אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מב - טומאת אוכלין

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מב - טומאת אוכלין

סימן מא - חולין בטהרה

א

גרסינן בטהרות פ"ח מ"ו כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם כו' ודוקא במיוחד לאוכל אבל עשוי לתבלין אינו מטמא טומאת אוכלין כדאמרינן בנדה נ"א הקושט והחימות וראשי בשמים כו' אין מטמאין ט"א ע"ש:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ט"א השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות השדה ואם חשב עליו לקדרה אינו מתטמא ט"א והשבת משנתנה טעם לקדרה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה ט"א ע"ש והוא מההיא דנדה נ"א דאמרינן שם דשבת סתמא לכמך ולא לקדרה לתבלין ואמרינן שם נ"י דשבת משנתנה טעם בקדרה אינו מטמא ט"א וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ואם חישב עליו לקדרה כו' לא כן שאין יוצאין מידי טומאה מחשבה עד שתתן טעם בקדרה ע"ש היינו דפליג על הרמב"ם ז"ל דמהני מחשבה לקדרה שלא תתטמא ובפי' חזון נחום על משניות בעוקצין שם כתב דדברי הרמב"ם ז"ל סותרין לעצמן שכתב דמחשבה מהני לקדרה שאינו מתטמא ט"א והדר כתב דבנתנו לקדרה מטמא ט"א עד שיתן טעם הא משנתנו לקדרה לא גרע ממחשבה לקדרה ואמאי מתטמא ט"א ע"ש אך באמת זה ל"ק כלל דתבלין אין מקבלין טומאה בפ"ע אבל עם האוכלין מקבלין טומאה כדאמרינן בפ' העור והרוטב ק"כ גבי קופה מאי קופה תבלין דמקבל טומאה רק עם האוכלין ולא בפ"ע וכתב רש"י ז"ל משום דבאפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ע"ש הא יחד עם האוכלין מתטמאין אך כל זה רק כ"ז שלא פלטו טעמן בקדרה אבל משפלטו טעמן ה"ה כעץ ואף עם האוכלין אין מתטמאין וכדאמרינן בתוספתא התמרים והגרוגרות שנתנן בקדרה בתבלין מטמאין ט"א עד שיפסלו מלאכול לאדם ע"ש דלאחר שפלטו טעמן בקדרה ואין ראויין עוד לאכילה כלל אף עם האוכלין אין מקבלין טומאה ושבת סתמו לאכילה בפ"ע אבל משחישב עליו לקדרה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמהני מחשבתו ואינו מקבל טומאה כשאר תבלין אבל משנתנו לקדרה יחד עם האוכלין מקבל טומאה כשאר תבלין שהן מקבלין טומאה יחד עם האוכלין עד שיפלטו טעמן ויהיו כעץ:

ונראה דבין הרמב"ם ובין הראב"ד ז"ל ס"ל דמהני מחשבה לקדרה אע"ג דסתמא לאכילת גופו מ"מ כיון שעומד גם לקדרה מהני מחשבתו אך הרמב"ם והראב"ד ז"ל לשטתייהו אזלי בפ"ב מהל' ט"א הי"ג דהא ס"ל להראב"ד ז"ל שם דאוכל אדם כיון דנחתי ליה תורת אוכל אף אם נפסל מאכילת אדם מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת הכלב א"כ הכא כיון דשבת סתמא לאכילה ונחתא ליה תורת אוכל אף שחישב עתה לקדרה לא פקע ממנו תורת אוכל עד שיפסל מאכילת הכלב [וכעין זה כתבו התוס' נדה נ' גבי עולשין שזרען לבהמה כו' שכתבו דעולשין סתמן לאדם ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אע"ג דאמר כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היו שם מעולם גידולים לאדם ע"ש הא אם זרען לאדם לא מהני אח"כ מחשבה לבהמה דכל המיוחד לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב] והרמב"ם ז"ל לשטתיה דס"ל דכ"ז שלא נטמא לא מהני מה שהיה קודם אוכל אדם א"כ בשבת שחישב לקדרה שהוא עתה כתבלין ואינו אוכל לא מקבל טומאה ולא מהני מה שהיה עליו קודם תורת אוכל:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל בההיא דשבת מוכח דלאו דוקא אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא שוב אינו מקבל טומאה מאה דאפילו אם לא נפסל רק שהיה קודם עומד לאכילת אדם ושוב אינו עומד ג"כ פקע תורת אוכל ממנו ואינו מקבל טומאה דהא בשבת שסתמו לאכילה כי חשיב עליה לקדרה הרי גם עתה ראוי לאכילה רק ע"י מחשבתו אינו עומד תו לאכילה רק לקדרה ומהני דלא מקבל טומאה ולפ"ז להרמב"ם ז"ל חלב דא"צ מחשבה בכרכים דשם הוא עומד לאכילה אם היתה בכרך ואח"כ הוציאה לכפר פקע תורת אוכל ממנו ושוב אינו מקבל טומאה, והנה בחלה פ"א מ"ח אמרינן עיסת הכלבים אף אם אין הרועים אוכלים ממנה מטמאה ט"א ואמרינן שם בירושלמי דעיסת הכלבים היינו שעירב בה מורסן כל כך דלא חזיא לרועים וכתב שם בפי' הרא"ש והרע"ב ז"ל דמש"ה מטמאה טומאת אוכלין משום דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמאה עד שתפסול מאכילת הכלב ע"ש וקשה הא לטמא ט"א בעינן שיהא ראוי לאדם וגם עומד לאדם והכא אינו עומד לאדם כלל דהא קתני שאין הרועים אוכלין ממנה וא"כ ליבעי מחשבה דהא אף נבלת עוף הטהור דראוי לאכילה לגמרי דהא בכרכים א"צ מחשבה מ"מ בכפרים צריכה מחשבה משום דאינו עומד שם לאכילה וכ"ש היכא דאינו ראוי לאדם אלא ע"י הדחק וגם אינו עומד לאדם ונראה לומר משום דהקמח קודם שעירב בו המורסן היה ראוי לאדם ונחתא ליה תורת אוכל א"כ אף דעתה אינו עומד עוד לאדם משום עירוב המורסן וגם לא חזי לאדם אלא ע"י הדחק לא בטל ממנו תורת אוכל עד שיפסל לגמרי מאכילת האדם וצ"ל דהרא"ש והרע"ב ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל בהא דאף אם היה קודם ראוי לאדם אם קודם שנטמא נפסל לגמרי מאכילת אדם אינו מקבל טומאה דאי כהראב"ד ז"ל למה נקטו דחזי לאדם ע"י הדחק אפילו נפסל לגמרי מאכילת אדם ג"כ מקבל טומאה כיון שהיה ראוי קודם וכן בטהרות פ"ח מ"ו שטת הרע"ב כהרמב"ם ז"ל ועיין בתי"ט שם אך בזה פליגי על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף אם לא נפסל מאכילת אדם רק דעתה שוב אינו עומד לאדם ג"כ שוב אינו מקבל טומאה לא סבירא להו כן דהא עיסת הכלבים עתה שוב אינו עומד לאדם דהא אין הרועים אוכלין ממנה ומ"מ מקבלת טומאה וס"ל דכל שקודם היה עומד לאדם אף ששוב אינו עומד רק שאף עתה ראוי לאדם ואף אם ראוי רק ע"י הדחק מקבל טומאה ואם כבר קיבל טומאה מטמא עד שיפסל מאכילת הכלב וכמ"ש הרא"ש והרע"ב ז"ל שם ובזה הוא כשיטת הרמב"ם ז"ל דתלי בקבלת טומאה:

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' טומאת מת חבית שהיא מלאה גרוגרות סרוחין שאינן מוכשרין ולא ראוין לאכילה ומונחת בחלון כו' אם יכולים הגרוגרות והתבן לעמוד בפ' ע כו' הרי אלו חוצצין ע"ש ויש לעיין כיון דמיירי שנסרחו ואין ראוין לאכילה אפילו הוכשרו נמי דהא אין מקבלין טומאה דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאף אם היו ראוין קודם לאכילה אם נפסלו אח"כ קודם שנטמאו שוב אין מקבלין טומאה מיהו מ"ש הרמב"ם ז"ל כאן הוא מוכרח ממתני' פי"ג דאהלות דחשבינן שם בהנך דממעטין בחלון נבלת עוף הטמא שחישב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה ותקשה דאם ראויה לאכילה א"כ לא מבטלה בחלון ואינו חוצץ כדאמרינן בב"ב כ וכ"ש הכא דחישב עליה לאכילה וצ"ל כדמשנינן בב"ב שם בשהתריפו ואין ראוין לאכילה ומש"ה מבטל להו וא"כ מאי איריא שלא הוכשרה אפילו הוכשרה נמי כיון דעתה אינה ראויה לאכילה והנה אפשר היה לומר דזה דנקט הרמב"ם ז"ל ואין ראוין לאכילה אינו דאין ראוין כלל אלא ראוין ע"י הדחק וכיון שהיו ראוין קודם לאכילה ונחתא להו תורת אוכל לא אזיל מיניה עד שיפסל לגמרי מאכילה מ"מ כיון דאינו ראוי לגמרי לאכילה מבטל להו בחלון מיהו לפי מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף לבתר דנחתא ליה תורת אוכל אם אינו עומד שוב לאכילה תו אינו מקבל טומאה דסופו כתחלתו דבעינן שיהא עומד לאכילת אדם א"כ הכא אפילו אי נימא דמיירי דעדיין ראוי ע"י הדחק ג"כ אינו מקבל טומאה כמו בתחילתו דאם ראוי רק ע"י הדחק אינו מקבל טומאה וצ"ע:

אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל טהרות פ"י מ"ה החרצנים והזגין אעפ"י שכנסן לאוכלין בטלה דעתו וכשהלכו שתי וערב בגת כבר בטלה טומאת אוכלין שבהם ע"ש, והנה יש לעיין הא קודם שנסחטו היה הכל אוכל והיו החרצנים וסוב) יחד מקבלין טומאה א"כ לאחר שנסחטו אף דעתה אין ראויים לאכילה מ"מ כיון דהיה עליהם תורת אוכל מעיקרא א"כ לקבלו טומאה עד שיפסלו מאכילת הכלב להראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו אם נפסלו קודם קבלת טומאה ג"כ מקבלין טומאה, והנה אף להרמב"ם ז"ל יש לעיין דאמרינן בכלים פ"ט מ"ו דהגפת והזגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאים ואח"כ יצאו מהן משקין טהורין שמתחילה נעשו בטהרה שאין מתטמאים עתה כשנעשו זגין ואם נעשו בטומאה ויצאו מהן משקין הרי אלו טמאים וכתב הרמב"ם ז"ל שם דגפת וזגין אין מקבלין טומאה ואף אם נעשו בטומאה רק המשקין היוצאין מהם טמאים אבל הן עצמן טהורים דאין ראוין לאכילה ע"ש דאף שנטמאו קודם שיצאו מהן משקין דאז נטמא כל הזיתים והענבים מ"מ לאחר שנסחטו בטלה טומאתן מהגפת והזגין משום שאין עתה ראוין לאכילה וזה קשה אף על הרמב"ם דאם נפסל לאחר שקיבל טומאה לכ"ע עד שיפסל מאכילת הכלב ונראה מזה לומר דזה דאמרינן דכל הראוי לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב הוא דוקא אם הוא עתה כמו שהיה קודם רק שנפסד אבל אם היה מתחילה אוכל יחד עם המשקין וכשנסחט אינו ראוי עוד לאכילה לא מהני מה שראוי לכלב דבאופן שהוא עתה לא היה מעולם ראוי לאדם הנה כתב הר"ש ז"ל פ"ג דטהרות גבי טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוון טהור כו' דהמשקין היוצאין הם טהורים משום דמשקין מפקד פקידי וכתב דאע"ג דאין המשקין מחטמאים כשהן בענבים מ"מ משלימין הם שם לשיעור כביצה ואשכחן כזה בשומר דטמא ומטמא ומצטרף ואע"ג דכי שקיל ליה טהור ע"ש ולפ"ז דכל שהוא עתה באופן אחר לא מהני מה שהיה קודם ראוי לאדם אין ראיה משומרין דהתם כשריבתה התורה שומרים יש להם עצמם תורת אוכל וכשנטמא האוכל הם עצמם מתטמאים ולא רק שמשלימים את השיעור דאף ידות הם עצמם מתטמאים עם האוכל ואף אם נגעה הטומאה באוכל ולא ביד נטמא היד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"א ה"ב ע"ש רק שאינו מצטרף לשיעור דזה שריבתה תורה שומרים וידות הוא דאע"ג שאין ראוין לאכילה דינן כמו שראוין לאכילה כמ"ש התוס' חולין קכ"ח אך זה רק כשהן יד ושומר להאוכל אבל כשנפרש מן האוכל ואינו עוד שומר בטל תורת אוכל ממנו וא"כ ל"ד למשקין בזיתים וענבים שאין מתטמאין כלל וזה דכי שקיל ליה מן האוכל השומר טהור ואע"ג דקודם היה עליו תורת אוכל וגם עתה ראוי לכלב מ"מ ל"ש שיקבל בשביל זה עתה טומאה כיון דקודם היה לו תורת אוכל יחד עם שאר האוכל א"כ באופן שהוא עתה בלא האוכל לא היה לו מעולם תורת אוכל:

הנה יש לחקור בביצת אפרוח אי מקבל טומאה כיון דאינו ראוי לאכילה ומוקצה בשבת כדאמרינן בשבת (מ"ה ע"ב) ואף דקודם שנתרקם היה ראוי לאדם ואף עתה הוא ראוי לכלב מ"מ אינו עומד עתה לכלב כדאמרינן שם דמש"ה הוא מוקצה אי זה דאמרינן כל המיוחד לאוכל אדם עד שיפסל מאכילת הכלב הטעם הוא דמאכל בהמה אע"ג דלא מהני שיעשה אוכל לענין טומאה מ"מ לענין שלא יתבטל ממנו שם אוכל לטומאה מהני אף מאכל בהמה וכל שהיה קודם מאכל אדם ונחתי ליה תורת אוכל לטומאה אף שעתה הוא מאכל בהמה חשיב אוכל א"כ בעינן שיהא עתה עומד לבהמה כמו מתחילתו דבעינן שלא יהא רק ראוי לאדם ובעינן ג"כ שיהא עומד לאכילת אדם ה"נ בסופו דסגי במאכל בהמה בעינן שיהא ג"כ עומד לבהמה או דזה דאמרינן דכל הראוי לאדם עד שיפסל מאכילת הכלב אין זה משום דמאכל בהמה חשיב אוכל בסופו דלעולם אין מאכל בהמה חשיב כלל לענין טומאה וזה עד שיפסל מאכילת הכלב סימנא בעלמא הוא דכל שלא נפסד האוכל כ"כ שעדיין ראוי לכלב אינו מתבטל ממנו תורת אוכל שחל עליו קודם א"כ לא בעינן כלל שיהא עומד עתה לבהמה:

עוד יש לחקור להראב"ד ז"ל דס"ל דאם היה ראוי לאדם אף שנפסל קודם שנטמא כיון דעדיין ראוי לכלב מקבל טומאה דכיון שהיה ראוי לקבל טומאה לא בטל ממנו דין זה עד שיפסל מאכילת הכלב אם ההכשר צריך להיות דוקא כשהיה ראוי לאדם או מהני ג"כ לאחר שנפסל ואפשר דתלי בהא אי הכשר הוא משום גמר מלאכה כדאמרינן בר"פ העור והרוטב דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו א"כ כ"כ דלא הוכשר אכתי לא נחית ליה תורת אוכל ולאחר שנפסל ל"ש שאז נחתי ליה תורת אוכל רק שלא נפקע כ"ז שראוי לכלב אך אם הכשר הוא אתחלתא דטומאה כדאמרינן שם לקמן א"כ כמו דהטומאה מהני לאחר שנפסל מאכילת אדם ה"נ ההכשר, והנה התוס' נדה (נ' ע"א) גבי עולשין שזרען לבהמה כתבו דסתם עולשין הם לאדם והקשו מההיא דחולין דעולשין שהדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכים הכשר שני וכיון דסתמא לאדם לא פקע מהם שם אוכל במה שהדיחן לבהמה עד שיפסלו מאכילת הכלב ואמאי צריכים הכשר שני ע"ש וכיון דהתוס' מדמו לה מה שהדיחן לבהמה לנפסל מאכילת האדם וראוי לכלב מוכח דס"ל דהכשר מהני אף לאחר שנפסל מאכילת האדם דהא הכא הדיחן לבהמה ובשעת הכשר כבר חישב עליהן לבהמה ובכ"ז הקשו אמאי צריכים הכשר שני:

והנה בטעם הדבר דכל שהיה ראוי לאכילת אדם אף שנפסל קודם שנטמא כל שעדיין ראוי לכלב מקבל טומאה משום שהיה קודם ראוי לאדם נראה משום דזה דבעינן מעיקרא ראוי לאדם וסרוח מעיקרא אינו מקבל טומאה מפקינן לה בירושלמי תרומות פי"א הלכה ב' מקרא דאשר יאכל פרט לסרוח ע"ש והנה ר"ש מפיק לה מקרא דאשר יאכל דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואמרינן בגמרא דמודה ר"ש היכא דהיתה לו שעת הכושר א"כ זה דבעינן אשר יאכל סגי דהיתה לו שעת הכושר א"כ לרבנן דנפקי מהאי קרא פרט לסרוח דבעינן שיהא ראוי לאכילת אדם סגי ג"כ בשעת הכושר וכל שהיה ראוי לאדם אף שנפסל אח"כ ג"כ מקבל טומאה וזה דאם נפסל מאכילת הכלב תו לא מקבל טומאה הוא משום דכל שנפסל מאכילת הכלב אינו אוכל כלל ועפרא בעלמא הוא וא"צ לזה מקרא דאשר יאכל:

ב

הנה באוכל שיש בו חסרון מלאכה אי מטמא ט"א כתבו התוס' נדה (נ"א ע"ב) ד"ה אם על הא דאמרינן בקור דניקח בכסף מעשר שני ואינו מטמא ט"א דקור לאחר ששלקו וטגנו מטמא ט"א ולכך אף קודם שליקה ניקח בכסף מעשר שני מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחת בכסף מעשר שני לפי שראויה לשחוט אבל ט"א אי"ל מחיים וה"נ קור קודם שליקה וזה דמקשינן בנדה שם בהקושט והחימות כו' דאי נקחין בכסף מע"ש מפני מה אין מטמאין ט"א ואע"ג דמחוסרין תיקון התם משום דבקל יכול לתקנן ומעתה יש עליהן שם אוכל ול"ד לקור שמחוסר שליקה וטגון כו' ע"ש היינו שמחלקים בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא, והנה לפ"ז הא דבע"ח אין מקבלין טומאה אפילו לב"ש וריה"ג דס"ל בחולין (ע"ה) גבי בן פקועה ודגים דלא אמרינן חיותן מטהרתן ומ"מ מודו בשאר בע"ח דאין מקבלין טומאה מחיים ע"כ הוא משום חסרון שחיטה וחסרון שחיטה חשיב מחוסר מעשה רבה וכן הוא מדברי התוס' שהרי כתבו לחלק בין שיהא ניקח בכסף מע"ש לט"א דבהמה וחיה ניקחת בכסף מע"ש אף שמחוסר שחיטה אבל ט"א אין מטמאין משום חסרון שחיטה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ומ"מ מחיים אינו מקבל טומאה צ"ל דאף נחירה חשיב מחוסר מעשה גדול ובבן פקועה דמטמא ט"א למ"ד אין חיותו מטהרתו ואע"ג דבן פקועה מחוסר קריעה דאמרינן ביומא (פ') צ"ל דקריעה אין זה מעשה גדול אך קשה לומר כן דמ"ש קריעה מנחירה ונראה לומר דזה דבע"ח אין מקבלין טומאה אין זה משום דמחוסר מעשה שחיטה רק משום דחיותן מטהרתן ולכ"ע אמרינן דחיותן מטהרתן וזה דס"ל לריה"ג דבן פקועה מקבל טומאה וכן דגים לב"ש מקבלין טומאה משיצודו ולא אמרינן חיותן מטהרתן ואמרינן דריה"ג וב"ש אמרו ד"א שאני בן פקועה כיון דהיה עליו הכשר שחיטה דהיינו דבר המתיר אותו לאכילה זהו חשיב לשוויי אוכלא ולא אמרינן עוד חיותו מטהרתו וכמו במפרכסת דאם נחרה ומפרכסת אינה מטמאה ט"א דמפרכסת ה"ה כחיה ובשחיטה אע"ג דמפרכסת מטמאה ט"א דשחיטה מבטלת ממנו תורת חי דאף לענין העמדה והערכה כתבו התוס' ב"ק (ע"ו) דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחיה דהשחיטה מבטלת ממנו תורת חי] וס"ל לריה"ג דה"ה בחי גמור כגון בב"פ ג"כ השחיטה מבטלת תורת חי ובדגים לב"ש ג"כ נראה משום דאמרינן דאסיפתן זו היא שחיטתן הוי כמו נעשה בה מעשה השחיטה ומש"ה מקבלי טומאה משיצידו ורבנן ס"ל דדוקא חיות מועט של מפרכסת יכולה הכשר שחיטה לבשל ממנה תורת חי אבל בחי גמור א"י שחיטה לבטל תורת חי ונראה דהיינו טעמו של ר"ע דס"ל שם בדגים דמקבלין טומאה משעה שא"י לחיות ואמרינן דג מקרטע אי"ב ע"ש ומשום דר"ע חשיב לה דג מקרטע כמו מפרכסת בבהמה דשחיטתה משוי לה אוכלא וה"נ בדגים אסיפתן א"כ בבהמה בחייה זה שאינה מקבלת טומאה הוא משום דהיכא דלא אתעביד בה מעשה ההיתר לכ"ע חיותו מטהרתו והנה ע"כ צ"ל כן דאי משום חסרון מעשה הא מעשה השחיטה אינה אלא להתיר האיסור ומה אכפת לן לענין ט"א באיסור הא הערלה וכה"כ כו' כלהו מטמאין ט"א כדאמרינן במנחות (ק"א) ואע"ג דרש"י ז"ל כתב בחולין (קכ"ח) גבי אבר המדולדל דאמרינן שם בהכשר קודם מחשבה קמפלגי וכתב דאבר המדולדל צריך מחשבה משום דסתמיה לאו לאכילה קאי שאף לב"נ אסור ע"ש א"כ כל שאסור אף לב"נ טעון מחשבה מ"מ עכ"פ ליהני מחשבה בבע"ח כמו באבר המדולדל ע"כ נראה דבבע"ח הוא מטעם חיותן מטהרתן ובזה מודו כ"ע [והנה זה דאמרינן לב"ש דגים מקבלין טומאה משיצודו נראה דיצודו לאו דוקא דבעינן משישלה מן המים דכשעודנן במים ל"ש שיקבלו טומאה דדינן אז כמחוברין ומטבילין בהם כדאמרינן בזבחים (כ"ב) דמטבילין בעינו של דג דחשיב כמו מי מקוה ואי מטבילין בהם דחשיבי כמים מחוברין איך אפשר שיקבלו טומאה]:

הנה למ"ש בתוס' דקור אף שאינו מטמא ט"א מ"מ ניקח בכסף מע"ש כיון דראוי אחר שליקה וטגון יש לעיין ל"ל קרא דבבקר שלוקחין בכסף מע"ש בהמה אגב עורה הא העור ג"כ ראוי לאכילה אחר שליקה כדאמרינן בעירובין (כ"ח) דעור ששלקו מטמא ט"א וצ"ל דקרא אתי דאינו מחויב לשלוק העור משא"כ בקור דמחויב לשולקו ולאוכלו אך בפשוטו קרא אתי דרשאי ליקח ולהוציא מעות מע"ש על העור:

והנה רש"י ז"ל בעירובין (כ"ח) גבי קור ה"ה כעץ לכ"ד אלא שניקח בכסף מע"ש ומקשינן לאביי דאמר שלקו וטגנו אי"ב מי איכא למ"ד שלקו וטגנו לא והתניא עור ששלקו ושליא שחישב עליה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל עור ששלקו מטמא אבל במחשבה גרידתא לא ושליא אפילו במחשבה גרידתא וכיון דמהני שליקה לעור כ"ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא עכ"ל נראה דפליג על התוס' וס"ל דקור ראוי לאכילה אפילו בלא שליקה וטגון וזה דאינו מקבל טומאה קודם שליקה אינו משום דמחוסר מעשה דאינו מחוסר מעשה כלל ונראה דס"ל דזה דאינו מקבל טומאה הוא משום דאינו עומד לאכילה ואף מחשבה לא מהני ביה דאינו עומד לאכילה כלל ובטלה דעתו מיהו שלקו כיון שעשה בו מעשה לשם אכילה מהני לאשוויי אוכלא, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ג דעוקצין גרעיני זיתים וגרעיני תמרים אעפ"י ששלקן אין מטמאין ט"א כינסן לאוכלין מטמאין ט"א ע"ש דכניסה עדיף משליקה דיש מדרגות במה שעושה לה תורת אוכל דיש דסגי במחשבה ויש דבעי שליקה ויש טעונין כניסה ויש דאף כניסה לא מהני בהו כמו חרצנים והזגין דאף כניסה לא מהני בהו כדאמרינן בתוספתא שם וקור ס"ל לרש"י ז"ל דמחשבה לא מהני ביה אבל שליקה מהני ביה ולא משום שאינו ראוי קודם רק דהוי מעשה לאשוויי אוכלא, והנה זה דעור אינו מטמא ט"א אעפ"י שראוי לשולקו וכן קרנים וטלפים ראוי לעשות מהם ציקי קדרה כדאמרינן בחולין (ע"ז) לרש"י ז"ל הוא משום דאין עומדין לזה ואף מחשבה לא מהני בהו רק אם שלקן הוי מעשה לאשוויי אוכלא ולהתוס' הטעם דמחוסר שליקה הוי מחוסר מעשה רבה, והנה בעיקר חילוק התוס' בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא ע"כ מוכרח הוא דאמרינן בעירובין (כ"ח) גבי ניסחני דמטמאין ט"א הואיל ויכול למתקן ע"י האור ע"ש אלמא דמחוסר תיקון למתקן לא מעכב לט"א ובעוקצין פ"ג מ"ד אמרינן לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף שוטה אינן מטמאים ט"א עד שימתוקו ע"ש אלמא מחוסר מיתוק מעכב מלטמא ט"א וע"כ צריך לחלק בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא דבהנך צריך מעשה רבה למתקן:

אמרינן בפ"א דטבול יום השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופים טהורים באב הטומאה ואצ"ל בטבול יום וכתב הרמב"ם ז"ל וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינן מאכל אדם ואין ראוין לאכילה וע"כ אין מטמאים אפילו באב הטומאה והרא"ש ז"ל שם תמה עליו הא אפשר לקלוף אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתו אינו מקבל טמאה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב פ"ג מהל' ט"א ה"ז דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם עכ"ל דאף שאר האוכלין שהשלים עליו צריכים מחשבה מפני שיחד עם בשר המת כשהן עתה אין ראוין לאכילת אדם ואע"ג דיכול להסירן ויהיו ראוין לאכילה מ"מ כיון כשהן עתה יחד עם בשר המת אין ראוין לאכילה צריכין מחשבה וה"נ כוסמת ושעורה בקליפתה:

והנה כהרמב"ם ז"ל נראה ממנחות (ס"ט) חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה חישב עליהן לאכילה אין מטמאין ט"א לקטן לאכילה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל חישב עליהן בעודן ברעי ע"ש ונראה מזה דאם חישב עליהן לאחר שפירשו ואפילו פירשו מעצמן מהני דבעודן ברעי אי"ל תורת אוכלין ולא מהני בהו מחשבה וזה דלקטן לאכילה מטמאין ט"א אין זה מטעם דמעשה מהני בהו רק כיון שלקטן אינן עוד עם הרעי ומהני מחשבה ואע"ג דבעודן ברעי ג"כ בידו ללקטן ולהפרישן מן הרעי ואמאי לא מהני בהו מחשבה ונראה מזה כהרמב"ם ז"ל בבשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין דהכל צריך מחשבה ואע"ג דיכול להפרישן מ"מ כיון דעתה הם עם בשר המת ומאיסי אי"ל תורת אוכל וזה דבשר המת שהשלים עליו משאר אוכלין מהני מחשבה וחטין שבגללי בקר לא מהני מחשבה הוא משום דעל בשר המת עצמו ג"כ מהני מחשבה להרמב"ם ז"ל כ"ש על שאר אוכלין שעמו:

והנה להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר דכל שמחוסר מלאכה אפילו מועטת אינו מטמא ט"א ומש"ה כל שמחוסר הסרה או קליפה אינו מטמא ט"א דהא אמרינן להדיא בעירובין (כ"ח) בניסחני מפני שיכול למתקן ע"י האור וכן אמרינן בחולין דדגים לב"ה מקבלין טומאה משימותו ואע"ג דאמרינן בשבת פ' מפנין דדג תפל אסור לטלטלו בשבת משום דאינו ראוי לאכילה וע"כ כיון דראוי ע"י תיקון ע"י בישול מטמא ט"א אף קודם התיקון ונראה לומר דהחילוק הוא בזה דכל שמחוסר תיקון ועומד לעשות בו התיקון כמו נסחני שצריכין מיתוק שכן דרך אכילתו וכן דגים דדרך אכילתן ע"י בישול ועומדין לתיקון זה וכן מביצה בקליפתה שהקשה הרא"ש ז"ל אבל בשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין אף שיכול להפרידן מי יאמר שעומדין להפרידן וכן חטין שבגללי בקר ובשעורין וכוסמין שאינן קלופין נראה ג"כ הטעם משום דלבהמה ראוין בלא קליפה ועומדין גם לזה דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דשעורין הוא מאכל בהמה ואפשר דה"נ כוסמין ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל דהשעורים והכוסמין בלתי קלופין אינן מאכל אדם ע"ש מכלל דמאכל בהמה הן אף כשאינן קלופין א"כ מי יאמר דעומד לקלפן וכל חסרון תיקון שאינו עומד להתיקון מעכב בט"א כך נ"ל חילוק הדברים להרמב"ם ז"ל:

אמרינן בתוספתא פ"ג דמעשרות המשלח לחברו שתלין ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן ע"ש (ועיין תרומות פ"ט מ"א בפה"מ שם] ומוכח דהוצני פשתן חייבין במעשרות וא"כ מטמאין ט"א דהא אמרינן בנדה (נ') כל שחייב במעשרות מטמא ט"א וקשה דאמרינן בסוכה (י"ב) סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה משום דאניצי פשתן מטמאין בנגעים ודבר המקבל טומאה אין מסככין בו וקשה א"כ בהוצני פשתן אמאי מסככין הא מטמאין ט"א וצ"ע:

ג

נקטינן בכמה דוכתי דאוכלין שאין עומדין לאכילה צריכים מחשבה והנה בפשוטו זה דמהני מחשבה הוא משום דע"י מחשבה הם עומדין לאכילה אך מכמה דוכתי מוכח דמהני מחשבה אף שחושב לאכילה לאדם אחר וכההיא דכריתות כ"א גבי החותך מן האדם צריך מחשבה ומקשינן תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ע"ש ולא משנינן בחותכו לאדם אחר וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם כתב הרמב"ם ז"ל דא"צ מחשבה דאי"ל מחשבה גדולה מזו ויש לעיין כיון דאין בידו להאכילו לאחר מאי מהני מחשבתו וכיון דמצד עצמו אין הדבר עומד לאכילה א"כ מאי מהני מחשבתו שיאכל זה ונראה לומר דאין מחשבה מטעם שע"י המחשבה עומד לאכילה רק דבדבר שאינו עומד לאכילה ואי"ל תורת אוכל כשחושב עליו להיות אוכל מחשבתו עושה עליו דין אוכל וזה רק בדבר שראוי קצת לאכילה שהוא קצת אוכל בפ"ע מהני מחשבה לאכילה לאחותי ליה תורת אוכל אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל לא מהני מחשבתו לאכילה דבטלה דעתו והנה מוכח כן מהרגמ"ה (בכורות י') בנבלת בהמה טמאה דצריך מחשבה וכתב שם דנבלת בהמה טמאה בין בכרכים בין בכפרים אחד עניים ואחד עשירים דרכן לאכול ואעפ"כ צריך מחשבה לענין טומאת אוכלין ואמאי צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה היא ולא היתה ראויה לישראל לאכילה ובנבלת בהמה טהורה דא"צ מחשבה כתב כיון דהיתה ראויה בין לישראל בין לעכו"ם ע"ש ואע"ג דנבלה אינה ראויה לישראל מ"מ כיון דקודם שנתנבלה היתה ראויה לישראל משא"כ בהמה טמאה וס"ל להרגמ"ה ז"ל דלא סגי במה שראויה לעכו"ם לט"א דבעינן ג"כ שיהא עומד לישראל מיהו ע"ז סגי בשעת הכושר שהיה הדבר קודם עומד לישראל ואם לא היה הדבר מעולם ראוי לישראל צריך מחשבה ומש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה ויש לעיין דא"כ מאי מהני מחשבה הא המחשבה גופא הוא להאכילה לעכו"ם ולעכו"ם עומדת בלא"ה כמ"ש הרגמ"ה ז"ל בעצמו א"כ מה מועלת כאן המחשבה ומוכח ג"כ דאין המחשבה בשביל דע"י זה נעשה עומד לאכילה רק דהוי חלות של אוכל אף בדבר שאינו אוכל מצד עצמו וכיון דלא היה מעולם ראוי לישראל אי"ל תורת אוכל מצד עצמו וצריך מחשבה לאשוויי אוכלא:

והנה בזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ע"ש והנה זה דבטל תורת אוכל אף מן האוכלין שהשלים אף דקודם שהשלים היו ראוין לאכילה בזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דס"ל אף אוכלין הראוין לאדם אם נפסלו אח"כ אף דעדיין ראוין לכלב אין מקבלין טומאה אך בזה יש לעיין למה הכל צריך מחשבה הא אם חישב על בשר המת לבד סגי דכיון דבשר המת נעשה אוכל ועומד לאכילה א"כ שאר האוכלין שהשלים עמו ממילא הוו אוכלין שהרי מצד עצמן ראוין לאכילה אך מה שהן יחד עם בשר המת אין ראוין לאכילה אבל השתא דבשר המת עצמו עומד לאכילה למה הנך צריכים מחשבה ולפ"ז אתי שפיר דהמחשבה אינו דהדבר עומד עתה לאכילה רק הוי חלות של תורת אוכל אף בדבר שאינו ראוי אלא קצת לאכילה א"כ בשאר אוכלים שהן עם בשר המת כיון דאין ראוין תו לאכילה רק דמחשבה מהני א"כ מה שחישב על בשר המת לבד לא מהני דרק בשר המת נחתא ליה תורת אוכל ע"י המחשבה אבל לא לשאר האוכלים ומש"ה צריך מחשבה על הכל:

אמרינן בנדה נ' דנבלת עוף הטהור לריב"נ ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה וכתב רש"י ז"ל דמשכחת לה שלא במחשבה כגון שלא ידע שזה הוא ע"ש היינו דלא ידע כשאכל שהוא נבלת עוף הטהור וסבור שאוכל אחר הוא וכה"ג לטומאה קלה חשיב שלא במחשבה ויש לעיין למה לא הוי מחשבה הרי חישב עליו לאכלו ונראה מזה דשייך טעות במחשבה ואעפ"י שחשב עליו לאכילה ואכלו אילו היה יודע שזה הוא לא היה אוכלו אין זו מחשבה ונראה מזה ג"כ דדין מחשבה אין זה שע"י המחשבה עומד הדבר לאכילה דא"כ מה שייך בזה טעות רק מחשבה עושה עליו חלות ובזה שייך טעות כשאר חלות דשייך בהם טעות:

ונראה ראיה ברורה מהירושלמי תרומות פי"א ה"ב דאמרינן שם דחומר באוכלין תבמשקין דאוכלין המיוחדין לאדם א"צ מחשבה אבל משקין אף המיוחדים לאדם צריכים מחשבה ע"ש ומה שייך מחשבה כיון דבלא"ה מיוחדין לאדם וע"כ המחשבה עושה עליהן חלות של משקה מיהו באוכלין המיוחדין לאדם א"צ חלות של מחשבה:

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש טהרות וזה שהדברים המותרים לנו כו' לא יצטרכו מחשבה כו' אבל מה שאינו מותר לאכול כגון נבלת עוף הנה אי אפשר בלא שיחשוב עליה לאכילה ע"ש היינו דכ"ד שאסור באכילה צריך מחשבה וקשה מכמה מקומות דהא אמרינן במנחות ק"א דעולה וכה"כ כו' מטמאין ט"א ולא קתני דצריכים מחשבה וכן בנבלת בהמה טהורה בכ"מ אמרינן דא"צ מחשבה, והנה רש"י ז"ל בחולין (קכ"ח) גבי אבר המדולדל דפליגי בהכשר קודם מחשבה כתב דאבר המדולדל צריך מחשבה משום דאסור אף לב"נ ע"ש א"כ רק היכא שאסור אף לב"נ צריך מחשבה אבל אם אסור רק לישראל א"צ מחשבה, והנה בבכורות י' כתב רש"י ז"ל בלשון אחר דמש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה משום שיש בה ב' דחויים שהיא טמאה ושלא נשחטה ע"ש א"כ לרש"י ז"ל באיסורין רק היכא שיש בה ב' דחויין לישראל א"נ היכא דאסורה אף לב"נ אז צריך מחשבה ונבלת עוף דצריך מחשבה בכפרים משום דאין רגילין בעופות והתוס' כתבו משום דלא אכלי אלא מידי מעליא ע"ש והרגמ"ה בבכורות שם כתב דמש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה לא היתה ראויה לישראל לאכילה ובנבלת בהמה טהורה דא"צ מחשבה כתב משום דהיתה ראויה בין לישראל בין לעכו"ם היינו קודם שנתנבלה היינו דס"ל דבעינן ג"כ ראוי לישראל לט"א רק סגי בשעת הכושר וא"כ יש לעיין מההיא דמנחות דעולה וכה"כ מטמאין ט"א ואע"ג דלא היתה להם שעת הכושר לישראל וצ"ל לשיטת הרגמ"ה ז"ל דזה דאמרינן דמטמאין ט"א היינו ע"י מחשבה:

ולבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דנבלת עוף הטהור צריך מחשבה משום דאסור באכילה נראה דודאי נבלת עוף טהור אינה עומדת לאכילה בכפרים דהא אמרינן דבשווקים א"צ מחשבה רק ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שראוי לאכילה ועומד לאכילה אף במקום אחר א"צ מחשבה ולא בעינן שיהא עומד לאכילה במקום זה ומה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה הוא משום דאסורה באכילה לישראל וכל שהוא אסור באכילה צריך מחשבה מיהו בשווקים כיון שהוא עומד שם לאכילה איכא מחשבה וכדאמרינן בנדה נ' דדייקינן דמחשבת חיים ל"ש מחשבה ממה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה וכתב רש"י ז"ל דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ע"ש ומוכח דכל שסתמו עומד לאכילה איכא מחשבה לאכילה אך זה הוא רק היכא דעומד כאן לאכילה אבל אם במקום זה אינו עומד לאכילה ליכא מחשבה לאכילה ומש"ה נבלת עוף הטהור בכפרים צריך מחשבה אבל בשווקים וכן נבלת בהמה טהורה בכ"מ כיון דעומדת כאן לאכילה איכא מחשבה אבל לעולם דבר שהוא אסור באכילה צריך מחשבה, והנה רש"י ז"ל בבכורות שם כתבו הטעם דנבלת עוף הטהור בכפרים צריך מחשבה משום דעניים הם ואין רגילים בעופות וקשה א"כ אף שחוטה יהא צריך מחשבה בכפרים זו לא שמענו ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דשחוטה כיון דמותרת באכילה וראויה היא לכרכים א"צ מחשבה אף בכפרים דלא בעינן שיהא במקום זה עומד לאכילה ורק בנבלה דצריכה מחשבה משום איסורה צריך דוקא שיהא במקום זה עומד לאכילה ואז הוי מחשבה:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' אבה"ט דפרה ושעירים הנשרפים צריכים מחשבה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דכל שהוא אסור באכילה צריך מחשבה ופרה ושעירים אין עומדין לאכילה וליכא מחשבה ולפ"ז להרמב"ם ז"ל זה דערלה וכה"כ ושור הנסקל דמטמאין ט"א ע"כ במחשבה דמאי אולמא שור הנסקל מפרים הנשרפים דצריכים מחשבה אך הרמב"ם ז"ל שלהי פ"א מהל' ט"א כתב סתמא דמטמאין ט"א ולא כתב דצריכים מחשבה וצ"ע:

[הנה זה דלהרמב"ם ז"ל עולה מטמאה ט"א ואין צריכה מחשבה ומ"ש מפרים הנשרפים צ"ל משום דאכילת מזבח שמה אכילה וכמ"ש התוס' מנחות ק"א אך זה שייך רק להנך שיטות דדבר שאסור באכילה א"צ מחשבה רק באסור אף לב"נ כמ"ש רש"י ז"ל דאכילת ב"נ שמה אכילה וא"צ מחשבה וה"נ אכילת מזבח אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף ראוי לעכו"ם כיון דאסורה לישראל צריכה מחשבה דבעינן שיהא מותר לישראל א"כ עולה כיון דאסורה לישראל אמאי א"צ מחשבה וצ"ל דאכילת מזבח חשיבא כאכילת ישראל]:

אמרינן בנדה נ' בעולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות מחשבה כשיתלשו קסבר מחשבת חיבור ל"ש מחשבה א"ר אף אנן נמי תנינן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור וזה אחד מהם צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים ל"ש מחשבה ופי' רש"י ז"ל דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהני האי מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה והתוס' כתבו שם דמחשבת חיים ל"ש מחשבה דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתפסל מאכילת הכלב ע"ש ועיין במהר"ם ז"ל שם פי' דברי התוס' שהוקשה להם דמאי מייתי ראיה דשאני בנבלת עוף הטהור דלא חישב עליה לאוכלה בנבלותה אלא לאחר שחיטה והרי נתנבלה ואינה ראויה עוד לאכילה לסתם בנ"א משא"כ במולשין דהמחשבה היתה אצל' לאוכלה אחר תלישה והרי נתלשו ולא נשתנו לגריעותא ולזה תי' דהכי מייתי ראיה כיון דסתם עוף עומד לאכילה ואיכא מחשבה לאכילה אא"ב דכל מחשבה שהיא מחיים ל"ש מחשבה אפילו לא נשתנה לגריעותא שפיר דלא נחתא עליה תורת אוכל מקיים ואינה מתחלת מחשבתו אלא לאחר שחיטה והרי לא נשחטה אלא נתנבלה דאם חל עליה תורת אוכל מחיים תו לא פקע אף שנתנבלה עד שתפסל מאכילת הכלב ע"ש היינו דהראיה היא רק דלא חל עליה תורת אוכל מחיים וא"כ בעולשין נמי לא נחתא תורת אוכל במחובר אך יש לעיין נהי דלא נחתא תורת אוכל כשהוא מחובר כיון שחישב על העולשין כשהן מחוברין להאכילן לאדם כשיתלשו א"כ לאחר שיתלשו תהא נחתא עלייהו אז תורת אוכל ע"י המחשבה שחישב בשעת חיבור וכמ"ש המהר"ם ז"ל דאם מחשב מחיים לאוכלה לאחר שחיטה אף דמחשבת חיים ל"ש מחשבה מ"מ היתה מתחלת מחשבתו לאחר שחיטה וא"כ אמאי בעולשין צריך מחשבה לאחר שיתלשו ונראה הטעם דלא מהני מחשבתו שחשב במחובר למיחת להו תורת אוכל כשיתלשו משום דמתחילה זרען לבהמה והיתה מחשבה ומעשה לבהמה וחזרה לא מהני לעקור מחשבתו וזה בעלמא בחישב לבהמה ואח"כ חישב לאדם אין זה משום חזרה רק קודם ע"י מחשבתו לבהמה נחית לה תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נתהפך עתה ממאכל בהמה למאכל אדם אך זה שייך רק במחשבה בזא"ז ואי אמרינן דנחית עלייהו תורת אוכל כשהוא מחובר שפיר דמעיקרא כי זרען לבהמה נחית עלייהו תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נעשה מכאן ולהבא אוכל אדם אבל כי ל"ש מחשבה כשהוא מחובר א"כ כשהוא מחובר לא נחית להו כלל לא תורת אוכל בהמה ולא אוכל אדם רק המחשבה כשחישב כשהוא מחובר להאכילן לבהמה או לאדם כשיתלשו זה מועיל לאחר שיתלשו א"כ כשנתלשו אז חלות ב' המחשבות יחד מה שחישב לבהמה ומה שחישב לאדם ובאופן כזה אין מחשבות מוציאות זו מזו ולא נתבטל מה שחישב לבהמה אך עדיין צ"ע בזה:

כתבו התוס' שם בעולשין שזרען לבהמה כו' דעולשין סתמא לאדם ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו ואע"ג דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב דכיון שזרען לבהמה לא היו שם הגידולים מעולם לאדם ע"ש ונראה דלאו דוקא זרען לבהמה דה"נ אם ליקטן לבהמה דל"ש בזה כל המיוחד לאוכל אדם דבמחובר עדיין אין תורת אוכל עליו אך בעיקר מ"ש התוס' דאף בדבר שסתמו לאדם אי חושבה מתחילת לבהמה ולא היתה עומדת מעולם לאדם מהני מחשבתו יש לעיין מההיא דכריתות כ"א דמייתינן ההיא דעוקצין דהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר ומקשינן מחשבה ל"ל תעשה חתיכה שלו מחשבה ומשנינן בחותכו לכלב ע"ש ואי דאף דבר שסתמו לאדם ג"כ מהני אי מתחילה זורעה לבהמה א"כ מאי קמ"ל מתני' דחותך מן האדם צריך מחשבה היינו דאשמעינן דבשר אדם אינו עומד לאדם בלא מחשבה הא אפילו אם היה עומד לאדם כיון דמשעת חתיכה חושבה לכלב מהני מחשבתו א"כ אח"כ צריך מחשבה לאדם וצ"ע:

ד

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת מטמאה ט"א וא"צ מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואי"ל מחשבה גדולה מזו ע"ש והיינו כההיא דכריתות כ"א בהחותך מן האדם דמקשינן מחשבה ל"ל תעשה חתיכה שלו מחשבה, והנה בחולין קכ"א אמרינן שונין ישראל בטמאה כו' צריכים מחשבה וכתב רש"י ז"ל שם יש תנאים ששונים דישראל בטמאה צריך מחשבה היינו שיש פלוגתא בזה ופסק הרמב"ם ז"ל דא"צ ובאמת יש לעיין להתנאים דמצרכי מחשבה אמאי לא תהוי השחיטה מחשבה הרי שוחטה לאכילת עכו"ם ונראה משום דנהי דשוחטה לעכו"ם לאכילה מ"מ צריך ג"כ מחשבה להאכילה לעכו"ם כשהיא מפרכסת וע"כ צ"ל כן דהרי כתב רש"י ז"ל שם קכ"א גבי אבר המדולדל דצריך מחשבה משום דהוי אמ"ה ואסורה לב"נ א"כ ה"נ בשוחט בהמה טמאה ועדיין מפרכסת דאסורה לב"נ משום אמ"ה צריך מחשבה ולזה צריך לחשוב להאכילה כשהיא מפרכסת ולא מהני מה שחושב להאכילה אח"כ לענין שתקבל טומאה כשהיא מפרכסת ולענין שתקבל טומאה כשתמות א"צ מחשבה כלל דזה דנבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה כתב רש"י ז"ל (בכורות י') משום שיש בה ב' דחויין אחת שלא נשחטה ואחת דטמאה היא ע"ש א"כ בשוחט בהמה טמאה דאין בה אלא דחוי אחד א"צ מחשבה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בחולין שם דישראל בטמאה אם לא חישב לא הוי אוכל עד שתמות ע"ש דלאחר שתמות א"צ מחשבה וכל המחשבה היא רק כשהיא מפרכסת שהיא אסורה אף לב"נ א"כ מה מועיל מה שחושב להאכילה אח"כ וכן עכו"ם בטהורה דאמרינן שם דצריך מחשבה ואע"ג דנבלת בהמה טהורה בכ"מ א"צ מחשבה משום דמפרכסת אסורה לב"נ ולא מהני מה שחושב להאכילה אח"כ והרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דכל שאסור לישראל צריך מחשבה ולא איכפת לן בין דיחוי אחד לב' דחויין ובין אסור אף לב"נ ובין אסור רק לישראל א"כ לדידיה השוחט בהמה טמאה ואף לאחר שתמות ג"כ צריכה מחשבה שהרי אסורה לישראל אלא דשחיטתו הוי מחשבה שהרי שוחטה להאכילה לעכו"ם ואף ששוחטה להאכילה כשתמות הרי גם אז אסורה לישראל וזו המחשבה מהני שתחול עליה שם אוכל אף כשהיא מפרכסת דאין נ"מ בין אסורה לב"נ לאינה אסורה אלא לישראל וכיון שחישב עליה להאכילה כשהיא אסורה לישראל הוי מחשבה ועיין מ"ש לעיל ס"ק ג']:

כתב רש"י ז"ל ר"פ העור והרוטב בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת מטמאה ט"א דדוקא לעכו"ם אבל שחטה לישראל לא משוי ליה אוכלא דבטלה מחשבתו ע"ש ובפי' הרא"ש ז"ל פ"א דטהרות כתב דאפילו שחט ישראל בהמה טמאה לעצמו לא משוי ליה מחשבתו אוכלא דבטלה מחשבתו ע"ש והיינו דמחשבת איסור לא מהני ובזבחים ק"ה גבי נבלת עוף הטהור אי סגי בכזית לר"מ בדנקט לה בידו ופשטינן מההיא דנבלת עוף הטהור צריכה מחשבה ומטמאה ט"א בכביצה כו' וכתב רש"י ז"ל דע"כ לא מיירי בדנקט לה בפומא דא"כ אמאי צריך מחשבה אי"ל מחשבה גדולה מזו ע"ש ואע"ג דהתם הוי מחשבה לישראל ומ"מ הוי מחשבה כשחושבה לעצמו צ"ל נהי דמחשבה באיסור לא מהני מעשה מהני ונקט לה בפומא הוי מעשה ואע"ג דבשוחט בהמה טמאה לעצמו איכא ג"כ מעשה ומ"מ לא מהני צ"ל דזה חשיב מעשה טפי אך זה יש לעיין דאף בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ע"כ האי מחשבה להאכילה לעכו"ם כשהיא מפרכסת ואיכא אמ"ה הוי מחשבת איסור דאסור להאכיל אמ"ה לעכו"ם וכן באבר המדולדל אמרינן דצריך מחשבה וכתב רש"י ז"ל מפני שאסורה לב"נ ומאי מהני מחשבה הא אסור להאכיל אמ"ה לב"נ ע"כ נראה דזה דשוחט בהמה טמאה לישראל וכן לעצמו דלא מהני מחשבתו אין זה משום דמחשבת איסור לא מהני אלא דבהמה טמאה אינה עומדת לישראל לאכילה כלל ולא מהני מחשבה ובטלה דעתו:

והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ חולין שם גבי השוחט בהמה טמאה לעכו"ם כתב אפילו לעכו"ם ע"ש דס"ל דכ"ש אם שוחטה לישראל דמהני וזה דהוי רבותא אפילו לעכו"ם נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דכל שאסורה לישראל צריך מחשבה דבעינן לטומאת אוכלין שתהא עומדת לישראל א"כ מה מועיל כשחושבה לעכו"ם ואשמעינן הכא רבותא דהיכא דאיכא מחשבה מהני אפילו חושבה לעכו"ם:

ה

כתב רש"י ז"ל במתני' ר"פ העור והרוטב שם בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ועודה מפרכסת ז"ל ואע"ג דלא חזיא לעכו"ם דבמיתה תליא מילתא לעכו"ם לב"נ ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפ"ה הואיל וישראל שחיט שחיטה מעלייתא היא ואשכחן דשחיטה שריא לגביה בטהורה הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם עכ"ל ונראה מדברי רש"י ז"ל דשחיטה בטמאה מהני לאלומי מחשבתו לאשוויי אוכלא דאע"ג דמחשבה לחוד לא מהני במפרכסת אם נחרה מ"מ כשעשה בה שחיטה מעלייתא משויא ליה מחשבתו אוכלא אך יש לעיין ל"ל כ"ז אמאי לא תהני מחשבה לחוד ואף דאסורה לב"נ כשהיא מפרכסת הא באבר המדולדל ג"כ אסור לב"נ ומ"מ מהני מחשבה לחוד, והנה זה דהוצרך לרש"י ז"ל לומר דאע"ג דלא חזיא לעכו"ם דבמיתה תליא מילתא ולא כתב משום דמפרכסת כחיה וחי אינו מקבל טומאה ומש"ה צריך שחיטה שלא תהא כחיה לענין ט"א נראה דס"ל כהראב"ד ז"ל פ"ג מהל' ט"א דאף בנחירה אין מפרכסת חשיב חיות לטהר מידי ט"א ע"ש רק מפרכסת בנחירה הטעם דאינו מטמא ט"א הוא משום דאכתי אינו אוכל דאסור לב"נ ומחשבה לחוד בלא שחיטה לא מהני:

אמרינן בבכורות (י') גבי פטר חמור דפליגי ר"ש ורבנן אי מטמא ט"א כגון ששחטו להתלמד בו וכתב רש"י ז"ל ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפילו לר"ש הוי מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע"מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא כדאמרינן בפ' העור והרוטב השוחט בהמה טמאה לעכו"ם כו' ע"ש והיינו דלרבנן בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם א"צ כלל מחשבה לאכילה דהא בשוחט להתלמד ליכא כלל מחשבה לאכילה רק דהשחיטה עצמה חשיב כמו מחשבה והרגמ"ה שם כתב ששחטו לפטר חמור להתלמד בו הלכות שחיטה ולא לשם אכילה דהשתא האי שחיטה להתלמד גריעא היא מעריפה ומשחיטה סתם הלכך קסבר ר"ש דאינו מתטמא טומאת אוכלין ורבנן סברי דחישבתו כיון לשום שחיטה בעלמא איכוין עכ"ל היינו ג"כ דהשחיטה אע"ג דאינה לאכילה הוי חשיבות לעשותה אוכל, עוד כתב רש"י ז"ל על הא דאמרינן שם דר"ש ורבנן פליגי בפלוגתא דר"א ונימוס בשוחט העורב להתלמד בו אי צריך מחשבה וס"ל לנימוס דדמו רק מכשיר לעלמא הא גופו צריך מחשבה וז"ל שם דמו מכשיר אם נפלו על הזרעים וכ"ש אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הוי מחשבתו ואם נחרו ולא שחטו תו לא הוי פליג בה ר"א דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה עכ"ל, והנה יש לעיין מאי נ"מ בין שחיטה גמורה דאף נימוס מודה דמכשיר לגופיה בין נחירה דאף ר"א מודה דאינו מכשיר לגופיה בלא מחשבה דאם נחרו לאכילה הא איכא מחשבה לאכילה ואם נחרו שלא לאכילה אפילו אי שחטו כה"ג אף בשחיטה ס"ל לנימוס דאינו מכשיר לגופיה כגון בשחט להתלמד בו א"כ מאי נ"מ בין שחיטה לנחירה ואפשר לומר לעולם דמיירי בנחרו לאכילה מ"מ לא הוי מחשבה לאכילה משום דמחשבת חיים ל"ש מחשבה כדאמרינן בנדה (נ') וכיון דבנחירה מפרכסת כחיה א"כ צריך אח"כ מחשבה משא"כ בשחיטה דישראל בטמאה מקבלת טומאה כשהיא מפרכסת כדאמרינן בחולין א"כ בשוחט שחיטה גמורה לאכילה הוי מחשבה דהוי מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה אך לפי האמת נראה דהאי שחיטה גמורה דלכ"ע א"צ מחשבה הוא ג"כ לא בשוחט בשביל אכילה כ"א בשוחט סתם דבשוחט להתלמד אין טעמו של רש"י דאינו מטמא ט"א משום דאינו מכוין לאכול וליכא מחשבה לאכילה רק משום דהאי שחיטה לאו מעלייתא היא כמ"ש רש"י ז"ל שם וכן הרגמ"ה שם כתב דאף עריפה כשחיטה סתם מה שחיטה חושבו אף עריפה חושבתו ע"ש ומוכח דאף בשחיטה סתם לא בעינן לאכילה דהא עריפה אינה לאכילה וכן לקמן שם כתב דלהתלמד גרע משחיטה סתם ומעריפה ע"ש עוד כתב רש"י ז"ל על הא דאמרינן שם מאי איריא להתלמד אפילו להתעסק נמי ומשנינן אה"נ ומשום נימוס וז"ל להתעסק דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין להודיע כחו דאע"ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ"ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס ע"ס ואע"ג דמתעסק כגון זה דמתכוין לחתוך הוי שחיטה כשרה ומוכח מכ"ז דתלי רק בחשיבות השחיטה ויש בה מדרגות להתעסק היא שחיטה יותר פחותה ולהתלמד חשובה יותר ושוחט סתם חשובה עוד יותר וא"צ מחשבה לאכילה דהשחיטה גופא הוי מחשבה דמה שמתכוין לשוחטו הוי כמו מחשבה לאכילה וכ"כ רש"י ז"ל שם (ט' ע"ב) השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה ט"א דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה ע"ש היינו דהשחיטה עצמה הוי כמו מחשבה וכן עריפה כיון דמצותו בכך אע"ג דליכא מחשבה לאכילה חשיבא לאשוויי אוכלא כמו מחשבה ותלוי בחשיבות השחיטה, אך נראה דכ"ז הוא רק להסוגיא בבכורות שם דאף בשוחט להתלמד ג"כ ס"ל לרבנן בבהמה טמאה דא"צ מחשבה א"כ השחיטה עצמה י"ל חשיבות לאחותי לה תורת אוכל אך לפי המסקנא שם דלהתלמד לכ"ע צריך מחשבה ואוקמינן פלוגתייהו דר"ש ורבנן במילי אוחרי ע"ש בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם צריך דוקא מחשבה לאכילה שהרי כתב רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב דדוקא שוחט לעכו"ם אבל שוחט לישראל לא מהני משום דבטלה דעתו ונהי דבטלה דעתו מזה שחישב להאכילו לישראל אבל מ"מ הרי מתכוין לשוחטה ומ"ש משוחט להתלמד וע"כ דלפי המסקנא לא קי"ל הכי, הנה לפי הסוגיא בבכורות דשחיטה בעצמה מהני אפילו בלא מחשבה לאכילה כגון השוחט להתלמד תקשה מתני' דהחלב בכפרים צריך מחשבה ואמאי צריך מחשבה הרי היה עליו שחיטה גמורה דאם שחיטת בהמה טמאה חשיב לאשוויי אוכלא כ"ש שחיטת בהמה טהורה דהוי שחיטה גמורה הא בשוחט בהמה טמאה להתלמד דא"צ מחשבה ע"כ אף החלב שלו מקבל טומאה דבבהמה טמאה אין חילוק בין בשרה לחלבה דמצד עצמן שניהם צריכים מחשבה רק השחיטה מהני להו א"כ אמאי לא מהני שחיטת בהמה טהורה לחלבה מי עדיף שחיטת בהמה טמאה מטהורה וצ"ע:

וזהו דשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמאה ט"א ודוקא ישראל בטמאה די"ל שחיטה בטהורה אבל עכו"ם בטמאה לא וכן אמרינן בחולין דאם שהה או דרס בה אינה מטמאה וכן צריך בדיקת סכין ע"ש ואע"ג דבטמאה ל"ש כל זה נראה הטעם משום דהוי כמו דאמרינן בבכורות שם נבלת בהמה טהורה א"צ מחשבה ונבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה רש"א אף הגמל והחזיר והארנבת והשפן א"צ מחשבה משום שי"ל סימן טהרה וכן ר"א ס"ל שם דעורב א"צ מחשבה משום שי"ל סימני טהרה וכתבו התוס' שם אף אם נחרה מטמאה ע"ש ואע"ג שהן בהמות טמאות כשאר בהמות טמאות וסימני טהרה שלהם אין מועילים כלום וכן עורב הוי כשאר עופות טמאים ונראה מזה דלענין טומאת אוכלין כל היכא דדמי במקצת לדבר שמטמא ט"א הוא ג"כ מטמא ט"א וכיון דנבלת בהמה טהורה מטמאה ט"א שלא במחשבה אף הגמל והחזיר כו' דדמו להו במקצת ג"כ מטמאין וכן עורב דומה במקצת לעוף טהור מהני זה לטומאת אוכלין וכ"כ התוס' בבכורות שם ע"ש וה"נ כיון דשוחט בהמה טהורה ומפרכסת מטמאה ט"א ה"נ בשוחט בהמה טמאה אע"ג דלא מהני לה שחיטה היא דומה במקצת לבהמה טהורה שחוטה וזה מהני לט"א ודוקא ישראל בטמאה אבל עכו"ם בטמאה דאיכא ב' חסרונות לא דמי אף במקצת לבהמה טהורה שחוטה וכן אם שהה או דרס בה:

הנה הראב"ד ז"ל בפ"ג מהל' ט"א כתב דמפרכסת לא חשיב חיות לענין ט"א אפילו בנחירה ע"ש ואף דלכ"ד חשיב מפרכסת חיות נראה דס"ל דחיות של מפרכסת חשיב רק כמו חיות של אבר המדולדל דאמרינן בחולין (קכ"ז) דלטומאת נבלות חשיב חיות ולטומאת אוכלין לא חשיב חיות ובגמרא מדמינן לה לתאנים שצמקו באיביהן ע"ש וה"נ ס"ל במפרכסת לטומאת נבלות חשיב חיות ולט"א לא חשיב חיות ואין נ"מ בין נחירה לשחיטה ולהרמב"ם ז"ל דמפרכסת בנחירה אינו מטמא ט"א משום חיות ורק בשחיטה מטמא כיון דבטהורה מהני שחיטה במפרכסת לט"א ה"נ בטמאה ע"כ ס"ל דחיות של מפרכסת עדיף מאבר המדולדל דהא אבר המדולדל מקבל טומאה במקומו בלא שחיטה (הנה יש לחקור ישראל בטמאה ומפרכסת להרמב"ם ז"ל זה דמטמאה ט"א אבל לא טומאת נבלות הוא משום דהשחיטה עושה אותה רק כאבר המדולדל דמטמא ט"א ולא טומאת נבלות או השחיטה מבטלת החיות לגמרי ומש"ה מטמאה ט"א וזה דאינה מטמאה טומאת נבלות הוא משום דאין שחיטה אפשר לגרום טומאת נבלות ונהי דאין שחיטת טמאה מפקיעה מידי טומאת נבלות מ"מ לאחותי לה טומאת נבלות כשהיא מפרכסת דבלא שחיטה כשהיא מפרכסת אינה מטמאה טומאת נבלות נמצא ששם שחיטה מהני לאחותי טומאת נבלות ושם שחיטה הוא להפקיע טומאת נבלות אי' אפשר לה לאחותי ט"נ] יש לחקור בהריאה לאחר שנשחט הקנה דאמרינן כמאן דמנח בדיקולא דמי והוי כמו אבר המדולדל אי מקבל טומאה כשהבהמה חיה כשאר אבר המדולדל דמקבל טומאה במקומו או אפשר כיון דהריאה היא בגופה נהי דחשיב כמו אבר המדולדל מ"מ חשיב כמו טהרה בלועה דאינה מטמאה ועוד יש לחקור אי מקבלת הריאה הכשר בחיי הבהמה אי רק דטהרה בלועה אינה מטמאה אבל מקבלת הכשר או אפשר כיון דאינה ראויה לקבל טומאה אינה מקבלת גם הכשר דהוי כמו הכשר קודם מחשבה דלא מהני או אפשר דל"ד דהתם קודם מחשבה אין תורת אוכל עליו עדיין ול"ש הכשר משא"כ בבלוע דשם אוכל עליו רק דבליעתו מטהרתו אפשר דמ"מ הכשר מקבל:

ו

הנה באוכלין לטמא אחרים בעינן כביצה ולטומאת עצמן איכא פלוגתא דדעת רש"י ז"ל בכמה מקומות וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאוכלין מקבלין טומאה בכ"ש מה"ת ודעת התוס' דמדאורייתא בעינן כביצה אף לטומאת עצמן רק מדרבנן מקבלין טומאה בכ"ש והר"ש ז"ל פי"ג דאהלות הוכיח מהא דאמרינן שם דפחות מכביצה אוכלין ממעטין בחלון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ומש"ה ממעט וכתב דאע"ג דמקבל טומאה מדרבנן כיון דמדאורייתא טהור ממעט מידי דהוי אעכו"ם שישב בחלון דממעט ואע"ג דגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם ע"ש, והנה הרשב"א ז"ל (שבת צ"א) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא כתב דפחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן והוכיח זה מההיא דאהלות דפחות מכביצה אוכלין ממעט בחלון ע"ש דאי הוי מקבל טומאה אפילו מדרבנן לא הוי ממעט ופליג על הר"ש ז"ל דדבר המקבל טומאה מדרבנן חוצץ, והנה יש להוכיח כהרשב"א ז"ל דאף דבר המקבל טומאה רק מדרבנן ג"כ אינו חוצץ דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל באהלות פ' ט"ו מ"ב בטומאה תחת השלחן המאהיל כנגד הרבוע טמא משום דשלחן הוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ ע"ש ואע"ג דשלחן מקבל טומאה רק מדרבנן לפי שהוא פשוטי כ"ע כדאמרינן בת"כ דשלחן וטבלא ודולבקי מקבלין טומאה משום דמשמשין אדם ומשמשי אדם וזהו רק מדרבנן כמ"ש תוס' בכמה מקומות ומוכח דאף אי מקבל טומאה רק מדרבנן ג"כ אינו חוצץ וזה שהוכיח הר"ש ז"ל מההיא דעכו"ם שישב בחלון דממעט י"ל דלא גזרו טומאה על העכו"ם ממש שיהיה כזב דבעכו"ם ל"ש טומאה כלל רק דגזרו על הנוגע בו דהוי כמו נוגע בזב ומש"ה העכו"ם עצמו ממעט בחלון ובזה אתי נמי שפיר מה שהקשה הר"ש ז"ל פ"ק דכלים על הא דאמרינן שם דעכו"ם אסורין לכנוס לחיל אבל להר הבית מותרין והקשה הא גזרו על העכו"ם שיהיו כזבין לכל דבריהם וזב אסור בהר הבית ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דעל העכו"ם עצמו ליכא טומאה כלל אלא על הנוגע א"כ לענין כניסה ליכא טומאה וזה שאסור לו לכנוס לחיל י"ל דאין זה משום עזמיהה רק מחיצה בעלמא לעכו"ם וכמו עזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם וכדאמרינן שם כך צ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל:

הנה התוס' פסחים (ל"ג ע"ב) כתבו דאף אם אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה אינו מקבל הכשר פחות מכביצה אך בכריתות (י"ג) כתבו התוס' דזהו רק מדאורייתא אבל מדרבנן מקבל הכשר אף פחות מכביצה ע"ש ונראה להביא ראיה דאוכל פחות מכביצה מקבל הכשר עכ"פ מדרבנן דאמרינן בסוכה דאתרוג של תרומה ושל מע"ש לא יטול ואמריסק שם הטעם מפני שמכשירו ע"ש ואמאי לר"מ דס"ל התם דאתרוג בכאגוז אמאי לא יטול דכאגוז פחות מכביצה כדאמרינן בשבת גבי אבנים מקורזלות וא"כ אינו מקבל הכשר ובמתני' שם לא פליג ר"מ בההיא דשל תרומה לא יטול כו' ולהרשב"א ז"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אף מדרבנן קשה אמאי לא יטול של תרומה:

אמרינן בעדיות דאוכל פרוד מצטרף לכביצה היינו אם נוגע בכל החתיכות שהם יחד כביצה מתטמא וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' ט"א דזה דוקא אם הם גוש אחד ואף דלא חשיב גוף אחד לענין שאם נגע במקצתו למהוי כנגע בכולו מ"מ מהני זה לענין שאם נגע בכולן שיצטרפו לכביצה והראב"ד ז"ל כתב שם דלא בעינן שיהיו גוש אחד רק כל שהחלקים נוגעים זה בזה סגי לענין להצטרף לכביצה ע"ש והמשנה אחרונה פ"א דטהרות הוכיח דאף נגיעת הפרודים זה בזה לא בעינן דכל שנוגע הטהרה בחתיכות נפרדות שהן יחד כביצה טמא והביא ראיה מדאמרינן שם כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה שניחלקן זה שלישי וזה שלישי נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה לא פסלוה נפלו שניהם כאחת עשאוהו שלישי ומשום דבכל כביצה איכא חצי ביצה שני ואף שאין נוגעים זה בזה רק שנפלו שניהם כאחת מצטרפין לכביצה לפסול את התרומה וכתב שם דכמו שהדין בטומאה כך הדין בטהרה להשיטות דלקבל טומאה נמי בעינן כביצה אם היו שם פרורים שיחד הם כביצה אם נגעו כולם בשרץ בב"א או בשאר טומאות מצטרפות להטמא ע"ש אך אי אפשר לומר כן דאמרינן בשבת (צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא והי' שם פחות מכביצה אוכלין מהו מדמצטרף לענין טומאה לכביצה מחייב נחי לענין שבת ופשטינן מההיא דשתי הלחם ולחם הפנים שיעורן בכגרוגרות ולא אמרינן מדלענין יוצא בכזית כו' ואמרינן הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה אפסיל ליה ביוצא כו' הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין והיינו בשעת הינוח על האוכלין שאז בא איסור שבת אז הוי נמי הטומאה כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' ע"ש ולהמשנה אחרונה לא אתי כלל בהדי הדדי דתכף כשנכנס הכזית לאויר הבית הטמא מתטמא אז יחד עם הפחות מכביצה אוכלין שיש שם בבית מאויר הבית שהרי שניהם מתטמאין יחד מהבית ויחד איכא כביצה ואיסור שבת לא הוי עד דנח ומוכח דעכ"פ בעינן נגיעה להצטרף לכביצה:

ז

אמרינן פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמא בכביצה והקשה הר"ש ז"ל כביצה מכוון אמאי טהור וכי טומאה שבהן להיכן הלכה וקודם שנימוחו היו שניים וכדמקשינן בפסחים גבי טמא מת שסחט זיתים וענבים ותי' דהאי טהור הוא רק דש כשאר משקין אבל שניים כמו שהיו קודם נשארו יש להקשות ברישא דמתני' דקתני בזמן שהי' מבע הם תחלה וכשקדשו אח"כ הם שניים ואמאי וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ונראה כמה דאמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה הוא רק לאותה הטומאה שהיתה לה אם היה הדבר על שזה אבל כשקבלה הטומאה שנים שהן משקין ועכשיו נהשו אוכלין ואם היה במצב של עתה בשעת קבלת הטומאה לא היה רק שני לא שייך לומר שישארו עתה ראשון וז"ש הר"ש ז"ל שם בקרשו ה"ה שניים דהטעם הוא משום דהוי כאוכל שנגע במשקה ולא כתב משום טומאתו הראשונה דלענין שישארו שניים נימא וכי טומאה שבהם להיכן הלכה נראה משום דהתם מיירי אף אם קודם כשהיו משקין נגעו בשני דכל הפוסל את התרומה מטמא המשקין להיות תחלה ועכשיו כשנקרשו ונעשו אוכל אילו נגעו עתה בטומאה זו לא היה טמא כלל א"כ ל"ש בזה וכי טומאה שבהם להיכן הלכה א"כ לענין שיהיו עתה שניים צריך לטעם משום נגיעה דהוי כאוכלין שנגעו במשקין ונעשו שניים אבל אם המשקין נגעו בראשון ואח"כ קרשו הוו שניים מדין וכי טומאה שבהן להיכן הלכה והנה לפ"ז אם יגעו המשקין באב הטומאה ויקרשו ישארו תחלה כיון דאף אם היו נוגעין כמו שהן עתה היו ג"כ תחלה אמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה הנה התוס' פסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים הקשו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת וטומאת משקין לטמא אחרים ג"כ אינו מדאורייתא איך משכחת לה רביעי מה"ת וכתבו דלא משכחת לה אלא ע"י עצים ולבונה ע"ש ואמאי לא משכחת לה באוכל שנגע באדם או כלי שהיה ראשון ונעשה שני ואח"כ נגע ביה משקה כגון גריסין של תרומה כשהיו טופח ונעשו שלישי ואח"כ קרשו ונשארו שלישי דטומאה שבהן להיכן הלכה ואח"כ נגע בהן משקה קדש ונעשה רביעי ועיין בצל"ח שעמד בזה ולפ"ז דלא אמרינן וכי טומאה שבהן להיכן הלכה אלא באופן שאם היתה הנגיעה במצב של עתה היה ג"כ טמא א"כ הכא כשקרשו אילו היתה הנגיעה במצב של עתה לא היה מתטמא דאין אוכל מטמא אוכל א"כ אף כשקבל טומאה כשהיה משקה ונטמא מה"ת עכשיו כשקרש ונעשה אוכל פקעה טומאתו:

אמרינן בתוספתא לפי גרסת הר"ש ז"ל שם דהרוטב והחלב והגריסין קרשו א"צ מחשבה לאוכלין אך הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ט"א ה"ב פסק דצריכים מחשבה לאוכלין ונראה דגרסא אחרת היה לו בהתוספתא ונראה הטעם דצריכים מחשבה לאוכלין דהא אוכלין גמורים הם משום דתחילתן משקה וסופו אוכל דקודם שקרשו היו משקה ועתה נעשה אוכל וכמו להפך בתחלתו אוכל וסופו משקה דאמרינן בשלהי מכשירין דמש"ה סלי זיתים וענבים צריכים מחשבה משום דתחלתו אוכל וסופו משקה ע"ש דכל המשתנה מאוכל למשקה צריך מחשבה להיות עליהן שם משקה וה"נ כשמשתנה ממשקה לאוכל צריך מחשבה לעשותו אוכל:

כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' תרומות זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר כו' והקשה הכ"מ שם בשם מהר"י קורקוס אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל ברישא בענבים של חולין דסוחטן דוקא פחות פחות מכביצה וכתב לתרץ דמיירי שהם שניים ואין שני עושה שלישי בחולין ומש"ה סוחט אפילו יותר מכביצה ע"ש וקשה טובא הא כל הפוסל את התרומה מטמא משקה חולין להיות תחלה א"כ בסוחט יותר מכביצה נגעו המשקין בכביצה ונעשו תחלה ומאי אכפת לן אם הענבים הם שני וצע"ג:

ח

קי"ל בכל דוכתי דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והנה בחולין (קכ"א) אמרינן בשוחט בהמה טמאה לעכו"ם צריך הכשר ומקשינן הכשר ל"ל הא סופו לטמא ט"ח אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית והקשו בתוס' שם הא אמרינן בכריתות בחצי כזית מן הנבלה שהשלימה עם אוכלין אחרים לכביצה א"צ הכשר משום דאילו מצטרף לה עם חצי זית אחר מן הנבלה מטמא ט"ח ע"ש ונראה לומר לפי מה דאמרינן באהלות פ"ג באבר מן החי שנחלק דר"י מטמא ומודה שאם ניטל מן החי חצאים שהוא טהור ע"ש דכיון דלא היה ביה שיעורא מעולם אינו מצטרף כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ ה"נ בנבלה דפחות מכזית מן הנבלה מצטרפת עם חצי זית אחר אבל אם כשעודה מפרכסת גררה על פחות פחות מכזית דלא הוי ביה שיעורא מעולם אינו מצטרף:

אמרינן בחולין (קי"ח) דאוכלין כשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו והקשו בתוס' שם כיון דאין מקבלין הכשר איך אפשר שיקבלו טומאה ואי"ל כגון שהוכשרו ואח"כ זרען דכמו שבטלה טומאתן אם נזרע אח"כ ה"נ בטל הכשרן ע"ש ונראה לומר לפי מה דאמרינן בכריתות (כ"א) דמשכחת לה טומאה קלה בנבלה כגון פחות מכזית נבלה שצירפה לפחות מכביצה אוכלין וא"צ הכשר משום דראוי לצרף עוד חצי זית מן הנבלה וסופו לטמא ט"ח וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א ה"ו דפחות מכזית מן הנבלה והשלים עליו כביצה מאוכלין אחרים אין הכל צריך הכשר וכן כזית מן הנבלה והניחה בבצק עד שהשלים לכביצה אין הבצק הזה צריך הכשר הואיל וכל השיעור הזה מטמא במשא מפני כזית נבלה שבתוכו וכן פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין אין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו ע"ש היינו דאף שאר האוכלין שצירף עמו ג"כ א"צ כיון שיש עמהם כזית או פחות מכזית מדבר שסופו לטמא ט"ח א"כ שפיר אצטריך דאין אוכלין מקבלין טומאה עד שיתלשו דמשכחת לה שהשלים עם האוכלין המחוברין כזית או פחות מכזית מן הנבלה או מבשר המת דאז הכל א"נ הכשר ומ"מ אינו מטמא ט"א מפני שהוא מחובר:

והנה בכריתות שם מהדרינן למצוא גוונא בנבלה דמטמאה טומאה קלה בלא טומאה חמורה ויש לעיין אמאי לא אמרינן דמשכחת לה בקולית סתומה של נבלה דקולית סתומה כ"ז שלא נקבה אינו מטמא ואע"ג דהקולית הוא שומר להמוח משום דכתיב בנבלתה ולא בקולית סתומה דכיון דלא אפשר ליגע בגופה אינו מטמא ג"כ ע"י נגיעת השומר כדאמרינן בחולין (קכ"ו ע"ב) והקשו בתוס' שם הא אמרינן דחטה בקליפתה מטמאה ואע"ג דהחטה סתומה בקליפתה ותי' דהתם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כו' אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוי אלא באפשר ליגע ע"ש היינו דשומר דאוכלין שאני דנפקא לן מקרא אחרינא ואף דא"א ליגע בגופה מתטמא ע"י שומר משא"כ בשומר דנבלה א"כ האי קולית סתומה י"ל טומאה קלה בלא טומאה חמורה דלטומאת אוכלין הוי כשאר אוכלין דמתטמא ע"י השומר אף דא"א ליגע בגופה:

אמרינן שם דמשכחת לה בנבלה טומאה חמורה בלא טומאה קלה בכזית מן הנבלה שחפהו בצק דטומאה חמורה איכא במשא וטומאה קלה במגע דס"ל דבעינן בחד דוכתא ט"ח וטומאה קלה כמ"ש בתוס' שם וכגון זה דט"ח במשא וט"ק במגע ואמרינן שם דבמת לא משכחת לה טומאה קלה דחפהו בצק טומאה בוקעת ועולה א"כ לעולם אית בה ט"ח ע"ש ויש לעיין הא מ"מ איכא נמי טומאה קלה בנוגע מן הצדדין דטומאה בוקעת רק למעלה ולמטה א"כ בנוגע מן הצדדין אית בה טומאה קלה א"כ מ"ש מנבלה דטומאה קלה במגע וטומאה חמורה במשא וצ"ע (וכן יש לעיין לר' יוסי דס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה כדאמרינן בחולין (קכ"ה) א"כ משכחת לה טומאה קלה אף במת א"כ מנ"ל דדם מהלכי שתים מותר]:

ובעיקר זה דסופו לטמא ט"ח א"צ הכשר יש לחקור אם זה רק לטומאה שבה דהא סופו לטמא ט"ח א"צ אף הכשר שרץ או גם מועיל לקבלת טומאה ממקום אחר דא"צ הכשר ונ"מ לפמ"ש התוס' פסחים (י"ז) דזה דאוכלין אין נעשין אב הטומאה הוא רק לטמא אדם או כלים אבל לאוכלין ומשקין נעשין אב הטומאה א"כ איכא נפקותא אם נגעו זה שסופו לטמא ט"ח במת אי מהני שיעשה אב הטומאה ע"י נגיעה זו בלא הכשר:

אך בעיקר מ"ש התוס' דאוכלין נעשין אב הטומאה לטמא אוכלין יש לעיין מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין פ"ו מ"ז דדם מן המת מטמא שנים ופוסל אחד ואע"ג דדם מן המת אבי אבות הטומאה מ"מ אינו מטמא רק שנים ופוסל אחד משום דאין אוכלין נעשין אב הטומאה כמה שפי' הר"ש ז"ל שם ומוכח דאף לאוכלין אין נעשין אב הטומאה ואינו מטמא רק שנים ופוסל אחד וצע"ג:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה