מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן נ - טומאת צרעת · ה
אמרינן פ"ו מ"ז כ"ד ראשי אברים שבאדם שאינן מיטמאין משום מחיה דבעינן לכל מראה עיני הכהן וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ח בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד לכאן ונאמר בנגעים וראה הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ל וכל ראשי אברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היו עגולין כרוב בריית בנ"א טהורין וכו', והנה עמ"ש הרמב"ם ז"ל מפני שהמחיה חולקת כתב הראב"ד ז"ל לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא"כ למה אמרו בראשי אברים שאין מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאין מטמאין במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג"כ שיער ואילו היה ראוי לפשיון היה ג"כ מזכיר פשיון אלא שרוב ראשי אברים הללו אפילו לגרים אינם ראוין כ"ש לפשיון ועוד י"ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה אשמועינן הכא אע"ג דלבסוף מטמאין משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאין מקום בהרת כגריס עכ"ל, והנה ממ"ש הראב"ד ז"ל דאם היה ראוי לפשיון היה מזכיר פשיון ומש"ה אינו מזכיר פשיון משום שרוב ראשי אברים הללו אף לגריס אינם ראוין כ"ש לפשיון נראה דאף אם היה בית מושבן כגריס מצומצם ג"כ לא היה מטמא בפשיון דבעינן שיהא ראוי לגריס ופשיון ואם פשה מן הצדדין לא הוי פשיון כמו שהבהרת עצמה לא מהני מה ששופע על הצדדין דבעינן לכל מראה עיני הכהן ובעינן שיהא נראה כולו כאחד ה"נ בעינן שהבהרת והפשיון יהיו נראין כאחד והנה לפ"ז בהפך אם היתה הבהרת על הצדדין ופשתה על ראשי אברים ג"כ לא מהני דבעינן שיראה הבהרת והפשיון כאחד וקשה דהא אמרינן פ"ח מ"ז הבא כולו לבן יסגיר וכו' וכולן שחזרו בהן ראשי אברים ה"ה כמות שהיו פרחה במקצתו טמאה היינו על מקצת ראשי אברים טמאה משום פשיון כשאר נגע אלמא דפשיון מהני על ראשי אברים ונראה דזהו נמי הטעם דקתני כ"ד ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה והדר תני אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת כו' ולא ערבן יחד דיש חילוק ביניהון דבאלו מקומות שאין מטמאין בבהרת קתני ג"כ התם ואין הנגע פושה לתוכן אבל הנך ראשי אברים נהי דאין מטמאין בבהרת אבל הבהרת פושה לתוכן דלא בעינן שיהא ראוי לראות הנגע עם הפשיון כאחת, עוד נראה דמש"ה קתני דראשי אברים אין מטמאין במחיה ולא קתני אין מטמאין בבהרת כמה שהקשה הראב"ד ז"ל משום דראשי אברים ראוין שפיר לטמא בבהרת דאם יש חוץ לראשי אברים כגריס הכל נגע אף מה שעל ראשי אברים אף שא"י לראות כל הנגע בב"א דא"צ לראות כל הנגע בב"א וסגי אם יכול לראות כגריס מן הנגע בב"א וכל מה שנמשך ממנה הכל נגע אחד דהא הבא כולו לבן א"י לראות הכהן כל הנגע בב"א ומ"מ יסגיר ונ"מ אם פשתה הנגע לצד אחר וכנסה מהראשי אברים כשיעור שפשתה לא חשיב פשיון שלא נתגדלה הבהרת ממה שהיתה דהכל נגע אחד הוא וכן אסור לקוץ אף מה שעל ראשי אברים אך משום מחיה אין מטמאין דאף אי איכא בהרת כגריס חוץ לראשי אברים ועל ראשי אברים מחיה אין מטמאין דבעינן שיראה הכהן הנגע ומחיתה כאחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ שם ואעפ"י שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד ע"ש דבעינן ראיית הנגע והמחיה כאחת:
כתב הכ"מ שם על קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע והקשה דמה לשון חלוקה במחיה והלוא הוא מחשבון הגריס דס"ל לרבינו שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד ע"ש ויש לעיין א"כ במחיה אינו מטמא אבל בשאר דברים כמו שער לבן ופשיון אמאי אינו מטמא שהרי שפיר ראוי לפשיון כיון דבלא מחיה ניכר כולו לעין והרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם דראשי אברים שלא יהיה מקומן יושב כגריס טהור לגמרי וי"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ו בבהרת הסמוכה לראש כו' דטהור דס"ל דאינו טמא אא"כ ראוי לכל סימני טומאה לפשיון ולמחיה ולשער לבן וכמה שכתב שם הראב"ד ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ ה"נ בראשי אברים כיון דאין ראוין למחיה טהורין לגמרי והראב"ד ז"ל ג"כ לשיטתיה אזיל דס"ל התם דכל שראוי לסימן אחד ג"כ טמא ומש"ה כתב כאן דמחיה לאו דוקא דה"ה דלשער לבן ולפשיון אינו ראוי:
אמרינן בפ"ז באלו בהרות טהורות נולד בקמט ונגלה דקמט אינו ראוי לטמא בנגעים משום דבעינן לכל מראה עיני הכהן דאדם נראה כעודר וכו' ויש לחקור בנולדה הבהרת כשהיה נגלה ואח"כ נעשה קמט אם נטהר כיון דבשעת ראיית כהן היה גלוי והחליטו וכיון דאח"כ א"צ ראיית כהן לא איכפת לן בקמט אך אפשר דבעינן ראוי לראיית כהן מתחילתו ועד סופו אך נראה יותר דהקפידא הוא רק בשעת ראיית כהן וכן בבית האפל דאין פותחין בו חלונות לראות את נגעו ודאי דבבית המוחלט אם יסתום חלונותיו לא יטהר בשביל זה וכן נראה ממתני' רפ"ז דחשיב שם באלו בהרות טהורות היו בראשו בזקן בשחין ובמכוה ובקדח ובמורדין חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' וחשיב ג"כ קמט ונגלה ובתר הכי חשבינן שם במתני' כל שתחילתו וסופו טמא הראש והזקן עד שלא העלו שער וכו' השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת וכו' ולא חשיב שם ג"כ גלוי ונעשה קמט וחזר ונתגלה ונראה הטעם משום דכל שהיה גלוי בשעה שנולדה הבהרת ואח"כ נעשה קמט אפילו לא חזר ונתגלה ג"כ טמא דכל שהטהרה הוא רק משום דבעינן ראוי לראיה זה מהני רק בתחילתו וכן בראשי אברים דאין מטמאין משום דבעינן לכל מראה עיני הכהן שיראה כל הנגע בב"א אם מתחילה לא היו על ראשי אברים וחזרו לראשי אברים דמשכחת לה אליבא דר"ע דס"ל בבהרת כגריס ופשה כגריס ועוד והלכה האום דטמא דחשבינן להפשיון אפילו כשהלכה האום לאותו נגע עצמו ולא לנגע אחר ולא חשיב לה כרבנן לנגע אחר ויראה בתחילה א"כ בבהרת שהיתה אצל ראשי אברים ופשתה על ראשי אברים ויחד היה הפשיון כגריס ועוד דפשיון מהני ג"כ על ראשי אברים ואח"כ הלכה האום לר"ע טמא דחשבינן לה לאותו נגע עצמו אף שהלכה האום וא"צ ראיה בתחילה א"כ אותו הנגע חזרה עתה על ראשי אברים נראה דבכה"ג לא נטהר הבהרת אף שעתה היא על ראשי אברים כיון דא"צ עתה ראיית כהן לא איכפת לן אם הבהרת על ראשי אברים: