אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מג - טומאת משקין

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מג - טומאת משקין

סימן מב - טומאת אוכלין

א

שבעה משקין הם הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב והדבש והמים והדם י"ל תולדות כדאמרינן בפ"ו דמכשירין ע"ש:

גרסינן במתני' במעילה ח' חטאת העוף נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום ובמח"כ כו' ואמרינן בגמרא ליפסל אין לטמויי לא מני רבנן היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש רמ"א מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש אמר רבא לאבא שאול מעלה עשו בקדשים כו' וכתב רש"י ז"ל לאבא שאול נמי דאמר תחלה לקדש מיתרצא נמי מתני' דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן עשו מעלה בקדשים דהוי טבול יום תחלה לקדש ומתני' בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל ע"ש, והנה יש לעיין האי חטאת העוף במאי אתכשר דהא דם קדשים אינו מכשיר ול"ש נמי מה דאמרינן בחולין (ל"ו) בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה דכתב רש"י ז"ל בשלמים דעורה לבעלים טרח להעבירה בנהר שיהא נוח להפשיט ע"ש ובחטאת העוף ל"ש זה וכיון דא"צ לזה שיפלו עליה מים אף אם נפלו אינו מכשיר דבעינן דניחא ליה דכל שלא לצורך אינו מכשיר כדאמרינן במכשירין ואי משום דחבת הקדש מכשירתה הא ס"ל לרש"י ז"ל במנחות (כ"א) דחבת הקדש מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ הכא דאמרינן דהוכשרה להפסל בטבול יום מדאורייתא תקשה במאי אתכשר:

ונראה דהכא אתכשר בדם חללים דהנה רש"י ז"ל כתב בחולין (קכ"א) גבי ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריך הכשר משום דאין זו דם שחיטה להכשיר וכתב דדם חללים נמי לא הוי להכשיר דחלל הוא מן העורף דכתיב על צוארי חלל רשע דס"ל דצד בית השחיטה לא מקרי צואר ע"ש וא"כ מליקה שהיא מן העורף הוי דם חללים ומכשיר ובדם חללים ודאי אין נ"מ בין קדשים לאינו קדשים דרק בדם שחיטה דמרבינן מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים בעינן דם הנשפך כמים פרט לדם קדשים שאינו נשפך כמים אבל דם חללים דנפקינן מדם חללים ישתה אין נפקותא בין קדשים לאינן קדשים:

והנה התוס' חולין (ל"ה ע"ב) דחו דברי רש"י ז"ל שכתב דמש"ה ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אינו מתכשר בדם חללים משום דבחלל בעינן מן הצואר וכתבו דאדרבה דצד בית השחיטה הוא דאקרי צואר כמו שמוכח מפ"ק וכתבו דדם חללים ל"ש בבהמה אלא באדם ומש"ה אינו מכשיר ע"ש והנה להתוס' צ"ל בחטאת העוף דאתכשר בחבת הקדש ררוס לשטתייהו במנחות שם דחבת הקדש דאורייתא:

ונראה להביא ראיה לרש"י ז"ל דאמרינן בת"כ בדם אש יכול יכשיר את הזרעים ולאו ק"ו הוא ומה דם בהמה דאינו מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם השרץ שמטמא טומאה חמורה אינו דין שיכשיר את הזרעים ת"ל לכם לכם הוא טמא כו' ואי נימא דבבהמה אינו מכשיר רק דם שחיטה א"כ מה שייך למילף מק"ו לשרצים הא בשרצים ל"ש דם שחיטה דהא אף דם שחיטה של בהמה טמאה אינו מכשיר ולרש"י ז"ל אתי שפיר דדם חללים של בהמה מכשיר א"כ שייך למילף מק"ו שאף דם השרץ יכשיר:

אמרינן בבכורות (י') אמר ר"י סח לי נימוס אחיו של יהושע הגרסי שהשוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר ר' אליעזר אומר דם שחיטה לעולם מכשיר ומקשינן ר"א היינו ת"ק אלא לאו איסורו חושבו א"ב ת"ק סבר דמו מכשיר לעלמא אבל לגופיה בעי מחשבה ואתי ר"א למימר דם שחיטה לעולם מכשיר ואפילו לגופיה לא בעי מחשבה וכתב רש"י ז"ל ואם נחרו ולא שחטו תו לא הוי פליג בה ר"א דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה והקשו בתוס' תימה דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם מכשיר כיון דלא הוי דם שחיטה ודם חללים ל"ש בבהמה אלא באדם ע"ש והנה אע"ג דרש"י ז"ל פליג על התוס' וס"ל דדם חללים שייך בבהמה מ"מ אי אפשר לומר דרש"י ז"ל כאן לשטתיה אזיל דהא ס"ל בחולין דצד בית השחיטה אינו צואר לענין דם חללים ונחירה היא ג"כ בצד בית השחיטה דנחירה היא בסימנים:

ונראה לומר בטעם רש"י ז"ל בבכורות משום דר"א לטעמיה דס"ל לר"א פי"א דתרומות מ"ב דכל מי פירות כולן משקין הם ומטמאין [ועיין בפה"מ שם] היינו דס"ל דלאו דוקא משקין דמרבינן מקראי מטמאין ומכשירין אלא כל שהוא משקה מטמא ומכשיר וכיון דדם חשיב משקה אין נ"מ בין דם שחיטה לנחירה דמ"ש זה מזה ורק לרבנן דמשקין חשיבי רק הנך דמרבינן להו מקראי וכדאמרינן בתוספתא מנין לדם שהוא משקה כו' מנין ליין שהוא משקה כו' מנין לשמן שהוא משקה כו' א"כ רק דם שחיטה דמרבינן מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים הוי משקה אבל דם נחירה לא א"כ ההיא דבכורות דקאי אליבא דר"א שפיר כתב רש"י ז"ל דאף דם נחירה מכשיר דלר"א הכל חשיב משקה:

והנה התוס' בחולין שם הוכיחו דל"ש דם חללים בבהמה דהא אמרינן (בשבת קמ"ג) דדם מגפתה של בהמה טהור ואי דם חללים שלה טמא להוי ג"כ דם מגפתה טמא דהא דם מגפתו נפקא לן מדם חללים דמ"ל קטליה כוליה מ"ל קטליה פלגא ע"ש אך הנה כעין זה יש להקשות על הא דאמרינן בשבת שם דחלב האשה טמא שלא לרצון שדם מגפתה טמא וכתב רש"י ז"ל דם מגפתה של אשה אם נגף רגלה או ידה כו' ודם מגפתה יפרש בנדה דדם חללים הוא דמ"ל קטליה כוליה ומ"ל קטליה פלגא כו' וחלב כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב ודם מגפתה סתמיה שלא לרצון הוא וטמא ע"ש ויש לעיין א"כ היא גופא מנ"ל דדם מגפתה הוא משקה בין לרצון בין שלא לרצון דהא ליכא קרא לדם מגפתיה דקרא הוא רק לדם חללים רק מ"ל קטליה כוליה ומ"ל קטליה פלגא הא דם חללים הוא לרצון בשלמא להרמב"ם ז"ל דבעינן רצון הבעלים שפיר דדם חללים ג"כ לעולם אינו לרצון אבל להתוס' והראשונים ז"ל דרצון הוא לעולם רצון של עושה המעשה א"כ דם חללים הוא לרצון של ההורג א"כ מנ"ל לדם מגפתו שהוא טמא שלא לרצון:

כתבו התוס' חולין שם על הא דאמרינן דם חללים ישתה פרט לדם קילוח דלא מקרי דם חללים אלא דם היוצא לאח"מ שכבר נעשה חלל ולא קודם לכן ע"ש ולכאורה קשה מ"מ להוי כדם מגפתו ונראה מזה דאזלינן בתר סוף וכיון דקטליה הוי דם חללים ולא דם מגפתו ובעינן שיצא הדם אח"כ אחר שנעשה חלל ובדם מגפתו דקטליה פלגא ג"כ בעינן שיצא הדם אחר שנף היינו אחר דקטליה פלגא ואע"ג דמשהתחיל לחתוך בו יצא דם ואילו לא גמר הריגתו הוי דם מגפתו מ"מ כיון דגמר הריגתו הוי הכל דם חללים ולא דם מגפתו ובדם חללים בעינן שיצא הדם אח"כ וכיוצא בזה אשכחן בשחיטה דאמרינן בחולין שם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אם נתקנח הדם בין סימן לסימן אינו מכשיר דדם מגפתה היא אבל ישנו לדם בשעת גמר שחיטה אח"כ בגמר שחיטה חל על הכל שם דם שחיטה ע"ש ואע"ג דתחלה היתה דם מגפתה חוזרת להיות דם שחיטה דעתה כל השחיטה אחת היא וה"נ אע"ג דכשהתחיל להורגו הוי אז דם מגפתו מ"מ כשגמר ההריגה נעשה עתה הכל הריגה אחת ובטל ממנו שם דם מגפתו ובדם חללים בעינן שיצא אח"כ ומה שיצא קודם אינו מכשיר ונראה דאם משהתחיל להורגו נפל הדם על הזרעים מכשיר אף דגמר אח"כ הריגתו כיון דאז אכתי הוי דם מגפתו וכמו בשחיטה בנתקנח הדם דרק מכאן ולהבא כשגמר השחיטה נעשה הכל דם שחיטה ה"נ בדם חללים א"כ כ"ז דלא גמר הריגתו דם מגפתו הוא ומכשיר:

והנה רש"י ז"ל בכריתות (כ"ב ע"א) כתב ג"כ כהתוס' דדם חללים הוא היוצא לאח"מ וזה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאח"מ אינו קרוי משקה ואינו מכשיר את הזרעים ע"ש והנה יש לעיין א"כ למה כתב רש"י ז"ל בחולין בישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דצריך הכשר דאינו מתכשר בדם חללים משום שאינו מן הצואר תי"ל דהתם ההכשר ע"כ בעינן רק לטמא כשהיא מפרכסת דאח"כ א"צ הכשר דסופה לטמא טומאה חמורה א"כ כשהיא מפרכסת הדם היוצא ממנה הוא מחיים ולא לאח"מ א"כ אינו דם חללים ואינו מכשיר, והנה רש"י ז"ל בחולין שם כתב תרתי דמש"ה דם שחיטה לא חשיב דם חללים דדם חללים בעינן ע"י גסטרא ומן הצואר ע"ש היינו דלשטתיה אזיל דדם חללים הוא היוצא לאח"מ ומש"ה בעינן שיעשה גסטרא דמשהותזו ראשיהם הוא כמת לכ"ד כדאמרינן בחולין (כ"א) והיינו דמתרי טעמי לא חשיב דם שחיטה דם חללים משום דבעינן לאח"מ ובעינן מן הצואר, והנה התוס' בכריתות שם כתבו דרש"י ז"ל בחולין (ל"ו) פליג עמ"ש בכריתות דדם חללים הוא הדם היוצא לאח"מ וס"ל שם להפך דדם חללים הוא דוקא הדם שנעשה בו חלל ולא לאחר שנעשה חלל היינו הדם שיוצא לאח"מ אינו מכשיר ע"ש והנה לפי שטת רש"י ז"ל זו אדרבה אי שוויא גסטרא אינו מכשיר דכיון דשוויא גסטרא הוא מת לכ"ד ודם היוצא לאח"מ אינו מכשיר:

ודם של בהמה שמתה מאליה דהיינו דם נבלות כתב רש"י ז"ל בשבת ע"ז דמטמא משום משקין טמאים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' אבה"ט ה"ד וכתב הכ"מ שם שהוא מהירושלמי ע"ש וכן נמי לרש"י ז"ל מכשיר שהרי כתב רש"י ז"ל (חולין ל"ה ע"ב) דדם המת היינו בהמה שמתה מאליה ורק לר"ש אינו מכשיר אבל רבנן ס"ל התם דדם המת מכשיר ע"ש, והנה יש לעיין א"כ ל"ל בנבלת עוף הטהור ובנבלת בהמה הטעם דא"צ הכשר משום דסופן לטמא טומאה חמורה תי"ל דהוכשרו בדם נבלות שבהם כיון דחשיב משקה ואף שלא לרצון מכשירין דמשקין טמאים מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון מיהו אפשר לומר דזה דצריך לטעם דסופו לטמא ט"ח הוא במקום דצריך מחשבה כגון נבלת עוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכ"מ דהכשר קודם מחשבה לא מהני כדאמרינן בחולין (קכ"ח) א"כ משכחת לה דקודם שחישב עליהן הוציא את דמן א"כ לאחר מחשבה תו ליכא הכשר ומתכשרי רק משום דסופן לטמא ט"ח אך הרמב"ם ז"ל כתב פ"ג מהל' ט"א דחלב בהמה טהורה שמתה צריך הכשר וא"צ מחשבה והוא מהתוספתא פ"ה דטבול יום ע"ש ואמאי צריך הכשר הא תכף כשמתה הוכשרה בדם נבלות שבה ונראה לומר דכמו דמגע בית הסתרים באוכלין לאו שמיה מגע לענין טומאה ה"נ ל"ש מגע לענין הכשר והאי דם נבלות שמובלע בגופה אינו מכשיר א"כ יצא לחוץ ואף אי נימא דהכשר בית הסתרים ג"כ שמיה הכשר מ"מ נראה ודאי דכה"ג אינו מכשיר שלא לרצון ואע"ג דמשקין טמאים מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון הא הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש מכשירין כתב הטעם משום דטומאתן והכשרן באין כאחת ע"ש א"כ הכא במגע בית הסתרים דאין המשקין מטמאין אותה ה"נ דאין מכשירין שלא לרצון א"כ משכחת לה זה דאצטריך לטעם דסופו לטמא טומאה חמורה כגון שהיה שלא לרצון:

אך בעיקר מ"ש רש"י ז"ל בחולין דדם בהמה שמתה מאליה מכשיר דהיינו דם נבלות קשה דבהדיא אמרינן בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב דדם נבלות מטמא ואינו מכשיר וצ"ל דאתיא אליבא דר"ש דס"ל דם המת אינו מכשיר וצ"ע:

ב

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ט"א כל משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח ה"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב שאפילו לכתחילה מקבלין טומאה הואיל וראוין לבהמה ודוקא שהיו ראוין מתחלה לאדם והביא מהספרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א אמרו לו אין המשקין יוצאין לא ע"י פרה ולא ע"י עופות וכתב דזה דוקא בשהיו ראוין מקודם לאדם אבל סרוחין מעיקרא לא והכ"מ כתב שם להרמב"ם ז"ל דהאי דא"ל אין המשקין יוצאין ע"י פרה מיירי כשכבר נטמא ואח"כ נסרח א"נ דלעולם לרבנן אף אם נסרח קודם שנטמא ג"כ מטמא רק הרמב"ם ז"ל פוסק כר"א דפליג והלכה כמותו דמשוה דין משקין לדין אוכלין ע"ש:

והנה בירושלמי תרומות פי"א ה"ב מייתינן פלוגתא דר"א ורבנן ואמרינן שם דפליגי בשהיו ראוין ואח"כ נסרחו ובסרוחין מעיקרא פליגי אמוראי אליבא דר"א דאיכא מ"ד דבסרוחין מעיקרא מודה ר"א לרבנן דמקבלי טומאה ואיכא למ"ד דאף בסרוחין מעיקרא פליג ולכ"ע אליבא דרבנן בסרוחין מעיקרא טמא ע"ש והנה הירושלמי הוא הפך דברי הראב"ד ז"ל דס"ל דסרוחין מעיקרא לא מקבלי טומאה וראוי ואח"כ נסרח מקבל טומאה וזהו דלא כר"א ודלא כרבנן דלרבנן בין סרוחין מעיקרא בין נסרח אח"כ מטמאין ולר"א בראוי ואח"כ נסרח ג"כ מטהר ואדרבה להירושלמי עדיף סרוחין מעיקרא לקבל טומאה מראוי ואח"כ נסרח דהא איכא למ"ד דבסרוחין מעיקרא מודה ר"א לרבנן דטמא ולהרמב"ם ז"ל להצד שכתב הכ"מ דפסק כר"א י"ל דפוסק כמ"ד בירושלמי שם דבין בסרוחין מעיקרא ובין נסרח אח"כ מטהר ר"א מיהו ס"ל להרמב"ם ז"ל דזהו דוקא קודם שנטמא אבל נטמא ואח"כ נסרח מודה ר"א דטמא, והנה הרמב"ם ז"ל דימה שם משקין לאוכלין שכתב כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנפסד ונסרח ואינו ראוי לשתיית אדם כו' שנאמר אשר ישתה ע"ש וזה נמי כר"א דאמרינן בירושלמי שם דר"א מדמה אוכלין למשקין דכמו באוכלין כתיב אשר יאכל ה"נ במשקין כתיב אשר ישתה ע"ש ורבנן התם פליגי עליה וס"ל דשאני אוכלין ומשקין ואמרי לא דומין אוכלין למשקין אי אמרת באוכלין שכן אוכל סרוח מעיקרא טהור תאמר במשקין שכן משקה סרוח מעיקרא טמא ע"ש ע"כ נראה דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"א וכהא"נ שכתב הכ"מ:

והנה בזה הירושלמי מתיישב מה דאמרינן בשלהי מכשירין דדמעת עינו ומי האף ומי רגלים ועוד הוי משקה ומטמאין ומכשירין ואף שהן משקה סרוח וכבר עמדו בזה המפרשים ז"ל ע"ש ובדברי הירושלמי אתי שפיר כיון שהן סרוחים מעיקרא וסרוחין מעיקרא הוי משקה ולר"א דפליג ואיכא למ"ד התם דאף בסרוחין מעיקרא פליג ומטהר הנה אמרינן שם בירושלמי דלמ"ד מטהר ר"א אף בסרוחין מעיקרא מ"מ מודה במים של ים הגדול אע"ג דמלוחים הם ופרוחין מעיקרא שהוא משקה משום דכתיב ולמקוה המים קרא ימים ע"ש היינו דהכתוב קראו משקה מהני אף בסרוחין א"כ ה"נ בדמעת עינו ומי האף דבת"כ מפקינן כולהו מקרא מנין לדמעת עינו שהוא משקה דכתיב ותשקימו בדמעות שליש ומנין למי האף שהוא משקה דכתיב ועפעפינו יזלו מים ע"ש, והנה ההיא דפסחים (י"ח) בפרה ששתתה מי חטאת ואמרינן דבטלו במעיה משום דהוי משקה סרוח ע"כ אתיא כר"א דמטהר בראוין ואח"כ נסרחו דקי"ל כר"א כמה דפסק הרמב"ם ז"ל:

אמרינן בטהרות פ"ט מ"ג המוהל היוצא מהן ר"א מטהר וחכמים מטמאין אמר ר"ש לא נחלקו על המוהל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ע"מ נחלקו על היוצא מן הבור שר"א מטהר וחכמים מטמאין וכתב הרמב"ם ז' בפה"מ ר"א לא יחשבהו משקה כו' וחכמים ישימוהו מתולדות השמן אמנם רש"א שהמוהל ד"ה אינו משקה אמנם הוא מי פירות ומדרך שמן זית בעת סחיטתו שיערבהו מעט ממי הזיתים יתקבץ שמן זית בתוך הבור כו' ואלו המים הם אותן אשר יאמרו חכמים שהן משקה ויטמא מפני השארת שמן זית אשר בו עכ"ל, והנה יש לעיין טובא מאי איכפת לן אם המוהל מי פירות הן הא ר"א ס"ל בתרומות דאף מי פירות טמאין כשאר משקין ועוד יותר קשה לר"ש דמפרש פלוגתא דר"א ורבנן במוהל שיש בו צחצוחי שמן א"כ אפילו לר' נתן דמפרש בירושלמי תרומות שם פלוגתא דר"א ורבנן במי פירות היינו שנפלו בהן משקין כ"ש א"כ לכ"ע מי פירות שנפלו לתוכן משקין כ"ש לר"א טמא א"כ מ"ט במוהל היוצא מן הבור דמטהר ר"א ובירושלמי תרומות שם מייתינן ההיא מתני' דהמוהל היוצא מהם דר"א מטהר וחכמים מטמאין ואמרינן שם דטעמא דר"א דמטהר הוא משום דהוי משקה סרוח ודייקינן מינה דר"א מטהר אף בסרוחין מעיקרא ורבנן לטעמייהו דמטמאי משקה סרוח ע"ש ולהרמב"ם ז"ל דמפרש משום דהוי מי פירות צ"ע:

אמרינן בפסחים (י"ח) בפרה ששתתה מי חטאת דבטלו במעיה ואף טומאה קלה לית בהו משום דהוי משקה סרוח והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא פ"ב דמכשירין בהמה שירדה מאליה המים העולין בפיה ובמעיה בכי יותן ע"ש ואמאי בכי יותן הא המים שבמעיה הוא משקה סרוח ועוד אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שלהי מקוואות פרה ששתתה מים טמאים והקיאתן טמאים מפני שאין טהורין בגוף נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין ע"ש ונראה מזה דאף כששתתן אפשר להם שלא יסרחו רק אם נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין מיהו אפשר לומר דהתם כיון דמיירי ששתתה מים טמאים וכל שכבר נטמאו אינו מתטהר אא"כ נפסל משתיית הכלב כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולזה דוקא היכא שיצאו מלמטה אך עדיין קשה דהא גם בההיא דפרה ששתתה מי חטאת ג"כ מיירי בשנטמאו ואח"כ נסרחו דהא טומאה קלה שבהם משום שנגעו בעצמן כמ"ש רש"י ז"ל או משום סופן לטמא ט"ח לפי פי' התוס' היתה להם קודם ששתתה ונראה דההיא דפסחים פליגי על התוספתא ונראה להביא ראיה דתלמודא דידן לא ס"ל כהתוספתא דבחולין (ל"ו) טרחינן לאשכוחי גוונא בבשר קדשים דאתכשר ואוקמינן בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ופי' רש"י ז"ל דטורח להעבירה בנהר ולהשקוחה משום סרכא דמשכא ומיירי דבשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה ונופל מן העור על הבשר ע"ש ול"ל לאוקמא דעדיין משקה טופח עליה תי"ל דכיון ששתתה המים שבמעיה מכשירין וכדאמרינן בתוספתא דהמים העולין במעיה בכי יותן וכל מעל"ע המים במעיה כדאמרינן בפסחים שם א"כ המים שבמעיה מכשירין הבשר ול"ל לאוקמא דעדיין משקה טופח עליה ונפל מן העור על הבשר ומוכח דס"ל דמים שבמעיה הוא משקה סרוח ואינו מכשיר:

והנה במכשירין חשבינן מי רגלים והיוצא מן העין ומהאף בכלל משקין בתוספתא מייתינן קראי לכל מנין לדמעת עינו שהוא משקה ומנין למי האף שהוא משקה כו' אך למי רגלים לא מייתינן התם קרא ואפשר הטעם דמי רגלים א"צ קרא דאמרינן בזבחים (ע"ח) דמי רגלים מהני להו השקה וכתב רש"י ז"ל דמי רגלים מים הן ומהני להו השקה אבל רוקין אמרינן שם דלא מהני להו השקה ע"ש ואע"ג דרוקין חשבינן להו בשלהי מכשירין בתולדות למים צ"ל דרק הן תולדות למים אך אינן מים ממש ומי רגלים הן מים ממש והוי כשאר מים דמהני להו השקה א"כ אצטריך רק קראי לדמעת עינו ולמי האף שהן משקה אבל מי רגלים שהן מים ממש ולמים איכא קרא שהוא משקה אך לפ"ז יקשה הא הוי משקה סרוח ותקשה למ"ד מטהר ר"א אף בסרותין מעיקרא דלא אשכחן דפליג ר"א על מי רגלים שאינן מכשירין דר"א פליג במכשירין שם רק על ש"ז דאינו מכשיר ועל מי רגלים מכלל דמודה ע"ש:

הנה במכשירין שם חשבינן בין המשקין דם הקזה לשתיה וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם דמיירי שחישב עליהן לשתיית אדם או לשתיית חיה ע"ש, ויש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאם נפסל משתיית האדם אף שראוי לבהמה אינו מטמא וכ"ש אי מתחילה היה רק ראוי לבהמה דמה שעומד לבהמה אינו משקה ומה מהני מה דחשיב לשתיית חיה:

ג

כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ט"א דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דזה דאמרינן בתוספתא דמי פירות אינן לא אוכל ולא משקה הוא רק משקין היוצאין מאליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקין ה"ה כעיקר הפירות ע"ש היינו דס"ל נהי דמי פירות אינן משקה אבל אוכל הוי ומטמאין כגוף הפירות ובטעם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דמי פירות הם במציאות משקה ולא אוכל רק בת"כ ממעטינן מי פירות מדין משקה משום די"ל שם לווי דאמרינן שם יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבוא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ומוציא אני את מי תותים ומי רמונים כו' שי"ל שם לווי ע"ש א"כ כיון דבמציאות הם משקין ולא אוכלין אי אפשר להם לטמאות טומאת אוכלין ומדין טומאת משקין אמעוט מקראי משום שי"ל שם לווי אך בהתוספתא מכשירין הוא כדברי הראב"ד ז"ל דאמרינן שם דם השחין ובעביות ותמצית בשר ומי פירות והמלח שנמתחו מטמאין ולא מכשירין ע"ש היינו דחשיבי אוכל אך איכא חילופי גרסאות בהתוספתא שם:

ובמי פירות שנפלו לתוכן מים כ"ש פסק הרמב"ם ז"ל פט"ז מהל' ט"א דמתטמא וכתב הראב"ד ז"ל דזהו כר"מ בתוספתא דאמרינן שם מי פירות שנפלו לתוכן מים כ"ש ר"מ מטמא וחכ"א הולכין אחר הרוב ואין הלכה כמותו נגד חכמים וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל גרס בהתוספתא איפכא דר"מ מטהר ורבנן מטמאים ע"ש ולענ"ד נראה דא"צ לזה דבירושלמי תרומות פי"א ה"ב מייתינן האי פלוגתא דר"מ ורבנן ואמרינן שם דטעמא דר"מ דקסבר דמי פירות אין מבטלין ע"ש היינו דאין מי פירות יכולים לבטל המים אעפ"י שהן רוב והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין פ"ד מ"י בעצים שנפלו עליהן משקין טמאין דרבנן מטמאין ור"ש מטהר משום דרבו משקין שלהן על המשקין הטמאין א"ל ר"ש לרבנן ומה מי גשמים דעלולין לקבל טומאה מבטלין מי פירות דאין עלולין לקבל טומאה לא כ"ש א"ל חכמים מה למי גשמים שכן מטהרין את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאים ע"ש א"כ ס"ל לחכמים דמי פירות אין מבטלין א"כ הרמב"ם ז"ל פוסק כרבנן דכאן דאין מי פירות מבטלין והיינו כר"מ דהתם:

[אמרינן פי"א דתרומות דבש תמרים וחומץ סתווניות וכל מי פירות ר"א מטמא משום משקה והר' ז"ל שם הביא מהירושלמי מ"ט דר"א דכתיב וכל משקה מ"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ע"ש ונראה דר"א לטעמיה דדריש כל כדאמרינן בפסחים (מ"ג) ולרבנן יש קצת לעיין ל"ל קרא דאשר ישתה הא אמרינן שם בפסחים דרבנן לא דרשי כל] אמרינן בתרומות דחומץ סתווניות הו' מי פירות והנה שאר חומץ מוכח ממכשירין פ"ג מ"ב דמכשיר ע"ש ויש לעיין הא אינו מכשיר רק ז' משקין לבד וצ"ל דחומץ הוא בכלל יין ואע"ג דאפלגו רבי ורבנן בחומץ ויין אי מין אחד או ב' מינים צ"ל דפלוגתייהו הוא רק לענין מעשרות אבל לענין טומאה לכ"ע מין אחד הוא]:

ד

הנה במשקין לטמא אחרים אי בעינן רביעית נחלקו רש"י ז"ל ותוס' ובחולין (פ"ז ע"ב) כתבו התוס' בחד תי' דלתרומה וקדשים לא בעינן רביעית אבל לחולין בעינן רביעית וכ"כ הר"ש ז"ל מכשירין פ"ו מ"ז ע"ש והנה בזה אפשר ליישב מה דאמרינן במס' ידים פ"ב מ"ב נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא כו' והקשו הכ"מ והתי"ט שם למה נקטו ככר של תרומה אף של חולין נמי דהא משקין הבאים מחמת ידים הם תחלה ומטמאין אף חולין ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דהא בנוטל ידיו מרביעית א"צ למים שניים כמ"ש הראשונים ז"ל והכא דקתני נטל את הראשונים למקום אחת והשניים למקום אחר ע"כ לא נטל מרביעית וכ"כ הרע"ב שם להדיא נטל את הראשונים למקום אחד שנטל את הראשונים בפחות מרביעית כגון דאתו משירי טהרה וצריך ליטול את השניים ע"ש ומש"ה דוקא ככר של תרומה דשל חולין אינו נטמא כיון דאין שם רביעית [יש לחקור משקין פחות מרביעית אי מטמאין משקין אחרים של חולין כיון דקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקה חולין להיות תחלה ולתרומה לא בעינן רביעית אי שייך זה גם לשיעורין או רק למדרגת הטומאה]:

הנה אמרינן בתוספתא שלהי מכשירין דם המת מטמא בכ"ש דברי ר"מ רי"א ברביעית אמר רבי נראין דר"מ בטומאה קלה לטמא אחד ולפסול אחד ודברי ר"י בטומאה חמורה כו' ע"ש ונראה מזה דכל לטומאה קלה מטמא בכ"ש ואף לחולין דהא הכא לא מפלגינן רק בין טומאה קלה לטומאה חמורה (והנה לפ"ז הא דאמרינן בנדה רביעית דם שנבלעה בכסות רואין אי מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמא ואם לאו טהור אין זה טהור ממש רק טהור מטומאה חמורה דטומאה קלה מטמא דם המת אף בפחות מרביעית כדאמרינן בתוספתא ומשקין טמאים מטמאין כלים]:

הנה בע"ז ל"א אמרינן ביי"נ דמטמאין טומאת משקין ברביעית ופי' רש"י ז"ל דאי"ל טומאת עצמן רק אם נגעו בטומאה דהרי הן כשאר משקין דלכל טומאת משקין בעינן רביעית והתוס' כתבו דא"צ ליגע בטומאה רק גזרו על יי"נ טומאת משקין וכתבו בפסחים (י"ד) אע"ג דלטומאת משקין א"צ רביעית שאני הכא דעיקר הטומאה של סתם יינם אינה אלא מדרבנן ומש"ה צריך רביעית ע"ש, והנה אמרינן בתוספתא [הביאה הר"ש ז"ל שלהי זבין] יין שראה את העכו"ם מנסכו אם יש בו כזית מטמא טומאה חמורה ואם לאו אינו מטמא אלא טומאת משקין לבד ע"ש והנה האי טומאה קלה ודאי אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא כיון שאין בה כזית ואין בה טומאה חמורה מנין לה טומאה קלה רק מדרבנן דגזרו על יי"נ טומאת משקין ומ"מ מטמא אף בפחות מכזית א"כ כ"ש דא"צ רביעית וצ"ל להתוס' דכשגזרו טומאה קלה על יי"נ על יי"נ ממש גזרו בכ"ש ועל סתם יינם ברביעית אך על רש"י ז"ל קשה טובא דס"ל דלא גזרו טומאה על יי"נ כלל והאי מטמא טומאת משקין היינו אם נגעו בטומאה וה"ה כשאר משקין דלכל טומאת משקין בעינן רביעית איך יפרנס התוספתא דמטמא טומאת משקין בפחות מכזית וכ"ש בפחות מרביעית:

והנה בכריתות (י"ג) כתבו התוס' דלטומאת משקין א"צ רביעית וזה דאמרינן שם דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית הוא משום דהנך הם משקין רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא ומש"ה צריך רביעית וכן הר"ש ז"ל מכשירין פ"ו מ"ז הוכיח זה מההיא דברכות דמשקין שאחורי הכוס חוזרין ומטמאין את הכוס ואע"ג דמסתמא לית בהו רביעית וכן מההיא דפסחים (י"ד) דאיכא משקין בהדי בשר וסתמא אין בהם רביעית וכתב ג"כ דזה דדמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה בעינן רביעית הוא משום דאינן משקין אלא מדרבנן וכתב שם דזה דאמרינן בחגיגה (כ') גבי מפה זו ארגתיה בטהרה שאמרה לר"י נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה לאו משום דנטמא הרוק מחמת ידיה שהידים שניות וחזר הרוק וטימא את המפה דהא לא מטמא בפחות מרביעית אלא בעוד שלא נארג בהמפה שיעור בגד היתה נדה כו' ע"ש ונראה מזה דסובר דאף רוק הוא רק משקה מדרבנן וצריך רביעית אך יש לעיין ע"ז טובא דהא אמרינן בפ"ג דטבול יום היה אוכל זיתים פצועים כו' כל שרוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טמא וכתב הר"ש ז"ל דכל שרוצה למוץ גרעינתו החשיב הרוק שעל הגרעין ונטמא בידיו וחזר וטימא את בגדיו ע"ש ואף דודאי הרוק שעל הגרעין אין בו רביעית:

ובטהרות פ"א מ"ט כתב הר"ש ז"ל דמשקה טופח מטמא אחרים ונסתפק שם אי סגי בטופח לחוד או בעינן טופח להטפיח וברפ"ג כתב בפשיטות דבעינן טופח להטפיח ע"ש והנה כל מחלוקת הראשונים ז"ל בשיעור משקין הוא רק לטמא אבל להכשיר לא מצינו שיעור ואפשר דאף טופח להטפיח לא בעינן וסגי בטופח לחוד דטופח להטפיח אינו דפחות מזה אינו משקה כלל דטופח לחוד הוא ג"כ משקה רק הוא שיעור במשקין ולטמא אחרים בעינן שיעור כמו באוכלין הוא שיעור כביצה במשקין הוא טופח להטפיח אבל להכשיר כיון דלא מצינו שיעור אפשר דסגי בטופח לחודא:

אמרינן ר"פ השוחט והמעלה ריה"ג אומר טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא א"ל אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו וכתבו התוס' שם אע"ג דמשכחת לה שתחב לו חברו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו ע"ש והנה יש לעיין לרש"י ולהרמב"ם ז"ל דס"ל דחיבת הקדש דרבנן א"כ אפשר דמיירי קרא בשלא הוכשר ולא נטמא דהא עיקר קרא דטומאת הגוף כתיב בשלמים ודם קדשים אינו מכשיר ובחולין (ל"ו) טרחינן לאשכוחי גוונא שיהא בשר שלמים מוכשר ומוקמינן כגון שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה א"כ סתם שלמים אינו מוכשר ונראה לומר דאפילו אם אוכל אוכלין שאינן מוכשרין מ"מ באכילתו מתכשרין ע"י הרוק דרוק הוי משקה ומכשיר ואף דאמרינן בפ"ג דטבול יום דרוק מכשיר רק ברוצה למוץ את גרעיגתו דרוק אינו משקה אלא כשהוא לרצון הא מסקינן שם רמ"א אם היה טבול יום אף שלא לרצון מכשיר דמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו ורבנן דפליגי עליה התם הוא משום דאין טבול יום טמא אבל של טמא ממש לכ"ע משקין שלו מכשירין בכל גווני ואף כשהרוק בתוך פיו ג"כ מכשיר דאמרינן בפ"ח דכלים מ"י באוכל דבלה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא ור"י מטהר היינו דפליגי אם הוכשרה התרומה ברוק שבפיו א"נ אם נטמא הרוק שבפיו בידו כמה שפי' רש"י ז"ל ותוס' עירובין (צ"ט), והנה בההיא דפ"ג דטבול יום בטהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור כתב הר"ש ז"ל דהיינו כר"י בפ"ח דכלים ע"ש א"כ מאן דס"ל דהרוק מכשיר אף כשהוא בתוך פיו מכשיר כההיא דאוכל דבלה בידים מסואבות ומאן דס"ל דלא מכשיר אף כשנפל על ככר של תרומה ג"כ אינו מכשיר ובפ"ג דטבול יום מסקינן דאם היה טמא משקה שלו מכשיר בכל גווני א"כ רוק של טמא לכ"ע מכשיר ואין חילוק בזה אם הרוק בתוך פיו או לאחר שפירש והנה אם ההכשר ע"י הרוק הוא מדאורייתא או מדרבנן תלי אי רוק הוא משקה מדאורייתא הנה דעת הר"ש ז"ל שהבאתי דרוק הוא ג"כ כמו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה דאינן אלא מדרבנן אך זהו רק לתי' אחד בתוס' כריתות (י"ג) אבל לאידך תי' שם וכן בחולין אף דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה ג"כ מה"ת וקראי לאו אסמכתא בעלמא וזה דמטמאין טומאת משקין ברביעית הוא רק לפסול את הגויה א"כ כ"ש רוק דמכשיר מדאורייתא א"כ לא משכחת לה טמא שאכל את הטהור שלא יטמא אותו:

והנה בירושלמי חגיגה (פ"ג ה"ג) פליגי חזקיה ור"י בההיא דאוכל דבלה בידים מסואבות דהרוק מכשיר וס"ל לחזקיה דדוקא בדבלה דניחא ליה במשקין שבפיו ולר"י אף בשאר אוכלין כן ומקשינן לחזקיה מההיא דהיו אוכלין ומשקין בתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור דנטמאו אלמא הוכשרו ברוק שבפיו ומתרצינן דמיירי באוכלין שהיו מוכשרין מכבר ומקשינן שם לר"י מההיא דאוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות בתרומה ואי כל אוכלין מתכשרין ברוק אמאי מותר ומתרצינן בזורק ע"ש:

והנה לר"י דס"ל דכל אוכלין מתכשרין בפיו ע"י הרוק יש לעיין מההיא דתרומות (פ"ה) סאה של תרומה שנפלה לפחות מק' חולין טמאים דאוכלו נקודים או קלימת או ילושו במי פירות ע"ש ומאי מהני הא מתכשר באכילתו ברוק שבפיו א"כ טימא הטמא את הטהור וצע"ג:

וכן יש לעיין מההיא דפ"ו דדמאי מ"ו דב"ה מתירין למכור זיתיו לע"ה שהוא רק נאמן על המעשרות אף שאינו אוכל חוליו בטהרה והביא הר"ש ז"ל שם מהירושלמי משום שדרך בנ"א לאכול זיתיהן טעונין היינו קודם שיוכשרו א"כ אפשר שלא יבואו לידי טומאה ע"ש וקשה הא מ"מ יתכשרו ברוק שבפיו ויטמאו ואפילו לחזקיה דס"ל דדוקא בדבלה שרוצה במשקין הא משקין של טמא לכ"ע מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון כדאמרינן בפ"ג דטבול יום וכיון דע"ה טמא הוא א"כ לעולם הוא מוכשר מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דזה דאסור למכור לע"ה לח ויבש הוא משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ולפמ"ש רש"י ז"ל בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דזה דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י הוא משום פרושים האוכלין חוליהן בטהרה היינו דחיישינן שמא יאכלם אח"כ פרוש א"כ הכא דההכשר והטומאה הוא בפיו של ע"ה לא איכפת לן דשוב לא יאכלנו פרוש אבל גבי אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה שם פי' רש"י ז"ל דאסור לאכול חולין טמאים וכשמסייע לע"ה גורם לו איסור א"כ זה דלא ימכור לע"ה לח ויבש הוא משום דגורם לו איסור שיכשיר ויטמא ויאכל חולין טמאים א"כ בזיתים אמאי שרי משום דדרך לאוכלן בלתי מוכשרין הא לעולם מתכשרי ברוק שבפיו וצ"ע:

והנה בחגיגה (כ') גבי נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה כתבו התוס' שהיה שם רוק לח ובשעה שארגה נגעה ברוק וידים שניות הן וחזר הרוק וטימא המפה כדין כלים שנטמאו במשקין והביאו שם מההיא דאוכל דבלה בידים מסואבות דרוק הוי משקה ע"ש, והנה לר"י דס"ל בירושלמי דדוקא אוכל דבלה דרוצה במשקין שבפיו חשיב רוק משקה ואף לחזקיה דפליג נראה דס"ל רק באוכל שאר אוכלין דהוי הרוק משקה אבל באינו אוכל כלל לא ודוקא ברוק שהוא על האוכל ולאו דוקא להכשר דה"ה לטומאה דהא אמרינן בפ"ג דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ועיין בר"ש ז"ל שם דמשקין של טהור כ"ז שלא חישבו אינו מטמא א"כ הכא איך נטמא הרוק שעל המפה בידיה:

כתב הר"ש ז"ל שלהי מכשירין דדמעת עינה של בהמה טהור דקראי באדם כתיב ע"ש, והנה במי רגלים של בהמה איכא פלוגתא בתוספתא שלהי מכשירין לת"ק אין מכשירין ריב"י אומר קבלו בכלי ה"ה מכשירין ע"ש והנה בחולין (פ"ח) על הא דאמרינן שם ושאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין משקין היוצאין מהם כמשקה הנוגע בהם ואמרינן קלין שרץ וחמורין זב כתב רש"י ז"ל קלין שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו ע"ש א"כ מי רגליו של שרץ טמא ונראה דאין זה דוקא אליבא דריב"י דס"ל דמי רגליו של בהמה משקה רק הכא כיון דמיירי בשל שרץ מת ומשקין של טמא גזרו עליהן אפילו אם אינו משקה גמור משום דלא בדילי אינשי מינה כדאמרינן שם ונראה דזהו נמי הטעם דדם נבילות מטמא טומאת משקין כמ"ש הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי שקלים ואמרינן שם בירושלמי דמטמא ואינו מכשיר וממ"נ אי הוי משקה אמאי אינו מכשיר ונראה דאינו משקה רק לטמא כיון שהוא משקה היוצא מאב הטומאה גזרו עליהן טומאת משקין משום דלא בדילי אינשי מיניה וזה שייך רק לטמאות אבל לא להכשיר:

ה

במשקין טמאים דמטמאין כלים ואם נטמאו אחוריהם אחוריהם טמא ותוכן טהור כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' אבה"ט דה"ה אם נגעו בכ"ח מאחוריהן דנטמא אחוריהן וכתב הראב"ד ז"ל אין השכל נותן דהא גזרו חכמים במשקין אלא משום משקה זב וזבה ואם משקה הזב והזבה אין מטמאין כ"ח מאחוריהם כ"ש שאר משקין ע"ש, ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל דהנה אמרינן בבכורות (ל"ח) כל שאי"ל תוך בכ"ח כנגדו בכלי שטף אי"ל אחוריים לחלוקה ואם נטמא גבו במשקין נטמא תוכו ומקשינן בגמרא ואי"ל תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא הא בעינן דומיא דשק ומתרצינן בהנך דחזו למדרסות ע"ש, והנה הרמב"ם ז"ל פסק בהל' כלים (פכ"ג ה"א) בפשוטי כ"ע אף הנך דחזו למדרסות זה דמתטמאין בשאר הטומאות הוא רק דרבנן ואע"ג דבפ"ב דב"ק ילפינן זה מק"ו מפכין קטנים ע"ש א"כ אפילו הנך דחזו למדרסות אין מתטמאין ממשקה זב וזבה מה"ת א"כ מאי משנינן בהנך דחזו למדרסות סוף סוף אין טומאתן במשקה זב וזבה מה"ת ולי"ל משום דמתטמאין מדבריהם דהא בעינן שיתטמאו מה"ת דהא מקשינן ואי"ל תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא דמדרבנן איכא פשוטי כ"ע אף דלא חזו למדרסות דמקבלי טומאה כגון השלחן והדולבקי כו' וכל הנך דמשמשין אדם ומשמשי אדם כדאמרינן בת"כ ומוכח מזה אף דעיקר הגזירה דמשקין מטמאין כלים היתה משום משקה זב וזבה דמטמאין כלים מדאורייתא מ"מ גזרו אף בהנך כלים דאין משקה זב וזבה מטמא אותן רק בעינן כלי כזה שי"ל איזה טומאה מדאורייתא כגון בפשוטי כ"ע הנך דחזו למדרסות די"ל טומאה דאורייתא ע"י משכב הזב א"כ ק"ו הוא ומה כלים שאי"ל טומאה כלל מה"ת במשקה הזב כגון פשוטי כ"ע דחזו למדרסות מ"מ גזרו עליהן טומאת משקין כיון דשייך בהכלי איזה טומאה מדאורייתא כ"ש בכ"ח שיש להכלי טומאה מדאורייתא במשקה זב וזבה גופא מתוכן אע"ג דמאחוריהן אין מקבלין טומאה ממשקה זב וזבה לא איכפת לן כיון דבזו הכלי שייך איזה טומאה דאורייתא (וליכא למימר דשאני כ"ח דמזה הצד היינו מאחוריהן לית לה שום טומאה מדאורייתא דהא כלים הראוין למדרסות ג"כ מאחוריהן אין ראוין למדרס ואי"ל מצד זה שום טומאה מ"מ מתטמאין שם במשקין אלא ודאי אזלינן בתר עיקר הכלי]:

אך על הרמב"ם ז"ל יש לעיין טובא מההיא דפרה פ"י מ"ג קלל של חטאת שנגע באוכלין ומשקין טהור נתנו על גביהן חכמים מטמאין ומשום דאין כ"ח מתטמא מגבו ובנתנו ע"ג דטמא הוא משום דבעינן והניח במקום טהור ע"ש ולהרמב"ם ז"ל כיון דמשקין מטמאין כ"ח מאחוריהן ואמרינן בפי"ב מ"ח דלחטאת כלי שנטמא אחוריו נטמא תוכו א"כ קלל של חטאת שנגע במשקין נטמא כל הכלי וחוזר ומטמא את מי חטאת ואמאי אמרינן דקלל של חטאת שנגע במשקין טהור, והנה הרמב"ם ז"ל בפסקיו נראה דנזהר מזה דכתב בפי"ד מהל' פרה ה"א ולא ע"ג השרץ מלבד אלא אפילו הניחו ע"ג אוכל שני וכיוצא בו מדבריהם הרי נטמא האפר שנאמר במקום טהור כו' ומשקין לא הזכיר שם כלל ונראה משום דמשקין אפילו לא הניחו עליהן רק נגעו בהן ג"כ נטמא האפר אך ממתני' קשה טובא:

הנה מה שנראה מההיא דבכורות דפשוטי כ"ע הנך דלא חזו למדרסות כיון דאי"ל טומאה מדאורייתא אין מתטמאין מחמת משקין וכן פי' רש"י ז"ל שם בלשון ראשון דאורייתא בר קבולי טומאה דנגזור עליהן טומאת משקין יש לעיין מדאמרינן בפכ"ה דכלים דהשלחן וטבלא שאי"ל לבזבז מתטמאין במשקין ואפלגו רק בנטמא אחוריהן אם נטמא תוכו ואע"ג דשלחן וטבלא הם פשוטי כ"ע ולא חזו למדרסות ומ"מ מתטמאין במשקין וצ"ע [אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל כלים פכ"ה מ"א דאם נפלו משקין על רוחבו של כלי מלגבו והוא טהור וכן השלחן אם נפלו משקין על רגלו טהור לגמרי ומימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין רגליו של שלחן ע"ג משקין טמאים ע"ש ויש לחקור בקדש דקי"ל אחוריים ותוך לתרומה ולא לקדש ובקדש נטמא אחוריו נטמא תוכו אם נפלו משקין על רוחבו של כלי או בשלחן ע"ג רגליו אם נטמא אי לקדש טומאת משקין הוי כשאר טומאות דאין חילוק באיזה מקום נגעה הטומאה או רק דלקדש באופן דלתרומה נטמא אחוריו הכא נטמא הכל אבל באופן דלתרומה לא נטמא כלל אף לקדש לא נטמא אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם בכרים וכסתות שהפכן נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו ע"ש, והנה יש לחקור בנטמא אחוריו ואח"כ הפכן דנעשה אחוריו תוכו אם כל הכלי טמא כיון דכלי שנטמא תוכו נטמא אחוריו וכיון דתוכו טמא עתה הכל טמא או זה רק בשעת קבלת הטומאה אבל אח"כ אין הטומאה מתפשטת]:

ו

גרסינן בריש מכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון היינו דמטמאין ומכשירין יחד בין לרצון בין שלא לרצון וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ לפי שהטומאה וההכשר באין כאחת אמנם אנו מצריכים המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא דבר המטמא והוא אמרו וכי יותן כו' ואח"כ ונפל מנבלתם עליו כו' עכ"ל והנה הת"י בכריתות (י"ג) כתבו דזה דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון הוא דוקא במשקין הבאין מגוף אבל נטמאו משרץ לא ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אפילו באין משרץ כיון דהטעם דההכשר והטומאה באין כאחת מ"ל המשקין באין מגוף מ"ל באין משרץ מיהו מה דנסיב לה הרמב"ם ז"ל מקראי דכתיב וכי יותן כו' והדר ונפל מנבלתם כו' ודאי לא מצי מיירי במשקין הבאין מחמת שרץ דהא קי"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אלא ע"כ במשקה זב וזבה דהנך מטמאין אחרים מדאורייתא, אך יש לעיין דל"ל טעם שהן משקין טמאים ומש"ה מכשירין שלא לרצון תי"ל שבאין מאדם טמא ואמרינן בפ"ג דטבול יום שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו ור"מ ורבנן פליגי התם במשקה טבול יום דס"ל לרבנן אין טבול יום טמא והתם אין הטעם דהמשקה טמא דהא משקה של טבול יום טהור גמור הוא כדאמרינן ברפ"ב דטבול יום ול"ש בזה טומאתו והכשרו באין כאחת אלא כיון דהמשקה בא מאדם טמא חשיב להכשיר שלא לרצון ורבנן פליגי רק בטבול יום דאין טבול יום טמא א"כ במשקה זב וזבה א"צ לטעם דהמשקין טמאין והכשרן וטומאתן באין כאחת ונראה דאצטריך לטעם שהמשקה טמא לדם מן המת דמטמא אחרים מדאורייתא ול"ש משקה של טמא דזה שייך רק בבא מאדם טמא וזה מחשיב את המשקין אבל בבא מן המת ל"ש זה, והנה הת"י בכריתות שם כתבו דמשקין שיש תורת מעין עליהם מכשירין שלא לרצון ואפילו באין מאדם טהור ע"ש ויש לעיין טובא דהא בפ"ג דטבול יום פליגי ר"מ ורבנן במשקין של טבול יום אי מכשירין שלא לרצון אי טבול יום אקרי טמא והתם ברוק איירי שהוא מעין גמור ע"ש ומוכח להדיא דמעין של טהור אינו מכשיר שלא לרצון וצע"ג [והנה ז"ש הת"י שם דזה דמשקין טמאים דמכשירין שלא לרצון היינו הבאין מגוף נראה דהיינו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה של זב דמטמאין טומאת משקין ברביעית דאינן מעין דהנך שהם מעין אף של אדם טהור מכשיר כמ"ש שם]:

והנה הר"ש ז"ל במכשירין שם כתב הטעם דמשקין טמאים מכשירין שלא לרצון דמחמת טומאתן חשיבי טפי ודכוותה אמרינן בשבת דכלי טמא חושב משקין ע"ש ונראה דאיכא נפקותא בין טעם הרמב"ם ז"ל להר"ש ז"ל בדם מן המת אי צריך רביעית מה"ת להכשיר שלא לרצון דלהרמב"ם ז"ל דהוא משום דטומאתו והכשרו באין כאחת א"כ בפחות מרביעית אינו מטמא אך להר"ש ז"ל דמחמת טומאתן חשיב טפי לא בעינן שיעורא כיון דהמשקה הוא טמא חשיב [יש לחקור הטהור לחטאת שנטמאו ידיו אי משקין שלו מכשירין שלא לרצון לחטאת כיון דלחטאת נטמא ידיו נטמא גופו חשיב משקין של טמא או בעינן דוקא הטמא לחולין]:

אמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס מזין על האדם ועל הכלים ושונים ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלים מהם אם נגעו אלו באלו טמאים כדברי ב"ה כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' ט"א כיצד בוצרין בית הפרס כו' דהענבים טהורים משום דזה דהבוצר לגת הוכשר הוא רק מדבריהם הקלו בגזירה זו ולא גזרו עליו שיהא מוכשר עד שיצא מבית הפרס ע"ש וכ"כ בפה"מ שם וכ"כ הר"ש ז"ל שם דאע"ג דמודה ליה ב"ה לב"ש דבוצר לגת הוכשר דהא שתיק ליה הלל לשמאי בבית הפרס דרבנן לא הוכשר אך הראב"ד ז"ל כתב שם שאין דעתו מקבלת שיהיו אותן הענבים היין היוצא מהן טהור לאוכלי טהרות אבל הם ספק ומפני מה מזין על הבוצרים כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית ע"ש, והנה על הרמב"ם ז"ל ודעמיה יש לעיין דהא אמרינן בשבת (י"ז) דבוצר לגת הוכשר משום דחיישינן שמא יבצרנו בקופות טמאות ואמרינן הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה כו' דהיינו פלוגתא דר"מ ור"י בתוספתא בעריבה שירד דלף לתוכה בש"א ה"ז בכי יותן כו' בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים ה"ז בכי יותן דברי ר"מ רי"א אחת טמאה ואחת טהורה בש"א בכי יותן בה"א אינו בכי יותן וכמה שהביאו התוס' שם א"כ לר"מ דכלי טמא חושב משקה וכשבצרו בקופות טמאות הוכשר מדאורייתא א"כ הכא דהוי בית הפרס ואי בית הפרס טמא א"כ הכלים טמאים והוכשרו הענבים מחמת שבצרן בקופות טמאות א"כ ל"ש כאן כלל גזירה דהבוצר לגת הוכשר דזהו רק בבצרו בקופות טהורות וכיון דבית הפרס טמא הפירות נמי הוכשרו ואין חילוק כלל בבית הפרס בין פירות מוכשרין לאלו וכיון דפירות מוכשרין טמאים בספק של בית הפרס ה"נ אלו דממ"נ אי בית הפרס טמא א"כ ה"נ הוכשרו א"כ קשה לר"מ דאמר דמודים ב"ש וב"ה דכלי טמא חושב משקה והכא ס"ל לב"ה דבוצרין בית הפרס והענבים טהורים:

והנה הרמב"ם ז"ל אי אפשר לו לפרש כהראב"ד ז"ל דהפירות טמאין מספק וזה דמזין על האדם ועל הכלים הוא רק שלא לטמא בטומאה ודאית דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל פ"ג מהל' בכורים דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ועיין כ"מ פ"י מהל' מטמאי מו"מ ה"א ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהל' תרומות ה"י דאין בוצרין עם מי שעושה פירותיו בטומאה מפני התרומה שתעשה בטומאה הכא שאני כיון דסוף סוף נטמאו הענבים בטומאת בית הפרס דרבנן לשטת הראב"ד ז"ל ואף תרומה עצמה שנטמאת בולד הטומאה דרבנן מותר לטמאותה בטומאה דאורייתא כדאמרינן בסוגיא דר"ח סגן הכהנים ואע"ג דטומאת בית הפרס הוא ספק ותרומה שנטמאת בספק אסור לטמאותה בטומאה ודאית שאני בית הפרס דהנה בירושלמי פסחים גבי הוסיף ר"ע על שמן של תרומה שנפסל בטבול יום שמדליק אותה בנר שנטמא בטמא מת מקשינן למ"ד ולד טומאה דרבנן מותר לטמאותה בטומאה דאורייתא והכא טבול יום וטמא מת שתיהן דאורייתא א"כ ר"ע אינו מוסיף כ"א גורע ומתרצינן בטבול יום של בית הפרס ע"ש אלמא דתרומה שנטמאת בטבול יום של בית הפרס מותר לטמא בטומאה דאורייתא וכ"ש בתרומה שנטמאת בבית הפרס עצמה דמותר לטמאותה בטומאה ודאית דבית הפרס ל"ד בזה לשאר ספיקות משום דעל בית הפרס שורפין את התרומה ולהראב"ד ז"ל דמפרש משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ע"כ צ"ל דלא ס"ל כהתוס' דהטעם דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י הוא משום סרך תרומה דהא בתרומה עצמה מה שנטמא בבית הפרס מותר לטמא בטומאה ודאית וכ"ש בחולין וע"כ מפרש כרש"י ז"ל שהוא משום פסול הגויה דאסור לפסול גופו, והנה באוכל אוכלין טמאין מספק אינו פוסל גופו כדאמרינן בתוספתא (והביאה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ה"א] דהאוכל תרומה תלויה גופו טהור ואם יטמא הענבים בטומאה ודאית יפסול את גופו וזה אסור לגרום ואף דעל ספק בית הפרס שורפין תרומה אפשר דלטומאת הגויה שהוא מדרבנן כל שהוא ספק לא פסל הגויה:

אמרינן במכשירין פ"ד מ"ו קופה שהיא מלאה תורמוסין ונתנוה לתוך המקוה כו' העלם מן המים היינו שהעלם אדם טמא התורמוסין הנוגעים בקופה טמאים לפי שהוכשרו והקשה הר"ש ז"ל שם ותימה מ"ש משק מלא פירות דפ"ק דלא הוכשרו במים הנוטפין מן השק כו' ע"ש ונראה דהכא כיון דהקופה טמאה בשביל שנגע בה הטמא דמיירי שהעלן אב הטומאה כמ"ש בפה"מ שם וכדמוכח להדיא ממתני' שם דקתני הנוגעין בהקופה טמאים אלמא הקופה טמאה וכלי טמא חושב משקה ומש"ה הוכשרו וסתמא דמתני' כר"מ דכלי טמא חושב משקה משא"כ בההוא דשק מלא פירות דלא מיירי בשק טמא מש"ה לא הוכשרו דאינן לרצון:

ז

כתבו התוס' ב"ב (צ"ז ע"א) דבגשמים להכשיר בעינן תרתי שיחשוב אותו מתחלה שיהי' משקין ואח"כ בעינן ג"כ דניחא ליה אבל שאר משקין כגון מים ויין ושמן כיון דניחא ממילא הן מכשירין אפילו לא יחשוב אותו להיות משקה ע"ש, והנה בזה מתיישב קושית הרשב"א ז"ל ר"פ העור והרוטב דאמרינן שם כשם באוכלין אין מקבלין טומאה עד שיתלשו כן אין מקבלין הכשר עד שיתלשו והקשה דהא הטעם דאין מקבלין טומאה עד שיתלשו אמרינן בת"כ דא"כ טמאת את הכל א"כ כ"ש דאין מקבלין הכשר במחובר דא"כ הכשרת את הכל דהא כל הזרעים יורדין עליהם גשמים כשהן מחוברין וכן עמדו בזה בתוס' שם ע"ש ולפמ"ש התוס' בב"ב אין זה קושיא דבמי גשמים בעינן תרתי שיחשוב עליהן למשקה ואח"כ יפלו לרצון א"כ נהי דהגשמים יורדין על הזרעים לרצון מ"מ מחוסר מחשבה למשקה, והנה התוס' בב"ב שם הקשו ע"ז מההיא דהמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן הטל אם לכך נתכוין ה"ה בכי יותן ואעפ"י שלא החשיב אותו מתחילה להיות משקה ותי' דשמא טל חשיב טפי להיות משקה ממי גשמים ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא פ"ג דמכשירין העלה מפני הכנימה וירד עליהן גשמים אם שמח בכי יותן ע"ש ומוכח דאף בגשמים כן:

אמרינן בפ"ב דמכשירין מי שפיכות שירדו עליהם גשמים אם רוב מן הטמא טמא אם רוב מן הטהור טהור כו' אימתי בזמן שקדמו מי שפיכות אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ"ש למי שפיכות טמא והקשה הראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' ט"א מאי נ"מ אם קדמו מי שפיכות או קדמו מי גשמים ובפי' הרא"ש ז"ל שם כתב טעם החילוק דאם קדמו מי שפיכות המי גשמים לא נטמאו כיון דלא אחשבינהו ומש"ה מבטלין את המי שפיכות אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ"ש מי שפיכות שנפלו עליהן טמאים כיון שירדו כבר ניחא להו ומקבלי טומאה והוא שירדו לתוך כלי אבל בקרקע מחוברין נינהו ולא מקבלי טומאה עכ"ל, והנה יש לעיין דמי גשמים שירדו לכלי אפילו אם הם כבר בהכלי ג"כ אין מקבלין טומאה אם לא אחשבינהו אח"כ כדמוכח להדיא מב"ב (צ"ז) דאמרינן שם בתמד דאם הוא מים אינו מכשיר משום דתמדו במי גשמים ומקשינן וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא אחשבינהו ואמרינן ל"צ שנתחד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר ר"פ בפרה שותה ראשון ראשון ע"ש ומוכח דמי גשמים אף שירדו מאליהן לכלי לא אמרינן דניחא להו ולהוי משקה אא"כ עשה מעשה כגון דנגיד להו דאחשבינהו בזה א"כ קדמו מי גשמים אמאי אין מבטלין להמי שפיכות, ונראה לומר טעם החילוק בין קדמו מי גשמים לקדמו מי שפיכות דהנה לקמן פ"ד מ"י הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא על מתני' שם בפלוגתא דר"ש ורבנן בעצים שבלעו משקין טמאים והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם על המשקין שבלעו דר"ש מטהר ורבנן מטמאין ואמרינן עלה בתוספתא אמר ר"ש ק"ו ומה מי גשמים דעלולים לקבל טומאה מטהרין ברוב מי פירות שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב אמרו לו אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאים היינו שכשרים למי מקוה תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאים ע"ש א"כ זה דמי גשמים מטהרין ברוב לא די בזה שאינן מקבלין טומאה ובעינן ג"כ שיהיו יכולים לטהר את הטמאים א"כ בירדו המי גשמים קודם לכלי דהכא מיירי שירדו לכלי כמ"ש הרא"ש ז"ל ונעשו שאובין ואין יכולים תו לטהר את הטמאים לא עדיפי ממי פירות שאינם עלולים לקבל טומאה כלל ואין יכולים לבטל את המי שפיכות אבל בשקדמו מי שפיכות להכלי תיכף כשיורדין עליהם המי גשמים מבטלין אותן:

עוד יש לעיין לפמ"ש בפי' הרא"ש ז"ל דמיירי שירדו השפיכות והמי גשמים לכלי א"כ כשקדמו מי שפיכות שהן משקין טמאים א"כ נטמא הכלי דמשקין טמאים מטמאין כלים א"כ כשירדו עליהן מי גשמים נהי דהמי שפיכות בטלו ברוב מ"מ ליטמאו המי גשמים אח"כ מחמת הכלי דהא מי גשמים לאחר שירדו לכלי מתטמאין כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ולפמ"ש דמי גשמים אף לאחר שירדו לכלי אם אינו מחשבן לא מקבלי טומאה וכדמוכח מההיא דב"ב אתי שפיר אמרינן פ"ב דמכשירין מ"ד הטורף את גגו כו' וירדו עליהן גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא ר' יהודא אומר אם התחילו לנטף ע"ש, והנה יש לעיין דהא ס"ל לר"י מין במינו לא בטל ואיך מבטלין לר"י המי גשמים את המים הטמאים והנה התוס' במנחות (כ"ב) הקשו לר"י מתוספתא דטבול יום ע"ש ואמאי לא הקשו ממתני' דהכא וצ"ע]:

אמרינן בתוספתא ומייתינן לה בפ' בתרא דע"ז המבקש לעשות גתו בטהרה כו' חולטן ברותחין כו' ויש לעיין מאי מהני הגעלה לגתו שבלעו משקין טמאים נהי שפולסין ע"י הגעלה משקין שבלעו מ"מ חוזרין ובולעין דהא מש"ה עבדינן הגעלה בס' או כשאינן בנ"י והכא ל"ש שיעשו הגעלה בס' דלא בטלי המים טמאים בהטהורים אלא אדרבה דהטמאים הנפלטים מטמאין את המים שמגעיל בהם ואין לומר שמגעילן במי גשמים שאין מקבלין טומאה ומבטלין את הטמאים דמי גשמים מבטלין מי שפיכות דהא אמרינן במתני' דאם קדמו מי גשמים לכלי אין מבטלין תו את המי שפיכות א"כ בהגעלה לעולם קדמו המים שמגעיל בהן בהכלי להמים הנפלטין ע"י הגעלה וצ"ע:

ח

הנה זה דמי גשמים צריכים מחשבה אין זה רק במי גשמים דה"ה בסלי זיתים וענבים כדאמרינן בשלהי מכשירין ובחלב בהמה פלוגתא שם ר"ע ורבנן ע"ש ואמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום חומר באוכלין מבמשקין דאוכלין א"צ מחשבה לאוכלין משא"כ במשקין וכתב הר"ש ז"ל דמשקין צריכים מחשבה כשיצאו מעצמן מן האוכלין וכן מי גשמים ע"ש ומזה נראה דסלי זיתים וענבים שהם מנטפין וכן מי גשמים שצריכים מחשבה אין זה משום דאין עומדין לשתיה דא"כ אף באוכלין כן דהא אוכלין שאין עומדין לאכילה צריכים מחשבה אלא דין הוא במשקין דצריכים מחשבה ובזה שאני משקין מאוכלין וכן אמרינן בירושלמי תרומות פי"א ה"ב דאוכלין המיוחדין לאדם א"צ מחשבה ומשקין המיוחדין לאדם צריכים מחשבה ונראה דזהו נמי מה דאמרינן בפ"ג דטבול יום דרוק היכא דלא אחשביה אינו מטמא ומשום דכל משקה צריך מחשבה וזה דיין ושמן א"צ מחשבה הוא משום דכיון שנעשין בידי אדם אי"ל מחשבה גדולה מזו אבל ביצאו מאליהן צריכים מחשבה וכן מי רגלים של בהמה לריב"י דחשיבי משקה בעינן שיקבלם בכלי כדאמרינן בתוספתא שלהי מכשירין דזהו דין בכל המשקין דצריכים מחשבה ונראה דה"ה דמעת עינו והיוצא מן האף שהן משקה ג"כ בעינן לרצון דלא עדיפי מרוק דדוקא לרצון ולא מצינו דמטמאין אף שלא לרצון אלא דם מגפתו וחלב האשה כדאמרינן בשלהי מכשירין ומשום דדם מגפתו לא משכחת לה אלא שלא לרצון כמ"ש רש"י ז"ל (שבת קמ"ד) וחלב האשה משום דדם נעכר ונעשה חלב כמ"ש רש"י ז"ל שם אך נראה דזה דאמרינן בירושלמי ותוספתא דזהו דין במשקין דצריכים מחשבה הוא רק לרבנן אבל לר"ע אין זה דין במשקין דהא ר"ע קאמר בשלהי מכשירין דזה דמי גשמים צריכים מחשבה הוא משום דרובן אינן לאדם כ"א לארצות ואילנות ע"ש א"כ כה"ג אף באוכלין צריכים מחשבה וס"ל לר"ע התם בחלב בהמה אף כשיצאו מעצמן כיון דעומד לאדם א"צ מחשבה אך אנן לא קי"ל כר"ע ולרבנן נראה מכל הסוגיא התם שלהי מכשירין דכל משקה שיצא מעצמו צריך מחשבה א"כ זהו קולא במשקין דאוכלין כה"ג א"צ מחשבה ונראה דזה דבעינן במשקין לחשבן אינו רק לטומאה והכשר אלא דלא חשיב משקה כלל כ"ז דלא אחשבינהו דאמרינן בפ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן ואמרינן שם דאם דעתו להוסיף בהמעטן אינו מכשיר ואע"ג דהיוצא הוא שמן כיון דדעתו להוסיף אין היציאה לרצון ואמרינן שם דאם נפלו עליהן משקין טמאים אינו טמא אלא מקום מגעו ע"ש ויש לעיין הא ז' משקין מחברין את האוכלין וכיון שהיוצא הוא שמן נהי דאינו מכשיר משום דהוי שלא לרצון מ"מ לחברן שהמשקין הטמאים שנפלו על מקצתו שמכשירין ומטמאין את מקום מגען אמאי לא חשיב חיבור שיחשב הכשר וטומאה לכלו ונראה מזה דכל שיצאו שלא לרצון אין תורת משקה עליהן אף לענין חיבור וזה דאמרינן שם דאם אין דעתו להוסיף דנגמרה מלאכתן ונפלו עליהן משקין טמא הכל ע"כ אין הטעם לפי שהוכשרו בהשמן היוצא וכשנפלו משקין טמאים על מקצתו ונטמא הזית אותו הזית חוזר ומטמא את השמן והשמן חוזר ומטמא שאר הזיתים דהא לטמא אחרים בעינן כביצה א"כ זית אינו מטמא אחרים וע"כ הוא משום דכל הזיתים חשיבי חיבור זה לזה בשביל השמן דז' משקין מחברין את האוכלין וכשיצא שלא לרצון אף לחבר אינו משקה, והנה בטבול יום פ"ג מ"ד איכא למ"ד דלאו דוקא ז' משקין אלא אפילו מי פירות מחברין את האוכלין וצ"ל דהמשקה היוצא שלא לרצון גרע טפי ממי פירות דמי פירות משקין הן רק דאמעוט מטומאה ומהכשר משום די"ל שם לווי כדאמרינן בת"כ אבל לחבר מחברין אבל יצאו מאליהן שלא לרצון אינו משקה כלל:

והנה זה דמשקין צריכים מחשבה וכן מי גשמים שכתבו התוס' ב"ב (צ"ז) דצריך תרתי שיחשב שיהיו משקין וג"כ דניחא ליה על הפירות אין זה דצריך דוקא לחשוב עליהן לשתיה דהא אמרינן במכשירין פ"ד מ"ב מי שירדו עליו גשמים כו' אם ניער בכי יותן ואמרינן בכריתות ט"ו זב וט"מ שהיו מהלכין בדרך וירדו עליהם גשמים וסוחטין כשיצאו מכולן מכשירין ע"ש ואף דאינו מחשבן לשתיה דבעינן רק שיחשבן לאיזה דבר וכן מוכח מהתוספתא פ"ב דהמוצא מסמר לגשמים לצרפו וכן אוד לגשמים לעשותו פחם ה"ז בכי יותן, והנה אמרינן בטהרות ובנדה י"ז דשלג לא אוכל ולא משקה חישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין כו' ע"ש ויש לעיין מ"ש שלג דנקט הא כל משקין שבאין מאליהן ג"כ צריכים מחשבה וגם מי גשמים שהן משקה גמור צריכים מחשבה ולפ"ז אתי שפיר דהנפקותא בזה דמי גשמים שהן משקה בעצם רק משקין צריכים מחשבה סגי במחשב עליהן לאיזה דבר אבל שלג שאינו לא אוכל ולא משקה צריך דוקא מחשבה לשתיה ובזה שאני שלג משאר משקין:

הנה זה דחלב האשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון כתב רש"י ז"ל (שבת קמ"ד) משום דדם מגפתו הוא לעולם שלא לרצון ודם נעכר ונעשה חלב והר"ש ז"ל שלהי מכשירין השיג על רש"י ז"ל והקשה דא"כ ל"ל קרא לחלב האשה שהוא משקה דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו תי"ל משום דדם נעכר ונעשה חלב ועוד דם ירוק לרבנן אמאי אינו מכשיר מי גרע מחלב ועוד ל"ל קרא לדם הנדה שהוא משקה דכתיב ממקור דמיה הא דם נדה הוא שנעכר ונעשה חלב ע"ש ונראה דודאי לענין שיחשב משקה לקבולי טומאה לא שייך לומר דם נעכר ונעשה חלב דהא אפילו דם עצמו תלוי באיזה אופן שיצא דהא דם מגפתו חשיב משקה משום דמ"ל קטליה כולו ומ"ל קטליה פלגא אבל אם אותו דם עצמו יצא שלא ע"י מכה טהור (וכן בשחיטה אם אותו דם עצמו יצא ע"י נחירה ולא ע"י שחיטה אינו משקה] א"כ נהי דדם נעכר ונעשה חלב והוי כהדם עצמו מ"מ הרי הדם לא יצא ע"י מכה וליכא קטליה פלגא א"כ ודאי צריך קרא לחלב ולדם נדה שמכשיר אבל לענין שיטמא שלא לרצון שזהו משום חשיבות דכיון דדם מגפתו א"צ להיות לרצון א"כ יש להדם חשיבות אף בלא רצון וכיון דדם נעכר ונעשה חלב חשיב כהדם עצמו וא"צ להיות לרצון דלענין חשיבות אין נ"מ באיזה אופן יצא:

אמרינן בירושלמי תרומות פי"א ה"ב דמשקה סרוח טמא ואוכל סרוח טהור משום דל"ד אוכלין למשקין דאוכלי בהמה לאדם אין באין במחשבה היינו דלא מהני בהו מחשבה לאדם תאמר במשקין שכן משקה בהמה לאדם באין במחשבה ע"ש ויש לעיין איך משכחת לה משקה בהמה כלל דהא אין מטמאין אלא ז' משקין לבד והנך משקין ראוין לאדם ולי"ל דמיירי בסרוח דהא אדרבה מינה ילפינן דמשקה סרוח טמא ואי מיירי ביתדן מתחלה לבהמה הא כה"ג אף באוכלין מהני מחשבה לאדם כדאמרינן בנדה נ' עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכין מחשבה כשיתלשו הא לכשיתלשו מהני מחשבה ואפשר דהיינו מי גשמים ואליבא דר"ע דס"ל בשלהי מכשירין דזה דצריכים כוונה הוא משום דמי גשמים אין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות ומ"מ מהני מחשבה לאדם ובאוכלין כה"ג כל שרובן לבהמה או לדברים אחרים אפשר דלא מהני מחשבה לאדם אך דחוק זה בכוונת הירושלמי וצ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' ט"א ה"ג הנוטל מן הסלים ומן המשטיח של אדמה ואכל והותיר וזרקן לגת אע"פ שהיין מנתז על הענבים לא הוכשרו והקשה הראב"ד ז"ל כיון שזורקן לגת הלוא לדרכן זרק ולמה לא הוכשרו וכתב הכ"מ שם בטעם הרמב"ם ז"ל דכל שלקטו לכתחילה לאכילה אף שאח"כ זרקו לגת לא היה בכלל הגזירה של בוצר לגת הוכשר ע"ש ויש לעיין דהכא ל"ש אל הגזירה כלל דהא אמרינן בשבת שם דאם בצרו בקופות מזופפות לכ"ע הוכשר מדאורייתא דהגזירה היתה בשאר קופות גזירה משום קופות מזופפות דבקופות מזופפות כיון דאין המשקה הולך לאיבוד מכשיר מדאורייתא א"כ כ"ש בנותן לגת עצמו כיון דאין המשקין הולכין שם לאיבוד דהוכשר מדאורייתא:

ט

הנה בהכשר בעינן שיפלו המשקין על הפירות ברצון ואמרינן נמי משקה שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון היינו דאם היו על דבר תלוש ברצון מכשירין אח"כ אף שנפלו על הפירות שלא לרצון, והנה אמרינן בכריתות (ט"ו ע"ב) זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וירדו עליהם גשמים אע"פ שסוחטין מצד העליון לצד התחתון טהורים שאין מחשבין עד שיצאו מכולן יצאו מכולן ה"ה מכשירין וכתבו התוס' שם אע"ג דכופה הקערה שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן התם משום דלא ניחא ליה לגשמים דאתו וה"נ אע"ג דלא ניחא ליה מעיקרא מ"מ כיון שהוא בעצמו דוחקן להוציא מהם המים אחשבינהו והשמ"ק שם הביא בשם הרא"ש ז"ל אע"ג דהני משקין רצונו היה שלא היה בעולם ודומה לכופה קערה על הכותל בשביל שלא ילקה שאני הכא כיון שסוחט המשקין בידו להוציאן מקרי לרצון עכ"ל היינו דמפרשין דהטעם דלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הוא משום דרצונו היה שלא יהיו הגשמים כלל בעולם ובנפילתן וכן פי' רש"י ז"ל בחולין (ט"ז ע"א) ע"ש ובשבת (י"א) בעינן למימר הטעם דכל אצולי מטינוף לא חשיבי ודחינן ואמרינן דטעמא הוא משום דלא בעי להו להני משקין כלל ע"ש, והנה אמרינן בתוספתא פ"ב דמכשירין המניח את האוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה"ז בכי יותן ע"ש ואע"ג דהתם ניחא ליה בגשמים ובנפילתן לכבות האוד ומ"מ אינו בכי יותן ונראה מזה דלהכשר בעינן שיחשוב על הגשמים למלאכה הצריכה לגופה כמו לענין שבת ואם נתכוון לכבות את האוד שלא יבער יותר אין זה מלאכה לגופה רק שלא תבער יותר ורק לכבותו לעשות פחם הוא בכי יותן וכמו לענין שבת וכן אמרינן שם בתוספתא הוציא מסמר לגשמים לכבותו אינו בכי יותן אם בשביל לצרפו ה"ה בכי יותן ע"ש דבעינן שיהיו המשקין לאיזה תיקון בקום ועשה וא"כ קשה בההיא שלא ילקה הכותל ל"ל לטעם דאינו רוצה בגשמים כלל ובנפילתן תי"ל דאינו תיקון בקום ועשה רק למנוע שלא ילקה ואפילו ניחא ליה בגשמים ובנפילתן ג"כ אינו מכשיר וצ"ע:

וכן יש לעיין מההיא דסוכה דאמרינן אתרוג של תרומה לא יטול משום שמכשירו וכתב רש"י ז"ל דנותן לתוך המים שלא ייבש וכן מה שהביאו התוס' בע"ז נ"ט מהירושלמי גבי אתרוג הבא מקסרין שהוא בחזקת מוכשר מפני שהיו מזלפין עליהם מים שלא יכמושו ע"ש ואע"ג דהכא הוא רק להציל שלא יכמוש וכמו באוד שלא ישרף ואמאי הוא בכי יותן ואפשר דשאני היכא דנפל על דבר אחר כמו באוד ומסמר והטעם דמכשיר הוא משום דכל משקה שתחילתו לרצון אף שאין סופו לרצון בזה בעינן דוקא אם היה בשביל תיקון בקום ועשה אבל בנפלו על הפירות עצמן כל שהוא לרצון אף אם רק כדי להציל ג"כ מכשיר אבל מכותל אכתי צ"ע:

ומ"ש התוס' והרא"ש ז"ל בזב וט"מ שמהלכין בדרך דמש"ה בסוחטין ויצא מכולן מכשירין ואף דלא ניחא להו כלל בהנך גשמים והוי כמו שלא ילקה הכותל שאני הכא כיון שסוחט בידו להוציאן מקרי לרצון יש לעיין דאמרינן פ"ד דמכשירין בעריבה שירד לתוכה הדלף דנטלה לשופכה אינו בכי יותן ואע"ג ששופכה בידיו ומה לי אם שופך בידיו המים מן העריבה ומ"ל אם סוחטן מבגדו הרי ג"כ שופכן לחוץ ועוד מ"ש מפירות שבללן כדי לנגבן דאמרינן במכשירין פ"ה מ"ג דאינן בכי יותן אע"ג דבללן בידיו והתם נמי הרי סוחטן כדי לנגב בגדו:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' ט"א ה"ו מי שירדו עליו גשמים אפילו אב הטומאה המים שעליו אעפ"י שירדו מצד העליון לצד התחתון טהורים והוא שינתקם מעליו בכל כחו כו' ועיין בכ"מ שם שפי' דברי רבינו דמיירי שהמים ירדו מאליהן מצד העליון לצד התחתון ואפילו יצאו מכולן טהורים והא דטהורים לאחר שיצאו מן הבגד הוא במנתקן בכל כחו שאל"כ בשעת פרישתן נתטמאו מחמת נגיעתן בהטומאה אח"כ כתב הרמב"ם ז"ל ובזמן שהן טהורין אין מכשירין וכתב הכ"מ דהיינו בין שהמים עליו ובין שיצאו מן הבגד מפני שאינן לרצון ע"ש, והנה יש לעיין כיון דזה דטהורים כשיצאו מן הבגד הוא דוקא בנחזין בכל כחן דלא נגעו בשעת פרישתן א"כ לענין הכשר אמאי אין מכשירין אז ומאי נ"מ לענין הכשר אם נתזין בכל כחן ללא נתזין היינו אם נגעו בטומאה או לא ואמאי כתב הרמב"ם ז"ל דבזמן שהן טהורין היינו בנתקן בכל כחו אין מכשירין עוד יש לעיין דהא הרמב"ם ז"ל מיירי שלא סחט אלא מעצמן יצאו הגשמים כמ"ש שם להדיא וכתב הרמב"ם ז"ל שם לבתר הכי ואם ניער בכי יותן ע"ש א"כ תקשה קושית התוס' והרא"ש ז"ל שם אמאי מכשירין הא לא ניחא ליה בגשמים ובנפילתן כלל ותי' דכיון שסחט בעצמו חשיב לרצון אך הרמב"ם ז"ל דמיירי שלא סחטן ויצאו מאליהן א"כ איך כתב דאם לא נחזין בכ"כ טמאים ונראה להרמב"ם ז"ל דזה דאמרינן בשבת (י"א) בכופה הקערה ע"ג הכותל בשביל שלא ילקה משום דלא קא בעי למשקין כלל זהו רק להכשר דאינו בכי יותן [דאף בטומן פירותיו בנהר מפני הגנבים אינו בכי יותן וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דהוי בלילה באונס דאינו רוצה בעצם הבלילה דאם אפשר להשלים כוונתו בלא בלילה היה עושה כן ע"ש וכ"ש שלא ילקה הכותל דאינו רוצה עצם ירידת המים על הקערה רק להציל הכותל ואם לא ירדו הגשמים כלל ניחא ליה יותר דודאי הוי בלילה באונס דאם היה אפשר להשלים כוונתו שלא ילקה הכותל בלא בלילת הקערה היה עושה] אבל לענין קבלת טומאה דבעינן רק שיחשב את מי גשמים כל שנעשה רצונו בהם שיצאו מבגדיו אע"ג דאם לא ירדו כלל היה ניחא ליה יותר מ"מ השתא שירדו עליו ואח"כ יצאו וניחא ליה בהאי יציאה סגי לקבלת טומאה ומש"ה בלא נתזין בכל כחן מקבלין טומאה בשעת פרישתן וז"ש הרמב"ם ז"ל דבזמן שהם טהורים אין מכשירין דהיינו אם נתזין בכל כחן אין מכשירין הוא משום דלענין הכשר כיון שרוצה יותר שלא ירדו כלל אין מכשירין כדאמרינן בשבת דהא מיירי הכא שיצאו מאליהן מבגדיו ומש"ה אין מכשירין וזה דאם לא נתזין בכל כחן מכשירין נראה הטעם משום כיון דבכה"ג נטמאו המשקין שנגעו בשעת פרישתן בהטמא ומשקין טמאים מכשירין בין לרצון ובין שלא לרצון ומש"ה מכשירין, כן נ"ל פירוש דברי הרמב"ם ז"ל:

והנה הראב"ד ז"ל כתב שם הטעם בירדו מצד העליון לצד התחתון דטהורים הוא משום דבטלים אגב גופו אין נחשבין עד שיצאו ממנו במחשבה ע"ש, והנה יש לעיין ל"ל טעם דבטלין אגב גופו תי"ל דמי גשמים צריכים לעולם מחשבה כדאמרינן בכמה דוכתי וכ"ז דלא אחשבינהו אין מטמאין ונראה דמפרש דמה שהמים יורדין מצד העליון לתחתון חשיב ג"כ מחשבה והוי לרצון רק כיון שלא יצאו לגמרי בטלין אגב גופו ואינן משקה ונראה דהראב"ד ז"ל לשטתיה אזיל דס"ל בפ"י מה' ט"א דזה דמים טהורים בגוף דבלע מים טמאים והקיאן אף בלא טבילה טהורים בגוף משום דבטלים אגב גופו ע"ש דכיון דס"ל כאן דאפילו אם ירדו על גופו בטלין לגופו ואינן עוד משקה כ"ש בגופו דבטלו אגב גופו ואינן עוד משקה ונטהרו כיון דבטלו מתורת משקה וכמו בנפסלו משתיית הבהמה כיון דאינן עוד משקה כלל אפילו אם היו טמאים נטהרו והרמב"ם ז"ל דפליג התם על הראב"ד ז"ל וס"ל התם דבלא טבילה אין המים נטהרים בגוף דס"ל דאין בטלין אגב גופו ולא נפקו מתורת משקה א"כ כ"ש דעל גופו דאין בטלין מש"ה פי' כאן בענין אחר:

ובההיא דפ"ד דמכשירין בעריבה שירד הדלף לתוכה נטלה לשופכה בש"א בכי יותן כתב הרמב"ם ז"ל בש"א כיון שלא שפכה במקומה כשמצא בה הנוטפים אבל נשאה במימיה כבר נרצה לו היות המים בה אותו הזמן וע"כ בכי יותן כו' עכ"ל ואע"ג שנושא אותה לשפכה ונראה דהוי בגדר רוצה בקיומה כמו לענין עכו"ם דכיון שרוצה לשפכן במקום אחר ולא כאן ורוצה בקיומן של המשקין עד שיגיע למקום פלוני חשיבי כמו לרצון וכמו הנוטל שכר לשבר בעכו"ם:

אמרינן בטהרות פ"י מ"ד הנותן מן הסלים ומן המשטיח בש"א נותן בידים טהורות כו' בה"א נותן בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה כו' דמיירי שלקטן לאכילה ונמלך עליהן לגת ב"ש סברי כיון דנמלך עליהן לגת מתכשרי וב"ה סברי דלא מתכשרי וזה דמפריש תרומתו בטהרה כתב בפה"מ דהיינו דכשיפריש תרומה לא יפריש אלא בידים טהורות ע"ש וקשה כיון דלא הוכשר אמאי לא יפריש אלא בידים טהורות וכבר עמד בזה המשנה אחרונה ונראה הטעם נהי דס"ל לב"ה דהמשקין שעל הענבים לא מכשרי כיון שלקטן לאכילה אף כשנמלך עליהן לגת דאינן לרצון מ"מ כשמפריש תרומה ע"כ המשקין שעל הענבים הוא ג"כ בכלל התרומה דאם לא יאסרו המשקין שהן טבל את הענבים וכיון שאף המשקין שעליהם עשה תרומה חשיב לרצון שנעשה רצונו ותיקן בהם את פירותיו ואף דמה שהן על הפירות אינו לרצון מ"מ לא גרע מסוחט את כסותו דאדרבה רוצה לנתקן מן הבגד מ"מ כיון שנתקיים מחשבתו שנתקן חשיב כמו תחילתו לרצון ה"נ הרי נתקיים בהם מחשבתו שעשאן תרומה על מקום אחר ואחשבינהו לאיזה דבר הוי כמו תחילתו לרצון:

אמרינן בפסחים (ט"ז) דאיצטריך תרי קראי להכשר חד לתלושין וחד למחוברין ואמרינן דמתלושין לא הוי ידעינן מחוברין משום דתלושין שאני דאחשבינהו ע"ש ואע"ג דלעולם בין תלושין בין מחוברין בעינן שיפלו לרצון א"כ אחשבינהו צ"ל דבלאו קרא דמחוברין הוי אמינא דבעינן אחשבינהו קודם נפילה על הפירות כגון תלושין משא"כ כשנפלו על הפירות כשהן מחוברין אך בזה יש לעיין כיון שנפלו על הפירות א"כ ה"ה תלושין דכ"ז שהמים מחוברין לא מכשרי כמ"ש תוס' חולין (ל"א ע"ב) וכיון דבעינן שיפלו על הפירות לרצון א"כ נהי שנפלו על הפירות כשהמים מחוברין מ"מ אח"כ כשנתלשו ועתה הן תלושין יתכשרו עתה בתור מים תלושין ואי אפשר לומר דרק בשעת נפילה מכשירין ולא אח"כ הא אמרינן בב"מ (כ"ב) גבי עודנו הטל עליהן ושמח בכי יותן נגבו אעפ"י ששמח אינו בכי יותן ודייקינן שם מזה דאין שמחתו מהני למפרע ע"ש ובעודנו הטל עליהן ושמח קודם שנגבו אמאי בכי יותן כיון דאין שמחתו מהני למפרע א"כ בשעת נפילה עדיין לא היו לרצון ומ"מ מכשרי ומוכח דהמשקין יכולים להכשיר אף לאחר נפילתן וצ"ל נהי דיכולים להכשיר אף לאחר נפילה מ"מ יש ג"כ דין בנפילה ובעינן שבשעת נפילה יהיה עליהן שם משקין ובעינן שיהיו אז משקין הראוין להכשיר ואם מחוברין לא מכשרי כיון דבשעת נפילתן היו מחוברים אי אפשר להו להכשיר אף אח"כ:

כתבו התוס' נדה (נ') גבי עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני ואע"ג דעולשין סתמא לאדם ומשום דהדיחן לבהמה לא פקעי שם אוכל מינייהו הטעם דצריכין הכשר שני הוא דשמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה ע"ש, והנה יש לעיין טובא מי גרע ממשקה שתחילתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון דכל שהיו המשקין על דבר תלוש לרצון המשקין בכי יותן אעפ"י שנפלו אח"כ על הפירות שלא לרצון ומ"ש מהמוריד את הבהמה לשתות דהמים העולין בפיה בכי יותן אעפ"י שהוא לצורך בהמה א"כ ה"נ בהדיחן לבהמה לא גרע מדבר תלוש אחר שהוא לרצון דהמים בכי יותן אעפ"י שאח"כ הן על הפירות שלא לרצון א"כ ברגע הראשון שהדיחן לבהמה לא גרע מדבר תלוש אחר וברגע השני מכשרי אף שלא לרצון כלל ולפמ"ש דאע"ג דאפשר למשקין להכשיר אף לאחר נפילה מ"מ בעינן דין נפילה ונהי מה שהדיחן לבהמה לא גרע מנפלו על דבר תלוש אחר לרצון מ"מ היכא דנפלו על דבר תלוש אחר לרצון בעינן שיפלו אח"כ על הפירות ואף דתו מכשרי אף שלא לרצון מ"מ בעינן נפילה על הפירות א"כ בכה"ג בתחילתו לרצון בעינן תרי נפילות דמה שנופלין על דבר תלוש לרצון מהני שאח"כ יכשירו אף שלא לרצון ומה שנופלין אח"כ על הפירות בין לרצון בין שלא לרצון מועיל שיכשיר א"כ הכא שהדיחן לבהמה דהיתה שם רק נפילה אחת אין נפילה אחת יכולה לעשות ב' פעולות שיעשה דין על המשקין שיהא אפשר להם אח"כ להכשיר שלא לרצון וגם יכשירו אח"כ ורק בנפלו על הפירות עצמן לרצון אז לא בעי תרי נפילות דלא בעינן אז שיעשה דין על המשקין שיהיה אפשר להם להכשיר שלא לרצון ובעינן רק הנפילה בשביל הכשר אך בהדיחן לבהמה דאין זה הכשר לרצון כיון שהיה ההכשר בשביל בהמה ומדין משקה שתחלתו לרצון בעינן תרי נפילות:

אך בעיקר מ"ש דבעינן דבשעת נפילה על הפירות שיהיה עליהן תורת משקין ושיהיו ראוין להכשיר יש לעיין מהא דאמרינן בחולין (ל"ו) בנתקנח הדם בין סימן לסימן דאם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכשיר דדם שחיטה הוא ואם אינה לשחיטה אלא לבסוף אינו מכשיר דדם מכה הוא ואם לא נתקנח הדם בינתים בגמר שחיטה חשיב אף האי דם של תחילת שחיטה דם שחיטה ומכשיר אז וע"כ רק מכאן ולהבא נעשה האי דם דם שחיטה דאי למפרע א"כ אף נתקנח הדם קודם גמר שחיטה יכשיר אח"כ למפרע ואע"ג דבשעת נפילה לא היה משקה כלל שהיה אז דם מכה דאינו משקה כלל ומ"מ אח"כ בגמר שחיטה שחל עליו תורת דם שחיטה ונעשה משקה מכשיר אז ואף שבשעת נפילה לא היה הדם ראוי להכשיר א"כ כ"ש כשנפלו על הפירות היו המים מחוברים ואח"כ נתלשו אמאי לא יכשירו עתה כשהן תלושין דמה התם דבשעת נפילה לא היו עדיין משקה כלל כ"ש דבשעת נפילה היו רק מחוברין וצ"ע:

אמרינן במכשירין פ"א מ"ו הנופח בעדשים רש"א אינו בכי יותן וחכ"א בכי יותן וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם דפליגי אם האי לחות היא רק זיעה או משקה הפה והר"ש ז"ל פי' שם דפליגי אי חשיבי לרצון וכן שם באוכל שומשמין באצבעו משקין שעל ידו רש"א אינן בכי יותן וחכ"א בכי יותן פי' ג"כ דפליגי בזה דר"ש סבר דללחלח אצבעו נתכוון ולא ללחלח ידו והקשה הר"ש ז"ל מ"מ להוי כמשקין שתחלתן לרצון אעפ"י שאין סופן לרצון ע"ש, והנה התוס' פסחים (כ' ע"א) כתבו דלשמואל דס"ל טומאת משקין דאורייתא ודריש יטמא ממש ולא להכשר וליכא תרי קראי להכשר א"כ רק מחוברין מכשרי ולא תלושין ע"ש וא"כ לפ"ז לר"ש דס"ל בפסחים שם דטומאת משקין אף לטמא אחרים דאורייתא תלושין לא מכשרי א"כ האי רוק דמכשיר משום תולדות למים כדאמרינן בפ' בתרא דמכשירין כיון שהוא תלוש אינו מכשיר דלא עדיף ממים עצמן א"כ י"ל דזהו טעמו של ר"ש בנופח בעדשים ובאוכל שומשמין דאינו בכי יותן ואף דר' יהודה ס"ל ג"כ בפסחים שם דטומאת משקין דאורייתא וס"ל במכשירין פ"ו מ"ו דמי גשמים מכשירין שאני מי גשמים דחשיבי מחוברין כמבואר בהרמב"ם ז"ל בכמה מקומות דמי גשמים צריכים תלישה לרצון דכל שלא היה מעולם על דבר תלוש חשיבי מחוברין לענין הכשר אבל אדם חשיב תלוש לענין הכשר וכמו השוחה לשתות דהמים העולין בפיו בכי יותן דחשיב תחלתו לרצון שהיו על דבר תלוש לרצון א"כ רוק הוא תלוש ואינו מכשיר אך יש לעיין דנראה מפ"ו דמכשירין מ"ב דלר"מ משקה הפה מכשיר ואע"ג דס"ל לר"מ בפ"ק דפסחים דטומאת משקין דאורייתא והנה אפשר לומר דמשקה הפה חשיב כמו מחוברין לענין הכשר דבפסחים (ט"ז) עבדינן צריכותא אמאי אצטריך תרי קראי לתלושין ולמחוברין ואמרינן דאי תני מחוברין משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי אבל תלושין כו' א"כ משקה הפה נהי דאדם תלוש הוא לענין הכשר מ"מ אפשר דכל דהמשקין קיימי בדוכתייהו חשיב כמחוברין להכשר דזהו החשיבות של מחוברין וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה