מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נא - פרת חטאת · ג
אמרינן רפ"ט צלוחית שנפל לתוכו מים כ"ש רא"א יזה ב' הזאות וחכמים פוסלין, והנה בחולין (מ' ע"ב) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצא מגולה אם יכולה חולדה לשתות פסול כתבו התוס' דאי קודם קידוש איירי מפסלי משום דלא הוי מים חיים אל כלי ואי אחר קידוש איירי מפסלי משום רוק שבפיהם המעורב במים ודלא כר"א דאמר יזה ב' הזאות א"נ כר"א ופסולה בהזאה אחת ע"ש ומשמע מדברי התוס' דאי מיירי במים שאינם מקודשין ליכא פסול משום תערובת הרוק דרק במים מקודשין פוסל תערובת כ"ש, ונראה הטעם דאמרינן בזבחים פ דטעם דרבנן דפסלי הוא משום קנסא דקנסו רבנן כי היכא דלא משתרשרי ליה ע"ש וזה שייך רק בנפלו המים לאחר שקידש דנתוסף ליה מי חטאת אבל קודם קידוש דיכול לקדש כמה מים שירצה אינו משתכר, והנה הראב"ד ז"ל כתב בפ"ו דשאר הנהרות אינן פסולין לפרה משום דאין מתערבין בהם מי גשמים מחצה ע"ש ומוכח נמי דס"ל דבמים שאינן מקודשין אינו פוסל תערובת כ"ש ממים שאין ראוין לקדש דרק במחצה פסול, והנה בזה יש לפרש התוספתא שהביא הר"ש ז"ל מכשירין רפ"ד הממלא בחבית המים העולים אחריה ובחבל המכונן על צוארה ובחבל של צורכה ה"ה בכי יותן ולענין מי חטאת אינו חושש שמא לא נתמלאו בכלי ופי' הר"ש ז"ל דאעפ"י שמי החבל של הכינון ושל צורכה נופלין בחבית והנהו לא נתמלאו בכלי לא חיישינן לזה ע"ש, ולפ"ז הטעם הוא משום דקודם קידוש אינו פוסל בנפלו לתוכה מים כ"ש שאין ראוין לקדש, והנה הר"ש ז"ל כתב שם הטעם דאינו פסול לפי שאי אפשר ע"ש ואפשר דצריך זה הטעם לזה דמותר לכתחילה:
הנה אמרינן בתוספתא פ"ד מעין היורד למכתשת ומבקש לקדש בו מפסיק מנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש וכן בדולה ועד שלא הגיע למים חישב לשתיה מערה וצריך לנגב ע"ש ובעירוי בעלמא לא סגי וצריך לנגב ויש לעיין אמאי הא מים כ"ש שאין ראוין לקדש שנתערבו אין פוסלין, ונראה לומר דאף דמים פסולין כ"ש אין פוסלין מ"מ הכא קודם שעירה היו הרבה מים פסולין וזה ודאי פסול דאף מחצה פסול כמ"ש הראב"ד ז"ל וכיון דצריך לערות צריך ג"כ לנגב שלא ישאר כלום וכמו בכלאי זרעים דכל דנתערב יותר משיעור ביטול לא סגי דממעט אלא צריך להבר את כולה כדאמרינן בב"ב צ"ד דכיון דסוף סוף צריך למעט אטרחוהו ליטול את כל המעורב, ובזה אתי שפיר מה דאמרינן שם בתוספתא בחישב עליה לשתיה משהגיע למים דיערה וא"צ לנגב וכתב הר"ש ז"ל פ"ה מ"ג דהתם הוי רק חומרא בעלמא מה שצריך להערות דלא פסלה מחשבה משהגיע למים ע"ש וקשה מ"מ ממ"נ אם צריך להערות אמאי א"צ ג"כ לנגב ולפ"ז כיון דמים פסולים כ"ש אין פוסלין קודם קידוש רק היכא דנתערב הרבה וסוף סוף צריך למעט אטרחוהו ליטול כולו אבל זה דוקא בנתערב פסול ממש אבל היכא שהוא רק חומרא ל"ש זה כדאמרינן בב"ב שם גבי כלאי זרעים דאם נתערב רק רביעית דהוי רק חומרא דכלאים סגי במיעוט וא"צ להבר את כולה ע"ש וכן במתני' פ"ה מ"ב המטביל כלי במים שאינן ראוין לקדש צריך לנגב כו' ומשום כיון דהטביל ונתמלא מים שאין ראוין לקדש וע"כ צריך לערות צריך אף לנגב אבל בנפילת מים כ"ש מתחילתן לא חיישינן, והנה אמרינן שם קרויה שהטבילה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה ולא חיישינן לפליטת המשקין אבל לא יוסיף בה מים מקודשין דחיישינן לפליטה ומלשון הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם נראה דאינו משום דלא חיישינן שמא תפלוט הקרויה רק דלא קפדינן על הפליטה ובמים מקודשין קפדינן ע"ש, ולפ"ז אתי שפיר דרק בנפלו לתוכו הרבה מים כיון דצריך לערות אטרחוהו ג"כ להוציא הכל ומש"ה צריך לנגב אבל מה שנבלע בדופני הקרויה כיון דאי אפשר להוציא לא קפדינן משא"כ במים מקודשין כיון דנפסל אם נפלו לתוכו מים כ"ש קפדינן על הפליטה:
והנה זה דנתערב מחצה ממים שאין ראוין לקדש דפסול כמ"ש הראב"ד ז"ל ע"כ משום דמחצה לעולם חיישינן שמא רוב דא"א לצמצם וברוב פסולים מתבטלין המים הראוין לקדש במים שאין ראוין לקדש, הנה אמרינן פ"ח מ"י מי ירדן ומי ירמוך פסולין מפני שהן מי תערובות ואלו הן מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרין ונתערבו כשר ר' יהודה פוסל וכתב הר"ש ז"ל דר"י גזר אטו אחד כשר ואחד פסול ע"ש ויש לעיין הא ס"ל לר"י מין בעינו לא בטל א"כ באחד כשר ואחד פסול אמאי פסול וצ"ל איפכא דזה דנתערבו מים כ"ש שאין ראוין לקדש קודם קידוש כשר הוא משום דבטלי המים הפסולין בכשרין אבל כל היכא דאין מתבטלין המים הפסולין פסול ולפ"ז לר"י דמין במינו לא בטל מים פסולין כ"ש פוסלין אף קודם קידוש, גרסינן פ"ה מ"ג קרויה שהטבילה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה עד שלא תטמא נטמאה אין מקדשין בה רי"א אם מקדש הוא בה בתחילה אף בסוף יקדש בה אם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחילה בין כך ובין כך לא יוסיף לתוכה מים מקודשין וגירסת הרע"ב ז"ל שם אלא בין כך ובין כך כו' היינו דקאי אדלעיל ומסקנת דברי ר"י היא שאסור לקדש בין בתחילה ובין בסוף והקשה עליו התי"ט דאי מסקנא דר"י היא הו"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש בו דהא בתחילת הקידוש איירי ר"י ע"ש, והנה לבד זה מהירושלמי חגיגה פ"ג ה"ד מוכח להדיא דלאו מסקנא דר"י הוא דמייתינן התם מתני' דהכא דרי"א אם מקדש בה בתחילה יקדש בה בסוף ואם אינו מקדש בו בסוף לא יקדש בו בתחילה ומסקינן שם אמר ר' יוחנן חומרין אינו מקדש בו לא בתחילה ולא בסוף ע"ש היינו דלחומרא קאמר לה ר"י ואי ר"י מסיק לה התם דבין כך ובין כך אסור וקאי אדלעיל והיינו דלחומרא א"כ מאי צריך להא דר' יוחנן]:
אמרינן פי"א מ"ט מצות אזוב ג' קלחים ובהם ג' גבעולין ע"ש, והנה יש לחקור אם זה רק למצות אזוב דבעינן אגודה ואין אגודה פחות מג' אבל להטביל במים סגי שיטביל גבעול אחד ויזה אך לא נראה כן דהא אמרינן גבי מי חטאת שיש בהם כדי הזאה היינו כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה ואי סגי שיטביל גבעול אחד אמאי לא אמרינן כדי שיטביל גבעול אחד דבציר לי' שיעורא וכבר ראוי להזאה מיהו נראה דא"צ להטביל כל הג' גבעולין וסגי שיטביל שנים דהא אמרינן באזוב דשיריו בשנים ודין ג' הוא רק בתחילה בשעת האיגוד א"כ בהזאה ודאי כשר במטביל רק שנים דהא אז אפילו ניטל אחד לגמרי כשר דדין ג' הוא רק על שעת האיגוד, הנה הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דאזוב של עיר הנדחת פסול משום דכתותי מכתת שיעורו ע"ש ונראה ג"כ שהוא רק בתחילת האיגוד אבל לאחר האיגוד אם נעשה של עיר הנדחת כשר דהא אמרינן באזוב דגרדומא בכ"ש כיון דהי' לו שיעור בשעת האיגוד אף דלאח"כ אגרדם כשר א"כ זה דנעשה אח"כ של עיר הנדחת לא עדיף מאגרדם ואע"ג דהשתא כתותי מכתת שיעוריה ולי"ל שיעור הא גרדומין כ"ש ולא בעינן שיעור רק בשעת איגוד:
אמרינן שם מ"ח אזוב שלקטו לאוכלין ונפל עליו משקין אעפ"י שנגבו פסול וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ אלו המשקין לא תחשיבם משקין טמאים אבל אפילו משקין טהורים מעת שהוכשר פסול להזות בו להיות מוכן לטומאה ע"ש וכ"כ הר"ש ז"ל שם משום דעלול לקבל טומאה פסול, והנה יש לעיין הא סוף סוף מוכשר ע"י הזאה דהא מי חטאת מכשירין וכמ"ש הר"ש ז"ל דמש"ה אזוב של תרומה טהורה לא יזה לכתחילה מפני שמכשירתו ע"ש וכיון דסוף סוף מתכשר ועלול לקבל טומאה אמאי פסול אזוב המוכשר:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ז דהמזה מי חטאת צריך לכוון ולהזות על הטמא לטהרו ואם היזה שלא בכוונה הזאתו פסולה וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה אינו שאי"צ כוונה לטהרו דחולין לא בעי כוונה אבל בעי שיתכוין לו ע"ש הנה בקטן כתב הרמב"ם ז"ל דקטן שיש בו דעת כשר וקטן שי"ב דעת שהיזה והאשה מסעדתו כו' הזאתו כשרה ע"ש והגירסא במשנה שלנו הוא להיפך דקטן שאין בו דעת אמו מסייעתו ומזה אך הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב והיזה הטהור לרבות קטן שיש בו דעת כו' וביומא מ"ג קתני סתמא טהור להכשיר את הקטן, ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דבעינן כוונה בהזאה לטהרו ובאין בו דעת ל"ש כוונה ומש"ה בעינן דוקא קטן שי"ב דעת, אך יש לעיין הא לעולם היכא דבעינן כוונה כמו בשחיטה פסלינן קטן כדאמרינן בחולין י"ב ולא מחלקינן בין יש בו דעת לאין בו דעת וצ"ל דהזאה חשיב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו די"ל מחשבה אך קשה דזה אינו אלא מדרבנן כדאמרינן בחולין שם א"כ איך מהני הזאתן:
הזאת מי חטאת הוא בשלישי ושביעי ואמרינן בכלים פי"ד מ"ז בכלי מתכת שנטמאו היזה עליהן נשברו בו ביום התיכן וחזר והיזה עליה שניה ה"א טהורין דברי ר"א רי"א אין הזאה פחות מג' וז' וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ דלר"י צריך עתה הזאה גו"ז ואין הזאה של קודם שבירה מצטרפת כלל ע"ש ונראה דבהא פליגי ר"א ור"י דלר"י כיון שהן עתה כלים חדשים רק מדרבנן חזרו לטומאתן ישנה וכיון שהם כלים חדשים ועל אלו הכלים לא הוזה כלל מש"ה צריכים עתה ב' הזאות ולר"א כמו דמדרבנן הכלים החדשים יורשים דיני הטומאה של הכלים השבורים ה"נ יורשים דין טהרתן ודין הזאה שהי' על הכלים השבורים וזה דסגי הזאה שניה בו ביום של הזאה ראשונה צ"ל משום דזה דצריך הזאה גו"ז אמרינן בקידושין ס"ב דבעינן ג' ימי טהרה להזאה שניה אך זה שייך רק היכא דגוף הכלים נטמאו דלא מהני הזאה שניה עד דאיכא ג' ימי טהרה דלאחר הזאה ראשונה חשיב קצת ימי טהרה אבל הכא שהכלי החדש לא נטמא מעולם רק שירש מדרבנן הטומאה של הכלי הראשונה השבורה והוי רק טומאה בלא סיבת הטומאה א"צ ימי טהרה דשבירתן הוא במקום ימי טהרה וכן אמרינן בתוספתא פ"ד דב"מ לר"א אם נטמאו הכלי מתכת ונשברו ביום טומאתן והתיכו מזה עליו בו ביום הזאה ראשונה ע"ש ומשום דזה דצריך להיות הזאה ראשונה בג' לטומאתו הוא ג"כ משום דבעינן ימי טהרה כדאמרינן בקידושין שם שלישי למעוטי שני כו' דקא ממעט בימי טהרה ע"ש וכיון דהיתה שבירה באמצע השבירה חשיב כימי טהרה דמדאורייתא שבירתן מטהרת אותן לגמרי ומדרבנן נהי דשבירתן אינו מטהרת אותן לגמרי אבל במקום ימי טהרה הוי דמה דימי טהרה פועלין פועלת ג"כ השבירה וזהו שיטת ר"א:
והנה בעיקר מה דנראה מסוגיא דקידושין ס"ב דזה דצריך הזאה גו"ז הוא משום דבעינן ימי טהרה באמצע דלאחר הזאה ראשונה חשיב טהרה קצת לענין זה הנה לפ"ז אם נטמא עוד הפעם במת בתוך ג' ימי טהרה שלו לא רק שיש עליו טומאה חדשה דאף מטומאתו הראשונה אי אפשר לו להטהר דליכא ג' ימי טהרה, ובזה נראה ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ק"פ בטומאת התהום דמי שנטמא במת והיזה עליו גו"ז ובז' שלו נטמא בקבר התהום כו' אינו חייב בפסח שני אבל אם נמצא טומאת התהום בששי לטומאתו כו' ה"ז חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא כו' והראב"ד ז"ל שם הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בששי אבל אם היה טומאת התהום בשביעי אף קודם הזאה וטבילה ג"כ מותר והקשה הש"ש ש"ה לפמ"ש המהרי"ט ז"ל דזה דאם נזקק לטומאה לא הותר לו טומאת התהום היא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור דא"כ אפילו נולד ספק של טומאת התהום בז' שלו קודם הזאה וטבילה ג"כ נימא שחזקת טמא טמא והעלה שם דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואפילו באותו שם איסור עצמו וזה דשאני בטומאת התהום בין ששי לשביעי הוא משום דהלכתא דטומאת התהום הכי גמירא לה ואח"כ הביא שם מפה"מ בנזיר שכתב להדיא שהוא מדין חזקה ממש וכתב דהרמב"ם ז"ל בפסקיו חזר בזה ע"ש ונראה די"ל בפשוטו שהוא מדין חזקה ולא חזר בו הרמב"ם ז"ל ולעולם אין מחזיקין מאיסור לאיסור וזה דשאני בין נולד ספק של טומאת התהום בששי שלו לשביעי שלו הוא משום דכל שנולד הספק בששי שלו דאם נטמא ליכא ג' ימי טהרה, א"כ אי אפשר לו ליטהר אף מטומאתו הראשונה א"כ שייך חזקת טמא אפילו אי אין מחזיקין מאיסור לאיסור דהכא הספק הוא אם אפשר לו ליטהר מטומאתו הראשונה אבל אם נולד לו ספק של טומאת התהום בז' שלו אף קודם הזאה וטבילה כיון שכבר היו ג' ימי טהרה וכבר היה ראוי להזאה אם נטמא במת אחר מטומאתו הראשונה אפשר לו ליטהר שכבר יש שם ג' ימי טהרה דל"ש בזה סתירה כמו זב דכל כמה שלא נטהר סותר רק דבעינן ג' ימי טהרה שיהא ראוי להזאה וכבר הי' שם ג' ימי טהרה ונעשה ראוי להזאה לא בטל ממנו דין זה וא"כ אם נטמא פעם אחרת יש עליו רק הטומאה השניה ול"ש חזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור: