מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י · ג
חקר הש"ש (ש"ו פכ"ג) בס"ט ברה"י וע"א אומר שהוא טהור אם נאמן כיון דחזקת טהרה לא מהני בס"ט ברה"י אפשר דאף ע"א לא מהני והביא ראיה מהתוס' רפ"ק דחולין בטמא ששחט במוקדשין דחיישינן שמא יגע בבשר ומקשינן בברי ליסגי ומשנינן דליתא קמן דלשייליה וכתבו בתוס' ואע"ג דעזרה ר"ה והיה לנו לטהר מספק האי ספק ל"ד לשאר ספק כו' ואי איירי בבמה אתי שפיר היינו דבבמה הוי ס"ט ברה"י ומ"מ אמרינן דבברי ליסגי אלמא דמהימן ע"א בס"ט ברה"י ואח"כ דחה שם ראיה זו וכתב דשאני התם דהוי בידו שלא ליגע ומש"ה נאמן ע"ש ונראה להביא ראיה מתוס' פסחים ט' גבי מדורות העכו"ם דכ"מ שהחולדה והחזיר יכולין להלוך א"צ בדיקה ואמרינן שם בגמרא הטעם משום דאימור הוי אימור לא הוי ואת"ל הוי אימור אכלתיה והקשו בתוס' הא מדור העכו"ם הוא רה"י וברה"י אף ס"ס טמא וכתבו וי"ל דל"ד הך ספיקא לשאר ספיקות דאמאי אי"ל למימר שיהיה שם נפל ודמי לספק ביאה א"נ אימור אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי כו' ע"ש א"כ להתי' השני בתוס' במקום דאין החולדה והחזיר יכולין להלוך הו"ל ס"ט ברה"י רק היכא דיכולין להלוך טהור משום דזה הספק דאכלתיה הוי קרוב לודאי, והנה באהלות פי"ח אמרינן במדור העכו"ם ואם היה עבד או אשה משמרין אותו א"צ בדיקה ע"ש היינו דנאמנין שלא היה שם נפל ואף דבלא עדותן הוי ס"ט ברה"י ומוכח דבס"ט ברה"י ע"א נאמן לטהר:
אך בעיקר נראה כהתי' הראשון בתוס' דמדור העכו"ם אין בו משום ס"ט ברה"י דאמרינן בתוספתא דאהלות על מדור העכו"ם תולין ריב"י אומר אף שורפין ע"ש א"כ לת"ק דחולין מוכח דאין זה ס"ט ברה"י דבס"ט ברה"י שורפין ובירושלמי פסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים מייתינן להאי תוספתא ואמרינן שם דטעמא דריב"י דשורפין הוא משום דס"ל בעלמא דעל תלויה דרבנן שורפין ע"ש דשורפין על ספיקות שהן מדרבנן א"כ לכ"ע אין מדור העכו"ם בכלל ס"ט ברה"י:
עוד הביא שם הש"ש ראיה דע"א נאמן בס"ט ברה"י ממתני' פ"ה דטהרות עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו' ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט וכתב דהתם ע"כ מיירי דכבר נסתפק הספק ברה"י או בר"ה אם נטמא אם לא דלי"ל דהספק נתהוה עפ"י העדים א"כ בעד אומר נטמא וע"א לא נטמא אמאי טמא הא אין ע"א מהימן היכא דאתחזק התירא ואף להפוסקים דנאמן ע"א אף באתחזק התירא עכ"פ היכא דבאו בב"א הו"ל ע"א בהכחשה ואמאי טמא ברה"י וע"כ מיירי דכבר נסתפק בלא עדותן אם נטמא ומשמע דוקא משום שאומר עד נטמא הא אי לאו עד שאומר נטמא היה נאמן ע"א לומר לא נטמא בס"ט ברה"י ע"ש, והנה ז"ש דמיירי שכבר נסתפק אם נטמא אינו מועיל כלל דהא בר"ה אף אם כבר נסתפק בלא עדותן אם הוא טמא הא בשביל זה הספק הוא טהור דס"ט בר"ה ספיקו טהור א"כ אמאי אמרינן ע"א נטמא וע"א לא נטמא בר"ה ספיקו טהור מכלל דבלאו האי ע"א דאומר לא נטמא היה נאמן ע"א לטמא אף בר"ה ומה מועיל לזה במה שנסתפק כבר אם נטמא אם לא ואי נימא דכללא הוא בכ"מ היכא שכבר היו מסופקים בהדבר נאמן אח"כ ע"א אף נגד חזקה אינו נראה כן מהירושלמי רפ"ג דיומא גבי הרואה אומר ברקאי ומקשינן איך ע"א נאמן להעיד שהוא יום וכן מקשינן שם בנולד ביה"ש איך ע"א נאמן להעיד שהיה עדיין יום להתיר מילה בשבת ומשנינן גליא האי מילתא היינו דהוי מילתא דעבידא לגלויי ע"ש ואע"ג דבלא עדותו ג"כ נסתפק לנו אם הוא יום או לילה דהא בשביל זה מעמידין אותו על הגג לראות אם כבר עלה השחר וכן בנולד ביה"ש אלמא דאף בכה"ג אין ע"א נאמן להתיר דבר שהיה קודם בחזקת איסור וא"כ ה"ה לאסור דבר שהיה קודם בחזקת היתר אך בעיקר האי מתני' דטהרות ע"א אמר נטמא וע"א לא נטמא נראה דודאי מיירי כפשוטו דליכא ספק חוץ מעדותן, והנה הצעת המשנה שם כך היא עד אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור שנים אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי ר"מ מטמא וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו ע"א אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא בין ברה"י בין בר"ה טהור שנים אומרים נטמא וע"א לא נטמא בין ברה"י בין בר"ה טמא עד אומר נטמא וע"א לא נטמא אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא ברה"י טמא בר"ה טהור ע"ש וזו היא ממש כמתני' דכריתות (י"א) באמרו לו אכלת חלב עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי ע"א אכל והוא אומר לא אכלתי פטור שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב כו' וזה דע"א נאמן משום דמיירי בשותק ע"ש וה"נ אילו ע"א מעיד על טהרות בעולם שנטמאו ודאי אינו נאמן אבל הכא מיירי בע"א אומר על גופו שנטמא והו"ל כע"א אומר אכלת חלב וכיון דשתיק נאמן ואי מכחישו הא אמרינן שם במתני' ע"א אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור וכל שמעיד על גופו שנטמא והלה שותק נאמן וכמו באומר נטמאו טהרותיך בפניך והלה שותק דנאמן ובעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת הוי כמו התם ע"א אומר אכלת חלב ועד אומר לא אכל דמביא אשם תלוי דחשיב כספק עם ריעותא דמביא אשם תלוי והכא בטומאה כה"ג דהוי ספק עם ריעותא ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט:
הביא הר"ש ז"ל בטהרות שם מהתוספתא שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט והקשה שם הר"ש ז"ל מההיא דפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמא ספק משחשכה נטמא רמ"א ה"ז חמר גמל ופרכינן עלה מההיא דנגע באחד בלילה כו' דר"מ מטהר ובר"ה איירי ומשנו רבה ור"י דמתני' בב' כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמא ואחת אומרת משחשכה נטמא אלמא בב' כתי עדים אין מטהרין בר"ה והש"ש תי' משום דהתם הוי ס"ט למפרע ע"ש, ונראה דאפילו להשיטות דטומאה דלמפרע ג"כ ילפינן מסוטה היינו דכשנולד לנו הספק אנו ממשיכים דין ס"ט ברה"י ובר"ה גם על הזמן של קודם על כל הזמן שהוא בכלל הספק הכא שאני כיון דשנים אומרים מבעוד יום נטמא ושנים אומרים משחשכה דהו"ל ב' כתי עדים המכחישים זא"ז ובעלמא בב' כתי עדים שמכחישים זא"ז אמרינן דכת אחת מהם אמת והשניה משקרת רק דאינו ידוע איזה מהם א"כ הכא כיון דאיכא עדים שיודעין אם מבעוד יום נטמא או משחשכה ודין ס"ט דילפינן מסוטה הוא רק היכא דליכא בירור על הדבר אבל היכא דאיכא בירור אין זה בכלל ספק א"כ קודם שבאו העדים לב"ד היו שם עדים כשרים בדבר הראוין להעיד בב"ד אם מבעוד יום נטמא או משחשכה ואז לא היה עומד שיבואו עוד עדי שקר לב"ד ויכתישום א"כ קודם היה בירור על הדבר רק לאחר שבאו לב"ד ובאו עוד שנים עדי שקר והכחישום ובטל הבירור כיון דלב"ד הוא עתה תרי ותרי ואוקי תרי להדי תרי וכיון דעתה ליכא עוד בירור על הדבר הוי כשאר ספיקות דברה"י ס"ט בר"ה ס"ט אך זה שייך רק מכאן ולהבא אבל למפרע אי אפשר להמשיך דין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דאז היה בירור על הדבר א"כ בשנים אומרים מבעוד יום נטמא ושנים אומרים משחשכה נטמא כיון דהשתא ודאי טמא רק דנין על העת של קודם על אותו הזמן קודם שבאו העדים לב"ד אי אפשר לדון בה מדין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דאז היו עדים על הדבר הראוין לבוא לב"ד וכיון דאין יודעים עתה איזו עדים הן עדי האמת א"כ הוי כשאר ספיקות וה"ז חמר גמל:
כתבו התוס' נדה (י"ז) גבי דם הנמצא בפרוזדור דאין שורפין עליו את התרומה תימה כיון דהוי ס"ט א"כ בר"ה טהור ודאי וברה"י טמא ודאי ושורפין וי"ל כדפי' לעיל דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא ע"י ראיית גופה לכן בכ"מ ספק וצ"ע במכלתא גבי דם תבוסה דמשמע דספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט ע"ש ויש לעיין מה ענין ההיא דדם תבוסה לספק ראיה דזה דאמרינן שם ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט היינו הנוגע בהדם ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ט"מ א"כ הו"ל טומאת מגע והספק אם במה שנגע הוא טמא או טהור הוי כנגע בספק שרץ ספק צפרדע או נגע באחד וא"י אם חי או מת דכה"ג ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט כדאמרינן בטהרות רפ"ו המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ס"ט כשהוא בר"ה ס"ט ואין לומר דהתוס' לא יפרשו כהרמב"ם ז"ל ההיא דדם תבוסה אלא הא דברה"י ס"ט בר"ה ס"ט היינו אם יצא הדם בר"ה או ברה"י דמספקינן על הדם עצמו אם הוא טהור או טמא וכשיצא בר"ה אמרינן דס"ט וכשיצא ברה"י אמרינן דס"ט הא האי דם הוי אי"ב דעת לישאל ואין זה ג"כ ס"ט הבאה בידי אדם דאם יצא הדם לאחר מיתה דאז הדם טמא אז אין כאן דעת לישאל כלל וע"כ האי ברה"י ס"ט בר"ה ס"ט קאי על הנוגע ונראה דס"ל להתוס' דספק ראיה דלא גמרינן מסוטה אינו רק על טומאת הרואה עצמו אף אם נגע באחד וספק על מי שנגע בו אם הוא נטמא ע"י ראייה או לא אין דנין על הנוגע מדין ס"ט בר"ה וברה"י כיון דהספק הוא ספק ראייה וכן נראה נמי מדברי התוס' ריש נדה שכתבו דמעל"ע שבנדה אין דנין אותו בדין ס"ט בר"ה וברה"י ומיהו בדבר שאי"ב דעת לישאל טהור במעל"ע מדמקשינן לקמן אמתני' דבר שאי"ב דעת לישאל הוא ומוקמינן בשחברותיה נושאות אותה במטה וכתבו בתי' השני הטעם משום דספק ראייה לא גמרינן מסוטה ומש"ה טמא אף בר"ה אבל דבר שאי"ב דעת לישאל טהור משום דזה ילפינן מדרב גידל ושייך בטומאת בשר קדש טומאה ע"י ראיית הזב ע"ש היינו דבאו לתרץ אמאי מקשינן מכדי האי מטה אי"ב דעת לישאל כו' ולזה כתבו דאי"ב דעת לישאל אף בספק ראייה טהור ואע"ג דהאי מטה מגע הוא ולא ראייה שישבה עליה וספק אם נטמאה המטה ע"י ישיבתה או לא ומוכח ג"כ דס"ל להתוס' אפילו לגבי הנוגע מ"מ כיון דעצם הספק הוא אם מי שנגע בו היה טמא ע"י ראייה או לא ספק ראייה הוא ולא גמרינן מסוטה וזה בספק שרץ ספק צפרדע וכן בנגע באחד ספק חי ספק מת דגמרינן מסוטה הוא משום דספק חי ספק מת אין זה ספק ראייה דספק ראייה דלא גמרינן מסוטה הוא ספק ראייה ממש דהיינו אם הטומאה ע"י ראיית הגוף, והנה לפ"ז יש לעיין אמאי קרי לדם תבוסה ספק ראייה מה זה ענין לראייה דהתם הספק אם יצא הדם מחיים וא"כ לא היה הדם בהגוף בשעת מיתה ולא נטמא ע"י המיתה או יצא לאח"מ והיה הדם בגוף בשעת מיתה ונטמא ע"י מיתה א"כ המיתה היא הגורמת הטומאה ולא ראייה ומ"ש משאר ספק חי ספק מת דהספק הוא ג"כ אם נטמא ע"י מיתה או לא ונראה לומר דשאני דם מן המת משאר טומאות שבמת דכ"ז שהדם מובלע בהמת ולא יצא ממנו עדיין אין לו טומאה והטומאה חלה עליו כשיוצא מן הגוף וא"כ הו"ל ראייה שהוא ראיית הגוף והוי ספק ראייה דספק יצא הדם מחיים ולא נטמא ע"י ראיית הגוף או יצא לאחר מיתה ונטמא ע"י ראיית הגוף, ונראה ראיה לזה דטומאת הדם הוא בשעת יציאה מן הגוף דאמרינן במעילה י"ז נשפך על הרצפה כו' איהל על כולו טמא ומקשינן והא אמר ר"ח רביעית דם שהגיס בה טהורה אלא לאו ש"מ כאן בכולו כאן במקצתו ופי' רש"י ז"ל זה דמאהיל על כולו טמא הוא היכא דאתי האי רביעית ממת שלם ולהכי חשיב דמטמא באהל והא דקתני שהגיס בה טהור שהיה מונח שם מקצת מת ופירש ממנו אותו דם אע"ג דאית ביה רביעית הואיל ואינו בא ממת שלם לא חשיב ואינו מטמא באהל ע"ש וקשה הא תכף כשמת היה מת שלם ונטמא כל הדם שהרי הוא ממת שלם א"כ אח"כ כשחתך מקצת המת ויצא אח"כ הדם במה נטהר אותו הדם ומוכח דהטומאה על הדם חל כשיוצא מן הגוף ובעינן דוקא שיצא ממת שלם וכיון דהיציאה מן הגוף זהו המטמאת את הדם הו"ל טומאת ראייה דיציאה מן הגוף זה מקרי ראייה ואף דהתוס' במעילה שם לא ניחא להו בפי' רש"י ז"ל ע"ש מ"מ י"ל דבעיקר הדין לא פליגי דבדם המת הטומאה חלה רק בשעת יציאתו מן הגוף:
בנדה ג' מייתינן פלוגתא דר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות רש"א בר"ה טהורות ברה"י תולין ומוקמינן לפלוגתייהו דרבנן סברי כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא ור"ש סבר דלא חשיב ודאי טומאה ומש"ה בר"ה טהור וברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י ואבע"א ה"ט דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור ה"נ ספק טבל ספק לא טבל ורבנן לא גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה דהתם גברא בחזקת טהרה הכא גברא בחזקת טומאה ע"ש, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות מרחץ שבלניה עכו"ם היינו דאיכא חשש שאיבה בזמן שמטהרת שלה פתוחה לר"ה טהורה ולרה"י טמאה ופי' הר"ש ז"ל משום דס"ט ברה"י ס"ט ובר"ה ס"ט ע"ש ויש לעיין הא כמאן אתיא דלא כר"ש ודלא כדרבנן דהתם לרבנן בין בר"ה בין ברה"י טמא ולר"ש ברה"י רק תולין ומה התם לרבנן הוי ודאי טמא משום הכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא וכאן בספק שאיבה נראה דל"ש חזקת מקוה כלל דאם היה שאוב א"כ מתחילתה בפסול היתה ואפילו אי ידעינן שהיתה כשרה קודם ומ"מ פסלינן כיון דיש שם עכו"ם וכדאמרינן בתוספתא שם במעשה ברום בית ענת דפסלוה משום שאני אומר עכו"ם נכנסו וזלפוה בלילה וחזרו ומלאו אותה בחילון מ"מ ל"ש העמד מקוה על חזקתה דאם זלפוה ומלאו אותה בקילון א"כ מקוה אחרת היא וזו תחילתה בפסול היא א"כ איכא רק העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וכנגדה ליכא חזקה כלל ובכה"ג לרבנן ודאי טמא בין בר"ה בין ברה"י ואי כר"ש ברה"י אמאי טמא הו"ל למימר תולין דהא ס"ט ברה"י בעלמא ס"ל תולין ואפשר דאתיא כר"ש והכא דברה"י טמא אין זה משום דילפינן מסוטה רק משום חזקת טומאה דהעמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל וחזקת מקוה ליכא הכא כנגד מש"ה טמא מדין ודאי אך לפ"ז צ"ל דלר"ש ס"ט בר"ה ספיקו טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה גמורה דהא הכא בר"ה טהור אך עוד יש לעיין מה זה שייך לדין ס"ט בר"ה וברה"י כלל הא הכא הוי ספק מים שאובין למקוה והוא מן הספיקות שטהרו חכמים כדאמרינן בטהרות פ"ד היינו דטהרו בין ברה"י בין בר"ה ואי נימא דהכא לא הוי ספק השקול אלא קרוב יותר שהוא שאוב וכה"ג לא התירו א"כ ל"ש זה לס"ט בר"ה וברה"י דזה דוקא בספק השקול אבל ספק הרגיל לא גמרינן מסוטה כמ"ש תוס' פסחים (ט' ע"ב) ע"ש דדין ס"ט בר"ה וברה"י הוא רק בספק השקול: