מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נ - טומאת צרעת · ז
אמרינן פ"ח מ"ו פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה ר"מ מטמא וחכ"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף דר"מ ס"ל דאם חזר בו כמראה בוהק ואף פחות מכעדשה ג"כ הוי סימן טומאה בסוף ורבנן ס"ל דאם חזר כמראה הבוהק אפילו יותר מכעדשה ג"כ אינו סימן טומאה לבסוף כמ"ש הר"ש ז"ל שם ונראה דר"מ לטעמיה דאמרינן בת"כ בראשי אברים שנתגלו אמר ר"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מטמאין בראשי אברים אלא גזירת מלך היא אפילו כ"ש ע"ש דאם מה שנתגלה אח"כ היה מטמא משום מחיה לא היה בוהק מטמא דבוהק אינו מחיה כדאמרינן בת"כ ונראה דלר"מ זה דראשי אברים שנתגלו דטמא הוא משום דעתה אין עוד פריחה בכולו ומש"ה מטמא בשחזר כ"ש וכן בוהק כמו בתחלה דאם לא פרחה בבוהק טמא ולרבנן פריחה אף שבטלה אינה חוזרת ומטמאה והטומאה רק משום בשר חי ובעינן בשר חי ולא בוהק כמו שאר מחיה וכן בעינן כעדשה כדין מחיה:
והנה בפריחה בכולו אם חזר כעדשה ונעשה מקומו צרבת השחין נראה דלכ"ע טמא ואע"ג דצרבת השחין לאו מחיה היא מדאמרינן וחכ"א בוהק ופחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף ואמאי לא קא חשיב נמי צרבת השחין דסימן טומאה בתחילה דאמרינן שם מ"ה דדוקא אם בשעת פריחה היו מורדין ואח"כ נעשו צרבת אין מעכבין הא בשעת פריחה היו צרבת מעכבין ואי בסוף אין מעכבין אמאי לא חשיב להו וכן הרמב"ם לא חשיב צרבת השחין בין דברים המעכבין בפריחה מתחילה ואין מעכבין בסוף וקצת משמע מזה דבחזרת הפריחה לא בעינן מחיה גמורה דצרבת השחין לאו מחיה היא דהא אמרינן נכנס מחיית השחין ומתיית המכוה לתוך המחיה טהור ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דאם חזר בו בשר כמראה הבוהק טהור עד שיראה בו כעדשה בשר חי שנאמר ביום הראות בו בשר חי ולא בוהק ע"ש ואף דצרבת השחין ג"כ אינו בשר חי אפשר דבשר חי אתי רק למעוטי בוהק ודוחק ואפשר ג"כ דמתני' וכן הרמב"ם ז"ל תני ושייר ולעולם אם חזר בו כעדשה צרבת השחין טהור וצ"ע בזה:
הנה הרמב"ם ז"ל פסק דפחות מכעדשה אינו מעכב את הפריחה והנה ממתני' דפ"ח מ"ה דפרחה בכולו אבל לא בחצי עדשה סמוך לראש ולזקן וכו' מוכח דפחות מכעדשה מעכב הפריחה ע"ש, והנה הכ"מ בפ"ז ה"ו כתב דגרסא אחרת היתה להרמב"ם ז"ל במשנה שם וגרס פרח בכולו אבל לא בראש ובזקן כו' או בכחצי עדשה סמוך להם ה"ז טהור ע"ש והנה הר"ש ז"ל ס"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה מתחילה ע"ש והנה להר"ש ז"ל אתי שפיר מה דנקט במתני' סמוך לראש או לזקן דהוי רבותא דא"א לטמא שם משום מחיה דאינה מבוצרת דהוי סמוך לראש ולזקן או לשחין ולמכוה שאין שם נגע ואשמועינן אע"ג דאין בהם כעדשה וגם אינה מבוצרת וא"א לטמא משום מחיה מ"מ בתחילה מעכבין את הפריחה אבל להרמב"ם ז"ל דגריס במתני' טהור יש לעיין מ"ש דנקט סמוך לראש ולזקן נתני פרח בכולו חוץ מפחות מכעדשה טהור:
יש לחקור בפרח בכולו ואח"כ קצץ מקצת בהרתו אי טמא כמו חזרה ונתגלה מקצתה ואפשר דתלוי בזה דלמ"ד בנתגלו ראשי אברים דצריך כעדשה משום דבעינן מחיה א"כ מה שקצץ נהי דליכא שם בהרת מ"מ מחיה נמי לא הוי אבל למ"ד דלא בעי כעדשה דאין זה משום מחיה רק גזיה"כ היינו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא א"כ ה"נ בקצץ מקצת בהרתו כיון דעתה ליכא פריחה בכולו טמא:
יש לחקור בפרחה במקצתו ואח"כ נולד שחין או מכוה במקום הפנוי אי חשיב פריחה כיון דשחין ומכוה אין מעכבין את הפריחה א"כ הרי עתה פרח בכולו או אזלינן בתר שעת פריחה כיון דבשעת פריחה לא היתה פריחה בכולו אין זו פריחה ואפשר כמו להפך בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דאמרינן דטהור ואע"ג דהשתא לא הוי פריחה בכולו משום דאזלינן בתר שעת פריחה והוי פריחה בכולו ה"ה איפכא בפרח במקצתו ואח"כ נעשה מקום הפנוי שחין או מכוה דאזלינן בתר שעת פריחה וא"כ לפ"ז להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ז בפרחה בכולו ולא בשחין ומכוה ואח"כ נעשו צרבת דטמא (דהיתה לו גרסא אחרת במשנתנו כמ"ש הכ"מ שם היינו דאזלינן בתר השתא ולא בשעת פריחה א"כ אפשר דה"נ להפך. כיון שעתה נעשה שחין או מכוה והוי פריחה בכולו טהור והנה אי נימא כן דחשיב פריחה בכולו יש לחקור בפרח במקצתו אי מותר לכוות מקום הפנוי כדי שיטהר מדין פריחה דל"ד לתולש סימני טומאה ומכווה את המחיה דאסור דהתם עושה מעשה בגוף הבהרת לטהרו אבל הכא מכווה במקום הפנוי מבהרת וע"י זה מטהר הנגע משום פריחה בכולו:
אמרינן דהפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא דאם נטהר מן הבהרת ואח"כ פרחה בכולו הוי כשאר פשיון דטמא ואמרינן בשלהי פ"ח הוחלט והלכו להם סימני טומאה ועד שלא הספיק להראותו לכהן פרח בכולו טהור דכ"ז שלא הראה לכהן עדיין טמא הוא והוי פורח מן הטמא דטהור ויש לחקור בהלכה הבהרת כולה ולא הספיק להראותו לכהן עד שפרח בכולו דדוקא בהלכו רק סימני טומאה והבהרת נשארה וכ"ז שלא הראה לכהן לא נטהרה הבהרת והוי פורח מן הטמא אבל כשהלכה הבהרת כולה נהי דלא הספיק להראותו לכהן מה שייך שהוא פורח מן הטמא שהרי אין כאן נגע כלל והוי עתה כבא לבן מתחילה דטמא, והנה אי אפשר לומר דזה דאמרינן דהפורח מן הטמא טהור אזלינן בתר גברא וכיון דגברא טמא הו"ל פורח מן הטמא וא"כ ה"נ הלכה הבהרת כולה כיון דגברא אכתי טמא כ"ז שלא הראה לכהן כדאמרינן בתוספתא פ"ק דנגעים הלך נגעו אפילו לאחר ג' שנים ה"ה בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור הוא דא"א לומר דאזלינן בזה בתר גברא דאמרינן פ"ח מ"ו ב' בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו טהור ובתוספתא איכא פלוגתא בזה ר' נחמיה ס"ל אם מטמאה לטהורה פרחה טהור ואם מטהורה לטמאה טמא ומשום דהוי פורח מן הטהור דטמא וטעמא דרבנן דמטהרי בכל גוונא כתב הר"ש ז"ל שם משום כיון דפרחה מטהורה לטמאה נטמאה הטהורה משום פשיון והו"ל פורח מן הטמא ע"ש ואי אזלינן בתר גברא כיון שיש בו גם בהרת טמאה א"כ טמא הוא ומ"ל מאיזה מהם פרחה וע"כ דאזלינן בתר הנגע דבעינן שתפרח מבהרת טמאה א"כ אם אין שם בהרת כלל מה שייך שפורח מן הטמא אך יש להביא ראיה דאף בהלכה הבהרת כולה קודם ראיית כהן ג"כ טהור בפריחה דאמרינן בשלהי פ"ז בקוצץ בהרתו במתכוין דטמא עד שתפרח בכולו ע"ש ואמאי מתטהר כשפרחה בכולו אדרבה כיון דמדאורייתא נטהר בקציצת בהרתו א"כ עתה כשפרחה בכולו הו"ל פורח מן הטהור וטמא מדאורייתא וע"כ כיון דלא טהרו אותו משום קנסא הו"ל אח"כ כשפרחה בכולו פורח מן הטמא דטהור ומוכח דאף אם הלכה הבהרת כולה קודם ראיית כהן חשיב אח"כ פורח מן הטמא וצ"ע הא בעינן שתפרח מבהרת טמאה ואין כאן בהרת כלל וצ"ל דחשבינן מקום בהרת אף שהלכה לה כאילו יש שם בהרת והוי פורח מן הטמא ודוחק וצ"ע בזה:
הנה התי"ט פ"א כתב בשם מהר"מ ז"ל על הא דאמרינן שם דד' מראות נגעים דמצטרפין זע"ז לטמא ההופך כולו לבן לאחר הפטור ואף דכבר תני שם לעיל לטמא את הנולד לו פשיון לאחר הפטור וכתב דנ"מ לאם פשה לתוכה דמשום פשיון טהור דאין הנגע פושה לתוכה וטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור ע"ש, והנה לפי דברי המהר"ם ז"ל דפריחה לאחר הפטור אין זה משום פשיון רק הוי סימן טומאה בפ"ע יש הרבה נפקותות בין פשיון לאחר הפטור ובין פריחה לאחר הפטור שאם היה בכולו נגע חוץ מצרבת השחין והמכוה או שלא בקרחת וגבחת ולאחר הפטור נהפך כולו לבן דמדין פשיון אין לטמאותו דאין הבהרת פושה לתוך צרבת השחין והמכוה וכן לקרחת וגבחת אבל את הפריחה מעכב א"כ לא היה כולו לבן עד עתה ועתה כשפרחה עליהן נטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור:
הנה הבא כולו לבן מתחילה יסגיר ואמרינן בפ"ח מ"ט הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה פרחה בכולו ואח"כ חזרו בו ראשי אברים רי"א כחזירת ראשי אברים בבהרת גדולה וכתב הר"ש ז"ל בלשון שני כשבא כולו לבן ובו מחיה והוחלט ואח"כ פרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים אינו טמא דהכא הטהרה לא היתה משום הפריחה רק משום דנתכסה המחיה וכל שאין הטהרה מחמת הפריחה אין חזרת ראשי אברים מטמאתו ע"ש, והנה יש לעיין דא"כ אף בבהרת קטנה ובה מחיה כעדשה והוחלט בו ואח"כ פרח בכולו וחזרו ראשי אברים יהיה טהור דג"כ אין הטהרה מחמת הפריחה רק משום דנתכסה המחיה וצ"ל בבהרת קטנה נהי דנתכסה המחיה ע"י שפרחה בכולו מ"מ הא איכא פשיון בפרחה בכולו וצריך להיות טמא בשביל הפשיון והטהרה הוא משום דפרחה בכולו א"כ ע"כ הפריחה בכולו מטהרתו ומש"ה חזרו ראשי אברים טמא משא"כ בבא כולו לבן ובו מחיה ופרחה בכולו דהכא אי אפשר לטמאותו משום פשיון דפשה על המחיה דאין הנגע פושה לתוכה וכיון דליכא פשיון נטהר בכיסוי המחיה א"כ א"צ לטהרת פריחה בכולו ומזה נראה דבפריחה בכולו איכא לעולם פשיון המטמאתו רק דהפריחה מטהרתו מן הפשיון ומש"ה בבהרת קטנה ובו מחיה ופרח בכולו וחזרו ראשי אברים טמא, והנה בזה יובן מה דאמרינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ח לר"י דפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים ואע"ג דבשאר טהרות מתוך הסגר אינו טעון צפרים ונראה הטעם דצפרים בעינן רק על נגעים עם סימני טומאה ועל נגעים בלא סימני טומאה ליכא צפרים ומש"ה הטהור מתוך הסגר אינו טעון צפרים משום דהטהור מתוך הסגר ע"כ לא היו בו סימני טומאה מעולם אבל בפריחה מתוך הסגר איכא לעולם סימן טומאה שהוא פשיון רק שהפריחה מטהרתו והוי כנולדו בו סימני טומאה ונטהר מהם דטעון צפרים:
והנה מדברי הר"ש ז"ל מוכח דאף בכולו לבן ג"כ שייך אין הנגע פושה לתוכה דאם לא בבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה ופרחה בכולו אמאי אינו צריך לטהרת הפריחה הא איכא פשיון במה דנתכסית המחיה אף דמן הסברא נראה היה לומר דבכולו לבן ל"ש לתוכה כיון דכולו לבן חוץ ממקום אחד כיון דליכא חוץ אחר להנגע זהו החוץ שלו אך גם מדברי הר"ש ז"ל פ"י מ"ט ג"כ נראה דבכולו נגע ג"כ שייך תוך שהביא שם מהתוספתא גבי נתק הבא כולו נתק יסגור כו' נולד בו שער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון וכתב הר"ש ז"ל דמש"ה נקט מן הצד דאין הנגע פושה לתוכה ע"ש ומוכח דאף בכולו נתוק ג"כ הדין כן, והנה בפ"ק גבי מראות נגעים דמצטרפין זע"ז להחליט את הנולד בו פשיון לאחר הפטור והדר קתני ולהחליט את שהפך כולו לבן לאחר הפטור וכתב המהר"ם ז"ל דמש"ה תני לה בתרתי דאם הפך כולו לבן לצד פנים של הנגע דמשום פשיון אינו טמא דאינו פושה לתוכה וטמא משום הפך כולו לבן לאחר הפטור הנה ס"ל ג"כ דכולו לבן שייך פשיון לצד פנים מיהו ס"ל דמ"מ טמא דזהו סימן טומאה בפ"ע מה שהפך כולו לבן לאחר הפטור ואין זה משום פשיון, אך לפ"ז יש לעיין אמאי חשיב בפ"ג מ"ג דעור הבשר מטמא בשלשה סימנים אמאי לא קא חשיב נמי בהפך כולו לבן שהוא ג"כ סימן טומאה לאחר הפטור: