מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מא - חולין בטהרה
א
הנה אם יש חיוב לאכול חולין בטהרה יש מחלוקת הראשונים ז"ל ובחולין (ב' ע"ב) גבי טמא בחולין מאי למימרא כתבו התוס' ואפילו יהא אסור לטמא גופו באוכלין טמאים כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבנ"י שיאכלו חוליהן בטהרה מ"מ יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו ע"ש אך בכריתות (י"ג ע"א) גבי התירו לעוברה לאכול אוכלין טמאים פחות מכשיעור מפני הסכנה כתבו התוס' בפשיטות דליכא איסורא לאכול אוכלין טמאים והוכיחו מההיא דחולין ב' דאמרינן טמא בחולין מאי למימרא וההיא דכריתות דהתירו רק לעוברה מפני הסכנה כתבו דמיירי שרוצה לאכול תרומה אח"כ ובחולין (ל"ה ע"א) גבי השלישי נאכל בנזיד הדמע דמקשינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה ומשנינן דלית בה כזית בכדי א"פ כתב רש"י ז"ל וקשיא לי מ"מ היכא ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה מתרומה והא מוזהר הוא מלפסול גופיה דאמרינן ביומא אל תטמאו ונטמאתם בם מכאן לטומאת הגויה דאורייתא ואפילו למ"ד דרבנן איסורא מיהא איכא כו' ונ"ל דבחולין גרידא קאי כו' ואי אמרת שלישי דידהו פסיל גופיה לתרומה ספינן להאי כהן מידי דפסיל לגופיה ואתי למיכל תרומה אבתריה עכ"ל והתוס' שם חלקו ע"ז וכתבו דליכא איסורא למפסל גופיה ע"ש אך גם מרש"י ז"ל נראה דאסור רק לכהן דדילמא אתי למיכל תרומה אבתריה, והנה בגיטין גבי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים שילם חולין טמאים כו' ומקשינן תבוא עליו ברכה דקא אכיל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו ומשלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו ומוכח נמי דחולין טמאים חזו רק לימי טומאתו ולא לימי טהרתו, ובגיטין ס"ו גבי משאלת אשה לחברתה כו' דאמרינן הכא בע"ה דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן כתב רש"י ז"ל וע"ה דר"מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן היא דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד כו' ומפני ד"ש מותר לסייען ע"ש וכאן ס"ל לרש"י ז"ל דאיכא איסורא דרבנן לאכול פירות טמאים אף לא לכהן דהכא לא מיירי בכהן, אך יש להקשות הא אוכלין טמאים חזי לימי טומאתו וע"ה טמא הוא ועוד שכל איסור לאכול אוכלין טמאים כתב רש"י ז"ל בחולין משום דמטמא את הגויה משום דכתיב והתקדשתם כו' וכאן בע"ה מה שייך שמטמא את גופו באוכלין טמאים דהכא אדרבה דטומאת הפירות הוא רק משום מגע ע"ה שהוא טמא א"כ ל"ל טעם דמותר לסייען מפני ד"ש, והנה הת"י בכריתות שם על ההיא דהתירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור כתבו ז"ל מפני הסכנה ואפילו לר"ל דח"ש מותר מה"ת מדרבנן מיהא אסור ובמקום סכנה התירו עכ"ל ונראה דס"ל להת"י דזה דאסור לאכול אוכלים טמאים אינו משום שמטמא גופו דא"כ מה שייך בזה ח"ש אסור מה"ת כיון דח"ש אינו מטמא גופו כלל והאיסור הוא שלא לטמאות את גופו ונראה דס"ל דלאכול אוכלין טמאים מצד עצמו הוי איסור רק השיעור הוא חצי פרס שיעור הפוסל את הגויה וכשאוכל פחות הוא בכלל ח"ש דאסור:
והנה יש לעיין לפי מה דבעינן למימר ביומא דטומאת הגויה דאורייתא מקרא דוהתקדשתם כו' ולרש"י ז"ל (בחולין ל"ה) הוא פלוגתא בזה אי טומאת הגויה דאורייתא או דרבנן הא אמרינן (ביבמות ע"ג) דאוכל מעשר בטומאת עצמן הוא בלאו מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור ותנא דבי ר"י אפילו טמא וטהור אוכלין על שלחן אחד בקערה אחת ואין חוששין וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול ע"ש א"כ מוכח להדיא דמותר לאכול חולין טמאים מדאורייתא דהא הטמא והטהור אוכלין בקערה אחת היינו בטומאת עצמן וצ"ע:
והנה להשיטות דאסור לאכול חולין טמאים יש לעיין ממתני' פ"ז דדמאי המזמין את חברו שיאכל אצלו כו' מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר ה"ה מעשר כו' זה שעשיתי מעשר יהא תרומת מעשר כו' ומקשינן עלה בירושלמי שם איך הוא מטלטל תרומה טמאה דיין של ע"ה טמא ומשנינן דמשייר נמי קצת מן החולין ועיין בר"ש ז"ל שם וקשה איך שרי לשתות יין טמא דטמא הוא מחמת ע"ה וצ"ל דמיירי התם בימי טומאתו אך קשה א"כ ל"ל להירושלמי להקשות דהוי תרומה טמאה בשביל ע"ה תי"ל כיון דהחבר טמא הוא עצמו טימא היין בשתייתו וצ"ע:
והנה בירושלמי פ"ב דדמאי אמרינן דמש"ה חבר אינו מתארח אצל ע"ה שלא יטמא גופו וילך ויטמא טהרות ע"ש היינו דאיסור לטמאות גופו הוא משום טהרות שלא יטמאו אח"כ א"כ זה דאסור לאכול אוכלין טמאים א"צ לומר כפי' רש"י ז"ל בחולין ל"ה שמא יאכל אח"כ תרומה דזה הטעם שייך רק בכהן אלא משום שלא יטמא טהרות דהאוכל אוכלין טמאים פוסל את התרומה אף במגעו וזה שייך אף בישראל, והנה בזה הירושלמי יש ג"כ לומר הטעם מה שאין נותנין תרומה לכהן ע"ה והאי ע"ה לאו דוקא אלא חבר שאינו אוכל חוליו בטהרה כמ"ש הר"ש ז"ל חלה פ"ד מ"ט ואמאי הא אינו חשוד לאכול תרומה בטומאה ולפ"ז כיון שאינו אוכל חוליו בטהרה חיישינן שמא יטמא גופו וילך ויטמא הטהרות שנותנים לו דהיינו שיטמא בשוגג דהא אף בחבר חששו לזה דכמו שאסור לטמא גופו שמא יטמא טהרות כך אסור ליתן טהרות למי שמטמא את גופו:
והנה בתוספתא פ"ב דדמאי אמרינן דבן חבר שהולך לבית אבי אמו ע"ה אינו חושש שמא יאכילנו טהרות אם ידוע שיאכילנו אסור ע"ש והכא לאו בכהן עסקינן ומוכח דאסור לאכול חולין טמאים:
ונראה בעיקר השאלה אי מותר לאכול חולין טמאים דחבר ודאי אסור לאכול חולין טמאים דחבר הוא שקיבל עליו דברי חברות ואחד מהם לאכול חולין בטהרה כדאמרינן בתוספתא פ"ב דדמאי וצריך לקבל בפני ג' כדאמרינן בפ' עד כמה א"כ אסור לאכול חולין בטומאה משום קבלתו ומחלוקת הראשונים ז"ל הוא רק אם לקבל עליו דברי חברות הוא חובה או רשות, והנה זה דאמרינן בדמאי פ"ו מ"ט חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה לא יאמר לו טול אתה לח ואני יבש והכא הלא כבר נטמא מחמת אביהם ע"ה ומוכח דאסור ליתן לע"ה חולין טמאים ולהשיטות דמותר לאכול חולין בטומאה א"כ זה הע"ה שלא קיבל עליו דברי חברות מותר לו לאכול חולין טמאים א"כ אמאי לא יתן לו את הלח וצ"ל דזהו ג"כ מדברי חברות שלא לאכול ושלא להאכיל חולין טמאים אף שע"ה עצמו מותר בו:
ובעיקר מחלוקת הראשונים ז"ל אי אסור לאכול חולין טמאים תלוי בטעם מה דאמרינן דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י דרש"י ז"ל בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך כתב שהוא משום פרושים האוכלים חוליהן בטהרה והתוס' חולין (ב' ע"ב) כתב דזה דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י הוא רק בפירי דשייך בהו תרומה אבל בבשר לא היינו דהאיסור הוא רק משום סרך תרומה ע"ש ולרש"י ז"ל דהטעם הוא משום חולין בטהרה א"כ אף בבשר כן דהא אף בבשר מטמא גופו ואסור לאוכלו כמ"ש תוס' שם, והנה מפ"ד דחלה יש להוכיח כדברי התוס' דאמרינן שם אלו ניתנין לכל כהן שירצה כו' היינו לכהן ע"ה שאינו אוכל חוליו בטהרה וקא חשיב שם הזרוע והלחיים כו' ואיך רשאין לתנו לכהן ע"ה הא מטמא אותם דהא אין מוכרין לע"ה לח ויבש כדאמרינן בפ"ב דדמאי שאין מוסרין טהרות לע"ה משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ומוכח דזה דוקא במידי דשייך בה תרומה אבל בבשר לא, והנה ז"ש רש"י ז"ל בגיטין דאסור לגרום טומאה לחולין משום פרושים האוכלין חוליהן בטהרה ולא כתב סתם משום דאסור לאכול חולין בטומאה נראה דכאן ס"ל לרש"י ז"ל דרק לפרוש אסור לאכול חולין בטומאה מטעם קבלתו וחיישינן שמא יבוא לאוכלו הפרוש ואין לומר דמש"ה נקט רש"י ז"ל פרושים דמשום ע"ה אף איס"ל דאסורים לאכול חולין טמאים לא איכפת לן דבלא"ה הלא יטמאום בנגיעתם דהא אמרינן בגיטין דאסור לסייעם בשעה שמטמאין החולין כ"ש לטמאות החולין בידים דאסור אף שע"ה יטמא אותם אח"כ:
אמרינן בפ"ב דדמאי דהמקבל עליו דברי חברות מקבל שלא למכור לע"ה לח ויבש והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה בפסקיו וכתב הכ"מ בפ"י מה' מטמאי מו"מ משום דההוא דדמאי אתיא כמ"ד דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והרמב"ם ז"ל פוסק כמ"ד דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ע"ש ונ"ל להביא ראיה לזה דאמרינן בב"ב פ"ח הלוקח ירק מן השוק כו' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר כו' הא כיצד מעשרו ונותן לו דמי מעשר כו' והיינו בלוקח חבר מע"ה כמ"ש הרשב"ם ז"ל ויש לעיין כי מעשר קודם איך מותר להחזיר לו הא אין מוכרין לע"ה לח ויבש כיון דכבר קנאו החבר וזה דקנה החבר לכתחילה ירק מע"ה מצי מיירי ביבש דלוקח ממנו יבש כדאמרינן בדמאי שם דנאמן ע"ה לומר שלא הוכשר אך איך מותר להחזירו לאחר שכבר קנה הא אינו מוכר לו לח ויבש ומוכח מזה דלא קי"ל כהאי מתני' דדמאי ומותר למכור לע"ה:
אמרינן בדמאי פ"ו מ"ו בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר בה"א אף למעשר היינו אף למי שאינו חבר לטומאה רק חבר למעשר שנאמן על המעשרות וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ לפי שדעת ב"ה שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וזו היא משנה אחרונה וכן הלכה ע"ש, והנה יש לעיין דהא פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' תרומות ה"י דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה כו' מפני התרומה שתעשה בטומאה ע"ש היינו דבטבל אסור לגרום טומאה מפני התרומה שצריך להפריש א"כ ההיא דמוכרין זיתיו לע"ה ע"כ מיירי בטבל דהא קתני דדוקא לע"ה שנאמן על המעשרות מותר למכור והא בטבל ודאי אסור לגרום טומאה וצ"ע ואפשר כיון דמקבלין תרומה מע"ה בשעת הגתות והבדים כדאמרינן בשלהי חגיגה אין זה מטמא תרומה כיון דאפשר ליטול ממנו התרומה בזמן הגתות והבדים ואם לא יעשה הע"ה מן הזיתים שמן א"כ לא יוכשרו דהזיתים מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן ולא יבואו לידי טומאה לעולם וההיא דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע"ג דמותר גם לקבל תרומת יין מע"ה בזמן הגתות והבדים ואם לא יעשה מן הענבים יין א"כ לא יוכשרו דדוקא הבוצר לגת הוכשר צ"ל דלא מיירי התם בסתם ע"ה אלא בידוע שעושה פירותיו בטומאה דכה"ג אסור ליטול ממנו אף בזמן הגתות והבדים אבל עם סתם ע"ה מותר לבצור וצ"ע בזה]:
ב
הנה להשיטות דליכא חיובא לאכול חולין בטהרה והרמב"ם ז"ל בשלהי הל' ט"א כתב שאינה אלא מדת חסידות יש לעיין א"כ אמאי ע"ה א"נ על הטהרות כיון דלא פשע כלום במה שאינו אוכל חולין בטהרה אמאי אין עדותו עדות, ונראה דלעולם יש נאמנות לע"ה על הטהרות בדבר שא"צ שמירה דהא אמרינן בחגיגה (כ"ב ע"ב) דנאמן ע"ה לומר פירות אלו לא הוכשרו דלא חשדינן ליה למשקר וזה דאשכחן דע"ה א"נ על הטהרות הוא רק בדבר הצריך שמירה וטעם הדבר דכמו בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה דאין שמירתן שמירה לגבי אוכלי תרומה וכן אוכלי תרומה לגבי אוכלי קדש ה"נ שמירת אלו שאין אוכלין חולין בטהרה אינה שמירה לגבי אלו שאוכלין חולין בטהרה ומש"ה בגדיהם מדרס לפרושים, והנה יש מחלוקת הראשונים ז"ל אי גופיה של ע"ה חשיב כזב אך גם בפרוש איבעי לן בירושלמי חגיגה גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל התרומה וכן אוכל תרומה אי הוי כזב אצל הקדש דלגבי מדרגה יותר גבוהה אין שמירת גופו שמירה ונראה דבכל ספק טומאה ספק נגע ספק לא נגע או ספק שרץ ספק צפרדע ומעיד ע"ה שלא נגע נאמן דרק במעיד סתם ע"ה על כלי שהוא טהור א"נ דהיינו ששמרו שלא נטמא ואין שמירתו שמירה אבל כל שמעיד על מעשה מיוחד נאמן דאינו חשוד לשקר ונראה ראיה לזה מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל רפ"ה דפרה בחבר הלוקח כ"ח מע"ה מהכבשן החבר עומד מלמעלה והע"ה עומד מלמטה שולה ונותן לו נאמן ע"ה לומר לא טמאתי מפני שהוא בחזקת המשתמר ע"ש ואף שהוא בחזקת המשתמר מ"מ צריך לעדותו של ע"ה לומר לא טמאתי דחיישינן שמא נגע בהן וטימאן ומ"מ נאמן כיון שהוא בחזקת המשתמר וא"צ לשמירתו רק שמעיד על המעשה שלא נגע בהן ע"ז נאמן ע"ה ולפ"ז ע"ה הוא רק מדרגה בטהרות דע"ה אצל פרוש הוא כפרוש אצל אוכל תרומה ובשעת הרגל דבטלה טומאת ע"ה נראה דה"ה דבטלו כל המעלות ואין טומאת פרוש גבי אוכלי תרומה ושל תרומה לאוכלי קדש ונראה ראיה לזה מנדה ל"ג דמעשה בצדוקי אחד שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלו לכ"ג על בגדיו וקדם אצל אשתו כו' ומקשינן ותי"ל משום צנורא דע"ה ומשנינן רגל הואי וקשה נהי דליכא אז טומאת ע"ה הא התוס' חגיגה (כ"ג ע"א) ד"ה לעולם כתבו דה"ה דצנורא של חבר טמא לגבי אוכלי קדש וכ"ג אוכל קדש הוא א"כ מאי מהני הרגל דלא עדיף ע"ה אז מחבר ונראה מזה לומר דברגל בטלו כל המעלות והכל שוים:
והנה אמרינן בחגיגה כ"ב דאין ע"ה נאמן על טבילת כלים באומר הטבלתי כלים בתוך כלים אך לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ע"ש והתם נמי אין זה משום חשש משקר דע"ה אינו חשוד לשקר בטהרות אלא חיישינן שמא לא דקדק יפה בשיעור של שפופרת הנוד דהא נאמן לומר שלא הטביל כלי בתוך כלי רק איכא מילי דלא בקיאי בהו ע"ה וכמו דאמרינן בטהרות פ"י מ"א דאין ע"ה בקיאים בהיסט:
אמרינן שם בחגיגה ע"ה שבא להזות אין מזין עליו עד שיעשה בפנינו שלישי ושביעי והקשה הט"א שם דיהא נאמן שזהו יום ג' לטומאתו במגו דלא נטמא כלל והו"ל הפה שאסר כו' ותי' דמיירי שנטמא בפני עדים אבל אין יודעים אם היום יום א' לטומאתו או יום ג' והוכיח זה מדאמרינן צריך שיעשה בפנינו גו"ז הא כיון שעשה לפנינו יום ג' ממילא יום ז' ידוע לפי חשבון הימים אלא לאפוקי שאם עשה לפנינו יום ג' ושכחו וא"י כמה ימים יש מהזאת יום ג' להיום ע"ש, והנה מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז דטהרות לא משמע כן דאמרינן שם ע"ה שבא להזות אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר ג' ימים אבל חבר שבא להזות מזין עליו ועל כליו מיד אמר ר' יהודה בד"א שהיה בחזקת אוכלי תרומה לא היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד ועל כליו משישמר וכתב הר"ש ז"ל שם דמש"ה בע"ה מזין עליו לאחר ג' ימים משום דע"ה אינו נזהר כשעובר בעיר וחשיב כנטמא היום ומזה בג' וז' ע"ש היינו דלא חשדינן ליה למשקר במה שאומר שנטמא לפני ג' ימים אלא דחיישינן שנטמא אף היום דאינו זהיר הוא וא"כ היום ראשון שלו וא"כ לפ"ז מה דאמרינן בחגיגה צריך שיעשה בפנינו גו"ז היינו שישמור עצמו לפנינו שלא יטמא עוד וכן נראה מדברי ר"י דאמר אף בחבר רק על גופו מזין מיד אבל על כליו משישמר וכתב הר"ש ז"ל שם דס"ל דכשאינו אוכל תרומה בלבו על עצמו ואין בלבו על כליו ע"ש וא"כ אף כליו של חבר צריכים שמירה בפנינו וע"ה צריך בין בגופו בין בכליו וא"כ א"צ לאוקמא שיש עדים שנטמא ואין יודעים באיזה יום דמהימנינן ליה שפיר מתי נטמא וזה דלר"י אף כליו של חבר אין מזין עליהן אלא משישמר אע"ג דבעלמא כליו של חבר אינן בחזקת טומאה ולא אמרינן שאין בלבו על כליו ואף ע"ה אינו בחזקת טמא מת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מטמאי מו"מ הי"ב נראה דזהו רק הכא היכא שכבר נטמא בטומאת מת אינו נזהר כ"כ וחיישינן שמא נטמא פעם שני ונראה דזה דלר"י בחבר שאני ליה בין גופו לכליו דעל גופו מזין מיד ועל כליו משישמר דבלבו על גופו ואין בלבו על כליו משום דר"י לשיטתיה אזיל דאמרינן בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לע"ה לח ויבש ר"י אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהיה מטמא למתים ומשמש בביהמ"ד א"ל לא באו אלו לכלל וכתב הר"ש ז"ל שם לא באו אלו לכלל דאין ענינם כלום לטהרות ע"ש וצ"ע טובא דשלא יהא מטמא למתים אמאי לא באו אלו לכלל אמאי אין זה ענינו לטהרות דהא חבר צריך לאכול חולין בטהרה וזהו עיקר קבלת חברות כדאמרינן בתוספתא שם א"כ איך רשאי ליטמא למתים וע"כ דמיירי התם בימי טומאתו באופן שהוא טמא בלא"ה ואף שאינו נוגע זה עוד לטהרות אסור לטמא עצמו למתים כמו שלא יהא רגיל בנדרים ובשחוק א"כ לר"י אף אם כבר נטמא במת משמר את גופו שלא יטמא עוד במת כי זהו מדברי חברות שלא יטמא למתים אף שכבר טמא כמו מנדרים ומשחוק אבל על כליו דל"ש זה כל שכבר נטמאו אינו משמר אותן:
והנה לפ"ז דמה דאין ע"ה נאמן על הטהרות הוא רק דאין שמירתו שמירה לגבי אוכלי חוליהן בטהרה כמו דאין שמירת אוכלי חוליהן בטהרה שמירה לגבי אוכלי תרומה א"כ כל טומאת ע"ה אינו אלא לגבי חברים אבל לדידהו אינם טמאים כלל דלגבי דידהו שפיר הוי שמירה וכן מוכח מהתוספתא פ"ב דדמאי דאמרינן שם לא יאמר אדם חבר לע"ה הילך ככר זו והולך לפלוני ע"ה שאין משלחין טהרות ביד ע"ה חבר שא"ל ע"ה הילך ככר זו והולך לפלוני ע"ה לא יתן לו שאין מוסרין טהרות לע"ה ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זו ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה כו' נשאלין לע"ה על טהרותיו ובלבד שלא יאמר לו צא ואכול צא ושרוף אלא אומרים לו אם כזה שאלת טמא ואם כזה שאלת טהור ע"ש ויש לעיין מה שייך לשאול לע"ה על טהרותיו הרי בלא"ה הם טמאים כי כל אוכלין ומשקין של ע"ה הם טמאים ושורפין עליהם את התרומה ומה שייך לשאול על טהרותיו ונראה מכאן דזה דכל מה דשל ע"ה הם בחזקת טומאה הוא רק לדידן אבל לדידהו הם טהור א"כ כי אתי טהרותיו של ע"ה לקמן אנו שורפין אותן דלדידן הם בחזקת טומאה וכן לא יאמר חבר לע"ה הילך ככר כו' וכן כשנשאל על טהרותיו לא יאמר לו החבר צא אכול דכל היכא שאם הוא טמא יש בזה איסור לחבר אסור ואם יאמר לו החבר צא אכול אם הוא טמא מכשילו ויש בזה איסור לחבר מש"ה אסור דלחבר הוא בחזקת טומאה אבל כשאומר לו בלשון אם כזה שאלת טהור ואם כזה שאלת טמא דליכא בזה שום איסור לחבר נשאלין דלע"ה עצמו אין טהרותיו בחזקת טומאה ועוד יותר שאין אומרים לו צא ושרוף שאם אירע לו טומאה ששורפין עליה לא יאמר לו צא ושרוף דחיישינן שמא לא נשאל כראוי ומש"ה אומרים לו רק בלשון אם כזו שאלת טמא ומוכח דאם לא נשאל כראוי וטהרותיו טהורות אסור לו לשרוף ואע"ג דעל טומאת ע"ה לבד שורפין אלמא דזה רק לדידן אבל לע"ה אסור לו לשרוף את טהרותיו דלגביה הוי שפיר שמירתו שמירה וכן ההיא דחגיגה (כ"ב) גבי כ"ח דאינו מציל רק על אוכלין ומשקין וכ"ח ולא על שאר דברים מפני שהוא טמא ע"ג ע"ה ואין כלי טמא חוצץ א"ל ב"ה לב"ש והלא טהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו א"ל ב"ש כשטהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו לעצמו טהרנו אבל נטהר את הכלי שטהרתו לו ולך ואמרינן שם דכשטהרו אוכלין ומשקין לעצמו טהרו משום שאם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא וכתב רש"י ז"ל לפיכך טהרו ליה ב"ש אוכלין ומשקין וכ"ח שאי"ל טהרה אלא שבירתן ואם באת לאוסרן עליו לא ישמע לך אבל בכלי שטף ישמע לך ויטבילנו ואמרינן שם דכשטהרו אוכלין ומשקין לעצמו טהרו שהרי חברים בדלים מהם וממגען ובלא"ה מאכלו טמא עכ"ל ונראה מזה אע"ג דאוכלין ומשקין של ע"ה טמא זהו רק לדידן אבל ע"ה בעצמו שבא לשאול על אוכלין ומשקין שלו אומרים לו שהוא טהור וקשה כיון שהם טמאים משום אהל המת דכלי ע"ה אינו חוצץ וגם בלא"ה מאכלו טמא איך אומרים לו שהוא טהור וכי בשביל שלא ישמע יאמרו לו על טמא טהור לא יאמרו לו לא טמא ולא טהור ונראה מזה כיון דלא ישמע אם יגזרו על כליו לא גזרו כלל על כליו לגבי דידיה וממילא לגבי דידיה הוא טהור ממש וכשבא לשאול אומרים לו שהוא טהור:
אמרינן בחגיגה דנאמנים ע"ה על התרומה בזמן הגתות והבדים ומקבלין מהם תרומה ואמרינן בתוספתא שלהי חגיגה בר"ט שהיה מקבל תרומה מע"ה אף שלא בזמן הגתות והבדים ואמר הלכה בידי מריב"ז דמותר לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם ואף לדידן אמרינן בגמרא דאם נתן לו שלא בזמן הגתות והבדים הכהן משהה אצלו עד זמן הגתות והבדים ואח"כ מותר בה ויש לעיין טומאת ע"ה להיכן הלכה, והנה לכאורה יש לעיין מחבר איך מקבלין תרומה הא בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה א"כ נטמא התרומה בבגדיו של הפרוש וצ"ל דבשעה שעוסק בהפרשת תרומה ועוסק בתרומה דינו אז כאוכל תרומה דמשמר עצמו בשביל תרומה וא"כ ה"נ ע"ה כשעוסק בתרומה ומטהר עצמו לתרומה דינו אז כאוכל תרומה ומה לי אם הוא ע"ה שאינו אוכל חוליו בטהרה דגם מי שאוכל חוליו בטהרה טמא הוא לגבי תרומה אלא ע"כ דההוא שעתא דינו הוא כאוכל תרומה א"כ אינו עוד ע"ה אז כ"א במדרגת אוכלי תרומה ולרבנן דאסור ליטול תרומה מע"ה שלא בזמן הגתות והבדים היתה ע"ז גזירה מיוחדת ואם לקח ממנו שלא בזמן הגתות והבדים רשאי הכהן להשהות אצלו עד זמן הגתות והבדים ואז מותר בה:
הקשה הט"א (בחגיגה כ"ד) על הא דאמרינן שביהודה נאמנין ע"ט היין והשמן לקדש אמאי לא קתני נמי סלת למנחות ותי' שם כיון דהטעם דהאמינום ע"ט היין והשמן הוא כדי שלא יהא כ"א הולך ובונה במה לעצמו זה שייך רק ביין ושמן שיכול להביא משלו אבל סלת דאמרינן במנחות סלת ואפית מלמד שניקחת סלת ומנין אפילו חטין ת"ל ולקחת יכול אף שאר מנחות כן ת"ל אותה א"כ כיון דמנחה אינה ניקחת רק סלת כ"ש דאינו מביא מתבואת זרעו דבעינן שתבוא לרשותו כשהוא סלת וכיון דסוף סוף צריך ליקח מן השוק אף אם לא יהיה ע"ה נאמן ע"ט הסלת וצריך לקנות מחבר אינו מפסיד יותר מאם יקנה מע"ה ומש"ה לא האמינוהו ע"ט הסלת ע"ש וקשה דהא אמרינן בפ"ק דדמאי דשירי מנחות פטורין מן הדמאי ובירושלמי אמרינן שם אמר ר"י בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים האלה אמר ר' אושעיא אימת קדשים עליו ובתוספתא שם אמרינן דשירי מנחות פלוגתא ב"ש וב"ה אי חייבין בדמאי ע"ש ואי במנחה צריך הע"ה ליקח מן החבר מה שייך בזה דמאי הא אין חבר רשאי למכור לע"ה טבל ואף לחבר אסור למכור טבל שאסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן [ובפשוטו זה דלא קתני סלת הוא כמה שרצה הט"א לומר מתחילה דכ"ש סלת דנאמן דאפשר שלא הוכשר ומה שדחה זה משום דחיבת הקדש מכשירתו הוא תמוה הא זה דוקא לאחר קידוש כלי א"כ כשהיתה ברשות ע"ה לא היה מקבל טומאה]:
כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מטמאי מו"מ ה"ג דשלא בזמן הגתות והבדים אין לוקחין מע"ה תרומה רק זיתים וענבים שלא הוכשרו ע"ש ויש לעיין אי מיירי דוקא בבצרן לאכילה דלא הוכשרו דהא בוצר לגת לעולם מוכשר או אפשר כיון דטומאת ע"ה דרבנן לגבי זה בוצר לגת לא הוכשר וכמו בבית הפרס כדאמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בוצרין בית הפרס כו' דאע"ג דהבוצר לגת הוכשר כיון דזה הוי רק חומרא לטומאת בית הפרס דרבנן לא חשיב הכשר ע"ש:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' תרומות כמה יהי' בתרומת מעשר ויוליכנו לכהן אחד משמונה משמינית והראב"ד ז"ל שם כתב דמיירי בשמן וגריס בתוספתא בד"א בדמאי אבל בודאי בכל שהוא ובדמאי עצמו דוקא בטמא אבל בטהור בכ"ש ועיין בכ"מ שם וקשה איך משכחת לה שמן של דמאי טהורה הא כל פירות של ע"ה הם בחזקת טומאה ולי"ל ג"כ שנתן לחבר לטהר זיתיו א"כ אינו דמאי דהא אמרינן בגיטין ס"פ הנזקין דהנותן לחבר לטהר זיתיו החבר הבדד צריך לעשר וא"כ ודאי עישר החבר ולא הוי דמאי א"כ שמן של דמאי טהור היכא משכחת לה ובזמן הגתות והבדים רק התרומה שהוא מפריש ונותן לכהן הוא בחזקת טהרה אבל החולין שלו הם בחזקת טומאה א"כ דמאי של ע"ה הם בחזקת טומאה ולגי' הרמב"ם ז"ל בהתוספתא אתי שפיר דגריס שם איפכא בד"א בודאי ובודאי ג"כ דוקא בטהורה ע"ש ולהראב"ד ז"ל צ"ע:
אמרינן במתני' דחגיגה (כ"ו) הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנין לומר לא נגענו ובגמרא מוקמינן בשעשה תשובה, והנה יש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות ע"ה שקבל עליו והיה לו טהרות ואמר ברי לי שלא נטמאו בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים אסורות לו ואסורות לכ"א ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכ"א רע"א אם מותרות לו מותרות לכ"א ואם אסורות לכ"א אסורות לו ובירושלמי חגיגה פ"ג הלכה ד' מייתינן ההיא תוספתא ואמרינן דלחומרין אמר ר"ע א"נ לא לו ולא לאחרים ע"ש א"כ לאחרים לכ"ע א"נ לומר לא נטמאו אף כשנעשה אח"כ חבר א"כ מאי מהני שעשו תשובה לומר שלא נטמאו ואפשר דהתוספתא מיירי באומר שנגע בהן רק היה אז טהור ולזה א"נ אבל לומר שלא נגע נאמן יש לחקור בפרוש ונעשה אוכל תרומה והיה לו טהרות ואומר ברי לי שלא נטמאו אם נאמן]:
ג
הנה זה דע"ה וכליו טמאים רק טומאת ע"ה הוא רק כשמעיד עליהם כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מטמאי מו"מ הי"ב ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד וצריך הערב שמש וא"צ הזאה בד"א כששאלו ואמר טהור הוא אבל הלוקח כלי סתם מרשות ע"ה חוששין לו שמא טמא מת הוא ומזין עליו גו"ז ככל הכלים הנמצאים בכ"מ חוץ לירושלים שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים ע"ש אך דין זה דכל שאינו מעיד חיישינן אף לטמא מת אינו דוקא בע"ה כ"א גם בחבר דאמרינן בתוספתא טהרות דחבר שמת כליו טמאים טמא מת דשאני אומר היזו ולא שנו או שנו ולא טבלו או שמא לא היזו כל עיקר ע"ש והנ"מ בין חבר לע"ה אלא דחבר בחייו דמשתמש בהם וכיון דאוכל חולין בטהרה הוי כמעיד עליהם שהם טהורים אבל בע"ה שאינו אוכל חולין בטהרה כל שאינו מעיד עליהם ליכא עדות, והנה מזו התוספתא תשובה להראב"ד ז"ל בפי"ג מהל' אבה"ט על הרמב"ם ז"ל שכתב במצא סכין בי"ג דמזה עליו ומטבילה ושוחט פסחו והשיג עליו וכתב דליכא כאן הזאה כלל וצריך רק טבילה ע"ש דס"ל בכלים הנמצאים לא חיישינן לטמא מת וכ"כ הבעה"מ פ"ק דפסחים גבי מחט שנמצא בבשר דלא חיישינן בכלים הנמצאים לטמא מת ע"ש וקשה הא כליו של חבר כשמת לא גריעי מכלים הנמצאים דודאי ליכא עדות עליהם וכיון דחבר שמת חיישינן לכליו לטמא מת דצריך הזאה כ"ש בכלים הנמצאים, והנה הראב"ד ז"ל שלהי הל' מטמאי מו"מ כתב דהתוספתא הוא רק לתרומה או לקדש ע"ש אך אכתי קשה דההיא דסכין שנמצא בי"ג וכן ההיא דמחט הנמצא בבשר הוא ג"כ לקדש וצע"ג:
אך מהרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דההיא דחבר שמת הוא ג"כ לחולין ועיין בכ"מ שם, והנה יש לעיין דאמרינן בנדה (ע"א) ובמו"ק בראשונה היו מטבילין ע"ג זבין מתים כו' התקינו כו' ואמאי דוקא ע"ג זבין מתים הא אפילו טהורים ואפילו חבר שמת כליו צריכים טבילה וגם הזאה בשלמא להראב"ד דס"ל דזה רק לתרומה או לקדש שפיר דההיא דמטבילין ע"ג זבין מתים מיירי אף לחולין אך להרמב"ם ז"ל דההיא דחבר שמת מיירי ג"כ לחולין צ"ע:
והנה ע"ז דאמרינן בתוספתא דחבר שמת והניח טהרות ה"ה טהורות הניח כלים ה"ה טמאים שאני אומר היזו ולא שנו כו' כתב הר"ש ז"ל פ"ח דטהרות דהחילוק בין טהרות לכלים הוא משום דכלים אפשר לתקונא ע"י טבילה והזאה ומש"ה חיישינן ואף כ"ח דלי"ל תקנה לא פלוג רבנן בכלים ע"ש והנה לפ"ז דכלים של חבר שמת לא גריעי מכלים הנמצאים זה דהאוכלין שלו טהורים הוא משום שנכתבו התוס' חולין (ט' ע"ב) ובפסחים (י' ע"ב) דגזרו על כלים הנמצאים ולא על אוכלין הנמצאים ע"ש ואוכלין הנמצאים הן בחזקת טהרה א"כ חבר שמת טהרותיו לא גריעי מאוכלין הנמצאים שהם טהורים:
והנה בזה שכתב הרמב"ם ז"ל בכליו של ע"ה כל שאינו מעיד עליהם הוי כמו כלים הנמצאים דכל שאינו מעיד הוי כנמצא יש ליישב מה שהקשו התוס' נדה (ל"ד) על הר"מ חפונטייזא דכל טומאת ע"ה הוא רק משום בגדיו דחיישינן שמא ישבה עליהם אשתו נדה והוא נושא המדרס וצינורא שלו שהוא טמא הוא רק לפי שנגעה בשפתיו והוי כשאר משקין טמאים דמטמאין כלים מדרבנן והקשו ע"ז מדאמרינן שם מעשה בצדוקי אחד שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלה לכ"ג על בגדיו וקדם אצל אשתו כו' ומקשינן ותי"ל משום צנורא דע"ה היינו דמה הרויח במה שקדם אצל אשתו והקשו הא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו ואם משום צנורא דע"ה נטמא רק הבגד לחוד ע"ש ולפ"ז אפילו אי נימא צנורא דע"ה הוא רק משום שנגעו בשפתיו ולא משום מעין זה רק כשמעיד על גופו שהוא טהור אבל רוקו של ע"ה כשאינו מעיד על גופו שהוא טהור הוי כמו רוקין הנמצאים ורוקין הנמצאים גזרו עליהם טומאה כמו רוקו של זב כדאמרינן בטהרות פ"ה גבי מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע ברוקו על רוקו שורפין את התרומה ועל בגדיו הולכים אחר הרוב ועל רוקו לא אזלינן בתר רוב דגזרו על ספק רוקין חומרא בעלמא מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל שם ורוקין הנמצאים מטמאין במגע ובמשא ובהיסט כמו רוקו של זב כדאמרינן בטהרות פ"ד מ"ו ע"ש א"כ רוקו של ע"ה כל שאינו מעיד עליו הוי כרוקין הנמצאים דגזרו עליהם שיהיו טמאים כמו רוקו של זב א"כ בההוא דצדוקי שספר עם כ"ג בשוק ונתזה צינורא ונפלה על בגדיו של כ"ג שלא שאל את הצדוקי אם הוא טהור או לא רק קדם אצל אשתו אם השלימה לדם ירוק וע"ה כל שאינו מעיד על עצמו שהוא טהור הרוק שלו הוא כמו רוקין הנמצאים דטמאים כרוקו של זב ואם צדוקי נאמן על עצמו שהוא טהור ג"כ יש לדון דרשע הוא וא"נ ול"ד לשאר ע"ה ומה שקדם אצל אשתו נראה לפי שהיתה מסיחה לפי תומה וזה דמשנינן שם בנדה רגל הואי וליכא טומאת ע"ה ה"נ דליכא אז גזירת סתם רוקין וכמ"ש הרחב"ם ז"ל פי"ג מהל' אבה"ט דכל הרוקין הנמצאים בשעת הרגל שבאמצע הדרך טהורים שכל ישראל טהורים ברגל ושבצדדין טמאים שהטמאים ברגל פורשין לצדי הדרכים ע"ש א"כ ברגל ליכא משום ספק רוקין חוץ מהיכא דאיכא אומדנא שהן של טמא כגון בצדדין שהטמאים נפנין לשם, והנה התוס' לשטתייהו שכתבו (שבת ט"ו ע"ב) ד"ה ועל דספק רוקין שגזרו הוא ג"כ משום דחיישינן דשל ע"ה הוא ע"ש א"כ מדאמרינן בטהרות דרוקין הנמצאים מטמאין במגע ובמשא ובהיםט מוכח דגזרו על צנורא דע"ה כעל צנורא של זב אך הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהל' אבה"ט ה"ה דרוקין הנמצאים הם בחזקת טומאה שמא רוק של זב הוא ע"ש היינו ג"כ משום רוק של ע"ה רק ע"ה כשאינו מעיד עליו חיישינן שמא זב הוא אבל ע"ה כל שמעיד על עצמו שהוא טהור שפיר י"ל כהר"מ מפונטייזא דהצנורא שלו טמא רק כשאר משקין טמאים דלא גזרו עליו יותר:
אמרינן בשקלים רפ"ח כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין כו' רי"א בשאר ימות השנה שבאמצע טהורין שבצדדין טהורין ובשעת הרגל שבאמצע טהורין כו' דבשאר ימות השנה טמאים מהלכין באמצע הדרך וטהורים נפנין לצדדין ע"ש, והנה להרמב"ם ז"ל ניחא שפיר כיון דזה דגזרו על סתם רוקין הוא משום שמא של זב גמור הוא או ע"ה שיודע בעצמו שהוא זב שפיר י"ל דטמאים מהלכין באמצע הדרך אך להתוס' דחיישינן שמא רוק של ע"ה דגזרו על צנורא שלו שיהיה כזב מה שייך דבשאר ימות השנה טמאים מהלכין באמצע הדרך הא ע"ה מחזיק עצמו לטהור וצע"ג:
הנה ז"ש הרמב"ם ז"ל דע"ה כשהוא מעיד על הכלי שהוא טהור מטבילין אותו רק משום טומאת ע"ה בלבד היינו שנטמא משום מגע ע"ה והנה לפ"ז פכין קטנים שלו טהורין לגמרי דפכין קטנים אינן מתטמאין במגע ואף דחיישינן בכלים שאצל ע"ה שמא תסיטם אשתו נדה פכין קטנים אין מתטמאים בהיסט הזב כדאמרינן בפ"ב דב"ק ויש לעיין דאמרינן בחגיגה דכ"ח לב"ש אינו מציל באהל המת רק על אוכלין ומשקין וכ"ח בלבד ומשום דכליו של ע"ה טמאים ואין חוצצין בפני הטומאה וזה דטהרו אוכלין ומשקין וכ"ח הוא משום דההיתר הוא רק לו אבל כלי שטף דמושלין מהם ומטבילין אותם טהרתו לו ולך ע"ש ואמאי מצילין על כל כ"ח הא פכין קטנים ג"כ טהרתו לו ולך דמושלינן מהם דאינן בחזקת טומאה דאין טמאים בזב ועכשיו שהיו באהל המת וכליו של ע"ה אין חוצצין נטמאו דפכין קטנים טמאים במת א"נ טהרתו לו ולך [והתם מיירי שע"ה מעיד עליהם שהם טהורים, דאמרינן שם דכשמושלינן מינייהו צריכים רק טבילה ולא הזאה דכלים לז' ימים לא מושלי אינשי ע"ש וע"כ בשמעיד עליהם שהם טהורים דאי לאו הא צריכים הזאה גו"ז כמ"ש הרמב"ם ז"ל] וצ"ע:
אמרינן פ"ה דטהרות שוטה אחת בעיר או עכו"ם או כותית כל הרוקין שבעיר טמאים וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ ז"ל כבר בארנו בפתיחה שהעכו"ם כזבין לכ"ד ועוד יתבאר ב"ד דנדה שהכותית בחזקת נדה לעולם וידוע הוא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה כו' ואמרו פה כל הרוקין טמאים לא ירצה בזה טמאים בספק ותהיה כמו רוקים הנמצאים כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא אמנם פה אשר נתאמת היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה יש בה טומאה קבוע הנה כל רוק שימצא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמתי כו' עכ"ל, והנה ז"ש דעכו"ם אחד או כותית או שוטה בעיר חמור מסתם רוקין והוי כמו ודאי יש לעיין למאי הלכתא חמור הא אף על סתם רוקין שורפין את התרומה וע"כ צ"ל דהנ"מ לענין ספק מגעו ברה"י דאמרינן במתני' דטהרות ברוקין הנמצאים דעל ספק מגען ברה"י תולין משום דהוי ס"ס ועל ס"ס לא שרפינן היינו ספק אם הוא טמא וספק אם נגע ע"ש והכא בעכו"ם אחד בעיר חשבינן כאילו ודאי טמא ושורפין ברה"י והטעם דהכא שורפין אף דאכתי הוי ס"ס ספק אינו של טמא וספק לא נגע נראה משום דהא לכאורה קשה בסתם רוקין ספק נגע ברה"י אמאי אין שורפין מה מועיל הא קי"ל ברה"י כל ספיקות שאתה יכול לרבות טמא ושורפין וע"כ הטעם משום דספק אחד הוא רק מדרבנן דסתם רוקין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אף ספק לא הוי דמנ"ל לתלות שהוא של טמא וזה דעל ודאי מגעו שורפין רק חומרא דרבנן הוא אבל על ס"ס לא שרפינן אבל אם הוחזק רוק טמא קבוע בעיר אז על כל רוק הוי ספק מדאורייתא וא"כ אפילו בספק נגע ספק לא נגע ברה"י שורפין כשאר ס"ס ברה"י מיהו על כותית אחת בעיר יש לעיין אמאי שורפין בספק נגע הא בכותית איכא עוד ספק ספק השלימתו לדם ירוק ספק לא השלימתו כדאמרינן בפ' בנות כותים ואפילו אי הוי ידעינן שהרוק הוא של הכותית ג"כ בספק נגע אמאי שורפין דהא הוי ס"ס ספק נגע וספק השלימתו לדם ירוק כמו דעל בעלה אין שורפין משום ס"ס ספק השלימתו לדם ירוק וספק בעל בקרוב כדאמרינן בנדה שם והתם אין שורפין אף ברה"י ואע"ג דעל ס"ס שורפין ברה"י הוא ג"כ מטעם דספק השלימתו לדם ירוק הוא רק ספק מדרבנן דרבנן חששו לזה וצ"ע, והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל דאם עכו"ם אחד בעיר אז חמור מסתם רוקין זה נראה ג"כ מפ' בתרא דשקלים דאמרינן שם כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין חוץ משוק העליון ואמרינן שם בירושלמי דס"ל דלא גזרו על סתם רוקין בירושלים וזה דבשוק העליון טמא הוא משום דקצרן של עכו"ם היה שם ע"ש ומוכח דהיכא דאיכא עכו"ם אחד בעיר חמור מסתם רוקין אך בזה דאינו טמא רק שוק העליון יש לעיין דהא בתוספתא פ"ו דטהרות אמרינן בשוטה אחת בעיר ורוקין הנמצאים רי"א אם היתה רגילה להכנס במבוי אחד אותו מבוי בחזקת טומאה וכל המבואות בחזקת טהרה ורש"א כל המבואות בחזקת טומאה חוץ מן חצר המשתמרת וראב"ש אומר אף חצר המשתמרת בחזקת טומאה עד שיאמר ברי לי שלא נכנס לכאן ע"ש, והנה לר"ש אפשר דהשאר מבואות שבירושלים היו משתמרים שלא יכנס שם עכו"ם מיהו לראב"ש דאף שימור לא מהני יש לעיין אמאי אינו טמא רק שוק העליון ואפשר דלא החמירו בעכו"ם כמו בשוטה שהוא חשש טומאה דאורייתא אך עוד יש לעיין זה דנכרי אחד בעיר מאי מהני שיהו רוקין הנמצאים חמירי מסתם רוקין דהא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מטמאי מו"מ דעל טומאת עכו"ם אין שורפין את התרומה א"כ זה דשורפין על סתם רוקין הוא משום דאין תולין בשל עכו"ם א"כ עכו"ם אחד בעיר מאי מהני דהא אדרבה קולא הוא אי תלינן בעכו"ם וצע"ג:
אמרינן בטהרות פ"ד ב' רוקין אחד טמא ואחד טהור נגע באחד מהם תולין על מגען ועל משאן ועל הסיטן ברה"י ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין ועל משאן בין לחין בין יבשין ע"ש והאי יבשין מיירי בענין שיכול להשרות ולחזור כמו שהיה כמ"ש הר"ש ז"ל שם דהא על משאן תולין בין לחין בין יבשין ומשום דעבוד רבנן היכרא כי היכא דלא לשרוף עליהן תרומה וקדשים כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואע"ג דאם יכול להשרות ולחזור כמו שהיה אין חילוק לדינא בין זה ובין לח כלל ול"ד לההיא דנדה ל"ד בדם כותית דמטמא לח ואינו מטמא יבש ואמרינן דעבוד רבנן היכרא כי היכא דלא לשרוף על התרומה וקדשים דהתם מיירי ביבש ממש ועבוד רבנן לדם כותית כמו רוק דמטמא לח ואינו מטמא יבש אבל הכא דיכול להשרות ולחזור כמו שהיה ה"ה לח ממש ומ"מ מחלקינן בין לח ובין יבש כזה משום היכרא אלמא שייך היכרא אף בדבר דליכא שום חילוק בדין, ובזה נראה לפרש דברי הירושלמי חגיגה פ"ב הלכה ז' גבי בגדי ע"ה מדרס לפרושים דאמרינן שם במגעות שנו תפתר שהיתה אשתו של ע"ה יושבת עליה כשהיא ערומה ע"ש ומאי נ"מ לענין מדרסות בין יושבת ערומה ללא ערומה דהא אפילו י' מצעות זה ע"ג זה עושה מדרס ואי חיישינן שמא ישבה עליהן כשהיא נדה מאי נ"מ ולפ"ז צ"ל דהוא משום היכרא כמו בדם כותית דגזרו לטמא לח ולא יבש משום היכרא כיון שהוא מדרבנן ה"נ עבוד היכרא בבגדי ע"ה ואע"ג דעל בגדי ע"ה שורפין ומ"מ עבוד היכרא דלא לחייב עלייהו משום ביאת מקדש דהא להתוספתא והת"כ דעל טומאת עכו"ם שורפין את התרומה זה דעבוד רבנן היכרא בדם כותית הוא כדי לא לחייב עלייהו על ביאת מקדש וכן הוא גרסת הגר"א ז"ל שם ואע"ג דאין שום חילוק לענין מדרסות בין יושבת ערומה ללא ערומה מ"מ שייך בזה היכרא כמו ברוק בין לח ליבש שיכול להשרות ולחזור כמו שהיה דעבד היכרא:
ד
אמרינן פ"ד דטהרות מן הספיקות שהתירו חכמים הוא ספק טהרת פרישות דהיינו ספק חולין בטהרה וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ספק החולין היא טהרת אוכלי חוליהן בטהרה והן הנקראים פרושים כיצד אוכלי חוליהן בטהרה שנולד להם ספק טומאה בטהרותיהם הרי אלו טהורות ככל הספיקות כולן ואין להם טומאה אלא טומאה ודאית ע"ש ונראה בזה לומר מה דאמרינן בנדה בסוגיא דטועה בפלוגתא דתנאי אי צריכה טבילות לכל הספיקות או דיה לטבילה שתהא באחרונה ואמרינן דפליגי אי טבילה בזמנה מצוה ע"ש וקשה אפילו אי טבילה בזמנה אינה מצוה מ"מ תטבול בשביל חולין בטהרה ולפ"ז כמו דאין טומאת ספק לחולין בטהרה וא"צ לטבול בשביל ספק טומאה ה"נ כשהיא טמאה ודאי רק ספק אם הטבילה מהני לה להטהר ג"כ א"צ טבילה דבשביל ספק חולין בטהרה א"צ טבילה:
ואם היה טמא ודאי וספק אם טבל או לא טבל נראה ג"כ בפשיטות דטהור לחולין בטהרה דהא בטומאה דרבנן כגון אכל אוכלין טמאים כו' אמרינן בפ"ב דמקוואות דספק טבל ספק לא טבל טהור ואע"ג דהתם איכא איסורא דרבנן לאכול בתרומה מ"מ כיון דרק איסורא דרבנן בספק טבל טהור כ"ש הכא דאינו אלא טהרת פרושים לבד ואף לכתחילה יכול לטבול לחולין בספק מקוה כיון דאח"כ יהיה טהור (דהא אף בדבר שהוא חובה מדרבנן יכול ג"כ לכתחילה לעשות ספק ולהפטר אח"כ משום ספק דרבנן כמ"ש תוס' מנחות (ס"ו ע"א) ד"ה זכר לענין ספירת העומר] ובזה נראה לומר מה דאמרינן בתוספתא מקוואות שהביא הר"ש ז"ל פ"ח מ"א גבי מקוואות לפנים מן המפתח דאיכא חשש שאיבה ומעשה בר"ג ואונקלוס הגר שהיו באשקלון וטבל ר"ג במרחץ דלא חשש לשאיבה ואונקלוס בים דחשש לשאיבה ע"ש ונראה דמש"ה טבל ר"ג במרחץ ואונקלוס בים דאמרינן בתוספתא פ"ג דחגיגה ר"ג היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו אונקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו ע"ש א"כ כיון דר"ג היה אוכל חולין בטהרה ולזה לא חיישינן לשאיבה כיון דהוי רק ספק ובחולין בטהרה לא חיישינן לספיקות אבל אונקלוס הגר שהיה אוכל על טהרת הקדש וכיון דלקדש חיישינן לספיקות והוא היה אוכל ע"ט הקדש מש"ה לא טבל אלא בים:
אך בעיקר מ"ש הרמב"ם ז"ל דלחולין בטהרה אין להם אלא טומאה ודאית יש לעיין דהא אמרינן בנדה ז' בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בא' מהם ועשה טהרות דטמא אף לאוכלי חולין בטהרה ע"ש אלמא לא בעינן לחולין בטהרה דוקא טומאה ודאית דאיכא ג"כ ספיקות שהן לחולין בטהרה וצ"ע: