אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י › ב

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מו - ספק טומאה בר"ה וברה"י · ב

א

הנה זה דס"ט ברה"י ס"ט הוא דוקא בדבר שיש בו דעת לשאול אבל דבר שאי"ב דעת לשאול בין ברה"י בין בר"ה ספיקו טהור כתב הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' אבה"ט הממלא בכלי ונתן בי' כלים ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא והכלים טהורין אעפ"י שכולן ספק שמא השרץ בכלי שמילא בו היה תחלה מפני שהן כלים ואין בהם דעת לישאל כו' וכן הממלא בי' דליים זא"ז ונתן בי' כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי הט' כלים עם י' הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים כו' והראב"ד ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל שכתב מפני שהן כלים ואין בהם דעת לישאל הא הו"ל ס"ט הבאה בידי אדם ע"ש, והנה בבבא דרישא בממלא בכלי אחד ונתן בי' כלים דכל הכלים בספק אע"ג דממ"נ אם השרץ היה מתחלתו בהכלי שנמצא הרי הוא לבדו טמא ואם היה השרץ קודם בהכלי שעירה ממנו א"כ רק זו הכלי שעירה ממנו והכלי שנמצא בו טמאים ומה ספק שייך על כל הכלים ונראה משום משקין טמאים שמטמאין כלים דאם היה השרץ בהכלי שעירה ממנו ונטמא זו הכלי א"כ כל המים שעירה בו נטמאו מחמת הכלי וחזרו וטמאו את כל הכלים שעירה לתוכן ובבבא דסיפא בממלא י' דליים ועירה לי' כלים מכל דלי לכלי דכל הכלים הן בספק ואע"ג דהספק הוא אם היה השרץ בכלי שנמצא או בדלי שעירה ממנו א"כ נהי דהדליים מעורבין ואינו ידוע מאיזה דלי עירה לכלי זה וכל הדליים בספק אבל שאר הכלים אמאי הן בספק הנה לפמ"ש הכ"מ שם דאיכא נמי ספק שמא היה השרץ בבור ע"ש הוי ספק על כל הדליים שמא נגעו בהשרץ בבור ונטמאו כל המים שדלה בהם וכל הכלים שעירה לתוכן נטמאו מחמת משקין טמאים שמטמאין כלים רק בזה יש לעיין לטעם דאין בהם דעת לישאל תי"ל משום דספק משקין לטמא אחרים טהור, ונראה דמש"ה נקט הטעם דאין בו דעת לישאל שמספיק גם על הדלי שדלה ממנו שעליו הוא ספק שמא נגע בשרץ עצמו, והנה זה שהקשה הראב"ד ז"ל הא הוי ס"ט הבאה בידי אדם וחשיב יש בו דעת לישאל י"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שכתב בפה"מ טהרות פ"ד מ"ט בזורק ככר טמא בין המשקין דחשיב אין בו דעת לישאל ע"ש דס"ל דזורק אין זה ס"ט הבאה בידי אדם כיון דבשעת נגיעת הטומאה בהטהרות אינו אז בידי האדם א"כ הכא שעירה המים מכלי אחד לי' כלים ואם היה השרץ בהכלי שעירה ממנו כל המים שעירה ממנו הם טמאים ומטמאין את הכלים שעירה לתוכן אך כיון דבשעה שבאו המים לתוך הכלים שעירה לתוכן וטימאו אותן אז אין המים בידו אין זה ס"ט הבאה בידי אדם אך על הכלי שעירה ממנו יש לעיין אמאי היא טהורה הרי זו הכלי ודאי היתה בידי אדם ונראה משום דהספק הוא שמא היה השרץ בזו הכלי שעירה ממנו מקודם א"כ כבר נטמא זו הכלי קודם שעירה בה וקודם שבאה בידי אדם וכשעירה בה ובאה בידי אדם לא מעלה ולא מוריד דכבר שבעה לה טומאה א"כ אין זה ס"ט הבאה בידי אדם, אך לפמ"ש הנ"מ שם דאיכא ג"כ חשש שמא היה השרץ בבור ונגע שם בהדלי א"כ בחשש זה הו"ל בא בידי אדם דע"י מעשיו שדלה בהכלי בא השרץ לכלי מיהו לפמ"ש הכ"מ שם דכשהשרץ בבור הו"ל ס"ט צפה ע"פ המים ע"ש אתי שפיר דעל ספק הנגיעה בשעה שדלה אין לטמאות דהו"ל אז ס"ט צפה ע"פ המים ואח"כ לאחר שדלה כשהשרץ כבר היה בהמים בהכלי והיה אז בידי אדם וספק נגע אז בהדלי הוי ג"כ ס"ט צפה דס"ט צפה הוא בין בכלים בין בקרקע כדאמרינן בפ"ד דטהרות, ואע"ג דבעיא ולא אפשיטא במנחות אי אמרינן שבעה לה טומאה זהו דוקא בב' מיני טומאות כגון מדרס ומגע מדרס דאיכא נפקותא לדינא שאם עשאו אח"כ וילון דטהור מן המדרס וטמא משום מגע מדרס או עשרון שחילקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא ונגע טבול יום כו' דאיכא נפקותא מהטומאה השניה שמטמאת את הכל אבל שרץ שמונח על הכלי כיון שנטמא ל"ש שמטמא אותו כל שעה דבכה"ג ודאי שבעה לה טומאה וזה דהוצרך להרמב"ם ז"ל שנתערבו הדליים שדלה בהן ואינו ידוע הראשון מן האחרון דאז כולן בספק טומאה תי"ל דאם השרץ היה בבור א"כ נטמאו כל המים שם וכשדלה נטמאו כל הדליים מן המים וטמאו אח"כ את כל הכלים שעירה לתוכן ועוד מה שייך ס"ט צפה ע"פ המים שכתב הכ"מ דזה שייך רק בחשש נגיעה בהשרץ דהשרץ צף ע"פ המים אבל הכא נטמאו הדליים ג"כ במים הטמאים שבבור וזה לא הוי צפה ונראה הטעם משום דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה עד שיתלשו א"כ לא נטמאו המים בבור והחשש רק שמא נגעו הדליים בשרץ בשעת דלייה ואח"כ נטמאו המים שדלה כשנתלשו מחמת הדליים וחזרו וטימאו את הכלים שעירה לתוכן ומש"ה הוצרך להרמב"ם ז"ל דמיירי שלא נודע הראשון מן האחרון דאינו ידוע באיזה דלה ראשון דאם ידוע שבאותו הדלי שעירה לתוך הכלי שנמצא בו השרץ דלה ראשון אין שאר הדליים והכלים בספק עוד וז"ש הרמב"ם ז"ל דאם יש אזנים להדליים הואיל ואפשר שיצאו המים ויתאחר בו השרץ כולן טמאים וכתב הכ"מ דשמא אחר שיצא המים נשאר בדלי ואח"כ נפל השרץ להכלי ע"ש הטעם משום דבכה"ג הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם דאפשר דבשעת דלייה לא נגע הדלי בהשרץ ועלה עם המים וכשעירה להכלי אחר שיצאו המים נתאחר השרץ ונגע בהדלי ואח"כ נפל להכלי כמ"ש הכ"מ א"כ נגיעת השרץ בהדלי היה כשהיה בידי אדם ובזה מתיישב כל תמיהות הכ"מ שם אך מה שהקשה שם ביש אזנים להדליים אמאי שאר הט' כלים שעירה לתוכן טמאים מה זה שייך אליהן עדיין צ"ע, והנה הכ"מ שם כתב ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם שהקשה הא הוי ס"ט הבאה בידי אדם וכתב דס"ל להרמב"ם שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם ע"ש היינו דבשעה שהיה בידי אדם אז לא נודע הספק כגון הכא דאח"כ נמצא השרץ ונולד הספק על שאר הכלים אך קשה הא אמרינן בנדה בחברותיה נושאות אותה במטה דחשיב באה בידי אדם ואע"ג דבשעה שהיו נושאין אותה עדיין לא נודע הספק אלא אח"כ כשראתה]:

אמרינן בתוספתא פ"ג דטהרות חש"ו ספיקן טהור מפני שאין בהם דעת לישאל אמר ר"ש בזו מדת הדין לוקה ע"ש ונראה דר"ש לטעמיה דס"ל בנדה (ג') גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דברה"י תולין דלא גמרינן מסוטה ס"ט ברה"י אלא ס"ט בר"ה ע"ש וזה דאין בו דעת לישאל ספיקו טהור גמרינן מרה"י דסוטה כדאמרינן בסוטה מה סוטה ברה"י טמא אף כל ברה"י טמא וממקום שבאת מה סוטה יש בו דעת לישאל אף כל דבר שי"ב דעת לישאל אבל ר"ש דלא גמר כלל ס"ט ברה"י מסוטה ל"ש למגמר ג"כ דבר שאי"ב דעת לישאל יהיה טהור ברה"י ול"ש ג"כ דר"ש לילף מדרב גידל דכתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל כו' וכתיב והבשר כל טהור יאכל כו' טהור ודאי הוא דיאכל כו' כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל דהא לפי דרשא זו אם יש בו דעת לישאל טמא מדין ודאי ור"ש לא גמר כלל לס"ט ברה"י משום דרשא והוי כשאר ספיקות שבתורה דטמא מדין ספק ותולין א"כ אין חילוק בין יש בו דעת לישאל לאין בו דעת לישאל:

תו אמרינן בתוספתא שם ד' ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שהניחתו אמו כו' התחיל נכנס ויוצא בגדיו טהורים ואין עושין ע"ג טהרות ולא נמנעו ישראל והיינו שלא נמנעו ישראל אלא היו עושין ע"ג טהרות כמה שפי' הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות ע"ש ונראה בזה לומר מה דאמרינן בכתובות (כ"ו) זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב כו' ולכאורה ל"ל למימר ומורכב על כתפו של אבא דהנה רש"י ז"ל כתב שם דזה דהיה צריך טבילה הוא משום שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצין מצוין שם ע"ש ולזה היה צריך לומר וחורכב על כתפו של אבא דאם היה נכנס ויוצא הוא בחזקת טהרה ולא נמנעו ישראל לעשות ע"ג טהרות:

כתב הרמב"ם ז"ל פט"ז מאבה"ט בד"א דדבר שאי"ב דעת לישאל ספיקו טהור בשהיה הדבר שקול ואין שם חזקה אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא ה"ז טמא ע"ש הנה אמרינן בנדה י"ג כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ומשמרין אותו שלא יישן ישן טמא לא ישן טהור כו' היינו דחיישינן רק לטומאת קרי ויש לעיין אמאי לא חיישינן נמי לטומאת שרץ ואף לא ישן יהא טמא ואף לטומאת מת אמאי לא חיישינן ואמאי מטבילין אותו לאכול תרומה לערב הא אמרינן דהיסח הדעת משמירת גופו צריך הזאה גו"ז דחיישינן אף לטומאת מת ושוטה אי"ל היסח הדעת גדול מזה וצ"ל משום דשוטה אי"ב דעת לישאל והיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמורה וזה דישן טמא וחיישינן לקרי צ"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין בו דעת לישאל הוא רק בספק השקול וטומאת קרי מצויה היא ואין זה ספק השקול ולפ"ז לאו דוקא שחזקתו שנטמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא בישן אין חזקתו שנטמא אלא כל שטומאתו מצויה אין מטהרין בזה משום אי"ב דעת לישאל, הנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל ספ"ג דטהרות תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור אמר ר"י בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים מנשקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה ע"ש היינו דחיישינן ביה רק לטומאה המצויה ולא שנטמא סתם בשרץ ולרבנן דלא חיישי להנשים מגפפות אותו טהור ואע"ג דבהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ע"כ משום דהיסח הדעת לא אלים מספק טומאה ממש והוא אי"ב דעת לישאל אך יש לעיין ניחוש שמא נגע באדם טמא וכן בשוטה שאינו ישן ניחוש שמא נגע באדם טמא והו"ל ס"ט הבאה בידי אדם ולא מהני מה שאי"ב דעת לישאל דהא בהיסח הדעת חיישינן לכל הטומאות ואף לנגיעה באדם טמא ונראה מזה דזה דס"ט הבאה בידי אדם ס"ט הוא דוקא אם ודאי בא בידי אדם כגון הטהרה בידי אדם או הטומאה בידי אדם ספק נגע ספק לא נגע אבל בהיסח הדעת דאין כאן ריעותא של טומאה כלל רק דחששו בהיסח הדעת לטומאה ועשאוה כספק בזה אזלינן רק בתר דידיה וכיון דהוא אי"ב דעת לישאל ספיקו טהור ולא חיישינן שנגע בשום טומאה, והנה בזה אתי שפיר מ"ש התוס' חגיגה (כ"א ע"א) על ההיא דבשר שנמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל והרי נפסלו בהיסח הדעת וכן בסכין שנמצא בי"ד דשוחט בה מיד הא הוי היסח הדעת ותי' דהיסח הדעת הוא רק דומיא דהסל על כתפו והמגרפה בתוכה ואמר לבי על הסל ולא על המגרפה שהיו בידו ואסח דעתו אבל היכא שלא היו בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת ליפסל ע"ש ולכאורה תמוה כיון דהיסח הדעת חשש טומאה מ"ל היה בידו ואסח דעתו ומ"ל לא היו בידו ונראה משום דהיסח הדעת לא עדיף מספק טומאה גמור והאי סכין או בשר שנמצא בעזרה אין בהם דעת לישאל ספיקן טהור דמ"ש מתינוק שהניחתו אמו וכן שוטה דהוי היסח הדעת ולא חיישינן לטומאה אבל היה בידו והסיח דעתו דבספק טומאה ודאי כה"ג טמא דהוי ס"ט הבאה בידי אדם וה"נ בהיסח הדעת מיהו במתני' דשקלים בבשר הנמצא בעזרה אמרינן תעובד צורתו ויצא לבית השריפה ואין אוכלין ואין מקריבין אותו ובירושלמי איכא למ"ד הטעם משום דנפסלו בהיסח הדעת וכבר הקשו מזה על התוס' א"כ להאי מ"ד בהירושלמי לעולם בהיסח הדעת חיישינן לטומאה ואף בנאבד ואף בדבר שאי"ב דעת לישאל וקשה איך מאכילין כהן שוטה תרומה בשאינו ישן וגם מההיא דתינוק שהניחתו אמו כו' וצ"ע ועיין מ"ש בסי' שאח"ז]:

אמרינן בחולין ט' שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואמרינן שם הטעם משום דאי"ב דעת לישאל, והנה הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבה"ט ה"ז כתב השרץ בפי החולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שלא נחה הטומאה היתה מהלכת בו ונוגעת בככרות ספק חי ספק מת ה"ה טהורות ע"ש היינו דנקט הטעם משום דהוי ספק טומאה צפה ולא משום דאי"ב דעת לישאל ונראה זה דלא כתב הרמב"ם ז"ל טעם דהש"ס משום דיש נפקותא בין היתר דאי"ב דעת לישאל ובין היתר דס"ט צפה דבאין בו דעת לישאל כתב הרמב"ם ז"ל דהוא דוקא בספק השקול אבל אם חזקתו שנטמא לא מהני אי"ב דעת לישאל אבל בס"ט צפה פסק בפי"ד כר' יוסי דאמר אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה אף שקרוב לודאי שנטמא ה"ז טהור עד שידע ודאי שנגע ע"ש, והנה בהך בבא דסיפא דנקט הרמב"ם ז"ל בהחולדה מהלכת ע"ג ככרות וודאי נגעה רק ספק חי ספק מת איכא פלוגתא בזה בתוספתא פ"ד דטהרות וס"ל לרבי דטמא בכה"ג מפני שחזקת שרצים מתים בפי החולדה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים שם דמטהרים והטעם משום דקי"ל כר' יוסי דאף במלא אדם וטומאה ג"כ ס"ט צפה טהור ולא מהני מה שחזקת שרצים מתים בפי החולדה דבס"ט צפה בעינן עד שידע ודאי שנטמא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אך מטעם דאי"ב דעת לישאל אין לטהר שם כיון דחזקתו שהוא טמא ומשום הך בבא דסיפא נקט הרמב"ם ז"ל הטעם דס"ט צפה דמהני לב' הבבות אבל בחולין דמייתינן רק הבבא דרישא דספק נגע ספק לא נגע אמרינן שפיר הטעם דאי"ב דעת לישאל:

אמרינן בתוספתא עריבה שהיא טמאה טמא מת וככר של תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה וירדו גשמים ונתמלא ונותר ה"ה צף ע"פ המים ספק נגע בצדי עריבה ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שזה ספק טהרה צפה כו' והביאה הרמב"ם ז"ל פי"ד מאבה"ט ה"ה וכתב וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת ונפשט הנייר והרי הככר צף ע"פ המים והנייר מבדיל בינו ובין המים וספק נגע צדו בעריבה כו', והנה ז"ש דנפשט הנייר והנייר מבדיל בינו ובין המים היא משום דאל"כ כיון דהמים נטמאו מחמת העריבה א"כ הככר נטמא בודאי מחמת המים ומש"ה ע"כ מיירי שהנייר מבדיל בין ככר למים וליכא נגיעת הככר במים ואע"ג דמי גשמים אין מקבלין טומאה אא"כ חישב עליהן מיהו איכא למ"ד דכלי טמא חושב משקה א"כ הכא דהעריבה היא טמא מת חושב המשקה אך יש לעיין כיון דמיירי הכא שהנייר מבדיל בין ככר למים ואין הככר נוגע במים א"כ אמאי הו"ל טהרה צפה הא הוי כטהרה בכלי וכלי צפה ובטומאה כה"ג דשרץ בכלי וכלי צף ע"פ המים חשיב יש לטומאה מקום וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל פי"ד ה"ד וצ"ע:

אמרינן בפ"ו דטהרות ד' ספיקות ר"י מטמא וחכמים מטהרין הטמא עומד והטהור עובר כו' הטומאה ברה"י והטהרה בר"ה כו' ספק נגע ספק לא נגע ספק האהיל ספק לא האהיל ר"י מטמא וחכמים מטהרין וכתב הר"ש ז"ל שם דספק האהיל ספק לא האהיל לא קאי על הטמא עומד והטהור עובר והיינו מצורע עומד דזה דבעומד ועובר טהור הוא משום דאין לטהרה מקום ואמרינן בנזיר דספק טומאה צפה מטהרין רק בספק מגע אבל לא בספק אהל ע"ש אך הרמב"ם ז"ל כתב פט"ו מאבה"ט ה"ה ספק עומד ועובר כיצד מצורע שיושב תחת האילן והטהור עובר ספק האהיל עליו האילן ספק לא האהיל כו' ספיקו טהור ע"ש וקשה קושית הר"ש ז"ל דהא אמרינן בנזיר דבטומאת אהל לא אמרינן ס"ט צפה ונראה דמצורע שאני דהאי אהל כמגע הוא דזה דמצורע מטמא באהל מפקינן בת"כ מדכתיב מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא ואין זה טומאת אהל דהא הטמא עובר והטהור יושב אף שהן באהל אחד טהור דבעינן מושבו וכשהטמא רק עובר אין זה מושבו ובבית הכנסת עושין לו מחיצה י' טפחים ואף שהן עמו באהל אחד כיון שיש שם מחיצה י"ט אין השאר בכלל מושבו דאין זה טומאת אהל רק המושב שלו טמא בפ"ע וכמאן דמליא טומאה דמיא א"כ בספק אם נכנס למושבו הוי ספק מגע וכמו דאמרינן בחולין (קכ"ה) בטומאה רצוצה דמאהיל נוגע הוא משום דכמאן דמליא טומאה דמיא ע"ש ונראה נמי בטומאה רצוצה וטהרה צפה ספק האהיל ספק לא האהיל דטהור דהאי אהל נוגע הוא:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה