אור ברסלב
מקדש דוד חלק ג סימן מב - טומאת אוכלין › ג

מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט

סימן מב - טומאת אוכלין · ג

ב

נקטינן בכמה דוכתי דאוכלין שאין עומדין לאכילה צריכים מחשבה והנה בפשוטו זה דמהני מחשבה הוא משום דע"י מחשבה הם עומדין לאכילה אך מכמה דוכתי מוכח דמהני מחשבה אף שחושב לאכילה לאדם אחר וכההיא דכריתות כ"א גבי החותך מן האדם צריך מחשבה ומקשינן תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ע"ש ולא משנינן בחותכו לאדם אחר וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם כתב הרמב"ם ז"ל דא"צ מחשבה דאי"ל מחשבה גדולה מזו ויש לעיין כיון דאין בידו להאכילו לאחר מאי מהני מחשבתו וכיון דמצד עצמו אין הדבר עומד לאכילה א"כ מאי מהני מחשבתו שיאכל זה ונראה לומר דאין מחשבה מטעם שע"י המחשבה עומד לאכילה רק דבדבר שאינו עומד לאכילה ואי"ל תורת אוכל כשחושב עליו להיות אוכל מחשבתו עושה עליו דין אוכל וזה רק בדבר שראוי קצת לאכילה שהוא קצת אוכל בפ"ע מהני מחשבה לאכילה לאחותי ליה תורת אוכל אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל לא מהני מחשבתו לאכילה דבטלה דעתו והנה מוכח כן מהרגמ"ה (בכורות י') בנבלת בהמה טמאה דצריך מחשבה וכתב שם דנבלת בהמה טמאה בין בכרכים בין בכפרים אחד עניים ואחד עשירים דרכן לאכול ואעפ"כ צריך מחשבה לענין טומאת אוכלין ואמאי צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה היא ולא היתה ראויה לישראל לאכילה ובנבלת בהמה טהורה דא"צ מחשבה כתב כיון דהיתה ראויה בין לישראל בין לעכו"ם ע"ש ואע"ג דנבלה אינה ראויה לישראל מ"מ כיון דקודם שנתנבלה היתה ראויה לישראל משא"כ בהמה טמאה וס"ל להרגמ"ה ז"ל דלא סגי במה שראויה לעכו"ם לט"א דבעינן ג"כ שיהא עומד לישראל מיהו ע"ז סגי בשעת הכושר שהיה הדבר קודם עומד לישראל ואם לא היה הדבר מעולם ראוי לישראל צריך מחשבה ומש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה ויש לעיין דא"כ מאי מהני מחשבה הא המחשבה גופא הוא להאכילה לעכו"ם ולעכו"ם עומדת בלא"ה כמ"ש הרגמ"ה ז"ל בעצמו א"כ מה מועלת כאן המחשבה ומוכח ג"כ דאין המחשבה בשביל דע"י זה נעשה עומד לאכילה רק דהוי חלות של אוכל אף בדבר שאינו אוכל מצד עצמו וכיון דלא היה מעולם ראוי לישראל אי"ל תורת אוכל מצד עצמו וצריך מחשבה לאשוויי אוכלא:

והנה בזה אתי שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ט"א דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ע"ש והנה זה דבטל תורת אוכל אף מן האוכלין שהשלים אף דקודם שהשלים היו ראוין לאכילה בזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דס"ל אף אוכלין הראוין לאדם אם נפסלו אח"כ אף דעדיין ראוין לכלב אין מקבלין טומאה אך בזה יש לעיין למה הכל צריך מחשבה הא אם חישב על בשר המת לבד סגי דכיון דבשר המת נעשה אוכל ועומד לאכילה א"כ שאר האוכלין שהשלים עמו ממילא הוו אוכלין שהרי מצד עצמן ראוין לאכילה אך מה שהן יחד עם בשר המת אין ראוין לאכילה אבל השתא דבשר המת עצמו עומד לאכילה למה הנך צריכים מחשבה ולפ"ז אתי שפיר דהמחשבה אינו דהדבר עומד עתה לאכילה רק הוי חלות של תורת אוכל אף בדבר שאינו ראוי אלא קצת לאכילה א"כ בשאר אוכלים שהן עם בשר המת כיון דאין ראוין תו לאכילה רק דמחשבה מהני א"כ מה שחישב על בשר המת לבד לא מהני דרק בשר המת נחתא ליה תורת אוכל ע"י המחשבה אבל לא לשאר האוכלים ומש"ה צריך מחשבה על הכל:

אמרינן בנדה נ' דנבלת עוף הטהור לריב"נ ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה וכתב רש"י ז"ל דמשכחת לה שלא במחשבה כגון שלא ידע שזה הוא ע"ש היינו דלא ידע כשאכל שהוא נבלת עוף הטהור וסבור שאוכל אחר הוא וכה"ג לטומאה קלה חשיב שלא במחשבה ויש לעיין למה לא הוי מחשבה הרי חישב עליו לאכלו ונראה מזה דשייך טעות במחשבה ואעפ"י שחשב עליו לאכילה ואכלו אילו היה יודע שזה הוא לא היה אוכלו אין זו מחשבה ונראה מזה ג"כ דדין מחשבה אין זה שע"י המחשבה עומד הדבר לאכילה דא"כ מה שייך בזה טעות רק מחשבה עושה עליו חלות ובזה שייך טעות כשאר חלות דשייך בהם טעות:

ונראה ראיה ברורה מהירושלמי תרומות פי"א ה"ב דאמרינן שם דחומר באוכלין תבמשקין דאוכלין המיוחדין לאדם א"צ מחשבה אבל משקין אף המיוחדים לאדם צריכים מחשבה ע"ש ומה שייך מחשבה כיון דבלא"ה מיוחדין לאדם וע"כ המחשבה עושה עליהן חלות של משקה מיהו באוכלין המיוחדין לאדם א"צ חלות של מחשבה:

כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ ריש טהרות וזה שהדברים המותרים לנו כו' לא יצטרכו מחשבה כו' אבל מה שאינו מותר לאכול כגון נבלת עוף הנה אי אפשר בלא שיחשוב עליה לאכילה ע"ש היינו דכ"ד שאסור באכילה צריך מחשבה וקשה מכמה מקומות דהא אמרינן במנחות ק"א דעולה וכה"כ כו' מטמאין ט"א ולא קתני דצריכים מחשבה וכן בנבלת בהמה טהורה בכ"מ אמרינן דא"צ מחשבה, והנה רש"י ז"ל בחולין (קכ"ח) גבי אבר המדולדל דפליגי בהכשר קודם מחשבה כתב דאבר המדולדל צריך מחשבה משום דאסור אף לב"נ ע"ש א"כ רק היכא שאסור אף לב"נ צריך מחשבה אבל אם אסור רק לישראל א"צ מחשבה, והנה בבכורות י' כתב רש"י ז"ל בלשון אחר דמש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה משום שיש בה ב' דחויים שהיא טמאה ושלא נשחטה ע"ש א"כ לרש"י ז"ל באיסורין רק היכא שיש בה ב' דחויין לישראל א"נ היכא דאסורה אף לב"נ אז צריך מחשבה ונבלת עוף דצריך מחשבה בכפרים משום דאין רגילין בעופות והתוס' כתבו משום דלא אכלי אלא מידי מעליא ע"ש והרגמ"ה בבכורות שם כתב דמש"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה משום דבהמה טמאה לא היתה ראויה לישראל לאכילה ובנבלת בהמה טהורה דא"צ מחשבה כתב משום דהיתה ראויה בין לישראל בין לעכו"ם היינו קודם שנתנבלה היינו דס"ל דבעינן ג"כ ראוי לישראל לט"א רק סגי בשעת הכושר וא"כ יש לעיין מההיא דמנחות דעולה וכה"כ מטמאין ט"א ואע"ג דלא היתה להם שעת הכושר לישראל וצ"ל לשיטת הרגמ"ה ז"ל דזה דאמרינן דמטמאין ט"א היינו ע"י מחשבה:

ולבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דנבלת עוף הטהור צריך מחשבה משום דאסור באכילה נראה דודאי נבלת עוף טהור אינה עומדת לאכילה בכפרים דהא אמרינן דבשווקים א"צ מחשבה רק ס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שראוי לאכילה ועומד לאכילה אף במקום אחר א"צ מחשבה ולא בעינן שיהא עומד לאכילה במקום זה ומה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה הוא משום דאסורה באכילה לישראל וכל שהוא אסור באכילה צריך מחשבה מיהו בשווקים כיון שהוא עומד שם לאכילה איכא מחשבה וכדאמרינן בנדה נ' דדייקינן דמחשבת חיים ל"ש מחשבה ממה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה וכתב רש"י ז"ל דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ע"ש ומוכח דכל שסתמו עומד לאכילה איכא מחשבה לאכילה אך זה הוא רק היכא דעומד כאן לאכילה אבל אם במקום זה אינו עומד לאכילה ליכא מחשבה לאכילה ומש"ה נבלת עוף הטהור בכפרים צריך מחשבה אבל בשווקים וכן נבלת בהמה טהורה בכ"מ כיון דעומדת כאן לאכילה איכא מחשבה אבל לעולם דבר שהוא אסור באכילה צריך מחשבה, והנה רש"י ז"ל בבכורות שם כתבו הטעם דנבלת עוף הטהור בכפרים צריך מחשבה משום דעניים הם ואין רגילים בעופות וקשה א"כ אף שחוטה יהא צריך מחשבה בכפרים זו לא שמענו ולהרמב"ם ז"ל אתי שפיר דשחוטה כיון דמותרת באכילה וראויה היא לכרכים א"צ מחשבה אף בכפרים דלא בעינן שיהא במקום זה עומד לאכילה ורק בנבלה דצריכה מחשבה משום איסורה צריך דוקא שיהא במקום זה עומד לאכילה ואז הוי מחשבה:

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' אבה"ט דפרה ושעירים הנשרפים צריכים מחשבה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דכל שהוא אסור באכילה צריך מחשבה ופרה ושעירים אין עומדין לאכילה וליכא מחשבה ולפ"ז להרמב"ם ז"ל זה דערלה וכה"כ ושור הנסקל דמטמאין ט"א ע"כ במחשבה דמאי אולמא שור הנסקל מפרים הנשרפים דצריכים מחשבה אך הרמב"ם ז"ל שלהי פ"א מהל' ט"א כתב סתמא דמטמאין ט"א ולא כתב דצריכים מחשבה וצ"ע:

[הנה זה דלהרמב"ם ז"ל עולה מטמאה ט"א ואין צריכה מחשבה ומ"ש מפרים הנשרפים צ"ל משום דאכילת מזבח שמה אכילה וכמ"ש התוס' מנחות ק"א אך זה שייך רק להנך שיטות דדבר שאסור באכילה א"צ מחשבה רק באסור אף לב"נ כמ"ש רש"י ז"ל דאכילת ב"נ שמה אכילה וא"צ מחשבה וה"נ אכילת מזבח אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף ראוי לעכו"ם כיון דאסורה לישראל צריכה מחשבה דבעינן שיהא מותר לישראל א"כ עולה כיון דאסורה לישראל אמאי א"צ מחשבה וצ"ל דאכילת מזבח חשיבא כאכילת ישראל]:

אמרינן בנדה נ' בעולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות מחשבה כשיתלשו קסבר מחשבת חיבור ל"ש מחשבה א"ר אף אנן נמי תנינן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור וזה אחד מהם צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים ל"ש מחשבה ופי' רש"י ז"ל דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהני האי מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה והתוס' כתבו שם דמחשבת חיים ל"ש מחשבה דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתפסל מאכילת הכלב ע"ש ועיין במהר"ם ז"ל שם פי' דברי התוס' שהוקשה להם דמאי מייתי ראיה דשאני בנבלת עוף הטהור דלא חישב עליה לאוכלה בנבלותה אלא לאחר שחיטה והרי נתנבלה ואינה ראויה עוד לאכילה לסתם בנ"א משא"כ במולשין דהמחשבה היתה אצל' לאוכלה אחר תלישה והרי נתלשו ולא נשתנו לגריעותא ולזה תי' דהכי מייתי ראיה כיון דסתם עוף עומד לאכילה ואיכא מחשבה לאכילה אא"ב דכל מחשבה שהיא מחיים ל"ש מחשבה אפילו לא נשתנה לגריעותא שפיר דלא נחתא עליה תורת אוכל מקיים ואינה מתחלת מחשבתו אלא לאחר שחיטה והרי לא נשחטה אלא נתנבלה דאם חל עליה תורת אוכל מחיים תו לא פקע אף שנתנבלה עד שתפסל מאכילת הכלב ע"ש היינו דהראיה היא רק דלא חל עליה תורת אוכל מחיים וא"כ בעולשין נמי לא נחתא תורת אוכל במחובר אך יש לעיין נהי דלא נחתא תורת אוכל כשהוא מחובר כיון שחישב על העולשין כשהן מחוברין להאכילן לאדם כשיתלשו א"כ לאחר שיתלשו תהא נחתא עלייהו אז תורת אוכל ע"י המחשבה שחישב בשעת חיבור וכמ"ש המהר"ם ז"ל דאם מחשב מחיים לאוכלה לאחר שחיטה אף דמחשבת חיים ל"ש מחשבה מ"מ היתה מתחלת מחשבתו לאחר שחיטה וא"כ אמאי בעולשין צריך מחשבה לאחר שיתלשו ונראה הטעם דלא מהני מחשבתו שחשב במחובר למיחת להו תורת אוכל כשיתלשו משום דמתחילה זרען לבהמה והיתה מחשבה ומעשה לבהמה וחזרה לא מהני לעקור מחשבתו וזה בעלמא בחישב לבהמה ואח"כ חישב לאדם אין זה משום חזרה רק קודם ע"י מחשבתו לבהמה נחית לה תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נתהפך עתה ממאכל בהמה למאכל אדם אך זה שייך רק במחשבה בזא"ז ואי אמרינן דנחית עלייהו תורת אוכל כשהוא מחובר שפיר דמעיקרא כי זרען לבהמה נחית עלייהו תורת אוכל בהמה ואח"כ כשחישב לאדם נעשה מכאן ולהבא אוכל אדם אבל כי ל"ש מחשבה כשהוא מחובר א"כ כשהוא מחובר לא נחית להו כלל לא תורת אוכל בהמה ולא אוכל אדם רק המחשבה כשחישב כשהוא מחובר להאכילן לבהמה או לאדם כשיתלשו זה מועיל לאחר שיתלשו א"כ כשנתלשו אז חלות ב' המחשבות יחד מה שחישב לבהמה ומה שחישב לאדם ובאופן כזה אין מחשבות מוציאות זו מזו ולא נתבטל מה שחישב לבהמה אך עדיין צ"ע בזה:

כתבו התוס' שם בעולשין שזרען לבהמה כו' דעולשין סתמא לאדם ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו ואע"ג דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב דכיון שזרען לבהמה לא היו שם הגידולים מעולם לאדם ע"ש ונראה דלאו דוקא זרען לבהמה דה"נ אם ליקטן לבהמה דל"ש בזה כל המיוחד לאוכל אדם דבמחובר עדיין אין תורת אוכל עליו אך בעיקר מ"ש התוס' דאף בדבר שסתמו לאדם אי חושבה מתחילת לבהמה ולא היתה עומדת מעולם לאדם מהני מחשבתו יש לעיין מההיא דכריתות כ"א דמייתינן ההיא דעוקצין דהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר ומקשינן מחשבה ל"ל תעשה חתיכה שלו מחשבה ומשנינן בחותכו לכלב ע"ש ואי דאף דבר שסתמו לאדם ג"כ מהני אי מתחילה זורעה לבהמה א"כ מאי קמ"ל מתני' דחותך מן האדם צריך מחשבה היינו דאשמעינן דבשר אדם אינו עומד לאדם בלא מחשבה הא אפילו אם היה עומד לאדם כיון דמשעת חתיכה חושבה לכלב מהני מחשבתו א"כ אח"כ צריך מחשבה לאדם וצ"ע:

תוכן העניינים

מקדש דוד חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה