מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נא - פרת חטאת · ב
כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ד המוליך מים לקדשן ואצ"ל מים שנתקדשו לא יפשיל הכלי לאחוריו שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הם מי נדה כו' וכתב הראב"ד ז"ל תמה אני ע"ז והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא חשיטילו אינה פוסלת וא"כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו ע"ש, והנה ביומא (מ"ב) מייתינן קראי לשחיטה ושריפה דפוסל בהן היסח הדעת ואמרינן למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה ומילוי מים לקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופה דפרה היא, והגר"א ז"ל שם גריס אילימא למעוטי מילוי מים וקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי אסיפת אפרה והשלכת עץ ארז כו' היינו דבאסיפת אפרה ג"כ אינו פוסל היסח הדעת ונראה דהגר"א ז"ל ס"ל כהראב"ד ז"ל דמלאכה פוסל משום היסח הדעת ובכ"ד שאין מלאכה פוסל בו אין היסח הדעת פוסל בו וכמו דאמרינן במתני' דהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ה"נ אמרינן שם דאין המלאכה פוסלת בפרה אלא עד שתעשה אפר דאין המלאכה פוסלת באפר א"כ ה"נ דאינו פוסל היסח הדעת באפר, והנה מהת"י שם נראה דגרס כגרסא דידן דהיסח הדעת פוסל באסיפת אפרה וצ"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמלאכה פסול בפ"ע ואין זה משום היסח הדעת ואף בדבר שאין מלאכה פוסלת היסח הדעת פוסל, הנה בפ"ו מ"א אמרינן זקפה בארץ פסול ופי' הר"ש ז"ל דפסול האפר משום דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ע"ש היינו דנפסל משום היסח הדעת ונראה דס"ל להר"ש ז"ל דהיסח הדעת פוסל באפר אך הרמב"ם ז"ל פי' שם דפסול קאי על המים דחשיב מלאכה לגבייהו ע"ש:
והנה על הראב"ד ז"ל יש לעיין אמאי לא יפסול היסח הדעת במים מקודשין כיון דפסקינן דמי חטאת שנטמאו נפסלין [ובטומאת מת לכ"ע נפסלין כמ"ש בתוס'] ובכל טהרות היסח הדעת הוי חשש טומאה כדאמרינן בכולא סוגיא דחגיגה כ' והיסח הדעת טעון ג"כ הזאה גו"ז כדאמרינן שם א"כ אמאי מי חטאת אין נפסלין בהיסח הדעת, ונראה דודאי אף להראב"ד ז"ל היסח הדעת פוסל במי חטאת דלא גריעי משאר טהרות דאף בבגדים פוסל היסח הדעת כדאמרינן שם נפלה מעפורתו כו' אך אין היסח הדעת של פרה דומה לשאר היסח הדעת דהא בפרה חשיב מלאכה היסח הדעת ולא אשכחן בשאר טהרות דהעושה מלאכה יפסלו טהרותיו וכן יטמאו בגדיו בהיסח הדעת והטעם דלענין חשש טומאה לא חשיב זה היסח הדעת רק בפרה דהיסח הדעת פסול משום משמרת אף מלאכה חשיב לגבה היסח הדעת אבל במים מקודשין דלית בהו דין משמרת כדאמרינן בספרי למשמרת למי נדה ולא שכבר הם מי נדה דינן כשאר טהרות דאין מלאכה חשיב גבייהו היסח הדעת וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל דהנושא מים מקודשין לא יפשיל הכלי לאחוריו משום היסח הדעת זה הדין אשכחן רק בפרה דהא גבי פסח אמרינן בפסחים (ס"ה) שהיה מפשיל פסחו לאחוריו ע"ש וכיון שדין זה רק בפרה מש"ה השיג שם הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל וכתב דבמים מקודשין ליכא דין זה ע"ש, עוד כתב הרמב"ם ז"ל פ"י ה"ב ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כ"ז שירצה וכתב הרמב"ם ז"ל ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת וכתב ע"ז הכ"מ ודבר תימא הוא זה איך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהיה בהם היסח הדעת ע"ש ואף דבשאר טהרות אדם משהה טהרותיו כמה שירצה ואין נפסלין בהיסח הדעת וכן בגדיו משהה כמה ימים ואין נפסלין בהיסח הדעת הכא דמיירי במים שאינן מקודשין דאית בהו היסח הדעת מדין פרה ס"ל להכ"מ דמדרגת היסח הדעת דפוסל בפרה איכא לעולם במשהה כמה ימים, הנה אמרינן בחולין (ט') צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה ע"ש ויש לעיין אם לא מצאה מכוסה אמאי טהורה הרי נפסלה בהיסח הדעת שהרי לא שמרה הנה לפי' אחד בתוס' שם דמיירי במים מקודשין ל"ק דבמים מקודשין ליכא דין משמרת והוי כשאר טהרות דכל מה שבבית חשיב בחזקת המשתמר כדאמרינן בתוספתא דטהרות דהמאבד ומצא בבית טהור ורק משום דמצא מכוסה טמא דתלינן באדם טמא דומיא דשאר טהרות וכמו בקורדום שאבד בבית או שמצאו בזווית אחר דתלינן באדם טמא אך לפי פי' האחר בתוס' דמיירי במים שאינן מקודשין לפי מ"ש הכ"מ דהיכא שמשהה אצלו כמה ימים אי אפשר בלא היסח הדעת ע"כ ס"ל דבמים שאינן מקודשין משמרת דהו לא סגי במה שהן מונחין בביתו דא"כ אמאי לא ישהה אצלו כמה ימים וע"כ ס"ל דמשמרת של מי נדה דצריך שישמרם בעצמו בלא הפסק א"כ הכא בצלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה תי"ל שיפסלו משום משמרת:
אמרינן פ"ט מ"ד החושב על מי חטאת לשתות רא"א פסול רי"א כשיטה כו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ כשיטה אם היטה הכלי לשתות ממנו הנה הוציאן מהכנתן לקידוש כו' ע"ש ונראה מזה דהמים צריכים להיות מיוחדין ומוכנין לקידוש ומאימתי צריכים להיות מיוחדין לקידוש נראה שהוא מן המילוי ואילך דאף המילוי צריך להיות לשם מי חטאת דהא אמרינן בתוספתא ולקח ונתן עד שיתכוין למילוי ולקידוש ולהזאה וזה שהתוס' סוכה (כ"א) הכריחו דאף מילוי ממילא כשר מדאמרינן בתוספתא כוסות של אבן היו תלוים בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות ע"ש צ"ל מ"מ כיון דהבעלים הוליכן לשם בשביל כך חשיב כוונה לשם מי חטאת, והנה אמרינן בתוספתא החושב על הדלי לשתות עד שיגיע למים יערה וצריך לנגב משיגיע למים יערה וא"צ לנגב רש"א א"צ להערות ע"ש ונראה הטעם דפסול בחושב על הדלי לשתות משום דבעינן הכנתן לקידוש וזה דאמרינן במתני' החושב על מי חטאת לשתות והיינו על מים שאינן מקודשין דרי"א משיטה אבל מחשבה גרידא לא מהני התם דמיירי לאחר מילוי כיון דכבר חישב עליהן בשעת מילוי למי חטאת אין המחשבה של עתה שחושב לשתיה מוציא מידי המחשבה בשעת מילוי ובעינן מעשה וכמו בכלים דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה וצריך מעשה אבל התוספתא דחושב על הדלי קודם שהגיע למים אז מהני מחשבה גרידא ונראה דזהו נמי טעמו של ר"ש בתוספתא דהחושב משהגיע למים דא"צ אף להערות כיון דקודם נתמלאו למי חטאת לא מהני מחשבה גרידא להוציאן מהכנתן ורבנן דס"ל דצריך להערות הוא רק חומרא בעלמא כמ"ש הר"ש ז"ל דהא קתני א"צ לנגב דאש הנוים פסולים היה צריך לנגב:
הנה המלאכה פוסלת בפרה עצמה וכן במים ואמרינן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מד"א כו' והנה הר"ש ז"ל בכלאים פ"ז מ"ד הקשה נו על התוס' שכתבו דזה דאין אדם אוסר דבר שא"ש היינו בדבר התלוי במחשבה והא מלאכה בפרה תלוי במחשבה דהא אמרינן פרה שהכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה ומההיא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת מוכח דיכול לאסור פרתו של חברו במלאכה ע"ש ונראה לומר לפי מה דאמרינן פ"ב דפרה שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה והקשה הר"ש ז"ל שם בעלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה דהא נפסלת פרתו ותי' דחשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוי ניחא ליה ע"ש היינו דלא בעינן ניחא ליה שתעשה זו הפרה את המלאכה רק בעינן ניחא ליה על המלאכה עצמה דבעינן מלאכה כזו דניחא ליה בגוה וא"כ ל"ש בזה אין אדם אוסר דבר שא"ש ואף דהיכא דבעינן כוונה אמרינן אין אדם אוסר דבר שא"ש התם הטעם משום דכל היכא דבעינן כוונה בעינן כוונת הבעלים דלא מהני כוונתו על דבר שאינו שלו אבל הכא כיון דבעינן רק דניחא ליה בהמלאכה עצמה ולא בעינן דניחא שתעשה זו הפרה את המלאכה הא על המלאכה כיון שהוא עושה אותה הוי בעלים עליה ומהני כוונתו עליה:
והנה זה דהעושה מלאכה במי חטאת היינו במים שאינן מקודשין דנפסלין הביא רש"י ז"ל בגיטין (נ"ג) מהספרי אי"ל אלא שהמלאכה פוסלת בפרה במים מנין ת"ל למשמרת למי נדה כו' שיהו נשמרין לזה ולא לדבר אחר ע"ש היינו כיון דעושה בהם מלאכה נמצא שהן נשמרין אף לדבר אחר חוץ מקידוש, והנה יש לעיין ל"ל טעם דלמשמרת למי נדה תי"ל דאם עושה בהן מלאכה אינן מים חיים כדאמרינן בסוטה (ט"ו) במצורע דבעינן מים שלא נעשו בהם מלאכה וכתב רש"י ז"ל משום דבעינן מים חיים ע"ש א"כ בפרה דבעינן ג"כ מים חיים א"כ בנעשו בהם מלאכה תי"ל דפסול משום דאינן מים חיים וצ"ע, (הנה בקדש לי ואקדש לך אמרינן בפ"ז מ"ד דהשני פסול וכתב הר"ש ז"ל דפסול הוא משום מלאכה והר"מ ז"ל כתב שם דהפסול הוא משום נטילת שכר לקדש ע"ש והנה אמרינן בתוספתא פי"א הזה עלי ואזה עליך ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ע"ש והתם ליכא לפרושי משום מלאכה דאין המלאכה פוסלת בהזאה ומשום שכר אתי שפיר דהנוטל שכר להזות פסול כמו לקדש אך יש לעיין להרמב"ם ז"ל מ"ט דרבנן דמטהרין]:
אמרינן בחולין (ט' ע"ב) גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות ממנה כו' פסולה וכתב רש"י ז"ל בלשון שני דהטעם דפסול משום דבעינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי שלא ימלא בכלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש ובפסחים (ל"ד) גבי ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואמרינן ונתן אלמא תלושין נינהו הא מחוברין נינהו אלא מעלה כו' כתב רש"י ז"ל שתהא חיותן בכלי באותו כלי עצמו שמקדש בו מי חטאת באפר צריך למלאותן מן המים ולא ימלאם בכלי זה ויערם לתוך זה והכתוב ונתן כו' אלא מעלה בעלמא מדרבנן ואסמכוה אקראי ע"ש והר"ש ז"ל פ"ט הקשה על רש"י ז"ל והוכיח דמותר למלאות בכלי זה ולערות לכלי אחר ואף מדרבנן אינו נפסל דהא אמרינן פ"ז ה' שמלאו ה' חביות לקדשן ה' קידושין ונמלכו לקדשן קידוש אחד כשרים וכן מהתוספתא רי"א ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אחת ומקדש ומדוכתי טובי אחריתי ע"ש ונראה לתרץ דברי רש"י ז"ל דכל היכא שמחשב מתחילה לשפוך לשוקת ולקדש שם המילוי חשיב כשמערה לשוקת כדמוכח מהתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ז דאמרינן יחיד שמילא ה' חביות לקדשן קידוש אחד היה מוציא כל אחת ואחת ושופך אעפ"י שהגיף הדלת כשר מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האחרונה הגיף את הדלת אחריו פסול ופי' הר"ש ז"ל מפני שהוא עוסק עם הקידוש דכל זמן שלא הוציא כל המים שבדעתו לקדש יחד אין המלאכה פוסלת ע"ש היינו דהמלאכה פוסלת רק בגמר המילוי ואעפ"י שכאן כבר מילא כל הה' חביות שרוצה לקדש ואח"כ מוציא אחת אחת ושופך לשוקת א"כ הוא כבר לאחר מילוי ולאחר מילוי פוסל מלאכה לכ"ע עד שעת קידוש ומוכח כיון דדעתו מעיקרא לערות אותן לשוקת ולקדש שם המילוי חשיב המילוי בשוקת וכיון דהמלאכה פוסלת רק בגמר מילוי והיינו כשמוציא החבית האחרונה ומערה בשוקת א"כ אם הגיף הדלת קודם כשר וא"כ כיון דכל שמילא בכלי ע"מ לערות בכלי אחר ולקדשו שם המילוי חשיב כשממלא הכלי האחרון והכלי הראשון הוא רק אמצעי להמילוי א"כ הוי שפיר קידוש בהכלי שממלא בו א"כ כל הנך דוכתי דמייתי הר"ש ז"ל דמיירי התם שמתחילה מילא ע"מ לערות ולקדשן בכלי אחר כשר דחשיב קידוש בהכלי שממלא בו ובעיקר מה דמוכח מהתוספתא דממלא ע"מ לערות בכלי אחר המילוי הוא בהכלי השני לא תקשה הא בעינן חיותן בכלי שממלא בו דכל שממלא בכלי הראוי לקדש בו ומערה בכלי אחר ליכא חסרון מחיותן בכלי וכן בקבלת הדם של קדשים דבעינן דם מהפר וורידין צריכים לראות אויר כלי ומ"מ בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה וכן בקומץ שקידש חציו בכלי זה וחציו בכלי זה דאמרינן דלא קידש כתב הרמב"ם ז"ל דאם חזר וערבן אח"כ כשר ע"ש ואע"ג דעתה כשצריך להתקדש כשעירב כל השיעור יחד ליכא דם מהפר ומשום כיון דהדם היה קודם ג"כ בכלי הראוי להתקדש רק דלא נתקדש חשיב דם מהפר ול"ד לנשפך על הרצפה ואספו דפסול כיון דהיה בינתים על דבר שאינו ראוי לקדש וה"נ במילוי מים דצריך להיות חיותן בכלי ובזבחים (כ"ה) מדמינן לה מילוי מים של פרה שצריך להיות חיותן בכלי לקבלת דם של קדשים דצריך להיות דם מהפר ע"ש כל שהיה קודם ג"כ בכלי הראוי למלאות בו ליכא חסרון מחיותן בכלי אך במי חטאת בעינן עוד קידוש בכלי שממלא בו ואם לאו לא חשיב חיותן בכלי דאם היה על המים תורת מילוי בכלי זה ואח"כ עורן לכלי אחר פסול דבעינן קידוש בהכלי שבו היה המילוי וזהו מעלה דרבנן כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים ואם מילא ע"מ לעשות בו הקידוש כיון שכבר חל על המים תורת מילוי אינו יכול לערות בכלי אחר ולקדשן וכ"ש ששתה מהם חולדה כיון דהמים היו בינתים בדבר שאינו ראוי למלאות ולקדש בו דפסול אבל בממלא מתחילה ע"מ לערות בכלי אחר ולקדש שם כשר:
כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט ה"ג דכל שנגע במים אין מקדשין בו ואעפ"י שניגבו ואפילו נשבה הרוח ונתנה את האפר ע"ג המים אינו מנגבו ומקדש בו והוא מהתוספתא אך הר"ש ז"ל פ"ו מ"ב פי' התוספתא בענין אחר דבנשבה הרוח כ"ע מודי דיכול לקדש בו ע"ש, ובטעם הרמב"ם ז"ל דפסול לקדש בו נראה דהוי כמו אפר שנתנו ע"ג מים שאין ראוין לקדש דאמרינן פ"ט מ"ט דמטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואע"ג דהקידוש פסול מ"מ מהני הקידוש קצת לענין טומאה דהוי רק קידוש פסול ולא דאינו קידוש כלל וה"נ בנשב הרוח את האפר אע"ג דבעינן מכח אדם לא דאינו קידוש כלל אלא הוי קידוש פסול ואפשר דמהני ג"כ הקידוש לענין טומאה כמו בנתן ע"ג מים שאין ראוין לקדש וכיון דמהני הקידוש לאיזה דבר חשיב קידוש וכיון דכבר קידש בו אינו ראוי לחזור ולקדש בו: