אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מד - חבורין

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מד - חבורין

סימן מג - טומאת משקין

א

איבעיא לן בשבת (צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ומסקינן דמיירי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בבית והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת כו' והביא שם הרשב"א ז"ל בשם רב האי גאון דמיירי דהאי פחות מכביצה אוכלין שהיה בבית היו ג"כ של תרומה ותמה עליו הרשב"א ז"ל מאי איכפת לן אם האי פחות מכביצה היה של חולין ע"ש, ונראה לתרץ דהנה אמרינן בתוספתא פ"ב דטבול יום עיסה שקראה שם חלתה בצפונה ה"ז חיבור ניטלה חלתה מתוכה וחזר לתוכה ה"ז אינו חיבור ע"ש והטעם דאם ניטלה חלתה וחזר לתוכה דאינו חיבור הוא משום דחולין ותרומה אין חיבור זה לזה מפני שעומד להפרידן זו מזו וזה הטעם נמי מה דאמרינן בטהרות פ"א מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כולן תחלה פירשו היא תחלה וכולן שניות היתה שניה והשיך לה אחרות כולן שניות פרשו היא שניה וכולן שלישות היתה שלישית והשיך לה אחרות היא שלישית וכולן טהורות בין שפירשו ובין שלא פירשו וכתב הר"ש ז"ל שם משום דמקרצת תחלה והשיך לה אחרות וכן אם היתה שניה והשיך לה אחרות כיון דלאחר שפרשו אשתייר בהו טומאה חשיב חיבור ומש"ה קודם שפירשו כולן תחלה אבל מקרצת שלישית והשיך לה אחרות דאם פירשו לית בהו טומאה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה הלכך אפילו לא פירשו לא חשיבי חיבור וטהורות ע"ש ואף דהכא כולן של תרומה מ"מ כיון דלאחר שפירשו זו טמאה וזו טהורה א"כ עומד להפרידן זו מזו ואינו חיבור דכל שעומד להפריד זו מזו לא חשיב חיבור כדאמרינן בריש טבול יום המפריש חלות ע"מ להפריש ונשכו אינו חיבור מפני שכל שעומד להפריש זו מזו אינו חיבור ע"ש וחולין ותרומה לעולם עומד להפריש זו מזו ומש"ה ניטל חלתה וחזר לתוכה אינו חיבור וזה דבקרא שם חלתה בצפונה קודם שהפרישה הוי חיבור הוא משום דקודם שקרא שם היה חיבור לא בטל החיבור ע"י שעתה עומד להפריש זו מזו דכל שהיה חיבור קודם אינו מתבטל החיבור ע"י שאח"כ עומד להפרידן אא"כ התחיל לפרקן כדאמרינן בעוקצין פ"ב מ"ה ע"ש אבל בשניטל חלתה וחזר לתוכה אינו נעשה עתה חיבור מפני שעומד להפריד ולכן כתב רב האי גאון דמיירי שהפחות מכביצה אוכלין היו ג"כ של תרומה דאם היו של חולין אין נעשין חיבור עם הכזית של תרומה דתרומה וחולין אין נעשין חיבור זו לזו ואין מצטרפין יחד לכביצה:

והנה הרשב"א ז"ל הקשה שם למה נקטו בגמרא דוקא שהי' שם פחות מכביצה אוכלין אפילו הי' שם כביצה אוכלין שייך למבעיא דהא האי כזית תרומה שזרק צריך צירוף עם הכביצה כדי להטמא וכן הקשו בתוס' שם ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דאם הי' שם כביצה אוכלין א"כ אותן אוכלין כבר נטמאו מהבית קודם שזרק ואפילו היו כולן של תרומה כמ"ש רב האי גאון מ"מ האי כזית תרומה קודם שנצטרף עם הכביצה לא נטמא א"כ זו תרומה טהורה וזו תרומה טמאה ותרומה טמאה וטהורה אינן חיבור זו לזו וכדאמרינן בפ"א דטהרות במקרצת שלישית והשיך לה אחרות דכיון שזו טמאה וזו טהורה אין נעשין חיבור זו לזו דאף להצטרף לכביצה בעינן חיבור דהא בעינן שיהיו גוש אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' ט"א הי"ז ולא סגי במה שנוגעין זו בזו דבעינן חיבור וכל דעומדין להפרד זו מזו אינו חיבור כלל ואף להראב"ד ז"ל דסגי באוכל פרוד בנגיעת החלקים זו בזו אבל מ"מ נגיעה בעינן ולא סגי מה שהטהרה נוגעת בכל החלקים אלמא בעינן חיבור רק ס"ל דנגיעה עושה חיבור להצטרף לכביצה וכל שעומד להפרד זו מזו אין כאן דין חיבור כלל:

אך זה מתיישב שפיר רק להרשב"א ז"ל שכתב שם דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה לא מדברי תורה ולא מד"ס ע"ש א"כ אם הי' שם כביצה אוכלין ונטמאו קודם מחמת הבית וזו הכזית לא נטמא הו"ל קודם הצירוף זו טמאה וזו טהורה ואין נעשין חיבור אבל להתוס' שכתבו בשבת שם דרק מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה אבל מדרבנן מקבל והיינו דהאיבעיא שם הוא מדמצטרף להטמא מדאורייתא מיחייב נמי לענין שבת י"ל כיון דמ"מ נטמא הכזית של תרומה שזרק מחמת הבית מדרבנן קודם שנצטרף עם האוכלין ל"ש בזה דאין תרומה טהורה וטמאה מצטרפין זו עם זו כיון דזו ג"כ טמאה מדרבנן א"כ אמאי עומדין להפריש זו מזו הרי שניהם בשריפה דאם תרומה מקבלת טומאה מדרבנן בפחות מכביצה ג"כ נשרפת א"כ נשרפין יחד דאוכל שנטמא בטומאה דרבנן נשרפת עם האוכל שנטמא בטומאה דאורייתא כדאמרינן בסוגיא דר"ח סגן הכהנים א"כ אין עומדין להפרד זו מזו:

הנה התוס' והרשב"א ז"ל שם תי' דמש"ה נקט פחות מכביצה אוכלין ולא כביצה כיון דקודם הצירוף כבר נטמאו שוב אין מצטרפין להתטמא עוד הפעם עם הכזית משום דשבעה לה טומאה דבעיא היא במנחות ע"ש, והנה בכריתות כ"א גבי נבלה דאמרינן דמשכחת בה טומאה קלה בלא טומאה חמורה כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין כתבו התוס' שם אבל כזית וצרפה ליכא למימר דמהניא מחשבה לענין שיטמא האי כביצה אוכלין אחרים אפילו לא יגעו האוכלין בהנבלה רק בצירוף דא"כ לא מיישב מה דאמרינן בהמה שי"ל טומאה קלה דמשמע שיש נבלה שאין עליה רק טומאת אוכלין ואי הוי בה כזית הוי ביה ג"כ טומאה חמורה ע"ש אך בעיקר הדין מודו התוס' דכזית נבלה מצטרף עם פחות מכביצה אוכלין להטמא טומאת אוכלין לענין שאם יגעו אוכלין אחרים במקום הצירוף יטמאו ואף דאין לך שבעה לה טומאה יותר מכזית נבלה ומ"מ מקבל האי כזית נבלה יחד עם הפחות מכביצה אוכלין טומאת אוכלין ולא אמרינן שבעה לה טומאה והטעם כיון דאיכא נפקותא מהטומאה השניה לענין שאם יגעו אוכלין אחרים במקום הצירוף יתטמאו כה"ג לא אמרינן שבעה לה טומאה וכעין זה כתבו התוס' מנחות (כ"ד ע"ב) ד"ה כי גבי אמ"ה דמצטרף עם פחות מכביצה אוכלין לטמא טומאת אוכלין ואע"ג דאמ"ה י"ל טומאה חמורה לא אמרינן שבעה לה טומאה משום דאיכא נפקותא לענין להשלים לפחות מכביצה אוכלין להתטמא א"כ איכא חומרא גם בהטומאה השניה ע"ש וא"כ ה"נ בזרק כזית תרומה לבית טמא אם הכזית תרומה יצטרף עם כביצה אוכלין נהי דהאי כביצה כבר נטמא קודם מחמת הבית מ"מ איכא נפקותא בהאי טומאה שניה שמצטרף יחד עם הכזית לטמא את הכזית והוי ממש כההיא דאמ"ה שהביאו התוס' במנחות דמהני הטומאה שניה לענין שיטמא הצירוף של הפחות מכביצה אוכלין ואיכא נמי נפקותא מהטומאה השניה שנטמאו יחד עם הכזית לענין שאם יגעו אח"כ אוכלין אחרים במקום הכזית תרומה יטמאו וכההיא דכריתות מיהו להתוס' י"ל דזה שייך רק באמ"ה שצירפה עם פחות מכביצה אוכלין אחרים וכן כזית נבלה שצירפה עם פחות מכביצה אוכלין אחרים דנ"מ במה שמתטמאין עתה טומאת אוכלין יחד עם הפחות מכביצה אוכלין שצירף עמהם לענין שאם יגעו אח"כ אוכלין אחרים במקום הצירוף יתטמאו דאם לא יקבלו עתה טומאה עם הפחות מכביצה אוכלין אם יגעו אוכלין אחרים במקום הצירוף לא יתטמאו מחמת הנבלה או מחמת אמ"ה אבל הכא דאם הכביצה אוכלין נטמא קודם מחמת הבית לאחר שנצטרף עם הכזית שזרק אפילו אם לא יטמאו עתה יחד מחמת הבית ג"כ אם יגעו אח"כ אוכלין אחרים במקום הכזית יטמאו דהוי כמו מקרצת תחלה והשיך לה אחרות דכ"ז שלא פירשו כולן תחילות מדין חיבור והנוגע במקרצת שהשיך הוי כנוגע בהמקרצת שהיא תחלה ואע"ג דלאחר שפירשה היא שניה בשעת חיבורה ה"ה כמותה ה"נ בשעת חיבור הכזית דינו כהכביצה שנצטרף עמה ורק בנבילה ואמ"ה שהן טומאה חמורה ובטומאה חמורה ל"ש חיבור א"כ איכא נפקותא מה שמתטמאים יחד טומאת אוכלין לענין נגיעת אוכלין אחרים במקום הצירוף אך זה י"ל רק להתוס' דאף הכזית כבר נטמא מדרבנן קודם הצירוף א"כ מצטרף עם הכביצה להיות חיבור כמו מקרצת ראשונה והשיך לה אחרת אך להרשב"א ז"ל דהכזית לא נטמא קודם אף מדרבנן הוי כמקרנת שלישית והשיך לה אחרת כיון דזו טמאה וזו טהורה אף קודם שהפרישן אינו חיבור זו לזו וע"כ נ"ל כמ"ש ודברי הרשב"א ז"ל צ"ע:

והנה לרבינא דאמר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמיין וכתבו התוס' (חולין ע"ג) דהיינו היכא דמקצתו אסור ומקצתו מותר דעומד לחתוך א"כ במקרצת שלישית והשיך לה אחרת דזו תרומה טהורה וזו תרומה טמאה וזו אסורה וזו מותרת לכאורה א"צ לטעם דמתחילה אין נעשין חבור זה לזה דאפילו אם היה קודם חבור ואח"כ נעשה מקצתו אסור ומקצתו מותר ג"כ כמאן דמפרתי דמי דהא בפסחים פ"ה באבר שיצא מקצתו מתחלה היה חבור וכשיצא מקצתו ונעשה זה אסור והשאר מותר אמרינן דהוי כמאן דמפרתי וה"נ במקרצת שלישית והשיך לה אחרת וא"כ לפ"ז יקשה הא דאיבעיא לן (בחולין קכ"ח) המשתחוה לתני דלעת מהו שתעשה יד לחברתה דמקצת אוכל חשיב יד כמ"ש בתוס' שם ואמאי הוי חבור הא האי חצי שהשתחוה נאסר בהנאה והשאר מותר א"כ נימא חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמיין ונראה לומר דלא אמרינן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי רק לענין טומאת בית הסתרים אבל להכניס ולהוציא הטומאה לא והטעם משום דבחבורין אמרינן ג"כ דאין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה כדאמרינן (בסוכה י"ג) גב' הקוצר לסיכוך אי"ל ידות ואם קצרן לאכילה ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך אמרינן שם דלא מהני משום דכל הכלים יורדין לתוך טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה ע"ש כיון דמתחלה היה לו תורת יד להכניס ולהוציא טומאה לא נפקע ממנה אלא בשנוי מעשה וה"נ במשתחוה לחצי דלעת כיון דקודם היה חבור להכניס ולהוציא אף דעתה זה אסור וזה מותר ובשביל זה עומד לחתוך מ"מ שנוי מעשה לא הוי ורק לענין מגע בית הסתרים דאין זה עליה מטומאה אלא אדרבה ירידה לטומאה דיתטמא מקצתו ע"י מה שנוגע במקצתו השני בזה אמרינן כמאן דמפרתי משום דעומדין לחתוך ולא חשיבי כדבר אחד ולא הוי מגע בית הסתרים ובההיא דמקרצת שלישית והשיך לה אחרת ע"כ צ"ל הטעם משום דמעיקרא אין נעשין חבור זה לזה דעומד להפרידן וא"צ שנוי מעשה דמעולם לא נעשו חבור זה לזה:

ב

בזבחים (ק"ה) איבעי' לן הא דתניא חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' אבה"ט ה"ו וחיבורי אוכלין ע"י משקין ה"ה חיבור לטמא טומאת אוכלין והדבר ספק אם חשובין כגוף אחד למנות בהן ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני ע"ש וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל מפרש כן האיבעיא בזבחים אם מונין בו ראשון ושני היינו אם חיבור המשקין עושין אותן כגוף אחד או רק כנגיעה באוכל הראשון, יהנה יש לעיין דאי ע"י חיבור משקין חשיב רק כנגיעה ואם האוכל הראשון הוא תחלה הככר השני רק שני א"כ ל"ל לחיבור משקין כלל תי"ל דהאוכל הראשון שנגע במשקין נעשו תחלה כדין משקין שהם לעולם תחילה וא"כ האוכל השני שנגע במשקין נעשה שני וא"צ לזה לחיבור משקין כלל וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ בפ"א דטהרות מ"ט גבי ככרות של הקדש שבתוך גומותיהן מים מקודשין כו' דאמרינן אם יש ביניהם משקה טופח הכל טמא וכתב משום שהככר שנוגע בו הטומאה מטמא המשקין ונעשו תחלה וחוזרין המשקין ומטמאין הככר השני וכן כולם ונראה דהרמב"ם יסבור כרש"י ז"ל במנחות (כ"ד) דניצוק מחבר את האוכלין ולא כהתוס' שם וא"כ צריך לחיבור משקין באופן שחיבור המשקין היה ע"י ניצוק דמדין שהאוכל הראשון מטמא המשקין לא נטמא הככר השני כיון דבעלמא ניצוק אינו חיבור א"כ המשקין שבקצה השני לא נטמאו ואין מטמאין את האוכלין רק מדין חיבור עם הככר הראשון נעשה הככר שני:

והנה ע"ז שכתב הרמב"ם ז"ל דהדבר ספק אם מונין בו ראשון ושני כתב הראב"ד ז"ל אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונין בו ראשון ושני וכתב הכ"מ שם וטעם רבינו נראה שהוא מדגרס בפ' הקומץ רבה בעי ר' ירמיה צירוף כלי וחיבור מים מהו כו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה"ה לאידך ואע"ג דר"א בר חייא פשטה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ע"ש ואינו מובן אמאי הא בעיא דפ' הקומץ רבה דומה להאיבעיא דזבחים דנימא מדסלקא הך בתיקו ה"נ לההיא דזבחים ולענ"ד נראה דאדרבה מההיא דהקומץ רבה איכא פשיטות להפך דמונין בהו ראשון ושני דאמרינן שם חיבור מים וצירוף כלי ונגע טבול יום מבחוץ מהו כי תנן כלי מצרף הנ"מ דנגע מגואי כו' ע"ש ואי אמרינן דע"י חיבור משקין אין מונין בו ראשון ושני והוי הככר השני רק כנגע בראשון הא טבול יום רק פוסל ולא מטמא א"כ הככר השני אף אם תחשבהו כאילו נגע בהככר הראשון לא נטמא כלל ואף לגרסת השמ"ק דלא גריס שם ונגע טבול יום מבחוץ ג"כ יש להוכיח משם דע"י חיבור מים חשיבי כגוף אחד דאי חיבור מים הוי רק כנגיעה א"כ מאי איבעיא לן אי אמרינן תרתי צירוף כלי וחיבור מים דזה שייך למבעיא רק אי צריך שניהם הצירוף כלי והחיבור מים לדבר אחד כגון שנגעה הטומאה במה שבכלי שיהא חשיב כאילו נגעה הטומאה במה שבחוץ לזה צריך לשנים לצירוף כלי ולחיבור מים דהצירוף כלי מחברת הככר שבפנים שלא נגעה בה הטומאה עם הככר שבפנים שנגעה בו הטומאה והחיבור מים מחבר זה הככר שבפנים שלא נגעה בו הטומאה עם הככר שבחוץ ובזה אבעי' לן דילמא חדא אמרינן תרתי לא אמרינן וצירוף כלי וחיבור מים אין מועילים שניהם יחדיו אך אי נימא דחיבור מים הוי רק כנגיעה דהוי כאילו ככר השני נוגע בראשון וזה שייך אף בזא"ז דאם יטמא ככר בפ"ע ואח"כ יהיה חיבור משקין בין זה הככר לככר אחר ג"כ יטמא השני כיון דחיבור משקין חשיב כנגיעה א"כ מה שייך לומר אי אמרינן תרתי צירוף כלי וחיבור משקין דהא אם יטמא איזה ככר ע"י צירוף כלי בלבד ואח"כ יחבר אותו הככר עם ככר אחר ע"י משקין אטו לא יטמא הככר השני דהא אוכל שנטמא ע"י צירוף כלי דינו כאוכל טמא לכל דבריו וא"כ עתה הוי כנוגע האוכל השני בראשון דנטמא השני א"כ כשעושה יחד צירוף כלי וחיבור משקין יטמא מקודם האי ככר שבפנים ע"י צירוף כלי ואח"כ יחזור ויטמא הככר שבחוץ ע"י חיבור משקין וע"כ דחיבור משקין עושה כגוף אחד ולא כנגיעה זה בזה והיינו שהשרץ שנגע בככר זה הוי כנוגע גם בהשני וצירוף כלי הוא ג"כ דחשיב כגוף אחד א"כ אם נגע שרץ בככר אחד בפנים שיהא חשיב כאילו נגע השרץ במה שבחוץ צריכים להיות כל הככרים כגוף אחד וזה ע"י צירוף כלי וחיבור משקין וצריכים להיות כולן כגוף אחד בבת אחת בשעת נגיעת הטומאה דאז אם הם כגוף אחד אם נגע השרץ באחד הוי כנגע בכולן וחדא אמרינן תרתי לא אמרינן וכשנגע השרץ בפנים שיהא חשוב כאילו נגע השרץ בהככר שבחוץ דלזה בעינן תרתי צירוף כלי וחיבור מים זה לא אמרינן א"כ האי סוגיא דהקומץ הוא דמונין ביה ראשון ושני ונראה דזהו טעם הרמב"ם ז"ל שכתב דהדבר ספק אם הוא אם מונין ביה ראשון ושני דהסוגיא דמנחות פליג אסוגיא דזבחים דפשטינן דאין מונין בו ראשון ושני:

ג

הנה באוכלין שיהיו חיבור זה לזה לא סגי בנגיעה כמ"ש תוס' חולין (קי"ח ע"ב) ד"ה אין ובמשקין ג"כ נראה דנגיעת משקין להדדי אינו חיבור וצריך שידחקו זה את זה דהוי כמו נשיכה באוכלין ונראה ראיה לזה מדאמרינן פ"ב דטבול יום חבית שנקבה ונגע טבול יום רי"א מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה וכתב הר"ש ז"ל דמפיה הואיל וכל היין של מטה נעשה בסיס לעליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור אבל נקבה מצדיה מכאן ומכאן טהורה ע"ש ואף שנוגעין בהשאר לא הוי חיבור דבעינן או שיהיו בסיס או שימשך אחריו ונראה דזהו נמי מה דקי"ל דניצוק לא הוי חיבור ואף דאיכא נגיעה דכל הטפות נוגעות זו בזו לא הוי חיבור דנגיעה בלבד אינו חיבור אף במשקין וזה נראה ג"כ ממה דאמרינן בנדה (י"ז) שלג אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו נטהר מקצתו נטהר כולו היינו כשהשיקו במקוה וכתב הר"ש ז"ל פ"ג דטהרות מ"ב תימה דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חיבור ותי' דלענין השקה כיון דשלג מעלה את המקוה א"כ נמצא דכשהושק מקצתו למקוה כהושק כולו שהרי כולו נוגע זה בזה כו' ע"ש א"כ לענין טומאה אין נגיעה חיבור ואף דשלג מטמא מדין משקין ולא מדין אוכלין ומוכח דאף במשקין אין נגיעה חיבור ובשלג הוי נגיעה בלבד ואין החלקים דוחקין ואין נמשכים זה אחר זה ובזה אתי שפיר ג"כ מה שהעלו התוס' בגיטין (ט"ז) בסוף דבריהם דניצוק וקטפרס הוי חיבור למקוה ע"ש והטעם כיון דחזינן דשלג מעלה את המקוה וכשרה מקוה כולה משלג ואף דבשלג ליכא חיבור כ"א נגיעה א"כ ע"כ במקוה סגי חיבור של נגיעה א"כ ה"ה בניצוק וקטפרס דאיכא נגיעה שהטפין נוגעין זו בזו ובזה אתי שפיר ג"כ פלוגתא דריב"נ ורבנן בטבול יום פ"ב מ"ה בשמן שהוא צף ע"ג היין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא השמן ריב"נ אומר שניהן חבור זה לזה ובשבת (ק') בהנחת שמן ע"ג היין אי חשיב הנחה לענין שבת תלינן בפלוגתא דריב"נ ורבנן ע"ש ולכאורה מה זה דומה לעניני שבת אך לפמ"ש הר"ש ז"ל גבי חבית שנקבה מפיה ומשוליה דלזה שיהי' חיבור לטומאה בעינן או שיהיה בסיס לחברו או שימשך אחריו א"כ הכא בשמן צף ע"ג היין ונגע בשמן שיפסול את היין בעינן שיהיה היין בסיס לו היינו אי חשיב הנחה עליו א"כ בשבת דבעינן ג"כ הנחה א"כ דמיין להדדי, והנה רבנן פליגי רק אם נגע בשמן לא פסל את היין אבל בנגע ביין לא פליגי על ריב"נ דשניהם חיבור זה לזה והטעם משום כמו התם בחבית שנקבה ונגע בשוליה דהכל טמא ומשום דהעליון נמשך אחריו דכל שנגע בתחתון אין החיבור משום בסיס אלא משום שהעליון נמשך אחריו א"כ ה"נ בשמן צף ע"ג היין ונגע בתחתון כיון דהשמן נמשך אחריו הוי חיבור ואע"ג דבחבית שנקבה מצדיה פליגי רבנן על ר"י וס"ל אף בנגע מצדיה הכל טמא צ"ל דס"ל דאף מצדיה הוי בסיס:

ונראה דכמו דלקולא איכא חילוק במשקין בין הטפות רק נוגעות זו בזו ובין נמשכין זא"ז שאז הן כגוף אחד ואי איכא רק נגיעה אין נגיעת מקצתו בטומאה מטמא את כולו ה"נ להפך לענין מגע בית הסתרים דקי"ל באוכלין דאין מגע בית הסתרים שמיה מגע נראה דה"נ במשקין דאם המשקין הם באופן שהן גוף אחד ורק מקצתו הוא טמא לא אמרינן שנטמא השאר משום שמקצת המשקה הטהור נוגע בהטמא ונטמא דגם במשקין חשיב כל המשקה כגוף אחד כמו באוכלין והוי מגע בית הסתרים ונראה ראיה לזה דבמשקין שייך ג"כ מגע בית הסתרים דאמרינן פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו ה"א שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור כו' והקשה הר"ש ז"ל וכי טומאה שבהן להיכן הלכה כדמקשינן בפסחים (ל"ג) ותי' דהאי טהור הוא רק טהור מדין משקה שהוא תחלה אבל נשארו שניים כמו קודם ע"ש וקשה טובא כיון דהן עתה משקין כשנמחו נהי דכשנעשו משקה לא קבלו טומאה חדשה כיון דהיה כביצה מכוון מ"מ כיון דנשארו שניים כמו שהיו קודם כמ"ש הר"ש ז"ל וקי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה דשני עושה משקין תחלה א"כ עתה כשהם שניים הרי מקצת משקין נוגעין זו בזו א"כ יעשו תחלה ולפ"ז כיון שהוא משקה אחד חשיב נגיעת בית הסתרים, והנה בפסחים (י"ח) גבי פרה ששתתה מי חטאת דבטלו במעיה פרכינן נהי דבטלו מטומאה חמורה טומאה קלה מיהא נטמאו וכתב רש"י ז"ל דטומאה קלה הוא דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן והו"ל משקין שנגעו במי חטאת אך התוס' שם כתבו דהאי טומאה קלה הוא משום דסופן לטמא טומאה חמורה משום מי חטאת וכמו כל סופו לטמא ט"ח די"ל טומאה קלה והקשו כיון דבטלה הטומאה חמורה בטלה נמי הקלה ע"ש ונראה דזה דלא כתבו הטעם דמקצת המשקין נוגעין במקצתו השני וא"כ נטמא משום נגיעה במי חטאת ולא תקשה קושית התוס' הוא משום דהוי מגע בית הסתרים ורש"י ז"ל דפי' משום נגיעה בעצמן ולא פי' משום סופן לטמא ט"ח נראה דס"ל דבמשקין ל"ש כלל סופו לטמא ט"ח דלא אשכחן זה רק באוכלין דנפקא לן מדתני דבי ר"י מה זרעים כו' והלימוד הוא רק באוכלין ולא במשקין והנה מרש"י ז"ל יש להוכיח דס"ל דטומאת בית הסתרים ל"ש במשקין:

והנה יש לעיין בשלג דנטמא מקצתו אמאי לא נטמא כולו הא הפרידות של שלג נוגעות זו בזו כמ"ש הר"ש דמש"ה מהני בהו השקה א"כ נהי דאינו חיבור זה לזה מ"מ הפרידה שנטמאה תטמא הפרידה שהיא נוגעת בה מדין נגיעה וכן כולן דהא אין מונין במשקין וכן בניצוק כשניגע הטמא במקצתו אמאי לא נטמא כולו משום נגיעה דכל הטפות נוגעות ומטמאות זו את זו והכא ל"ש מגע בית הסתרים דהא שלג וניצוק לא חשיבי גוף אחד דהא אינו חיבור זה לזה בשלמא להשיטות דלטומאת משקין בעינן רביעית שפיר דבכל טפה ליכא רביעית א"כ אי אפשר לה לטמא הטפה השניה אך לכל השיטות דלא בעינן רביעית קשה, והנה הר"ש ז"ל טהרות פ"א מ"ט נסתפק אי במשקין בעינן טופח להטפיח או סגי בטופח לחודא אך ברפ"ג שם כתב בפשיטות דבעינן דוקא טופח להטפיח ע"ש ונראה לומר אף אי בעינן טופח להטפיח הוא רק לטמא אחרים דכל לטמא אחרים בעינן שיעורא וכמו באוכלין דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לטומאת עצמן לא בעינן שיעורא דאף לאוכלין טומאת עצמן הוא בכ"ש מדאורייתא או מדרבנן וכן להשיטות דבמשקין בעינן רביעית הוא ג"כ לטמא אחרים כמ"ש תוס' פסחים (י"ד) וטופח לחוד הוא ג"כ משקה רק בעינן שיעורא דטופח להטפיח וזה שייך רק לטמא אחרים דבעינן שיעורא ומש"ה בשלג אין כל פרידה מטמאת את חברתה מדין נגיעה דלטמא אחרים בעינן טופח להטפיח ובכל פרידה ליכא שיעור דטופח להטפיח ואע"ג דהפרידה שנוגעת בהטומאה נטמאה דהא אמרינן נטמא מקצתו לא נטמא כולו הא מקצתו נטמא אבל לטמא אחרים בעינן שיעורא וכן הוא נמי בניצוק דבכל טפה ליכא שיעור דטופח להטפיח ואינה מטמאת את חברתה:

ד

ידות האוכלין נתרבו להכניס הטומאה ולהוציא ושומר גם לצרף ובחולין (קי"ח) פליגי אי יש יד לפחות מכזית ופי' רש"י ז"ל שאותו הפחות מכזית היה עם כביצה אוכלין והתוס' כתבו דנגיעה אינו חיבור רק מיירי שהפחות מכזית היה מחובר עם כביצה אוכלין רק הוא יד אך להפחות מכזית דאם היה מגביה היד היה עולה עמו רק הפחות מכזית ע"ש, והנה מזה יוצא דבר חדש דאע"ג שהוא יד לפחות מכזית מ"מ מכנסת טומאה לכל הכביצה אוכלין אעפ"י שאינו יד להם ומשום כיון שהוא יד למקצתו מכניס טומאה לאותו מקצת וכיון דאותו מקצת מחובר עם אוכלין אחרים עוברת הטומאה מזו לזו והנה לפ"ז נכנסת הטומאה ע"י ב' דינים של חיבור, ובזה יש ליישב קושית התי"ט טהרות פ"א מ"ב דאמרינן שם בנבלת עוף הטהור דהכנפים והנוצה מיטמאות ומטמאות ופי' הר"ש והרע"ב ז"ל שם דהיינו אם נגע שרץ בהכנפים והנוצה מתטמאות מדין יד והקשה התי"ט ל"ל נגיעת שרץ הא נבלת עוף הטהור א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ דסופה לטמא ט"ח ע"ש ולפ"ז איכא נפקותא אם נצטרף נבלת עוף טהור עם אוכלין אחרים לכביצה ונעשה חיבור עמהם ונגע שרץ בהכנפים והנוצה דנכנסת הטומאה להאוכלין שנצטרפו עמהם ואף שהכנפים והנוצה הוא יד רק להנבלה ולא לשאר האוכלין לא איכפת לן בזה וכמ"ש בתוס', והנה בחולין (קי"ט) גבי שני שומרים מהו שיצטרפו אמרינן ת"ש ראב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית מפני שרוצה במשמושן וכתב רש"י ז"ל דקס"ד דב' וג' שרביטין מצטרפין לכביצה עם האוכלין אלמא ב' שומרין מצטרפין לכביצה עם אוכלין שבהם ובגמרא דחינן ואמרינן בקולחא ומשום יד וכתב רש"י ז"ל משום דהוי יד לכלהו שרביטין ע"ש ויש לעיין ל"ל משום דהוי יד לכלהו שרביטין אף אם היה יד רק לשרביט אחד סגי כיון שיחד יש באוכלין כביצה ומצטרפין האוכלין זה עם זה דאם אין מצטרפין מאי מהני שהוא יד לכלהו שרביטין הא אין יד מהני לצרף א"כ אפילו אם אינו יד אלא לשרביט אחד ג"כ מכניס טומאה לכלהו וכמו ביש יד לפחות מכזית אם הפחות מכזית הוא עם אוכלין אחרים מכניס טומאה לכולן ונראה דאוכלין שבכל השרביטין אף שמצטרפין לכביצה אין זה חיבור גמור רק הוי כמו אוכל פרוד דהוי חיבור להצטרף לכביצה ולא הוי חיבור לענין שהנוגע בפרידה יהא חשיב כנוגע בכל הפרידות כדאמרינן בעדיות ועיין ברמב"ם וראב"ד ז"ל פ"ו מהל' ט"א הי"ז דבעינן שיגע בכל הפרידות ע"ש א"כ הכא בעינן שיהא יד לכולהו שרביטין ואז מכניס טומאה לכלהו מדין יד והוי כנגיעה בכל השרביטין אבל אם אין יד רק לשרביט אחד אין הטומאה עוברת משרביט לשרביט דאינן גוף אחד שיעבור הטומאה מזו לזו דרק להצטרף לשיעור כביצה חשיבי חיבור אבל היכא שהן חיבור גמור סגי אם הוא יד רק למקצתו:

איבעיא לן בחולין (קכ"ח) המשתחוה לחצי דלעת מהו שתעשה יד לחברתה ופי' רש"י ז"ל דהיינו דהחצי שהשתחוה יעשה יד להחצי השני לעיולי לה טומאת אוכלין ונהי דטומאה יוצאה לה מגופה היינו טומאת עכו"ם האי טומאה מדרבנן והאיבעיא לענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגעה עצמה בטומאה שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה ע"ש וזה דדחקו לרש"י לאוקמא דהאיבעיא הוא רק לענין דאורייתא ולא כתב דנ"מ אף מדרבנן ואף דהחצי דלעת שהשתחוה י"ל טומאת עכו"ם מ"מ בשביל האי טומאה לא נטמאה חצי השני משום דהוי מגע בית הסתרים נראה משום דבעי רש"י ז"ל לאוקמא אף למ"ד חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי והיינו היכא דמקצתו אסור ומקצתו מותר דעומד לחתוך אמרינן כמאן דחתוך וכמ"ש תוס' חולין ע"ג וה"נ הרי חציו אסור בשביל עכו"ם וחציו מותר א"כ ליטמא החצי דלעת השני מדין מגע שנגע בהחצי שהשתחוה וזה דלא כתב דנ"מ ג"כ מדרבנן וכגון דליכא בהחצי שהשתחוה כזית דשיעור עכו"ם לטומאה הוא כזית משום דא"כ החצי השני ג"כ אין בו כזית דהא מיירי שהשתחוה לחצי א"כ תלוי האיבעיא בפלוגתא אם יש יד לפחות מכזית, והנה בזה יש לעיין מ"ש רש"י ז"ל דהחצי השני שניה לטומאה ודאי לא הוי שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה תי"ל כיון דהכא מיירי לענין דאורייתא א"כ אפילו אי קבלה חברתה טומאה לעצמה ג"כ אי אפשר לזו להיות שניה דהא אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא:

הקשו התוס' חולין (קי"ז ע"ב) על ההיא דפסחים בענבים שנטמאו דאמרינן דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקודי ואמאי לא נטמאו המשקין בנגיעת הקליפה משום שומר ע"ש ונראה לומר דל"ש ידות ושומרין במשקין כלל דדין ידות ושומרין הוא רק דאף שאין ראוין לאכילה חשיבי כמו ראוין ידות לענין להכניס ולהוציא ושומר אף להצטרף וכמ"ש התוס' חולין (קכ"ח ע"א) ד"ה בהמה ושם ד"ה הרי דאם דבר אחר גורם להיד שלא היה מקבל טומאה אפילו אם היה ראוי לאכילה כגון אם היה היד איסורי הנאה לר"ש דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לא מהני אף מדין יד ע"ש דדין יד מהני רק לשוויי מה שאינו ראוי לאכילה כראוי לאכילה ומתטמא יחד עם האוכל דהוי כהאוכל עצמו והכא בענבים דמשקין מפקד פקודי הזג בלא"ה ראוי לאכילה אלא דאינו משקה א"כ מה שהזג הוא שומר למשקה אי אפשר להיות עליו שם משקה דדין יד ושומר עושה רק מה שאינו ראוי לאכילה כראוי לאכילה יד להכניס ולהוציא הטומאה ושומר אף לצרף ואוכל אי אפשר להיות משקה ומש"ה ל"ש יד ושומר למשקין וכן אמרינן להדיא בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום חומר באוכלין מה שאין במשקין שהאוכלין י"ל ידות משא"כ במשקין ע"ש וזה דלא חשיב ג"כ שומרין נראה משום דשומר הוא להצטרף וזה ל"ש במשקין לפמ"ש רוב הראשונים ז"ל דמשקין מטמאין בכ"ש א"כ ל"ש בהן צירוף ושומר במשקין הוא ג"כ רק מדין יד להכניס ולהוציא ואין ידות במשקין:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה