מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נא - פרת חטאת · א
ז' ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שע"פ הבירה ובית אבן היתה נקראת ואמרינן בריש יומא שכל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ובחולין (ט' ע"ב) אמרינן צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה וכתבו התוס' שם דאע"ג שכל מעשי פרה בכלי גללים כלי אבנים כו' כדאיתא בריש יומא ובריש פ' הישן (כ"א ע"א) היינו רק קודם שריפת הפרה כדתנן בפרה ז' ימים קודם לשריפת הפרה היו מביאין כו' אבל לאחר שריפת הפרה היו מקדשין בכל הכלים כו' ע"ש, והנה ההיא דפ' הישן שהביאו היינו מה דמייתינן שם דמביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידם כו' ויש לעיין הא זהו למילוי המים וזהו לאחר שריפת הפרה ואין לומר דקודם שריפת הפרה היו ממלאין מים לצורך הקידוש של אח"כ הא אמרינן בתוספתא פ"ג דפרה דאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממנה עד שתעשה אפר [ונראה העשה דאין ממלאין קודם משום דבעינן מילוי לשמה כמ"ש הר"ש ז"ל וקודם שראוי לקדש ל"ש מילוי לשמה] וצ"ע:
אמרינן ביומא (ח') אין בין כהן השורף את הפרה לכ"ג ביוה"כ אלא שזה פרישתו לקדושה כו' וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו ואמרינן שם כמאן אי ר"מ אי ר' יוסי ע"ש ויש לעיין איך אפשר לאוקמי כר' יוסי הא ר' יוסי ס"ל בתוספתא פ"י דפרה (הביאה הר"ש ז"ל פי"א מ"ג] דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ואפר חטאת ומזה מי חטאת וכ"ש אחיו הכהנים שהן אוכלי קדש דזה דאין אחיו הכהנים נוגעין בו כתבו הת"י ריש יומא שלא יטמאו אותו בנגיעתן דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ע"ש וצ"ע:
וכן יש לעיין בזה שהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה והרמב"ם ז"ל ס"ל שהיו מטמאין אותו בשרץ אך התוס' ריש יומא כתבו דלא היו מטמאין אותו בטומאה דאורייתא רק ע"י זה שסמכו ידיהם על ראשו דמחמת שנוגעין בו נטמא דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאות וכ"כ בחגיגה (כ"א) ע"ש ויש ג"כ לעיין לר"י ור"ש דס"ל בתוספתא דאין הטהור לתרומה מטמא מי חטאת ומזה מי החטאת וע"כ דלי"ל האי דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת דא"כ היה הטהור לתרומה מטמא את החטאת משום נושא המדרס א"כ במה נטמא כהן השורף את הפרה וצ"ע:
מקשינן ביומא שם על הא דמזין עליו כל ז' הימים מכל חטאות שהיו שם בשלמא ראשון שמא שלישי כו' חמישי שמא שביעי כו' אלא רביעי ל"ל הזאה כלל לא בשלישי איכא לספוקי ולא בז' איכא לספוקי ואמרינן לטעמך הזאה כל ז' מי איכא הא קי"ל הזאת שבות היא אלא מאי אי"ל למימר לבר משבת ה"נ לבר מרביעי ע"ש והקשה הגבו"א דמשמע דבטלינן רק ב' ימים מהזאה היינו ד' לפרישתו ושבת ואמאי דאי מתרמי שבת בג' ימים הראשונים כיון דמבטלין זה היום א"כ יבטל עוד יום אחד דאי הוי שבת בשני לפרישתו יבטל ג"כ בששי דממ"נ אי מספקינן האי ששי לפרישתו שהוא ז' לטומאתו א"כ שני לפרישתו היה ג' לטומאתו וכיון שלא היזה אז למה יזה בששי וכן אם מתרמי שבת בג' אחרונים של פרישתו ג"כ מבטלין כנגדו יום אחד בג' הראשונים שלו כיון שלא יזה אח"כ בז' לטומאתו למה יזה קודם בג' לטומאתו א"כ לעולם מבטלין ב' ימים לבד מרביעי ובש"ס אמרינן דהני ז' ימים הוא רק לבד משבת ולבד מרביעי ע"ש ונראה דלהרמב"ם ז"ל אתי שפיר שכתב בפי"א דפרה ה"ב דאם היזה בג' ולא היזה בז' יכול להזות אח"כ אימתי שירצה דכל היכא שמפיש בימי טהרה בין ג' לז' לא איכפת לן ועיין בכ"מ שם א"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו שפיר מזה כל ג' הראשונים שלו דמספקינן כל הג' הראשונים בג' לטומאתו ואף דאחד מג' אחרונים שלו כגון ששי לפרישתו הוא שבת ולא יזה אז מ"מ בשני לפרישתו שפיר מזה שמא זהו ג' לטומאתו והזאה בזמנה מצוה וחצטרף זו ההזאה עם ההזאה שיעשה ז' לפרישתו שהוא ח' לטומאתו דאי מפיש בימי טהרה באמצע לא איכפת לן ואע"ג דההזאה השניה לא תהיה בזמנה שתהיה בח' לטומאתו מ"מ הזאה ראשונה דיכולה להיות בזמנה עושין דהזאה בזמנה מצוה וא"כ אם חל שבת בג' אחרונים לפרישתו לא מבטלינן מהז' ימים רק שבת ורביעי שלו וזהו דאמרינן בגמרא דז' לבר משבת ולבד מד' אבל אם חל שבת בג' ראשונים שלו נראה דודאי מבטלינן תרי יומי לבד מד' דאם חל שבת בשני לפרישתו ולא היזה אז למה יזה אח"כ בששי שלו עם מי תצטרף ההזאה דאם ששי ז' לטומאתו אין לה עם מי להצטרף כיון שלא היזה בג' לטומאתו ואם ששי הוא ח' לטומאתו ל"ש ביה הזאה בזמנה מצוה דהא זה דמזין עליו כל ז' ימים הוא רק משום הזאה בזמנה מצוה:
סדר עבודת הפרה כפתוה בחבל של מגג ונתנוה ע"ג מערכתה ראשה בדרום ופניה למערב כו' והנה בסדר התמיד ג"כ אמרינן וכך היה עקודתו ראשו לדרום ופניו למערב ופי' הראב"ד ז"ל שם הטעם דהיה ראשו לדרום כמו דאמרינן בסדר יומא דפרו עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ואמרינן שם בגמרא הטעם דשמא ירביץ גללים ה"נ ראשו לדרום לצד המזבח ואחוריו לצפון להרחיקו מן המזבח והמפרש למס' תמיד כתב הטעם דראשו לדרום משום דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח כל כמה דאפשר לקרב שי למזבח מקרבין ע"ש ויש לעיין הא הכא גבי חור ראשה לדרום ופניה למערב והכא ל"ש כל הנך טעמי וצ"ע:
אמרינן שם שחט בימינו וקבל בשמאלו רי"א בימינו דיה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו והר"ש ז"ל שם הביא מהתוספתא שוחט בימינו ומקבל בשמאלו ואם שינה תד ר"א שוחט בימינו ונותן הסכין לפניו כו' ומקבל בימינו ונותן לשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול ע"ש ויש לעיין מ"ט דרבנן דפסלי אם קיבל בימינו, והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם כתב ז"ל ור"י ידריך הפרה מדרגת הקדשים כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסול כן הוא דם הפרה ואין הענין כן כי דם הקדשים מזה ע"ג המזבח ודם הפרה לא יזרוק כו' עכ"ל ונראה מזה דטעם דרבנן הוא רק דאין הפרה דומה לקדשים דבעינן דוקא ימין וא"כ יש לעיין למה צריך דוקא שמאל דהא קתני בתוספתא אם שינה פסול ונראה דהטעם דאם שינה פסול הוא כיון דע"כ צריך להיות הדם אח"כ בשמאל שהרי צריך להזות באצבעו הימנית ואם יקבל בימין ע"כ יעשה כדברי ר"י שיקבל בימין ויתן לשמאל ויזה באצבעו הימנית וכה"ג שיקבל בימין ויערה לשמאל נחסר כ"ש מן הדם כדאמרינן בתוספתא פ"ק דקרבנות גבי לוג שמן של מצורע פינה משמאלו לימינו וחיירה לשמאלו והיזה בימינו פסול לא מפני ששינה אלא שחיסר הלוג טפה כ"ש ע"ש כי כשמערה מיד ליד נחסר כ"ש ובדם הפרה אם נחסר כ"ש ג"כ פסול כדאמרינן בספרי הדם כ"ש יחזיר ואם לא החזיר פסול ולר"י כיון דס"ל דצריך קבלה דוקא בימין ובעינן ג"כ הזאה בימין ע"כ צריך לקבל בימין ולערות לשמאל וכך הוא דינו:
אמרינן פ"ד מ"ב היזה משביעית שמינית וחזר והיזה שמינית כשרה היינו דקרא לשביעית שמינית וחזר והיזה שמינית, והנה יש לעיין כיון דצריך רק ז' הזאות והוא עשה שמונה א"כ חסר מדמה ואמאי כשרה הא אמרינן בספרי דדם כ"ש יחזיר ואם לא החזיר פסול וצ"ל דמיירי שהחזיר אח"כ ההזאה האחרונה, והנה בזה יש לפרש מה דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל שם טבל שנים והיזה אחת פסול ע"ש ואינו מפורש שם הטעם ולפ"ז כיון דא"צ רק לטבול אחת והוא טבל שתים והיזה א"כ חסר מעט מדמה דמה שטבל בפעם השניה והיזה הוא שלא לצורך והכא לי"ל תקנתא שיחזיר דהא ההזאות עצמן א"צ להחזיר דההזאות אינן בכלל שריפה והכא שעשה הזאה מיותר ממה שצריך אם יחזיר אותה ההזאה כיון דיש שם מה שצריך להזות וזה אינו בכלל שריפה אם יחזירה ויביאנה לידי שריפה הוי כנתערב אפר מקלה כ"ש באפר פרה דפסול:
והנה בההיא דהיזה משביעית שמינית וחזר והיזה שמינית כשרה הביא הר"ש ז"ל מהתוספתא דדוקא אם ההזאה השמינית עשה כהן אחר אבל זה הכהן עצמו פסול משום מלאכה היינו דההזאה השמינית שהיא שלא לצורך חשיב מלאכה ונפסלת ע"ש, והנה יש לעיין מ"ש אותו הכהן מכהן אחר כיון שכבר עשה כל ההזאות וכילה עבודת ההזאה מאי נ"מ לאחר ההזאה בין אותו כהן לכהן אחר דהא שאר עבודות יכול לעשות כהן אחר ואפשר כיון דלאחר ההזאה צריך לקנח ידו בגופה של פרה א"כ עדיין לא נגמרה התעסקותו בפרה וכ"ז שלא נגמרה התעסקותו פוסל במלאכה, (יש לחקור בדם של פרה אם יש בה מעילה כמו דם קדשים דאין בה מעילה אם גם בפרה כן והנה למאן דס"ל בירושלמי יומא פ"ה ה"ו דזה דליכא מעילה בדם הוא משום דכתיב כל אוכליו יכרת אין בו אלא כרת נפש בלבד ואמרינן שם דאף דם של קדשי ב"ה כן א"כ כ"ש של פרה אלא למ"ד שם דדוקא בקדשי מזבח אין מעילה בדמים יש לחקור בפרה איך כיון דזה דמועלין בפרה מפקינן לה במנחות נ"א מדכתיב חטאת היא א"כ לא עדיף מחטאת דבהדם ליכא מעילה אך התוס' כתבו שם דזה דאצטריך חטאת היא מלמד שמועלין בה אע"ג דקדשי ב"ה היא היינו למועל אחר מועל ע"ש א"כ אפשר דמועלין בדמה מדין קדשי ב"ה אך מועל אחר מועל ודאי נראה דל"ש בדמה]:
גמר מלהזות קנח ידו בגופה של פרה ובזבחים (צ"ג) ובמנחות (ז') אמרינן גמר מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו משום דשיריים שבאצבע פסולין להזאה ואמרינן בשלמא גמר מקנח ידו בגופה של פרה דכתיב ושרף את הפרה לעיניו אלא אצבעו במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק כדכתיב כפורי זהב ע"ש והת"י ריש יומא הקשו על הא דאמרינן דמקנח אצבעו בשפת מזרק דהא אמרינן בספרי שמצות קבלת דמה הוא ביד ולא בכלי וכתב דההיא דמנחות פליג על הספרי ע"ש ויש לעיין איך אפשר דההיא דמנחות פליג על הספרי וס"ל דמקבל בכלי ולא ביד הא אמרינן התם גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה ול"ל לקנח ידו כלל דרק אצבעו יקנח משום ההזאות וזה מקנח בשפת מזרק דזה שמקנח את ידו הוא משום קבלת הדם שמקבל בידו:
ובעיקר מה דמקשינן אלא אצבעו במאי מקנח וכן בזבחים (כ"ה) מקשינן ודם סכין במאי מקנח ואמרינן בשפת מזרק ולכאורה מאי מקשינן במאי מקנח יקנח במאי דבעי יקנח במפה ונראה משום דדם נתקדש בכ"ש דסכין מקדש להדם וסכין אלימא מכ"ש וכ"ד שנתקדש בכ"ש גנאי להורידו לכלי חול כמ"ש תוס' מנחות (ח') ומש"ה היה מקנח בשפת מזרק שהוא כ"ש וזה דדוקא במזרק ולא בשאר כ"ש משום שהמזרקות היו מיוחדין לזה וכדכתיב כפורי זהב ונראה דבשמן של מצורע שמזה ז' פעמים על הפרוכת ובעינן על כל הזאה טבילה כדאמרינן פי"ד דנגעים ובמה מקנח אצבעו והתם ליכא מזרק ונראה שהיה מכניס מזרק כדי לקנח אצבעו כדכתיב כפורי זהב ולפ"ז בפרה מה דאמרינן ג"כ דמקנח אצבעו בשפת מזרק הוא ג"כ משום דנתקדש הדם דומיא דפנים דחטאת קרייה רחמנא וגנאי להורידו לכלי חול ול"ק מזרק מנ"ל הא מקבל ביד ולא במזרק דהיה מביא מזרק כדי לקנח אצבעו כדכתיב כפורי זהב:
והנה זה דמקשינן בפרה אצבעו במאי מקנח ולא מקשינן דם סכין במאי מקנח כמו דמקשינן בזבחים (כ"ה) בשאר קרבנות נראה דדם סכין מקנח בגופה של פרה וזה דבשאר קדשים מקנח הסכין בשפת מזרק ולא בגופו של קרבן כתבו התוס' זבחים שם מפני הנימין שלא יהא נאה לשחוט ע"ש וזה שייך רק בשאר קדשים דיכול לשחוט מיד זבח אחר אבל בפרה דסוף סוף נטמא הסכין דהא השוחט מטמא בגדים ואי אפשר לשחוט אח"כ שאר קדשים לא חיישינן לנימין:
הנה הראב"ד ז"ל פ"ג ה"ב כתב דזה דהיה צריך מזרק לפרה הוא רק לקבל כל הדם להביאו לידי שריפה ולא היו מזין ממנו ע"ש ונראה דרש"י ז"ל ותוס' לא מפרשי כהראב"ד ז"ל שכתבו בזבחים שם גבי דם סכין שמקנח בשפת מזרק דמש"ה דוקא בשפת מזרק ולא לתוכו כדי שלא יפול הדם למזרק ע"ש ובפרה ג"כ אמרינן בשפת מזרק ולהראב"ד ז"ל כיון דלא היה מזה ממנו הדם רק היה מקבל כדי להביאו לידי שריפה א"כ היה יכול לקנח במזרק עצמו, והנה להראב"ד ז"ל נראה דהיה מקבל ג"כ דם העור ודם התמצית שהרי כולן טעונין שריפה והנה יש לחקור אי זה הדם שמקבל במזרק אם יכול זר לקבלו כיון שאינו להזאה רק להביאו לידי שריפה:
אחר הזאתה מצית את האש במערכתה ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומשליך לתוך שריפתה, והנה בשיעור השני תולעת אמרינן ביומא (מ"ב) משקל עשרה זוז ובשיעור האזוב כתב הרמב"ם ז"ל דשיעורו טפח וכדאמרינן בנדה דאזוב טפח אך בעץ ארז לא נתבאר שיעורו והנה במצורע אף עץ ארז י"ל שיעור כדאמרינן בתוספתא דנגעים שארכה אמה ורחבה כרביע כרע המטה ויש לחקור אם גם לפרה צריך שיעור: