אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מח - טומאת מגע ומשא והיסט

סימן מז - היסח הדעת

א

אמרינן בשבת (פ"ג) דנדה אינה לאברים וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מטמאי מו"מ ה"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו ה"ז טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמרו אין הנדה מטמאה לאברים לא ע"ז הדרך נאמר כו' ע"ש והרמב"ם ז"ל ס"ל דטומאת אויר אין זה מדין מגע שנוגע באוירו רק דין מיוחד דכל שהטומאה באוירו נטמא הכלי ובעינן שיהא כל הטומאה באוירו וכיון דנדה וכיוצא בה אינן לאברים דאין אבר מהם טומאה בפ"ע בהכניס ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא, והנה אמרינן בתוספתא לפי גירסת הכ"מ פי"ד מהל' אבה"ט ה"ח טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלין ומשקין טמא והכלי טהור וכתב הרמב"ם ז"ל שם דהספק הוא אם נגע בהמשקין או לא והכלי טהורה מפני שאינה נטמאת אלא מחמת המשקין וספק משקין לטמא אחרים טהור ע"ש ויש לעיין הא הכא ודאי הכניס ידו לאויר החבית אמאי אין החבית נטמא מחמתו דטמא מת אב הטומאה הוא ומטמא כ"ח באויר והכא חבית של חרס הוא שמתטמא באויר וכדמוכח מסיפא שם דקתני וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאויר החבית כו' אלמא מיירי בחבית שמתמטא באויר ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דכמו נדה או זב שפשט ידו או רגלו לאויר כ"ח אינו נטמא ה"נ בטמא מת דאף טמא מת אינו לאברים דאין אבר ממנו טומאה בפ"ע דזה בכל טומאת האדם, והנה בפ"ח דכלים אמרינן מגע טמא מת שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו שהמשקין נטמאו מחמתו וחזרו וטמאו את התנור כדין משקין טמאים שמטמאין כליה ע"ש ולהרמב"ם ז"ל לאו דוקא מגע טמא מת דאף פיו מת עצמו אין התנור מתטמא מחמתו אלא מחמת המשקין אך בפה"מ שם משמע דנקט דוקא מגע טמא מת שהוא ולד הטומאה שאינו מטמא כלי רק משקין וחוזרין המשקין ומטמאין הכלי מדין מטמאיך לא טמאוני כו' ע"ש ואפשר דהכניס ראשו שאני מהכניס אבר אחד דהוי כמו נכנס כולו דגופו בתר ראשו גרירא, והנה להראב"ד ז"ל דאויר הוי מדין מגע דכל שנוגע באוירה טמא יש לעיין א"כ איך משכחת לה כ"ח שמיטמא מתוכו כלל דהא תיכף כשנכנסה הטומאה באוירו כבר נטמא הכלי ואמרינן בתוספתא [שהביא הר"ש ז"ל כלים פ"ב מ"א] כלי נתר בש"א מטמאין מתוכן ומאוירן ככ"ח ומאחוריהן ככלי שטף כו' אלמא משכחת לה מתוכן בלא אוירן ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שאם הכניס זב או נדה את ידו שאינו מתטמא באויר ואם נגעה מתוכן נטמאו מחמת מגען ונראה דלהרמב"ם ז"ל לאו דוקא באדם כן אלא כל הטומאות כגון כזית מן הנבלה בעינן שיהא כל הכזית באויר הכ"ח דבעינן שתהא כל הטומאה באוירו דמ"ש מנדה וזב נהי דאינן לאברים מ"מ הרי מקצת הטומאה באויר הכלי רק דס"ל דבעינן כל שיעור הטומאה שראוי לטמא באוירו של כלי וה"נ בכזית מן הנבילה ואם נגעה הטומאה מתוכו אף אם אין כל הכזית באוירו נטמא א"כ להרמב"ם ז"ל משכחת לה מגע בלא אויר בכל הטומאות:

ונראה דאף להראב"ד ז"ל משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו בטומאת אהל דאף דס"ל להראב"ד ז"ל דהנוגע באויר חשיב כנוגע בגוף הכלי ואם הכניסה נדה ידה באויר הרי נגעה באוירו דס"ל בזה דכ"ח מטמא מאוירו היינו שחידשה תורה בכ"ח דהאויר חשיב כחלק מן הכלי מ"מ לענין אהל אמרינן פי"א דאהלות מ"ח החדות בבית ומנורה בתוכה והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו והטומאה בבית דלב"ה אף המנורה טהורה ואע"ג דהפרח באהל הטומאה ומשום דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה והיא בתוך הבית קיימא כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואע"ג דאם נגע טמא בהפרח נטמאה המנורה שהרי הוא חלק מן המנורה בזה שאני אהל ממגע דמגע כי נוגע במקום אחד מהכלי איכא נגיעה בכל הכלי שהרי נוגע בהכלי ובאהל כשהטומאה מאהלת על חלק מהכלי זה דנטמא כל הכלי אע"ג דליכא אהל על כל הכלי הוא משום דשדינן כל הכלי בתר האי מקצת שמאהלת על הטומאה וחשיב כאילו כולה באהל וכמו להפך אם הטהרה מאהלת רק על מקצת מהטומאה זה דנטמא הוא משום דשדינן כל הטומאה בתר האי מקצת שהטהרה מאהלת עליה כמ"ש הר"ש ז"ל ר"פ ארובה וכיון דהפרח אינו חלק חשוב מהכלי לא שדינן מנורה בתר פרח אלא אדרבה שדינן הפרח בתר המנורה ולא נטמא באהל ואע"ג דבמגע נטמא ע"י הפרח, והנה להראב"ד ז"ל נהי דחידשה תורה דבכ"ח האויר חשיב כמו חלק מהכלי ונטמא הכלי ע"י נגיעת טומאה באוירו מ"מ לטומאת אהל אם מאהיל הטומאה על אוירו בלבד ולא על גוף הכלי לא נטמא הכלי דלא עדיף האויר מפרח דאף שהוא חלק מהכלי מ"מ אינו חלק חשוב ולא שדינן הכלי בתר הפרח כ"ש באויר שאין בו ממש ורק דגילתה תורה בכ"ח שחשיב כמו חלק מהכלי אבל שיהא כמו חלק חשוב לא גילתה וכיון דלא שדינן הכלי בתר האויר זה שכ"ח מתטמא באהל המת הוא רק משום דמאהיל על גוף הכלי מתוכו א"כ משכחת לה טומאת תוכו בלא אוירו:

הנה בטומאת משא יש לחקור אם נשא רק מקצת הטומאה כגון שהיה לפניו כזית מן הנבלה והסיט רק מקצתה אם נטמא וכן בהיסט אם הסיט הזב מקצת הכלי אם נטמאת כל הכלי, והנה בזה אם הסיט מקצת הכלי יש לפשוט מהתוס' עירובין (כ"ז ע"א) גבי כל שהזב נישא עליו טמא כתבו אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר בת"כ איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו מספק לר"י אי שייך בכ"ד אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך ע"ש א"כ מוכח דבהיסט בעינן שיסיט את כולו, והנה יש לעיין דאמרינן בפ"ה דזבין מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא טמא ע"ש א"כ סגי אי רק מקצת הטהור על הזב ולהתוס' ע"כ הוא משום היסט ולא משום עליונו של זב דהא מספקא להתוס' אי עליונו של זב נוהג רק בדבר שראוי להיות עליו היינו רק בבגד שראוי לעליונו אלמא בזב שהסיט מקצת הטהור ג"כ נטמא אע"ג דבעינן מגעו שהוא ככולו וצריך לחלק בין אדם לכלים ואפשר דהחילוק הוא כמו לענין ביאה במקצת שכתבו התוס' זבחים צ"ה דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה בכלים ל"ש זה הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כנכנס כולו ע"ש היינו דבאדם כשהכניס מקצת גופו חשיב ביאת כל האדם במקצת משא"כ בכלים כיון דיכול לחותכן איכא רק ביאת אותו המקצת ותו לא וה"נ בהיסט בהסיט מקצת גופו של הטהור כגון ראשי אצבעותיו כדאמרינן בתוספתא שם חשיב שמסיט את כל האדם במקצת וזה סגי בזב אבל בבגד כשמסיט את מקצתו הואיל ויכול לחותכו איכא רק היסט של אותו המקצת וזה לא מהני דבעינן מגעו שהוא ככולו ונראה דזהו טעמו של ר"ש דפליג בזבין שם וס"ל דמקצת טמא על הטהור טמא ומקצת הטהור על הטמא טהור ע"ש דר"ש אינו מחלק בין אדם לכלים וכיון דבעינן מגעו שהוא ככולו בעינן שיסיט את כל הטהור:

וכשהטהור נושא מקצת הטומאה אי נטמא הנה אמרינן בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ט הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים שאי אפשר שיגע בדברים אלו שלא יסיט אותן ע"ש היינו דאי אפשר שיגע בצמר נבלה שלא יסיט את הצמר וכן בנימי מרכב אלמא דבהיסט מקצת סגי מיהו י"ל דהתם שאני דצמר של נבלה הוא יד כדאמרינן בפ' העור והרוטב דנימין של נבלה הוי יד א"כ י"ל כמו לענין מגע דנגיעת היד חשיב כנגיעה בכולו וכן באהל אם הטומאה בחוץ והיד כגון העצם בפנים הבית טמא כדאמרינן בר"פ העור והרוטב דחשיב כאילו הטומאה בפנים ה"נ י"ל לענין משא דכל שהסיט את הצמר שהוא יד הוי כהסיט את כל הטומאה וכן נימי המרכב הוי יד דכל אבות הטומאות אתרבו לידות כמו מת וטומאת ע"ז דילפינן במה צד מנבלה ותנור כמ"ש תוס' חולין שם, והנה באדם בנושא מקצת אדם טמא מבואר בזבין שם דלכ"ע מקצת טמא על הטהור טמא והתם ע"כ הטומאה משום משא ומוכח דכשהטהור נושא מקצת גופו של הזב טמא, והנה אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מבועל נדה זובו של זב ורוקו וש"ז שהן מטמאין במגע ובמשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ והרע"ב ז"ל אבל בבועל נדה נהי דמטמא במשא אלו מטמאין בכ"ש אבל בועל נדה עד שישא את כולו ע"ש ומוכח דאם הטמא הוא אדם בעינן דוקא שישא את כולו ויש לעיין מ"ש מהא דאמרינן מקצת הטמא על הטהור טמא, והנה להרע"ב י"ל דמש"ה שאני זב מבועל נדה לענין משא דלפמ"ש הר"ש ז"ל פ"ק דכלים דבכל טומאת משא בעינן שיסיט את הטומאה היינו שיניד ממקומו אך אם היתה הטומאה על הטהור ולא הסיטו ממקומו אין זה משא חוץ מן הזב וחבריו שמטמאין במשא אפילו באבן מסמא היינו אעפ"י שאינו מסיט את הזב רק הזב נישא עליו ומכביד עליו טמא ע"ש א"כ י"ל כיון דטומאת משא בזב הוא רק ע"י שהזב מכביד עליו ואין הטהור עושה כלום שאינו מזיזו ממקומו א"כ טומאת משא בזב הוא ע"י מעשה הזב א"כ כל שהזב מכביד עליו טמא ואפילו אי מכביד עליו רק במקצת גופו שהרי כל הזב עושה הפעולה ע"י שמכביד עליו במקצת גופו א"כ כל הזב עושה הפעולה על כל הטהור שמכביד על הטהור אבל בשאר טומאת משא שהוא ע"י היסט דהיינו ע"י פעולת הטהור שחסיט את הטמא ממקומו וכיון שמסיט רק את מקצת הטמא לא מהני בעינן שיסיט את כל הטומאה אך להרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שפסק בריש הל' טומאת מת דכל המטמאין במשא מטמאין באבן מסמא אעפ"י שלא הסיט אותן ויש לעיין מ"ש זב מבועל נדה לטומאת משא וצ"ע:

והנה בהתוספתא שהביא הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' אבה"ס דהנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב מטמא בגדים משום דא"א לנגיעה בלא היסט חשבינן שם נמי מי חטאת שיש בהם כדי הזאה והקשה שם הכ"מ דהא אמרינן בפ"ק דכלים למעלה מהם נבלה ומי חטאת שי"ב כדי הזאה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע אמאי אין מטמאין בגדים במגע אמאי הא א"א שלא יסיט אותן ע"י מגעו ותי' בשם המהר"י קורקוס ז"ל דנ"מ לאם היו המים קרושין כגליד דליכא היסט ע"ש ולענ"ד יש להסתפק טובא במי חטאת שהגלידו אי מטמאין כלל דאמרינן בתוספתא פ"ח דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו כשרים המחן באור פסול ובחמה כשר ע"ש ובעודן קרושין פסול וכשנימוחו תלוי אם המחן בחמה דחוזרין לכמו שהיו או המחן באור דאינן חוזרין דכשהן גלודין אינן מי חטאת ואמרינן בתוספתא פ"ק דכלים חומר בנבלה ממי חטאת ומי חטאת שיבשו הרי אלו טהורין נבלה שיבשה אם יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה ה"ז טמאה ע"ש א"כ מי חטאת אף אם יכולין לחזור כמו שהיו מ"מ בשעה שהן יבשין טהורין דטומאת מי חטאת הוא רק כשהן מים, (וליישב קושית הכ"מ נראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מי חטאת לצורך אינו מטמא א"כ משכחת לה באופן שהמשא היה לצורך והמגע שלא לצורך כגון בשעה שמערב האפר בהמים דאמרינן עליו לערבן ואפשר לערב בלא נגיעה והוא עירבן בידיו דמה שמנדנד המי חטאת הוא לצורך ורק המגע שלא לצורך ונטמא רק הוא ולא בגדיו כדין נוגע במי חטאת]:

עוד יש לחקור בטומאת משא אם שנים עשו את המשא כגון שהסיטו את הנבלה אי מתטמאין אי בעינן שיעשה כל אחד את כל המשא ולא את מקצת המשא, והנה בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש להביא ראיה דטמאין דאמרינן בתוספתא אהלות שהביא הר"ש ז"ל שם פ"ב] בפלוגתא דר"א וחכמים אי גולל ודופק מטמא במשא ואמרינן שם מעשה בבית דגון שביהודה באחד שמת עה"פ והלכו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב היינו דמייתינן מזה דגולל אינו מטמא במשא ע"ש ואע"ג דהכא רבים משכו את הגולל כדקתני ומשכו האנשים מבחוץ ומ"מ אילו גולל מטמא במשא היו נטמאו אך בזה יכול וזה יכול עדיין יש להסתפק דהא גם בטומאה שייך לאיפלוגי בין זה יכול לזה אינו יכול דהא בשבת שם מייתינן עלה מזב שישב על המטה וד' טליות תחת רגלי המטה כו':

ב

מהדברים המטמאין במגע ובמשא הם רוקו של זב ומימי רגליו וש"ז, והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מטמאי מו"מ הי"ד כתב ה"ה אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומימי רגליו וש"ז א"א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כ"ש ע"ש והנה בהש"ס מצינו זה רק בש"ז שא"א בלא צחצוחי זיבה והרמב"ם כתב זה אף למימי רגליו וכתב שם הכ"מ מקור מהת"כ דאמרינן יכול יהיו מי רגלים סותרין כמו הש"ז סותרת כו' והא אין ש"ז סותרת אלא משום צחצוחי זיבה אלמא דאף מי רגלים א"א בלא צחצוחי זיבה והקשה שם הכ"מ הא בגמרא ילפינן מימי רגליו מקרא דוזאת ואח"כ הביא שם מפה"מ פ"ק דכלים שכתב רבינו דש"ז ומי רגלים תרווייהו נפקא מקרא דוזאת לפי שאי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה ע"ש ונראה דזה דאצטריך קרא דוזאת אע"ג דא"א להם בלא צחצוחי זיבה הוא משום קושית התוס' נדה כ"ב שהקשו איך אמרינן בש"ז של זב דמטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה ואע"ג דליכא קרא והא לענין סתירה אצטריך קרא דש"ז סותרת אע"ג דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשום דפתיכא בהו ש"ז מש"ה אצטריך קרא ותי' שם דזה דמטמא ר"י ש"ז של זב במשא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה הוא רק בראה ביום של זיבות דאז יש בו רוב זיבות וחשיב בעין ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל לא חילק בזה וכתב דרוק הזב וש"ז ומי רגליו כ"א משלשתן אב הטומאה דין תורה ומטמא בכ"ש במגע ובמשא כו' ולא חילק ביניהם דרוק מטמא כל ז' והנך רק ביום ראייה ומש"ה כתב דש"ז ומי רגליו תרווייהו נפקי מקרא דוזאת דאע"ג דא"א להם בלא צחצוחי זיבה אצטריך קרא כמו בסתירה:

אך יש לעיין דאמרינן בזבחים (ע"ט) רי"א משום ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים דמין במינו לא בטל ואמרינן שם נמי חרסן של זב כו' פעם ראשון ושני טמא כו' בד"א שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפילו עשירי טמא דמין במינו לא בטל ע"ש ואמאי הוי מין במינו כיון דמי רגלים טמאין מפני שא"א להם בלא צחצוחי זיבה א"כ הכא המי רגלים של הטהור צריכים לבטל הצחצוחי זיבה דמי רגלים של הזב עצמו אי אפשר להם לבטל הצחצוחי זיבה שבהם מפני שבאין יחד בתולדה וכמ"ש המרדכי אבל מי רגלים של הטהור מבטלין הצחצוחי זיבה של הטמא דהא ע"כ להרמב"ם ז"ל לרבנן דס"ל דמי רגלים מבטלין מי רגלים ע"כ המי רגלים של הטהור מבטלין הצחצוחי זיבה של הזב א"כ אמאי חשיב לר"י מין במינו וצ"ע:

אמרינן בירושלמי שבת פ"א ה"ד אמר ר' יוחנן ש"ז של עכו"ם טהורה לפי שא"א לשי"ז בלא מי רגלים ע"ש [ועיין בק"ע שם], והנה לר' יוחנן יש לעיין ל"ל לר' יהושע הטעם דש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה תי"ל לפי שא"א לש"ז בלא מי רגלים ומי רגלים של זב ג"כ מטמא במשא ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דאף זה דמי רגלים מטמאין הוא ג"כ לפי שא"א להם בלא צחצוחי זיבה א"כ הטומאה היא רק משום צחצוחי זיבה ולפי הירושלמי י"ל דש"ז רק א"א בלא מי רגלים וזה דאמר ר' יהושע דא"א לש"ז בלא צחצוחי זיבה הוא ג"כ בשביל מי רגלים דא"א למי רגלים בלא צחצוחי זיבה ולפ"ז אתי שפיר התוספתא פ"ה דזבין לפי הגירסא אשר לפנינו דש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא מי רגלים ע"ש ולא פליג התוספתא על תלמודא דידן דש"ז מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה [נראה דזה דאמרינן דש"ז של עכו"ם טהורה הוא רק מטומאה חמורה אבל טומאה קלה י"ל דהא ש"ז חשיב משקה כדאמרינן בשלהי מכשירין ובזה אין חילוק אם הוא מישראל או מעכו"ם וכיון דנוגע בעכו"ם שהוא כזב נטמא כשאר משקין טמאין], והנה על הרמב"ם ז"ל יש לעיין כיון דזה דמי רגלים טמאין הוא משום דא"א להם בלא צחצוחי זיבה א"כ זבה נדה ויולדת אמאי מי רגלים שלהם טמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בעצמו ואי נימא דגם בדידהו א"א בלא צחצוחי זיבות שלהם דהיינו דם א"כ מי רגלים שלהן ליטמאו לח ויבש דהא דם הנדה מטמא לח ויבש וזו לא שמענו שמי רגלים של זבה חמורין משל זב ועוד יולדת מא"ל הא טומאת יולדת אינו תלוי בראיה כלל [אמרינן בתוספתא פ"ה דטהרות מי רגלים של עכו"ם הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ע"ש היינו ר"י לטעמיה דמין במינו לא בטל ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים מיהו של עכו"ם דאינן אלא מדרבנן בטל רביעית בסאתים וכמו גבי ציר כדאמרינן בחולין (צ"ט) ומשום דאינו אלא מדרבנן כמ"ש בתוס' שם ומזה קשה על השעה"מ שכתב דאף בדרבנן אינו בטל לר"י ורק התם בציר משום דזיעה בעלמא בטל רביעית בסאתים הא במי רגלים של עכו"ם ל"ש זה ומ"מ בטל רביעית בסאתים]:

יש לחקור להשיטות דמי רגלים של זב טומאתן בשביל עצמן אי מהני להו השקה לטהרן דהא מהני השקה למי רגלים כדאמרינן בזבחים (ע"ח ע"ב) דמי רגלים מים הם ומהני להו השקה, והנה לפמ"ש רש"י ז"ל שם דמש"ה לא מהני השקה למי חטאת לפי שהן אב הטומאה ע"ש א"כ ה"נ למי רגלים של זב לא מהני השקה אך להתוס' שכתבו שם דזה דלא מהני השקה למי חטאת הוא רק מעלה דרבנן כמו דאין זריעה להקדש יש לחקור במי רגלים של זב אי מהני להו השקה הנה לפי מה דאמרינן בשלהי מקוואות דשתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים לפי פי' הר"ש והרמב"ם ז"ל פ"י מהל' ט"א דהטעם הוא משום השקה דהגוף אינו חוצץ א"כ יש לעיין מה דאיבעיא לן בנדה (מ"ג) זבה שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה אי אזלינן בתר עקירה ע"ש הא אפילו אי אזלינן בתר עקירה דלאחר עקירה אין חשובין עוד כגופה ואף דנטהרה נשארו בטומאתן מ"מ ליטהרו בשעת טבילה משום השקה וכמו בשתה מים טמאים וטבל דאין הגוף חוצץ להשקה ונראה מזה דמי רגלים של זב לא מהני להו השקה ויש לעיין מ"ש ממי חטאת דמהני להו השקה מדאורייתא אף שהן אב הטומאה:

אמרינן בב"ק (כ"ה) דש"ז של זב מטמא במשא מק"ו מרוק מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור כו' ומקשינן שם דקא מייתי לה בין למגע ובין למשא נימא דיו לבא מן הדין כו' והכא לא מיפרך ק"ו דאהני ק"ו למגע ואהני דיו לאפוקי משא וכ"ת למגע לא אצטריך ק"ו דלא גרע מגברא טהור כו', והנה בתוס' רעק"א ז"ל פ"ק דכלים הקשה להרמב"ם ז"ל דש"ז לרואה בכ"ש לנוגע בכעדשה א"כ לא מיפרך ק"ו דאיצטריך אף למגע דבזב ש"ז אף נוגע בכ"ש כשאר מעינות ע"ש, והנה עוד יש לעיין לפי מה דאמרינן בשבת פ"ו דזה דפולטת ש"ז לאחר ג' ימים טהורה הוא דוקא בפי' מן האשה אבל פירש מן האיש מטמאה כ"ז שהיא לחה ע"ש אלמא דלאחר ג' ימים ג"כ עדיין לחה היא א"כ איצטריך ק"ו אף למגע בבא עליה זב ופלטה ש"ז לאחר ג' ימים דמדין ש"ז טהור כשאר פולטת לאחר ג' ימים והכא בזב כיון דהוי מעין דאתי מק"ו מרוק א"כ הוי כשאר מעינות דמטמאין כ"ז שהיא לחה דפולטת לאחר ג' ימים ג"כ הוא לח כדמוכח מההיא דשבת, וצ"ל כיון דלאחר ג' ימים טהור מדין ש"ז ה"נ נטהר מדין מעין אי זה דש"ז של זב טמא הוא משום דאתיא מק"ו מה טהור בטהור כו' טמא בטהור כו' דלאחר ג' ימים אינו עוד טמא בטהור ואף דקודם ג' ימים היה טמא מדין מעין נפקע טומאתו אח"כ אבל למ"ד דש"ז הוא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה ודאי פולטת ש"ז של זב טמא כ"ז שהוא לח וכן ש"ז שאין גופו מרגיש וכן ש"ז קטן של זב למ"ד דש"ז של זב ילפינן מק"ו כל הני טהורין דאינן טמא בטהור אבל למ"ד א"א בלא צחצוחי זיבה נראה דאין לחלק, והנה בש"ז של מצורע וכן של בועל נדה אי יש לו מעינות נראה דהוי איפכא דלמ"ד דיליף מק"ו מה טהור בטהור כו' זה שייך ג"כ בהנך אבל למ"ד שא"א בלא צחצוחי זיבה בדידהו ל"ש זה, [אמרינן בפ"ק דזבין לר"י בראה קרי בשני שלו סותר הכל וכתב הר"ש ז"ל שם הטעם לפי שבשני איכא צחצוחי זיבה טפי וחשיב בעיניה לפיכך סותר כל שלפניו ע"ש, והנה יש לעיין כיון דחשיב הזיבה בעיניה וסותר הכל כמי זיבה גמורה א"כ בראה שנים ובשלישי ראה ש"ז יהא חייב בקרבן כמו ראה זיבה כיון דחשיב הזיבה בעיניה ומ"ש לסתור מקרבן וזו לא שמענו דש"ז מחייב בקרבן]:

הנה בב"ק שם אמרינן ש"ז של זב מטמא במגע ואינו מטמא במשא דברי ר' אליעזר רי"א אף מטמא במשא ויש לעיין דאמרינן בת"כ הביאו הר"ש ז"ל פ"א דכלים] רא"א והנושא אותן מה ת"ל יכול אין לי מטמא אלא אלו בלבד מניין שכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה ת"ל והנושא אותם לרבות כל האמור בענין ע"ש ומוכח מזה דס"ל לר"א דש"ז של זב מטמא במשא אך מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"י דפרה מ"א משמע דס"ל לר"א כתלמודא דידן דאינו מטמא במשא דאמרינן שם הסיט את השרץ ואת הנבלה ואת ש"ז ר"א מטהר ר"י מטמא דס"ל לר"א דלא חידשו דבר בפרה וכיון דבעלמא אין מטמאין במשא ה"נ לפרה ע"ש וקשה הא כיון דכל אדם הוא כזב לענין חטאת כדאמרינן במתני' שם א"כ ש"ז אמאי אינו מטמא במשא [ובנבלה כתב הר"ש ז"ל דמיירי שאין בה כזית] ונראה דר"א לטעמיה דאין ש"ז של זב מטמא במשא [כתב התי"ט פ"ק דכלים להרע"ב דאף זיבה לנוגע שיעורו כעדשה ע"ש ויש לעיין א"כ איך ס"ל לר"י דש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה הא בצחצוחי זיבה ליכא כעדשה]:

ג

בנדה (ל"ד) איבעי לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא מקום זיבה מעין הוא או דילמא לאו מעין הוא והקשו בתוס' שם דתפשוט דלאו מעין הוא דאי מעין הוא ל"ל קרא שהזוב טמא דהא מיד שראה משהו של ראיה שניה מיד נעשה זב למ"ד זוב מטמא במשהו דלא בעי כחתימת פי האמה ומשהו שני לטמא כדין מעין דאי אפשר לטפה שלא תתחלק לשני משהויים ע"ש, והנה בנדה מ"ג איבעי לן עכו"ם שהרהר וירד וטבל את"ל בתר עקירה אזלינן הנ"מ לחומרא אבל לקולא לא או דילמא ל"ש ועוד איבעי לן זבה שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה את"ל בתר עקירה אזלינן הנ"מ ש"ז דלא מצי נקיט לה אבל מי רגליה דמצי נקיט לה לא או דילמא ל"ש ובתרווייהו סלקא בתיקו ע"ש א"כ לא הוי מצי למפשט האיבעיא אי מקום זיבה מעין הוא מדאצטריך קרא לזובו שהוא טמא ותי"ל דבמשהו ראשון נעשה זב ומשהו שני הוי מעין דהא אי אזלינן בתר עקירה אפילו לקולא א"כ כשיצא ממנו משהו ראשון שנעשה ע"י זב המשהו השני כבר נעקרה דלטומאת האדם ודאי אינו נעשה זב עד שיוצא לחוץ כדאמרינן בגמרא דאינו מטמא בפנים כבחוץ א"כ עקירת המשהו השני היתה קודם שנעשה זב ואי אזלינן בתר עקירה אפילו לקולא הוא טהור א"כ זה תלוי רק בהאיבעיא הראשונה אי אזלינן בתר עקירה לקולא דזוב הוי כש"ז דלא מצי נקיט לה וכיון דהוא איבעיא ולא אפשיטא אי אזלינן בתר עקירה אפילו לקולא א"כ אי אפשר למיפשט ג"כ האיבעיא אי מקום זיבה מעין הוא:

בנדה ל"ג בעי רמב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה אמר רבא כו' נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור ז' דיה כבועלה כו' והביא הרא"ש שם בשם ר"ת דרב"ח לא מבעיא ליה אלא באשה שבא עליה זב ופלטה דהא אמרינן דיה כבועלה ובועלה אין ש"ז סותר בו אלא משום דא"א בלא צחצוצי זיבה ע"ש, והנה יש לעיין דא"כ אפילו פלטה לאחר ג' ימים ג"כ תסתור דהא אף לאחר ג' ימים ג"כ עדיין לחה היא כדאמרינן בשבת פ"ו וכיון דזה דסותרת בפולטת כשבא עליה זב הוא רק משום צחצוחי זיבה דאית בה א"כ מאי נ"מ בין תוך ג' לאחר ג' דזה דבעינן ראויה להזריע הוא רק בש"ז ולא בזיבה א"כ לאחר ג' ימים ג"כ תסתור ואפשר לומר לפי מה דאמרינן בת"כ גבי ש"ז סותר יכול אף מי רגלים יסתרו ת"ל זאת היינו משום דאף מי רגלים א"א להו בלא צחצוחי זיבה וכמ"ש הכ"מ א"כ רק צחצוחי זיבה דפתיכי בש"ז סותרין א"כ לאחר ג' ימים כיון דהש"ז אינה ראויה עוד להזריע אין עוד תורת ש"ז עליהן אף הצחצוחי זיבה אינן סותרין דהוי כמו פתיכי במי רגלים דאינן סותרין והנה לפ"ז זב קטן שראה ש"ז אינו סותר אף יום אחד אע"ג דא"א בלא צחצוחי זיבה כיון דהש"ז שלו אינו מטמא הו' כמו פתיכי במי רגלים דאינו סותר:

הנה לפי' ר"ת דפולטת ש"ז דסותרת מיירי בבא עליה זב ומשום צחצוחי זיבה צ"ל דאף על הצחצוחי זיבה חשיבא רואה דאי נוגעת אמאי סותרת דבאיש ש"ז דפתיכי בהו צחצוחי זיבה סותר משום דחשיב רואה עליהן ואף דאין אשה מטמאה בלובן צ"ל דרק בלובן שלה אינה מטמאה אבל על לובן של איש כיון דרואה היא מטמאה, והנה לפ"ז לר"י דאי"ל בפ"ק דזבין דרואה ש"ז בשני סותר הכל לפי שאז הרבה זיבה פתיכי בש"ז וחשיבא בעיניה כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ בבא עליה זב בשני שלו ואח"כ פלטה סותרת הכל ויש לחקור בז' שלה שבא עליה זב בשני שלו ופלטה כמה סותרת כיון דחשיב כהזיבה בעיניה א"כ סותרת כל ז' או כיון דאמרינן דיה כבועלה ובו לא משכחת לה שיסתור יותר מב' ימים:

חקר המשנה אחרונה במקוואות גבי נכרית שפלטה ש"ז מישראל טמאה כו' בגדול שבא על הקטנה פחותה מבת ג"ש וי"א ופלטה אם הש"ז מטמא כיון דלאו בת ביאה היא ואע"ג דנכרית שפלטה ש"ז מישראל טמא שאני נכרית דבת ביאה היא והביא ראיה מדאמרינן בנדה פולטת חי"ל משום משמשת דילמא איירי בגדול הבא על הקטנה דמשום משמשת ליכא ומשום פולטת איכא אלמא דאף משום פולטת ליכא ע"ש אך נראה דקטנה שפלטה ש"ז מגדול ודאי הש"ז טמא ומ"ש לחלק בין נכרית שפלטה ש"ז של ישראל ובין קטנה משום דנכרית בת ביאה היא הא בשבת (פ"ו) איבעי לן בש"ז במעי בהמה אי פלטה לאחר ג' ימים אי טמאה הא בתוך ג' ימים ודאי טמאה ולא גרע קטנה מבהמה ורק בזה יש לחקור בגדול שבא על הקטנה ופלטה אי חשיבא רואה כשאר פולטת דקי"ל רואה היא וסותרת בזיבה ואפשר דזה שייך רק בבת ביאה דנעשה הש"ז כדמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל בשאינה בת ביאה הוי הש"ז רק כמונח בקופסא ואינו שייך בה ראיה ואינה סותרת ואינה מטמאה בפנים כבחוץ ולא הוי אלא נוגעת (הנה לפי מה דאמרינן דפולטת ש"ז רואה היא יש לחקור אי משתלחת חוץ לב' מחנות כמו בעל קרי דמשתלח חוץ לב' מחנות דהוי טומאה יוצא מגופיה]:

ד

אמרינן במגלה ובת"כ בזב וזבה שראו בז' שלהם אחר הטבילה דסתרו ומטמאין למפרע מ"מ אין מטמאין כ"ח בהיסט ודרשינן לה מקרא דכתיב יטהר טהור מלטמא כ"ח בהיסט וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מטמאי מו"מ זב וזבה גדולה שטבלו ביום ז' שלהן לא יתעסקו בטהרות עד לערב שמא יראו טומאה ויסתרו כו' אעפ"י שהן עושין מו"מ למפרע אין מטמאין כ"ח בהיסט מאחר שטבלו אעפ"י שחזרו וראו טומאה וסתרו הכל וכל כ"ח שהסיטו עד שלא ראו טהור עכ"ל ונראה מדבריו דכ"ח שהסיטו אחר שראו טמא ויש לעיין כיון דלטומאת כ"ח בהיסט אין סותרין עוד שכבר טהרו לענין זה א"כ להוי האי ראייה כראייה ראשונה של זב דאינו מטמא כ"ח בהיסט ונראה לומר להרמב"ם ז"ל הטעם כיון דזב בראיה ראשונה אינו מטמא כ"ח בהיסט וכיון דהראייה ביום ז' לאחר טבילה סותרת לענין כל דבר חוץ מלענין כ"ח בהיסט א"כ לענין הטומאה של הראייה הראשונה שלו סתר הכל כיון דע"י הראייה זו לא היה מטמא כ"ח בהיסט וכיון דהראייה הראשונה שלו ע"י סתירה זו נשארה בהקפה מצטרפת עם הראייה שראה עתה ונעשה עתה זב בעל ב' ראיות דמטמא כ"ח מכאן ולהבא בהיסט אך בזה יש לעיין כיון דזה דמטמא כ"ח מכאן ולהבא הוא משום דנעשה עתה זב בעל שתי ראיות א"כ ליצטרך בדיקה דראייה שניה אינה מטמא באונס ונראה דהכא א"צ בדיקה משום דהטעם משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אמרינן בנזיר משום דרגלים לדבר וכתב רש"י ז"ל שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש א"כ הכא נהי דלענין טומאת כ"ח חשיב ראייה שניה מ"מ כיון דלשאר דברים סתר הכל ועדיין זב הוא מחמת ראיותיו הראשונים א"כ איכא רגלים לדבר דהא לסתור לשאר דברים א"צ בדיקה ומשום דרגלים לדבר:

הקשו בתוס' נדה, (ע"א ע"ב) על רש"י ז"ל בפסחים על הא דמקשינן שם לר"י דאמר מקצת היום ככול אלא מעתה זבה גדולה לר"י היכא משכחת לה ומשנינן ברואה בשני ביה"ש וכתב רש"י ז"ל הא דלא משנינן ברואה בלילות משום דלמ"ד מקצת היום ככולו לילה חשיבא ספירה והקשו בתוס' הא אמרינן בנדה שם ברואה בתוך י"א וטבלה לערב ושמשה דחייבין בקרבן אלמא דספירת ערב לאו ספירה היא וכן במגלה אמרינן דכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר משמע דבלילה לא הוי ספירה ע"ש ונראה לענ"ד לומר על קושית רש"י ז"ל אמאי אמרינן ברואה ב' ביה"ש ולא משנינן שראתה בלילות דלכאורה קשה מאי פרכינן התם בפסחים לר"י זבה גמורה היכא משכחת לה נהי דמקצת היום ככולו וכבר עבדה שימור מ"מ שפיר מצטרף הראיה של אתמול עם הראיה של היום דהא בזב אם ראה ראיה אחת היום ואחת למחר ואף דראיה אחת בזב הוא כבעל קרי וכשטבל בו ביום טהור גמור הוא ומ"מ אם ראה למחר מצטרפת הראיה של אתמול אף כשנטהר ממנה לגמרי עם ראיה של היום לעשותו עתה זב גמור, והנה זה דמקשינן לר"י דמקצת היום ככולו זבה גדולה היכא משכחת לה הוא משום דבעינן שתראה רצופים שלא יהיה יום מפסיק ביניהם [ועיין תוס' נזיר (ט"ז ע"א) ד"ה זבה] א"כ לר"י דמקצת היום ככולו כיון דאיכא מקצת היום בינתים הוי כהפסק יום א"כ ה"נ בראתה בלילות תחילת הלילה חשיב הפסק משום דמקצת היום ככולו ואע"ג דלענין ספירה בעינן דוקא יום כדאמרינן במגלה אבל לענין הפסק מהני אף לילה ועל תחלת לילה אמרינן מקצת היום ככולו וחשיב הפסק ומש"ה משנינן דחזי בב' בין השמשות דליכא תחלת הלילה בהפסק:

אמרינן בזבחים (כ"ט) גבי פיגול אמר ר"א כוף אזנך לשמוע כו' וכי מאחר שהוכשר יחזור ויפסל א"ל ר"ע הרי זב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאעפ"י שהוכשר שיחזור ויפסל וכתב רש"י ז"ל דזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספירן ומנו דו"ה ימים ואח"כ ראו דסתרו והקשו בתוס' הא זה אינו קרוי בחזקת טהרה אלא מיירי בז' שלהם לאחר שטבלו ע"ש ונראה הטעם דלא פי' רש"י ז"ל כן משום דבנזיר (ו' ע"ב) אליבא דרב מתנה ס"ל לר"א דמקצת היום ככולו [ועיין בתוס' שם] א"כ בזב וזבה בז' שלהם לאחר טבילה אין סותרין כמו לר"י משום דמקצת היום ככולו א"כ מה מושיב ר"ע לר"א זב וזבה יוכיחו כו' אף אתה אל תתמה כו' הא אליביה זב וזבה אין סותרין כלל בז' שלהם ולכך פי' רש"י ז"ל דמנה רק דו"ה ימים דלכ"ע סותרין:

חקר השמ"ק כריתות ח' בהשמטות בזב וזבה שלא טבלו בז' שלהם וראו בח' אי סותרין את מנינם והביא ראיה מדאמרינן שם דזב שראה ג' ראיות בליל ח' דמביא קרבן ודוקא בליל ח' הא ביום ז' אינו מביא דכל ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן אלמא דבליל ח' אין זו ראיה הסותרת ודחה שם דאפשר דמיירי שכבר טבל וכתב דיש מביאין ראיה לזה מפ' בנות כותים ע"ש, והנה התוס' פ' בנות כותים (ל"ו ע"א) הביאו ראיה לזה ממה דאמרינן שם שבוע בתרא לא פסקה כו' אך דחו שם ראיה זו ע"ש, והנה יש להביא ראיה מדאמרינן בפסחים (פ"א) דלא משכחת לה לר"י טומאת התהום דזיבה כיון דס"ל מקצת היום ככולו א"כ אינו סותר אח"כ למפרע ואמרינן שם דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ואמרינן למעוטי מאי למעוטי טומאת התהום דשרץ ומקשינן הניחא למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא למ"ד שוחטין וזורקין למעוטי מאי ואמרינן למעוטי טומאת התהום דזיבה ומקשינן לר"י דלא משכחת לה טומאת התהום דזיבה למעוטי מאי ומתרצינן דסבר ר"י אין שוחטין וזורקין ע"ט שרץ ולמעוטי טומאת התהום דשרץ ע"ש ויש לעיין דילמא לעולם ס"ל לר"י שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומשכחת לה שפיר טומאת התהום דזיבה בשחט עליו בשביעי שלו קודם שטבל דהא למ"ד שוחטין וזורקין ע"ט שרץ ה"נ על זב בשביעי שלו קודם טבילה כדאמרינן בפסחים צ' ואח"כ ראה ונהי דלר"י מקצת היום ככולו מ"מ לא עדיף לר"י בז' שלו מלרבנן בח' שלו ואי כל שלא טבל סותר אפילו בשמיני כ"ש בז' שלא טבל וראה דסותר וש"מ דלאחר ספירה תו אינו סותר אפילו לא טבל א"כ ה"נ לר"י ב"ז כיון שכלה הספירה תו אינו סותר מיהו אפשר לומר דכה"ג טומאת התהום לא הותרה לו דאמרינן בנזיר ירד לטבול מטומאת מת ונמצא מת שקוע בקרקע המערה שחזקת טמא טמא וכתבו התוס' דהלכה דטומאת התהום הוא רק אם היה קודם בחזקת טהרה ע"ש וה"נ כיון דלא טבל בז' שלו א"כ בשעת שחיטת הפסח היה טמא לא הותרה לו טומאת התהום אך לפ"ז צ"ל דלאו דוקא מטומאה לטומאה אמרינן כן כההיא דירד לטבול מטומאת מת אלא אפילו באותה טומאה עצמה ואפילו טומאה שאינה מונעתו משחיטת הפסח כההיא דהכא דהא ס"ל שוחטין וזורקין על זב בז' שלו כל שהוא בחזקת טומאה לא הותרה לו טומאת התהום וצ"ע בזה:

הנה בכריתות שם גבי ראה ג' ראיות בז' שלו דלא מייתי קרבן משום דכל ראיה שהיא סותרת לא מייתי לידי קרבן כתב השמ"ק ספק בידינו אם נאמר נמי כן אם ספר יום או יומים ואח"כ ראה ג' ראיות אם יביא קרבן עליהם אם שביעי דוקא אבל ביום ד' או ה' או ו' מביא שפיר קרבן עליהם או שמא לאו דוקא שביעי דה"ה בשאר ימים אם החזיק בספירה יום או יומים עכ"ל ולכאורה קשה מאי מספקא ליה הא משנה ערוכה פ"ק דזבין בראה שתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת דפטור מן הקרבן ומוכח דאף אם ספר רק יום אחד מ"מ אין הראיה של אח"כ מחייבו בקרבן וצ"ל להשמדק דאיכא ב' דברים חדא דלחיוב קרבן בעינן רצופין שלא יפסיק ביום בין הג' ראיות ואיכא נמי כל ראיה שהיא סותרת לא מייתי לידי קרבן א"כ בראה שתים ובשני הפסיק ובג' ראה אחת התם אין הטעם משום דכל ראיה שהיא סותרת כו' אלא משום דליכא ג' ראיות רצופין דאיכא הפסק יום ורק בראה ג' ראיות רצופין בד' או בה' או בו' דאז הפטור רק משום דכל ספירה שהיא סותרת כו' בזה מספקא להשמ"ק אם זה רק בז' שלו או אפילו קודם אך מהרמב"ם ז"ל נראה שהם דבר אחד שכתב פ"ג מהל' מחו"כ כל ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן כיצד ראה ב' ראיות והפסיק יום או יומים והרי מונה ז' ימים נקיים ובתוך הז' ראה ראיה של זוב אינה מצטרפת לשנים אלא סותרת כו' ע"ש אלמא אף דהיכא דליכא ג' ימים רצופין ג"כ הטעם דאינו מביא קרבן הוא משום דכל ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן. והנה יש לחקור בראה שני ימים ובשלישי ראה קרי וברביעי ראה ראיה שלישית אי חייב בקרבן ונראה דתלוי בזה דלהשמ"ק דלבד דראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן איכא נמי דין דצריך רצופין ליכא הכא קרבן שהרי אין כאן ג' ימים רצופין אך להרמב"ם ז"ל דכל הטעם הוא רק משום דכל ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן הכא הראיה השלישית אינה סותרת שהרי לא מנה רק יום אחד ובאותו היום ראה קרי וש"ז סותר יום אחד א"כ אין בידו ספורים כלל א"כ הראיה השלישית אינה ראיה שסותרת:

כתב השמ"ק שם דמשמע דבליל ח' לאו ראי' שסותרת היא דלאחר ז' נקיים אף קודם טבילה אינה סותרת וכתב וכן אשה שטבלה ושמשה ונמצא טבילתה פסולה למפרע לא אמרינן פולטת ש"ז שהיא תפלוט תסתור ע"ש ומשום דלאחר ז' נקיים אינה סותרת אפילו אי לא טבלה וכתב דיש לדחות ראיה זו די"ל דאיירי הכא בליל ח' אחר טבילה ע"ש, והנה יש לעיין בשלמא בראה זיבה בליל ח' קודם טבילה שייך לומר אף שהוא לאחר ספירתו כיון דעדיין לא טבל סותר הכל אבל פולטת ש"ז אחר ז' נקיים כגון בליל שמיני מה שייך שתסתור כיון דש"ז אינו סותר רק יום אחד היינו היום שהיא רואה בו וכיון שפלטה בשמיני אם תסתור את השמיני ולא יעלה לה למנין מה בכך הא א"צ רק ז' נקיים וצ"ע:

כתב הראב"ד ז"ל בת"כ על הא דאמרינן שם ואיש אשר ישכב עם טמאה לרבות הבא על שומרת יום כנגד יום וכתב דאם בא עליה בראשון יהיה שומר ואם ראתה אח"כ ג' ראיות יהיה מונה שבעה ואם לאו יטבול ויטהר לערב ע"ש היינו דס"ל דכשראתה ג' ימים חל עליה דין טומאת שבעה למפרע ומש"ה הבועל ג"כ מונה ז', והנה זה ודאי אם ראתה אח"כ ג' ימים דהיא מונה ז' משעה שפוסקת הוא מונה הז' שלו משעת ביאה דזה שראתה אח"כ ואינה יכולה להתחיל ולמנות זה אינו שייך אל הבועל דאטו אם תראה ותסתור כמה פעמים ימנה כמותה וכן בבא עליה בראשון שלה ואח"כ ראתה עוד ראיה אחת למחר דצריכה להיות שומרת את יום השלישי הוא שומר רק את היום שאחר ביאתו כיון דראתה רק ב' פעמים והיא רק שומרת יום א"כ הוא ג"כ שומר רק יום והוא שומר רק את היום שאחר ביאתו דזה דראתה עוד יום וסתרה יום השימור אינו שייך אליו, והנה לפ"ז יש להקשות מה דאמרינן בפסחים דלא משכחת לה לר"י טומאת התהום דזיבה אמאי הא משכחת לה בבא על שומרת יום בי"ג אחר ראיה ראשונה שלה ואח"כ ראתה בב' ביה"ש של י"ג וי"ד דנעשית זבה גדולה אף לר"י א"נ התחילה לראות בי"ג ושופעת עד י"ד בלילה והוא בא עליה בי"ג ובי"ד עשה פסחו דאם לא תראה עוד היא בעלת שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום א"כ הוא ג"כ שומר יום היינו יום י"ד וראוי לאכול פסחו לערב וכשראתה אח"כ עוד ביה"ש של י"ד ונעשית זבה גמורה אגלאי מילתא שהוא היה טמא ז' והוי טומאת התהום, [יש לחקור לפי מה שפסק ר"ת דימי נדה שאינה רואה בהם אין עולין לספירת זיבתה דכיון שיש עליה טומאת נדה אין זו נקיים ע"ש בזב ונעשה בועל נדה כיון שהוא כנדה אם הימים הטמאים שלו עולין לספירת זיבתו], (כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' מו"מ דבועל נדה אחד המערה ואחד הגומר טמא וכתב הכ"מ דמקור הרמב"ם ז"ל ממתני' פ' הבא על יבמתו ובת"כ וכתב המל"מ דזה דכתב הכ"מ ממתני' דפ' הבא על יבמתו לפי הנראה היינו דתנן גבי יבמה אחד המערה וא' הגומר וכן הבא על א' מכל העריות כו' ואם מרן כוון לזה הם דברים תמוהים דמאי ענין טומאה אצל איסור ביאה כו' אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת"כ אם שכב ישכב לרבות את המערה ע"ש ונראה דמקור הרמב"ם ז"ל היא גמרא ערוכה בנדה ט"ו גבי שהתה כדי שתרד מן המטה וכו' רע"א אף מטמאה את בועלה למפרע ר"י בנו של ריב"ז אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ומקשינן תי"ל דהוי בעל קרי ומשנינן דלא גמר ביאתו ע"ש ומוכח דאף אם לא גמר ביאתו אם היה מטמא למפרע היה טמא משום בועל נדה, והנה רש"י ז"ל כתב שם בשלא גמר ביאתו ואפ"ה לר"ע מטמאה את בועלה דהעראה בנדה כגמר ביאה דכתיב את מקורה הערה ע"ש והיינו מקרא דמרבה העראה לאיסור דמזה מפקינן בפ' הבא ע"י העראה כגמר ביאה דגמרינן מנדה דכתיב את מקורה הערה וס"ל לרש"י ז"ל דגמרינן מזה אף לטומאה והוא ממש כדברי הכ"מ אך קשה דבת"כ מפקינן מקרא דאם שכב ישכב וצ"ע]:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה