אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן נ - טומאת צרעת › ח

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן נ - טומאת צרעת · ח

ז

הביא הר"ש ז"ל פ"ד מ"י מהתוספתא דאם נולדה בהרת כגריס אצל בהרת הישנה והסגירו משום חדשה ובסוף השבוע פשתה הישנה מחליטו כאילו פשתה החדשה דמצטרפין ליחשב כנגע אחד ע"ש, ויש לעיין דזה גופא יחשב פשיון מה שנולדה החדשה אצל הישנה דמה בין זה לפשיון וצ"ל דפשיון מקרי רק אם התחיל לפוש מצד הנגע אבל מצד אחר אף שהגיעה לבהרת אין זה פשיון, וכן נראה מההיא דפ"ו מ"ה בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת כו' נתמעטה המחיה והלכה לה ר"ג אומר אם מבפנים היא כלה כו' היינו שהבהרת הפנימית התחילה לכסות המחיה הוי סימן פשיון להפנימית ואם מבחוץ שדינן הפשיון להחיצונה ועיין בהר"ש ז"ל שם אלמא דפשיון מקרי אם התחיל לפוש מצד הבהרת, אך לפ"ז יש לעיין דאמרינן ברפ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה היינו ספק שער לבן קודם לבהרת ועוד יותר מי שהיה בו בהרת כגריס והסגירה בסוף שבוע והרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת באה תחתיה היינו שמא הלכה לה הראשונה ואחרת באה תחתיה טמא ע"ש ויש לעיין הא אפילו אם לא הלכה לה הבהרת הראשונה ונשארה במקומה מ"מ איך אפשר לטמא משום פשיון שמא אחרת נסמכה לה ואין זה פשיון, והנה זה דלא חיישינן שמא הלכה ובאה אחרת במקומה הוא משום דמוקמינן אחזקת הגוף שלא הלכה הבהרת אבל על מה שנתוסף יש לעיין איך אפשר לטמאותו משום פשיון מספק שמא אחרת נסמכה לה דמנ"ל שהתחילה לפוש מצד הבהרת דילמא מצד אחר ואחרת היא ובזה ל"ש חזקת הגוף ואפשר משום דקרוב יותר שהבהרת הישנה פשתה ולא שנולדה בהרת אחרת:

והנה המשנה אחרונה מפרש ההיא דבהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע ה"ה כסלע ספק שהיא היא ספק אחרת באה תחתיה דמיירי דאינו מכיר מקום הבהרת ממש והספק שמא אחרת באה סמוך למקום שהיתה שם הראשונה דאם יודע שמקומה ממש ומסופק רק שמא אחרת באה למקום זה אין כאן צד לטהר אפילו אם אחרת היא כדאמרינן פ"ד מ"ז ע"ש היינו דאמרינן שם דבתוך ימי הסגר אפילו הלכה וחזרה ה"ה כמו שהיתה אך דוחק לומר דמשנתינו מיירי באינו מכיר מקום הבהרת הישנה ולפמ"ש הוא בפשוטו דמיירי לעולם שהבהרת כסלע היא במקומה הראשון אך כיון דזה דאמרינן דבהרת שהלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה הוא דוקא בחזרה למקומה הראשון כמ"ש הר"ש ז"ל שם א"כ אפילו אם הנגע שהוא כסלע היא על מקומה הראשון היינו שהמקום שהיה שם בהרת כגריס הוא בכלל המקום ששם עתה הבהרת כסלע מ"מ כיון שעתה הבהרת כסלע שיש בו כמה גריסין אם הלכה לה הבהרת הראשונה ונולדה בהרת אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה לא הוי כחזרה הבהרת הראשונה כיון שהתחיל לפוש ממקום הבהרת החדשה דחשיבא כנגע חדש שהרי נולדה במקום אחר שדינן הפשיון בתרה א"כ בהסגיר בהרת כגריס ובסוף שבוע ה"ה כסלע אף אם מקום הבהרת שהסגירה בכלל הבהרת כסלע עדיין איכא ספק שמא הלכה הבהרת ואחרת באה תחתיה אצלה ופשתה על מקום הבהרת הראשונה:

כתב הראב"ד ז"ל פי"ב מ"ד בפשיון הרחוק דבזה שוים אדם לבתים ובגדים דהפשיון הקרוב בכ"ש והרחוק בכגריס ועיין בכ"מ שם מ"ש בפי' הראב"ד ז"ל לת"כ שדייק זה דאף באדם פשיון הרחוק כגריס מטמא ממה דאמרינן במתני' בשחין ומכוה ובוהק שחולקין בין אום לפשיון ודוקא הנך שאין ראוין לפשיון חולקין בין האום לפשיון אבל עור הבשר שראוי לפשיון אינו חולק בין אום לפשיון והיינו אם הפשיון כגריס דפשיון הרחוק הוא כגריס ע"ש וקשה הא בבגדים אף אם מפסיק מה שאינו ראוי לפשיון ג"כ טמא דאמרינן פי"א מ"ז קייטא שיש בה פספסין צבועים ולבנים פושין מזה לזה היינו מלבן ללבן ואף שהצבוע מפסיק ביניהן ע"ש ואף דהצבוע אינו ראוי לפשיון ומוכח דאם פשיון הרחוק מטמא לא מהני ביה הפסק ומדמהני הפסק באדם צ"ל משום דפשיון הרחוק אינו מטמא בו כלל וכמ"ש התי"ט לשיטת הרמב"ם ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ד השחין והמכוה והבוהק ומחיית השחין כו' שהן חולקין בין האום לפשיון אינו סימן טומאה הסגירו והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט עכ"ל, והנה בפ"ק דנגעים בההיא דאין רואין את הנגעים בשבת דיש בזה להקל ולהחמיר כיצד להחמיר כו' התם מיירי שהסגירו ובתוך ימי ההסגר נולד פשיון ושחין או בוהק חולקין בין האום לפשיון ובשבת בסוף ההסגר קודם ראיית הכהן הלכו להם ובשעת ראיית כהן נעשה הפשיון סמוך לאום וטמא והתם הטעם משום דכל מה שנעשה בתוך ימי הסגר לא חשיב כלל דאף אם הלך הנגע לגמרי וחזר בתוך ימי הסגר ה"ה כמו שהיה וכיון שהסגירו בלא פשיון ובסוף ימי ההסגר יש בו פשיון כדינו שהוא סמוך לבהרת טמא אך הרמב"ם ז"ל מיירי שהיה בו קודם הסגר פשיון ושחין ובוהק חולקהו מן האום והסגירו כנגע בלא פשיון ואח"כ הלכו להם וכיון דל"ש פשיון כלל קודם הסגר ומה שייך שהיה בו פשיון ושחין ובוהק חולקהו צ"ל דמיירי בהסגר שני שהיה בו בהסגר ראשון פשיון ושחין ובוהק חולקהו והסגירו שנית כאילו לא פשתה ואח"כ הלכו להם עד שנמצא הפשיון סמוך לאום ה"ז מוחלט, ויש לעיין כיון בשעה שנולד הפשיון חלקהו השחין או הבוהק ולא היה אז פשיון כ"א כנגע אחר דכל שיש הפסק חשיב כנגע אחר לשיטת הרמב"ם ז"ל דפשיון הרחוק אינו מטמא באדם א"כ עתה כשנתחבר אמאי חשיב פשיון הא שתי בהרות שנתחברו לא חשיב זו פשיון לזו [כאמרינן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת כו' נתמעטה והלכה לה רג"א אם מפנים היא כלה סימן פשיון לפנימית כו' אם מבחוץ היא כלה היינו שהחיצונה התחילה לכסות המחיה עד שכלתה החיצונה טהורה והפנימית להסגיר כמ"ש הר"ש ז"ל שם ואף שנתחברו החיצונה עם הפנימית אין זו פשיון לפנימית] ואפשר היה לומר דהשחין והבוהק שהלכו להם זה גופא חשיב פשיון שעתה נהפכו לבהרת ואע"ג דשחין ומכוה המפסיק מיירי שהיה עליהן בהרת קודם רק כיון שהיו שם שחין או מכוה חשיב הפסק בבהרת שבעור הבשר לפשיון שלו מ"מ אף בכה"ג כיון דתחלה היה שחין או מכוה ועכשיו נהפכו לבהרת של עור הבשר אפשר דזה חשיב פשיון לנגע של עור הבשר אך מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאום נראה דהפשיון הראשון זהו חשיב פשיון עתה דאם הפשיון הוא מחמת השחין והבוהק שהלכו להם א"כ ל"ל עד שנמצא הפשיון סמוך לאום אפילו אם לא הלכו רק מקצת השחין והבוהק ג"כ ליטמא, ונראה מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמה שהלך השחין לא חשיב פשיון כיון שהיה שם בהרת אף קודם ובבוהק דודאי הנגע פושה לבוהק כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ג צ"ל דהכא מיירי באופן דהבוהק התחיל להתכסות מהצד השני ובכה"ג לא חשיב פשיון וטמא רק משום דהפשיון הראשון נתחבר עם האום וקשה איך נעשה עתה פשיון מה שהיה קודם נגע בפ"ע וצ"ע:

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יותר מקיפה מבחוץ ובהרת שניה מקפת את הבשר החי הרי הבהרת הפנימית להסגיר ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט כולה בפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי הן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה עכ"ל והיינו כר"ע בפ"ו מ"ה וכפי פי' הרמב"ם ז"ל במשנה שם ע"ש ויש לעיין בטעם הדבר כשכולה מבפנים אמאי לא יהיה זה פשיון לפנימי, ונראה לומר הטעם כיון דהשתא נעשו בהרת אחת כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מקום הפשיון הוא עתה בתוך הבהרת ואין הבהרת פושה לתוכה ובזה פליגי ר"ע ור"ג דר"ג סבר בתר מעיקרא אזלינן וכיון בשעה שפשתה היו ב' בהרות והיה הפשיון חוצה לה טמא ור"ע סבר דאזלינן בתר השתא וכיון דהשתא מקום הפשיון הוא בתוכה אין זה פשיון, אך מלשון פה"מ שם שכתב טעמא דר"ע דכמו שלא נחשוב פשיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פשיון למחיה שבתוך חברתה כו' נראה דמפרש דכל בשר המוקף בהרת אין המקום ראוי לפשיון לשום נגע:

הנה בהרת שכנסה ופשתה או שפשתה וכנסה פלוגתא דר"ע וחכמים בפ"ד מ"ז וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ט בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה ה"ה בטהרתו וכתב הראב"ד ז"ל זו הפסקא במשנה נגעים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס לא היו חכמים מטהרים וזו היא השאלה ששאלו את ר"א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו כו' וכתב הכ"מ כתב הראב"ד בהרת שכנסה כו' גבי שאלו את ר"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע להדיא שאם כנסה ואח"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמיד לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כהראב"ד ז"ל מפני שהוא ז"ל בספרו זה מחבר ולא מפרש ע"ש ונראה דל"ק כלל על הרמב"ם ז"ל מההיא דשאלו את ר"א כו' דלפי שמפרש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם במי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין א"ל יסגור א"ל למה כו' א"ל שמא תכנוס ותפשה וכתב שם ז"ל שמא תכנוס ביום ז' עד שתשוב כגריס ויפטור אותו הכהן ואחר זה תפשה בשארית השחין עכ"ל א"כ מיירי התם שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור והרמב"ם ז"ל בפסקיו שם כתב דכנסה ופשתה שניהם אחר הפטור ה"ה בטהרתו וא"כ אינו ענין לההיא דשאלו את ר"א דס"ל להרמב"ם ז"ל דבפשיון אזלינן בתר שעת הפטור דאם פשתה מראיית הכהן בשעת הפטור חשיב פשיון והכא בכנסה לאחר הפטור ופשתה לכמות שהיתה כיון דלא פשתה יותר משעת הפטור טהור אבל מתני' דשאלו את ר"א דמיירי שכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור כיון דפשתה מכמות שהיתה בשעת הפטור מקרי פשיון וטעם החילוק נראה פשוט דלסימני טומאה בעינן ראיית כהן כמו להנגע עצמו א"כ היכא שכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור דע"כ מיירי דלא הראה לכהן קודם כשכנסה דמה שייך אז ראיית כהן כיון שכבר נפטר דהא מיירי לאחר הפטור וכינוס אינו סימן טומאה אלא אדרבה סימן טהרה א"כ עתה כששוב פשתה לכמות שהיתה ומראה לכהן הרי אין הכהן רואה הפשיון דהנגע הוא עתה כמו שהיה בשעת ראיית הכהן בשעת הפטור וזה שאומר לו המצורע דכנסה ואח"כ פשתה אינה כלום דהא אמרינן דאין כהן אחר יכול לטמא בפשיון ואמאי לומר לו המצורע שפשה וע"כ דצריך שיכיר הכהן הפשיון וזהו ראיית הפשיון א"כ הכא כשכנסה ופשתה אין הכהן רואה הפשיון אבל כשכנסה קודם הפטור ופשתה לאחר הפטור הרי הכהן רואה הפשיון שפשה מכמות שהיתה בשעת ראייתו בשעת הפטור, והנה גבי נתקים כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח הי"ג הבא כולו נתוק ונולדו לו שער שחור טהור הלך השער שחור טמא משום פשיון ע"ש ואע"ג דה"נ הוי כנסה ופשתה דכשנולד שער שחור כנסה וכשהלך פשתה והוי פשיון ואף דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד דכנסה ופשתה אין זה פשיון ולפמ"ש שפיר דהתם נמי מיירי שנולד השער שחור בימי הסגר כדאמרינן בתוספתא שהביא הראב"ד ז"ל שם ועיין בכ"מ שם ובזה שכנסה בתוך ימי הסגר ופשתה לאחר הסגר אף להרמב"ם ז"ל הוי פשיון וכההיא דשאלו את ר"א כיון דהיתה ראיית כהן באמצע:

ואדרבה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא בכנסה ופשתה שניהם לאחר הפטור הא ליכא ראיית כהן והנה הר"ש ז"ל פ"ד מ"ז כתב בלשון אחד דבעינן בפני הכהן עצמו שפשתה וכנסה, והנה בפשתה וכנסה לכמות שהיה דמטמא ג"כ ר"ע יש לעיין טובא ממ"נ אי לא חשבת כלל מה שבינתים וחשבינן רק כמה שהיתה קודם וכמה שהיא עתה הרי הנגע עתה כתחילתה וליכא פשיון ואי חשבינן מה שפשתה בינתים לפשיון א"כ הרי עתה כשכנסה הרי הלך הפשיון וכל פשיון שהלך טהור וצ"ל דזה דאמרינן דאם הלך הפשיון טהור הוא דוקא כשכבר החליטו הכהן בפשיון והלך הפשיון טהור והכא מיירי שלא החליטו הכהן בינתים דאין הילוך הפשיון מטהר רק אחר שהוחלט בו אך דוחק גדול הוא דאם לא הוחלט בינתים איך יכול הכהן להחליטו עתה בפשיון שכבר הלך לו, והנה הכ"מ כתב שם בפשתה וכנסה דאין טעם להחליט ע"ש ונראה דהוקשה לו זה והנה הרמב"ם ז"ל בפה"מ מפרש דר"ע פליג ג"כ בתוך ימי הסגר אם פשה באמצע הסגר ובסוף הסגר חזר לכמות שהיה ע"ש והנה יש לעיין דהא ר"ע גופיה קאמר בפ"ז מ"ד בתולש סימני טומאה בתוך הסגרו דטהור לפי שלא טמאו הכהן והיינו דבתוך ימי הסגרו נולדו לו סימני טומאה ותלשן וטהור אף מדרבנן דלא קנסינן ליה וכ"ש דטהור מדאורייתא ואף שנולדו בו סימני טומאה בתוך הסגר ולא טמאו הכהן בהם אם תלשן בתוך ההסגר טהור וכ"ש שהלכו מאליהן הסימני טומאה בתוך הסגר דטהור וא"כ פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר לר"ע אמאי טמא ומ"ש פשיון משאר סימני טומאה ועוד קשה דאמרינן בפ"ק רע"א חל להיות בתוך השבת מעבירין אותו אחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל כו' היה בו פשיון והלך לו פשיון כו' דטהור ע"ש ומוכח דלר"ע אם בתוך ימי ההסגר פשתה וכנסה טהור וצע"ג:

ובעיקר בפשתה וכנסה דמטמא ר"ע וכתב הכ"מ דאין טעם להחליט כתב ע"ז התי"ט פ"ד מ"ז דסברת ר"ע היא דהתורה לא הקפידה אלא על שתפשה וזהו דדייק הרמב"ם ז"ל בפירושו שכתב שהנגע כבר נמשך בגוף ע"ש והנה לפ"ז בהא פליגי ר"ע ורבנן דלרבנן פשיון הוי כשאר סימני טומאה כמו שער לבן ומחיה דכשעודם בו טמא וכשהלכו להם טהור דעמידתן זהו מטמאתו ומש"ה כשהלכו להם טהור ה"נ בפשיון וכשפשה ואח"כ כנס טהור ור"ע ס"ל דשאני בזה פשיון משאר סימני טומאה דאין עמידת הפשיון המטמא אלא מה שפשה בגוף היא המטמא ואפילו הלך לו וי"ל דר"ע ורבנן בהא לטעמייהו אזלי דר"ע ס"ל בפ"ד מ"ט בבהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלכה מן האום כחצי גריס טמא דחשיב האום והפשיון אחד והפשיון נעשה אום ומצטרפת עם מה שנשאר מן האום לכגריס א"כ דין פשיון הוא רק בהרגע שפשה ואח"כ נעשית אום כמו הבהרת עצמה א"כ אי אפשר לומר שעמידת הפשיון הוא המטמא דאח"כ ליכא פשיון כלל דבטל שמו ממנו ועתה הוא בהרת גדולה א"כ ליכא חילוק בין הלך הפשיון אח"כ ללא הלך כיון דבלא"ה אין עוד תורת פשיון עליו אבל רבנן סברי התם דאין הפשיון מצטרף עם האום דלעולם מה שהיה קודם חשיב אום ומה שפשה הוי פשיון א"כ שפיר ס"ל דפשיון הוי כשאר סימני טומאה דעמידתן בבהרת זהו המטמא אותה והיכא שפשתה וכנסה בתוך ימי הסגר ודאי אף ר"ע מודה שאין זה פשיון וכמה שהוכחנו לעיל והטעם הוא דכ"מ שנעשה בתוך ימי הסגר לא משגחינן כלל דאפילו הלכה וחזרה בתוך ימי הסגר ה"ה כמות שהיתה:

והנה לשיטת הראב"ד ז"ל בכנסה ופשתה דמפרש פלוגתייהו דר"ע ורבנן בבהרת כגריס וכנסה ואח"כ פשתה יש לעיין מ"ט דר"ע דמטמא דכיון דכנסה ונעשית פחות מכגריס הרי הלכה הנגע ואח"כ כשפשה והיא עתה כגריס ה"ז נגע חדש ותראה בתחילה וכמו הלכה וחזרה לאחר הפטור וצ"ל דר"ע לטעמיה דס"ל בפ"ה מ"ג בשער הפקודה בהלכה הבהרת וחזרה דהשער לבן אינו מטמא דמקרי שהפכתה חברתה דבהרת אחרת היא אבל אם נפחתה מכגריס וחזר לכגריס ס"ל לר"ע שם דהשער לבן של קודם מטמא דאם נפחתה מכגריס וחזרה לא חשיב לה ר"ע לנגע אחר ולא הוי כהלכה וחזרה מיהו יש לעיין בשער הפקודה עצמה בנפחתה הבהרת מכגריס וחזרה למה צריך ר"ע לשער לבן כלל אמאי לא יטמא משום פשיון דהא ס"ל לר"ע בבהרת כגריס וכנסה וחזרה לכמות שהיתה דחשיב פשיון וצריך לחלק דזה דס"ל לר"ע בבהרת כגריס דכנסה ואח"כ פשתה טמא הוא דוקא לאחר הפטור אבל מתוך החלט כמו התם דהוחלט בשער לבן ואח"כ נפחתה מכגריס ואח"כ חזר לא חשיב פשיון ולפ"ז לאחר הפטור חמיר טפי וצריך ליתן טעם לזה ונראה הטעם דלאחר הפטור כגון שעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו או הלכו סימני טומאה ונשארה הבהרת כגריס וכשראה הכהן וטהרו מ"מ דין בהרת נשאר עליו שהרי פשה לאחר הפטור טמא א"כ בשעת הפטור נעשה דין על הנגע אף שטהורה עתה שאם תפשה אח"כ תטמא ומה שכנס ופשה ס"ל לר"ע דחשיב פשיון וראיית הכהן באמצע היינו בשעה שכנס ל"ש כיון שפטרו ומה שייך ראיית כהן אח"כ כשכנס הא אין כניסה סימן טומאה אבל בהוחלט בשער לבן ונפחתה הבהרת מכגריס דטהרו הכהן אינו שייך שעתה בשעה שטהרו הכהן מחמת שנפחתה מכגריס שיהא עתה דין על הנגע שאם תפשה יהיה טמא שהרי אין כאן נגע כלל דפחות מכגריס לאו נגע היא ואין עליה שום דינים כלל וא"כ בראיית כהן כשכנסה נעשה עליה דין בהרת פחותה מכגריס דאינה בהרת כלל ול"ש עליה דין פשיון א"כ אף אם פשתה שחזרה לכגריס אינו מטמא בפשיון דכ"ז שלא חל על הנגע מתחילה דין שיטמא בפשיון אינו מטמא בפשיון ובזה שאני פשיון משער לבן ומחיה דשער לבן ומחיה מטמאין בתחילה כשבא אצל כהן ובו בהרת עם שער לבן או מחיה טמא אבל פשיון אפילו רואה הכהן שפושה והולך אין זה פשיון ופשיון מטמא רק אחר שעשה הכהן על הנגע דין הסגר שאז נעשה דין אם תפשה שיטמא וכן בפשיון בן יומו כדאמרינן בתוספתא בהרת ובה סימני טומאה החליטו והלכו להן סימני טומאה ובא אצל כהן ופטרו ואח"כ נולד לו הפשיון זהו פשיון שמטמא בן יומו ע"ש דע"י ראיית הכהן כשפטרו נעשה דין על הנגע שיטמא בפשיון דכל שהכהן עושה חלות על הנגע כשמסגירו או פוטרו נעשה עליו ג"כ דין שיטמא בפשיון וכ"ז שאין הכהן עושה על הנגע איזה חלות היינו כשרואה הכהן בתחילה שפושה והולך אינו מטמא בפשיון אבל בהוחלט בשער לבן ונפחתה הבהרת מכגריס שאז פטרו הכהן אז החלות שעשה הכהן על הנגע כשפטרו אי אפשר להיות עליה דין שיטמא בפשיון דפחות מכגריס אינו נגע כלל:

הקשה הראב"ד ז"ל בפ"ד שם לר"ע דפשתה ואח"כ כנסה דטמא הא בבהרת כגריס ופשה כחצי גריס והלכה מן האום כחצי גריס ס"ל לר"ע דתראה בתחילה ואמאי לא יהיה טמא הרי פשתה וכנסה ועיין בכ"מ שם שביאר קושית הראב"ד ז"ל וכתב שמצא במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דרע"א תראה בתחילה דזו המשנה אינה בנוסחת הרמב"ם ז"ל ע"ש, והנה כן נראה להדיא דגרסא אחרת היה להרמב"ם ז"ל במתני' ממה דאמרינן שם פ"ד מ"י בהרת כגריס ופשתה כגריס נולד לפשיון מחיה או שער לבן והלך לה האום ר"ע מטמא ופי' הרמב"ם ז"ל שם בפה"מ דר"ע מטמא משום פשיון ע"ש ואע"ג דמעיקרא כגריס והשתא כגריס חשיב ליה לר"ע פשיון וע"כ משום דהוי כפשתה וחזרה וכנסה א"כ אם בבהרת כגריס ופשתה כגריס ואח"כ הלכה לה האום אע"ג דעתה היא כבתחילה וגם הלכה לה האום לגמרי חשיב ליה פשיון כ"ש בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס דלא הלכה האום לגמרי דחשיב ליה פשיון וטמא ולא יראה בתחילה אבל בפי' הרא"ש ז"ל שם כתב בההיא דבהרת כגריס ופשתה כגריס ונולדה לפשיון מחיה או שער לבן זה דר"ע מטמא הוא משום שער לבן או מחיה אבל משום פשיון לא כיון דלא פשה טפי משיעורא קמא ע"ש והוא משום דהרא"ש ז"ל גריס לעיל בבהרת כגריס ופשה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס דלר"ע יראה בתחילה ע"ש דלא חשיב פשיון א"כ ה"ה הכא אבל מן הרמב"ם ז"ל מוכח שהיה לו גרסא אחרת וכמ"ש הכ"מ:

והנה בזה אתי שפיר מה דאמרינן בפ"ק גבי חל להיות בתוך השבת מעבירין אחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד להקל היה לו פשיון והלך הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס היינו יחד האום והפשיון ע"ש ויש לעיין הא אפילו יש בזה ובזה כגריס הוי ג"כ להקל דהא ליכא עתה פשיון ואף דהתם קאי אליבא דר"ע דאמר מעבירין אותו אחר השבת הא ס"ל לר"ע בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלכה מן האום כחצי גריס דעכשיו האום עם הפשיון יחד כגריס דתראה בתחילה וא"כ אם היה רואהו בשבת כשפשה היה מחליטו ועכשיו יראה בתחילה א"כ הוא להקל ולגרסת הרמב"ם ז"ל כפמ"ש הכ"מ אתי שפיר דס"ל לר"ע בכה"ג דטמא א"כ ליכא קולא אא"כ אין בזה ובזה כגריס:

הנה בההיא דבהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלכה מן האום כחצי גריס דרע"א יראה בתחילה וחכמים מטהרין כתב התי"ט בשם מהר"ם ז"ל דה"ה איפכא דהלכה מן האום כחצי גריס ואח"כ פשתה כחצי גריס דמטהרי רבנן ולא חשיב נגע חדש ליראות בתחילה שכבר נטהר ונתבטל כשנפחתה מכגריס ע"ש היינו כשנפחתה מכגריס ונטהר נטהר ג"כ לענין שאין אותו החצי גריס הנותר ראוי להצטרף לחצי גריס שיולד אח"כ להיות נגע חדש הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד ה"ח בהרת שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנו סימני טומאה אין מסגירין בה לעולם והוא מהתוספתא והכ"מ הביא שם בשם מהר"י קורקוס וא"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר ע"ש, והנה לפי דברי המהר"ם ז"ל אתי שפיר דאצטריך לטהרה מתוך הסגר ונעשית פחות מכגריס ואח"כ נולד חצי גריס אחר דלא יסגור דלא אמרינן שיחשב כנגע חדש דיסגור אלא כיון דהאי חצי גריס הנשאר נטהר בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אינו יכול לשמש עוד לנגע אחר להסגירו אך בעיקר מה שחידש המהר"ם ז"ל דה"ה איפכא דהלכה האום בחצי גריס ואח"כ פשה כחצי גריס ג"כ מטהרין חכמים ולא יראה בתחילה יש לעיין הא בשער הפקודה אליבא דר"ע מי שהיה בו בהרת כגריס ובה ב' שערות והלך ממנה כחצי גריס והניח שער לבן במקום הבהרת וחזר דר"ע מטמא ורבנן דמטהרי התם הוא משום דהוי שער הפקודה דאין השער לבן מטמאין דמקרי שלא הפכתה הבהרת אלא הפכתה חברתה אבל בשער לבן שיולדו עתה מטמאין אף רבנן ולהמהר"ם ז"ל אין כאן נגע כלל כיון שנפחתה הבהרת מכגריס ונטהרה שוב אין מה שנשאר ראוי להצטרף עם מה שנולד אח"כ א"כ מה שייך לומר שהפכתה חברתה הא אין כאן נגע כלל ע"כ נראה לומר דדוקא קתני במתני' שפשתה כחצי גריס ואח"כ הלכה מן האום כחצי גריס אבל לא איפכא ואם הלכה מן האום כחצי גריס ואח"כ פשתה כחצי גריס לכ"ע יראה בתחילה דעל חצי גריס ל"ש טהרה ול"ש לומר שכבר נטהרה הבהרת כיון דעתה היא חצי גריס וחצי גריס אינה כלום ול"ש עליה שום דינים והוי כבהרת חצי גריס בתחילה דאם נוסף אח"כ עליו עוד חצי גריס הוי נגע חדש ויראה בתחילה ובפשתה כחצי גריס ואח"כ הלכה מן האום כחצי גריס הטעם דלרבנן לא יראה בתחילה הוא משום דאותו החצי גריס שנתוסף היה קודם משמש פשיון להנגע הראשון אינו יכול לשמש עתה אום לנגע חדש ובבהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה האום דס"ל לרבנן דיראה בתחילה התם הוא כיון דהפשיון הוא יותר מגריס ויש בהפשיון שיעור נגע א"כ מתחילה כשנולד הפשיון היה משמש פשיון וגם כנגע בפ"ע כיון שיש בו שיעור נגע וכשהלך האום נשאר דינו בתור נגע בפ"ע משא"כ בפשיון פחות מגריס:

והנה בבהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלכה מן האום כחצי גריס דר"ע מטמא וחכמים מטהרין וכן בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום דר"ע מטמא וחכ"א יראה בתחילה ס"ל לר"ע דהאום והפשיון חדא הוא וכשהלכה האום או שנתמעטה עדיין תורת נגע הראשון עליה ולרבנן כל שנפחתה האום מכגריס אין הפשיון מצטרף עמה לכגריס ובהלכה האום ונשאר הפשיון הוי כנגע אחר ויראה בתחילה, והנה יש לחקור מי שהיה מוחלט בשער לבן ואח"כ פרח בכולו ואח"כ הלכה האום הנה לרבנן דהאום והפשיון חשיב כב' נגעים ובהלכה האום ונשאר הפשיון יראה כבתחילה נראה דה"נ יראה כבתחילה כיון שהלכה האום ולר"ע דחשיב אום ופשיון חדא בפרח בכולו ואח"כ הלכה האום הוי כנתגלו ראשי אברים דטמא אך אפשר דהיכא ס"ל לר"ע דהאום והפשיון אחת הוי הנ"מ פשיון המטמאו אבל פרח בכולו דהוי פשיון המטהרו לא ולכ"ע יראה בתחילה:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה