מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מט - טומאת מת · ד
ארץ העמים ובית הפרס טומאתן מד"ס וגוש הבא מארץ העמים ומבית הפרס מטמא במגע ובמשא ושיעוריה כחותם המרצופין וכתב הר"ש והרע"ב ז"ל פ"ד דטהרות דעפר של ארץ העמים מספקינן ברקב של מת, והרמב"ם ז"ל שם בפה"מ כתב משום ספק עצם כשעורה ע"ש וכן בבית הפרס הספק הוא על עצם כשעורה כדאמרינן בכמה דוכתי, והנה אמרינן פי"ג דאהלות אלו שאין ממעטין את הטפח כו' ולא לבינה מבית הפרס דברי ר"מ וחכ"א הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור ופי' הר"ש ז"ל שם ב' פירושים להפי' הראשון בין ר"מ ובין רבנן דהכא ס"ל כרבנן דר"ש בתוספתא דלבינה מבית הפרס טמאה וטעמא דרבנן דהכא דממעט הוא מפני שאם מחזירה לעפרה עפרה טהור משום דבבית הפרס ובארץ העמים בעינן דוקא גוש אבל אם עשה ממנו עפר לא, ובפי' השני כתב דרבנן דהכא ס"ל כר"ש דלבינה מבית הפרס טהורה דלא אמרו אלא גוש כברייתו והני קאמרי מפני שעפרה של בית הפרס טהור ואפילו גיבלו אח"כ הילכך האי לבינה נמי טהורה וכן פי' הרא"ש ז"ל שם כפי' השני ע"ש, והנה יש לעיין אפילו אי ס"ל כרבנן דר"ש דלבינה מבית הפרס טמא דחשיב כמו גוש מברייתו מ"מ האי לבינה אמאי אינה ממעטת את הטפח דגוש מבית הפרס חיישינן לעצם כשעורה אפילו אם יש שם עצם כשעורה מ"מ שאר העפר אמאי אינו ממעט דהא הכא לענין למעט את הטפח אפילו אי איכא טפח מצומצם אינו ממעט ואמאי שאר העפר אינו ממעט ונראה מזה דאף דטומאת בית הפרס הוא משום דחיישינן לעצם כשעורה מ"מ הטילו חכמים טומאה על כל הגוש ובלבינה של ארץ העמים אי ממעט חקר המל"מ ורצה לומר דלבינה של ארץ העמים לכ"ע אינו ממעט וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים ודאי אינו ממעט ע"ש ואף בגוש ולבינה של ארץ העמים נהי דחיישינן לעצם כשעורה או לרקב מ"מ הרי יש כאן ג"כ עפר והעפר יחוץ, ונראה דאף בארץ העמים כן אע"ג דהגזירה היתה משום עצם כשעורה או רקב הטילו טומאה על כל הגוש ושיעורן של טומאה זו הוא כחותם המרצופין וכמו שאר טומאות של מת שכל טומאה י"ל שיעור שלו כמו כזית בשר ותרווד רקב בגוש של ארץ העמים ובית הפרס נתנו חכמים השיעור של חותם המרצופין:
והנה זה דאמרינן דלבינה מבית הפרס אינה ממעטת בחלון הוא ע"כ מיירי בשביטלה שם דאם לא ביטלה אפילו דבר שאינו מקבל טומאה אינו ממעט כדאמרינן בב"ב כ', והנה התוס' בב"ב שם הקשו באוכלין שהניחן בחלון אמאי אמרינן דאין ממעטין משום דבר המקבל טומאה אינו ממעט הא כיון דע"כ מיירי בשבטלן שם א"כ תו לא מקבלי טומאה דהא אמרינן בית שחצצו בזרעים בטלו היינו שבטלו אגב הבית ותי' כיון דמעיקרא הוי אוכלא בעינן שנוי מעשה ע"ש א"כ בלבנה שהניחה בחלון ובטלה שם דנתבטלה אגב הבית והוי כמו שבנאה בבית דאי"ל בנין גדול מזה כיון שהניחה בחלון וביטלה שם ומ"מ אמרינן דאינו חוצץ דלא מהני מה שנעשה מחובר לחוץ בפני הטומאה כיון דלא בטלה טומאתו ע"י זה, והנה יש לעיין לפ"ז כותל של לבנים איך חוצץ בחו"ל לפמ"ש המל"מ דלבנה מארץ העמים לכ"ע אינו חוצץ ומ"ל לבינה אחת שביטלה מכותל של לבנים ואיך רשאים הכהנים להכנס במקום שכותל מפסיק בין הטומאה ואף שכהני חו"ל רשאים להטמא בארץ העמים ואינן מחויבין לעלות לא"י כתבו האחרונים ז"ל הטעם דכמו דרשאין הכהנים שבא"י להטמא בארץ העמים ללמוד תורה ולישא אשה ה"נ הכהנים שנולדו בחו"ל כיון שלא פשעו לא גזרו עליהן ורשאין להטמא בארץ העמים אבל הכא כיון דדבר טמא אינו חוצץ א"כ נמצא שנטמאים הכהנים בהמת עצמו וזהו ודאי אסור וזה לא שמענו שלא יהא כותל של לבנים בחו"ל חוצץ ויהיו הכהנים אסורים להכנס ונראה לומר דזה דכהני חו"ל אינן מחויבין לעלות לא"י אין זה כמ"ש האחרונים ז"ל דכיון שלא פשעו התירו להם להטמא בארץ העמים אלא דלגבי טומאת כהנים של בני חו"ל לא גזרו כלל טומאה על ארץ העמים וכעין זה כתבו התוס' (במגלה י') גבי שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז כו' והקשו הא הוי בטומאה של ארץ העמים ותי' דלגבי זה לא גזרו חכמים טומאה ע"ש והתם ע"כ לא גזרו טומאה כלל דאי רק התירו האיסור א"כ הקרבן יהיה פסול משום טומאה וא"כ לגבי כהני חו"ל גוש של ארץ העמים חוצץ בפני הטומאה ואף דלגבי בני א"י הוא טמא לגבי חציצה בפני הטומאה תלוי אם הוא טומאה לגביה כדאמרינן בתוספתא פ"ה דאהלות בכ"ח שהוא בחלון וכנס לתוכו מי חטאת ואפר חטאת מציל על מי חטאת ואינו מציל על התרומה משום דלגבי תרומה הכלי נטמא מחמת מי חטאת ודבר טמא אינו חוצץ אבל למי חטאת כיון דאין טומאת מי חטאת לגבי מי חטאת חשיב הכלי טהור וחוצץ ואמרינן שם היו שם כלים טהורין לחטאת וטמאים לתרומה דלגבי זה שהוא טהור מציל ע"ש וה"נ כיון דלגבי טומאת כהנים הוא טהור לגבי זה הוא מציל:
בעיקר אי הכהנים בזה"ז מוזהרין על הטומאה דעת הראב"ד ז"ל פ"ה מהל' נזירות דכהנים בזה"ז כיון דטמאים הם אינן מוזהרין מלטמאות והמל"מ פ"ג מהל' אבל הקשה עליו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון ר' בנאה וחבריו ובזמן האמוראים הרי היו כולן טמאי מתים דס"ל להמל"מ בדעת הראב"ד ז"ל דליכא איסור כלל בזה"ז להטמא וכתב שם די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דבזמן האמוראים ג"כ היה להם אפר פרה וכדאמר עולא חברייא מדכן בגלילא וודאי שהיה להם אפר פרה, וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה ע"ש, והנה יש לעיין דאמרינן במגלה כ"ו ההוא בי כנשתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח לההוא אנדרונא דהוי מחית ביה מת והוו בעי כהני למיעל לצלויי אתו אמרו ליה לרבא כו' ואמאי לא היו הכהנים יכולים להכנס ואפילו אי נימא דבזמן האמוראים היה להם אפר פרה מ"מ האי בי כנישתא שהיה במחוזא שהוא בבבל כמ"ש רש"י ז"ל שם בבבל ודאי לא היה להם אפר פרה דנטמא האפר בארץ העמים וזה שכתב המל"מ זכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה אמנם כן הוא בתוספתא פ"ב דפרה דאמרינן שם מכה את הזכר ונרתע לאחוריו כו' מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר"י רש"א אפרן ירדה עמהם לבבל ועלה אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להם לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ע"ש א"כ זה דוקא כשעלו בימי עזרא אבל בזמנו של רבא שכבר גזרו על ארץ העמים אי אפשר להיות אפר פרה בבבל ומוכח להדיא דאף בזה"ז אסור לכהנים להטמא, אי ארץ העמים מטמא באהל פליגי בזה רש"י והתוס' והרמב"ם ז"ל ועיין במל"מ פי"א מהל' ט"מ שהאריך בזה דבארץ העמים ליכא טומאת אהל כ"א טומאת אויר ומש"ה בעינן דוקא שיכנוס ראשו ורובו לארץ העמים וכן כלים עד שיכנסו רובן ע"ש ויש לעיין דאמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פי"ח דאהלות ביבין היוצאין מארץ העכו"ם לא"י עושין להן סריגות וממעטן עד פחות מטפח ע"ש ומוכח דארץ העמים מטמא באהל ומביא את הטומאה בפותח טפח כשאר דין טומאת אהל]:
אמרינן בפי"ח דאהלות כיצד בודקין בית הפרס מביא את העפר שיכול להסיטו ונותן לתוך כברה כו' ומודים ב"ש וב"ה שבודקין לעושה פסח ואין בודקין לתרומה כו' ע"ש ויש לעיין אמאי אין בודקין לתרומה ומ"ש מגל טמא שנתערב בב' גלים טהורים ובדקו שלשתן ונמצאו טהורים דאמרינן בנדה ס"א דחכמים מטהרים ותלינן דעורבין שקלוה להטומאה ומה התם דודאי היתה שם טומאה סמכינן אבדיקה אף לטהרות כ"ש בבית הפרס דעיקר הטומאה הוא רק בספק, והנה בנדה שם פי' רש"י ז"ל גל טמא שהיה שם כזית מן המת וי"ל דבכזית מן המת סמכינן אבדיקה אבל לעצם כשעורה לא סמכינן אבדיקה אך לפ"ז גל טמא הוא דוקא בכזית מן המת ולא בעצם כשעורה אך הרמב"ם ז"ל כתב סתם גל טמא שנתערב כו' ונראה דודאי בדיקת בית הפרס שמביא כל העפר ונותן לתוך כברה דקה בדיקה מעלייתא היא וסמכינן עלה וזה דאין בודקין לטהרות נראה שהוא מטעם אחר דהא אמרינן בתוספתא דאהלות דהחורש ע"ג הארון ואפילו משוקעין ברובדין ובאבנים ואפילו ע"ג רום ב' קומות ה"ז עושה בית הפרס ע"ש ואע"ג דודאי לא הוליך המחרישה עצם כשעורה ואין לך בדיקה גדולה מזו ומ"מ עושה בית הפרס דבית הפרס הוא ג"כ משום קנסא דהא אמרינן בפי"ז דאהלות החורש את שאינו שלו אינו עושה בית הפרס וכתב הר"ש ז"ל שם משום דל"ש למקנסיה וזה דהחורש והטיח בסלע או שניער המחרישה עד שם עושה בית הפרס הוא משום דשיעור בית הפרס הוא עד מקום שיכול המחרישה להוליך אילו היה שם עצם כשעורה א"כ אפילו בדק את בית הפרס מ"מ לא עדיף מחרש ע"ג רום ב' קומות אע"ג דבדוק הוא מתחלתו, ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בפסחים צ"ב דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דבודקין לעושה פסח ע"ש וצריך לפרש דזה דלא העמידו דבריהם היינו מה דסמכינן אבדיקה וקשה מה שייך לא העמידו דבריהם שהרי בדק וזה דסמכינן אבדיקה מה שייך בזה לומר לא העמידו דבריהם ולפ"ז דבבית הפרס לבד חשש דעצם כשעורה הוא ג"כ טמא מצד עצמו כל שחרש את הקבר דאפילו חרש על רום ב' קומות ובזה ל"ש בדיקה וזה דהתירו לעושה פסח כל שבדק וליכא תו חשש עצם כשעורה הוא משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת והתירו לו טומאת בית הפרס היכא דליכא חשש עצם כשעורה ועפר בית הפרס כל העפר טמא כמה שהוכחנו מההיא דלבנה של בית הפרס אינה ממעטת בחלון דלבד חשש של עצם כשעורה איכא טומאה על עצם בית הפרס וכל העפר הוא טמא ובזה לא העמידו דבריהם במקום כרת:
אמרינן בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר ידחה לפסח שני ר"י אמר משלחין אותו בדרך רחוקה דפליגי אי ס"ט ברה"י טומאתו מדין ודאי או מדין ספק כמ"ש המפרשים ז"ל שם ואמרינן שם אתיא כיוא דמר ר"י נטמא בטומאת בית פרס משלחין אותו בדרך רחוקה ומשום דטומאת בית פרס הוא ספק משלחין אותו בדרך רחוקה כמ"ש הק"ע שם וע"כ מיירי בבית הפרס בלא ניפוח דע"י ניפוח הרי הוא עושה פסחו ויש לעיין כיון דיש עצה בבית הפרס לשלחו בדרך רחוקה א"כ בית הפרס לאחר בדיקה אמאי עושה פסחו ומשום דלא העמידו דבריהם במקום כרת ישלחו אותו בדרך רחוקה ונראה דבבית הפרס לאחר בדיקה דליכא חשש עצם כשעורה רק טומאתו משום דגזרו על בית הפרס אף היכא דליכא חשש עצם כשעורה א"כ טומאתו מדין ודאי ואם יעמידו דבריהם שאם הוא כאן אינו עושה את הפסח אין עצה לשלחו בדרך רחוקה דאמרינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולאו דוקא לטמא דאף בערל אמרינן כן (בפסחים צ"ד ע"ב) דכל שיש סיבה אחרת דא"י לעשות פסחו בלא דרך רחוקה אינו שייך בו דרך רחוקה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכיון דאם יהיה כאן אי אפשר לו לעשות פסחו דהעמידו דבריהם בטומאת בית הפרס וכיון דיש רשות לחכמים לבטל בשוא"ת וא"י לעשות פסחו משום לא תסור אין דרך רחוקה מועלת לו כלל ומש"ה לא העמידו דבריהם במקום פסח אבל בנטמא בבית הפרס קודם בדיקה דדין ודאי טומאה של בית הפרס לא העמידו במקום פסח ונשאר רק החשש שמא נגע בעצם כשעורה דחכמים חששו לזה כיון דאינו אלא מדין ספק משלחין אותו בדרך רחוקה וכמו בס"ט ברה"י לר"י דאם הוא טהור שלא נגע הרי יכול לעשות פסח אלא שאינו יודע משלחין אותו בדרך רחוקה דממ"נ אם הוא טמא ה"ה טמא ואם הוא טהור ה"ה בדרך רחוקה, (וכן בארץ העמים נהי דגזרו משום רקב או עצם כשעורה י"ל טומאה עצמית כמ"ש לעיל ואף במקום דליכא חשש של טומאה ג"כ י"ל טומאה עצמית דאמרינן בתוספתא דארץ העמים אפילו בתולה שלה טמא ואף דליכא התם חשש טומאה כלל וכן אמרינן שם דארץ העמים אי"ל טהרה דלא מהני שום בדיקה לארץ העמים]: