מקדש דוד חלק ג· רבי דוד רפפורט
סימן מב - טומאת אוכלין · ב
הנה באוכל שיש בו חסרון מלאכה אי מטמא ט"א כתבו התוס' נדה (נ"א ע"ב) ד"ה אם על הא דאמרינן בקור דניקח בכסף מעשר שני ואינו מטמא ט"א דקור לאחר ששלקו וטגנו מטמא ט"א ולכך אף קודם שליקה ניקח בכסף מעשר שני מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחת בכסף מעשר שני לפי שראויה לשחוט אבל ט"א אי"ל מחיים וה"נ קור קודם שליקה וזה דמקשינן בנדה שם בהקושט והחימות כו' דאי נקחין בכסף מע"ש מפני מה אין מטמאין ט"א ואע"ג דמחוסרין תיקון התם משום דבקל יכול לתקנן ומעתה יש עליהן שם אוכל ול"ד לקור שמחוסר שליקה וטגון כו' ע"ש היינו שמחלקים בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא, והנה לפ"ז הא דבע"ח אין מקבלין טומאה אפילו לב"ש וריה"ג דס"ל בחולין (ע"ה) גבי בן פקועה ודגים דלא אמרינן חיותן מטהרתן ומ"מ מודו בשאר בע"ח דאין מקבלין טומאה מחיים ע"כ הוא משום חסרון שחיטה וחסרון שחיטה חשיב מחוסר מעשה רבה וכן הוא מדברי התוס' שהרי כתבו לחלק בין שיהא ניקח בכסף מע"ש לט"א דבהמה וחיה ניקחת בכסף מע"ש אף שמחוסר שחיטה אבל ט"א אין מטמאין משום חסרון שחיטה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ומ"מ מחיים אינו מקבל טומאה צ"ל דאף נחירה חשיב מחוסר מעשה גדול ובבן פקועה דמטמא ט"א למ"ד אין חיותו מטהרתו ואע"ג דבן פקועה מחוסר קריעה דאמרינן ביומא (פ') צ"ל דקריעה אין זה מעשה גדול אך קשה לומר כן דמ"ש קריעה מנחירה ונראה לומר דזה דבע"ח אין מקבלין טומאה אין זה משום דמחוסר מעשה שחיטה רק משום דחיותן מטהרתן ולכ"ע אמרינן דחיותן מטהרתן וזה דס"ל לריה"ג דבן פקועה מקבל טומאה וכן דגים לב"ש מקבלין טומאה משיצודו ולא אמרינן חיותן מטהרתן ואמרינן דריה"ג וב"ש אמרו ד"א שאני בן פקועה כיון דהיה עליו הכשר שחיטה דהיינו דבר המתיר אותו לאכילה זהו חשיב לשוויי אוכלא ולא אמרינן עוד חיותו מטהרתו וכמו במפרכסת דאם נחרה ומפרכסת אינה מטמאה ט"א דמפרכסת ה"ה כחיה ובשחיטה אע"ג דמפרכסת מטמאה ט"א דשחיטה מבטלת ממנו תורת חי דאף לענין העמדה והערכה כתבו התוס' ב"ק (ע"ו) דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחיה דהשחיטה מבטלת ממנו תורת חי] וס"ל לריה"ג דה"ה בחי גמור כגון בב"פ ג"כ השחיטה מבטלת תורת חי ובדגים לב"ש ג"כ נראה משום דאמרינן דאסיפתן זו היא שחיטתן הוי כמו נעשה בה מעשה השחיטה ומש"ה מקבלי טומאה משיצידו ורבנן ס"ל דדוקא חיות מועט של מפרכסת יכולה הכשר שחיטה לבשל ממנה תורת חי אבל בחי גמור א"י שחיטה לבטל תורת חי ונראה דהיינו טעמו של ר"ע דס"ל שם בדגים דמקבלין טומאה משעה שא"י לחיות ואמרינן דג מקרטע אי"ב ע"ש ומשום דר"ע חשיב לה דג מקרטע כמו מפרכסת בבהמה דשחיטתה משוי לה אוכלא וה"נ בדגים אסיפתן א"כ בבהמה בחייה זה שאינה מקבלת טומאה הוא משום דהיכא דלא אתעביד בה מעשה ההיתר לכ"ע חיותו מטהרתו והנה ע"כ צ"ל כן דאי משום חסרון מעשה הא מעשה השחיטה אינה אלא להתיר האיסור ומה אכפת לן לענין ט"א באיסור הא הערלה וכה"כ כו' כלהו מטמאין ט"א כדאמרינן במנחות (ק"א) ואע"ג דרש"י ז"ל כתב בחולין (קכ"ח) גבי אבר המדולדל דאמרינן שם בהכשר קודם מחשבה קמפלגי וכתב דאבר המדולדל צריך מחשבה משום דסתמיה לאו לאכילה קאי שאף לב"נ אסור ע"ש א"כ כל שאסור אף לב"נ טעון מחשבה מ"מ עכ"פ ליהני מחשבה בבע"ח כמו באבר המדולדל ע"כ נראה דבבע"ח הוא מטעם חיותן מטהרתן ובזה מודו כ"ע [והנה זה דאמרינן לב"ש דגים מקבלין טומאה משיצודו נראה דיצודו לאו דוקא דבעינן משישלה מן המים דכשעודנן במים ל"ש שיקבלו טומאה דדינן אז כמחוברין ומטבילין בהם כדאמרינן בזבחים (כ"ב) דמטבילין בעינו של דג דחשיב כמו מי מקוה ואי מטבילין בהם דחשיבי כמים מחוברין איך אפשר שיקבלו טומאה]:
הנה למ"ש בתוס' דקור אף שאינו מטמא ט"א מ"מ ניקח בכסף מע"ש כיון דראוי אחר שליקה וטגון יש לעיין ל"ל קרא דבבקר שלוקחין בכסף מע"ש בהמה אגב עורה הא העור ג"כ ראוי לאכילה אחר שליקה כדאמרינן בעירובין (כ"ח) דעור ששלקו מטמא ט"א וצ"ל דקרא אתי דאינו מחויב לשלוק העור משא"כ בקור דמחויב לשולקו ולאוכלו אך בפשוטו קרא אתי דרשאי ליקח ולהוציא מעות מע"ש על העור:
והנה רש"י ז"ל בעירובין (כ"ח) גבי קור ה"ה כעץ לכ"ד אלא שניקח בכסף מע"ש ומקשינן לאביי דאמר שלקו וטגנו אי"ב מי איכא למ"ד שלקו וטגנו לא והתניא עור ששלקו ושליא שחישב עליה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל עור ששלקו מטמא אבל במחשבה גרידתא לא ושליא אפילו במחשבה גרידתא וכיון דמהני שליקה לעור כ"ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא עכ"ל נראה דפליג על התוס' וס"ל דקור ראוי לאכילה אפילו בלא שליקה וטגון וזה דאינו מקבל טומאה קודם שליקה אינו משום דמחוסר מעשה דאינו מחוסר מעשה כלל ונראה דס"ל דזה דאינו מקבל טומאה הוא משום דאינו עומד לאכילה ואף מחשבה לא מהני ביה דאינו עומד לאכילה כלל ובטלה דעתו מיהו שלקו כיון שעשה בו מעשה לשם אכילה מהני לאשוויי אוכלא, והנה אמרינן בתוספתא שהביא הר"ש ז"ל פ"ג דעוקצין גרעיני זיתים וגרעיני תמרים אעפ"י ששלקן אין מטמאין ט"א כינסן לאוכלין מטמאין ט"א ע"ש דכניסה עדיף משליקה דיש מדרגות במה שעושה לה תורת אוכל דיש דסגי במחשבה ויש דבעי שליקה ויש טעונין כניסה ויש דאף כניסה לא מהני בהו כמו חרצנים והזגין דאף כניסה לא מהני בהו כדאמרינן בתוספתא שם וקור ס"ל לרש"י ז"ל דמחשבה לא מהני ביה אבל שליקה מהני ביה ולא משום שאינו ראוי קודם רק דהוי מעשה לאשוויי אוכלא, והנה זה דעור אינו מטמא ט"א אעפ"י שראוי לשולקו וכן קרנים וטלפים ראוי לעשות מהם ציקי קדרה כדאמרינן בחולין (ע"ז) לרש"י ז"ל הוא משום דאין עומדין לזה ואף מחשבה לא מהני בהו רק אם שלקן הוי מעשה לאשוויי אוכלא ולהתוס' הטעם דמחוסר שליקה הוי מחוסר מעשה רבה, והנה בעיקר חילוק התוס' בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא ע"כ מוכרח הוא דאמרינן בעירובין (כ"ח) גבי ניסחני דמטמאין ט"א הואיל ויכול למתקן ע"י האור ע"ש אלמא דמחוסר תיקון למתקן לא מעכב לט"א ובעוקצין פ"ג מ"ד אמרינן לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף שוטה אינן מטמאים ט"א עד שימתוקו ע"ש אלמא מחוסר מיתוק מעכב מלטמא ט"א וע"כ צריך לחלק בין מחוסר מעשה רבה למחוסר מעשה זוטא דבהנך צריך מעשה רבה למתקן:
אמרינן בפ"א דטבול יום השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופים טהורים באב הטומאה ואצ"ל בטבול יום וכתב הרמב"ם ז"ל וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינן מאכל אדם ואין ראוין לאכילה וע"כ אין מטמאים אפילו באב הטומאה והרא"ש ז"ל שם תמה עליו הא אפשר לקלוף אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתו אינו מקבל טמאה ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לשטתיה אזיל שכתב פ"ג מהל' ט"א ה"ז דפחות מכזית בשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם עכ"ל דאף שאר האוכלין שהשלים עליו צריכים מחשבה מפני שיחד עם בשר המת כשהן עתה אין ראוין לאכילת אדם ואע"ג דיכול להסירן ויהיו ראוין לאכילה מ"מ כיון כשהן עתה יחד עם בשר המת אין ראוין לאכילה צריכין מחשבה וה"נ כוסמת ושעורה בקליפתה:
והנה כהרמב"ם ז"ל נראה ממנחות (ס"ט) חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה חישב עליהן לאכילה אין מטמאין ט"א לקטן לאכילה מטמאין ט"א וכתב רש"י ז"ל חישב עליהן בעודן ברעי ע"ש ונראה מזה דאם חישב עליהן לאחר שפירשו ואפילו פירשו מעצמן מהני דבעודן ברעי אי"ל תורת אוכלין ולא מהני בהו מחשבה וזה דלקטן לאכילה מטמאין ט"א אין זה מטעם דמעשה מהני בהו רק כיון שלקטן אינן עוד עם הרעי ומהני מחשבה ואע"ג דבעודן ברעי ג"כ בידו ללקטן ולהפרישן מן הרעי ואמאי לא מהני בהו מחשבה ונראה מזה כהרמב"ם ז"ל בבשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין דהכל צריך מחשבה ואע"ג דיכול להפרישן מ"מ כיון דעתה הם עם בשר המת ומאיסי אי"ל תורת אוכל וזה דבשר המת שהשלים עליו משאר אוכלין מהני מחשבה וחטין שבגללי בקר לא מהני מחשבה הוא משום דעל בשר המת עצמו ג"כ מהני מחשבה להרמב"ם ז"ל כ"ש על שאר אוכלין שעמו:
והנה להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר דכל שמחוסר מלאכה אפילו מועטת אינו מטמא ט"א ומש"ה כל שמחוסר הסרה או קליפה אינו מטמא ט"א דהא אמרינן להדיא בעירובין (כ"ח) בניסחני מפני שיכול למתקן ע"י האור וכן אמרינן בחולין דדגים לב"ה מקבלין טומאה משימותו ואע"ג דאמרינן בשבת פ' מפנין דדג תפל אסור לטלטלו בשבת משום דאינו ראוי לאכילה וע"כ כיון דראוי ע"י תיקון ע"י בישול מטמא ט"א אף קודם התיקון ונראה לומר דהחילוק הוא בזה דכל שמחוסר תיקון ועומד לעשות בו התיקון כמו נסחני שצריכין מיתוק שכן דרך אכילתו וכן דגים דדרך אכילתן ע"י בישול ועומדין לתיקון זה וכן מביצה בקליפתה שהקשה הרא"ש ז"ל אבל בשר המת שהשלים עליו שאר אוכלין אף שיכול להפרידן מי יאמר שעומדין להפרידן וכן חטין שבגללי בקר ובשעורין וכוסמין שאינן קלופין נראה ג"כ הטעם משום דלבהמה ראוין בלא קליפה ועומדין גם לזה דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דשעורין הוא מאכל בהמה ואפשר דה"נ כוסמין ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל דהשעורים והכוסמין בלתי קלופין אינן מאכל אדם ע"ש מכלל דמאכל בהמה הן אף כשאינן קלופין א"כ מי יאמר דעומד לקלפן וכל חסרון תיקון שאינו עומד להתיקון מעכב בט"א כך נ"ל חילוק הדברים להרמב"ם ז"ל:
אמרינן בתוספתא פ"ג דמעשרות המשלח לחברו שתלין ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן ע"ש (ועיין תרומות פ"ט מ"א בפה"מ שם] ומוכח דהוצני פשתן חייבין במעשרות וא"כ מטמאין ט"א דהא אמרינן בנדה (נ') כל שחייב במעשרות מטמא ט"א וקשה דאמרינן בסוכה (י"ב) סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה משום דאניצי פשתן מטמאין בנגעים ודבר המקבל טומאה אין מסככין בו וקשה א"כ בהוצני פשתן אמאי מסככין הא מטמאין ט"א וצ"ע: