מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י · ז
גרסינן פ"ד דטהרות אלו ספיקות שטהרו חכמים כו' ספק משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור כו' והנה בגליון הרא"ש ז"ל שם כתב וא"ת כיון דבמשקין יש טומאה וטמא הספק בהן אמאי לא חשיב ליה לעיל גבי ו' ספקות ששורפין עליהן את התרומה ולימא על ז' ספיקות שורפין את התרומה כו' ע"ש ונראה מזה דס"ל דספק משקין ליטמא טמא היינו דטמא אף בר"ה דאי רק ברה"י וכשאר ספיקי טומאות מה שייך דלתני ז' ספיקות דשורפין דהנך ו' ספיקות דשורפין היינו דשורפין עליהן בין בר"ה בין ברה"י וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דספק משקין לטומאת עצמן אינן כשאר ספיקי טומאות דילפינן להו מסוטה שכתב בפה"מ שם מ"ט גבי ספק משקין ליטמא טמא כיצד טמא שפשט רגלו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע כו' היתה ככר טמאה בידו וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע כו' וכתב הרמב"ם ז"ל והביא המשל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא עכ"ל דס"ל דזורק חשיב אי"ב דעת לישאל הרי ס"ל להדיא דבספק משקין לטומאת עצמן אף אי"ב דעת לישאל טמא ואינן כשאר טומאות ונראה דיצא זה להם מדקתני ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור א"כ כמו לטמא אחרים טהור בכל ענין בין בר"ה בין ברה"י ה"נ ליטמא טמא בכל ענין דאי ליטמא דינן כשאר ספיקות ל"ל למתני כלל ליטמא טמא לתני רק ספק משקין לטמא אחרים טהור:
ונראה ראיה לדבריהם דבספק משקין אין דנין מדיני ס"ט בר"ה וברה"י דאמרינן בירושלמי שלהי חגיגה גבי משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה ומטבילין את כל הכלים ומקשינן שם הנהו כלים דאיטמו במאי אי בשאר טומאות אף כל הכלים צריכים טבילה ומסקינן דאיטמו בספק משקין ומקשינן תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ומשנינן כאן לקודש כאן לתרומה חומר הוא בקודש ע"ש וקשה נהי דחומר הוא בקדש דספק משקין אף לטמא אחרים טמא בהם מ"מ הא עזרה ר"ה לטומאה כדאמרינן בפסחים א"כ יהיו טהורים מדין ס"ט בר"ה כיון דהוי ספק משקין הוי כספק שרץ ספק צפרדע שנגעו באחר דבר"ה ספיקו טהור ונראה מזה דבמשקין ליכא דין ר"ה ורה"י כלל דליטמא טמא בכל ענין ולטמא אחרים טהור בכל ענין ולקדש חומר הוא בקדש דלטמא אחרים הוי כמו לטומאת עצמן:
אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ד דטהרות השרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקו טהור והקשה הר"ש ז"ל מזה על התוספתא דהעריבה שהיתה טמאה טמא מת וככר של תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה וירדו גשמים ונתמלא ונותר ה"ה צף ע"פ המים ספק נגע בצדי העריבה ספק לא נגע ספיקו טהור אלמא דאף לתרומה מטהרין ס"ט צפה ע"פ המים ע"ש ולהרמב"ם והרא"ש ז"ל אתי שפיר דודאי אף לתרומה מטהרין ס"ט צפה ושאני הכא בשרץ שנמצא צף על שפת הבור של גת דלתרומה היינו להכשיר היין לתרומה דנימא שלא נטמא א"כ הו"ל ספק משקין לטומאת עצמן ולזה טמא בכל ענין וכמו דטמא בר"ה ואף בדבר שאי"ב דעת לישאל ה"נ בצפה ולפועלין היינו בהחשש שמא נגעו הפועלין בהשרץ בזה מטהרינן משום טומאה צפה וזה דקתני לתרומה היינו להכשיר היין לתרומה משום דלחולין אף היין טהור שזהו מן הספיקות שטהרו חכמים ספק החולין וכתב הרמב"ם ז"ל היינו לאוכלי חולין בטהרה שכל הספיקות טהורין לגבן ואי"ל אלא טומאה ודאית ע"ש ועוד דבשרץ צף על שפת הבור ספק נגע בהיין לבד שהוא טומאה צפה הוי ג"כ אי"ב דעת לישאל ומ"מ מטמאינן ומוכח כהרמב"ם ז"ל דבמשקין אף אי"ב דעת לישאל ספיקו טמא אך נראה דזה דבמשקין בכל ענין טמא ודאי זה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי אין חילוק בין משקין לאוכלין דאשכחן כמה חומרות שהחמירו חכמים במשקין, (כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' אבה"ט ה"ח וכן אם נכנסו משקין שהם טמאין מספק לאויר החבית הרי החבית טהורה והמשקין שבתוכה טהורין שאינן מתטמאין אלא מן החבית ע"ש והוא מהתוספתא פ"ה דטהרות ועיין בכ"מ שם וקשה ל"ל טעם שהמשקין שבהחבית טהורין לפי שאין מתטמאין אלא מחמת החבית הא אף אם מתטמאין מחמת המשקין טמאין ג"כ טהורין דהא ספק משקין לטמא אחרים טהור כמה שפסק הרמב"ם ז"ל שם וכל התוספתא שם אזיל למ"ד דספק משקין לאוכלין טמאים ולכלים טהורים ע"ש ולפיכך הוצרך לטעם שאין המשקין מתטמאין אלא מחמת החבית אך על הרמב"ם ז"ל צ"ע]:
בטהרות פ"ד שם חשבינן בהדי ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד"ס כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכן ספק ידים כו' והקשה המשנה אחרונה והרש"ש ז"ל ל"ל למחשב בתרתי ספק ד"ס וספק ידים הא ספק ידים הוא ג"כ ספק ד"ס ע"ש ונראה דספק ידים שהתירו אין זה משום שהוא מד"ס אלא בשביל שהוא ספק ידים וכן מוכח מהתוספתא פ"י דפרה דאמרינן שם כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת חוץ מן הידים מפני שהוא ספק הגוף ע"ש היינו משום דלחטאת נטמאו ידיו נטמא גופו וקשה הא זה דכל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת הוא ג"כ ספק הגוף דכל ספק הטומאות הן ספק הגוף ומ"ש מאוכל אוכלין טמאין ואידך שהן מד"ס וספיקו טהור לתרומה וטהור לחטאת אעפ"י שהוא ספק הגוף ומוכח מזה דהא דספק ידים טהור לתרומה אינו משום שהם מד"ס דלאו בכל ד"ס הקילו רק מפני שהן רק טומאת ידים אבל לחטאת שהן טומאת הגוף ספיקן טמא ומש"ה תני להו בתרתי ספק ד"ס וספק ידים:
אמרינן בתוספתא פ"ה דטהרות זילף משקין טמאין וטהורין בתוך הבית ואח"כ נמצאו משקין על ככר של תרומה ונטלה לשאול ה"ז טהורה המתין לה עד שנגבה ה"ז טמאה והראב"ד ז"ל פי"ד מהל' אבה"ט כתב הטעם משום מראית העין דלאחר שנגבה הרואה לא ידע שמחמת ספק משקין מטהרין אותה אך הרמב"ם ז"ל כתב שם דקודם שנגבה טהור משום דספק משקין לטמא אחרים טהור אבל הניח הככר עד שנגבה ה"ז טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמא והרי אין כאן משקין אלא ככר שהוא ספק טמאה ספק טהורה ע"ש ואף שהטומאה היא טומאת משקין לטמא אחרים שהוא מדרבנן וא"כ מאי נ"מ אם יש שם משקין או אין שם משקין ונראה דזהו נמי טעמו של הרמב"ם ז"ל דבטהרות שם חשבינן לספיקות שטהרו חכמים ספק ד"ס לחוד וספק משקין לטמא אחרים לחוד ומוכח דזה דספק משקין לטמא אחרים טהור אין זה רק משום דהוי מדרבנן רק בספק משקין הקלו לטמא אחרים אבל כל שאינו ספק משקין אלא ספק אוכלין שאין כאן משקין אלא ככר שספיקו אם טמא אם טהור אף שזו היא הטומאה עצמה של ספק משקין לא הקלו כיון שאין שמו עליו דעתה אין זה ספק משקין וכמו בספק ידים דאם הוא ספק הגוף אף דהספק הוא זה הספק עצמו של טומאת ידים לא הקלו כיון שאין שמו עליו דלא הקלו אלא בטומאת ידים ולא בטומאת הגוף ה"נ הקלו בספק משקין ולא בספק אוכלין:
בתרומות פליגי ר"א ור"י בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאים אם אינו יכול להציל רביעית בטהרה ס"ל לר"א דתרד ותטמא ואל יטמא ביד ור"י ס"ל דאף יטמאנה ביד וכתב רש"י ז"ל בפסחים ט"ו דהיינו לקבלן בכלים טמאים, והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"ב מהל' תרומה ה"ד חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בידיו בלא נט"י ואעפ"י שהוא מטמאה כמו שיתבאר בענין טהרות ע"ש ויש לעיין למה כתב דהיינו שיציל בידיו בלא נט"י ולא כתב בפשוטו שיציל בכלים טמאים ונראה דלשיטתיה אזיל דכתב שם לעיל דמותר לטמאות תרומת חו"ל בטומאה של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהוא מדבריהם מפני שעיקר תרומת חו"ל הוא רק מדבריהם ע"ש ונראה מזה דבתרומת א"י כה"ג שאם נטמאה בטומאת ארץ העמים אסור לטמאותה בטומאה של תורה ואף דטומאת ארץ העמים היא טומאה ששורפין עליה את התרומה ומוכח דפוסק כמ"ד בסוגיא בר"ח סגן הכהנים דמטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא אסור לטמאות והנה הרמב"ם ז"ל פוסק בהל' אבה"י דטומאת משקין לטומאת עצמן הוא מה"ת ולטמא אחרים מדרבנן א"כ הכא שהחבית נשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה וסופו שירד היין למטה ויטמא מן היין הטמא א"כ סוף היין ליטמא בטומאה דרבנן דהא טומאת משקין לטמא אחרים רק מדרבנן א"כ איך מותר להציל היין בכלים טמאים הא יטמא בטומאה דאורייתא דטומאת משקין לגבי עצמן דאורייתא ומה לאחר שכבר נטמא בטומאה דרבנן אסור לטמאות בטומאה דאורייתא כ"ש קודם ומשום הפסד חולין התירו רק לגרום הטומאה בידים מה שסופו להטמא ממילא ואין אומרים בזה ירד ויטמא ולא יטמא ביד אבל מה שאסור אף לאחר שנטמא כ"ש דאסור קודם ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיצילנה רק בידיו בלא נט"י שזהו ג"כ טומאה דרבנן וזה מותר כיון שעומד להטמא בטומאה דרבנן:
אמרינן בטהרות פ"ד דזה דספק ד"ס טהור הוא כגון אכל אוכלין טמאים כו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש. והנה יש לעיין דאמרינן במקואות פ"ו מ"ז ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ והביא שם הר"ש ז"ל מהתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ע"ש וקשה הא אפילו אי הוי עיקרו מד"ס היה ספיקו טמא דהא נבלה ושרץ אבות הטומאות הן וכן במתני' שם אמאי נקט הטעם מפני שהוא מה"ת ונראה דפלוגתא דמתנייתי היא, והנה הר"ש ז"ל פ"ב דמקואות גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ואמרינן שם בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים כו' וכתב הר"ש ז"ל בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמאתו מן התורה ותמה עליו התי"ט הא באב הטומאה אפילו אי הוא מד"ס ג"כ ספיקו טמא כדאמרינן בטהרות ועיין במל"מ] ונראה דטעמו של הר"ש ז"ל הוא משום דמתני' דמקוואות פליגי על ההיא דטהרות וכמה שמוכח מההיא דפ"ו:
אמרינן בכריתות י"ג התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ומקשינן בגמרא בנה אמאי טהור כיון דיינק חלב אטמי ליה מחלב ואמרינן ה"ט דבנה טהור דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס ע"ש ומשום דהוי ס"ס וכמ"ש הר"ש ז"ל מקוואות פ"י מ"ז וקשה טובא ל"ל ס"ס אף בספק אחד סגי דהא הוי ספק ד"ס דהיינו אכל אוכלין טמאים כו' שהוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בפ"ד דטהרות וצע"ג: