אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מז - היסח הדעת

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מז - היסח הדעת

סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י

א

הקשו התוס' חגיגה (כ"א) בסכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד אמאי אינו נפסל הסכין בהיסח הדעת וכמו לבו על הסל ולא על המגריפה דנפסל בהיסח הדעת ותי' דל"ש היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיה בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת ליפסל והביאו ראיה לזה מבשר הנמצא בעזרה אברים עולות כו' ומשמע דמקריבין אלמא לא נפסלו בהיסח הדעת ע"ש, והנה התוס' פסחים (י' ע"ב) כתבו דגזרו על כלים הנמצאים ולא גזרו על אוכלין הנמצאים ע"ש א"כ אוכלין הנמצאים הם בחזקת טהרה ונראה ג"כ דס"ל כהתוס' דחגיגה דבמאבד ל"ש היסח הדעת ויש לעיין דאמרינן בטהרות פ"ח מ"ג המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה כו' זה הכלל כל שעבר הלילה או מקצתו טמא ע"ש והתוס' (סוטה כ"ח) הוכיחו מזה דפלטיא בלילה היא רה"י לטומאה אלמא איכא חשש טומאה במאבד רק יש נ"מ בין ר"ה לרה"י, והנה בשקלים בבשר הנמצא בעזרה אמרינן להדיא דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וכבר עמדו מזה על התוס' חגיגה שכתבו שמקריבין אותן ובירושלמי שם איכא פלוגתא דאמוראי באברים אמאי אין מקריבין אותן ואם היו חתיכות שהן חטאות אמאי אין נאכלין איכא למ"ד משום שמא נותר הוא ואיכא למ"ד משום דנפסלו בהיסח הדעת, ובמשנת אליהו שם כתב דטעם מ"ד דלא חיישינן משום היסח הדעת הוא משום דעזרה ר"ה היא והוי ס"ט בר"ה ובשר הנמצא בירושלים דאמרינן במתני' שהן זבחים שלמים ג"כ לא נפסלו בהיסח הדעת משום דירושלים ר"ה היא לאחר שנפרצו בה פרצות ואף אי ירושלים כרמלית היא לענין טומאה אף כרמלית חשיב ר"ה ע"ש והיינו כההיא דטהרות דמאבד ביום כו' דתלי אי הוי ר"ה או רה"י וכמ"ש תוס' בסוטה ואע"ג דמפלגינן בין עבר הלילה ללא עבר י"ל דעזרה חשיבא לעולם ר"ה אף בלילה, והנה לפ"ז דהיסח הדעת פוסל רק ברה"י ולא בר"ה דלא עדיף היסח הדעת מספק טומאה ההיא דהושיט ידו בסל והסל על כתפו והמגרפה בתוך הסל דאם לבו על הסל ולא על המגריפה דנפסלה בהיסח הדעת צ"ל משום דכל מה שעל כתפו של אדם חשיב לעולם רה"י לטומאה כדאמרינן בתוספתא בהיתה כפישה על כתפו דחשיב לעולם מה שבכפישה רה"י אף אם האדם הוא בר"ה ע"ש וזה דאמרינן (בפסחים ל"ד) גבי לול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובד צורתן כו' ודייקינן מינה דהיסח הדעת פסול טומאה ומש"ה טעון עיבוד צורה היינו דכשזרקו ללול איכא היסח הדעת כמ"ש בתוס' שם ואע"ג דעזרה היא ר"ה צ"ל דהאי לול הוי כמו חורי ר"ה דחשיבי רה"י לענין טומאה אך בעיקר מ"ש המשנת אליהו בבשר הנמצא בעזרה משום דעזרה ר"ה לטומאה נראה דא"צ לזה דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות מ"ג המאבד ומוצא בתוך הבית ה"ז טהור מפני שהן בחזקת המשתמר וכתב הר"ש ז"ל משום דבביתו של חבר לא שכיחי עכו"ם ונשי ע"ה ע"ש א"כ כ"ש בעזרה דאסור לכנוס שם בטומאה ואין עכו"ם ונשי ע"ה נכנסין לשם דאף נשים חברות אמרינן דאשה בעזרה מנין א"כ לא גרע עזרה מביתו של חבר דבמאבד שם לא חיישינן לטומאה ואפשר דשאני התם דמיירי במאבד כלים דאין מקבלין רק מאב הטומאה וחיישינן רק לעכו"ם ונשי ע"ה דשאר אבות הטומאות לא שכיחי ולא חיישינן להו ובביתו של חבר דלא שכיחי אף עכו"ם ונשי ע"ה לא חיישינן כלל לטומאה אבל בבשר הנמצא בעזרה דמקבלי טומאה אף מראשון ושני חיישינן אף בעזרה דהני שכיחי ומש"ה צריך משום דעזרה ר"ה היא אך יש לעיין דמכמה מקומות מוכח דהיסח הדעת פוסל בעזרה דאמרינן (בפסחים ל"ד) דהציץ מרצה על היסח הדעת אי היסח הדעת פסול טומאה אלמא איכא היסח הדעת בעזרה ועוד אמרינן בכריתות כ"ו בחטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע תקבר אמר רב וכיפר ומקשינן אי הכי אמאי תקבר לפי שאינה משתמרת וכתב רש"י ז"ל דנפסלה בהיסח הדעת דשמא נטמאה ע"ש אלמא איכא היסח הדעת בעזרה בשלמא ההיא דציץ מרצה על היסח הדעת איכא לאוקמא כגון שהיא בלול דחשיב חורי ר"ה אבל ההיא דחטאת העוף הבאה על הספק דקתני תקבר הרי בכל ענין תקבר ומוכח דהיסח הדעת פוסל בעזרה ונראה מזה דהיסח הדעת חמיר מספק טומאה דטהור בעזרה וכ"ש למ"ד בירושלמי דבשר הנמצא בעזרה אין מקריבין אותו משום היסח הדעת דבהיסח הדעת החמירו יותר מספק טומאה וכן מוכח מירושלמי שלהי פסחים דחמיר היסח הדעת מספק טומאה דאמרינן שם בההיא דפסח לאחר חצות דמטמא את הידים דאין הטעם משום דנותר מטמא את הידים דלאחר חצות עדיין לא הוי נותר רק משום היסח הדעת ע"ש היינו דלאחר חצות כיון דאסור באכילה איכא היסח הדעת וחיישינן שמא נטמא ומטמא את הידים ואע"ג דספק ידים ליטמא טהור ואם נגעו הידים בדבר שהוא ספק טומאה ידיו טהורות ומוכח דחמיר היסח הדעת משאר ספק טומאה ונראה הטעם דהחמירו בהיסח הדעת יותר מספק טומאה משום דכל ששומר את עצמו רק שנולד ס"ט ע"י איזה ריעותא יש כאן רק חשש טומאה אחת משא"כ בהיסח הדעת שלא שמרן וכל שלא שמרן חיישינן לטומאות א"כ הספק על כמה טומאות וחמיר יותר מהיכא דהחשש רק על דררא דטומאה אחת וחששו אף בר"ה, והנה התוס' סוטה כתבו דהמאבד ביום ומצא בלילה או עבר עליו הלילה דטמא הטעם הוא דר"ה בלילה הוי רה"י לטומאה היינו דבמאבד ג"כ דנין מדין ס"ט בר"ה וברה"י ויש לעיין דבהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל טהרות פ"ח מ"ג ברה"י גופא איכא חילוק בין עבר הלילה ללא עבר ע"ש והר"ש ז"ל שם כתב הטעם דמאבד בר"ה ביום ומצא ביום טהור משום דאם היה אדם נוגע בו היה מגביהו אבל בלילה חיישינן שמא נגע ולא ראהו ע"ש א"כ לילה לא שייך לדין ר"ה ורה"י כלל:

והנה להתוס' בחגיגה בבשר הנמצא בעזרה שכתבו דאינו נפסל משום היסח הדעת משום דכל שאינו בידו אלא נאבד אינו נפסל בהיסח הדעת ע"כ ס"ל דהיסח הדעת פוסל בעזרה אף שהוא ר"ה רק זה לא מקרי היסח הדעת ואין דנין בהיסח הדעת מדין ס"ט בר"ה וברה"י ונראה דאין כוונת התוס' דלהיסח הדעת בעינן שיהא בידו ממש ויסיח דעתו אלא כל שלא נאבד ומסיח דעתו נפסל בהיסח הדעת דאל"כ קשיא דר' אלחנן אדר' אלחנן דבחגיגה ר' אלחנן הוא שהביא שם הראיה מההיא דבשר הנמצא בעזרה דכל שאינו בידו כגון שאבד אינו נפסל בהיסח הדעת ובפסחים (ל"ד) גבי לול קטן היה בין כבש למזבח כתב ר' אלחנן דלאחר שזרקו בלול נפסל שם בהיסח הדעת ע"ש ואע"ג כשהוא בלול אינו בידו ומוכח דלא בעינן שיהא בידו אלא לאפוקי שנאבד אז אינו נפסל בהיסח הדעת ונראה טעמו של דבר דהיסח הדעת אינו פוסל רק כל שהיה אפשר לו שלא להסיח דעתו והסיח דעתו אבל כל שלא אפשר לו אינו נפסל בהיסח הדעת ואף לכאורה החילוק קשה מצינו סעד גדול לדברי התוס' ממתני' דפרה פ"ז מ"ה בממלא לו ולחטאת נותן את שלו לאחוריו ואת של חטאת לפניו ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן אחד לפניו ואחד לאחוריו וכשר מפני שאי אפשר ועיין בר"ש ז"ל שם דכיון דלא אפשר סגי בשמירה פחותה ואע"ג דאם אפשר בשמירה מעולה ולא עשאה נפסל אם לא אפשר אינו נפסל דשיעור השמירה שהצריכוהו הוא כמה דאפשר א"כ במאבד דאי אפשר לו לשמור כלל אינו נפסל משום זה דחשש טומאה של היסח הדעת הוא רק חששא דרבנן דחכמים הצריכו שמירה ופסלו היכא דהיה אפשר לשומרו ולא שמרו כמה דאפשר:

אמרינן בפ"ב דמכשירין מי שפיכות שירדו עליהן גשמים אם רוב מן הטמא טמא ופי' הר"ש ז"ל דמי שפיכות היינו מים טמאים שנשפכו והרמב"ם ז"ל בפה"מ שם פי' דמי שפיכות הם המים אשר שופכין אחר שנשתמשו בהם והן בחזקת טומאה לפי שהן מים מזוהמין ומים טמאים ע"ש ולענ"ד הוא בפשוטו דאפילו מים טהורין כיון דשופכין אותן לחוץ נפסלו שם בהיסח הדעת והם בחזקת טומאה:

ובנס חנוכה זה שהיו כל השמנים בחזקת טומאה אף אי עדיין לא גזרו על העכו"ם שיהיו כזבין לכ"ד י"ל שנפסלו בהיסח הדעת דחיישינן לכל הטומאות חוץ מזה שהיה חתים בחותמו של כ"ג שא"א לו ליטמא אך זה רק לפי מה דאמרינן בירושלמי דאף במאבד נפסל בהיסח הדעת אך נראה דלמאן דס"ל בירושלמי דאף במאבד נפסל בהיסח הדעת ע"כ חשש היסח הדעת לטומאה אינו אלא מי"ח דבר ואילך דאמרינן בירושלמי פסחים פ"א ה"ו דו' ספיקות ששורפין עליהן את התרומה בי"ח דבר גזרו עליהן רק לתלות ובאושא גזרו עליהן שריפה ע"ש א"כ קודם י"ח דבר היו טהורין לגמרי ובכלל של ו' ספיקות הוא ג"כ כלים הנמצאים א"כ קודם י"ח דבר היו טהורין לגמרי וא"כ ע"כ אין היסח הדעת פוסל אלא מי"ח דבר ואילך אך נראה דהתם בנס חנוכה א"צ להיסח הדעת שהוא חשש טומאה דחיישינן שמא נטמאו רק כיון שהיה השמן ברשות עכו"ם אף שהניחו כלים מלאים שמן ומצאו כלים מלאים שמן מנ"ל שהוא אותו השמן דילמא אותו השמן זלפוה עכו"ם ומלאום שמן אחר דהא אף בישראל אמרינן כה"ג דהמוצא כלי וכתוב עליה תרומה מותרין שאני אומר אשתקד היה מלא תרומה ועכשיו מלא חולין ואף שודאי היתה שם תרומה אמרינן דאחר הוא ואף לקולא אמרינן כן כ"ש לחומרא וכן במקוה שהיא ברשות עכו"ם אפילו היתה בחזקת כשרה פסולה כדאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות דאמרינן אותו המים זלפוה עכו"ם ומלאו בקילון ע"ש והשמן של העכו"ם ודאי הוא בחזקת טומאה בכל הטומאות [ועוד כיון דגזרו על שמנן אינו ממשקה ישראל] ורק אותו שהיה חתום בחותמו של כ"ג היה מוכח שהוא אותו השמן שהניחו דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ולא חיישינן לאחלופי ואף למאן דבעי חותם בתוך חותם שייך רק בשולח ביד עכו"ם דטרח לזיופא אבל הכא שהכל היה בידי העכו"ם ל"ש טרח לזיופא ומש"ה אותו הפך היה כשר ומשום היסט עכו"ם לא חיישינן דעדיין לא גזרו טומאה על העכו"ם:

אמרינן ביבמות קט"ו המוצא כלי וכתוב עליה ת' תרומה ד' דימוע וכתב רש"י ז"ל ואינו נאכל אלא לכהנים ויש לעיין לכהנים אמאי נאכל הא נפסלו בהיסח הדעת ואפילו אי ס"ל כהתוס' דלא גזרו על אוכלין הנמצאים מ"מ בכלים הרי משנה שלמה בטהרות דהמאבד אם עבר עליה הלילה או מקצתה טמא א"כ הכלי שהתרומה בתוכה טמא דהא הכא אינו ידוע אימתי נאבדה א"כ נטמאת התרומה מחמת הכלי ואפשר דלא חיישינן דנאבדה מאתמול ומסתמא נאבדה ביום שנמצאה אך לא משמע כן מדברי רש"י ז"ל (פסחים ע') גבי סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל כתב רש"י ז"ל והא לא חיישינן שמא נאבדה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אינו שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא ע"ש א"כ רק בזמן הרגל לא חיישינן שמא נאבדה כמה ימים הא לא"ה חיישינן:

ב

הנה בכלים הנמצאים כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' אבה"ט דחיישינן אף לטומאת מת וצריכין הזאה אך בעה"מ פ"ק דפסחים כתב דלא חיישינן בכלים הנמצאים לטומאת מת וכן מוכח מדברי התוס' שם (י"ט ע"ב) ד"ה אין ע"ש, והנה בפסחים י"ט אמרינן דלא גזרו על כלים הנמצאים בירושלים ואמרינן כלים תנינן כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים הא דעלמא טהורין היינו דרק אותן דמוכחא מילתא שהן טמאים הא לא"ה טהורין ואמרינן לטעמך אימא סיפא דרך עלייה טהורין הא דעלמא טמאין היינו דוקא היכא דמוכחא מילתא שהן טהורין שהן דרך עליה מבית הטבילה ע"ש ויש לעיין אי חיישינן ג"כ לטומאת מת מה ראיה מעלייה מבית הטבילה שהן טהורין דהא הרבה טבילות יש בטומאת מת דאין הזאה בלא טבילה דצריך טבילה לקבל הזאה כמ"ש התוס' מגילה כ' א"כ אפשר דזו הטבילה שהטבילוה כשמצא דרך עליה היה קודם הזאת שלישי או שביעי ועדיין טמאה היא ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל בפי"א דפרה דליכא רק טבילה אחת בטומאת מת היינו אחר כל הזאותיו ע"ש א"כ אתי שפיר דלאחר טבילה טהור הוא אבל להתוס' דס"ל דאיכא כמה טבילות בטומאת מת ע"כ ס"ל דלא חיישינן בכלים הנמצאים לטומאת מת:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות מ"ג המאבד והמוצא ברה"י טמאין מדרס וטמא מת בר"ה ועבר הלילה טמאין מדרס וטהורין טמא מת ע"ש, והנה זה דבר"ה אף עבר הלילה לא חיישינן לטמא מת לא תקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דבכלים הנמצאים חיישינן לטמא מת ואף אם נמצאו בר"ה דשאני ההיא דתוספתא דמיירי שמצאן המאבד שיודע שקודם שאבדן היו טהורין והחשש רק שנטמאו בשעת אבידה לזה בר"ה לא חיישינן לטמא מת אבל בכלים הנמצאים שמצאן אחר אפשר שהיו טמא מת קודם שאבדן אך הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' אבה"ט ה"ז כתב מי שאבד לו כלי ומצאו ברה"י ה"ז טמא מדרס וטמא טמא מת אבד לו בר"ה כו' אבד ביום ומצאו בלילה או שאבד ביום ומצאו ביום שלאחריו ה"ז בחזקת טמא כו' וכתב הראב"ד ז"ל בתוספתא בר"ה אבד ביום ומצאו בלילה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת ברה"י טמא מדרס וטמא מת וכתב הכ"מ דבא להשיג על רבינו שכתב דבר"ה אבד ביום ומצאו בלילה ה"ז בחזקת טומאה ומשמע דקאי ארישא היינו כמו באבד ברה"י דטמא מדרס וטמא מת ע"ש ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דגזרו על כלים הנמצאים היינו ג"כ דחיישינן שנטמאו בשעת אבידה דהא הכא מיירי שמצאן המאבד דיודע דקודם לא נטמא ולטעמיה אזיל דס"ל דכלים הנמצאים חיישינן לטומאת מת ואין חילוק בכלים הנמצאים בין ר"ה לרה"י, אך ע"כ ס"ל ג"כ דבכלים הנמצאים איכא ג"כ חשש טומאת מת שנטמא קודם שאבדו שהרי כתב בסכין הנמצא בי"ג דשונה ומטביל היינו דצריך הזאה שניה ומשום דעשאו כאילו יום י"ג שביעי שלו היינו דההזאה הראשונה כבר עשו הבעלים ועתה זמנה של הזאה שניה אלמא חיישינן לטומאת מת קודם שאבדו והכא לחשש טומאת מת בשעת אבידה שיהא צריכה עוד הזאה גו"ז לא חיישינן משום דלא חיישינן שמא עבר עליהן הלילה דבשעת הרגל מוצאין מיד כמ"ש רש"י ז"ל או משום דבירושלים בשעת הרגל אין הטמאין מצויין ולא חיישינן שמא נטמאו בשעת אבידה וכנראה מדברי הראב"ד ז"ל שם אך בעלמא בכלים הנמצאים ברה"י או בר"ה ועבר עליהן הלילה חיישינן לטומאת מת משום ב' חששות שמא היו טמאין קודם שנאבד וגם שמא נטמאו בשעת אבידה כך ע"כ צ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ולבעה"מ דלא חיישינן בכלים הנמצאים לטומאת מת ע"כ זהו רק בנמצא בר"ה אבל ברה"י הא אמרינן להדיא בתוספתא דחיישינן לטומאת מת:

והנה הראב"ד ז"ל בפי"ג גבי סכין הנמצא בי"ג כתב בסוף דבריו וז"ל אבל מ"מ רואה אני את רבינו דבירושלים קא מיירי שאין הטמאים מצוים שם שאם נמצא חוץ לירושלים כיון שנמצא בר"ה בי"ד אמאי שוחט בה מיד תי"ל משום מגע עוברים ושבים ע"ש וקשה טובא אמאי חיישינן למגע עוברים ושבים הא אמרינן דהמוצא בר"ה אי לא עבר הלילה טהור לגמרי והכא ע"כ לא חיישינן שמא נאבדה מאתמול דהא מחלקינן בין נמצא בי"ד לנמצא בי"ג וכמ"ש רש"י ז"ל משום דברגל שהרבים מצויין מגביהין אותן מיד לאחר נפילה ועוד יותר קשה שכתב כיון שנמצא בר"ה אמאי שוחט מיד ניחוש למגע עוברים ושבים ומכלל דאי נמצא ברה"י שפיר דמי הא אדרבה בנמצא ברה"י חמיר טפי וכדאמרינן בתוספתא דאם נמצא ברה"י טמא מדרס וטמא מת וכמ"ש הראב"ד ז"ל בעצמו בפי"ח וצ"ע:

כתב הראב"ד פי"ח מהל' אבה"ט דאף במאבד ומוצא ברה"י ג"כ איכא חילוק בין עבר הלילה ללא עבר דאם אבד ביום ומצאו בו ביום אף ברה"י טהור ונחלק בזה על הרמב"ם ז"ל שם דברה"י אין חילוק בין עבר הלילה ללא עבר ולעולם טמא ע"ש, והנה יש לעיין הא דאמרינן בחגיגה כ' בנפלה מעפורתו אמר לחברו תנה לי ונתנה לו טמאה וכן נתחלפו כלים של שבת בכלים של חול נטמאו הא בו ביום אף ברה"י לא חיישינן לטומאה ומניח ושוכח קיל טפי ממאבד כדאמרינן בתוספתא וכמה שהביא הרמב"ם ז"ל בפי"ח שם וכתב ומפני מה לא החמירו במניח ושוכח כמאבד מפני שאינו מצוי תמיד לא גזרו עליו ע"ש ואפילו אי נימא בנפלה מעפורתו ונתחלפו לו שכיח טפי מ"מ לא עדיף ממאבד ולהראב"ד ז"ל כל שלא עבר הלילה או מקצתה אף ברה"י לא חיישינן לטומאה וצ"ע:

כתבו התוס' חגיגה (כ"ב ע"ב) דבנפלה מעפורתו וכו' וכן טבל ודרס על בגדי חבר לא חיישינן לטומאת מת כיון דלא שכיחי לא גזרינן ליה ע"ש ונראה דכוונת התוס' להתוספתא דבמאבד ברה"י חיישינן למדרס ולטמא מת ומניח ושוכח ברה"י טמא מדרס וטהור מטמא מת וכתב ע"ז הרמב"ם ז"ל הטעם דמש"ה לא החמירו במניח ושוכח כמאבד מפני שאינו מצוי תמיד לא גזרו ע"ש וס"ל להתוס' דה"נ נפלה מעפורתו דלא שכיח וכיון דלא שכיח לא גזרו עליהן טומאת מת וכדאמרינן בתוספתא:

ג

הקשו התוס' חולין (ט' ע"ב) גבי צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה וא"ת דהכא תלינן באדם טמא וכן בפ"ק דפסחים גבי קורדום שאבד בבית ואילו בפ"ק דנדה גבי ככר הנתונה ע"ג הדף תלינן באדם טהור ואומר ר"ת דה"ט הכא ודפסחים משום דגזרו על ספק כלים הנמצאים אבל על ספק אוכלין לא גזרו ע"ש, הנה הכ"מ בפי"ב מהל' מטמאי מו"מ הט"ז כתב רבינו נשאל אמאי הכא תלינן באדם טמא ומטמאינן לכל טהרות שבבית מספק מ"ש מהא דאמרינן בפ"ק דנדה גבי ככר של תרומה שנתונה ע"ג הדף ומדף טמא נתון תחתיה אעפ"י שאם נפלה א"א אא"כ נגעה טהורה כו' והשיב גבי קרדום אמרינן אדם נכנס ונטל הקרדום ועשה בו צרכיו והחזירו לזוית אחרת וה"ז בחזקת רשע ששואל שלא מדעת גזלן הוא והרשע פחות מע"ה שהוא בחזקת טמא אבל בככר אין לומר כן שאין אדם שואל ככר להחזירו בעצמו שאין בדבר תועלת שהרי אינו כלי שיעשה בו מלאכה ואילו נכנס לבית אדם רשע היה נוטלו והולך לו ולפיכך אנו אומרים לא נכנס כאן אלא חבר שחזקתו טהור עכ"ל, והנה יש לעיין דבככר נהי דליכא הוכחה שהוא ע"ה מ"מ ליכא ג"כ הוכחה שהוא חבר וזה שלא גנבו הא אף ע"ה אין חשודים על הגזל כדאמרינן בכולא סוגיא דגיטין (ס"א) ואף לאחלופי לא חשידי רק היכא דאמרה בר בי רב ליכול חמימי ואנא איכול קרירא ע"ש וא"כ הוי רק כסתם בנ"א דאינו ידוע אם חבר אם ע"ה א"כ ידוע שנכנס כאן אדם ואינו ידוע אם טהור אם טמא ואמרינן בטהרות פ"ה מי שישב בר"ה ודרס אחד על בגדיו הולכין אחר הרוב היינו אם רוב אנשי המקום טמאים או טהורין ואמאי לא ניזל הכא בתר רוב, ונראה לפי מה דאמרינן בתוספתא דהמאבד והמוצא בתוך הבית טהור מפני שהוא בחזקת המשתמר וכתב הר"ש ז"ל דלא שכיחי עכו"ם ונשי ע"ה בביתו של חבר ע"ש וע"כ אף ע"ה לא שכיחי דא"כ אמאי הוא בחזקת המשתמר אלא דלא שכיחי טמאים בביתו של חבר והכא בככר של תרומה דמיירי שהיה בבית כמ"ש הרמב"ם ז"ל לא שכיחי שם טמאים והוי לעולם שם רוב טהורין ותלינן בטהור חוץ מהיכא דמוכח שהיה שם ע"ה כגון בקרדום ששאל שלא מדעת אך בזה יש לעיין מ"ש הרמב"ם ז"ל ואילו נכנס לבית אדם רשע היה נוטלו ולפיכך אנו אומרים לא נכנס כאן אלא חבר שחזקתו טהור מאי מהני שהיה שם חבר הא הכא מיירי בככר של תרומה ובגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וחבר מטמא את התרומה ולגבי תרומה חבר וע"ה שוין ומנין שהיה הנכנס אוכל תרומה וזה ודאי דמסתמא לא אמרינן דרוב החברים הם אוכלי תרומה וצ"ע:

והנה בעיקר בסתם בנ"א דחיישינן לטמאים אי החשש הוא שמא זב הוא או רק משום ע"ה הנה דעת התוס' שבת (ט"ו ע"ב) גבי סתם רוקין ששורפין את התרומה דהוא משום רוק של ע"ה וכתבו דגזרו על רוקן שיהיו כזבין וכן דעת רש"י ז"ל בכתובות (כ"ד) גבי הקדר שהניח קדרותיו דהחיצוניות טמאות משום חפופי דבני ר"ה וכתב רש"י ז"ל משום בגדי ע"ה שעוברין עפ"י אוירן ע"ש אך הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהל' אבה"ט בסתם רוקין דטמאים הוא משום דחיישינן שמא של זב הוא וכן בפה"מ פ"ז דטהרות גבי הקדר שהניח קדרותיו כו' דאמרינן שם רי"א באגודות הכל טמא [לפי גירסת הרמב"ם ז"ל] וכתב לפי שפעמים מניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ע"ש היינו דחיישינן לזב דאין ע"ה מטמא בהיסט ויש לעיין על הרמב"ם ז"ל דחיישינן לזב גמור מההיא דהגנבים שנכנסו לבית דמטמאין רק כ"ח הפתוחים אבל המוקפין צמיד פתיל לא ומשום דחיישינן רק לע"ה ולא לזב וע"ה אינו מטמא בהיסט, ונראה לומר לפי מה דאמרינן בפ"ה דטהרות מי שישב בר"ה ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע ברוקו על רוקו שורפין את התרומה ועל בגדיו הולכין אחר הרוב ישן בר"ה ועמד כליו טמאים היינו דעל רוקו אין הולכין אחר הרוב ואף דרוב אנשי המקום טהורין ג"כ שורפין וכתב הר"ש ז"ל משום דגזרו על ספק הרוקין חומרא בעלמא ועל הישן בר"ה ועמד דכליו טמאים ולא אזלינן בתר רובא כתב הר"ש ז"ל דישן שאני דחיישינן שמא רוב בנ"א דרסו על בגדיו ע"ש דכה"ג ל"ש למיזל בתר רובא היכא דהרבה בנ"א נגעו דחיישינן שמא אחד מהם טמא א"כ בספק רוקין אף דרוב אנשי המקום טהורין טמא דגזרו על ספק רוקין דלא ליזל בתר רובא א"כ בטמאים גופא אף כי זב הוא מיעוט חיישינן ברוק של זב ובההיא דהקדר שהניח קדרותיו שהוא מפני חיפופי דבני ר"ה דחיישינן לנגיעת הרבה בנ"א ג"כ לא אזלינן בתר רובא וחיישינן לזב אבל בההיא דהגנבים שנכנסו לבית אזלינן בתר רובא ולא חיישינן לזבין ורק לע"ה משום דסתם גנב ע"ה ובעיקר מ"ש הר"ש ז"ל בישן דמש"ה לא אזלינן בתר רוב משום דחיישינן לנגיעת הרבה בנ"א נראה דא"צ לזה דבישן כיון שלא ראה מי שדרס על בגדיו חיישינן שמא אשה דרסה על בגדיו וכמו בגנבים שנכנסו בבית דאמרינן אם יש שם אשה או עכו"ם הכל טמא אף כ"ח המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות דשמא נדה היא וכיון דגם נשים הולכות בר"ה הרי יש שם אשה וחיישינן שמא דרסה וכמו בנכנסו לבית כיון שהיתה שם אשה חיישינן שמא דרסה וטמאין המשכבות והמושבות וכן אמרינן בטהרות שם המניח ע"ה בתוך ביתו לשמרו בזמן שאינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין הכל טמא ואף המשכבות והמושבות דחיישינן שמא נכנסה שם אשה ודרסה עליהן כמ"ש הר"ש ז"ל כיון דאינו שומרן וכ"ש בר"ה דשכיחי נשים שם כיון דישן חיישינן שמא דרסה אשה על בגדיו, והנה להרמב"ם ז"ל אתי שפיר מה דאמרינן בטהרות בהקדר שהניח קדרותיו כו' דרי"א באגודות הכל טמא ואף הפנימיות וכמ"ש בפה"מ שפעמים מניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב דבאגודות כשמסיט מקצתו מסיט את כולו ומש"ה גם הפנימיות טמאין אבל לרש"י ז"ל דחיישינן רק לע"ה ואין ע"ה מטמא בהיסט רק במגע מ"ש אגודות ממותרות וכבר עמד בזה הר"ש ז"ל וכתב וקצת קשה מ"ט דר"י דמחלק בין מותרות לאגודה ע"ש ונראה לפרש משום דאגודה חשיב הכל חיבור זה לזה כדאמרינן בפי"ב דפרה הסלים שבקנתל היינו סלים הקשורים זה בזה להוליכן על החמור חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה דהוי חיבור רק מדרבנן ע"ש ומש"ה כי נטמאו החיצוניות נטמאו הפנימיות וס"ל לר"י אע"ג דהכא הוא רק חשש טומאה שמא נגע ע"ה והחיבור הוא רק מדרבנן מ"מ מטמאינן הכל משום חשש זה:

ד

בפסחים (ל"ד) פליגי ר"י ור"ל בהיסח הדעת אי רק פסול טומאה או פסול הגוף ואמרינן שם דאי פסול הגוף א"צ עיבוד צורה ונשרף מיד בתוס' שם אי היסח הדעת פסול הגוף א"כ בתרומה תלויה דס"ל לר"י אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אינו מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה ע"ש, והנה בירושלמי פסחים פ"א ה"ח מקשינן כעין זה בחמץ בתחלת שש אמאי אין שורפין את התרומה כיון דאסור באכילה מדרבנן א"כ איכא היסח הדעת ולמאן דס"ל היסח הדעת פסול הגוף אמאי אין שורפין ומתרצינן דמ"מ הוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות היינו שלא תתערב בטהרות אחרות הראויות לו כמ"ש המפרשים ז"ל שם דלענין פסול הגוף חשיב זה שימור ואף דאינו משמרו לצורך עצמו אלא שלא יפסול טהרות אחרות אין זה היסח הדעת א"כ ה"נ בתלויה אף דמניח במקום התורפה לגרום לה טומאה מ"מ הרי משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ושלא תתערב בהם ולפסול הגוף סגי בזה, והנה בפסחים שם מקשינן מההיא דלול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובד צורתן ויצאו לבית השריפה ואי היסח הדעת פסול הגוף ל"ל עיבוד צורה והקשו בתוס' דלמא מיירי בפסול בדם ובבעלים דטעון עיבוד צורה ותי' ר' אלחנן דמ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ע"ש, והנה יש לעיין אמאי לא מקשינן בגמרא מכל פסול בדם ובבעלים דטעון עיבוד צורה אמאי לא יהיה תכף כשנפסל בדם ובבעלים היסח הדעת כיון דאינו ראוי עוד וישרף מיד ולפ"ז כיון דעדיין משמרין אותו שלא יתערב באחרות אין זה היסח הדעת אבל כשזורקין אותו ללול שהיה מיוחד לפסולי חטאת העוף אי אפשר לו עוד להתערב בכשרים איכא היסח הדעת וישרף מיד:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה