אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מה - ידים מסואבות

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מה - ידים מסואבות

סימן מד - חבורין

א

גרסינן בחולין (ל"ג) השוחט בהמה וחיה ועוף ולא יצא מהם דם כו' ונאכלין בידים מסואבות ושמעינן מכל הסוגיא שם דידים פוסלות את הקדש ואת התרומה ואת חולין שנעשו ע"ט קדש וע"ט תרומה ע"ש תו גרסינן בפ"ב דטבול יום קדרה שהיא מלאה משקין נגע בה טבול יום כו' ואם היה משקה חולין הכל טהור ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא ע"ש ושמעינן מזה דידים מסואבות מטמאין משקה חולין:

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ בהקדמתו למס' ידים יצא לידון בדבר החדש וכתב דסתם ידים פוסלין רק את התרומה אבל משקין של חולין אין מטמאין אא"כ ודאי נטמאו ידיו ע"ש והנה בפ"ו מהל' ברכות כתב הרמב"ם ז"ל כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י ואעפ"י שהוא פת חולין ואעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו וכן כל שטבולו במשקה צריך נט"י תחלה ע"ש א"כ אף סתם ידים צריכים נטילה לפת של חולין ולטבולו במשקה וכ"כ להדיא בהקדמתו שם וצ"ל דאכילה שאני שהוא משום סרך תרומה וכיון דלתרומה סתם ידים טמאים ה"נ לאכילה דפת של חולין ומזה שכתב הרמב"ם ז"ל וכן דבר שטבולו במשקה מוכח דס"ל כפי' הקונטרס בפסחים (קט"ו) דזה דטבולו במשקה צריך נטילה הוא משום אכילה דהוי כמו נהמא ע"ש א"כ הוי נמי משום סרך תרומה דאי כהתוס' שכתבו שם דטבולו במשקה דצריך נטילה הוא רק שמא יגע במשקין וידים מטמאין את המשקין להיות תחלה א"כ להרמב"ם ז"ל דאין סתם ידים מטמאין משקין חולין איך כתב דלטבולו במשקה אף סתם ידים צריך נטילה:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' חו"מ בסדר של עה"פ ז"ל סדר עשיית מצות אלו בליל ט"ו כך הוא בתחלה מוזגין כוס לכ"א ומברך בפה"ג כו' ושותה ואח"כ מברך על נט"י ונוטל ידיו כו' מתחיל ומברך בפה"א ולוקח ירק ומטבל כו' ואח"כ מברך על נט"י ונוטל ידיו שניים כו' ויש לעיין אמאי לא קא חשיב שיטול ג"כ ידו אחת קודם שתיית כוס הראשון דהא אמרינן בברכות (מ"ג) כיצד סדר הסבה הביאו להם יין כ"א נוטל ידו אחת ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דהטעם דצריך ליטול ידו אחת כתבו התוס' פסחים (קט"ו) הוא שלא יטמא היין בנגיעתו ויפסול גופו בשתיית משקין טמאים ע"ש א"כ הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין סתם ידים מטמאין משקין חולין וההיא דפ"ח מהל' חו"מ בסדר של עה"פ לא מיירי במי שיודע שנגעו ידיו בטומאה אלא בסתם בנ"א דידיהם אינן אלא סתם ידים ומש"ה א"צ נטילה קודם שתיית הכוס:

אך בזה יש לעיין על הרמב"ם ז"ל בסדר עה"פ שכתב ואח"כ מברך על נט"י ונוטל ידיו שניה כו' ומברך המוציא כו' ואח"כ מברך על אכילת הזבח ואוכל בשר חגיגת י"ד ומברך על אכילת פסח ואוכל מגופו של פסח כו' ע"ש ויש לעיין הא נטילה לא מהני לקדשים וצריך דוקא טבילה ואמאי לא קאמר שקודם אכילת הזבח והפסח מטביל ידיו במקוה של מ' סאה, והנה אפשר היה לומר דזה דלקדש מטבילין הוא דוקא בנטמאו ידיו ודאי ולא בסתם ידים ובירושלמי חגיגה פ"ב הלכה ה' אמרינן כן לחד תירוצא ולאידך תירוצא שם אף סתם ידים צריכים טבילה לקדש ע"ש אך הרמב"ם ז"ל בהקדמתו למס' ידים כתב להדיא דאף סתם ידים שאינו יודע אם נטמאו צריכים טבילה לקדש ע"ש וצ"ע:

והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דסתם ידים פוסלין את התרומה ואין מטמאין משקין חולין ואף דקיי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקה חולין להיות תחילה צ"ל להרמב"ם ז"ל דהאי כללא הוא רק למדרגת הטומאה שמודרגה בטומאה כזו שהיא ראויה לפסול את התרומה כגון שני לטומאה מטמא משקה חולין אבל הכא סתם ידים טהורות לגמרי לחולין והנה בזה ג"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל דהתוס' חגיגה (י"ח ע"ב) ד"ה כיון כתבו דאם נטל ידיו לשם חולין לא פסל תרומה בנגיעתו דאי פסל א"כ אי"ל אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין משום דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין חולין להיות תחלה ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שלהי זבין כתב וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואעפ"י שלא ידע שיש בידו טומאה עד שיטול ידיו לשם תרומה ע"ש וס"ל שאם נטל ידיו שלא לשם תרומה פוסל את התרומה וא"כ קשה קושית התוס' איך משכחת לה חולין בטהרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין חולין להיות תחלה ומוכח ג"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דזה דוקא במדרגת הטומאה אבל הכא שלא נטל לשם תרומה אלא לשם חולין לגבי חולין ידיו טהורות לגמרי ל"ש בזה כל הפוסל את התרומה כו':

והנה בשטת הרמב"ם ז"ל מתיישבים דברי רש"י ז"ל (עירובין צ"ט) גבי היה אוכל דבלה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא כו' וכתב רש"י ז"ל דמיירי בדבלה של תרומה והוכשרה ברוק שבפיו ונטמאה בידיו והתוס' שם הקשו על רש"י ז"ל דאף בדבלה של חולין כן דהרוק שהוא משקה נטמא בידיו ונעשו תחלה וחוזר ומטמא הדבלה של חולין ע"ש ולפי שטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דבההיא דהיה אוכל דבלה בידים מסואבות פי' רש"י ז"ל שם דהיינו בסתם ידים שלא נטלו ע"ש וסתם ידים אין מטמאין משקין חולין א"כ לא נטמא הרוק וע"כ מיירי בדבלה של תרומה והוכשרה ברוק ונטמאת בסתם ידים:

אמרינן בברכות (נ"ב) בש"א נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ואמרינן שם מ"ט דב"ש דאם ימזוג תחילה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס דאסור להשתמש בכוס שנטמא אחוריו משום ניצוצות וב"ה לא חיישי לניצוצות ומש"ה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ד"א משום תכף לנט"י סעודה ואמרינן מאי ד"א ה"ק להו ב"ה לב"ש לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים דגזרינן משום ניצוצות אפ"ה הא עדיפא דתכף לנט"י סעודה ע"ש, והנה התוס' פסחים (ק"ו ע"ב) הקשו לפי מה דמסקינן שם דקידוש לא הוי היסח הדעת בנטילה הא אמרינן בפ' א"ד לב"ה דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש טעמא משום דתכף לנט"י סעודה וכי מזיגת הכוס הוי טפי היסח הדעת מקידוש ותי' דשאני מזיגת הכוס שהוא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסיר ולא יותיר והוי טפי היסח מקידוש ע"ש, והנה יש לעיין כיון דטעמא דתכף לנט"י סעודה הוא משום היסח הדעת איך קאמרי להו ב"ה לב"ש לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמא משום ניצוצות אפ"ה הא עדיפא דתכף לנט"י סעודה הא לב"ש דאסור להשתמש בכוס שאחוריו טמא וס"ל דצריך ליטול תחילה קודם מזיגה דאם לא יטול תחילה יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס א"כ למזיגה צריך נטילה א"כ אמאי הוי היסח הדעת בנטילה נהי דמזיגה צריך דקדוק מ"מ לעולם כשמוזג את הכוס בידים טהורות אמאי לא נטמא הכוס דהא הוי היסח הדעת מידיו כיון דצריך דקדוק וע"כ כיון דלזה גופא צריך ידים טהורות אין זה היסח הדעת מידיו א"כ אמאי הוי המזיגה היסח הדעת בידיו לסעודה הא לזה גופא צריך נט"י כמו לסעודה ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דאין סתם ידים מטמאין משקין חולין אבל לפת סתם ידים צריך נטילה א"כ לעולם במזיגת הכוס הוי היסח הדעת מידיו רק הכוס לא נטמא דהיסח הדעת עושה רק סתם ידים וסתם ידים אין מטמאין משקין שאחורי הכוס ולא נטמא הכוס אבל לסעודה דהיסח הדעת פוסל בידיו משום דהו"ל סתם ידים הוי המזיגה היסח הדעת דא"צ לשמור ידיו בשביל מזיגת הכוס ומסח דעתיה:

ובעיקר טומאת סתם ידים נראה אף דאמרינן משום ידים עסקניות הן אין זה טומאת ספק דחיישינן שמא נטמאו ידיו אלא טומאת ודאי היא דרבנן גזרו טומאת ודאי על סתם ידים שלא שמרן וידים עסקניות הן הוא רק הטעם דמשום זה גזרו על סתם ידים אבל לאחר שגזרו הוי טומאה ודאית וראיה לזה דאמרינן בפ"ק דשבת דידים תחילת גזירתן לשריפה וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבה"ט ה"ח דעל סתם ידים שורפין את התרומה ע"ש ואי סתם ידים הוא משום חשש שמא נטמאו א"כ לחשבינהו בהדי ו' ספיקות ששורפין את התרומה וכמו ספק בגדי ע"ה דטמאים משום ספק שמא נטמאו, ועוד אי סתם ידים הוא מדין ספק אמאי מברכין על נטילתן הא ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכמו דמאי דאין מברכין על הפרשתו משום דחכמים חששו שמא אינו מעושר והצריכו לעשר אינו טעון ברכה כדאמרינן בשבת (כ"ג) ה"נ חכמים חששו שמא נטמאו ידיו והצריכוהו לנטול ואמאי מברכין עליהם ומוכח דאין זה משום חשש שמא נטמאו רק דרבנן גזרו ודאי טומאה על סתם ידים, עוד נראה להביא ראיה מהירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דמקשינן שם על הא דתניא הנוטל ידיו למקדש צריך ליטול מי רביעית היינו לאכילת קדש הא לקדש צריך טבילה ומשנינן שם בחד תירוצא דכאן בידים טמאות וכאן בסתם ידים דסתם ידים סגי בנטילה אף לקדש ע"ש ואי נימא דגזירה דסתם ידים היה רק לחוש שמא נטמאו א"כ מאי מהני נטילה לסתם ידים דממ"נ אם נטמאו כיון דלקדש אין טומאת ידים מסתלקת אלא בטבילה ולא בנטילה א"כ מאי מהני שנוטל וע"כ דאין סתם ידים חששא שמא נטמאו אלא היתה גזירה מיוחדה ורבנן הטילו טומאה על סתם ידים ולזו הטומאה מהני נטילה:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות דאף דידים מטמאין משקין של חולין אותן המשקין אין מטמאין אוכלין של חולין כ"א של תרומה וכ"כ בפה"מ שלהי זבין דמשקין הבאים מחמת ידים אין מטמאין חולין כ"א תרומה ע"ש ולפ"ז הנ"מ בין סתם ידים לידים טמאות הוא דסתם ידים אין מטמאין כלל משקין של חולין וידים טמאות מטמאות משקין חולין רק על מנת לטמא תרומה, והנה בעירובין (צ"ט) באוכל דבלה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא פי' רש"י ז"ל דמיירי בדבלה של תרומה והוכשרה ברוק שבפיו ונטמאת ע"י נגיעת ידיו והתוס' כתבו דמיירי בדבלה של חולין והרוק נטמא ע"י ידיו וחזר וטימא את הדבלה והרמב"ם ז"ל כלים פ"ח מ"י פי' חדא כרש"י ז"ל וחדא כתוס' דהיינו שנטמא הרוק שבתוך פיו ע"י ידיו וחזר הרוק וטימא את הדבלה ומ"מ כתב שם דמיירי דוקא בדבלה של תרומה ע"ש ומשום דלשיטתיה אזיל דמשקין הבאים מחמת ידים אין מטמאין רק תרומה א"כ ע"כ מיירי בדבלה של תרומה ובמכשירין פ"ו מ"ג אמרינן כל הביצים בחזקת טהרה חוץ משל מוכרי משקה וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ כשהן הביצים אצל מוכרי משקה יגעו בהם וידיהם בלולות במשקה לפי שהן סומכין על קליפתן וכשנגע בהן טמא טימא המשקה אשר עליה והיא מטמא אותך בקליפתן ע"ש ולמה כתב שיגע אח"כ הטמא בהמשקה תי"ל משום ידים עצמן כיון שהן בלולות במשקה נטמא המשקה מחמת הידים ומטמא את הביצים ומשום דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין משקין הבאים מחמת ידים מטמאין חולין וכיון דביצה בתרומה ליכא הוצרך לזה שאח"כ יגע הטמא בהמשקין:

כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מקוואות דמים שניים צריך רק לתרומה ולא לחולין ונראה דהטעם הוא משום דמים שניים הם לטהר את המים הראשונים שנטמאו מחמת ידיו וכיון דמשקין הבאים מחמת ידים מטמאין רק תרומה ולא חולין מש"ה צריך מים שניים רק לתרומה ולא לחולין עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבה"ט דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין כלים ע"ש וזהו ג"כ משום דס"ל דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין רק תרומה א"כ כ"ש כלים דאין מטמאין, והנה הראב"ד ז"ל הקשה שם על הרמב"ם ז"ל משמעתתא דאלו דברים דאמרינן שם לב"ש דנוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס דשמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס ומוכח דמשקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלים והלח"מ פ"ז ה"ב כתב דהרמב"ם ז"ל סותר דברי עצמו מה שפי' בפכ"ה דכלים אההיא דתנן רמ"א לידים הטמאות והטהורות ע"ש היינו דאמרינן במתני' שם כל הכלים י"ל אחורים ותוך וי"ל בית צביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות ופי' הרמב"ם ז"ל בפה"מ ר"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיקו בכלי בבית צביעתו נטמאו המשקין שבבית צביעתו ונטמאה בית צביעתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא כו' עכ"ל ומבואר דבית צביעתו נטמאת מחמת משקין הבאים מחמת ידים רק דאחורי הכלי לא נטמאו דאחורים ובית צביעה חלוקין זה מזה אלמא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי, והנה הכ"מ בפ"ז הביא בשם מהר"י קורקוס דמקור הרמב"ם ז"ל מהירושלמי פ' חומר בקדש דאמרינן שם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע"ג הכוס ואחזו בבית צביעתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס ע"ש ותמוה לי מאי ראיה משם הא זהו ממש כמתני' דפכ"ה דכלים והוא ג"כ בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם והיינו דלידים טמאות חלוק בית הצביעה מאחורי הכלי וכשאוחזו בבית צביעתו נטמא רק בית צביעתו ע"י המשקין ולא אחורי הכוס אבל בית צביעתו נטמא א"כ אדרבה הוי ראיה להפך דהא בית צביעתו נטמא בהמשקין, והנה הרמב"ם ז"ל בעצמו בפתיחתו לסדר טהרות הביא ראיה זו וכתב ובגמרא חגיגה דירושלמי אמרו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס עכ"ל ולא הביא כלל דמיירי שאחזו בבית צביעתו ונראה דגרסא אחרת היתה להרמב"ם ז"ל בהירושלמי ומיירי התם באחזו באחורי הכוס עצמן:

והנה בטעם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דכל טומאת ידים הוא רק לתרומה ולא לחולין וכדאמרינן בשבת שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו וגזור אף לתרומה וזה דידים מטמאין משקין חולין הוא ג"כ רק ע"מ לטמא את התרומה כי יש מעלות שהם רק בקדש ובתרומה עצמה ויש שהן לצורך תרומה וקדש וכמו מעל"ע שבנדה דאמרינן בפ"ק דנדה שהוא רק לקדש ואיכא למ"ד שהוא אף לתרומה אבל לחולין לכ"ע לא ואמרינן שם דמעל"ע שבנדה מטמא כ"ח המוקף צמיד פתיל והיינו שאם יגעו אלו בקדש או בתרומה יטמאו וכן כל הנך מעלות דפ' חומר בקדש דאחוריים ותוך ובית צביטה לתרומה ולא לקדש היינו שאם נטמאו אחוריו נטמא תוכו לענין שאם יגעו אח"כ בקדש יטמאו וה"נ ידים מטמאין משקין חולין לענין שאם יגעו בתרומה יפסלו וזה דאין ידים מטמאין אוכלין חולין ע"מ לטמא תרומה הוא משום דהידים שניים וליכא שלישי בחולין א"כ אינו שייך שיטמאו אוכלי חולין אפילו ע"מ לטמא אח"כ תרומה אבל משקין דנעשין תחלה לעולם ע"י שני רק דלחולין ליכא טומאת ידים כלל וכטהרה חשיבי לחולין מ"מ מתטמאות ע"מ לטמא אח"כ תרומה דלצורך תרומה הידים הן טמאות והוי כשאר שני שמטמא משקין חולין וכן מעל"ע שבנדה שהיא אב הטומאה ומטמא כלים רק טומאתה רק לקדש או לתרומה ולא לחולין דלחולין היא טהרה גמורה מ"מ מטמא כלי אף שהיא חולין ע"מ לטמא קדש או תרומה וזה דמשקין הבאים מחמת ידים אין מטמאין משקין או אוכלין אחרים של חולין אף ע"מ לחזור ולטמא תרומה הוא משום דרק מדרגה אחת גזרו לצורך תרומה וקדש ולא ב' מדרגות וכן בכל מעלות לצורך קדש כגון אחורים ותוך ובית צביטה דאף דאם נטמא אחוריו נטמא תוכו לקדש מ"מ אין אותו התוך מטמא חולין אף ע"מ לטמא קדש וכן במעל"ע שבנדה דמטמא כ"ח המוקף צמיד פתיל אין אותו כלי מטמא כלי אחר אף ע"מ לטמא קדש דלצורך גזרו לצורך דצורך לא גזרו [ועיין מ"ש לעיל סי' מ'] וזה דאמרינן דמים ראשונים שיצאו חוץ לפרק כשחזרו חוזרין ומטמאין את הידים אלמא משקין הבאין מחמת ידים חוזרין ומטמאין את הידים ולאו דוקא היד של אותה נטילה דמשקין הבאין מחמת ידים מטמאין אף יד אחרת דזה דאמרינן בחגיגה דאין יד מטמאה את חברתה לתרומה הוא רק בנגובה אבל היתה בלולה במשקה מטמאת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' אבה"ט הי"ב אלמא דמשקין הבאין מחמת ידים חוזרין ומטמאין את הידים ואע"ג דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין חולין אף ע"מ לטמא תרומה והכא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין את הידים ע"מ לטמא תרומה הטעם הוא דכיון דכל טומאת ידים שייכא רק לתרומה ולקדש דלגבי עצמן אין נפ"מ בטומאתן דינן כתרומה עצמה ול"ד למשקין ואוכלין חולין ששייך טומאתן אף לגבי עצמן וזה מוכח ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפה"מ טהרות (פ"ב מ"ו) דאין רביעי בקדש אא"כ קבל טומאתו מן הקדש או מן התרומה אבל מן החולין לא ואפילו אם רק הראשון היה חולין והשני והשלישי קדש אין עושין רביעי בקדש וכ"כ רש"י ז"ל סוטה (ל' ע"א) ע"ש ומ"מ אמרינן בחגיגה דיד שהיא שניה מטמאת יד אחרת לעשות אותה שלישי לקדש והיינו שאם תגע בקדש יהיה רביעי כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' אבה"ט הי"ב ואמאי הא לעשות רביעי בקדש בעינן שכל הטומאות שבאה מכחן יהי' או קדש או תרומה והכא השני והשלישי הם ידים ומוכח דידים כיון דכל טומאתן שייכא רק לקדש או לתרומה דינן כקדש או כתרומה עצמה:

והנה זה דמשקין הבאין מחמת ידים אין מטמאין רק תרומה אין זה דוקא בידים דה"ה באוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים שנעשה גופו שני מטמא משקה חולין רק ע"מ לטמא תרומה ובזה אף הראב"ד ז"ל מודה וכמ"ש בפ"ח מהל' אבה"ט על הרמב"ם ז"ל שכתב שם באוכל אוכלין טמאים דאם נגע באוכלין עשאן שלישי ואם נגע במשקין אפילו חולין עשאן תחלה לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא כלים וכתב הראב"ד ז"ל אבל לא לטמא כלים ולא אפילו לטמא אוכלין של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ"ל היינו דמשקין של חולין שנטמאו ואו מחמתו אין מטמאין רק אוכלין של תרומה לפי שלא גזרו אלא לתרומה ומ"מ מטמא הוא משקין של חולין והיינו ע"מ לטמא אוכלין של תרומה ולענין זה המשקין תחלה והכ"מ שם כתב דאף הרמב"ם ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל בזה דמה שהמשקין מטמאין אוכלין ומשקין הוא רק של תרומה אלא שלא פירש ע"ש והפי' הרא"ש ז"ל בפרה פ"ח מ"ז כתב דכל הנך שהן מי"ח דבר דהיינו אכל אוכלין טמאים כו' והבא ראשו ורובו במים שאובין כו' עושה משקין תחלה ע"מ לעשות שני בתרומה ע"ש ורק בתרומה ולא לחולין ומשום דלא גזרו אלא לתרומה, והנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דמשקין מטמאין כלים והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות בין של תורה בין של דבריהם אין הכוונה שיגעו המשקין עצמן בהאב דהא משקין שנגעו באוכלין שנגעו בשרץ ג"כ מטמאין כלים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כיון דהטומאה באה מחמת אב הטומאה של תורה או של ד"ס ולא אתי למעוטי רק ידים ואוכל אוכלין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין כל הנך דגזרו עליהן בי"ח דבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח ה"י ופ"ט ה"א דכל הנך לא גזרו רק לתרומה:

והנה מה שכתב הלח"מ דהרמב"ם ז"ל סותר דברי עצמו שכתב בפה"מ פכ"ה דכלים על ההיא דרמ"א לידים הטמאות והטהורות דהיינו שהמשקין נטמאו מידיו ומטמאין בית צביעתו של כוס אלמא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי ל"ק כלל דזה דאין משקין מחמת ידים מטמאין כלים הוא מחמת שאין משקין הבאין מחמת ידים מטמאין רק תרומה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות ומשום דידים לא גזרו אלא לתרומה אך זה רק אליבא דידן אבל ר"מ ס"ל בחולין (ל"ג) דיש ידים לחולין דידים ראשון לחולין ושניים לתרומה דאם הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות אף לחולין ואם הן רק שניות כגון שנגעו בראשון הן רק לתרומה ע"ש א"כ כיון דס"ל לר"מ דטומאת ידים הן לחולין כמו לתרומה וכשהן תחלה מטמאין חולין וכשהן שניים הוי כשאר שניים דלא מטמאין רק תרומה א"כ כיון דידים הם לחולין כמו לתרומה א"כ אף בידים שניות שנגעו במשקין הוי כמשקין שנגעו בשאר שני שמטמאין חולין ואף כלים כיון דידים הם אף לחולין:

ובשמעתתא דא"ד בפלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ש נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס שלא יטמאו משקין מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס והקשה הראב"ד על הרמב"ם אלמא משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי וב"ה פליגי התם רק משום דניצוצות לא שכיחא אבל בעיקר מודו נראה דג"כ ל"ק דהנה אמרינן בטהרות פ"י מ"ד הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה בש"א נותן בידים טהורות ואם נתן בידים טמאות טמאן דס"ל דהוכשרו ובה"א נותן בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה דס"ל דלא הוכשרו והקשה הר"ש ז"ל שם אמאי לא יתן בידים טמאות כיון דמיירי הכא בחולין קודם שהפריש תרומה ואין ידים לחולין ותי' בחד תירוצא דס"ל כרשב"א דידים תחלות לחולין וכן תי' הרע"ב ז"ל שם ע"ש א"כ ס"ל לב"ש וב"ה דיש ידים לחולין דלב"ה זה דנותן בידים טמאות הוא רק משום דלא הוכשרו א"כ שפיר ס"ל בשמעתתא דא"ד דמשקין הבאים מחמת ידים מטמאין כלים כשאר משקין טמאים ואנן לא קי"ל הכי וס"ל דאין ידים לחולין ומש"ה הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' ט"א ה"ד פסק בנותן מן הסלים דלא כב"ה דס"ל דנותן בידים טמאות משום שלא הוכשרו ואף לא כב"ש ופסק כהתוספתא דצריך ליקח מהן בידים טהורות כדי שלא יקח מהם הטמא ויטמאן עכ"ל היינו דצריך ליקח בידים טהורות לא מפני שידים טמאות מטמאות אותן דאין ידים לחולין ולא כב"ש דאמרי דאם נתן בידים טמאות טמאן אלא משום גזירה בעלמא שמא יקח מהם טמא מעליא ויטמאן דהוכשרו:

כתב הכ"מ פי"א דמקוואות על הרמב"ם ז"ל שכתב דמים שניים צריך רק לתרומה דמקורו מההיא דפ"ב דידים דתנן נטל את הראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא כו' ומדנקט ככר של תרומה מכלל דשל חולין טהור אלמא דאין מים ראשונים טמאים לחולין ע"ש אך אין זה כ"כ דיוק דהא כיוצא בו תנינן בפ"א דמקוואות במי גבאים שתה טמא ושתה טהור כו' נפל לתוכו ככר של תרומה אם הדיח טמא כו' והתם ע"כ לאו דוקא ככר של תרומה דאף של חולין נטמא שהרי המים טמאים וטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום דלשיטתיה אזיל דאין משקין הבאין מחמת ידים מטמאין חולין כ"א תרומה:

ג

אמרינן בשבת (י"ד) דגזרו טומאה על סתם ידים משום דהידים עסקניות הן וכתב רש"י ז"ל ונוגעין בבשרו ובמקום הטנופת וגנאי הוא לתרומה ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה וקשיא לי א"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מ"ש ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה עכ"ל, ונראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דלא חיישינן שמא נגע בטומאה כלל ורק לנגיעת במקום הטנופת חיישינן אבל לנגיעה דטומאה אפילו הסיח דעתו משמירתן לא חיישינן וקשה הא קי"ל דבהיסא הדעת חיישינן לכל הטומאות ואף לטומאת מת חיישינן כדאמרינן בחגיגה ובזבחים דהיסח הדעת צריך הזאה גו"ז וזה דהיסח הדעת מידיו דא"צ רק נטילה ע"כ מיירי דלא הסיח דעתו מהם לגמרי ושמרן מנגיעה באב הטומאה ולא שמרן רק מדברים המטמאין את הידים וא"כ ל"ק על רבותינו דכל גופו יהיה טמא, והנה בטהרות פ"ז אמרינן מי שהיה טהור והסיע את לבו מלאכול ר"י מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו וחכמים מטמאין היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול אעפ"י שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו ידיו טמאות שהידים עסקניות וכתב בפי' הרא"ש ז"ל שם דעסקניות הן ונגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא"כ ליבעי כל גופו טבילה כו' ע"ש, ונראה דמזה ג"כ ל"ק על רבותינו דל"ד היסח הדעת מאכילת תרומה דרישא דס"ל לרבנן דכל גופו טמא להסיח דעתו מאכילה דסיפא דצריך רק נטילה דרישא מיירי בהסיע דעתו לגמרי מלאכול בתרומה אבל סיפא בהסיח דעתו מאותה סעודה צריך נטילה אף שדעתו לאכול למחר שהרי הדין כן שכל שהסיע דעתו מלאכול עתה צריך נטילה והטעם הוא דכשטובל עצמו בשביל אכילת תרומה הוא טובל עצמו על כל הזמן שירצה לאכול תרומה דהא א"צ טבילה על כל סעודה וסעודה א"כ ליכא היסח הדעת משמירת גופו כל שדעתו לאכול בתרומה למחר אבל בנטילה כיון דצריך נטילה על כל סעודה וסעודה כל שהסיח דעתו מסעודה זו הוי היסח הדעת ואינו משמר את ידיו ומש"ה בסיפא בהסיח דעתו מלאכול דא"צ רק נטילה משום דעל גופו ליכא היסח הדעת כיון דדעתו לאכול למחר א"כ מטומאות המטמאות את כל הגוף ליכא היסח הדעת וא"צ רק נטילה בשביל טומאות הפוסלות את הידים, והנה לר"י דס"ל בהסיח דעתו לגמרי מלאכול בתרומה דטהור משום שכן דרך טמאים פורשין ממנו ובידים מודה דלא מהני יודע אני שלא נטמאו לפי שהידים עסקניות א"כ אף ברישא בהסיח דעתו לגמרי מלאכול בתרומה כיון דהידים עסקניות הן אכתי ליחוש שמא נגע בידיו באב הטומאה ונטמא כל גופו דהא ברישא מיירי שהסיח דעתו לגמרי מן התרומה אך בלא"ה קשה דקאמר ר"י הטעם שכן דרך טמאים פורשין הימנו מ"מ ניחוש שמא נטמא בשרץ ונבלה ובמת דל"ש האי טעמא וצ"ל דהנך טומאות לא שכיחי ואע"ג דבכל היסח הדעת חיישינן לכל הטומאות דהא אמרינן היסח הדעת צריך הזאה גו"ז שאני הכא דליכא היסח הדעת לגמרי שהרי משמר את עצמו רק שהסיע דעתו מלאכול בתרומה ועדיין אוכל הוא חולין בטהרה רק דאין שמירת אוכלי חולין בטהרה שמירה לאכילת תרומה ובזה לא חיישינן רק לטומאה הרגילה וכמו בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש ואמרינן בחולין (ל"ה) דהוא דוקא במדרסות שמא תשב עליהן אשתו נדה אבל בפירי לא וכתב רש"י ז"ל שם דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ואע"ג דאוכלי תרומה מזדהרי בה שפיר מיהו לגבי קדש לא הוי שמירה וחיישינן הואיל וטומאה מצויה היא אבל בפירי דאין טומאתן מצויה הוי שמירת תרומה שמירה כו' ע"ש א"כ ה"נ הכא בהסיע דעתו מלאכול בתרומה ובזה חיישינן רק לאדם טמא שזה טומאה מצויה אך דרך הטמאים פורשין ממנו וא"כ ל"ק נמי דליחוש שמא נגע בידיו באב הטומאה לפי דהידים עסקניות כיון דמיירי ששמרן דהא אומר יודע אני שלא נטמאו רק אין שמירתן שמירה כיון דהסיע דעתו מלאכול לא חיישינן לשרץ ונבלה דלא שכיחי כמו ברישא ולאנשים טמאים דחיישינן הרי פורשין ממנו ולא חיישינן רק דנגעו בראשון דהנך שכיחי דהידים עסקניות הן היינו באוכלין ובמשקין טמאים המטמאין את הידים ולא את הגוף ומש"ה א"צ רק נטילה:

הנה על רבותינו דס"ל דידים הוא משום טומאה ולא משום נגיעה במקום הטנופת יקשה דהא אמרינן בהדיא ביומא (ל') הלכה בסעודה אדם יצא להשתין נוטל ידו אחת כו' ונראה לומר דהנה התוס' פסחים (קט"ו ע"ב) על הא דאמרינן שם דהנוטל ידיו לטיבול ראשון צריך לחזור וליטול משום כיון דאיכא הלילא ואגדתא מסח דעתיה הקשו מאי צריך להאי טעמא תי"ל דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין כו' ע"ש ונראה מזה דס"ל להתוס' דנט"י לאכילה הוא גדר אחר לגמרי מנט"י דנגיעה דבנגיעה הנטילה משום טהרה ולאכילה משום קדושה ונראה דיצא זה להתוס' מהא דאמרינן בברכות והתקדשתם זו מים ראשונים כו' דאכילה צריכה קידוש ידים וכיון דנטילה לאכילה היא קדושת ידים מש"ה נגיעה במקום הטנופת מועלת בהם דאשכחן דנגיעה במקום הטנופת מועלת בקדושת ידים וכמו בקידוש ידים ורגלים במקדש דאמרינן ביומא שם דיצא להטיל מים צריך קידוש ידים ורגלים ומקשינן בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים אמאי ואמרינן משום דמצוה לשפשף ע"ש ואדרבה משום טומאת ידים לא איכפת לן התם כדאמרינן בפ"ב דזבחים נטמאו ידיו א"צ לקדש דנגיעה במקום הטנופת מועלת בקדושת ידים וה"נ כיון דצריך קדושת ידים לאכילה נגיעה במקום הטנופת מועלת בהם אבל לנגיעה בתרומה שהוא משום טהרה חיישינן רק לטומאה ולא לנגיעה במקום הטנופת:

ונראה דכהנים האוכלין פת בעזרה דצריכים נט"י ואף דאין טומאת ידים במקדש דלאכילה אין זה משום טהרה כ"א משום קדושה וכמ"ש התוס', ובזה נראה ליישב מה שהקשה הגה"ש על הק"ע בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה דמייתינן התם ההיא דהנוטל ידיו למקדש והיינו לקדש צריך ליטול מי רביעית ומקשינן הא לקדש צריך טבילה ומשנינן בחד תירוצא כאן לקדשי מקדש המקודשין צריך דוקא טבילה כאן לחולין שנעשו ע"ט הקדש סגי בנטילה וכתב הק"ע דקדשי מקדש המקודשין היינו מנחות והקשה עליו הגה"ש הא אין מנחות נאכלות אלא בעזרה ואין טומאת ידים במקדש ע"ש ולפ"ז מנחות כיון דפת הן דהא אמרינן במנחות (ע"ה) דמברכין עליהם המוציא א"כ צריך נטילה אף במקדש מיהו בזה יש לעיין אי צריך לזה טבילה דוקא כיון דמדין טהרה א"צ רק משום אכילת פת א"כ הוי כשאר אכילת פת דדיו בנטילה אך אפשר דכל לקדש בעי טבילה אף אם הוא בשביל הקדושה:

אמרינן ביומא (ע"ט) הביאו לו לר"צ אוכל פחות מכביצה היה נוטלה במפה כו' והקשו בתוס' שם הא כביצה בעי דוקא נט"י הא ר"צ שהוא כהן היה אוכל ע"ט תרומה ואמרינן דהותרה מפה לאוכלי תרומה ותי' דדוקא בשעת אכילת תרומה עצמה התירו מפה ע"ש, והנה יש לעיין בשלמא בחולין דאין שני עושה שלישי בחולין ורק לאכילה צריך נטילה יש לחלק בין כביצה לפחות מכביצה דרק לאכילה חשובה בעי נטילה אבל לפמ"ש בתוס' דהיו שם חולין ע"ט תרומה דנפסלות בנגיעה מחמת ידים א"כ אם לא התירו מפה לחולין ע"ט תרומה דחיישינן שמא יגע בהן מאי נ"מ בין כביצה לפחות מכביצה ואפשר דזה דחיישינן שמא יגע הוא רק מדין משמרת דצריך לשומרן שלא יבואו לידי טומאה ולענין משמרת דתרומה ג"כ אשכחן שיעורא וכדאמרינן בפסחים ט"ו בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה כו' דאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל כו' אלמא שאני למשמרת בין רביעית לפחות מרביעית ואפשר דבאוכלין השיעור כביצה דחיישינן בהו למשמרת טפי וחיישינן שמא יגע בהם:

אמרינן בבכורות (ל') מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו דהיינו אם קיבל עליו נט"י אף אם לא קיבל עליו שאר טהרות מקבלין אותו דנט"י חשוב דבר שלם ומקבלין אותו לזה וזה דמקבלין אותו היינו להיות נאמן לכל דבריו וסומכין עליו כמ"ש רש"י והרגמ"ה ז"ל שם, והנה יש לעיין למאי נ"מ שמקבלין אותו לנט"י ולא לשאר טהרות דהא אם נגע בטהרות בידיו כיון דכל גופו בחזקת טומאה מטמא אותם ואי אפשר לומר דנ"מ אם נגע בטהרות דעל סתם ידים שורפין את התרומה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' אבה"ט ה"ח א"כ בלא קבלתו היו שורפין על מגעו ועכשיו שקיבל לכנפים וידיו בחזקת טהרה ושאר גופו אף דלא קיבל עליו הוי רק ספק טמא ועל ספק טומאה לא שרפינן מ"מ לי"ל הכי דאם לא קיבל על טהרת גופו הוי לזה כע"ה ועל ספק טומאת ע"ה שורפין את התרומה ואי מיירי הכי לענין נאמנות לגבי אחרים דכיון שקיבל עליו נט"י חשיב חבר לענין זה ונאמן וכשמעיד על אחרים שידיו של זה טהורות ולא נטמאו נאמן זה ג"כ אי אפשר לומר דהא אמרינן בפ"ז דטהרות דאם הסיע את לבו מלאכול אעפ"י שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו ידיו טמאות שהידים עסקניות הן ע"ש א"כ ממ"נ אם האחר לא הסיע את לבו א"צ לעדותו של זה ואם הסיע לבו מה מועיל נאמנותו שלא נטמאו ידיו שאף הוא בעצמו אם אומר יודע אני שלא נטמאו לא מהני דלא מהני עדות לידים כל שהסיע דעתו מלאכול ואי מיירי לענין שאחד שהיו ידיו טמאות וספק נגע בטהרות ספק לא נגע וזה מעיד שלא נגע הא בלא"ה טהור דכל ספק ידים ליטמא ולטמא טהור וצ"ע:

ד

נקטינן בכמה דוכתי דאין טומאת ידים במקדש והנה יש לחקור אם האי מקדש הוא דוקא בעזרה או כל הר הבית בכלל ואי נימא שהוא דוקא בעזרה כן אתי שפיר מה דאמרינן בזבחים (כ') נטמאו ידיו מטבילן וא"צ לקדש ע"ש ואמאי מטבילן הא אין טומאת ידים במקדש ואין לומר דמיירי שנטמאו בחוץ דא"כ תפשוט מאי דאיבעי' לן התם אי יציאה מועלת בקידוש ידים דהא קתני הכא דא"צ לקדש וע"כ צ"ל דמיירי שהיה כל גופו בעזרה והוציא ידיו לחוץ ונטמאו שם דכה"ג אין יציאה מועלת בקידוש ידים כדאמרינן שם יצאו ידיו ה"ה בקדושתן ולענין טומאת ידים כיון שהידים היו בחוץ נטמאו שם אך זה שייך לומר רק אם כל חוץ לעזרה חשיב חוץ לענין טומאת ידים דלענין קידוש ידים כל חוץ לחומת עזרה חשיב יציאה כדאמרינן התם אבל אי נימא לענין טומאת ידים כל הר הבית בכלל מקדש לא משכחת לה נטמאו ידיו בלא יציאת גופו ואי נימא דאף הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש לענין טומאת ידים חשיבי חוץ הוי מתיישב מה שהקשה המנחת חינוך על רש"י ז"ל שכתב בחגיגה (י"ח ע"ב) במתני' דלקדש מטבילין דאם בא לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהן יש מעלה דצריך טבילה במ' סאה והקשה המנחת חינוך הא אין חטאת ואשם מתאכלין אלא בעזרה ואין טומאת ידים במקדש ולפ"ז מיירי שאוכלן בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש שהם כחול לכל דבר חוץ מאכילה כדאמרינן בזבחים וה"ה דחשיבי חוץ לענין טומאת ידים, ובזה הוי מתיישב ג"כ מה דאמרינן בחולין (ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כו' ונאכלין בידים מסואבות ומוקמינן לה בקדשים דצריכים נט"י והכא א"צ נט"י משום דלא הוכשרו ומותבינן עלה התם כמה תיובתי ע"ש ואמאי לא מקשינן ג"כ דע"כ עוף הוא ק"ק ואין נאכלין אלא בעזרה א"כ אפילו אם יצא מהם דם ג"כ נאכל בידים מסואבות דאין טומאת ידים במקדש ולפ"ז משכחת לה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש:

אמרינן בירושלמי פסחים פ"ז ה"ו דפסח הבא בטומאת ידים הוי פסח הבא בטומאה וקשה נהי דס"ל דאף בטומאה דרבנן הוי פסח הבא בטומאה מ"מ הא אין טומאת ידים במקדש ובציון ירושלים הקשה כן, ונראה דהכא לא מיירי שהכהנים עשו אותו בטומאת ידים אלא מיירי שהיו רוב ישראל טמאי ידים כיון שאין יכולים לאכול הפסח לערב משום טומאת ידים הוי פסח הבא בטומאה ואע"ג דיכולים לטבול ידיהם ולאכול לערב מ"מ הוי כמו טמא שרץ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"ג דיכול לטבול ולאכול לערב דכיון דמחוסר מעשה שיהא ראוי לאכול פסחו אין שוחטין וזורקין עליו וכשרוב הצבור טמאי שרץ הוי פסח הבא בטומאה וה"נ בטומאת ידים (וזה דאמרינן דכהנים בעבודתן פטורין מתפלה ש"י וחייבין בתפלה ש"ר ואע"ג דחייב אדם למשמש בתפלין בכ"ש ושעה ואם לא הוי היסח הדעת מתפלין ותפלין מטמאין את הידים ואיך עביד עבודה צ"ל ג"כ משום דאין טומאת ידים במקדש]:

ה

אמרינן בפ"ג דידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר"ע כו' א"ל לר"ע היכן מצאנו שהידים תחלה בכ"מ א"ל וכי היאך אפשר להן להיות תחלה אא"כ נטמא גופו חוץ מזה כו', והנה יש לעיין לפי מה דאמרינן בחולין (ק"ו) דכ"ד החוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנט"י וכתבו התוס' שם דבמיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ ע"ש, והנה לפ"ז משכחת לה ידיו תחלות כגון שהיה טמא ונגע בשרץ בידיו ונטמאו ג"כ ידיו ונעשו תחלות ואח"כ טבל והיתה חציצה על ידיו ולגבי ידיו היתה החציצה על רובן ולגבי כל הגוף היתה רק מיעוטו דלהגוף עלתה הטבילה ונטהר ועל טומאת ידיו לא הועילה הטבילה ונשארו ידיו תחלות וכל גופו טהור ונראה לומר דבכה"ג שהיה כל גופו טמא ונגע בטומאה בידיו לא נטמאו ידיו כלל דאמרינן בתוספתא פ"א דטהרות אחד טהור שידיו טמאות ואחד טבול יום שידיו טמאות מטמא משקה חולין כו' ראב"ש אומר אין ידים לטבול יום היינו דס"ל לראב"ש דאין הבדל בטבול יום בין היו ידיו טהורות ובין היו ידיו טמאות כמה שפי' הרמב"ם ז"ל בפה"מ פ"א דטהרות מ"א דלא גזרו על ידיו של טבול יום ונראה הטעם משום דגזרו על הידים בשביל תרומה וכיון דטבול יום בלא"ה פוסל את התרומה לא גזרו על ידיו כלל ואע"ג דאיכא נפקותא לענין משקה חולין דידים מסואבות מטמאין משקין חולין משא"כ בטבול יום מ"מ הגזירה על הידים היתה בשביל תרומה רק כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וכיון דטבול יום בלא"ה פוסל את התרומה לא גזרו על ידיו כלל ואע"ג דלא קי"ל כראב"ש בהא כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם מ"מ נראה מדפליגי בטבול יום בטמא מעליא מודו רבנן דל"ש ביה טומאת ידים דרק בטבול יום דאיכא נפקותא למשקה חולין ס"ל לרבנן דגזרו על ידיו אבל בטמא מעליא לכ"ע לא גזרו א"כ לא משכחת לה ידיו תחלות דאם נטמא גופו לא נטמאו ידיו כלל:

עוד נראה דאפילו אי נימא דשייך טומאת ידים אף בטמא מעליא מ"מ אם נטמא גופו ונטמאו גם ידיו וטבל בחציצה שהוא רובו לגבי ידיו ולגבי גופו מיעוטו נטהרו גם ידיו, ועוד יותר מזה נראה דאפילו טהור שנטמאו רק ידיו והיתה חציצה על ידיו ולגופו היתה רק מיעוטו וטבל כל גופו אף דגופו א"צ טבילה כלל דטהור הוא נטהרו ידיו, דהנה אמרינן בחולין שם עד כאן לחולין עד כאן לתרומה היינו דלחולין צריך נטילה עד הפרק השני ולתרומה עד פרק השלישי והנה כמו כן גם לטומאה דלחולין מתטמאין הידים רק עד פרק השני ולתרומה עד פרק השלישי דהידים מתטמאין ומתטהרין עד הפרק, והנה בנוטל ידיו ויצאו המים חוץ לפרק וחזרו נטמאו ידיו דמש"ה הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה וא"כ אם נטל ידיו לחולין ונטל עד הפרק השלישי כדין תרומה ויצאו המים מפרק השני לשלישי וחזרו נמצא דידיו טמאות לחולין דלחולין הפרק השלישי הוא חוץ לפרק אבל לתרומה ידיו טהורות דלתרומה הפרק השלישי הוא תוך הפרק וזה לא מסתבר כלל שיהיו ידיו טהורות לתרומה וטמאות לחולין וע"כ דרק לקולא אמרינן דלחולין רק עד הפרק השני אבל לא לחומרא דכל שנטל נטילה כזו דמהני לתרומה כ"ש דמהני לחולין וה"נ אם היו ידיו טמאות וגופו טהור וטבל כל גופו בחציצה שעל ידיו הן רובו ועל גופו רק מיעוטו נטהרו ידיו משום כיון דאמרינן דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו א"כ לחטאת כיון דצריך לטבול כל גופו א"כ כיון דעל גופו החציצה היא רק מיעוטו וסלקא ליה טבילה א"כ לחטאת נטהרו ידיו ע"י טבילה זו וזה אי אפשר דלחטאת מהני האי טבילה לטהר ידיו ולא לחולין דכל דהוי טהרה לחמור כ"ש דהוי טהרה לקל (יש לחקור לר"ע דמכניס ידיו לבית המנוגע דידיו תחלות וכן לרבנן דעכ"פ הם שניות אי צריך להכניס כל ידיו לבית המנוגע או סגי בהכניס רובן כיון דהידים חשיבי כדבר בפ"ע דהא מתטמאות לעצמן ומתטהרות לעצמן א"כ כמו בטומאת גופו דסגי בכניסת רובו ה"נ בטומאת ידיו דסגי בכניסת רובן או אפשר דהטעם בגופו דסגי בכניסת רובו הוא משום דשדי מיעוטו בתר רובו אבל בכניסת רוב ידיו וכל גופו בחוץ אדרבה שדינן האי מיעוט ידים שהן בחוץ בתר כל גופו וכמו דאמרינן בזבחים (ק"ד) ביצאו מעוטן ברוב אבר דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר]:

אמרינן בפ"ג דידים לר' יהושע דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמאה את חברתה וכתבו התוס' חגיגה (כ"ד ע"ב) דר"י הוא דוקא לקדש וכ"כ הר"ש ז"ל במס' ידים שם ע"ש, והנה בשמעתתא דאלו דברים דאמרינן שם לב"ה דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים דאין הכוס מטמא את הידים בלא משקה דאין כלי מטמא אדם וכתב רש"י ז"ל דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בכלים שנטמאו במשקין ואומר את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים ושנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים שאין שני עושה שני ע"ש, ונראה מזה דרש"י ז"ל ס"ל דר"י אף בעלמא קאמר לה דשני מטמא את הידים ולאו דוקא לקדש דהא בשמעתתא דא"ד לא מיירי לקדש וכן הוא בירושלמי חגיגה להדיא דר' יהושע מוסיף אמתני' דחומר בקדש דיד מטמא את חברתה לקדש וס"ל לר"י דאף לתרומה כן ע"ש, והנה ז"ש רש"י ז"ל דאין הכוס שנטמא אחוריו ע"י משקין מטמא הידים בלא משקה משום דלא קי"ל כר"י בהא יש לעיין תי"ל דאפילו אי קי"ל כר"י בהא דשני מטמא את הידים מ"מ הא לא קי"ל כר"י באחורי כלים שנטמאו במשקין דפליגי ר"א ור"י דר"א ס"ל דמטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה ור"י ס"ל דאף פוסלין את האוכלין של תרומה ובנדה ז' פסקינן הלכתא כר"א משום דאחורי כלים דרבנן ולא גזרו רק לטמאות את המשקין דעלולין לקבל טומאה ע"ש א"כ אחורי כלים אין מטמאין את הידים דלא גזרו אלא למשקין בלבד דלא עדיפי ידים מתרומה, והנה כמו כן יש לעיין על הרמב"ם ז"ל בפה"מ פכ"ה דכלים גבי כל הכלים י"ל אחוריים ותוך וי"ל בית צביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד, והנה הר"ש ז"ל פי' שם דמיירי שיש שם משקין באחורי הכוס ואחורי הכוס היו טמאין אך אוחז בידיו בבית צביעתו ולא נטמאו ידיו משום דבית צביעתו חלוק מאחורי הכוס אך הרמב"ם ז"ל פי' שם דמיירי בלא משקין וס"ל כר' יהושע דשני מטמא את הידים ע"ש, ויש לעיין אפילו אי ס"ל כר"י מ"מ כיון דכאן רק אחורי הכוס טמאין ולא כל הכוס וקי"ל דאחורי כלים שנטמאו במשקין אין מטמאין רק משקין ואין פוסלין אף תרומה אף דשאר שני פוסל בהן ומה שייך לומר דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים דאף תרומה אינו פוסל ולי"ל דאף בהא ס"ל לר' יוסי כר' יהושע דלהדיא בתוספתא ס"ל לר"י כר"א [דאמרינן שם אחורי כלים שנטמאו במשקין ר' אליעזר אומר מטמא את המשקין כו' ר"י אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מק"ו ומה טבול יום כו' אמר ר' יוסי ראה הלכה זו היאך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מד"ס וד"ס מד"ת ע"ש והיינו כר"א דלי"ל האי ק"ו משום דמדאורייתא לדרבנן לא עבדינן ק"ו כדאמרינן בנדה (ז') ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום מ"ב] [יש לחקור לר"י דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים אם טבול יום מטמא את הידים בנגיעתו שהוא ג"כ פוסל את התרומה והכא לא קתני חוץ מטבו"י כמו במשקין]:

ו

אמרינן בסוטה כל האוכל בלא ניגוב ידים כו' והנה הר"ש ז"ל בידים פ"ב מ"ב נסתפק אי זה דוקא בלא נטל מים שניים דהמים הראשונים טמאים ומש"ה צריך לנגבן אבל בשנטל שניים שהמים טהורים א"צ לנגבן או אף בשנטל שניים צריך לנגב ע"ש, והנה בברכות (נ"ב ע"ב) אמרינן לב"ה דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים דאם יטול לידים תחלה שמא יטמאו משקין שבידיו מחמת אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים דס"ל מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים וכתבו התוס' אבל בתוך הסעודה ליכא למיחש שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה כדאמרינן האוכל בלא ניגוב ידים כו' אבל בשתיה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כ"כ ע"ש ואי נימא דזה דהאוכל בלא ניגוב ידים כו' הוא דוקא בלא נטל את השניים א"כ הכא מיירי בלא נטל שניים א"כ אמאי אמרינן גזירה שמא יטמאו משקין שבידיו מאחורי הכוס הא בלא"ה המים הראשונים טמאים הם ואף דאיכא נפקותא דמים ראשונים אף שטמאים הן מ"מ אין מטמאין את הידים כ"ז שלא יצאו חוץ לפרק ואם נטמאו מחמת הכוס מטמאין תיכף את הידים מ"מ נימא שבעה לה טומאה כיון דהמים הראשונים בלא"ה טמאים אין נטמאים עוד מחמת הכוס מיהו י"ל כיון דאיכא נפקותא לענין לטמא את הידים קודם פרישתן חשיבא הטומאה השניה טומאה חמורה וחלה על טומאה קלה, וכעין זה כתבו התוס' מנחות (כ"ד ע"ב) אך זה קשה לב"ש דאמרי נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס כדי שלא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס ואמרינן שם דלחששא דב"ה דאם יטול ידיו קודם שמא יטמאו משקין שבידיו מחמת אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים לא חיישי ב"ש משום דס"ל דאסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ע"ש הא מ"מ כיון דמיירי בשלא נטל שניים ומים הראשונים טמאים הם א"כ המים הראשונים שבידיו יחזרו ויטמאו את הכוס דהא האי סוגיא ס"ל דמשקין הבאין מחמת ידים מטמאין את הכוס א"כ מאי הועילו ב"ש במה שנוטל ידיו ואח"כ מוזג את הכוס וע"כ מיירי בשנטל אף שניים ומ"מ לאכילה צריך לנגב ומוכח דאף בשנטל שניים צריך לנגב:

אמרינן בברכות (מ"ג) הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת וכתבו התוס' פסחים (קט"ו) דהטעם שלא יטמא היין בנגיעתו ע"ש, ואע"ג דבפ' א"ד אמרינן לב"ה דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ולא חיישינן שמא טימא את היין צ"ל דרק בשעת מזיגה לא חיישינן שמא יגע ביין אבל בשעת שתיה חיישינן אבל רש"י ז"ל כתב שם (נ"ב ע"א) דלב"ה מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה ע"ש וקשה מההיא דהביאו להם יין וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה