טהורים ובדקו שלשתן ונמצאו טהורים דאמרינן בנדה ס"א דחכמים מטהרים ותלינן דעורבין שקלוה להטומאה ומה התם דודאי היתה שם טומאה סמכינן אבדיקה אף לטהרות כ"ש בבית הפרס דעיקר הטומאה הוא רק בספק, והנה בנדה שם פי' רש"י ז"ל גל טמא שהיה שם כזית מן המת וי"ל דבכזית מן המת סמכינן אבדיקה אבל לעצם כשעורה לא סמכינן אבדיקה אך לפ"ז גל טמא הוא דוקא בכזית מן המת ולא בעצם כשעורה אך הרמב"ם ז"ל כתב סתם גל טמא שנתערב כו' ונראה דודאי בדיקת בית הפרס שמביא כל העפר ונותן לתוך כברה דקה בדיקה מעלייתא היא וסמכינן עלה וזה דאין בודקין לטהרות נראה שהוא מטעם אחר דהא אמרינן בתוספתא דאהלות דהחורש ע"ג הארון ואפילו משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו ע"ג רום ב' קומות ה"ז עושה בית הפרס ע"ש ואע"ג דודאי לא הוליך המחרישה עצם כשעורה ואין לך בדיקה גדולה מזו ומ"מ עושה בית הפרס דבית הפרס הוא ג"כ משום קנסא דהא אמרינן בפי"ז דאהלות החורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס וכתב הר"ש ז"ל שם משום דל"ש למקנסיה וזה דהחורש והטיח בסלע או שניער המחרישה עד שם עושה בית הפרס הוא משום דשיעור בית הפרס הוא עד מקום שיכול המחרישה להוליך אילו היה שם עצם כשעורה א"כ אפילו בדק את בית הפרס מ"מ לא עדיף מחרש ע"ג רום ב' קומות אע"ג דבדוק הוא מתחלתו, ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בפסחים צ"ב דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דבודקין לעושה פסח ע"ש וצריך לפרש דזה דלא העמידו דבריהם היינו מה דסמכינן אבדיקה וקשה מה שייך לא העמידו דבריהם שהרי בדק וזה דסמכינן אבדיקה מה שייך בזה לומר לא העמידו דבריהם ולפ"ז דבבית הפרס לבד חשש דעצם כשעורה הוא ג"כ טמא מצד עצמו כל שחרש את הקבר דאפילו חרש על רום ב' קומות ובזה ל"ש בדיקה וזה דהתירו לעושה פסח כל שבדק וליכא תו חשש עצם כשעורה הוא משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת והתירו לו טומאת בית הפרס היכא דליכא חשש עצם כשעורה ועפר בית הפרס כל העפר טמא כמה שהוכחנו מההיא דלבנה של בית הפרס אינה ממעטת בחלון דלבד חשש של עצם כשעורה איכא טומאה על עצם בית הפרס וכל העפר הוא טמא ובזה לא העמידו דבריהם במקום כרת:

אמרינן בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר ידחה לפסח שני ר"י אמר משלחין אותו בדרך רחוקה דפליגי אי ס"ט ברה"י טומאתו מדין ודאי או מדין ספק כמ"ש המפרשים ז"ל שם ואמרינן שם אתיא כיוא דמר ר"י נטמא בטומאת בית פרס משלחין אותו בדרך רחוקה ומשום דטומאת בית פרס הוא ספק משלחין אותו בדרך רחוקה כמ"ש הק"ע שם וע"כ מיירי בבית הפרס בלא ניפוח דע"י ניפוח הרי הוא עושה פסחו ויש לעיין כיון דיש עצה בבית הפרס לשלחו בדרך רחוקה א"כ בית הפרס לאחר בדיקה אמאי עושה פסחו ומשום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ישלחו אותו בדרך רחוקה ונראה דבבית הפרס לאחר בדיקה דליכא חשש עצם כשעורה רק טומאתו משום דגזרו על בית הפרס אף היכא דליכא חשש עצם כשעורה א"כ טומאתו מדין ודאי ואם יעמידו דבריהם שאם הוא כאן אינו עושה את הפסח אין עצה לשלחו בדרך רחוקה דאמרינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולאו דוקא לטמא דאף בערל אמרינן כן (בפסחים צ"ד ע"ב) דכל שיש סיבה אחרת דא"י לעשות פסחו בלא דרך רחוקה אינו שייך בו דרך רחוקה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון דאם יהיה כאן אי אפשר לו לעשות פסחו דהעמידו דבריהם בטומאת בית הפרס וכיון דיש רשות לחכמים לבטל בשוא"ת וא"י לעשות פסחו משום לא תסור אין דרך רחוקה מועלת לו כלל ומש"ה לא העמידו דבריהם במקום פסח אבל בנטמא בבית הפרס קודם בדיקה דדין ודאי טומאה של בית הפרס לא העמידו במקום פסח ונשאר רק החשש שמא נגע בעצם כשעורה דחכמים חששו לזה כיון דאינו אלא מדין ספק משלחין אותו בדרך רחוקה וכמו בס"ט ברה"י לר"י דאם הוא טהור שלא נגע הרי יכול לעשות פסח אלא שאינו יודע משלחין אותו בדרך רחוקה דממ"נ אם הוא טמא ה"ה טמא ואם הוא טהור ה"ה בדרך רחוקה, (וכן בארץ העמים נהי דגזרו משום רקב או עצם כשעורה י"ל טומאה עצמית כמ"ש לעיל ואף במקום דליכא חשש של טומאה ג"כ י"ל טומאה עצמית דאמרינן בתוספתא דארץ העמים אפילו בתולה שלה טמא ואף דליכא התם חשש טומאה כלל וכן אמרינן שם דארץ העמים אי"ל טהרה דלא מהני שום בדיקה לארץ העמים]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה