אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י

סימן מה - ידים מסואבות

א

נקטינן דספק טומאה ברה"ר טהור והנה בטהרות פ"ה אמרינן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם וא"י באיזה מהם הלך כו' ר"ע מטמא וחכמים מטהרין היינו משום דהוי ס"ט ברה"ר אחד שאמר נגעתי בזה וא"י אם הוא טמא ואם הוא טהור נגעתי וא"י באיזה משניהן נגעתי ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ר' יוסי מטמא בכולן ומטהר בשביל שדרך בנ"א להלוך ואין דרכן ליגע ועיין בר"ש ז"ל שם מה שפי' בזה אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב ז"ל ר' יוסי אומר א"א לאדם מללכת ברה"ר ולזה ספק שבילין טהור אמנם המגע אשר אינו הכרחי כל עוד שנסתפק אם נגע בו או לא נגע טמא עכ"ל וכ"כ הרע"ב ז"ל שם ע"ש ונראה פירושו דאמרינן בתוספתא ובירושלמי שאלו את בן זומא מפני מה ס"ט ברה"ר טהור א"ל מפני שהציבור עושה את הפסח בטומאה בזמן שרובן טמאין ואם טומאה ודאית הותרה לציבור קו"ח לספק טומאה ע"ש היינו דלציבור הותרה ספק טומאה, והנה הרמב"ם ז"ל פט"ז מהל' אבה"ט כתב זה הטעם דאם טומאה ודאית הותרה לציבור ק"ו לספק טומאה וכתב ג"כ משום דכל הספיקות מדבריהם ע"ש וזה דהוצרך לתרי טעמי הוא משום דזה דכל הספיקות מדבריהם הוא רק דליכא איסור דאורייתא בס"ט ברה"ר אבל למה התירו גם מדבריהם הלא כל הספיקות אסורים מדבריהם וס"ט ברה"ר מותר אף מדבריהם ולזה הוצרך הטעם דאם טומאה ודאית הותרה לציבור ק"ו ספק טומאה וזהו הטעם דהתירו ס"ט ברה"ר לגמרי דלצורך ציבור התירו וזהו הטעם לר' יוסי דמטמא בנגעתי בזה וא"י אם הוא טהור או טמא או בנגעתי וא"י באיזה מהן נגעתי ומטהר בשבילין שדרך בנ"א להלוך ואין דרכן ליגע דכיון שדרך בנ"א להלוך א"כ ההיתר הוא בשביל הציבור אבל בספק נגע אף דהוא ברה"ר כיון דאין דרך בנ"א ליגע ורק שזה נגע א"כ ההיתר הוא לצורך יחיד ולא לצורך רבים ולזה לא התירו וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל דההילוך הכרחי והמגע אינו הכרחי וכיון דאינו הכרחי אין זה צורך ציבור:

ונראה דזהו נמי מה דאמרינן בתוספתא שהביאו התוס' סוטה (כ"ח) חמור בר"ה גבוה י' טפחים וטומאה נתונה ע"ג כו' היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו אחד טמא ואחד טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר"י מטמא ור' יוסי מטהר בנו של זה רוכב על כתפיו ובנו של זה רוכב על כתפיו אחד טמא ואחד טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר היתה חבילה על כתפיו והרוק מדובק בכותל למעלה מ' טפחים ספק הסיט ספק לא הסיט ר"י מטמא ור' יוסי מטהר שהיה ר' יעקב אומר כ"ש למעלה מי' טפחים בר"ה ה"ה כרה"י ור' יוסי אומר כל שדרך הילוכו בר"ה טהור ע"ש ויש לעיין הטעם דלמעלה מי"ט בר"ה שהוא כרה"י דזה דר"ה לשבת הוא עד י' טפחים הוא דגמרינן מארון דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן י' דלמעלה מי"ט חשיב רשות אחרת כדאמרינן בסוכה ומה זה שייך לספק טומאה ובפ"ו דטהרות אמרינן להדיא דלא תלי טומאה בשבת דמקומות שהן רה"י לשבת הן ר"ה לטומאה ע"ש ונראה הטעם דלמעלה מי"ט הוא רה"י לטומאה דאמרינן בתוספתא פ"ט דטהרות כלים השטוחים ברה"י למעלה מי"ט טהורים דברי ר"מ רש"א אפילו למעלה מק' אמה טמאין ע"ש ומה שייך התם שיעור של י' טפחים דהא התם לענין רה"י הוא ורה"י אף לשבת עולה עד לרקיע והטעם דטהור הוא משום דאין דרך ליגע שם ואף ברה"י לא חיישינן שמא נגע ור"ש דמטמא ס"ל אע"ג דלא שכיח שיגע למעלה מי' מ"מ טמא ברה"י אפילו עד ק' אמה וכן בטהרות פ"ח מ"א אמרינן הדר עם ע"ה בחצר ושכח כלים בחצר כו' ר"י אומר אף התנור טמא עד שיעשה לו מחיצה גבוה י' טפחים ע"ש ולמה שיעור המחיצה י' טפחים וע"כ משום שאין דרך ליגע למעלה מי' טפחים ואע"ג דברה"י לר"מ הוא לקולא דס"ל דהשוטח כלים ברה"י למעלה מי"ט טהורין ומשום דאין דרך ליגע שם אנן לא קי"ל כר"מ וס"ל דברה"י אף למעלה מק' אמה אף דאין דרך ליגע שם טמא דאף במידי דלא שכיח חיישינן לטומאה ובר"ה אדרבה למעלה מי"ט הוא לחומרא דלמעלה מי"ט טמא ומשום כיון דאין דרך ליגע למעלה מי"ט אין שם צורך הציבור וכמו לר' יוסי בעלמא בספק נגיעה דמטמא בר"ה משום דס"ל דאין דרך בנ"א ליגע ואין זה צורך הרבים ואנן ס"ל דדרך בנ"א ליגע ומטהרינן בר"ה אף בספק מגע אבל למעלה מי"ט דאין דרך ליגע אין זה צורך הרבים וטמא, והנה ר' יוסי פליג התם בתוספתא בחמור בר"ה גבוה י"ט וכן רוק מדובק בכותל למעלה מי"ט וס"ל כל שדרך הילוכו בר"ה טהור ע"ש, ונראה דלשיטתייהו אזלי כיון דס"ל לר' יוסי דלעולם בר"ה אין דרך ליגע א"כ אין נ"מ בין למעלה מי"ט למטה מי' א"כ כל שדרך הילוכו בר"ה טהור בכל אופן משום דדרך בנ"א להלוך כמה דס"ל במתני' פ"ה דטהרות א"כ כ"ש דרך הילוכו טהור בין למעלה בין למטה וכל שאינו דרך הילוכו אלא בנגיעה טמא בכל ענין אבל רבנן דס"ל דלמטה מי"ט דרך ליגע ס"ל דר"ה לטומאה הוא דוקא במקום שדרך בנ"א בין להלוך ובין ליגע אבל במקום שאין דרך בנ"א ליגע אינו ר"ה ואף דרך הילוכן טמא שם:

עוד אמרינן בתוספתא [הביאה הר"ש ז"ל טהרות פ"ו מ"ג] יש דברים בר"ה ועשאום כרה"י קופה בר"ה גבוהה י' טפחים וטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ע"ש דקופה גבוהה עשרה אף שעומדת בר"ה דינה כרה"י לטומאה וכל שודאי הכניס ידו לשם א"כ הטהרה והטומאה שניהם היו ברה"י ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, והנה יש לעיין דאמרינן בנדה ב' מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות וכתב רש"י ז"ל בין שהמקוה עומדת בר"ה בין שעומדת ברה"י ע"ש והא שיעור מקוה הוא אמה על אמה ברום ג' אמות א"כ אפילו אם עומדת בר"ה מ"ש מקופה גבוהה י' טפחים ועומדת בר"ה דדינה כרה"י לטומאה והכא הרי ודאי נכנס להמקוה ספק טבל שם ספק לא טבל שם א"כ לעולם הוי ברה"י וצ"ע:

אמרינן בטהרות פ"ד מ"ו שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל הסיטן ברה"י ועל מגען בר"ה בזמן שהן לחין ועל משאן בין לחין ובין יבשין והביא שם הר"ש ז"ל מהתוספתא טעם החילוק בין מגע למשא בר"ה משום כיון דנשאו ה"ה כרה"י וכן החילוק במגע בין לח ליבש הוא משום בנגע בלח נתלש עליו וכיון שנתלש עליו ה"ה כרה"י וברה"י תולין בין לח ובין יבש ע"ש דמה שעל האדם חשיב לעולם כרה"י וכן אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ו מ"ג היתה כפישה על כתיפו וככר של תרומה כו' הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא וכתב הכ"מ פ"כ מהל' אבה"ט הטעם משום דכל שעל כתיפו חשיב לעולם רה"י ע"ש, ונראה בזה ליישב מה שהקשו הראשונים ז"ל בההיא דפ"ק דנדה שחברותיה נושאות אותה במטה דהו"ל יד חברותיה וחשיב יש בו דעת לשאול והקשו הא חברותיה הן שתים והנדה עצמה הרי כאן שלש א"כ הו"ל ר"ה וכדאמרינן בפ' ב' נזירים דכל שלשה הו"ל ר"ה לענין טומאה ע"ש ובזה אתי שפיר דמה שאדם נושא אפילו אם הוא עומד בר"ה חשיב רה"י א"כ הכא דנושאות אותה ואפילו אם ג' בנ"א נושאות אותה לא איכפת לן דמקום שיש שם ג' בנ"א חשיב המקום ר"ה אבל הכא כיון דנישא עליהן בטל הרשות של המקום ומה שעל האדם לעולם חשיב רה"י ואף דנישאת על ג' בנ"א הוי כטהרה מונחת על ג' רה"י כגון על ג' קופות בר"ה גבוהות י"ט אבל ר"ה אין כאן כלל:

אמרינן בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז ציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו ר' זעירא אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיה יעשו בספיקן והקשה הרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות הא הוי ס"ט בר"ה כיון דאחד מן הציבור נטמא וא"י איזהו וכדאמרינן בנזיר מי שאמר לשני נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא דאילו היה המעיד עמהם הו"ל ס"ט בר"ה ואף היכא דכולם נכנסין בהספק חשיב ג"כ ר"ה דהא התוס' סוטה הקשו ההיא דג' נשים שהיו ישנות במטה אחת כו' דיהיה ס"ט בר"ה וכיון דהוי ס"ט בר"ה שהוא טהור ודאי מה שייך שיעשו בטומאה ע"ש, ונראה דהכא אין לדון מדין ס"ט בר"ה דהא בב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך אחד באחד מהם והלך השני בשני אף ששניהם טהורים דכל אחד ואחד מטהרין מדין ס"ט בר"ה מ"מ אם נגעו שניהם בככר אחד הככר טמא משום דאיכא ממ"נ דהא כתבו התוס' כתובות (כ"ז) דמש"ה אומרים להם זילו טבילו שמא יגעו שניהם בככר אחד א"כ הכא בציבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו אף דכל אחד טהור לעצמו מדין ס"ט בר"ה לענין עשיית הפסח השאלה היא על כל הציבור יחד דלפסח ראשון בעינן ציבור דמיעוטא לא עבדי בראשון כדאמרינן בפסחים (פ') א"כ השאלה אם יכול הציבור לעשות הפסח בראשון וכיון שאחד מהם ודאי טמא ואין ידוע איזהו ואם יעשה הציבור הפסח יהיה שם ודאי טומאה ל"ש לדון בזה מדין ס"ט בר"ה ובהא פליגי בירושלמי דר' זעירא סבר כיון דטומאה נידחת דהא כי יעשה הציבור הפסח יעשה אחד בטומאה ואשתרי בשביל ציבור וכיון דאשתרי טומאה אשתרי לגמרי ויכולים הכל לעשות בטומאה ומש"ה יעשו בטומאה כמו שאר פסח הבא בטומאה דאף הטהורים יכולים לעשות בטומאה ור' הושעיא סבר דהיכא אמרינן בטומאה מדאשתרי אשתרי הוא דוקא היכא דאשתרי טומאת רוב הציבור אשתרי נמי להמיעוט אך בשביל טומאה של אחד דאשתרי בשביל ציבור לא אשתרי בשביל זה שאר טומאות ומש"ה יעשו בספיקן ולפ"ז ל"ק ג"כ מה שהקשה עוד הרי"ט אלגזי שם דניזל בתר רובא כיון דרק אחד מהם נטמא וא"צ להיתר טומאה וכמ"ש התוס' גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דזה דאסור בכל הנשים הוא רק מדין קנסא אבל מדאורייתא אזלינן בתר רובא ול"ש קבוע כיון דאין האיסור ניכר במקומו ע"ש ולפ"ז ל"ש בזה ג"כ למיזל בתר רובא כיון דהשאלה היא על כל הציבור בב"א דודאי איכא שם טומאה]:

אמרינן פ"ו דטהרות שבילי בית גלגול וכיוצא בהן רה"י לשבת ור"ה לטומאה וכן שבילין המפולשין לבורות וכן בקעה בימות החמה רה"י לשבת ור"ה לטומאה ע"ש, והנה מצינן ג"כ חומרא בטומאה מבשבת שיש שהוא ר"ה לשבת ורה"י לטומאה כמה שהביאו התוס' סוטה (כ"ח) מהירושלמי דפלטיא בלילה הוי רה"י לטומאה ע"ש ואף דלענין שבת אין נפקותא בין יום ללילה ונראה דהחילוק הוא בזה דלשבת כיון שהוא ר"ה סגי אבל לענין טומאה בעינן ר"ה בשעת מעשה, וכן נראה ממה דאמרינן בב"ב (י"ב) מבואות המפולשין לר"ה ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות בני ר"ה מעכבין עליהן סבור מיניה הנ"מ בד"א כדר"ז דד"א הסמוכות לר"ה כר"ה דמי ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקי בני ר"ה ועיילי טובא ע"ש ומוכח דלענין טומאה לא מהני מה דזימנין עיילי רבים אבל לשבת סגי בזימנין דדחקי רבים ועיילי התם דהא לר"א צדי ר"ה כר"ה דמי לענין שבת ואמרינן בכתובות (ל"א) הטעם משום דזימנין דחקו רבים ועיילי התם ע"ש אלמא לשבת סגי בזימנין עיילי רבים ומש"ה פלטיא בלילה לשבת הוי ר"ה משום דביום מצוי שם רבים אבל לטומאה בעינן שכיחי רבים בשעת מעשה ומש"ה הוי רה"י:

והנה מה שהביאו התוס' שם ראיה דר"ה בלילה חשיב רה"י לטומאה מההיא דהמאבד ביום ועבר עליו הלילה טמא אלמא דלילה חשיב רה"י לטומאה יש לעיין הא אף במאבד ברה"י ג"כ איכא חילוק בין עבר הלילה ללא עברה כדאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל טהרות פ"ח מ"ג ע"ש א"כ לילה אין זה ענין לדין ר"ה ורה"י כלל וצ"ע:

עוד הביאו שם התוס' מהירושלמי מה דחשיב רה"י לטומאה לפלטיא בלילה לחורבא ביום למבואות אפלות ביום ע"ש, והנה יש לעיין הא לאו דוקא מבואות האפלות הא כל מבוי הוא רה"י לטומאה כדאמרינן בפ"ג דטהרות חש"ו שנמצא במבוי כו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא פי"ח מהל' אבה"ט ה"א שהמבוי הוא רה"י לטומאה וצ"ע [הנה בשבילי בית גלגול דרה"י לשבת כתב הרמב"ם ז"ל שם בפה"מ דלא ילך בהן המון עם ע"ש ויש לעיין הא הוא היפך הסוגיא בעירובין דאמרינן שם בשבילי בית גלגול דדרסו בהו רבים ולר"י דרבים מבטלי למחיצות היו חייבין עליהן משום ר"ה רק יהושע כל דלא ניחא תשמישתיה לא מסר לרבים ע"ש]:

ב

הנה זה דס"ט ברה"י ס"ט הוא דוקא בדבר שיש בו דעת לשאול אבל דבר שאי"ב דעת לשאול בין ברה"י בין בר"ה ספיקו טהור כתב הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' אבה"ט הממלא בכלי ונתן בי' כלים ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא והכלים טהורין אעפ"י שכולן ספק שמא השרץ בכלי שמילא בו היה תחלה מפני שהן כלים ואין בהם דעת לישאל כו' וכן הממלא בי' דליים זא"ז ונתן בי' כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי הט' כלים עם י' הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים כו' והראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל שכתב מפני שהן כלים ואין בהם דעת לישאל הא הו"ל ס"ט הבאה בידי אדם ע"ש, והנה בבבא דרישא בממלא בכלי אחד ונתן בי' כלים דכל הכלים בספק אע"ג דממ"נ אם השרץ היה מתחלתו בהכלי שנמצא הרי הוא לבדו טמא ואם היה השרץ קודם בהכלי שעירה ממנו א"כ רק זו הכלי שעירה ממנו והכלי שנמצא בו טמאים ומה ספק שייך על כל הכלים ונראה משום משקין טמאים שמטמאין כלים דאם היה השרץ בהכלי שעירה ממנו ונטמא זו הכלי א"כ כל המים שעירה בו נטמאו מחמת הכלי וחזרו וטמאו את כל הכלים שעירה לתוכן ובבבא דסיפא בממלא י' דליים ועירה לי' כלים מכל דלי לכלי דכל הכלים הן בספק ואע"ג דהספק הוא אם היה השרץ בכלי שנמצא או בדלי שעירה ממנו א"כ נהי דהדליים מעורבין ואינו ידוע מאיזה דלי עירה לכלי זה וכל הדליים בספק אבל שאר הכלים אמאי הן בספק הנה לפמ"ש הכ"מ שם דאיכא נמי ספק שמא היה השרץ בבור ע"ש הוי ספק על כל הדליים שמא נגעו בהשרץ בבור ונטמאו כל המים שדלה בהם וכל הכלים שעירה לתוכן נטמאו מחמת משקין טמאים שמטמאין כלים רק בזה יש לעיין לטעם דאין בהם דעת לישאל תי"ל משום דספק משקין לטמא אחרים טהור, ונראה דמש"ה נקט הטעם דאין בו דעת לישאל שמספיק גם על הדלי שדלה ממנו שעליו הוא ספק שמא נגע בשרץ עצמו, והנה זה שהקשה הראב"ד ז"ל הא הוי ס"ט הבאה בידי אדם וחשיב יש בו דעת לישאל י"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שכתב בפה"מ טהרות פ"ד מ"ט בזורק ככר טמא בין המשקין דחשיב אין בו דעת לישאל ע"ש דס"ל דזורק אין זה ס"ט הבאה בידי אדם כיון דבשעת נגיעת הטומאה בהטהרות אינו אז בידי האדם א"כ הכא שעירה המים מכלי אחד לי' כלים ואם היה השרץ בהכלי שעירה ממנו כל המים שעירה ממנו הם טמאים ומטמאין את הכלים שעירה לתוכן אך כיון דבשעה שבאו המים לתוך הכלים שעירה לתוכן וטימאו אותן אז אין המים בידו אין זה ס"ט הבאה בידי אדם אך על הכלי שעירה ממנו יש לעיין אמאי היא טהורה הרי זו הכלי ודאי היתה בידי אדם ונראה משום דהספק הוא שמא היה השרץ בזו הכלי שעירה ממנו מקודם א"כ כבר נטמא זו הכלי קודם שעירה בה וקודם שבאה בידי אדם וכשעירה בה ובאה בידי אדם לא מעלה ולא מוריד דכבר שבעה לה טומאה א"כ אין זה ס"ט הבאה בידי אדם, אך לפמ"ש הנ"מ שם דאיכא ג"כ חשש שמא היה השרץ בבור ונגע שם בהדלי א"כ בחשש זה הו"ל בא בידי אדם דע"י מעשיו שדלה בהכלי בא השרץ לכלי מיהו לפמ"ש הכ"מ שם דכשהשרץ בבור הו"ל ס"ט צפה ע"פ המים ע"ש אתי שפיר דעל ספק הנגיעה בשעה שדלה אין לטמאות דהו"ל אז ס"ט צפה ע"פ המים ואח"כ לאחר שדלה כשהשרץ כבר היה בהמים בהכלי והיה אז בידי אדם וספק נגע אז בהדלי הוי ג"כ ס"ט צפה דס"ט צפה הוא בין בכלים בין בקרקע כדאמרינן בפ"ד דטהרות, ואע"ג דבעיא ולא אפשיטא במנחות אי אמרינן שבעה לה טומאה זהו דוקא בב' מיני טומאות כגון מדרס ומגע מדרס דאיכא נפקותא לדינא שאם עשאו אח"כ וילון דטהור מן המדרס וטמא משום מגע מדרס או עשרון שחילקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא ונגע טבול יום כו' דאיכא נפקותא מהטומאה השניה שמטמאת את הכל אבל שרץ שמונח על הכלי כיון שנטמא ל"ש שמטמא אותו כל שעה דבכה"ג ודאי שבעה לה טומאה וזה דהוצרך להרמב"ם ז"ל שנתערבו הדליים שדלה בהן ואינו ידוע הראשון מן האחרון דאז כולן בספק טומאה תי"ל דאם השרץ היה בבור א"כ נטמאו כל המים שם וכשדלה נטמאו כל הדליים מן המים וטמאו אח"כ את כל הכלים שעירה לתוכן ועוד מה שייך ס"ט צפה ע"פ המים שכתב הכ"מ דזה שייך רק בחשש נגיעה בהשרץ דהשרץ צף ע"פ המים אבל הכא נטמאו הדליים ג"כ במים הטמאים שבבור וזה לא הוי צפה ונראה הטעם משום דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה עד שיתלשו א"כ לא נטמאו המים בבור והחשש רק שמא נגעו הדליים בשרץ בשעת דלייה ואח"כ נטמאו המים שדלה כשנתלשו מחמת הדליים וחזרו וטימאו את הכלים שעירה לתוכן ומש"ה הוצרך להרמב"ם ז"ל דמיירי שלא נודע הראשון מן האחרון דאינו ידוע באיזה דלה ראשון דאם ידוע שבאותו הדלי שעירה לתוך הכלי שנמצא בו השרץ דלה ראשון אין שאר הדליים והכלים בספק עוד וז"ש הרמב"ם ז"ל דאם יש אזנים להדליים הואיל ואפשר שיצאו המים ויתאחר בו השרץ כולן טמאים וכתב הכ"מ דשמא אחר שיצא המים נשאר בדלי ואח"כ נפל השרץ להכלי ע"ש הטעם משום דבכה"ג הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם דאפשר דבשעת דלייה לא נגע הדלי בהשרץ ועלה עם המים וכשעירה להכלי אחר שיצאו המים נתאחר השרץ ונגע בהדלי ואח"כ נפל להכלי כמ"ש הכ"מ א"כ נגיעת השרץ בהדלי היה כשהיה בידי אדם ובזה מתיישב כל תמיהות הכ"מ שם אך מה שהקשה שם ביש אזנים להדליים אמאי שאר הט' כלים שעירה לתוכן טמאים מה זה שייך אליהן עדיין צ"ע, והנה הכ"מ שם כתב ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם שהקשה הא הוי ס"ט הבאה בידי אדם וכתב דס"ל להרמב"ם שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם ע"ש היינו דבשעה שהיה בידי אדם אז לא נודע הספק כגון הכא דאח"כ נמצא השרץ ונולד הספק על שאר הכלים אך קשה הא אמרינן בנדה בחברותיה נושאות אותה במטה דחשיב באה בידי אדם ואע"ג דבשעה שהיו נושאין אותה עדיין לא נודע הספק אלא אח"כ כשראתה]:

אמרינן בתוספתא פ"ג דטהרות חש"ו ספיקן טהור מפני שאין בהם דעת לישאל אמר ר"ש בזו מדת הדין לוקה ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה דס"ל בנדה (ג') גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י אלא ס"ט בר"ה ע"ש וזה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור גמרינן מרה"י דסוטה כדאמרינן בסוטה מה סוטה ברה"י טמא אף כל ברה"י טמא וממקום שבאת מה סוטה יש בו דעת לישאל אף כל דבר שי"ב דעת לישאל אבל ר"ש דלא גמר כלל ס"ט ברה"י מסוטה ל"ש למגמר ג"כ דבר שאי"ב דעת לישאל יהיה טהור ברה"י ול"ש ג"כ דר"ש לילף מדרב גידל דכתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל כו' וכתיב והבשר כל טהור יאכל כו' טהור ודאי הוא דיאכל כו' כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל דהא לפי דרשא זו אם יש בו דעת לישאל טמא מדין ודאי ור"ש לא גמר כלל לס"ט ברה"י משום דרשא והוי כשאר ספיקות שבתורה דטמא מדין ספק ותולין א"כ אין חילוק בין יש בו דעת לישאל לאין בו דעת לישאל:

תו אמרינן בתוספתא שם ד' ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שהניחתו אמו כו' התחיל נכנס ויוצא בגדיו טהורים ואין עושין ע"ג טהרות ולא נמנעו ישראל והיינו שלא נמנעו ישראל אלא היו עושין ע"ג טהרות כמה שפי' הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות ע"ש ונראה בזה לומר מה דאמרינן בכתובות (כ"ו) זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב כו' ולכאורה ל"ל למימר ומורכב על כתפו של אבא דהנה רש"י ז"ל כתב שם דזה דהיה צריך טבילה הוא משום שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצין מצוין שם ע"ש ולזה היה צריך לומר וחורכב על כתפו של אבא דאם היה נכנס ויוצא הוא בחזקת טהרה ולא נמנעו ישראל לעשות ע"ג טהרות:

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ז מאבה"ט בד"א דדבר שאי"ב דעת לישאל ספיקו טהור בשהיה הדבר שקול ואין שם חזקה אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא ה"ז טמא ע"ש הנה אמרינן בנדה י"ג כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ומשמרין אותו שלא יישן ישן טמא לא ישן טהור כו' היינו דחיישינן רק לטומאת קרי ויש לעיין אמאי לא חיישינן נמי לטומאת שרץ ואף לא ישן יהא טמא ואף לטומאת מת אמאי לא חיישינן ואמאי מטבילין אותו לאכול תרומה לערב הא אמרינן דהיסח הדעת משמירת גופו צריך הזאה גו"ז דחיישינן אף לטומאת מת ושוטה אי"ל היסח הדעת גדול מזה וצ"ל משום דשוטה אי"ב דעת לישאל והיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמורה וזה דישן טמא וחיישינן לקרי צ"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין בו דעת לישאל הוא רק בספק השקול וטומאת קרי מצויה היא ואין זה ספק השקול ולפ"ז לאו דוקא שחזקתו שנטמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא בישן אין חזקתו שנטמא אלא כל שטומאתו מצויה אין מטהרין בזה משום אי"ב דעת לישאל, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור אמר ר"י בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים מנשקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה ע"ש היינו דחיישינן ביה רק לטומאה המצויה ולא שנטמא סתם בשרץ ולרבנן דלא חיישי להנשים מגפפות אותו טהור ואע"ג דבהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ע"כ משום דהיסח הדעת לא אלים מספק טומאה ממש והוא אי"ב דעת לישאל אך יש לעיין ניחוש שמא נגע באדם טמא וכן בשוטה שאינו ישן ניחוש שמא נגע באדם טמא והו"ל ס"ט הבאה בידי אדם ולא מהני מה שאי"ב דעת לישאל דהא בהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ואף לנגיעה באדם טמא ונראה מזה דזה דס"ט הבאה בידי אדם ס"ט הוא דוקא אם ודאי בא בידי אדם כגון הטהרה בידי אדם או הטומאה בידי אדם ספק נגע ספק לא נגע אבל בהיסח הדעת דאין כאן ריעותא של טומאה כלל רק דחששו בהיסח הדעת לטומאה ועשאוה כספק בזה אזלינן רק בתר דידיה וכיון דהוא אי"ב דעת לישאל ספיקו טהור ולא חיישינן שנגע בשום טומאה, והנה בזה אתי שפיר מ"ש התוס' חגיגה (כ"א ע"א) על ההיא דבשר שנמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל והרי נפסלו בהיסח הדעת וכן בסכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד הא הוי היסח הדעת ותי' דהיסח הדעת הוא רק דומיא דהסל על כתפו והמגרפה בתוכה ואמר לבי על הסל ולא על המגרפה שהיו בידו ואסח דעתו אבל היכא שלא היו בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת ליפסל ע"ש ולכאורה תמוה כיון דהיסח הדעת חשש טומאה מ"ל היה בידו ואסח דעתו ומ"ל לא היו בידו ונראה משום דהיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמור והאי סכין או בשר שנמצא בעזרה אין בהם דעת לישאל ספיקן טהור דמ"ש מתינוק שהניחתו אמו וכן שוטה דהוי היסח הדעת ולא חיישינן לטומאה אבל היה בידו והסיח דעתו דבספק טומאה ודאי כה"ג טמא דהוי ס"ט הבאה בידי אדם וה"נ בהיסח הדעת מיהו במתני' דשקלים בבשר הנמצא בעזרה אמרינן תעובד צורתו ויצא לבית השריפה ואין אוכלין ואין מקריבין אותו ובירושלמי איכא למ"ד הטעם משום דנפסלו בהיסח הדעת וכבר הקשו מזה על התוס' א"כ להאי מ"ד בהירושלמי לעולם בהיסח הדעת חיישינן לטומאה ואף בנאבד ואף בדבר שאי"ב דעת לישאל וקשה איך מאכילין כהן שוטה תרומה בשאינו ישן וגם מההיא דתינוק שהניחתו אמו כו' וצ"ע ועיין מ"ש בסי' שאח"ז]:

אמרינן בחולין ט' שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואמרינן שם הטעם משום דאי"ב דעת לישאל, והנה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ה"ז כתב השרץ בפי החולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שלא נחה הטומאה היתה מהלכת בו ונוגעת בככרות ספק חי ספק מת ה"ה טהורות ע"ש היינו דנקט הטעם משום דהוי ספק טומאה צפה ולא משום דאי"ב דעת לישאל ונראה זה דלא כתב הרמב"ם ז"ל טעם דהש"ס משום דיש נפקותא בין היתר דאי"ב דעת לישאל ובין היתר דס"ט צפה דבאין בו דעת לישאל כתב הרמב"ם ז"ל דהוא דוקא בספק השקול אבל אם חזקתו שנטמא לא מהני אי"ב דעת לישאל אבל בס"ט צפה פסק בפי"ד כר' יוסי דאמר אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה אף שקרוב לודאי שנטמא ה"ז טהור עד שידע ודאי שנגע ע"ש, והנה בהך בבא דסיפא דנקט הרמב"ם ז"ל בהחולדה מהלכת ע"ג ככרות וודאי נגעה רק ספק חי ספק מת איכא פלוגתא בזה בתוספתא פ"ד דטהרות וס"ל לרבי דטמא בכה"ג מפני שחזקת שרצים מתים בפי החולדה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים שם דמטהרים והטעם משום דקי"ל כר' יוסי דאף במלא אדם וטומאה ג"כ ס"ט צפה טהור ולא מהני מה שחזקת שרצים מתים בפי החולדה דבס"ט צפה בעינן עד שידע ודאי שנטמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך מטעם דאי"ב דעת לישאל אין לטהר שם כיון דחזקתו שהוא טמא ומשום הך בבא דסיפא נקט הרמב"ם ז"ל הטעם דס"ט צפה דמהני לב' הבבות אבל בחולין דמייתינן רק הבבא דרישא דספק נגע ספק לא נגע אמרינן שפיר הטעם דאי"ב דעת לישאל:

אמרינן בתוספתא עריבה שהיא טמאה טמא מת וככר של תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה וירדו גשמים ונתמלא ונותר ה"ה צף ע"פ המים ספק נגע בצדי עריבה ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שזה ספק טהרה צפה כו' והביאה הרמב"ם ז"ל פי"ד מאבה"ט ה"ה וכתב וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת ונפשט הנייר והרי הככר צף ע"פ המים והנייר מבדיל בינו ובין המים וספק נגע צדו בעריבה כו', והנה ז"ש דנפשט הנייר והנייר מבדיל בינו ובין המים היא משום דאל"כ כיון דהמים נטמאו מחמת העריבה א"כ הככר נטמא בודאי מחמת המים ומש"ה ע"כ מיירי שהנייר מבדיל בין ככר למים וליכא נגיעת הככר במים ואע"ג דמי גשמים אין מקבלין טומאה אא"כ חישב עליהן מיהו איכא למ"ד דכלי טמא חושב משקה א"כ הכא דהעריבה היא טמא מת חושב המשקה אך יש לעיין כיון דמיירי הכא שהנייר מבדיל בין ככר למים ואין הככר נוגע במים א"כ אמאי הו"ל טהרה צפה הא הוי כטהרה בכלי וכלי צפה ובטומאה כה"ג דשרץ בכלי וכלי צף ע"פ המים חשיב יש לטומאה מקום וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל פי"ד ה"ד וצ"ע:

אמרינן בפ"ו דטהרות ד' ספיקות ר"י מטמא וחכמים מטהרין הטמא עומד והטהור עובר כו' הטומאה ברה"י והטהרה בר"ה כו' ספק נגע ספק לא נגע ספק האהיל ספק לא האהיל ר"י מטמא וחכמים מטהרין וכתב הר"ש ז"ל שם דספק האהיל ספק לא האהיל לא קאי על הטמא עומד והטהור עובר והיינו מצורע עומד דזה דבעומד ועובר טהור הוא משום דאין לטהרה מקום ואמרינן בנזיר דספק טומאה צפה מטהרין רק בספק מגע אבל לא בספק אהל ע"ש אך הרמב"ם ז"ל כתב פט"ו מאבה"ט ה"ה ספק עומד ועובר כיצד מצורע שיושב תחת האילן והטהור עובר ספק האהיל עליו האילן ספק לא האהיל כו' ספיקו טהור ע"ש וקשה קושית הר"ש ז"ל דהא אמרינן בנזיר דבטומאת אהל לא אמרינן ס"ט צפה ונראה דמצורע שאני דהאי אהל כמגע הוא דזה דמצורע מטמא באהל מפקינן בת"כ מדכתיב מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא ואין זה טומאת אהל דהא הטמא עובר והטהור יושב אף שהן באהל אחד טהור דבעינן מושבו וכשהטמא רק עובר אין זה מושבו ובבית הכנסת עושין לו מחיצה י' טפחים ואף שהן עמו באהל אחד כיון שיש שם מחיצה י"ט אין השאר בכלל מושבו דאין זה טומאת אהל רק המושב שלו טמא בפ"ע וכמאן דמליא טומאה דמיא א"כ בספק אם נכנס למושבו הוי ספק מגע וכמו דאמרינן בחולין (קכ"ה) בטומאה רצוצה דמאהיל נוגע הוא משום דכמאן דמליא טומאה דמיא ע"ש ונראה נמי בטומאה רצוצה וטהרה צפה ספק האהיל ספק לא האהיל דטהור דהאי אהל נוגע הוא:

ג

חקר הש"ש (ש"ו פכ"ג) בס"ט ברה"י וע"א אומר שהוא טהור אם נאמן כיון דחזקת טהרה לא מהני בס"ט ברה"י אפשר דאף ע"א לא מהני והביא ראיה מהתוס' רפ"ק דחולין בטמא ששחט במוקדשין דחיישינן שמא יגע בבשר ומקשינן בברי ליסגי ומשנינן דליתא קמן דלשייליה וכתבו בתוס' ואע"ג דעזרה ר"ה והיה לנו לטהר מספק האי ספק ל"ד לשאר ספק כו' ואי איירי בבמה אתי שפיר היינו דבבמה הוי ס"ט ברה"י ומ"מ אמרינן דבברי ליסגי אלמא דמהימן ע"א בס"ט ברה"י ואח"כ דחה שם ראיה זו וכתב דשאני התם דהוי בידו שלא ליגע ומש"ה נאמן ע"ש ונראה להביא ראיה מתוס' פסחים ט' גבי מדורות העכו"ם דכ"מ שהחולדה והחזיר יכולין להלוך א"צ בדיקה ואמרינן שם בגמרא הטעם משום דאימור הוי אימור לא הוי ואת"ל הוי אימור אכלתיה והקשו בתוס' הא מדור העכו"ם הוא רה"י וברה"י אף ס"ס טמא וכתבו וי"ל דל"ד הך ספיקא לשאר ספיקות דאמאי אי"ל למימר שיהיה שם נפל ודמי לספק ביאה א"נ אימור אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי כו' ע"ש א"כ להתי' השני בתוס' במקום דאין החולדה והחזיר יכולין להלוך הו"ל ס"ט ברה"י רק היכא דיכולין להלוך טהור משום דזה הספק דאכלתיה הוי קרוב לודאי, והנה באהלות פי"ח אמרינן במדור העכו"ם ואם היה עבד או אשה משמרין אותו א"צ בדיקה ע"ש היינו דנאמנין שלא היה שם נפל ואף דבלא עדותן הוי ס"ט ברה"י ומוכח דבס"ט ברה"י ע"א נאמן לטהר:

אך בעיקר נראה כהתי' הראשון בתוס' דמדור העכו"ם אין בו משום ס"ט ברה"י דאמרינן בתוספתא דאהלות על מדור העכו"ם תולין ריב"י אומר אף שורפין ע"ש א"כ לת"ק דחולין מוכח דאין זה ס"ט ברה"י דבס"ט ברה"י שורפין ובירושלמי פסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים מייתינן להאי תוספתא ואמרינן שם דטעמא דריב"י דשורפין הוא משום דס"ל בעלמא דעל תלויה דרבנן שורפין ע"ש דשורפין על ספיקות שהן מדרבנן א"כ לכ"ע אין מדור העכו"ם בכלל ס"ט ברה"י:

עוד הביא שם הש"ש ראיה דע"א נאמן בס"ט ברה"י ממתני' פ"ה דטהרות עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו' ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט וכתב דהתם ע"כ מיירי דכבר נסתפק הספק ברה"י או בר"ה אם נטמא אם לא דלי"ל דהספק נתהוה עפ"י העדים א"כ בעד אומר נטמא וע"א לא נטמא אמאי טמא הא אין ע"א מהימן היכא דאתחזק התירא ואף להפוסקים דנאמן ע"א אף באתחזק התירא עכ"פ היכא דבאו בב"א הו"ל ע"א בהכחשה ואמאי טמא ברה"י וע"כ מיירי דכבר נסתפק בלא עדותן אם נטמא ומשמע דוקא משום שאומר עד נטמא הא אי לאו עד שאומר נטמא היה נאמן ע"א לומר לא נטמא בס"ט ברה"י ע"ש, והנה ז"ש דמיירי שכבר נסתפק אם נטמא אינו מועיל כלל דהא בר"ה אף אם כבר נסתפק בלא עדותן אם הוא טמא הא בשביל זה הספק הוא טהור דס"ט בר"ה ספיקו טהור א"כ אמאי אמרינן ע"א נטמא וע"א לא נטמא בר"ה ספיקו טהור מכלל דבלאו האי ע"א דאומר לא נטמא היה נאמן ע"א לטמא אף בר"ה ומה מועיל לזה במה שנסתפק כבר אם נטמא אם לא ואי נימא דכללא הוא בכ"מ היכא שכבר היו מסופקים בהדבר נאמן אח"כ ע"א אף נגד חזקה אינו נראה כן מהירושלמי רפ"ג דיומא גבי הרואה אומר ברקאי ומקשינן איך ע"א נאמן להעיד שהוא יום וכן מקשינן שם בנולד ביה"ש איך ע"א נאמן להעיד שהיה עדיין יום להתיר מילה בשבת ומשנינן גליא האי מילתא היינו דהוי מילתא דעבידא לגלויי ע"ש ואע"ג דבלא עדותו ג"כ נסתפק לנו אם הוא יום או לילה דהא בשביל זה מעמידין אותו על הגג לראות אם כבר עלה השחר וכן בנולד ביה"ש אלמא דאף בכה"ג אין ע"א נאמן להתיר דבר שהיה קודם בחזקת איסור וא"כ ה"ה לאסור דבר שהיה קודם בחזקת היתר אך בעיקר האי מתני' דטהרות ע"א אמר נטמא וע"א לא נטמא נראה דודאי מיירי כפשוטו דליכא ספק חוץ מעדותן, והנה הצעת המשנה שם כך היא עד אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור שנים אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי ר"מ מטמא וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו ע"א אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא בין ברה"י בין בר"ה טהור שנים אומרים נטמא וע"א לא נטמא בין ברה"י בין בר"ה טמא עד אומר נטמא וע"א לא נטמא אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא ברה"י טמא בר"ה טהור ע"ש וזו היא ממש כמתני' דכריתות (י"א) באמרו לו אכלת חלב עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי ע"א אכל והוא אומר לא אכלתי פטור שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב כו' וזה דע"א נאמן משום דמיירי בשותק ע"ש וה"נ אילו ע"א מעיד על טהרות בעולם שנטמאו ודאי אינו נאמן אבל הכא מיירי בע"א אומר על גופו שנטמא והו"ל כע"א אומר אכלת חלב וכיון דשתיק נאמן ואי מכחישו הא אמרינן שם במתני' ע"א אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור וכל שמעיד על גופו שנטמא והלה שותק נאמן וכמו באומר נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק דנאמן ובעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת הוי כמו התם ע"א אומר אכלת חלב ועד אומר לא אכל דמביא אשם תלוי דחשיב כספק עם ריעותא דמביא אשם תלוי והכא בטומאה כה"ג דהוי ספק עם ריעותא ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט:

הביא הר"ש ז"ל בטהרות שם מהתוספתא שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט והקשה שם הר"ש ז"ל מההיא דפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמא ספק משחשכה נטמא רמ"א ה"ז חמר גמל ופרכינן עלה מההיא דנגע באחד בלילה כו' דר"מ מטהר ובר"ה איירי ומשנו רבה ור"י דמתני' בב' כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמא ואחת אומרת משחשכה נטמא אלמא בב' כתי עדים אין מטהרין בר"ה והש"ש תי' משום דהתם הוי ס"ט למפרע ע"ש, ונראה דאפילו להשיטות דטומאה דלמפרע ג"כ ילפינן מסוטה היינו דכשנולד לנו הספק אנו ממשיכים דין ס"ט ברה"י ובר"ה גם על הזמן של קודם על כל הזמן שהוא בכלל הספק הכא שאני כיון דשנים אומרים מבעוד יום נטמא ושנים אומרים משחשכה דהו"ל ב' כתי עדים המכחישים זא"ז ובעלמא בב' כתי עדים שמכחישים זא"ז אמרינן דכת אחת מהם אמת והשניה משקרת רק דאינו ידוע איזה מהם א"כ הכא כיון דאיכא עדים שיודעין אם מבעוד יום נטמא או משחשכה ודין ס"ט דילפינן מסוטה הוא רק היכא דליכא בירור על הדבר אבל היכא דאיכא בירור אין זה בכלל ספק א"כ קודם שבאו העדים לב"ד היו שם עדים כשרים בדבר הראוין להעיד בב"ד אם מבעוד יום נטמא או משחשכה ואז לא היה עומד שיבואו עוד עדי שקר לב"ד ויכתישום א"כ קודם היה בירור על הדבר רק לאחר שבאו לב"ד ובאו עוד שנים עדי שקר והכחישום ובטל הבירור כיון דלב"ד הוא עתה תרי ותרי ואוקי תרי להדי תרי וכיון דעתה ליכא עוד בירור על הדבר הוי כשאר ספיקות דברה"י ס"ט בר"ה ס"ט אך זה שייך רק מכאן ולהבא אבל למפרע אי אפשר להמשיך דין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דאז היה בירור על הדבר א"כ בשנים אומרים מבעוד יום נטמא ושנים אומרים משחשכה נטמא כיון דהשתא ודאי טמא רק דנין על העת של קודם על אותו הזמן קודם שבאו העדים לב"ד אי אפשר לדון בה מדין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דאז היו עדים על הדבר הראוין לבוא לב"ד וכיון דאין יודעים עתה איזו עדים הן עדי האמת א"כ הוי כשאר ספיקות וה"ז חמר גמל:

כתבו התוס' נדה (י"ז) גבי דם הנמצא בפרוזדור דאין שורפין עליו את התרומה תימה כיון דהוי ס"ט א"כ בר"ה טהור ודאי וברה"י טמא ודאי ושורפין וי"ל כדפי' לעיל דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא ע"י ראיית גופה לכן בכ"מ ספק וצ"ע במכלתא גבי דם תבוסה דמשמע דספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט ע"ש ויש לעיין מה ענין ההיא דדם תבוסה לספק ראיה דזה דאמרינן שם ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט היינו הנוגע בהדם ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ט"מ א"כ הו"ל טומאת מגע והספק אם במה שנגע הוא טמא או טהור הוי כנגע בספק שרץ ספק צפרדע או נגע באחד וא"י אם חי או מת דכה"ג ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט כדאמרינן בטהרות רפ"ו המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ס"ט כשהוא בר"ה ס"ט ואין לומר דהתוס' לא יפרשו כהרמב"ם ז"ל ההיא דדם תבוסה אלא הא דברה"י ס"ט בר"ה ס"ט היינו אם יצא הדם בר"ה או ברה"י דמספקינן על הדם עצמו אם הוא טהור או טמא וכשיצא בר"ה אמרינן דס"ט וכשיצא ברה"י אמרינן דס"ט הא האי דם הוי אי"ב דעת לישאל ואין זה ג"כ ס"ט הבאה בידי אדם דאם יצא הדם לאחר מיתה דאז הדם טמא אז אין כאן דעת לישאל כלל וע"כ האי ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט קאי על הנוגע ונראה דס"ל להתוס' דספק ראיה דלא גמרינן מסוטה אינו רק על טומאת הרואה עצמו אף אם נגע באחד וספק על מי שנגע בו אם הוא נטמא ע"י ראייה או לא אין דנין על הנוגע מדין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דהספק הוא ספק ראייה וכן נראה נמי מדברי התוס' ריש נדה שכתבו דמעל"ע שבנדה אין דנין אותו בדין ס"ט בר"ה וברה"י ומיהו בדבר שאי"ב דעת לישאל טהור במעל"ע מדמקשינן לקמן אמתני' דבר שאי"ב דעת לישאל הוא ומוקמינן בשחברותיה נושאות אותה במטה וכתבו בתי' השני הטעם משום דספק ראייה לא גמרינן מסוטה ומש"ה טמא אף בר"ה אבל דבר שאי"ב דעת לישאל טהור משום דזה ילפינן מדרב גידל ושייך בטומאת בשר קדש טומאה ע"י ראיית הזב ע"ש היינו דבאו לתרץ אמאי מקשינן מכדי האי מטה אי"ב דעת לישאל כו' ולזה כתבו דאי"ב דעת לישאל אף בספק ראייה טהור ואע"ג דהאי מטה מגע הוא ולא ראייה שישבה עליה וספק אם נטמאה המטה ע"י ישיבתה או לא ומוכח ג"כ דס"ל להתוס' אפילו לגבי הנוגע מ"מ כיון דעצם הספק הוא אם מי שנגע בו היה טמא ע"י ראייה או לא ספק ראייה הוא ולא גמרינן מסוטה וזה בספק שרץ ספק צפרדע וכן בנגע באחד ספק חי ספק מת דגמרינן מסוטה הוא משום דספק חי ספק מת אין זה ספק ראייה דספק ראייה דלא גמרינן מסוטה הוא ספק ראייה ממש דהיינו אם הטומאה ע"י ראיית הגוף, והנה לפ"ז יש לעיין אמאי קרי לדם תבוסה ספק ראייה מה זה ענין לראייה דהתם הספק אם יצא הדם מחיים וא"כ לא היה הדם בהגוף בשעת מיתה ולא נטמא ע"י המיתה או יצא לאח"מ והיה הדם בגוף בשעת מיתה ונטמא ע"י מיתה א"כ המיתה היא הגורמת הטומאה ולא ראייה ומ"ש משאר ספק חי ספק מת דהספק הוא ג"כ אם נטמא ע"י מיתה או לא ונראה לומר דשאני דם מן המת משאר טומאות שבמת דכ"ז שהדם מובלע בהמת ולא יצא ממנו עדיין אין לו טומאה והטומאה חלה עליו כשיוצא מן הגוף וא"כ הו"ל ראייה שהוא ראיית הגוף והוי ספק ראייה דספק יצא הדם מחיים ולא נטמא ע"י ראיית הגוף או יצא לאחר מיתה ונטמא ע"י ראיית הגוף, ונראה ראיה לזה דטומאת הדם הוא בשעת יציאה מן הגוף דאמרינן במעילה י"ז נשפך על הרצפה כו' איהל על כולו טמא ומקשינן והא אמר ר"ח רביעית דם שהגיס בה טהורה אלא לאו ש"מ כאן בכולו כאן במקצתו ופי' רש"י ז"ל זה דמאהיל על כולו טמא הוא היכא דאתי האי רביעית ממת שלם ולהכי חשיב דמטמא באהל והא דקתני שהגיס בה טהור שהיה מונח שם מקצת מת ופירש ממנו אותו דם אע"ג דאית ביה רביעית הואיל ואינו בא ממת שלם לא חשיב ואינו מטמא באהל ע"ש וקשה הא תכף כשמת היה מת שלם ונטמא כל הדם שהרי הוא ממת שלם א"כ אח"כ כשחתך מקצת המת ויצא אח"כ הדם במה נטהר אותו הדם ומוכח דהטומאה על הדם חל כשיוצא מן הגוף ובעינן דוקא שיצא ממת שלם וכיון דהיציאה מן הגוף זהו המטמאת את הדם הו"ל טומאת ראייה דיציאה מן הגוף זה מקרי ראייה ואף דהתוס' במעילה שם לא ניחא להו בפי' רש"י ז"ל ע"ש מ"מ י"ל דבעיקר הדין לא פליגי דבדם המת הטומאה חלה רק בשעת יציאתו מן הגוף:

בנדה ג' מייתינן פלוגתא דר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות רש"א בר"ה טהורות ברה"י תולין ומוקמינן לפלוגתייהו דרבנן סברי כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא ור"ש סבר דלא חשיב ודאי טומאה ומש"ה בר"ה טהור וברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י ואבע"א ה"ט דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור ה"נ ספק טבל ספק לא טבל ורבנן לא גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה דהתם גברא בחזקת טהרה הכא גברא בחזקת טומאה ע"ש, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות מרחץ שבלניה עכו"ם היינו דאיכא חשש שאיבה בזמן שמטהרת שלה פתוחה לר"ה טהורה ולרה"י טמאה ופי' הר"ש ז"ל משום דס"ט ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט ע"ש ויש לעיין הא כמאן אתיא דלא כר"ש ודלא כדרבנן דהתם לרבנן בין בר"ה בין ברה"י טמא ולר"ש ברה"י רק תולין ומה התם לרבנן הוי ודאי טמא משום הכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא וכאן בספק שאיבה נראה דל"ש חזקת מקוה כלל דאם היה שאוב א"כ מתחילתה בפסול היתה ואפילו אי ידעינן שהיתה כשרה קודם ומ"מ פסלינן כיון דיש שם עכו"ם וכדאמרינן בתוספתא שם במעשה ברום בית ענת דפסלוה משום שאני אומר עכו"ם נכנסו וזלפוה בלילה וחזרו ומלאו אותה בחילון מ"מ ל"ש העמד מקוה על חזקתה דאם זלפוה ומלאו אותה בקילון א"כ מקוה אחרת היא וזו תחילתה בפסול היא א"כ איכא רק העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וכנגדה ליכא חזקה כלל ובכה"ג לרבנן ודאי טמא בין בר"ה בין ברה"י ואי כר"ש ברה"י אמאי טמא הו"ל למימר תולין דהא ס"ט ברה"י בעלמא ס"ל תולין ואפשר דאתיא כר"ש והכא דברה"י טמא אין זה משום דילפינן מסוטה רק משום חזקת טומאה דהעמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וחזקת מקוה ליכא הכא כנגד מש"ה טמא מדין ודאי אך לפ"ז צ"ל דלר"ש ס"ט בר"ה ספיקו טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה גמורה דהא הכא בר"ה טהור אך עוד יש לעיין מה זה שייך לדין ס"ט בר"ה וברה"י כלל הא הכא הוי ספק מים שאובין למקוה והוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בטהרות פ"ד היינו דטהרו בין ברה"י בין בר"ה ואי נימא דהכא לא הוי ספק השקול אלא קרוב יותר שהוא שאוב וכה"ג לא התירו א"כ ל"ש זה לס"ט בר"ה וברה"י דזה דוקא בספק השקול אבל ספק הרגיל לא גמרינן מסוטה כמ"ש תוס' פסחים (ט' ע"ב) ע"ש דדין ס"ט בר"ה וברה"י הוא רק בספק השקול:

ד

כתבו התוס' כתובות (כ"ח) בשדה שנחרש בו קבר שהוא בית הפרס ואמרינן דבית הפרס דרבנן דמש"ה הוא רק מדרבנן משום דהוי ס"ט בר"ה ע"ש היינו דבית הפרס שהוא ברה"י הוא מדאורייתא, והנה יש לעיין דאמרינן פי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס מזין על האדם ועל הכלים כו' ואע"ג דבוצר לגת הוכשר הוא דוקא לטומאה דאורייתא אבל לבית הפרס דרבנן אינן מוכשרין ע"ש וקשה אמאי הוי רק טומאה מדרבנן הא אמרינן בשלהי טהרות כרם שלפני הבוצרין רה"י לטומאה א"כ נטמאו הבוצרין והענבים מדאורייתא מדין ס"ט ברה"י ונראה לומר דאף התוס' ס"ל דחשש של בית הפרס זה דחיישינן שמא הוליך המחרישה עצם כשעורה הוא רק מדרבנן ורק דהתוס' כתבו שם דאף מקום הקבר הוא כשאר בית הפרס ואינו אלא מדרבנן ובמקום הקבר ודאי הוי ספק גמור דמנ"ל שהמחרישה הוציאה את כל הטומאה משם ולא נשאר אף עצם כשעורה ולזה כתבו דהוי ס"ט בר"ה כיון דאפשר שלא נשאר שם כלום הוי ס"ט בר"ה וההיא דכיצד בוצרין בית הפרס י"ל דלא מיירי במקום הקבר עצמו אך צ"ע אם זהו כוונת התוס':

ובעיקר מ"ש התוס' דאף מקום הקבר עצמו דינו כשאר בית הפרס ואינו אלא מדרבנן ואינו מטמא באהל ושרי ע"י ניפוח יש לעיין טובא דהא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"ז דאהלות החורש ע"ג הקבר וכן החורש ע"ג הארון אפילו משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו על גביהן רום שתי קומות ה"ז עושה בית הפרס ע"ש ואע"ג דודאי לא נגע בהטומאה א"כ איך אפשר לטהר מקום הקבר דהא ודאי המת עדיין בהקבר שלא הוליכה המחרישה כלום וזה דעושה בית הפרס הוא משום דלא פלוג רבנן בבית הפרס אבל לטהר מקום הקבר איך אפשר:

אמרינן בכתובות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות כו' דטהורין משום דהוי ס"ט בר"ה וכתב רש"י ז"ל שם ב' שבילין א' טמא ואחד טהור היינו דאחד מב' שבילין טמא ואינו ידוע איזה מהם ע"ש, והנה יש לעיין א"כ הו"ל שדה שנאבד בו קבר היינו שידוע שיש שם קבר ואינו ידוע אם במקום זה או במקום זה והוי בית הפרס ובית הפרס טמא בין ברה"י בין בר"ה והר"ש ז"ל כתב באהלות פי"ח דשדה שאבד בה קבר ברה"י טמא מה"ת ובר"ה טמא מדרבנן ע"ש אבל מדרבנן עכ"פ טמא ואמאי אמרינן הכא דטהור, והנה במתני' רפ"ה דטהרות אמרינן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ואינו ידוע באיזה מהן הלך כו' היינו שידוע איזה הטמא ואיזה הטהור רק דא"י באיזה מהם הלך אך לרש"י ז"ל צ"ע:

ה

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"מ דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק ה"ה של דבריהן ואין טמא מה"ת אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות כו' אין להם אלא מד"ס כו' וכתבו ע"ז בס' בני יעקב ובס' בתי כהונה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכל דין ס"ט ברה"י דס"ט הוא רק מדבריהם וזה דילפינן מסוטה הוא רק אסמכתא בעלמא והקשה עליהם הרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות דמה יענו למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ק"פ יחיד שנטמא בספק רה"י ה"ז ידחה לפסח שני וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולן בטומאה ואי הוי רק מדרבנן איך יעשו כולן בטומאה ע"ש, והנה מזה דיחיד נדחה לפסח שני ל"ק דאף בטומאה דרבנן ג"כ נדחה לפסח שני דהא בית הפרס בלא ניפוח לא הותר לפסח אף שהוא מדרבנן ואם הלך בלא ניפוח נדחה לפסח שני וזה דציבור עבדי בטומאה דקשה להרמב"ם ז"ל כיון שהוא רק מדרבנן איך עבדי בטומאה הנה מלבד דאמרינן בירושלמי דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה ואע"ג דטומאת ידים הוא רק מדרבנן דאף אי נימא דהרמב"ם ז"ל לא פסק כהירושלמי שהרי לא הביא דין זה דפסח הבא בטומאת ידים הוא פסח הבא בטומאה מ"מ כיון דהטעם דס"ל דס"ט ברה"י טהור מדאורייתא הוא משום דכל הספיקות מדבריהן היינו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הכא דהציבור נטמא בס"ט ברה"י לענין הטמאים אין נ"מ כלל לעשיית פסח דבין אם הם טהורין ובין טמאין עושין הפסח דהא טומאה הותרה לציבור רק אם הם טהורים ולא נטמאו מיעוט הטהורים אסור להם לעשות בטומאה ואם הציבור טמאים אף הטהורים יכולים לעשות בטומאה א"כ כל השאלה הוא רק על הטמאים אם יכולים לעשות בטומאה א"כ להפך כיון שהוא ספק אם מותר להם לעשות בטומאה מספיקא מותרין לעשות בטומאה דספיקא מה"ת לקולא ואף בטומאה ודאית יכול לעשות הציבור כיון שהוא ספק וספיקא לקולא ומש"ה עושין בטומאה ואף דמדרבנן ספיקא דאורייתא לחומרא הכא שרי אף מדרבנן דהא מדרבנן הוא ודאי טומאה דהא ס"ט ברה"י טמא מדין ודאי א"כ יכולים לעשות בטומאה בין מדאורייתא בין מדרבנן אך זה תלוי אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועל טמא מת בז' שלו דלמ"ד שוחטין וזורקין עליו אע"ג דטמא הוא כיון דראוי לאכילה בערב דלדידיה זה דאין טמא ראוי לעשות פסח הוא רק משום דהוי שלא לאוכליו כיון דאינו ראוי לאכילה בערב א"כ בספק טמא כיון דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ויכול לאכול בערב א"כ אפילו אי קמי שמיא גליא שהוא טמא ג"כ הפסח כשר כי אין טומאת הבעלים מניעה מהקרבת הפסח רק דהוי שלא לאוכליו וכיון דמותר לו לאכול בערב מדין ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הו"ל לאוכליו א"כ בציבור שנטמא בס"ט ברה"י א"צ כלל להיתר טומאה בציבור דאפילו אי נטמאו ג"כ הקרבן כשר בלא דחיית טומאה כיון שראוין לאכול בערב אך הרמב"ם ז"ל לשיטתיה דפסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועל טמא מת בז' שלו ואף דראוי לאכול בערב כיון דטמא הוא רחמנא דחייה מפסח א"כ הכא כשהציבור טמאים מספק אי קמי שמיא גליא דטמאים הם זה שפסחן כשר הוא משום דטומאה הותרה בציבור רק דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ותופסין צד ההיתר ואין חוששין שמא איסור הוא אבל הכא הוי איפכא דלהציבור אין נפקותא דבכל אופן יכולים לעשות הפסח רק הנ"מ להמיעוט שהם טמאין טומאת ודאי אם יכולים לעשות פסחן א"כ צריך לתפוס צד ההיתר ואומרים שהציבור טמא וא"כ אף הם מותרין לעשות הפסח:

הביא שם הרי"ט אלגאזי דעת המהרלב"ח בשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם ס"ל דמה דילפינן מסוטה אין זה אסמכתא רק כמו סוטה שהוא רגלים לדבר ה"נ בטומאה בספק הקרוב לודאי הוי ספיקו טמא מה"ת וז"ש הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"מ דכל אלו הטומאות שהן משום ספק ה"ה של דבריהן הוא רק בספק השקול ובזה ס"ל דס"ט ברה"י ספיקו טמא הוא רק מדרבנן ע"ש אך אף אי נימא כן בדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ זה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור דילפינן ג"כ מסוטה או מדרב גידל אינו אלא אסמכתא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דזה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הוא רק בספק השקול וכיון דבספק השקול לעולם אף יש בו דעת לישאל הוא רק מדרבנן א"כ ע"כ כל דין שאין בו דעת לישאל הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אמרינן בירושלמי ספ"ח דפסחים נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר' הושעיה רבה אמר הנזיר מגלח ר"י אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש כו' יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ידחה לפסח שני ר"י אמר משלחין אותו לדרך רחוקה כו' ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח ר"י אמר יעשו בספיקן ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה כו' וכתב הרי"ט אלגאזי דפליגי אי זה בס"ט ברה"י ספיקו טמא הוא לכל דבר אף שיהא הנזיר מגלח עליה וחייבין על ביאת מקדש ולפסח הבא בטומאה וכתב דהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' ק"פ דציבור שנטמא בספק רה"י דעושין בטומאה פסק כר' הושעיה רבה רק מיירי בספק הקרוב לודאי דבזה ס"ט ברה"י טמא מדאורייתא כמ"ש המהרלב"ח אבל בספק השקול ס"ל להרמב"ם ז"ל שהוא רק מדבריהם ע"ש:

אמרינן בתוספתא פ"ז דאהלות כותל שבין ב' בתים וטומאה בתוכו הבית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור מחצה על מחצה שניהם טמאים רא"א שורפין עליה את התרומה ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ע"ש ויש לדון אמאי שורפין את התרומה ואין חייבין על ביאת מקדש ונראה משום דמחצה על מחצה הוא ספק משום דא"א לצמצם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' טומאת מת ה"ד ע"ש ומש"ה אין חייבין על ביאת מקדש דאפשר שהטומאה קרובה יותר להבית השני וזה דשורפין את התרומה משום דהוי ס"ט ברה"י דבית רה"י הוא וזה דאין חייבין על ביאת מקדש הוא משום דעל ס"ט ברה"י אין חייבין על ביאת מקדש עכ"פ בספק השקול וכשיטת הרמב"ם ז"ל, ובתוספתא פ"ה דנזירות אמרינן טומאה שנתונה ע"ג כותל אפילו מחצה על מחצה וכן עדר בהמה כו' אין נזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ע"ש וזה דאין הנזיר מגלח עליו הוא ג"כ משום דאין הנזיר מגלח על ס"ט ברה"י בספק השקול, והנה זה דמחצה על מחצה דנין אותו מדין ספק מוכח כן מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"א דנגעים צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב של רחלים מטמא בנגעים ואם רוב של גמלים אינו מטמא בנגעים מחצה על מחצה מטמא בנגעים רש"א הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור ע"ש ומה שייך מחצה על מחצה לספק נגעים וע"כ משום דמחצה על מחצה הוי ספק דא"א לצמצם והוי ספק נגעים ולהקל:

והנה הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' ט"מ ה"ד פסק במעזיבה שהיא לאויר וטומאה בתוכה מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא והשיג עליו הראב"ד ז"ל הא מחלוקת ר"מ ור"ש היא בתוספתא ולמה פסק כר"מ הא ר"מ ור"ש הלכה כר"ש וכתב הכ"מ בתי' השני על הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש דפלוגתייהו דר"מ ור"ש הוא באפשר לצמצם או לא וס"ל לר"מ א"א לצמצם ומש"ה הבית טמא והעומד מלמעלה טמא וכיון דקי"ל בעלמא דא"א לצמצם מש"ה פסק כאן כר"מ ע"ש אך אי אפשר לומר כן דפלוגתייהו דר"מ ור"ש הוא באי אפשר לצמצם היינו דס"ל לר"ש אפשר לצמצם דהא גבי צמר רחלים שנתערב עם צמר גמלים מחצה על מחצה ר"ש דן אותה מדין ספק אלמא ס"ל דא"א לצמצם:

הנה אמרינן פי"א דכלים העושה כלי מן החלמא ומן הגללים אם רוב מן החלמא טמא רוב מן הגללים טהור מחצה על מחצה טמא ואמרינן בירושלמי נזיר פ' כ"ג ר' זריקה בשם רב המנונא תני כלי שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש ע"ש וצ"ל ג"כ הטעם משום שהוא ספק דא"א לצמצם ומש"ה אין חייבין על ביאת מקדש (וצ"ל דבהתוספתא דאהלות ר"א גרסינן ולא ר' אליעזר דר' אליעזר ס"ל כריה"ג דאפשר לצמצם כדאמרינן בבכורות י"ח] ומכל אלו התוספתות יש להוכיח כשיטת הרמב"ם ז"ל בס"ט ברה"י:

ו

הקשו התוס' פסחים (ט"ו) גבי חבית שנולד בה ספק טומאה כו' היכא מיירי אי ברה"י ס"ט מדין ודאי ואי בר"ה ס"ט וכתבו דמשכחת לה תרומה תלויה מדאורייתא כגון שנגע בב' חביות ברה"י ואינו יודע באיזה מהם נגע דהשתא שתיהן תלויות ד"ת דלא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י אלא דבר שיכול להיות אמת כדאמרינן פ' ב' נזירים ובנזיר נ"ז כתבו התוס' דזה רק ברה"י אבל בר"ה טהורים אף דאחד מהם ודאי טמא משום דס"ט בר"ה לא ילפינן מסוטה רק מוקמינן אחזקת טהרה ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"ט מהל' אבה"ט בב' שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות והלך חברו בהשני ועשה טהרות אם נשאלו בב"א או נשאל עליו ועל חברו טהרותיהן נשרפות שהרי ודאי אחת מהן טמאה ואפי' ככר אחד טמא שנתערב במאה ככרות טהורין כולן טמאין וישרפו ע"ש וכתב המל"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל כל שיש שם ודאי טמאה הכל נשרף, והנה דברי הרמב"ם ז"ל הוא מהתוספתא פ"ו דטהרות רי"א אם אמרו שנים היינו ובשני שבילים הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טמאה אחת שנתערבה במאה טהורות כולן טמאות עכ"ל ולא קתני שם נשרפות מיהו התם משמע דהאי טמאות נשרפות דלעיל שם אמרינן גבי הלך א' מהם ועשה טהרות והלך חברו בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות וה"ה מוכיחות דתלויות וכאן קתני טמאות מכלל דדינן כטמאות ממש [וזה דאמרינן דאפילו טמאה אחת שנתערבה בק' טהורות כולן טמאות ואע"ג דתרומה טמאה עולה בק"א צ"ל דמיירי בדבר חשוב שאינו בטל וכן הרמב"ם ז"ל שכתב ואפילו ככר אחד טמא שנתערב בק' ככרות טהורות כולן טמאות וישרפו ע"כ מיירי בככרות של בעה"ב שאינן בטלות] והנה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל דאמרינן בתרומות פ"ה מ"א סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מק' חולין או למעשר ראשון או למעשר שני או להקדש בין טמאין בין טהורין ירקבו והביא שם הר"ש ז"ל מהירושלמי ניחא טהורה ירקבו וטמאין ירקבו דבנפלו לפחות מק' חולין טהורים מש"ה ירקבו ואין נשרפין משום דכיון שנפלה לפחות מק' הוא מדומע והוי הכל תרומה והוי כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה דאסורה באכילה משום טמאה ובהדלקה משום תרומה טהורה דאסור לשרוף תרומה טהורה ע"ש ומוכח דתרומה טמאה שנתערבה עם טהורה אסור לשרוף אלא ירקבו אך גם על התוס' קשה שכתבו דתלויה מה"ת היינו שנגע בא' מב' חביות וא"י באיזה מהם נגע דהוי נמי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ושניהם תלויות והתם אמרינן דירקבו דתרומה תלויה אסור להפסידה וכאן צריך להניחה במקום שתרקב והתוספתא דטהרות אתי שפיר דקתני רק טמאה אחת שנתערבה בק' טהורות כולן טמאות ולא קתני ישרפו והיינו רק שירקבו ולא קתני ג"כ תלויות כבבא דרישא דכאן אינן תלויות רק ירקבו, והנה הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק כההיא דתרומות בפי"ד מהל' תרומה הי"א וז"ל שם סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מק' חולין או מעשר ראשון או מע"ש או הקדש בין טמאין בין טהורין הואיל ונדמע הכל כתרומה טמאה שאסורה באכילה לכל והרי הכל אסור לעולם ומניחין אותן עד שירקבו בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי אבל בדבר שדרכו להאכל חי לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה ע"ש:

ונראה לתרץ דהנה המל"מ תמה שם על הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהל' אבה"ט בטמאה שנתערבה עם טהורה דכולן ישרפו איך ישרפו כולן הא יש שם ג"כ טהורה ואיך מותר לשרוף תרומה טהורה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל דאמרינן בפסחים ל"ד שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין מלטמא ואסורין מלאכול ומקשינן שם בגמרא אמאי אסורין מלאכול ומסקינן משום דאין זריעה לתרומה דמעלה היא כמו במי החג שנטמאו והשיקן לאחר הקדשן טמאים דאין זריעה להקדש משום מעלה ה"נ אין זריעה לתרומה אך הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' תרומות הכ"ג כתב הזורע תרומה טמאה אעפ"י שהגידולין טהורין ה"ה אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו ע"ש והוא מהירושלמי תרומות דהטעם הוא הואיל ונדחו אידחו וכן במי החג שנטמאו ואח"כ השיקן אמרינן בירושלמי שם הטעם הואיל ונדחו ידחו דס"ל דדין תרומה כדין קדשים לענין דיחוי, והנה אמרינן בפ' התערובות דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל ימותו כולן ואמרינן שם בגמרא דאם קרבן לא מרצי ואף דלאחר שחיטה בטל האיסור בההיתר משום דהו"ל דחוי וכן באברי תמימים שנתערבו באברי בע"מ וקרב ראשו של אחד דהוי דחוי ע"ש ומוכח דכל שנאסר משום תערובות הו"ל דחוי א"כ בתרומה טמאה שנתערבה עם טהורות באופן דלא בטלה הטמאה דאף הטהורות נפסלו משום דיחוי א"כ אין כאן תרומה כשרה כלל ומש"ה הכל ישרפו אבל בסאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מק' חולין טהורין דע"י דמוע הוי הכל תרומה והוי כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה כדאמרינן בירושלמי בזה שפיר אמרינן דאין שורפין משום תרומה טהורה שבה דאסור לשרוף כדאמרינן בירושלמי והכא ל"ש שאף הטהורה נפסלה משום דחוי דהא הכא הו"ל דחוי מעיקרא דהא קודם שנתערבה לא היו החולין תרומה כלל רק ע"י דמוע נעשו תרומה ואז לא היו ראוין לאכילה משום תערובת הטמאה א"כ התרומה לא היתה מעולם ראויה לאכילה וקי"ל דדחוי מעיקרא ל"ש דחוי א"כ הטהורה לא נפסלה ואסור לשורפה ומש"ה תרקב כדאמרינן בירושלמי:

והנה בזה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' אבה"ט בנשאלו שניהם בב"א או עליו וע"ח דטהרותיהן נשרפות משום דודאי איכא טמאה ואפילו ככר טמא שנתערב בק' ככרין טהורין כולן מטמאין וישרפו ל"ל לטעם זה תי"ל דבככר כיון שהוא נאכל כמו שהוא חי א"כ לעולם הוא בשריפה ומשום תקלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה דתרומות:

והנה על הירושלמי דאמרינן בסאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מק' חולין טהורין דירקבו דמש"ה אין שורפין דע"י דמוע נעשה הכל תרומה ואסור לשרוף תרומה טהורה יש לעיין הא האי תרומה טהורה ג"כ היא תלויה דהא על כל חטה וחטה הוא ספק אם היא הטמאה או הטהורה והכל אינו ראוי לאכילה וזה דבעלמא אמרינן דתרומה תלויה אסור לשרוף אף דאינה ראויה לאכילה אמרינן בכמה דוכתי משום שמא יבוא אליהו ויטהרנו ותהא ראוי לאכילה א"כ הכא בנתערבה הטמאה עם הטהורה אם יבוא אליהו ויאמר איזו חטין הם הטמאים ואיזו הטהורין א"כ לא יהיה אז עוד דימוע כלל שהרי הכא מיירי דנתערבה סאה תרומה טמאה בפחות מק' חולין טהורין א"כ ידוע שהטמאין הן של תרומה והטהורין של חולין א"כ אם יבוא אליהו ויאמר איזה הן הטמאים ואיזו הטהורין א"כ לא יהיה עוד דמוע כלל א"כ החולין לא יהיו עוד תרומה דזה שהן תרומה הוא רק בשביל הדימוע א"כ מה שייך דמש"ה לא ישרפו שמא יבוא אליהו ויטהרנה שיאמר איזו החטין הן הטהורין הרי אז לא יהיו עוד תרומה א"כ לא יהיו אז נאכלין בתורת תרומה כ"א בתורת חולין וצ"ע:

והנה זה דאף בנתערב תרומה טמאה עם חולין טמאים ירקבו אמרינן בירושלמי שם על דעתיה דחזקיה ניחא דס"ל אין מדליקין בחטין מפני התקלה ולר"י דלא חייש לתקלה בחטין מקשינן אמאי לא ידלקו ומשנינן סבר ר"י כהדא שמא ימצא בהן תקלה וכתב הר"ש ז"ל ואע"ג דאוקמינן בפ' כ"ש בשליקתא ומאיסתא דלאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים הכא ר"י מודה דדימוע קיל לאינשי ואיכא למיחש טפי ע"ש ולהתוס' בפסחים שם שכתבו דדוקא אם היו כבר מאוסים שרי אבל לשולקן לכתחילה אסור אתי שפיר טפי דהכא לא מיירי בשליקתא ומאיסתא ולכ"ע אסור, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דדבר שנאכל כמו שהוא חי ישרף מפני התקלה הוא ג"כ מהירושלמי שם כמ"ש הכ"מ ויש לעיין הא הוי סברות הפוכות דזה דחטין ירקבו ולא ישרפו אמרינן שם בירושלמי שהוא מפני התקלה אלמא ירקבו עדיף טפי משריפה לענין תקלה ובדבר שנאכל כשהוא חי אמרינן דישרף מפני התקלה אלמא דשריפה עדיף טפי ואפשר דבחטין עדיף טפי דירקבו מלשריפה דחיישינן דבשעה שעוסק בשריפתן יבוא לידי תקלה וגרע טפי מירקבו אף דבירקבו ג"כ איכא חשש תקלה ובדבר שנאכל כשהוא חי דיכול לזורקו בין העצים וממאסי עדיף שריפה מירקבו הנה הביא הכ"מ שם מהירושלמי דזה דירקבו הוא בדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שורפין מפני התקלה וכתב דהרמב"ם ז"ל גירסא אחרת היה לו בהירושלמי וגורס להאכל במקום להבלל והיינו שנאכל כמו שהוא חי ע"ש, ולפרש הירושלמי לפי גירסא שלנו נראה דהנ"מ בין דבר שדרכו להבלל ובין דבר שאין דרכו להבלל הוא דבדבר שדרכו להבלל כגון משקין או חטין בחטין אם ישכח ויאכל מהם ודאי יבוא לידי תקלה שיאכל ודאי איסור שהרי ודאי יש שם איסור שהאיסור נבלל בההיתר אבל דבר שאין דרכו להבלל כגון שנתערב סאה בסאין אפילו אם ישכח ויאכל ג"כ הוא רק ספק אם יאכל איסור כה"ג לא חיישינן:

והנה להרמב"ם ז"ל יש לעיין איך משכחת לה תרומה תלויה מדאורייתא דאם נגע באחד מב' חביות וא"י באיזה מהם להרמב"ם ז"ל כה"ג שניהן נשרפין כיון דודאי אחת מהן טמאה ונראה דמשכחת לה בנגע באחד מב' חביות אחת של תרומה ואחת של חולין דכה"ג אף להרמב"ם ז"ל אין נשרפין דזה דוקא היכא דודאי יש שם תרומה טמאה שהיא בשריפה אבל הכא דאפשר שאין כאן תרומה טמאה כלל הוי כשאר תלויות ומ"מ ל"ש הכא ברה"י ס"ט כיון דודאי אחת מן החביות טהורה כה"ג לא ילפינן מסוטה דלענין אי ילפינן מסוטה אין נ"מ אם הוא חולין או תרומה, עוד נראה לומר דאם היה הספק בהכשר אם הוכשרה התרומה או לא זה ל"ש למגמר מסוטה ולומר ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט דאין הספק בעצם הטומאה רק אם הוא ראוי לקבל טומאה א"כ משכחת לה כה"ג תרומה תלויה מדאורייתא:

הנה הרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות הקשה להשיטות בדעת הרמב"ם ז"ל דכל דין ס"ט ברה"י הוא רק מדרבנן ומדאורייתא ספיקי טומאות הם כשאר ספיקי איסורין דמה"ת לקולא ואף היכא דאקבע טומאה כגון שרץ וצפרדע ואינו יודע באיזה מהם נגע אע"ג דבעלמא אקבע איסורא אסור מה"ת שאני טומאה דאיכא חזקת טהרה ואוקי חזקת טהרה לבהדי אקבע איסורא והוי כספק השקול וכל הספיקות מדבריהם א"כ איך משכחת לה להרמב"ם ז"ל תרומה תלויה מדאורייתא דדרשינן הראויה לך שמור כו' כיון דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ ראויה לך היא ואמאי פטור משמירתה ע"ש ונראה דזה דבתרומה בעינן ראויה לך שמור היינו ראויה לך בתורת מצות אכילת תרומה ונהי דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ומותר לאכול תרומה תלויה הוא רק כמו אכילת שאר חולין אבל אם יש מצוה באכילתה דתרומה טמאה ליכא מצוה באכילתה כיון דפסולה היא ובפסול ל"ש מצוה כמו שאר קדשים פסולים דאמרינן בפ' דם חטאת גבי כשרה שבלעה מפסולה דליתי עשה דכשרה ותדחה ל"ת דפסולה אבל הפסולה בעצמה ליכא בה עשה כלל א"כ בתלויה אי איכא מצוה באכילתה אדרבה כיון דהוי ספק אי איכא מצוה וכיון דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ליכא מספיקא חיוב מצוה וזה דבעינן בשימור תרומה שתהא ראויה לך היינו ראויה לשם מצות אכילת תרומה:

ז

גרסינן פ"ד דטהרות אלו ספיקות שטהרו חכמים כו' ספק משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור כו' והנה בגליון הרא"ש ז"ל שם כתב וא"ת כיון דבמשקין יש טומאה וטמא הספק בהן אמאי לא חשיב ליה לעיל גבי ו' ספקות ששורפין עליהן את התרומה ולימא על ז' ספיקות שורפין את התרומה כו' ע"ש ונראה מזה דס"ל דספק משקין ליטמא טמא היינו דטמא אף בר"ה דאי רק ברה"י וכשאר ספיקי טומאות מה שייך דלתני ז' ספיקות דשורפין דהנך ו' ספיקות דשורפין היינו דשורפין עליהן בין בר"ה בין ברה"י וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דספק משקין לטומאת עצמן אינן כשאר ספיקי טומאות דילפינן להו מסוטה שכתב בפה"מ שם מ"ט גבי ספק משקין ליטמא טמא כיצד טמא שפשט רגלו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע כו' היתה ככר טמאה בידו וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע כו' וכתב הרמב"ם ז"ל והביא המשל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא עכ"ל דס"ל דזורק חשיב אי"ב דעת לישאל הרי ס"ל להדיא דבספק משקין לטומאת עצמן אף אי"ב דעת לישאל טמא ואינן כשאר טומאות ונראה דיצא זה להם מדקתני ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור א"כ כמו לטמא אחרים טהור בכל ענין בין בר"ה בין ברה"י ה"נ ליטמא טמא בכל ענין דאי ליטמא דינן כשאר ספיקות ל"ל למתני כלל ליטמא טמא לתני רק ספק משקין לטמא אחרים טהור:

ונראה ראיה לדבריהם דבספק משקין אין דנין מדיני ס"ט בר"ה וברה"י דאמרינן בירושלמי שלהי חגיגה גבי משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה ומטבילין את כל הכלים ומקשינן שם הנהו כלים דאיטמו במאי אי בשאר טומאות אף כל הכלים צריכים טבילה ומסקינן דאיטמו בספק משקין ומקשינן תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומשנינן כאן לקודש כאן לתרומה חומר הוא בקודש ע"ש וקשה נהי דחומר הוא בקדש דספק משקין אף לטמא אחרים טמא בהם מ"מ הא עזרה ר"ה לטומאה כדאמרינן בפסחים א"כ יהיו טהורים מדין ס"ט בר"ה כיון דהוי ספק משקין הוי כספק שרץ ספק צפרדע שנגעו באחר דבר"ה ספיקו טהור ונראה מזה דבמשקין ליכא דין ר"ה ורה"י כלל דליטמא טמא בכל ענין ולטמא אחרים טהור בכל ענין ולקדש חומר הוא בקדש דלטמא אחרים הוי כמו לטומאת עצמן:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ד דטהרות השרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקו טהור והקשה הר"ש ז"ל מזה על התוספתא דהעריבה שהיתה טמאה טמא מת וככר של תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה וירדו גשמים ונתמלא ונותר ה"ה צף ע"פ המים ספק נגע בצדי העריבה ספק לא נגע ספיקו טהור אלמא דאף לתרומה מטהרין ס"ט צפה ע"פ המים ע"ש ולהרמב"ם והרא"ש ז"ל אתי שפיר דודאי אף לתרומה מטהרין ס"ט צפה ושאני הכא בשרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת דלתרומה היינו להכשיר היין לתרומה דנימא שלא נטמא א"כ הו"ל ספק משקין לטומאת עצמן ולזה טמא בכל ענין וכמו דטמא בר"ה ואף בדבר שאי"ב דעת לישאל ה"נ בצפה ולפועלין היינו בהחשש שמא נגעו הפועלין בהשרץ בזה מטהרינן משום טומאה צפה וזה דקתני לתרומה היינו להכשיר היין לתרומה משום דלחולין אף היין טהור שזהו מן הספיקות שטהרו חכמים ספק החולין וכתב הרמב"ם ז"ל היינו לאוכלי חולין בטהרה שכל הספיקות טהורין לגבן ואי"ל אלא טומאה ודאית ע"ש ועוד דבשרץ צף על שפת הבור ספק נגע בהיין לבד שהוא טומאה צפה הוי ג"כ אי"ב דעת לישאל ומ"מ מטמאינן ומוכח כהרמב"ם ז"ל דבמשקין אף אי"ב דעת לישאל ספיקו טמא אך נראה דזה דבמשקין בכל ענין טמא ודאי זה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי אין חילוק בין משקין לאוכלין דאשכחן כמה חומרות שהחמירו חכמים במשקין, (כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' אבה"ט ה"ח וכן אם נכנסו משקין שהם טמאין מספק לאויר החבית הרי החבית טהורה והמשקין שבתוכה טהורין שאינן מתטמאין אלא מן החבית ע"ש והוא מהתוספתא פ"ה דטהרות ועיין בכ"מ שם וקשה ל"ל טעם שהמשקין שבהחבית טהורין לפי שאין מתטמאין אלא מחמת החבית הא אף אם מתטמאין מחמת המשקין טמאין ג"כ טהורין דהא ספק משקין לטמא אחרים טהור כמה שפסק הרמב"ם ז"ל שם וכל התוספתא שם אזיל למ"ד דספק משקין לאוכלין טמאים ולכלים טהורים ע"ש ולפיכך הוצרך לטעם שאין המשקין מתטמאין אלא מחמת החבית אך על הרמב"ם ז"ל צ"ע]:

בטהרות פ"ד שם חשבינן בהדי ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד"ס כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכן ספק ידים כו' והקשה המשנה אחרונה והרש"ש ז"ל ל"ל למחשב בתרתי ספק ד"ס וספק ידים הא ספק ידים הוא ג"כ ספק ד"ס ע"ש ונראה דספק ידים שהתירו אין זה משום שהוא מד"ס אלא בשביל שהוא ספק ידים וכן מוכח מהתוספתא פ"י דפרה דאמרינן שם כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת חוץ מן הידים מפני שהוא ספק הגוף ע"ש היינו משום דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו וקשה הא זה דכל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת הוא ג"כ ספק הגוף דכל ספק הטומאות הן ספק הגוף ומ"ש מאוכל אוכלין טמאין ואידך שהן מד"ס וספיקו טהור לתרומה וטהור לחטאת אעפ"י שהוא ספק הגוף ומוכח מזה דהא דספק ידים טהור לתרומה אינו משום שהם מד"ס דלאו בכל ד"ס הקילו רק מפני שהן רק טומאת ידים אבל לחטאת שהן טומאת הגוף ספיקן טמא ומש"ה תני להו בתרתי ספק ד"ס וספק ידים:

אמרינן בתוספתא פ"ה דטהרות זילף משקין טמאין וטהורין בתוך הבית ואח"כ נמצאו משקין על ככר של תרומה ונטלה לשאול ה"ז טהורה המתין לה עד שנגבה ה"ז טמאה והראב"ד ז"ל פי"ד מהל' אבה"ט כתב הטעם משום מראית העין דלאחר שנגבה הרואה לא ידע שמחמת ספק משקין מטהרין אותה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם דקודם שנגבה טהור משום דספק משקין לטמא אחרים טהור אבל הניח הככר עד שנגבה ה"ז טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמא והרי אין כאן משקין אלא ככר שהוא ספק טמאה ספק טהורה ע"ש ואף שהטומאה היא טומאת משקין לטמא אחרים שהוא מדרבנן וא"כ מאי נ"מ אם יש שם משקין או אין שם משקין ונראה דזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל דבטהרות שם חשבינן לספיקות שטהרו חכמים ספק ד"ס לחוד וספק משקין לטמא אחרים לחוד ומוכח דזה דספק משקין לטמא אחרים טהור אין זה רק משום דהוי מדרבנן רק בספק משקין הקלו לטמא אחרים אבל כל שאינו ספק משקין אלא ספק אוכלין שאין כאן משקין אלא ככר שספיקו אם טמא אם טהור אף שזו היא הטומאה עצמה של ספק משקין לא הקלו כיון שאין שמו עליו דעתה אין זה ספק משקין וכמו בספק ידים דאם הוא ספק הגוף אף דהספק הוא זה הספק עצמו של טומאת ידים לא הקלו כיון שאין שמו עליו דלא הקלו אלא בטומאת ידים ולא בטומאת הגוף ה"נ הקלו בספק משקין ולא בספק אוכלין:

בתרומות פליגי ר"א ור"י בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאים אם אינו יכול להציל רביעית בטהרה ס"ל לר"א דתרד ותטמא ואל יטמא ביד ור"י ס"ל דאף יטמאנה ביד וכתב רש"י ז"ל בפסחים ט"ו דהיינו לקבלן בכלים טמאים, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"ב מהל' תרומה ה"ד חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בידיו בלא נט"י ואעפ"י שהוא מטמאה כמו שיתבאר בענין טהרות ע"ש ויש לעיין למה כתב דהיינו שיציל בידיו בלא נט"י ולא כתב בפשוטו שיציל בכלים טמאים ונראה דלשיטתיה אזיל דכתב שם לעיל דמותר לטמאות תרומת חו"ל בטומאה של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהוא מדבריהם מפני שעיקר תרומת חו"ל הוא רק מדבריהם ע"ש ונראה מזה דבתרומת א"י כה"ג שאם נטמאה בטומאת ארץ העמים אסור לטמאותה בטומאה של תורה ואף דטומאת ארץ העמים היא טומאה ששורפין עליה את התרומה ומוכח דפוסק כמ"ד בסוגיא בר"ח סגן הכהנים דמטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא אסור לטמאות והנה הרמב"ם ז"ל פוסק בהל' אבה"י דטומאת משקין לטומאת עצמן הוא מה"ת ולטמא אחרים מדרבנן א"כ הכא שהחבית נשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה וסופו שירד היין למטה ויטמא מן היין הטמא א"כ סוף היין ליטמא בטומאה דרבנן דהא טומאת משקין לטמא אחרים רק מדרבנן א"כ איך מותר להציל היין בכלים טמאים הא יטמא בטומאה דאורייתא דטומאת משקין לגבי עצמן דאורייתא ומה לאחר שכבר נטמא בטומאה דרבנן אסור לטמאות בטומאה דאורייתא כ"ש קודם ומשום הפסד חולין התירו רק לגרום הטומאה בידים מה שסופו להטמא ממילא ואין אומרים בזה ירד ויטמא ולא יטמא ביד אבל מה שאסור אף לאחר שנטמא כ"ש דאסור קודם ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיצילנה רק בידיו בלא נט"י שזהו ג"כ טומאה דרבנן וזה מותר כיון שעומד להטמא בטומאה דרבנן:

אמרינן בטהרות פ"ד דזה דספק ד"ס טהור הוא כגון אכל אוכלין טמאים כו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן במקואות פ"ו מ"ז ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ והביא שם הר"ש ז"ל מהתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש וקשה הא אפילו אי הוי עיקרו מד"ס היה ספיקו טמא דהא נבלה ושרץ אבות הטומאות הן וכן במתני' שם אמאי נקט הטעם מפני שהוא מה"ת ונראה דפלוגתא דמתנייתי היא, והנה הר"ש ז"ל פ"ב דמקואות גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ואמרינן שם בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכתב הר"ש ז"ל בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמאתו מן התורה ותמה עליו התי"ט הא באב הטומאה אפילו אי הוא מד"ס ג"כ ספיקו טמא כדאמרינן בטהרות ועיין במל"מ] ונראה דטעמו של הר"ש ז"ל הוא משום דמתני' דמקוואות פליגי על ההיא דטהרות וכמה שמוכח מההיא דפ"ו:

אמרינן בכריתות י"ג התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ומקשינן בגמרא בנה אמאי טהור כיון דיינק חלב אטמי ליה מחלב ואמרינן ה"ט דבנה טהור דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס ע"ש ומשום דהוי ס"ס וכמ"ש הר"ש ז"ל מקוואות פ"י מ"ז וקשה טובא ל"ל ס"ס אף בספק אחד סגי דהא הוי ספק ד"ס דהיינו אכל אוכלין טמאים כו' שהוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בפ"ד דטהרות וצע"ג:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה